| דף הבית І הכי חדש באתר І מפת האתר І יצירת קשר І כללי זהירות ברשת האינטרנט שפות: ערבית І אנגלית І ספרדית І רוסית | |
 |
|
| מידע: הכל על איידס І האם נדבקתי באיידס І פורום בריאות І פורום האתר І מרכזי בדיקות איידס І הדרכה І כתבות І הורדות חינם | |
| נשאים: מידע לנשא І נשא חדש І אתר היכרויות І אינדקס תרופות І סיפורים І בלוגים І שירים І לזכר הנפטרים מאיידס І נהלים | |
| קמפיינים: קמפיין איידס 2010 - יום האיידס הבין לאומי 2010 - מיזם ענק של האתר І קמפיינים І יום האיידס הבינלאומי І וידאו | |
| סיפורים | מה כבר רציתי - בלוג בדוי של נשא איידס - חלק א' |
|
סיפורים ארוכים בחרתי בחיים סיפור מהביצה הסיפור של אלי וסופיה במדינת תל אביב ההפוכים לעשות תיקון תחשוב חיובי למה אני הלא מתאימים תיאו וסאני יומנו של נשא מהצפון דורי היפה אוקיינוס שלם ביני לבינך אריאל החג של כל החגים אמת או חובה שבת חתן חיוביות זורמת אני שקעים לכל קמרייך השרוטים הצד החיובי הסוד שלי הג'ינג'י הסודי האתמול של מחר הבלוג של במבי החבר'ה של קופר החיים בצד הלא נכון של ה 40 מה כבר רציתי - חלק א' מה כבר רציתי - חלק ב' ראש בריא במיטה חולה בקרוב אצלך המיוחדים שלנו אופטימיות חיובית זהבי חוקר פרטי סיפורים קצרים הסיפור של ג'וני ירושלים הסיפור של ניר - נשא סטרייט בכפר יש נשא חדש סיפורה של נשאית איידס השלמתי עם אלוהים זיכרון שלא אשכח לילות שישי שלי חברי הטוב HIV צמיחה אישית הכל מאהבה החיים שלי שמלה שחורה מלאך בלבן האהבה מנצחת בלי סודות חשבונות ליליים האיידס עשה לי טוב לחיות עם פחד סיפורו של נשא חדש דרמה בערב יום כיפור הרולד ברודוקי בבריאות ובחולי תנו לי למות בשקט בבית חומות של שתיקה המודאג מתל אביב האיש שלא רצה לדעת מבוכה בצפון עיניים לצפון אשליה מתוקה בדיקת האיידס שלא אשכח תופעות לוואי
סיפורים עצובים |
. ניסו ואני זה באמת מכאיב לי. כלפי חוץ הוא כמעט לא השתנה - חוץ מזה שגילח את הראש ואולי גם קצת השמין (מה שדווקא מוצא חן בעיני) -אבל פעם היינו גם חברים, צחקנו והתבדחנו תוך כדי עבודה, כיום נעלמה הידידות והיא חסרה לי. אני העוזר של ניסו. איציק - הבוס ובעל הבית של יהלומי – אמר לי בפירוש שניסו הוא הממונה הישיר שלי וששיתוף הפעולה שלנו חשוב מאוד לניהול התקין של החברה. אני מסכים איתו בקטע הזה, אבל איך אפשר לשתף פעולה עם בן אדם שכל הזמן מחפש אותך, מציק ומעיק ומנדנד, ותמיד מבקר אותך ואף פעם אין לו מילה טובה להגיד? אני משתדל מאוד לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. יש לי מוסר עבודה גבוה ואני חושב שאני תורם לחברה, אבל אם מאמינים להערות של ניסו אפשר לחשוב שאני סתם עצלן אוכל חינם שמפריע לו כל הזמן. היחס הזה מעליב מאוד, ומאוד מאוד לא צודק, את זה אומרים כולם. אף אחד משאר העובדים לא מבין למה הוא נטפל אלי (והם עוד לא יודעים הכול כי בדרך כלל אני והוא נמצאים לבד), הבנות במשרד כל הזמן מנסות לדחוף אותי ללכת לדבר עם איציק ולהתלונן עליו, אבל קשה לי עם זה. ראשית, אני חושב שבן אדם צריך לפתור את הבעיות שלו לבד ולא להתבכיין אצל הבוס כמו תינוק, ושנית, אני עדיין זוכר לו חסד נעוריו כשהוא רק קיבל אותי לעבודה והיה ממש נחמד ומתחשב, ולימד אותי הכול מא´ עד ת´ ובאמת היה אחלה לעבוד איתו. אני יודע שמתחת לטיפוס העצבני והמתוח הזה שאוכל ציפורניים ומתרגז על שטויות