| דף הבית І הכי חדש באתר І מפת האתר І יצירת קשר І כללי זהירות ברשת האינטרנט שפות: ערבית І אנגלית І ספרדית І רוסית | |
 |
|
| מידע: הכל על איידס І האם נדבקתי באיידס І פורום בריאות І פורום האתר І מרכזי בדיקות איידס І הדרכה І כתבות І הורדות חינם | |
| נשאים: מידע לנשא І נשא חדש І אתר היכרויות І אינדקס תרופות І סיפורים І בלוגים І שירים І לזכר הנפטרים מאיידס І נהלים | |
| קמפיינים: קמפיין איידס 2010 - יום האיידס הבין לאומי 2010 - מיזם ענק של האתר І קמפיינים І יום האיידס הבינלאומי І וידאו | |
| סיפורים | אופטימיות חיובית - טלנובלה על החיים עם איידס /אפיקורס |
|
סיפורים ארוכים בחרתי בחיים סיפור מהביצה הסיפור של אלי וסופיה במדינת תל אביב ההפוכים לעשות תיקון תחשוב חיובי למה אני הלא מתאימים תיאו וסאני יומנו של נשא מהצפון דורי היפה אוקיינוס שלם ביני לבינך אריאל החג של כל החגים אמת או חובה שבת חתן חיוביות זורמת אני שקעים לכל קמרייך השרוטים הצד החיובי הסוד שלי הג'ינג'י הסודי האתמול של מחר הבלוג של במבי החבר'ה של קופר החיים בצד הלא נכון של ה 40 מה כבר רציתי - חלק א' מה כבר רציתי - חלק ב' ראש בריא במיטה חולה בקרוב אצלך המיוחדים שלנו אופטימיות חיובית זהבי חוקר פרטי סיפורים קצרים הסיפור של ג'וני ירושלים הסיפור של ניר - נשא סטרייט בכפר יש נשא חדש סיפורה של נשאית איידס השלמתי עם אלוהים זיכרון שלא אשכח לילות שישי שלי חברי הטוב HIV צמיחה אישית הכל מאהבה החיים שלי שמלה שחורה מלאך בלבן האהבה מנצחת בלי סודות חשבונות ליליים האיידס עשה לי טוב לחיות עם פחד סיפורו של נשא חדש דרמה בערב יום כיפור הרולד ברודוקי בבריאות ובחולי תנו לי למות בשקט בבית חומות של שתיקה המודאג מתל אביב האיש שלא רצה לדעת מבוכה בצפון עיניים לצפון אשליה מתוקה בדיקת האיידס שלא אשכח תופעות לוואי
סיפורים עצובים
|
פרקים 1 עד 9
לקריאת פרקים 10 עד 18 לחצו כאן
לקריאת פרקים 19 עד 27 לחצו כאן אופרת הסבון הראשונה הישראלית שעוסקת בחיים עם איידס אולי אפשר לומר אפילו – אופרת הסבון בנושא איידס, הראשונה בעולם.
זה סיפור הומואי, זה טלנובלה הומואית, על החיים בצל נגיף האיידס, התפתחויות, עצב, שמחה, דכאון וחיים הכל ביחד כמו שטלנובלה אמיתית מראה.
השאיפה היא שבסוף אולי מישהו ייקח אותה תחת חסותו ונהפוך אותה ממשהו כתוב למשהו טלוויזיוני בארץ או בעולם.
כל יום חמישי יעלה פרק חדש שיהיה בעצם ההמשך של הפרק הקודם. תעקבו, תגיבו, תשתתפו ונשמח לקבל רעיונות מהגולשים.
אופרת הסבון הזו באה לשים את החיים האמיתיים של נשא האיידס, ההתמודדות עם המציאות והיא לקוחה מהחיים. הדברים שכתובים בה נשאבים מהחיים האמיתיים כך שצריכים לדעת כי מה שאתם קוראים פה הוא חלק מהמציאות.
הדמויות אולי קצת השתנו מהמציאות, הדברים קצת הוקצנו לטוב ולרע אבל האמת שנמצאת מאחורי המשפטים שם היא כולה האמת שלנו נשאי נגיף האיידס במציאות היומיומית
יום 8 בפברואר הוא יום עליית הטלנובלה – "אופטימיות חיובית". את אופרת סבון זו כותב אפיקורס והיא נחשפת פה.
עצב, שמחה, חיים ומוות הכל ביחד בסיפור אחד, שיתפרס על תקופה ארוכה וכל פעם תופתעו מחדש כיאה לאופרת סבון אמיתית שלקוחה מהחיים האמיתיים
יניב דילג אל הדירה הקטנה שחלק עם זוהר בחצי השנה האחרונה, חיוך ענק מרוח על פניו מאוזן לאוזן ותלתליו, שנאספו בסרט קטיפה בצבעי קשת הגאווה, מקפצים בעליצות על עורפו. זורח משמחה הטיל את עצמו על זוהר אהובו, בן זוגו, המלאך שלו, הגבר שלי כפי שקרא לו בסתר ליבו, מתבייש להפגין כלפי חוץ עד כמה גאה ומאושר היה להיות שותפו לחיים ולמיטה של הבחור הכהה והנאה הזה שעמד בנחת ושטף כלים כשהוא לבוש רק במכנסים קצרים ובכפכפים. "אני שלילי." הודיע לזוהר, "שמעת מתוק? אני שלילי לגמרי ויש לי מצב רוח למסיבה, בוא נחגוג!" זוהר כבש את פניו בכתפו של יניב, אבל נמנע מלחבק אותו כי ידיו היו רטובות ומסובנות. "מזל טוב ניבוש." אמר בחיבה ונישק את הלחי הורודה מהתרגשות של חברו, "אבל אולי תחכה עם החגיגות עד שגם אני אקבל תשובה?" "אני בטוח שגם אתה תהיה שלילי." דחף יניב את ידו לתוך מכנסיו של זוהר וגיחך באושר, "מישהו שכח ללבוש תחתונים הבוקר, ולמה אתה לא מחבק אותי גם?" "הידיים שלי רטובות." "לא אכפת לי, רוצה חיבוק ורוצה לחגוג." "ומה יהיה עם הכלים? הם לא ירחצו את עצמם." "הם גם לא יברחו מהכיור." משך יניב את זוהר לעבר חדר השינה, "נו, בוא, נחסל את הקונדומים שנשארו. כשתקבל מחר תשובה שלילית כבר לא נצטרך אותם יותר. נורא חבל שלא נבדקנו יחד, כבר אין לי סבלנות עד שניפטר מהקונדומים." "כן, חבל, אבל בדיוק אז היה לי מבחן חשוב. לא נורא לחכות עוד יום, נכון?" "כשאני אתך זוהר שום דבר לא נראה לי נורא." "ומה אם אני אקבל מחר תשובה חיובית, זה לא יראה לך נורא?" יניב הרצין, התרומם על מרפקו וסקר בעיון את פניו הכהים והיפים של זוהר. הנסיך שלי מודאג חשב בחיבה, "אל תהיה לחוץ זוהר," ביקש, "אני אוהב אותך כל כך, לא אכפת לי מה תהיה התשובה שתקבל, אכפת לי רק שנהיה ביחד." הבטיח, ועיטר בנשיקות את מצחו, לחייו ושפתיו של אהובו. "גם אני אוהב אותך חמוד שלי." החזיר לו זוהר נשיקות, מתפעל משפתיו הרכות והמלאות, מעורו הבהיר ומעיני התכלת התמימות של יניב שכבש את ליבו בסערה וגרם לו, לראשונה בחייו, להיות נאמן רק לבחור אחד, ואפילו לחלוק איתו דירה, דבר שאף אחד לא הצליח לעשות לפני כן.
