סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך

מסיבת רווקים

"אתה לא יכול לא לבוא למסיבת הרווקים של נתנאל." הודיעה לי נעמה אחותי בטון שהזכיר לי מאוד את אימא, "הוא ייעלב נורא ובכלל, ממתי אתה מסרב ללכת למסיבה?"

"יש לי סיבות משלי." עניתי בהדרת כבוד שלא הרשימה אותה כהוא זה.

"איזה סיבות? אתה פוחד שתהיה חשפנית? אל תדאג, לא תהיה."

"מאין לך?"

אחותי חייכה חיוך מסתורי ובמקום לענות המשיכה לספר לי עד כמה המסיבה תהיה מוצלחת, איזה חברים נחמדים יש לנתנאל שלה, והזכירה לי שחלק מחבריו הם הומואים ובטח אמצא אתם שפה משותפת. "יהיה שם גם הבן דוד שלו שאתה מכיר, איך קוראים לו?"

"יוני." אמרתי ועצמתי את עיני, אבל אפילו בעיניים עצומות חשתי את מבטה החשדני סוקר את פני ביסודיות של חוקר שב"כ.

"מה בדיוק היה בינך לבין היוני הזה?"

"לא חשוב."

"אז אני צודקת. היה משהו."

"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה."

"טוב, מה שזה לא יהיה לא הגיע הזמן שתתגבר על זה ותתפייס איתו, אחרי הכול אתם עומדים להיות קרובי משפחה, בערך."

"בבקשה, אל תזכירי לי." גנחתי.

"ותבוא למסיבת הרווקים?"

"כן, כן, די להציק נעמה.את יודעת, את מתחילה להתנהג כמו אימא. אי! די, בלי צביטות! מה כבר אמרתי? הצילו!"

נו, הייתה לי ברירה? הלכתי, קצת רועד, קצת עצבני, קצת מתוח, אבל הלכתי. לא ציפיתי ליהנות כי מה לי ולמסיבות של סטרייטים, אבל אני אדם חלש אופי, אין לי כוח להתווכח עם האגף הנשי במשפחה, וחוץ מזה כן הייתי סקרן לראות את יוני, לדעת מה עבר עליו בחמש השנים האחרונות מאז נפרדנו. אולי אפילו להבין למה האהבה שלנו, שהייתי בטוח שהיא הדדית וחזקה, הסתיימה בצורה כל כך פתאומית ומכאיבה.

יוני... יוני... כשאני נזכר בעצמי בתקופה שבה הייתי מאוהב בו יש לי הרגשה שמדובר באדם אחר לגמרי. לא יכול להיות שאני היה זה שריחף מרוב אושר בגלל החיוך שלו ולא ראה בכלל גברים אחרים כשהוא היה בסביבה. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, הגבר הראשון שנחשפתי בפניו בלי היסוס. הדברים שנתתי לו לעשות לי ... אף אחד אחר לא קיבל רשות לעשות אותם. התמסרתי לו בגוף ובנפש... כשהוא גירש אותי מעל פניו החלטתי שלא עוד, פעם אחת הספיקה לי ויותר לא אתן לאיש לפגוע בי ככה.

לקח לי חודשים ארוכים להתאושש מהדיכאון והעובדה שכל כך פחדתי לפגוש אותו שוב מעידה שכנראה לא התגברתי עליו לגמרי עד היום.

המסיבה הייתה ממש בסדר - פאב נחמד, מוזיקה לא רועשת מידי, שפע של משקאות, חבר'ה איכותיים, מינון מתאים של סטרייטים והומואים, ובמקום חשפנית, מסך ענק עם סרטי פורנו שגרמו הנאה גם לחובבי הגברים וגם לחובבי הנשים - הכול היה שם חוץ מיוני, מבן דודו וידידו הטוב של החתן.

"איפה יוני?" שאלתי את נתנאל שהגיע למסיבה מתודלק ועליז להפליא.