חבוי ניסו הנחמד והחברותי שחייך כל הזמן והקסים את כל הקליינטים עם החביבות שלו והפתרונות היצירתיים שמצא לבעיות שלהם. אני עדיין מקווה שיום אחד ניסו האמיתי יחזור וירווח לשנינו, כי הרי הוא לא אוהב את עצמו כזה, זה בטוח. הוא יודע שכולם שונאים את ההתנהגות שלו ולא מבינים אותה, ואני חושב שגם הוא סובל ממנה ומשום מה לא יכול לצאת מזה. כשסיפרתי על ניסו למקס הוא ישר שאל מתי ניסו התחיל להיות מגעיל אלי. סיפרתי לו שזה קרה אחרי שהוא התחיל לצאת ברצינות עם לימור (שנתיים ומשהו אחרי שהגעתי ליהלומי, ממש אחרי מלחמת לבנון השנייה) וששיא הנאחסיות שלו כלפי הייתה בתקופה של לפני החתונה שלו, ואז העלה מקס תיאוריה שהרגיזה אותי וזעזעה אותי כל כך עד שפשוט סירבתי לדבר יותר על הנושא. מקס אמר שאולי ניסו מאוהב בי - רעיון אידיוטי מאין כמוהו - ושהוא רב איתי ומציק לי כי קשה לו להתמודד עם הרעיון שהוא נמשך לגבר אחר. בחיים לא שמעתי שטות כזו, ניסו הוא סטרייט מושבע ואפילו קצת הומופוב. הרעיון של מקס הוא פשוט שטות איומה. מצאתי את עצמי מגן על ניסו ומספר למקס על הבעיות שהיו לו עם החתונה – האולם פשט את הרגל שבועיים לפני התאריך המיועד, הדי ג´י קיבל התקפת לב ואושפז, אצל התופרת שהכינה את שמלת הכלה היה שיטפון שהרס את כל השמלות, ואחרי שכל הבעיות האלו נפתרו סוף סוף התברר שיש פגם בטבעת המיוחדת שהם הזמינו אצל מעצב תכשיטים ידוע. הכלה סירבה להתחתן עם טבעת פגומה והיא נשלחה לתיקון וחזרה מהצורף רק כמה שעות לפני החופה. זו הייתה תקופה קשה וזכורה לרע. מהרגע שניסו חילק הזמנות לחתונה שלו הוא היה מוטרף לגמרי ולא הפסיק לרדת עלי ולהציק לי. בתקופה ההיא צברתי כל כך הרבה כעס ואומללות בתוכי נגדו עד שפשוט חליתי ולכן לא באתי לחתונה שלו. מי היה מאמין שאני אתגעגע לתקופת המלחמה שהייתה די איומה אצלנו כי המשכנו לעבוד כל הזמן למרות שיהלומי ובניו שוכן בדיוק באמצע אזור התעשייה של מפרץ חיפה שהיה אחד המקומות הפחות סימפטיים בארץ בקיץ 2006 - האמת שגם קודם הוא לא היה מקום נעים וגם עכשיו לא נחמד פה, אבל לפחות לא מפגיזים אותנו. מיד כשפרצה המלחמה איציק הודיע לנו שאנחנו מפעל מועדף כי אנחנו מספקים צבעים לתע"ש ואצלנו אין לברוח לאילת, או לצאת למילואים, כולם עובדים כרגיל, וזה מה שעשינו. כשהיו הפגזות - והיו המון - היינו רצים למקלט שלנו שהוא, האמת, טוב יותר מהחדר המוגן שיש לרובנו בבית. היינו נותנים לבנות להיכנס ראשונות ואנחנו, שלושת הגברים, היינו נשארים לעמוד בפתח (זה מקלט די קטן), צמודים זה לזה ומקשיבים לבומים בחוץ. ניסו היה עומד שכם אל שכם איתי, מצמיד את הראש שלו לשלי כדי לשמוע טוב יותר את הרדיו (קול חיפה כמובן) ולמרות הפחד והבומים של הנפילות הרגשתי בטוח ונוח לצד הגוף הגדול והחזק שלו. אחרי שהנפילות היו נגמרות הבנות היו נשארות עד שהודיעו שאפשר לצאת, אבל אנחנו היינו מסתלקים משם עוד קודם כי העבודה בערה והיינו לחוצים לספק הכול בזמן כמו שצריך. עבדנו מהר וטוב ושוב הרגשתי שיש לנו קשר כמעט טלפתי ואני והוא משדרים על אותו גל. זו הייתה תקופה איומה אבל גם נהדרת. חבל שמיד כשנגמרה המלחמה הוא חזר להיות ביקורתי ומרושע כרגיל. בזמן האחרון שוב התחלתי להרהר בחיפוש עבודה חדשה ואם הוא ימשיך להיות כזה מגעיל כלפי אני באמת אעשה את זה למרות שהמחשבה על קורות חיים וראיונות עבודה הופכת את קרבי מרוב פחד.