למחרת הוא בישר בשמחה ליניב שגם הוא קיבל תשובה שלילית, ומרוב שמחה הם הזמינו לארוחת ערב את בעלי הדירה שלהם שהיו גם השכנים שלהם מלמטה - קלוד ביטון המכונה בפי כל קוקו, ושותפו לחיים ולסלון היופי, יוסף בן חיים שכונה יוספה בפי חבריו הקרובים, או ז´וז´ו בפי הקליינטיות המעריצות שלו שהיו תלויות במוצא פיו ובתבונת כפיו לעיצוב תסרוקתן ולבחירת האיפור והבגדים שלהן. שני הגברים הללו הכירו זה את זה לפני למעלה מעשרים שנה כשהיו עולים חדשים שנפגשו באולפן ללימוד עברית. "כולם היו רוסים ורק אנחנו דברנו צרפתית וככה התחברנו." סיפר קוקו ליניב שרצה לדעת איך הם הכירו. "ומאז אתם יחד?" התפעל יניב בתמימות. "כן, בערך, יחד של הומואים." הצטחק קוקו והעביר יד חמדנית בשערו הארוך של הנער הנחמד הזה שרק בגלל עיני התכלת התמות שלו הוזיל את שכר הדירה. יניב התבייש לשאול למה כוונתו של קוקו – יחד של הומואים - וחיכה לערב כדי לחקור את זוהר שחייך ומשך אותו אל בין זרועותיו, "הם יחד, אבל גם מזיינים מהצד." ביאר ליניב שהיה צעיר ממנו בכמה שנים, ותמים כמו כפית, כפי שאמר לו בפעם הראשונה שנפגשו. "למה שיעשו דבר כזה?" נרעש יניב, "אם הם אוהבים ..." "מה זה שייך לאהבה? אחרי כל כך הרבה זמן יחד צריך קצת לגוון לא?" "לא." פסק יניב בחומרה, "ההורים שלי נשואים שלושים וחמש שנה ואני בטוח שהם לא מגוונים." האדימו פניו ספק מכעס ספק ממבוכה. זוהר שהוריו התגרשו כשהיה ילד ניסה לכבוש את חיוך הלעג שלו כדי לא לפגוע ביניב. "אצל סטרייטים זה אחרת." אמר ברוך, "אבל הומואים אוהבים לגוון, ככה זה אצל גברים." "גם אתה תרצה לגוון?" חקר יניב בדאגה. "לא יודע חמוד, יכול להיות, אתה בטח תרצה עוד לפני." "בחיים לא! אני אוהב אותך, אני לא רואה אף אחד חוץ ממך זוהר, ואני רוצה שגם אתה תרגיש ככה." זוהר התקשה להסתיר את חיוכו. הילד היה כל כך תמים ומתוק. מהרגע הראשון שראה אותו הוא חש רצון לגונן עליו ולשמור אותו בתמימותו זמן רב ככל האפשר. רק מי שגדל בקיבוץ דתי והתחיל לצאת מהארון רק לקראת סוף השירות הצבאי שלו יכול היה להיות כל כך ילדותי ורומנטי. הוא חסם את הפה הרך והמתמסר בנשיקה, והם לא הוסיפו יותר לדבר על הנושא עד לאותו ערב שבו בישר יניב בשמחה לקוקו ולז´וז´ו שאין להם יותר צורך בקונדומים כי שניהם שליליים. "הנה, נשארה לנו חבילה אחת סגורה." אמר זוהר ונתן אותה לקוקו, "אתה בטח תצטרך אותה עוד לפני." "תשמור אותה." הצטחק קוקו, "כתוב פה שזה טוב לעוד שנתיים." "אל תדבר שטויות קוקו." זעף ז´וז´ו, "אתה מצער את הילד." הוסיף בצרפתית ותקע מרפק בצידו של קוקו. הוא נחפז לקחת את החבילה הקטנה, טמן אותה בזריזות בכיס מכנסיו ואחר כך מזג יין לכוסות והציע לזוג הצעיר לשתות יחד לחיי האהבה, דבר שהם עשו ברצון. "אז מה את אומרת יוספה?" גיחך קוקו שעה אחר כך, כשהם היו לבד בחדר השינה שלהם, "כמה זמן ייקח עד שאחד מהם ילך לקנות קונדומים?" "אין בך טיפת רומנטיות קלוד." נאנח ז´וז´ו, "הילדים האלה כל כך מאוהבים ואתה ..." "אני בן אדם פרקטי. בעוד כמה חודשים תיגמר הרומנטיקה ואל תקרא לי קוקו אם הזוהר הזה לא יהיה הראשון להתחיל לחפש חידושים, ודי מהר גם הילד כחול העיניים שכל כך מאוהב בו יתחיל להסתכל הצידה, ואין לזה שום קשר לרומנטיקה." מיהר להוסיף בהתגוננות, ורכן כדי להתחמק מהכרית שבן זוגו השליך עליו. "ככה? התחלת באלימות יוספה? עכשיו אני אראה לך מה זה." התנפל על ז´וז´ו המצחקק, ושניהם נפלו על המיטה, נאבקים זה בזה בצחוק, ומהר מאוד פרחו יניב וזוהר הצעירים מראשיהם.
הם
המשיכו לשמור על יחסי שכנות טובה עם הזוג הצעיר מלמעלה, שמחים לראות אותם עדיין
מאוהבים ועדיין מאושרים יחד, עד שכמה חודשים אחרי אותה ארוחת ערב זכורה לטוב
נשמעה בערב סתווי אחד צרחה איומה מדירתם של זוהר ויניב, מפריעה את טקס שתיית
קפה אחר הצהרים שהשניים הקפידו עליו כל יום. הם חשו במהירות במעלה המדרגות, התפרצו לדירה של הזוג הצעיר ושם נגלה לעיניהם מחזה זוועה – זוהר היה תלוי על וו מתכת (שנועד לתליית המנורה בסלון) וכיסא הפוך היה מוטל מתחתיו. יניב כרע על ברכיו מול הגופה הדוממת, חיוור כסיד, פיו פעור בצרחה אילמת, רועד בכל גופו, ידיו הרוטטות מושטות אל הגוף שרק הבוקר ישן בזרועותיו, חמים ומלא חיים, אבל לא מסוגלות לגעת בו. קוקו שבימים כתיקונם היה אקטיבי ונמרץ התמוטט לצידו של יניב וחיבק אותו כשהוא רועד מבהלה, בלתי מסוגל להביט אל התלוי, לא כל שכן לגעת בו, ודווקא ז´וז´ו שהיה פולט צווחת בהלה למראה ג´וק או עכבר קטן שמר על קור רוח מדהים, שלף מספרים מכיסו, ביד אחת חבק את זוהר ובידו השנייה גזר את החבל (הורס בכך לתמיד את מספרי הספרים העדינים שנשא איתו לכל מקום), הוריד את הצעיר דק הגזרה אל השטיח, שחרר את החבל מעל צווארו וניסה להנשים אותו למרות שברור היה לו שכל מאמציו הם לשווא. זוהר היה מת מזה שעות רבות וגופו כבר החל להתקשות. אחרי כמה דקות ז´וז´ו נואש, תלש את הכיסוי מעל הספה וכיסה בה את הגופה שפעם הייתה גבר צעיר, מלא חיים שופע חיוכים וחדוות חיים, והפציר בקוקו לקחת את יניב לדירתם ולתת לו לשתות משהו שירגיע אותו. "צריך להתקשר למישהו." בכה קוקו, מאמץ בכוח אל גופו הרועד את יניב שנראה כאילו הוא עומד לאבד את הכרתו. "אני אתקשר למי שצריך, אתה רק רד למטה ותשגיח על הילד, אל תעזוב אותו לרגע לבד ותנסה לתת לו לשתות משהו מתוק. הוא בהלם." גם אני בהלם חשב לעצמו קוקו בעודו גורר את יניב החיוור שאפילו לא הצליח לבכות לדירתם, ובעודו טורח סביב הצעיר, מנסה להשיב את רוח שניהם עם ברנדי ממותק בדבש ומפשפש אחרי כדורי הואליום שידע שנמצאים אי שם בקופסת התרופות של ז´וז´ו, תהה