"יוני דפק נפקדות. הוא חולה. בזמן האחרון כל פעם שאני רוצה לפגוש אותו הוא מספר לי שהוא חולה. בסוף אני פשוט אסע אליו הביתה לראות מה קורה איתו."

"איפה הוא גר?" שאלתי, מנצל בלי בושה את שכרותו של נתנאל כדי לסחוט ממנו מידה.

נתנאל נתן לי את הכתובת וחזר לבהות במסך. ישבתי לידו וניסיתי למצוא עניין בבנות הערומות שהתלטפו להן להנאת הצופים. לא הצלחתי, אפילו הגבר המצויד כהלכה שבא לעזרתן לא הואיל.

אחרי רבע שעה הבנתי שאין טעם, הרצון לראות את יוני היה חזק אפילו מהחרמנות.

'הדרך הטובה ביותר להילחם בפיתוי היא להיכנע לו' אמר אוסקר ווילד הגדול, ואם הוא חשב ככה אז מי אני הקטן שאשבור לו את המילה? החלטתי ונסעתי אל יוני.

האמת, לא הייתי צריך להיות מופתע, כבר מהכתובת שלו יכולתי לחשוד שמשהו לא טוב עובר עליו. ממתי יוני מרשה לעצמו לגור על גבול גבעתיים תל אביב? ועוד ברחוב הקטן והאפרורי הזה?

עליתי, מודאג, במדרגות צרות ואפלוליות של בנין הדירות המרופט שראה ימים טובים מאלו (אי שם בשלהי שלטונו של בן גוריון) ונקשתי על דלת עץ קלופת צבע חום דהוי. קול מענה לא ברור, ספק נהמה ספק גניחה, היה התשובה. החלטתי להסתפק בכך ונכנסתי.

הדירה הייתה קטנה מאוד, מבולגנת להחריד והריחה כמו מקום שאיש לא טרח לפתוח בו חלון ימים רבים.

יוני שכב על הספה בסלון, מכוסה בשמיכת צמר משובצת. הכרתי את השמיכה הזו הכר היטב, לא פעם נרדמתי תחתיה כשאני צמוד אליו. היא דהתה והתרפטה, אבל אני זיהיתי אותה מיד.

גם יוני זיהה אותי מיד. "אלעד." אמר והניח מידו את השלט של הטלוויזיה שפעלה בלי קול, "אתה לא השליח של הפיצה."

"לא." הסכמתי, "אני לא. איזה פיצה הזמנת?"

"עם טונה ובצל."

"אפשר לדעת למה אתה שוכב פה ואוכל פיצה עם בצל במקום לחגוג במסיבה של נתנאל?"

"מה לך ולנתנאל?"

"הוא עומד להיות גיסי." אמרתי והתיישבתי בכורסא מולו, מועך תחתי ערמת בגדים מקומטים ונעל בית יתומה.

"אהה... אז הוא מתחתן עם הנעמה הזאת. לא ידעתי."

"עכשיו אתה יודע." רכנתי והבטתי בו, הוא נראה דווקא בסדר, אמנם לא מגולח, שערו קצוץ מידי, לבוש רק מכנסיים קצרים וטריקו מהוהה, אבל סך הכול בסדר. אולי קצת רזה מידי, מעט יותר מבוגר כמובן, אבל לא כמו נרקומן שדוף כפי שחששתי.

"אתה מכור לסמים?" חקרתי אותו, "או שסתם ירדת מהפסים."

"לא השתנית אלעד." אמר והחיוך המוכר והיפה שלו האיר לשנייה את פניו, "אומר ישר מה שיש לו בראש, זבנג וגמרנו."

"אבל אתה כן השתנית. מה זה הבלגן המסריח הזה? ומה פתאום אתה שוכב פה ביום שישי בערב כמו איזה רווקה ממורמרת ומחכה לפיצה עם בצל?"

החיוך שלו נעלם. הוא נשכב על גבו והניח זרוע כפופה על פניו, "זה לא עסקך אלעד, מי נתן לך את הכתובת שלי?"