2. יהלומי ובניו בע"מ הגעתי לעבודה אצל איציק יהלומי דרך נועם, הבן של איציק, שהיה איתי בכלא שש. איך הגעתי לשם זה כבר סיפור לפוסט אחר ואני אספר אותו פעם כשיהיה לי זמן. גם זה אחד הנושאים שקשה לי אתם ולכן אני אדחה את זה לשעת כושר אחרת. את נועם פגשתי במכללת אורט בראודה בכרמיאל. למדתי שם תעשייה וניהול ופתאום, כמה ימים לפני שסיימתי את לימודי, הוא צץ פתאום במשרד של הדיקאן ושמח מאוד לראות אותי. מסתבר שהוא למד גם כן באותה מגמה, אבל סיים את לימודיו כבר מזמן. הוא הגיע למכללה כדי לקבל את התעודה שלו שעד אותו יום המתינה לו במשרד. "היית כבר בהודו או בתאילנד?" שאלתי, כי כשהיינו בכלא הוא תמיד דיבר על הטיול הגדול שיעשה במזרח הרחוק ובהודו. "לא, לא יצא לי, עוד בזמן הלימודים הלכתי לעבוד אצל אבא שלי ובגלל זה לא הייתי צריך את התעודה." הוא הסביר, "אבל זהו, החלטתי לעזוב את החברה שלו ולמצוא עבודה בתל אביב, ומה אתך? מחפש עבודה?" "כן, בעצם אין לי שום חשק לעבור לגור בתל אביב, אבל לצערי בצפון נורא קשה למצוא משהו נורמאלי." נועם בחן את התעודה שלי, הרים גבות בהערכה ונתן לי את כרטיס הביקור של החברה של אביו. "אבא שונא לפרסם מודעות דרושים ולעשות ראיונות עבודה וכל זה, אם תגיד שאתה מכר שלי ותראה לו את התעודה הזו הוא בטח יקבל אותך." "אבל אני לא מבין למה אתה עוזב? מה יכול להיות טוב יותר מאשר לעבוד אצל אבא שלך?" "כל דבר כמעט." השיב נועם ביובש, "אבל זה רק בגלל שהוא אבא שלי, לך בטח יהיה שם טוב." הבטיח לי והוא צדק, היה לי טוב אצל יהלומי ובניו, העבודה התאימה לי מאוד ואפשרה לי לגור ליד ההורים, אבל לא קרוב מידי, להיות עצמאי, לרכוש אופנוע ואפילו לשלם משכנתא קטנה על הדירה שרכשתי אחרי שנמכרה סוף סוף הדירה של סבתא שהלכה לעולמה בגיל תשעים. הכסף מהדירה חולק בין הנכדים – אחי הגדול, אני ואחותי הצעירה – אחי סגר את הכסף בחשבון חיסכון, אחותי קנתה כרטיס טיסה ללונדון ועזבה את הארץ עם הבן שלה, משאירה מאחור את האקס העצוב שלה, ואני השתמשתי בכסף לקנית דירה. גם אחרי שנועם עזב המשיך איציק לקרוא לחברה שלו ´יהלומי ובניו´ כי הרי היה לו עוד בן בשם זיו, והוא קיווה שזיו יבוא לעבוד אצלו אחרי שישתחרר מהצבא ויסיים את לימודיו בטכניון. גם את זיו פגשתי פעם. זה קרה בערב קיץ אחד במסיבה בגעש שיוני סחב אותי אליה. זיהיתי אותו מיד, שומר המסך במחשב של איציק הוא תמונה של הבנים שלו וצפיתי בפניו של זיו כמעט כל יום, וחוץ מזה הוא דמה מאוד לנועם, אחיו הגדול, אם כי היה גבוה ורזה יותר. מוזר היה לראות אותו פתאום בשר ודם אחרי כל הזמן שבו צפיתי בו על גבי מסך מחשב. שועשעתי מאוד מהדרך המיוחדת שבה התמזגו בפניו הצעירים תווי הפנים המחוספסים והגבריים של אביו עם אלו העדינים והנאים של אימו שגם אותה הספקתי כבר להכיר מביקוריה בחברה. זיו סיפר לי שאביו ונועם הסתכסכו כי אבא שלו היה סמכותי וצנטרליסטי מידי בשביל נועם המרדן. הם רבו כל הזמן ובסוף נועם נשבר והחליט שהוא לא יכול יותר לסבול את זה ומצא עבודה בתל אביב. בהתחלה אביו כעס ורטן, אבל בסוף התפייס ונרגע והוא גאה בנועם שמצליח מאוד בעבודתו החדשה ומצפה לכך שהוא יתחתן סוף סוף עם הבחורה שהוא חי איתה ויתחיל לנפק לו נכדים. "אז עכשיו תורך לבוא לעבוד בחברה?" חייכתי אליו, שואל את עצמי אם איציק