חלק קטן ממוחו איך זה יכול להיות שדווקא יוספה שלו, הבחור הרגיש הזה שהיה מקבל התמוטטות עצבים אם גוון השיער של לקוחה לא היה יוצא בדיוק לפי התכנון נשאר כל כך קר רוח ורגוע בשעת משבר איומה זו? אחרי לכתם ז´וז´ו התקשר למשטרה, הציג את עצמו בשלווה, סיפר בכמה משפטים פשוטים מה קרה, הבטיח להישאר בדירה עד בוא המשטרה והאמבולנס ולא להזיז שום דבר או לגעת במשהו, ומיד אחר כך החל להסתובב בדירה ולחפש מכתב התאבדות. הוא היה אזרח שומר חוק ובחור ישר, אבל כמו להרבה הומואים היה לו מעט מאוד אמון במשטרה, ומאחר והוא היה משוכנע שהמוות של זוהר היה התאבדות הוא חשב שלבן זוגו יש זכות להיות הראשון שיקרא את מה שהשאיר אחריו המנוח. המכתב המבוקש נמצא מיד, מונח על הכרית של יניב - דף נייר לבן כתוב בכתב יד זוויתי ונמרץ עם התאריך של היום ועם החתימה הברורה של זוהר. אחרי היסוס קל קרא ז´וז´ו את הכתוב בדף ופניו העגלגלות קדרו. בבת אחת חש את כל נטל חמישים שנותיו מעיק עליו במלא כובדן. בלי היסוס דחף את המכתב לכיס חולצתו וגמר אומר שאת המכתב הזה הוא לא יראה לאף שוטר פטפטן והומופוב שבטח לא יבין ואולי אפילו ימצא את הנושא משעשע. "הרגשתי כאילו אבן גדולה לוחצת לי על הלב." סיפר באותו ערב לקוקו – ז´וז´ו לא היה מסוגל לשמור סוד בפני בן זוגו מזה כמעט שלושים שנה גם אם חייו היו תלויים בכך - שכבר התאושש ושב להיות נמרץ ובטוח בעצמו כמו תמיד. קוקו קרא גם הוא את המכתב ומיד חש כאילו אבן תאומה לזו שהעיקה על ז´וז´ו מועכת גם את ליבו. בלי היסוס הסכים עם ז´וז´ו שמה שכתוב שם הוא לא עסקו של איש מלבד של יניב הישן כרגע שינה מסוממת במיטתם כשהוא לא חדל להיאנח וליבב כילד יתום גם מתוך שינה. השניים הסכימו שטוב עשה ז´וז´ו ששמר את מכתב ההתאבדות לעצמו ושרק אחרי הלוויה של זוהר יגיע הזמן לעשות מעשה, וכרגע עדיף להחריש. למרבה מזלו של ז´וז´ו האמבולנס הגיע עוד לפני השוטרים שהסתפקו בחיפוש שטחי בדירה ובמספר שאלות קצרות וסמכו על דעת הרופא שזוהר התאבד ואין פה שום חשד לפשע. הרופא המליץ לקוקו ולז´וז´ו לקחת את יניב אל משפחתו שתטפל בו, אבל כששמע שיניב בא ממשפחה דתית שנידתה אותו אחרי שיצא מהארון והחל לחיות עם גבר רחמנא לצלן, ושהם בעצם היחידים שיכולים ורוצים לסעוד אותו הנהן בהבנה, נתן להם כדורי הרגעה בשבילו, אסף את הגופה ונסע. השוטרים הבטיחו שהם יודיעו למשפחתו של זוהר על מותו ופרשו גם הם, משאירים את יניב להמשיך את חייו כמיטב יכולתו בכוחות עצמו.
הוריו של זוהר לא היו דתיים כמו הוריו של יניב, אפשר היה להגדיר אותם כמסורתיים מזרחיים, ולכן הם לא ניתקו קשר עם זוהר גם כשהוא סיפר להם שהוא הומו, אבל מצד שני גם הם לא התלהבו במיוחד לשמוע שהבן היחיד שנולד להם הוא הומו והם ידעו מעט מאוד על חייו אחרי שעזב את הבית. אביו חי בארצות הברית, נישא והקים משפחה חדשה כשזוהר היה עוד ילד ולכן הקשר שלו עם בנו היה רופף מאוד. גם ללוויה הוא לא בא - הודיע שלא יוכל להגיע לארץ באתרעה קצרה כל כך והסתפק במשלוח מברק בלבד, ואילו אימו שגידלה אותו לבד נישאה מחדש אחרי שהוא התגייס והייתה טרודה בחיים החדשים שלה כך שכלל לא הכירה את יניב שהתעקש להגיע ללוויה למרות מצבו הנפשי הקשה. הוא הצליח להחזיק מעמד בלוויה הקטנה והחפוזה שנערכה בשעות הערב בהשתתפות מעט מאוד אנשים רק בזכות קוקו וז´וז´ו שתמכו בו בזהירות, מספקים לו טישו וחיבוקים, ומיהרו לקחת אותו הביתה מיד אחרי שאחי אימו החוזר בתשובה - שלא נראה כאילו חש צער רב על מותו של אחיינו - אמר את הקדיש. "איזה לוויה עלובה עשו לו." אמר יניב במרירות בדרך הביתה, "ואני אפילו לא יודע איפה אימא שלו תשב שבעה." נזכר פתאום, ושוב פרץ בבכי מר, ולתדהמתם של קוקו וז´וז´ו אחז בצווארון חולצתו וקרע בו קריעה. "אני מתכוון לשבת על זוהר שבעה ולהתפלל כל יום לעילוי נשמתו ולא אכפת לי מה יגידו." הכריז במרדנות.
השניים החליפו מבטים אילמים ושתקו, קוראים בקלות אחד את מחשבותיו של השני –
עדיין לא. זה עדיין מוקדם מידי לתת ליניב את מכתב ההתאבדות של זוהר. יניב קיים את הבטחתו וישב שבעה על זוהר לפי כל כללי הטקס היהודי שהוא גדל עליהם. למרות שעזב את בית הוריו ואת הדת כשיצא מהארון בשעת צרה חזר להישען על מסורות בית אבא, פונה לגרסא ד´ינקותא שלו כדי למצוא סעד ונחמה. שבעה ימים ישב על מזרון בדירה של קוקו וז´וז´ו, התפלל, קרא תהילים, ובעיקר נזכר ובכה מגעגועים. בלילות היה חוזר לישון בדירה שלו, אבל בשעות היום התעקשו שכניו שישב אצלם. מידי פעם היה אחד מהם קופץ ממכון היופי שלהם שנמצא קרוב לדירתם כדי לבדוק מה שלומו ולהפציר בו שיאכל משהו. שניהם דאגו מאוד לגבר הצעיר שלקחו תחת חסותם והסוד ששמרו מפניו כרסם בהם ללא הרף. ביום האחרון של השבעה הם עמדו במטבח ובישלו, מתלחשים ביניהם בצרפתית, שפת אימם, שואלים את עצמם אם יניב כבר התגבר על ההלם שלקה בו כשגילה את גופתו של זוהר ואם הגיע הזמן לגלות לו את הסוד או שאולי ידחו זאת עוד קצת, ואולי לא יספרו כלום לעולם? לא, הם חייבים לגלות לו אבל... יניב נכנס והם השתתקו, נבוכים למרות שידעו שהוא לא מבין מה אמרו. "אולי גם אני יכול לדעת מה הבעיה?" שאל יניב, מעביר את מבטו מאחד לשני, "אתם לא חושבים שהגיע הזמן לגלות לי?" "תראה חמוד," התחיל קוקו בעדינות, וניגב במרץ את ידיו במגבת. "למה אתה חושב שיש לנו משהו לגלות לך?" תלש ז´וז´ו את המגבת הלחה מידיו של קוקו וניגב בה את פניו. הוא תמיד הזיע כשהיה עצבני. "לא יודע, יש לי מין הרגשה כזו ש... שאני לא יודע." התבלבל יניב והתיישב ליד השולחן. "אתה צודק יניב," החליט קוקו לפרוק את העול הכבד מעל שכמו והתיישב, מאז שיצא