"נתנאל."

"הטיפש הזה, הזהרתי אותו לא להגיד לאף אחד ...."

"אל תכעס עליו, הוא היה שיכור ועסוק."

"עסוק במה?"

"בתחליף לחשפנית."

"מה?"

"לא חשוב. מה קרה לך יוני? למה אתה חי ככה?"

"מה אכפת לך?"

"לא יודע. עובדה שאכפת לי."

"אני מצטער שהעפתי אותך בצורה מכוערת כזו אלעד, אני מקווה שהתגברת על זה."

"לא. האמת שלא. זה כואב עד היום."

"אבל בטח כבר יש לך מישהו."

"לא, רק סטוצים."

"קשה לי להאמין."

"גם לי, אבל עובדה. ומה אתך? איך זה שאתה לבד?"

"אני לא לבד, מי אמר שאני לבד." אמר וצחק צחוק קר ומריר שלא מצא חן בעיני.

השליח של הפיצה נקש בדלת. ניגשתי אליו, שילמתי לו ונשאתי את הפיצה למטבח שנראה כמו מפגע תברואתי. עד שרחצתי כמה צלחות וסכין, חתכתי את הפיצה וסידרתי הכול על מגש כדי להביא לסלון יוני כבר נרדם, ידו שמוטה על הרצפה, פניו לבנות מידי, נראות צעירות ופגיעות בשנתו.

היטבתי את השמיכה על כתפיו וחזרתי למטבח לסיים את רחצת הכלים. אחר כך הלכתי למקלחת לחפש דלי וסמרטוט כדי לשטוף את הרצפה המטונפת ושם מצאתי את ההסבר – קופסת קרטון ורדרדה עם פסים סגולים, שם לטיני מסובך מודפס עליה ועלון הסברים מודפס קטן וצפוף מציץ מתוכה - עיינתי בו ומיד הבנתי שזו תרופה נגד איידס. חיפש זריז בארון התרופות העלה עוד שני סוגי תרופות, כולן נועדו לנשאי איידס.

המשכתי לנקות את המטבח, מוחי גועש מרוב מחשבות, זיכרונות, חישובים וחששות. אחרי חצי שנה יחד יוני העלה את הרעיון שניבדק וכמה ימים אחר כך העיף אותי לכל הרוחות. כשקיבלתי את התשובה השלילית הייתי כל כך אומלל ומבואס עד שאפילו לא שמחתי. הוא כנראה קיבל תשובה חיובית בגלל זה... ואם כבר מדברים, מתי נבדקתי לאחרונה? לפני שנה, שנה וחצי? לא זוכר. הזמן עובר מהר כשנהנים, חשבתי במרירות ופתאום גיליתי שאני בוכה.

"מה אתה עושה?" הפתיע אותי קולו של יוני.

"מנסה להתגבר על ערמות הכביסה המלוכלכת. איך מפעילים את הדינוזאור הזה."

"לוחצים כאן." הוא לחץ על כפתור והמכונה העתיקה החלה לפעול.

"למה אתה לא מביא כביסה מלוכלכת לאימא, כמו כולם."

"אני ואימא שלי..." הוא משך בכתפיו.

"מה אתה ואימא שלך?" היחסים בינו לבין אימו האלמנה לא היו חמים במיוחד, אבל בכל זאת, אימא יש רק אחת.

"אפשר להגיד שמאז שהיא התחתנה עם החרא (הכינוי שיוני נתן לחבר של אימו) נפרדו דרכינו.

"הוא חרא כי הוא לא אוהב הומואים או כי יש לו בעיה עם איידס?"

יוני שתק רגע, מעכל את דברי. "תמיד היית חטטן שדוחף את האף לאן שלא צריך. מה זה עסקך?"

"זה עסקי כי זה הרס לי את החיים."

ידיו מעכו את כתפי בעודו בוחן בבהלה את פני, "אל תגיד לי שנדבקת ממני?"