יודע שהבן שלו מפזז במסיבות של הומואים ועושה עיניים לכל בחור חטוב ושרירי שעובר בסביבה. איציק סיפר לנו הרבה על זיו בזמן ארוחות הצהרים המשותפות של העובדים, אבל מעולם לא פירט בפנינו את נושא הנטיות המיניות של בנו. "בשום פנים ואופן לא." נחרד זיו, "אין מצב שאני אלך לעבוד אצל הרודן הזה, אני רוצה ללמוד קולנוע ופילוסופיה." "אבל אבא שלך אמר שעם הציונים המעולים שלך אתה הולך לטכניון הוא מאוד גאה בך, הוא בונה על זה ש... " "די, די." נאנח זיו והניח בדרמטיות יד על מצחו, "אל תדבר על זה בכלל, איך אתה עומד בעבודה האיומה הזו? איך אתה סובל אותו?" "העבודה לא כל כך גרועה, וגם אבא שלך בסדר, הוא בוס קשוח, אבל מאוד הוגן ואני מאוד מרוצה לעבוד שם, תגיד, הוא יודע שאתה..." "חס וחלילה." נחרד זיו, "הוא ימות במקום אם הוא ידע, ועליך הוא יודע?" "לא, אבל זה לא עסקו. ההורים שלי יודעים וזה מספיק." "ואיך הם מקבלים את זה?" "לא ממש מתלהבים, אבל מה הם יכולים לעשות? זה מה יש, וכמובן שיש את אחי הגדול והמוצלח שעושה להם נחת ומפצה אותם על הבושה." "כמה חבל שנועם דפק נפקדות ולא נשאר לעבוד עם אבא כדי לפצות אותו על הבושות שאני עוד אעשה לו." הצטחק זיו שהיה טיפה מסטול, והתרחק משם בריקוד, מענטז בישבנו המפתה מול צעיר שרירי אחד שנשא חן בעיניו. מאז אותה שיחה שניהלנו במסיבה בגעש נועם השתחרר מהצבא ונסע לטייל בהודו. הוא נמצא שם כבר שנה ואביו הפסיק לספר על לנו על התכניות שלו ללימודים בטכניון. אין לי מושג אם הוא יודע למה זיו תקוע בהודו ואני לא מעז לשאול, אבל החברה נקראת עדיין ´יהלומי ובניו´ אז כנראה שהוא לא איבד תקווה שהילד יחזור.
3. יוני היום יוני התקשר שוב. הוא מרים לי טלפון פעם בשבוע פחות או יותר, שואל מה נשמע? איך הבריאות? מה חדש? מצפה שאני אגיד לו שיש לי כבר מישהו חדש, או אולי מקווה שאני כבר לא אזהה את הקול שלו ואולי שאסנן אותו? פעם ידעתי בדיוק על מה הוא חושב, אבל הרבה זמן עבר מאז והקשר שלנו שהיה פעם חזק כל כך הולך ומתרופף, ובכל זאת אנחנו מתקשים לנתק אותו לגמרי. יותר מידי היסטוריה, יותר מידי רגשות אשמה מצידו וגעגועים מצידי, כל כך הרבה כאב וחרטה, ואהבה, כן, למרות הכול, אהבה. אני מניח שכולם חושבים שיוני עזב אותי בגלל הווירוס הארור הזה, אבל זה לא נכון. הפרידה שלנו הייתה באוויר כבר זמן רב לפני שהתבשרתי שאני חיובי. רק אחרי לכתו, כשחליתי בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות, התברר שאני נשא. הוא האדם השני שסיפרתי לו על כך (הראשון היה מקס) והוא מיד רצה לחזור ולהיות איתי, אבל סירבתי. אחרי שאיבדתי אותו נשארה לי רק גאוותי ודבקתי בה בכל עוז. הבטחתי לו שאני בסדר ושאין לי צורך בנוכחותו והוא לא התעקש ורק שאל מי לדעתי הדביק אותי. שיקרתי לו שאין לי מושג וביקשתי שיניח לנושא, את אנחת ההקלה שלו אפשר היה לשמוע עד תל אביב. מאז ועד היום לא דיברנו יותר על הנושא, אם כי אני יודע שהוא יודע שרוב הסיכויים הם שאם לא הייתי מתחבר אליו לא הייתי נדבק. עד היום אני מקפיד, אפילו ביני לבין עצמי, לא להאשים אותו. נכון שלולא דרך החיים שהוא גרר אותי אליה הייתי נשאר בריא, אבל אין שום טעם בהטחת האשמות. לא הייתי ילד קטן והוא לא הכריח אותי לעשות שום דבר. זו הייתה הבחירה שלי ואת המחיר אני אשלם עליה כל