מהארון לפני שנים רבות מאוד לא חש כל כך עצבני ומתוח, "יש משהו שלא העזנו לספר לך עד עכשיו וגם כעת אני מהסס." "אם זה קשור לזוהר אני רוצה לדעת." השניים החליפו מבטים מלאי אשמה ואז פנה קוקו אל ערמת ספרי הבישול הצרפתיים ששמר בערמה מבולגנת מעל מדף התבלינים ושלף מבין הספרים את מכתב ההתאבדות של זוהר. "הנה, זה מה שכתב לך זוהר לפני שהתאבד. חוץ ממני ומז´וז´ו אף אחד לא קרא את זה. אני מצטער יניב." הוסיף חרש ויצא מהמטבח, מושך אחריו את ז´וז´ו. יניב פרש את המכתב על השולחן והחל קורא בו בנשימה עצורה. יניב אהובי כשתקרא את מה שכתוב פה אני כבר אהיה מת. אני יודע שברגע שתראה שאני מת תבכה ותצטער על מותי ואני מקווה שמה שאגלה לך על עצמי יקל על צערך. שיקרתי לך יניב. סיפרתי לך שהלכתי לבדיקה ושקיבלתי תשובה שלילית, אבל לא הלכתי ולא נבדקתי. לא היה בכך צורך, ידעתי שאם אבדק אקבל שוב תשובה חיובית. עוד כשפגשתי אותך כבר ידעתי שאני נשא ולכן הקפדתי מאוד על קונדום. בהתחלה לא גיליתי לך שאני נשא כי לא חשבתי שהיחסים שלנו יתפתחו לאהבה, חשבתי שזו תהיה עוד פרשיה קצרה של סקס, אבל מיום ליום נקשרתי אליך יותר ופתאום מצאתי את עצמי גר אתך ואוהב כל רגע, וכשהצעת שנלך לבדיקה כדי שלא נצטרך יותר להשתמש בקונדומים היה כבר מאוחר מידי בשביל לספר לך את האמת. בהתחלה חשבתי שאני אעשה את הבדיקה יחד אתך ואניח לך לגלות לבד שאני חיובי, אבל ברגע האחרון נבהלתי. פחדתי שתעזוב אותי כשהאמת תתגלה ומרוב היסוסים והתלבטויות לא עשיתי כלום ופשוט התחמקתי מהבדיקה בשקרים. ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא נורא ושאם אני אניח לך להיות האקטיבי לא יקרה לך כלום – אמונה טפלה ומוטעית כמובן – ביררתי והסתבר לי שאקטיביים פגיעים להדבקות בדיוק כמו פסיביים וגם אם הייתי מסתפק רק בסקס אורלי הייתי מסכן אותך. כשהלכתי לבדיקות שאלתי את הרופא והוא הזהיר אותי שכל מגע מיני, לא חשוב איך ואיזה, מסכן את בן זוגי. כל יום הייתי קם בבוקר בהחלטה שהיום אני אספר לך וכל יום דחיתי את זה למחר. השקר הלך וגדל, הלך והתעצם, וכל יום נעשה קשה יותר להגיד לך משהו. אתמול הלכתי לקחת את תוצאות הבדיקות שעשיתי והרופא אמר שאין ברירה, אני צריך להתחיל לקחת תרופות, ופירט לפני את תופעות הלוואי שאני עלול לסבול מהן ואז ידעתי שזהו, הגיע הזמן לשלם על הכל, על השקרים ועל הנזקים שעשיתי לך. אולי הייתי צריך להישאר ולסבול את הפרידה ממך ואת כל הדברים האיומים שהתרופות האלו היו עשויות לגרום לי, אולי הייתי מצליח לסבול את זה, אבל את מבט ההלם שיעלה על פניך המתוקות כשתבין שנתת את הלב שלך לשקרן ולרמאי שלא ראוי לך, את רגשות השנאה והאכזבה שלך ממני, את זה אני יודע שלא אוכל לשאת. העדפתי שוב לברוח במקום להתמודד, כזה אני, תמיד בורח לדרך הקלה. החלטתי שאני מעדיף את המוות על התמודדות עם תוצאות מעשי. אני מבקש את סליחתך אהובי ומבקש שלא תבכה ותתאבל עלי, אני לא ראוי לכך, ואני מפציר בך יקירי ללכת להיבדק כי אני חושש שבגלל פחדנותי וחוסר היכולת שלי להתמודד עם מעשי הדבקתי גם אותך.
זוהר.
אחרי חמש דקות שנמשכו נצח רצה ז´וז´ו לחזור למטבח לראות מה קורה שם, אבל קוקו אחז בזרועו ועצר אותו. הם החליפו מבטים כועסים והתחילו להתווכח בלחש בצרפתית אם לתת ליניב עוד כמה דקות של פרטיות או להיכנע לדאגה וללכת לראות אם הוא בסדר? "ומה אם גם הוא ינסה לתלות את עצמו או לקפוץ מהחלון?" שאל ז´וז´ו בלחישה את קוקו, "אני לא אצליח לעמוד בעוד דבר כזה קוקו, אני כבר לא צעיר כמו שהייתי והלב שלי פשוט לא יעמוד בזה." "אל תהיה הומואית כזו." נזף קוקו למרות שגם הוא היה עצבני מאוד, "יש סורגים על החלון ואין שום חבל במטבח." "אבל יש שם סכינים." נזכר ז´וז´ו. הם החליפו מבטים חרדים ודהרו למטבח ושם מצאו את יניב יושב ומביט במכתב, מחייך כאילו שמע זה הרגע בדיחה מוצלחת. הוא השתגע! חשב קוקו בבהלה והביט אובד עצות בבן זוגו שנראה מבוהל עוד יותר ממנו. "קראתם את המכתב?" שאל יניב וגיחך בעליזות, "מה דעתכם? איזה דביל הייתי? נכון שהייתי טיפש כל כך שאפשר למות מצחוק?" השנים שתקו, נבוכים ומבולבלים, ויניב חש אליהם, מניח את ידיו על שכמו של קוקו מימינו ושל ז´וז´ו משמאלו, מטלטל אותם קלות בעליצות וצוחק בקולי קולות - הצחוק נשמע כל כך טבעי ומדבק עד שכמעט מבלי משים עלו חיוכים נבוכים על פניהם. "נכון שזה סיפור נורא מצחיק?" השתנק יניב מצחוק, "איך התעקשתי שניפטר מהקונדומים והאמנתי לו שהוא באמת נבדק? איזה בידור! קטעים איתי, לא?" "ממש קטעים." ענה לו קוקו, מבולבל מעליזותו הלא צפויה, "אבל יניב, אולי כדאי שבמקום לצחוק נשב לחשוב מה עושים הלאה?" "לחשוב?" התגלגל יניב מצחוק, "על מה יש לי לחשוב?" "אולי תשב ותירגע חמוד." ביקש ז´וז´ו, חש את הדופק פועם ברקותיו ויודע שעוד מעט תתרגש עליו מיגרנה. "לא להירגע! רוצה לחגוג!" הצהיר יניב ופתח את המקפיא, שם שמר קוקו בקבוק וודקה משובחת שקיבל מלקוחה מרוצה. "לחגוג מה?" "את סוף האבל על האהבה הגדולה שלי." צחקק יניב, פתח את הפקק, לגם לגימה גדולה מאוד מהנוזל השקוף והקר, וכשהוא ממשיך וצוחק בעליזות שלף קופסת פלסטיק שנותרו בה עוד כמה פרוסות עוגה שתובלה בחשיש, ולפני שמארחיו ההמומים הצליחו לעצור אותו נגס בעוגה הקפואה נגיסה הגונה ושטף אותה עם עוד לגימת וודקה. "יניב מספיק!" נחרד קוקו, "אתה תרגיש לא טוב! אסור לשתות כל כך הרבה על קיבה ריקה!" "אני אוכל, אתה לא רואה שאני אוכל?" נתן יניב עוד ביס בעוגה. "מון דייה." נאנח קוקו ולקח את הקופסא מידי הצעיר שצחוקו החל לקבל גוון היסטרי מעט. ז´וז´ו משך מידו של יניב את הוודקה, ויחד הם הובילו