"לא, דביל. אני שלילי, אבל בכל זאת החיים שלי הרוסים."

"מה, בגלל שהעפתי אותך? שטויות, עשיתי את זה לטובתך."

"לטובתי?" התרגזתי והדפתי אותו ממני.

"כן, לטובתך, טמבל." התעקש יוני. בתגובה ניסיתי להרביץ לו, אבל מרפסת הכביסה שלו הייתה קטנה מידי ובקושי יכולנו לזוז בה, במקום מכות יצא לנו חיבוק.

"נו, די, די, מה אתה בוכה? מספיק, אני מצטער. הייתי בהיסטריה מוחלטת ועשיתי שטות. אני מודה. עד שהבנתי את זה כבר היה מאוחר מידי."

"לא נכון, לא היה מאוחר מידי. יכולת לבוא אלי שנה אחר כך, אפילו שנתיים אחרי זה ולספר לי."

"ניסיתי אלעד. חצי שנה אחרי שנפרדנו ראיתי אותך באיזה מסיבה וניסיתי לדבר אתך, אבל היית נורא שיכור והיה אתך בחור אחד שחיבק אותך ממש חזק, וגם אתה נמרחת עליו. הבנתי שהתגברת והסתלקתי."

"טעית, לא התגברתי. עד היום לא התגברתי והכל באשמתך. עכשיו בוא למטבח, נאכל פיצה ותספר לי הכול."

"אין הרבה מה לספר." נגס יוני מהפיצה המחוממת. "קיבלתי תשובה חיובית והחלטתי, דבר ראשון, לסלק אותך שלא תידבק, ואחר כך לשבת לכתוב צוואה. לקח לי כמה חודשים להבין שלא מתים כל כך מהר מאיידס. ובשנים הראשונות אפילו לא הייתי צריך לקחת תרופות."

"חבל שלא סיפרת לי במקום להעיף אותי יוני."

"נכון, אתה צודק, באמת חבל. נורא התגעגעתי אליך, אבל תבין, כל כך התביישתי וכעסתי על עצמי... הרגשתי נורא אשם. מיד ידעתי שנדבקתי בתקופה הזוועתית הזו אחרי שאיתמר זרק אותי כשהסתובבתי מסטול ושיכור וזיינתי מכל הבא ליד. חשבתי שיצאתי מזה אחרי שפגשתי אותך... כשהבנתי שטעיתי המחשבה הראשונה שלי הייתה להגן עליך מהטעויות שאני עשיתי, בגלל זה אמרתי לך ללכת."

"אתה מטומטם. ואם כבר מדברים על זה, גם בלגניסט נוראי."

"אני יודע. תודה שרחצת כלים, לא היית צריך."

"שתוק כבר. אתה פולניה עוד יותר ממני, למה אין אצלך שום דבר לשתות."

"אסור לי אלכוהול, מצטער. מיץ תפוחים הולך?"

"בסדר. תאכל עוד קצת, בקושי גמרת חצי פרוסה."

"לא יכול, מצטער." הדף יוני מעל פניו את הפיצה שלו ונאנח. הוא בקושי אכל שליש פרוסה, לא פלא שהוא רזה כל כך.

"למה התכוונת שאמרת שאתה לא לבד?"

"התכוונתי שאני חי עם האיידס, ועכשיו, אחרי שהתחלתי לקחת תרופות, גם עם תופעות הלוואי."

"איזה תופעות לוואי?"

"כל מיני. בחילה למשל, וכאבי שרירים. בתרופה הקודמת הייתה גם פריחה מגרדת, לא חסר."

"אז מה, ככה זה יהיה תמיד? איזה מין תרופה זו שעושה אותך חולה?"

"זו תרופה שבלעדיה הייתי מת. הרופאים בטוחים שבעוד שבועיים שלושה, חצי שנה גג, אני אסתגל וארגיש יותר טוב."

"אתה עובד, לומד, משהו?"