ימי חיי. אני בטוח שאם אפשר היה הוא היה מתחלף איתי ונדבק במקומי, אבל הגורל קבע מה שקבע - הלכתי עם יוני לאותה מסיבה ושם קרה מה שקרה - חבל לחפור יותר בנושא. אני רק מקווה שבחודשים האחרונים שהייתי אצלו וכבר הייתי נשא, אבל עדיין לא ידעתי זאת לא הדבקתי איש. זו הייתה תקופה מוטרפת לגמרי, הוא כבר גר אז בתל אביב וכשהייתי נוסע אליו תמיד היו בביתו אנשים זרים, מסטולים ושיכורים שהסתובבו בדירה בשלבים שונים של עירום, עוברים ממיטה למיטה ומחליפים בני זוג. בשביל יוני זה היה גן עדן, זה מה שהוא חלם עליו תמיד, אלו החיים שהוא רצה לחיות מאז ומתמיד. לי לא היה מקום בסוג כזה של חיים. לא התאמתי לסגנון הזה של סקס, לא השתלבתי עם האנשים האלו, זה פשוט לא היה זה. בפעם האחרונה שם כשהוא סחף אותי שוב לשלישייה עם הבחור ההוא, הבחור היפה והצעיר מידי התפרצתי פתאום אחרי ששתקתי יותר מידי זמן ושפכתי את כל מה ששמרתי בבטן זמן רב כל כך. צעקתי וכעסתי והתרגזתי ואחר כך ברחתי, וזה היה הסוף. כמה ימים אחרי שסיפרתי לו שנדבקתי הוא בא לבקר ושהה אצלי כל אותו סוף שבוע. הייתי עדיין מותש מידי מדלקת הריאות ורק ישנו יחד. הוא היה עדין ונחמד כמו בהתחלה, כשרק נפגשנו, לפני שהתחיל הטירוף של תל אביב עם העישון והכדורים והשתייה. קצת לפני שיוני חזר לביתו הוא סיפר לי שהבחור ההוא שהיה איתנו בפעם האחרונה התאבד לפני איזה חודש. אמר שהוא לא יכול לסבול יותר ושנמאס לו מהכל וחתך ורידים באמבטיה." "אולי הוא היה בדיכאון או משהו?" "אולי. אף אחד לא יודע בדיוק." משך יוני בכתפיו בחוסר אונים, "הוא היה בחור מאוד סגור ולא דיבר הרבה. כנראה שסבל מכאבים כי מצאו אצלו הרבה כדורי נורופן ואדוויל, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק עבר לו בראש." "אני לא אתאבד." הבטחתי ליוני, "אני נשבע לך שאני לא אתאבד. זה לא נחמד לדעת שלא תוכל לזיין יותר בלי קונדום, אבל לא שווה להתאבד בגלל זה." בתקופה ההיא עדיין לא לקחתי תרופות והייתי במעין הדחקה לגבי הנשאות שלי. נזהרתי כמובן מאוד, אבל לא הייתי באמת לחוץ או מבוהל. כמה חודשים אחר כך הרופא בחן בפנים חמורים את תוצאות הבדיקות שלי ואמר שהגיע הזמן לקחת כדורים, רק אז הבנתי למה ההוא שהתאבד התכוון ולמה הוא לא היה יכול לסבול יותר. מקס שמר עלי בהיסטריה באותה תקופה ולא עזב אותי לרגע לבד, ויום אחד כשנשברתי והתחלתי לבכות ולהטיח את ראשי בקיר מרוב תסכול וכאב הוא אפילו הכין לי באנג כדי למסטל אותי. הגראס דווקא עזר קצת, למרות שהעדפתי לצרוך אותו בתוך אוכל ולא בעישון. עם הזמן התרגלתי לתרופות, הכאבים והבחילות עברו כמעט לגמרי והפסקתי כמעט לחלוטין עם אכילת עוגיות מתובלות בגראס. הקשר שלי עם מקס שהיה בזמנו סתם יזיזות חביבה התהדק מאוד אז, אבל מעולם לא הבשיל לקשר זוגי. הוא מעדיף אותם צעירים הרבה יותר ולא מאמין בזוגיות עם גבר, ואילו אני מחפש מישהו שיחבק אותי כל לילה, יגור איתי ויאהב אותי תמיד. אני יודע שאני תמים, וזוגיות כזו בין גברים נדירה וקשה להשגה, אבל אני עדיין מחפש מישהו שיגרום לי להרגיש שוב כמו שהרגשתי בהתחלה עם יוני. יכול להיות שאני אף פעם לא אמצא אותו, אבל אני יודע שאם אני אפסיק לקוות לא תהיה לי יותר סיבה להמשיך לקום בבוקר ולכן אני מתעקש לדבוק בתקווה הזו, טיפשית ככל שתהיה, וממשיך לחפש.