אותו למיטתם והשכיבו אותו עליה. "אני רוצה לחגוג! אני רוצה להשתכר ולדפוק את הראש!" צעק יניב וניסה לצאת מהמיטה. השנים התיישבו משני צדדיו וניסו לרסן אותו. הוא נאבק בהם ולאט לאט הפך צחוקו להיסטריה, וסוף סוף הגיעו הדמעות. הוא בכה וצחק, ושוב בכה, והם חיבקו וליטפו אותו, מנסים להרגיע אותו במגע ידיהם וגופם. "איך הוא היה יכול לעשות לי את זה?" התייפח, "אהבתי אותו כל כך והוא שיקר לי. איך הוא היה יכול להגיד לי שהוא אוהב אותי ולא לגלות לי שהוא נשא?" "אתה צריך להיבדק יניב." אמר קוקו בתוקף, תוך התעלמות משאלותיו של יניב. הן שברו את ליבו אבל מאחר ולא הייתה לו תשובה הוא העדיף להיות מעשי ולדבוק בתכניות לעתיד. "יש בדיקות אנונימיות חינם במשרדים של הוועד למלחמה באיידס." הוסיף ז´וז´ו שכמו קוקו ידע שאין טעם לבכות על מה שעבר וצריך להביט תמיד קדימה. "אני לא הולך לשום בדיקות." זעף יניב, "בשביל מה לי להיבדק?" "בשביל לדעת כמובן." נבהלו השניים, "כדי לדעת אם אתה בריא או שאתה צריך להיזהר לא להדביק אף אחד." "זין על זה!" התפרץ יניב שהאלכוהול והסם החלו לפעול עליו את פעולתם, "מהיום אני לא סופר אף אחד ממטר! מעכשיו אני מזיין חופשי בלי חשבון." "תשמע ילד!" התרגז קוקו. "אל תקרא לי ילד!" התפרץ יניב ולתדהמת השניים משך את כף ידו של קוקו והניח אותה על הזקפה הנוקשה שהחביא בתוך מכנסיו. "זה נראה לך כמו זין של ילד?" שחרר לחלל חדר השינה עוד אחד מהצחוקים הפרועים שלו. "תפסיק עם זה יניב." התרגז ז´וז´ו, "אתה שיכור ומסטול." "ואני גם חרמן, נורא בא לי על החבר שלך יוספה, וגם עליך בא לי, יאללה, בואו שלישיה." "נו, די כבר." נבוך קוקו וניסה להתחמק מחיבוקו של יניב, "לא מתאים לך להתנהג ככה יניב." "מאין לך מה מתאים לי?" התגרה בו יניב. "לידיעתך אני חרמן אש עכשיו ודווקא וכן מתאים לי, אבל אני רואה שאתם סתם ויאז´ות מיובשות, יאללה, תשלפו את הויאגרה או שאני הולך לחפש לי זיון בגן." "ויארה?" התרתח ז´וז´ו, "אני אראה לך ויאגרה, חוצפן קטן שכמוך, למי אתה קורא ויאז´ה מיובשת? מה שאני שכחתי אתה עוד לא למדת." "נו, די ז´וז´ו, מספיק." נבהל קוקו מזעמו של חברו, "הוא רק ילד שיכור, הוא לא יודע מה הוא אומר." "אני כן יודע, ואני אומר שאני רוצה זין עכשיו!" צעק יניב וניסה שוב לצאת מהמיטה. הם נאבקו בו ולאט לאט הפך המאבק להתעלסות בשלושה. קוקו שלף קונדומים ואחרי ששניהם הביאו את יניב לאורגזמה ממושכת הם התפנו אחד לשני והוכיחו לו, הלכה למעשה, את יתרון הגיל והניסיון על הנעורים וההתלהבות. רק כשהם סיימו ונשכבו לצידו, מיוזעים ומחייכים, הוא שם לב שכעת אין להם קונדומים למרות שאיתו הם הקפידו על הגנה. "ומאין לכם שאתם לא נשאים?" התפרץ בזעם, מופתע מעצמת המרירות שחש. הם החליפו מבטים. "אנחנו מקפידים רק כשאנחנו עם זרים." אמר קוקו רכות וליטף את שערותיו בעדינות, "אבל זה עם זה אנחנו יכולים להיות חופשיים." "ובכל זאת, רק ליתר ביטחון, כל כמה חודשים אנחנו עושים בדיקה." הוסיף ז´וז´ו בניסיון לנחם אותו. "אני כל כך מרחם על הצעירים של ימינו שצריכים כל הזמן להיזהר ולפחד, כשאנחנו היינו בגילך..." הם החליפו מבט וחייכו. "יש לכם מזל שלא נדבקתם." העיר יניב, קצת בקנאה. "לא המזל שמר עלינו חמוד אלא האהבה. נפגשנו בדיוק בתקופה שתשובה חיובית באמת הייתה גזר דין מוות כי עדיין לא גילו את הקוקטייל. למזלנו היינו זוג צעיר ומאוהב ומאוד מונוגאמי וככה לא נדבקנו." "אז עכשיו אתם כבר לא מאוהבים?" חקר יניב. "בטח שכן. כל שנה אני אוהב אותך יותר יוספה מון שרי." התלוצץ קוקו, "אבל אתה יודע איך זה יניב, אחרי כמה שנים גברים צריכים גיוון, אין לזה קשר לאהבה." "לא יודע, אם זה באמת היה חשוב לך קוקו אני הייתי מתאפק," אמר ז´וז´ו, "ואתה יודע שרק אותך אני אוהב באמת. השאר לא באמת חשובים." "אני יודע חמוד, גם אצלי זה ככה." חיבק אותו קוקו, פיהק פיהוק ענקי, איחל לכולם לילה טוב וכיבה את האור.
השניים נרדמו חבוקים כדרכם, ויניב ששכב לצידם חש באותו לילה בודד יותר מכפי שחש
אי פעם בימי חייו.
5. לא רוצה "אבל יניב..." התחנן ז´וז´ו, "תשמע יניב...." ניסה שוב בעוד יניב מניד את ראשו בעקשנות לאות לא, כפות ידיו מונחות על אוזניו. "מרד!" צעק קוקו שסבלנותו החלה לפקוע והלם באגרוף על השולחן, גורם לכוסות ולצלחות לצלצל, "אולי מספיק כבר עם הויכוח הזה? נמאס לי כבר! אתה חייב ללכת להיבדק יניב! מון דייה! למה אתה עקשן כזה?!" יניב משך בכתפיו והמשיך להיות עקשן למרות הפצרותיו הרכות של ז´וז´ו וכעסו של קוקו. לא, הוא לא מוכן להיבדק. לא אכפת אם הוא נשא או לא, הוא לא מוכן ודי! "אבל למה?" התחננו אליו השניים, "למה לא?" "כי מה זה ייתן לי?" "אתה לא רוצה לדעת? מה אתה, בת יענה?" "זה פשוט לא משנה כי בין כה וכה אני לא מתכוון להתחיל לקחת את הרעל הזה שהם נותנים לחולי איידס." "מה רעל? מה אתה, מטורף? הרעל הזה מציל מיליוני בני אדם בכל העולם." "אבל באיזה מחיר? תסתכלו לבד." שולף יניב שוב את אינדקס התרופות נגד איידס שמצא באתר המלחמה באיידס, הדפיס וסידר בדפדפת, "תראו איזה תופעות לוואי איומות, בחילות, שלשולים, כאבי שרירים, תראו, יש פה תרופה שלא מספיק שהיא דופקת לך את הגוף היא גם גורמת לך לדיכאון. יש אנשים שפשוט משתגעים בגללה ומגיעים לאשפוז פסיכיאטרי, וכמובן, התופעה החביבה עלי ביותר, ליפודמיה! הגוף שלך מתעוות לגמרי ואתה נראה כמו מפלצת, אחרי כמה זמן אפילו אימא שלך לא תכיר אותך כי השומן בגוף שלך נודד מהפנים לתחת, באמת תודה רבה! אני מעדיף כבר למות!" "אז תמות! בבקשה, אף אחד לא מפריע לך להתפגר," התפרץ קוקו "אבל אין לך זכות לעשות את זה