"עובד קצת. לא משהו רציני. את הלימודים סיימתי כבר לפני שנתיים, אבל אין לי ראש לעבוד במקום רציני, ואתה?"

"גמרתי ללמוד בשנה שעברה. עובד, מתקדם, הכול בסדר חוץ מזה שבמקום חיי אהבה יש לי יד נפוחה וכואבת."

"מרוב שאתה מביא ביד?" פרח חיוך משועשע על פניו.

"לא, אידיוט. מרוב שאני באטרף עם היד על העכבר."

"יוצא לך מזה סקס?"

"כן, בשפע, אבל אתה יודע יוני, סקס סתם לא שווה יותר מידי, צריך גם אהבה."

"אז תתאהב, מי מפריע לך?"

"אתה."

"אני? מה פתאום? על מה אתה מדבר?"

"על זה." אמרתי, קמתי, משכתי אותו אלי לחיבוק והלכתי איתו לחדר השינה שלו. הוא הלך איתי ברצון ושיתף פעולה, בהתחלה בהיסוס - שהלך ונמוג ככל שנשרו מעל שנינו הבגדים - ובסופו של דבר התפלשנו על המיטה ההפוכה שלו בהתלהבות, מאושרים וחרמנים כמו פעם.

אני שונא להודות בזה, אבל הנשים צודקות – ללכת למיטה עם מישהו שאוהבים זה הרבה הרבה יותר שווה.

"לזה אני קורא מסיבת רווקים מוצלחת." אמרתי אחר כך, אחרי שהתקלחנו יחד, החלפנו את הסדין הלח והמקומט ושכבנו לנו מתחת לשמיכה הצמרירית, נקיים, שבעים ועייפים. "אז מתי אמרת נגמר לך החוזה על הדירה הזאת?"

"אלעד לא." אמר יוני והפך אלי את גבו.

פעם דבר כזה היה שובר אותי לגמרי, אבל התבגרתי והחכמתי מאז. במקום להיבהל פשוט סובבתי אותו אלי בחזרה ונשכבתי עליו, אוחז את פניו בכפות ידי.

"יוני כן." אמתי בתקיפות, מביט ישר בעיניו.

"אתה לא מבין."

"מה פה יש להבין? אני אוהב אותך ואתה אותי. לא מספיק שבזבזנו חמש שנים מהחיים שלנו?"

"למה אתה מתכוון בזבזנו?"

"לא יודע מה אתה עשית בזמן שהיינו לחוד, אבל אני ניסיתי למצוא לך תחליף וכל מה שהצלחתי לעשות זה להכאיב להרבה בחורים שלא עשו לי שום דבר רע, ולזיין המון זיונים חסרי טעם. אהה... וגם הצלחתי, בגילי, להישאר עדיין בארון שזה הישג לא מבוטל, צריך להודות."

"אני מצטער." אמר יוני ונאנח, "אבל לדעתי עדיף ש..."

"לא!"

"למה אתה לא נותן לי להשלים משפט?"

"כי אני מעדיף אותך יפה ושותק. מצטער, זה הטעם שלי בגברים."

"אלעדי, אתה לא מבין מה זאת אומרת לחיות עם בן אדם במצב שלי, זה לא רק המחלה ותופעות הלוואי, והתרופות שחייבים לקחת בזמנים קבועים, ובדיקות דם כל שלושה חודשים, וקונדום שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליו... אתה יודע שיש המון מדינות שאסור לי להיכנס אליהן כי אני נשא? תמיד רצית לעשות טיול מחוף לחוף בארצות הברית ולבקר בסן פרנסיסקו, לא תוכל לעשות את זה איתי כי אני לא אקבל ויזה לאמריקה."

"אז מה? שיזדיינו האמריקאים! במקום נטייל בשביל חוצה ישראל ונצא לחופשה בצימר בגליל. תחשוב כמה כסף נחסוך ככה."