כשאתה הומו שנראה כמוני - סתם אחד, לא מיופייף, לא מצועצע ולא מעוצב. אחד שיש לו שערות על החזה ורק ג´ינסים וטריקו בארון, ואפילו לעצב קוצים בשערות עם ג´ל הוא לא יודע - אתה צריך לצאת מהארון כל פעם מחדש. כל פעם אתה צריך לשמוע שוב שאתה לא נראה כזה, ושואלים אותך מחדש אם אתה בטוח שאתה באמת כזה ותראה איך בנות מסתכלות עליך, לא חבל? תנסה, כדאי לך, אין כמו בחורות! דווקא עם המשפחה היה די קל, הם קלטו שאני הומו כבר לפני עשר שנים כשעוד הייתי חייל. לא עשיתי מזה סיפור גדול - אני לא טיפוס של מחוות דרמטיות - פשוט הבאתי כל פעם חבר אחר לישון איתי (בעיקר את עידו ואחרי שהוא טס להודו גם אחרים) ובסוף אפילו סבתא שהיא חצי עיוורת ודי מנותקת מהעולם הזה קלטה שהילד כנראה פייגלה. ראשונה הבינה אחותי הקטנה שסיפרה לאימא, שסיפרה לאבא, שלא האמין והלך לשאול את אחי הגדול, שלקח לו הרבה זמן להבין מה אבא בעצם שואל - אבא שלי שיהיה בריא, מאצ´ו רומני עם שפם ועבר צבאי מפואר, לא מסוגל להגיד את המילה הומו גם כדי להציל את חייו - אחרי שאחי הבין סוף סוף מה אבא מנסה לשאול הוא אמר שכן, בטח, למה חשבת שהוא מביא הביתה רק חברים ולא חברות? "חשבתי שהילד ביישן." ענה אבא, "אומרים שככה זה אצל ילדי סנדוויץ´. אתה חושב שהוא יתחיל להתלבש בבגדים נוצצים וידבר כמו בחורה." "לא, ואם הוא כן אז אני ארביץ לו." אמר אחי וביקש בירה. "אני קודם." אמר אבא והלך להביא בירה. אחרי שחיסל פחית גולדסטאר הוא הלך לחפש אותי ומצא אותי במחסן, מתעסק עם האופנוע שלי. "דודינק´ה." אמר והתיישב לידי על השרפרף שבניתי בשיעור מלאכה בכתה ח´ (בבית אני עדיין דודי, רק בחוץ קוראים לי גולי), "תהיה לך פעם חברה?" "לא אבא." אמרתי וקברתי את הפנים בתוך המנוע כדי שאני לא אצטרך להביט לו בעיניים. "אבל אתה אוהב אופנועים ואין לך בגדים ורודים ונוצצים?" "נו, אז? זה לא קשור." "אז מה יש לך נגד בנות?" "כלום, אבל אין לי שום דבר בעדן." "אז מה יהיה אתך?" "לא יודע. תביא לי מפתח שבדי." אבא הגיש לי מפתח שבדי ושאל אם אני מתכונן ללכת לצעוד במצעד הגאווה. "תזהיר אותי אם יצלמו אותך רוקד ערום על משאית עם כל הפייגעלך כדי שאני אדע לא לתת לסבתא להסתכל." "אל תדאג, אתה יודע שאני לא כל כך אוהב לרקוד אבא." "אז מה אתה כן אוהב?" "אופנועים בעיקר, וגם לפרק ולהרכיב ולתקן כל מיני דברים. הנה, תראה, תיקנתי לאימא את הטוסטר." "אתה ילד טוב דודי." אמר אבא, "תמיד היית ילד טוב ונשארת כזה, ומי שיגיד דברים רעים על הבן שלי יחטוף ממני." הוא נישק אותי, מדגדג אותי עם השפם שלו ואמר לי שהוא חושב שזה רעיון טוב שאני הולך ללמוד תעשיה וניהול, הוסיף שוב שאני ילד טוב והלך לישון על הכורסה שלו מול ערוץ הספורט. למחרת השיחה עם אבא אימא באה ואמרה שהיא אוהבת אותי בכל מקרה והוסיפה אזהרה להקפיד לא לזעזע את החברות הקשישות של סבתא. אחותי הסתפקה בהבעת אכזבה קלה על שאני חסר כל הבנה באופנה או בעיצוב, ואילו צביקה, אחי הגדול, היה הכי תמציתי. הוא אמר לי להיזהר לא להידבק במחלות האלו של הומואים ולהשתדל לא לעשות בושות להורים, נתן לי צ´אפחה חזקה, וסיים בכך הדיון.