לאנשים אחרים, אתה לא רוצה לדעת ומעדיף להיות טיפש ולא להסתכל למציאות בעיניים? זכותך, אבל לפחות תקפיד על קונדום." "שונא קונדומים! לזיין עם קונדום זה כמו להתקלח עם מעיל גשם." "זה יותר טוב מאשר להדביק בן אדם אחר." "מי שלא שומר על עצמו למה שאני אשמור עליו? למה, זוהר שמר עלי?" "מה שזוהר עשה לך זה איום ונורא, הוא ידע את זה והוא גזר על עצמו עונש מוות בגלל הפשע שלו, אבל אתה לא זוהר, אתה בן אדם הגון ואני בטוח שאתה מבין..." ניסה ז´וז´ו לפנות למצפונו של יניב. "לא מבין כלום!" קפץ יניב ממקומו, "אני מבין שזיינו אותי ואני הולך לזיין בחזרה ולא מעניין אותי כלום! שיישרף העולם מבחינתי!" "יניב!!" שאג קוקו, "תקשיב לי ותקשיב לי טוב ילד!" מרוב כעס חזר מבטאו הצרפתי-אלג´יראי להיות מודגש כשם שהיה בצעירותו, אבל רק ז´וז´ו שהיטיב להכירו חש בכך. "חתיכת ג´חש עקשן שכמוך! אתה חיית עם נשא איידס כמה חודשים טובים ועשית איתו סקס בלי הגנה, אני מצטער, אבל רוב הסיכויים הם שאתה נשא. אתה לא רוצה להיבדק? זו זכותך, אתה מסרב להתחיל לקחת תרופות למרות הסיכון ואתה מתעקש להתעלם מזה שהגוף שלך הוא כמו מוקש שרק מחכה למישהו שידרוך עליו? (קוקו שירת בהנדסה קרבית והחוויה הזו השפיעה על אוצר הדימויים שלו) בבקשה, תתעלם. אתה נחשב לאדם בוגר וזו זכותך, אבל אין לך זכות לרצוח בני אדם, ואם תתחיל לקיים יחסי מין בלי קונדום כי אתה לא אוהב קונדומים אתה פשוט רוצח, ואני לא אהסס ללכת למשטרה ולהלשין עליך." "למשטרה?" צחק יניב בחוצפה, "הצחקת אותי! מי בכלל יקשיב לך שם?" "אולי למשטרה זה מוגזם," ניסה ז´וז´ו לרכך את דבריו הקשים של קוקו, "אבל יניבי, קלוד צודק ואני לא אהסס להיכנס לכל אתרי ההיכרויות, מאטרף ועד לאתר הכי נידח בהיידפארק, ולפרסם שם את התמונה שלך עם הסיפור שלך כדי שאנשים ידעו להיזהר ממך." "אז אני אלך לגן, גם שם תלך אחרי ותזהיר אנשים?" התריס יניב. "כן, אם יהיה צורך בזה גם לשם אני אלך. זו קהילה מאוד קטנה יניב והשמועות בה עוברות במהירות הבזק. אין לך מושג כמה מהר הן מתפשטות ועד כמה הקהילה שלנו קטנה ורעה. זוהר שמר עליך בצמר גפן, אין לך מושג איזה ג´ונגל זה שם בחוץ." "זוהר שמר עלי?" פרץ יניב בצחוק, "כן, ממש." וכמו שקרה לעיתים קרובות מאוד בימים האחרונים צחוקו הפך מהר מאוד לבכי שכנגדו היו ז´וז´ו וקוקו חסרי אונים. הם חיבקו אותו, ניסו לעודד וכדי לשנות את האווירה החליפו נושא והתחילו לשוחח איתו על עתידו. "איזה עתיד? הרי בעצמך אמרת שאני בטח נשא, כמה שנים עוד כבר נשארו לי? אין לי עתיד." "בטח שיש לך עתיד, תפסיק לדבר שטויות. אף אחד לא יודע בביטחון שהוא לא יתעורר מת מחר בבוקר, אבל בכל זאת אנשים ממשיכים לתכנן את העתיד שלהם. מתי אתה מתכוון לחזור ללימודים?" "אף פעם, אני שונא ללמוד כלכלה ומנהל, זה היה רעיון של זוהר." "אז תלך ללמוד משהו אחר." "לא רוצה." "אבל יניב, אתה לא יכול לגור אצלנו כל הזמן. אתה חייב להתחיל לעשות משהו עם עצמך. עוד מעט סוף החודש ויש שכר דירה לשלם וחשמל ומים וארנונה ו..." יניב כבש את פניו בידיו ושתק, מיואש. הוא שכח לגמרי שהשניים הם לא רק ידידיו אלא גם בעלי הבית שלו. זוהר שלמד ועבד והיו לו חסכונות מתקופת היותו קצין בקבע דאג לכל התשלומים, מתעקש שיניב יקדיש את כל תשומת ליבו ללימודיו. יניב אמנם מלצר קצת בבית קפה סמוך, אבל רוב עול הפרנסה היה על זוהר והוא התרגל לכך ומעולם לא הטריד את ראשו בבעיות כספיות. "אתם מגרשים אותי מהבית?" שאל בקול רועד, וגל עצום של געגועים לזוהר הציף אותו - זוהר שתמיד דאג לו, זוהר הבוגר והאחראי שתמיד אמר לו שלא יטריד את מוחו במחשבות על כסף, הוא כבר יסדר הכל ויניב הוא עוד רק ילד, יש לו זמן לדאוג לכסף אחרי שיגדל - אני גדול עכשיו ואני צריך לדאוג לעצמי לבד, חשב בחרדה, ודמעות הציפו את עיניו. "אף אחד לא מגרש אותך טיפשון." נחפז ז´וז´ו לחבק אותו, "אבל חמוד, הדירה שאתה גר בה שייכת עדיין לבנק לא לנו. אם לא נקבל שכר דירה לא נוכל לשלם עליה את המשכנתא. אתה מבין?" יניב הנהן וניגב את הדמעות בשרוול חולצתו. "כן, אני מבין." לחש, "אבל אני לא יודע מה לעשות?" "אתה צריך ללכת לבדוק מה המצב בחשבונות הבנק שלכם ולראות כמה כסף יש לך. החשבון שלך ושל זוהר היה חשבון משותף?" "לא יודע. אני חושב שכן." "לך תחפש בדירה שלך פנקסי צ´קים וחשבונות בנק ותברר מה קורה אתך ואיפה אתה עומד. תתחיל להתאפס על עצמך יניב." יניב קם על רגליו, הוציא את מפתח דירתו מכיסו, יצא מדירתם של ז´וז´ו וקוקו ופנה ללכת לדירה ממול שהייתה משותפת לו ולזוהר, אבל ברגע שנעמד לפני הדלת עם השלט העליז – כאן גרים בכיף יניב וזוהר – נשבר והשליך את המפתח על הרצפה. "אני לא מסוגל, אני לא רוצה להיכנס לשם!" צעק, בעט בדלת וברח לרחוב, משאיר את קוקו וז´וז´ו עומדים בפתח דירתם, מביטים בו בעצב ובתימהון. "מה דעתך, שנרוץ אחריו?" שאל קוקו את ז´וזו. "עזוב, הוא רץ מהר מידי בשבילנו, וחוץ מזה הוא בטח יחזור כשיהיה רעב ועייף." נאנח ז´וז´ו והתחיל לאסוף את כלי האוכל מהשולחן. "אני פשוט לא יודע מה לעשות איתו." התלונן קוקו, לקח מטלית והחל לנגב את השולחן הדביק, "הוא כל כך צעיר ומבולבל. אני כועס עליו, אבל גם נורא נורא מודאג בגללו." ז´וז´ו חייך, "אתה זוכר כמה הצטערת שאף פעם לא תהיה אבא? אז בבקשה, ככה זה מרגיש להיות אבא. הילד משגע אותך ועושה שטויות ואתה לא יכול להפסיק לדאוג לו." הם הביטו זה בזה, צחקו והתחבקו, ופתאום הטלפון צלצל. "כן, הלו." אמר קוקו. "שלום." אמר קול גבר לא מוכר מעבר לקו, "אני... אה... אני מקווה שהגעתי למקום הנכון. סליחה שאני מפריע, אבל אולי אפשר לדבר עם זוהר?"