"אלעד, טיפשון אחד! אם תהיה איתי לא תוכל יותר להיות ספונטאני וחופשי ולעשות מה שבא לך מתי שבא לך."

"עשיתי את זה חמש שנים ושנאתי כל רגע. מה שבא לי כיום זה להיות לא חופשי ולא ספונטאני אתך."

"וחוץ מזה יש את הדיכאון שלי, רק עכשיו אני מפסיק בהדרגה עם התרופות נגד דיכאון שלקחתי שנתיים. זו הסיבה שסקס בכלל לא מעניין אותי."

"וואלה? באמת?" התחלתי לצחוק, "אז מי זה היה הגבר הזה שישבתי לו על הזין לפני כמה דקות? אם ככה אתה כשאתה בדיכאון ובלי חשק לסקס כדאי שאני אתחיל להיכנס לכושר כדי להכין את עצמי לרגע שבו תפסיק להיות בדיכאון." יוני שקלט עד כמה ההצהרה שלו מצחיקה לא התאפק וצחק יחד איתי.

"הייתי בדיכאון עד שהגעת." הודה, "כנראה שעבר לי."

"למה היית בדיכאון? בגלל שחלית?"

"לא יודע. כנראה. אחרי שאימא התחתנה עם החרא הכול נעשה כל כך אפרורי ושטוח וחסר טעם... הייתי די קרוב להתאבדות אלעד, אתה באמת רוצה לחיות עם אחד כמוני?"

"כן, ואם תתאבד לי אני רוצח אותך נפש, אז תיזהר ממני."

"אני רואה ששום דבר ממה שאני אגיד לא יעזור."

"נכון."

"ומה אם אני אדרוש ממך שתצא מהארון?"

"אין בעיות. רק תצא מהדירה המעפנה הזאת ואני יוצא מהארון. נגור יחד, אתה תהיה בן הזוג שלי בחתונה של אחותי ויותר אף אחד לא יגיד לי בקרוב אצלך.

הוא פרץ בצחוק. "פולניה שכמוך, בגלל זה אתה כזה עקשן? כי נמאס לך לשמוע בקרוב אצלך?"

"עלית עלי, זו הסיבה האמיתית שאני מתעלק עליך."

"לא חשוב. בכל מקרה אני אוהב אותך אלעדי." נישק אותי יוני, "אבל זה לא הולך להיות קל."

"אני יודע. לא חשוב. גם אני אוהב אותך."

תכננתי לגלות להורים בחינה של נעמה, אבל אבא ואימא הפתיעו אותנו וקפצו לביקור לא מתוכנן (עם עוגה וקציצות וקצת מרק שנשארו מהצהרים) רק כי הם עברו בסביבה, ומצאו אותי מכורבל עם יוני על הספה (ידעתי שלתת להם מפתח הייתה טעות) וככה, בלי הרבה יותר מידי דראמות, יצאתי מהארון.

במקום שהשמים יפלו עלי והעולם ישנה את פניו לנצח אימא דחפה את אבא במרפק ואמרה לו - אמרתי לך - ואחר כך הלכה להכין לכולנו תה כי העוגה יצאה לה קצת יבשה (תמיד היא חושבת שהעוגות שלה קצת יבשות ובדרך כלל בצדק) ואבא אמר שלום, חייך בביישנות ליוני והתחיל להציק לנו בשאלות אם עליו ללבוש עניבה בחתונת ביתו היחידה? ואם כן, באיזה צבע?

למה אני אמור להבין בעניבות יותר ממנו? מה זאת האפליה הזו של הומואים? אין לי שמץ של מושג באופנה, אני אפילו לא יודע איך קושרים עניבה. מזל שיוני מתמצא בדברים האלו, אבל אם הוא חושב שנופיע בחתונה עם עניבות תואמות ... טוב, בסדר, שיהיו עניבות תואמות, העיקר שנשב יחד יד ביד ואף אחד לא יציק לי עם ה'בקרוב אצלך' המעצבן הזה.