בהמשך הדרך סיפרתי פה ושם לאנשים שאני הומו, אבל רק כשהיה בכך צורך אמיתי, למשל כשמישהו שמצא חן בעיני בחן אותי במבט חרמני ושאל אם אני בקטע, אבל בדרך כלל שמרתי לעצמי את עסקי הפרטיים ומעולם לא תכננתי לצאת מהארון בעבודה, בטח שלא לפני ניסו, אבל בגלל צירוף מוזר של נסיבות מצאתי את עצמי מגלה לו מרצוני החופשי שאני הומו ועד היום אני שואל את עצמי אם לא עשיתי בכך טעות גדולה. הכול קרה בגלל רונית, הבחורה החדשה במשרד. בניגוד לשאר הפקידות שלנו היא צעירה, יפה ורווקה ואילו הן - נשים נשואות בנות ארבעים פלוס, אימהות לילדים מתבגרים - מתקשות לעכל בחורה נמרצת, תוססת וצחקנית כמוה. הפיתרון שלהן היה לשלוח אותה לעזור לי ולניסו במחסן. רונית שמחה להיפטר מהעבודה המשמימה של הכנת חשבוניות ותעודות משלוח עבדה איתי ברצון בסידור קופסאות צבע, מקשים ומדללים במחסן. לפי הוראותיי היא הדביקה תוויות על ארגזים, וארגנה בחריצות את מלאי המברשות שלנו, מסדרת אותן לפי הגודל כפי שהוריתי לה. אחרי כמה ימים התחלתי אפילו אני להבחין שרונית דלוקה עלי ומנסה לחזר אחרי. לאט לאט אזלו לי התירוצים למה אני לא יכול להיפגש איתה אחרי העבודה והתחלתי להתחמק ממנה כל פעם שהיא נשלחה לעזור לי במחסן. מקום המחבוא החביב עלי ביותר היה ארון הקרטונים שהיה בעצם מעין חדרון קטן, דחוק בין השירותים לארון החשמל. החדר הפעוט היה מלא אריזות קרטון דחוסות זו כנגד זו, ורק אדם אחד יכול היה להיכנס לתוכו. הרגשתי בטוח מפניה כשעמדתי שם, דחוק בין הארגזים, אבל המעטתי בתושייתה, היא הבחינה בי ונדחפה פנימה ובעל כורחי מצאתי את עצמי צמוד אל גופה השופע שהיה נתון בבגדים צבעוניים והדוקים. "תפסתי אותך." קראה בצחוק, הדקה את שדיה המלאים אל חזי וחפנה את פני בידיה. "רונית די." ביקשתי, "תפסיקי, זה לא מתאים. אנחנו בעבודה, אני מאוד מבקש ממך." "אז בוא ניפגש אחרי העבודה, אז זה יהיה כן מתאים." פסקה רונית ולמרבה בהלתי נישקה אותי הישר על פי. לפני שהספקתי למחות צץ ניסו בפתח ופחות או יותר גרר אותה החוצה ופקד עליה לעלות למשרד ולהישאר שם. היא ברחה מבוישת ואני נשארתי פנים אל פנים עם ניסו הזועם במין זעם קר ולא מובן שהפחיד אותי מאוד. "מה אתה חושב שאתה עושה?" דרש לדעת בקול שקט ומתוח, "אתה בעבודה עכשיו, לא במועדון לילה. חכה עד שאיציק ישמע על זה." "לא עשיתי שום דבר." מחיתי, "זאת היא ש... " "היא שמה?" "לא חשוב." לחשתי ושתקתי, נאמן לחינוך שקיבלתי, חינוך שגרס שאסור להלשין בשום פנים ואופן, ורונית, למרות הבושות שעשתה לי, הייתה קולגה לעבודה שאסור להלשין עליה לפני הבוסים. "תראה," השתלט ניסו על כעסו, נכנס לחדרון הקטן ונעמד קרוב מאוד מאוד אלי, מדבר ישר לתוך פני, (שנינו באותה גובה, מטר שמונים