6. זוהר לא גר כאן יותר "עם זוהר?" השתנק קוקו, "לא, אני מצטער, אי אפשר." "למה? הוא לא גר שם יותר?" "אפשר להגיד שלא." גמגם קוקו, "מי אתה?" "אני חבר שלו. תראה, אני מחפש אותו כבר הרבה זמן, אני מדבר על זוהר לוי? בחור שחום כזה? מתולתל? רזה? אמרו לי שהוא שכן של בעלי הבית של מכון מרסי." "לא מרסי אלא מרסיי, על שם העיר מרסיי בצרפת." תיקן קוקו בסבלנות אוטומטית - כולם שגו בהגיית שם מכון היופי שלהם. "בסדר, מרסיי." קצרה רוחו של האלמוני, "אז איפה זוהר?" "הוא ... אני..." מצחו של קוקו החל לנצוץ מזיעה וז´וז´ו לקח את הטלפון מידו והשתלט על השיחה. "מי מדבר בבקשה?" שאל בחביבות מלאכית שמבטאו הצרפתי הוסיף לה נופך מתיקות. "לא חשוב השם שלי," התעקש האלמוני, "אני צריך לדבר דחוף עם זוהר." "אני מצטער, אבל זו עלולה להיות בעיה." שח ז´וז´ו בנועם. "למה?" "אני מצטער, אבל זה לא לטלפון." המשיך ז´וז´ו להתעקש בנימוס סבלני, "אולי תבוא לפה?" הזר נאנח בחוסר רצון והמשיך לנסות לברר איפה גר זוהר, אבל ז´וז´ו הקשה את עורפו ולמרות גינוני האדיבות שלו לא שינה את דעתו שזה לא לטלפון ובסוף הזר נכנע ואמר שהוא מגיע עוד מעט. חמש דקות אחר כך הוא נקש על דלתם. גבר ממוצע קומה, כבן שלושים, לא שמן ולא רזה, לא יפה ולא מכוער, סתם גבר רגיל למראה עם מבט רדוף קצת בעיניו החומות וטבעת נישואים מבריקה על אצבעו. "לא חשוב איך קוראים לי." פסק בתקיפות וסקר בעיון את הסלון הצנוע של קוקו וז´וז´ו, "וזה ממש לא משנה מי אני. איפה זוהר? מאוד דחוף שאני אדבר איתו." "זה בלתי אפשרי." אמר קוקו. "למה? הוא חולה?" "למה אתה חושב שהוא חולה?" שאל ז´וז´ו בחשדנות. "ככה." נאטמו פניו של הזר, "נו, בבקשה, תגידו לי איפה הוא? מה הסוד הגדול?" השניים החליפו מבטים, מתייעצים זה עם זה בלי מילים עד שלבסוף קוקו הנהן קצרות אל ז´וז´ו שנאנח, שלף מבין ערמת ספרי הבישול המרוטים שלו את אחת ממודעת האבל של זוהר ששמר לעצמו למזכרת והגיש אותה לאורח. הזר פישר את קמטי הדף על השולחן, בהה בכתב השחור במשך כמה שניות ממושכות ואז כבש את פניו בידיו ובכה בכי יבש וכואב של אדם ששכח איך להזיל דמעות. "למה הוא מת?" שאל בקול חלול, פניו עדיין כבושים בידיו. "הוא התאבד." ענה קוקו, נבוך מהתנהגותו של האורח הלא קרוא. "למה? הוא השאיר מכתב?" "אפשר לדעת מה זה עסקך?" התפרץ ז´וז´ו שעצביו נמרטו מכל הסיפור. הזר הסיר את ידיו מפניו ובהה בהם באומללות. "אני יודע שיש לו חבר. אתם יודעים מי הוא?" "תראה חביבי," אמר קוקו, "אתה מתפרץ לפה, אלוהים יודע מאיפה, שואל הרבה שאלות ולא מסביר כלום. זה לא הולך ככה, זוהר נקבר רק לפני עשרה ימים ו..." הדלת נפתחה ויניב נכנס. שלושתם פנו אליו והוא חייך במבוכה, מופתע מקבלת הפנים הלא צפויה. "קובי?" אמר בפליאה, "מה אתה עושה פה?" "אתה מכיר אותו יניב?" נדהם ז´וז´ו. "לא, הוא לא מכיר אותי, אף פעם לא נפגשנו." מחה קובי. "ראיתי המון תמונות שלך באלבום של זוהר. הוא אמר שהיית חבר שלו בצבא ושאתם עושים מילואים יחד. אני רואה שכבר נודע לך מה קרה." "אני יודע שזוהר התאבד, אבל הם לא רוצים לגלות לי כלום." התלונן קובי. "גם אתה לא גילית לנו שום דבר." מחה קוקו. "למה זוהר התאבד?" קצרה רוחו של קובי, "הוא השאיר מכתב?" "זוהר היה חולה במחלה קשה והחליט שהוא מעדיף לתלות את עצמו במקום להתמודד עם תוצאת המחלה." אמר יניב בקשיחות ושילב את ידיו על חזהו כאילו נעשה לו קר פתאום. "חייתם יחד?" המשיך קובי לחקור. "זה לא עסקך." "נכון זה לא עסקי, אבל זה חשוב, בבקשה, תענה לי." "כן, הוא היה הבן זוג של זוהר וזוהר התאבד כי היה נשא איידס." נשבר ז´וז´ו וגילה את הקלפים, "אם היה לך איזה קטע עם זוהר כדאי שתלך להיבדק, ואם אתה נשוי אז ... " "כן, אני נשוי." נאנח קובי, "ואני נשא. בגלל זה חיפשתי את זוהר, להגיד לו שילך להיבדק." "אתה זה שהדבקת אותו?" האדימו פניו של יניב מכעס. "לא יודע ילד, אין לי מושג, אבל אחרי שנודע לי שאני נשא הרופא ביקש שאודיע לכל מי שהייתי איתו בקשר בשנים האחרונות שאני נשא." "מתי הייתם בקשר לאחרונה? מתי אתה והוא ..." "במילואים האחרונים." השפיל קובי מבט והסמיק מעט. "לפני שלושה חודשים, אז הוא כן בגד בי, זין איתו!" התפרץ יניב ובעט בכסא שנפל ברעש על הרצפה. קובי גחן והרים את הכסא. "אני אשם יניב, אל תאשים את זוהר. אחרי שנה של נישואים הייתי נורא חם ו... אתה יודע איך זה." "בשביל מה בכלל התחתנת?" התפרץ קוקו, "בשביל מה הומו צריך אישה?" "בשביל ילדים ומשפחה." אמר קובי בפשטות, "עם גברים אפשר לעשות סקס, אבל אי אפשר לחיות." "תדבר בשם עצמך." התרגז ז´וז´ו, "אני וקוקו חיים יחד כבר עשרים שנה ומאוד מאושרים." "ומזיינים כל הזמן מהצד אני מתאר לעצמי." "כאילו שאתה לא? אנחנו לפחות לא מרמים זה את זה." "גם אשתך נדבקה?" שאל יניב בדאגה, "יש לכם ילדים?" "לא, עדיין לא, ואני לא יודע אם היא נדבקה כי אני לא מעז לספר לה." "אתה חייב." נבהל יניב, "אתה ממש מוכרח." "אבל מה אני אגיד לה?" צעק קובי, "אני לא יכול לספר לה דבר כזה, היא תזרוק אותי מהבית." "בגלל שאתה נשא?" "לא, בגלל שאני ... בגלל ש... היא אישה נהדרת, אני נורא אוהב אותה, אבל היא לא תבין שלפעמים אני צריך... היא פשוט לא תבין." "אז תגיד לה שנדבקת מבחורה אחרת, מישהי שהיית איתה לפני שהתחתנתם." קובי שב וכבש את פניו בכפות ידיו. "אני ויעל יחד מאז התיכון, אני מאוד אוהב אותה, באמת אוהב, בגוף ובנפש, היא הייתה בתולה כשנפגשנו. היא תיפגע כל כך... אני אמות אם יתברר שהדבקתי אותה." "לא, רק אל תמות. זה הדבר הכי גרוע שתוכל לעשות." הפסיק אותו יניב בתקיפות, "אתה חייב לספר לה. נשים הרבה יותר פגיעות להדבקות מגברים. אם אתה אוהב אותה אתה חייב לספר לה." קובי נאנח ושוב בכה, וגם יניב התייפח והראה לקובי את מכתב ההתאבדות של זוהר. "הוא באמת אהב אותך יניב, הוא סיפר לי עליך ואמר שהוא אוהב אותך. מה שאני והוא עשינו... זה היה סתם חרמנות... מתי הלכת להיבדק? קיבלת כבר תשובה? "לא הלכתי להיבדק." הודה יניב בבושת פנים. "אתה חייב." יניב משך בכתפיו, "אני לא רואה טעם בזה." "אבל את אשתי אתה שולח לבדיקות?" "אני לא מתכנן להביא ילדים." קובי גנח, "אני יכול לשכוח מילדים, גם אם יעל תסלח לי ילדים כבר לא יהיו לי." "לא נכון קובי. יש אפשרות לשטוף את הזרע, וגם אם הדבקת את אשתך יש פתרונות, אבל אתה חייב לגלות לה ולהתמודד עם מה שעשית." "אני יודע." הסכים קובי בעצב, נפרד מהם והלך. אחרי לכתו התנפלו קוקו וז´וז´ו על יניב בכעס. "אתה טוב מאוד בעצות אבל מה אתך?" טענו כנגדו. "המצב שלי שונה." מחה יניב, "אבל אם אתם מתעקשים, אני נשבע לכם להקפיד מהיום על קונדום, בסדר? זה מרגיע אתכם?" הם היו מעדיפים שיניב ייבדק וידע בוודאות אם הוא נשא, אבל ההבטחה שלו הרגיעה אותם מספיק כדי שיוכלו להתפנות לעיסוק בבעיה הבאה בתור – כסף! "אל תדאגו," הרגיע אותם יניב, "לא סתם התרוצצתי ברחובות, התקבלתי לעבודה כמלצר במסעדה האיטלקית ואני גם אמשיך למלצר בבית קפה. יהיה בסדר, אל תדאגו." "זה יפה שאתה חושב על העתיד ושאתה כבר לא מובטל, אבל יהיה לך קל יותר אם תכניס שותף לדירה." אמר קוקו, "ולגמרי במקרה חבר של חבר סיפר לי שמישהו מחפש חדר להשכרה בסביבה שלנו." "מי זה? אתה מכיר אותו?" "לא. כל מה שאני יודע זה ששמו בועז ושהוא היה פעם רקדן בלהקה." "היה רקדן? אז זה אומר שהוא חתיך מסוקס והומו." פסק ז´וז´ו. "זה לא אומר כלום, לא כל הרקדנים הומואים." מחה יניב. "אולי לא כולם, אבל כל רקדן שאני פגשתי בעשרים שנה האחרונות היה נושך כריות." הצטחק קוקו, "למה? יש לך בעיה עם הומואים יניב?" שאל בבדיחות הדעת, ולראשונה מאז מותו של זוהר הם ראו את יניב מחייך חיוך אמיתי.
7. הרקדן כדי להקל על יניב ארזו קוקו וז´וז´ו בעצמם את כל בגדיו של זוהר המת, דוחסים אותם בשתי שקיות אשפה ענקיות. את שאר חפציו האישיים הם ארזו בצ´ימדאן הצבאי הדהוי שלו מקווים שלא החמיצו אף פרט. הם מצאו במגרת ארונית הלילה של זוהר את השעון שלו ותליון זהב עדין עם שמו באותיות זהב מסולסלות והחליטו לשמור אותם למען יניב שאולי ירצה בהם בעתיד כמזכרת. את הבגדים של זוהר הם מסרו לבית מחסה לנוער במצוקה שניהלה שרון - ידידה ותיקה שלהם שהתמסרה לעזרה לצעירים שברחו מביתם ונזקקו למקלט. שרון הייתה לסבית מוצהרת, אישה בגיל העמידה, גדולת גוף ומוצקה, בעלת שער קצוץ צבוע פלטינה, עשרות צמידי כסף משקשקים על כל יד שרירית וקול רועם חרוך מסיגריות. לפני מספר שנים היא מצאה נער רעב וקפוא מצטנף בחדר המדרגות של דירתה והזמינה אותו לביתה, ומאז חלפו צעירים רבים בביתה. חלקם שהו שם יום יומיים, חלקם זמן ממושך יותר. לחלק נכבד מאוד מהם היו בעיות על רקע זהותם המינית שלא הייתה מקובלת על משפחתם ובביתה של שרון הם מצאו אוזן קשבת ומקום מקלט בו יכלו לנוח, להירגע ולהחליט על המשך דרכם בשלווה. לפני כשנתיים אחת מהאקסיות שלה שנפטרה בטרם עת הורישה לה די כסף לקנות גם את הדירה שממול לדירתה והיא חיברה את שתי הדירות ובעזרת תרומות ותמיכה קטנה וקמצנית של משרד הרווחה הצליחה למנוע מילדים מבולבלים רבים מלהגיע לרחובות ולהידרדר לזנות ולסמים. שרון תמיד נזקקה לעוד בגדים, רהיטים, שמיכות או כל דבר אחר שאחרים לא היו זקוקים לו. "ואם אין לך שום דבר מיותר בבית תן כסף." נהגה להתבדח. קוקו וז´וז´ו עזרו לה כמיטב יכולתם, מרגישים שבכך הם תורמים את תרומתם הצנועה לעזרת הקהילה. כמעט כל המתלמדים בסלון היופי שלהם באו מביתה של שרון וכל הקליינטיות שלהם ידעו שתרומה של בגדים וחפצים משומשים תתקבל אצלם ברצון. לפעמים כשהמקום אצל שרון נעשה צר מהכיל את כל הפונים - בדרך כלל בחורף - הם היו מלינים אצלם אחד מהנערים.
יניב חזר מעבודתו במסעדה מוקדם מכפי שהם ציפו לו ומצא אותם עוזרים לשרון ולאחד מהחוסים שלה - נער צנום וקטן קומה שפניו מקושטים בפירסינג - לגרור את השקיות לוואן המרופט שלה. "זה של זוהר!" צעק כששרון הניפה את הצ´ימידאן העמוס למושב האחורי. שרון שמעה את הסיפור שלו מקוקו וז´וז´ו והבינה לליבו. "אני יודעת חמוד, ואם תרצה אחזיר לך את הצ´ימדאן." אמרה בקול רך, "אתה רוצה אותו חזרה?" יניב הניד בראשו לאות לא ודמעות הציפו את עיניו. "לא, זה בסדר, בטח יש מישהו שצריך אותו יותר." "נכון." הסכימה שרון, "ואם תשמע במסעדה שאתה עובד בה שצריך מלצר או שוטף כלים תפנה אלי, אני אשלח לכם אחד מהילדים שלי." היא נופפה אליהם בידה העמוסה צמידים משקשקים ונסעה לדרכה. "אני יודע שאין אף רב שיסכים איתי, אבל האישה הזו היא צדקת אמיתית." אמר ז´וז´ו ברגש, "היא עושה מלאכת קודש, הלוואי ויכולתי לעזור לה יותר." "היא עושה את העבודה של הממשלה!" התרגז קוקו, "זה לא תפקיד של אנשים פרטיים לעזור לילדים שבורחים מהבית הממשלה צריכה..." "עד שהממשלה תזיז את התחת שלה הילדים האלו כבר יהיו אבודים, וזה אם הם יישארו בכלל בחיים. אוי ואבוי לנו אם נסמוך על כל מיני פקידים אוכלי חינם שיעשו בשבילנו את העבודה." ענה לו ז´וז´ו בלהט ועוד רגע הם היו שוקעים באחד הויכוחים הארוכים שלהם שיכלו להתמשך שעות. "מתי הרקדן מגיע?" שאל יניב רודף השלום בתקווה להפסיק את ההתנצחות. הוא לא אהב ויכוחים. "קבעתי איתו למחר בבוקר, ואם הוא לא ימצא חן בעיניך אתה לא חייב לקבל אותו, נמצא מישהו אחר." "ומה אם אני לא אמצא חן בעיניו?" שאל יניב, "או שהדירה לא תראה לו?" "אתה יפיוף תמצא חן בעיני כל אחד אבל אם הדירה תישאר במצב הנוכחי שלה זו עלולה להיות בעיה, נורא מבולגן ומלוכלך שם." אמר קוקו והביט ביניב במבט רב משמעות. יניב נרמז מיד, החליט באומץ שהגיע הזמן ועלה לדירה שלו כדי לסדר אותה. זה לא היה קל, ולמרות שבגדיו של זוהר כבר לא היו שם עדיין כל פינה הזכירה לו את אהובו המת. בעצה אחת עם ז´וז´ו שהתנדב לעזור לו הם החליטו להשאיר את חדר השינה הגדול לשותף, יהיה מי שיהיה, ויניב לקח לו את חדר השינה השני שבזמנו היה חדר הבלגן שלו ושל זוהר. היה שם ארון גדול וספה נפתחת, נוחה למדי, ואחרי שיניב גרר לשם את שולחן המחשב שלו וסידר את בגדיו בארון הוא החליט שהגיע הזמן, לראשונה מאז שקרא את מכתב ההתאבדות של זוהר, לישון לבדו בדירה. באותו לילה הוא ישן שינה טרופה והתעורר מוקדם מידי. אחרי שהתקלח ישב לשתות קפה תוך שהוא מכין לעצמו רשימת קניות כמו שנהגה אימו לעשות ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. יניב פתח אותה וגילה בפתח גבר גבוה כבן שלושים שהציג את עצמו כבועז. לפליאתו של יניב שציפה לרקדן שרירי ודק גו עם שיער ארוך קשור בזנב סוס, היה בועז בעל גוף מלא, ראשו היה מגולח ובפניו העגלגלות היו קבועות עיניים ירוקות ויפות. בועז סייר בדירה ויניב שמח שהספיק לשטוף את הרצפה ולנגב את האבק. "אתה משכיר את החדר הגדול?" השתומם בועז, "וגם את המיטה הזוגית?" "כן." אמר יניב, מקווה שקולו לא רועד, "אבל אני לא בעל הבית. בעלי הדירה גרים למטה ואת כל הסידורים אתה צריך לעשות איתם." "בסדר, הדירה נראית לי." פסק בועז, "תקרא להם." יניב צלצל להם והם הגיעו מיד ונעצרו על הסף, מופתעים. "בוזי!" צעק קוקו, "זה אתה? אני לא מאמין! מתי חזרת לארץ?" לחץ את ידו של בועז שחייך במבוכה. |