וקצת), "אני מבין שהיא מדליקה אותך עם הבגדים הצמודים האלה והשדיים שלה וכל זה, אבל ...." "היא בכלל לא!" התפרצתי לתוך דבריו, "ממש ממש לא." "אה, יש לך מישהי אחרת?" "לא. אין לי אף חברה וגם לא תהיה, ואין אף אחת שמדליקה אותי. זו פשוט אי הבנה אחת גדולה ניסו, זה הכול." הנחתי את ידי על חזהו וניסיתי להדוף אותו החוצה כדי שאוכל לצאת לאוויר החופשי. ניסו תפס את ידי בכפותיו הגדולות שפתאום היו לחות והחזיקן צמודות לחזה שלו. "אתה הומו גולי, זה מה שאתה מנסה להגיד לי, שאתה הומו?" "כן." הודיתי ושוב ניסיתי לצאת משם, אבל גופו, הרחב משלי, חסם בעקשנות את הפתח. "אתה בטוח?" שאל ודחק אותי אל בין שתי קופסאות קרטון שחרצו על גבי פסים כואבים. "כן." התנשפתי, "בטח שאני בטוח. נו, די, ניסו. תעזוב אותי כבר." מתעלם מדברי הוא נשען עלי למחצה, מועך את ידי בין כפות ידיו המזיעות, ודחק את ראשו הגדול אל כתפי, מתנשף על צווארי. "אז אתה חתיכת הומו מתחנגל? אתה קוקסינל נושך כריות?" שאל באיטיות חלומית מלאת פליאה, "מי היה מאמין שגולי שלנו אוכל בתחת?" כל המעמד היה הזוי ומוזר מידי לטעמי. "תעזוב אותי." לחשתי נואש, דחפתי אותי מעלי בשאריות כוחי, נפלט משם כפקק מבקבוק ברחתי מהר לשירותים. שטפתי את פני במים קרים, שתיתי קצת מים ישר מהברז, הבטתי בפני הלוהטות בראי אמרתי לעצמי שבטח טעיתי ולא הבנתי טוב מה שהוא אמר והדחקתי את כל האירוע ממוחי ומעולם לא חשבתי עליו יותר ולא סיפרתי עליו לאיש, אפילו לא ליוני שבטח היה צוחק מכל הסיפור צחוק גדול ובעצם, עד אתמול בלילה, פחות או יותר שכחתי מאותן דקות מוזרות שהתרחשו ביני לבין ניסו בחדר הקרטונים. מה שקרה אתמול בלילה זה שלכבוד חופשת הפסח, יצאנו - כל העובדים ביהלומי ובניו - לבלות יחד בפאב. זה היה רעיון של איציק שמידי פעם מזמין את כולנו לבילוי במסעדה או בבית קפה כדי לגבש אותנו חברתית. אנחנו לא כל כך אוהבים את הקטע הזה כי האמת, לא ממש בא לנו להתגבש חברתית, בטח שלא אחרי שעות העבודה, אבל מאחר והבוס מזמין אותנו על חשבונו ומאחר שנורא חשוב לו שכל העובדים יהיו חברותיים ומגובשים אז כל פעם שהוא מזמין אותנו אנחנו מתלבשים יפה והולכים להתגבש. הפעם זה היה דווקא די נחמד, אולי כי היה גם אלכוהול וכולם שתו קצת (חוץ ממני כמובן שהשתעשע כל הערב עם אותה כוס יין ולא נגע בה), ואולי כי גם בני הזוג של העובדים הוזמנו והיו קצת פרצופים חדשים ומעניינים. בכל אופן היה נחמד ועליז, אם כי אשתו של ניסו לא הגיעה כי הייתה חולה. בעיקר שמחתי שרונית הביאה איתה את החבר החדש שלה שהתברר כבחור נחמד מאוד ונראה היה שהוא מאוד מאוהב בה והיא בו. כשיצאנו החוצה נוצר מצב שניסו ואני נשארנו אחרונים ליד המכוניות שלנו במגרש החנייה שהיה ריק וחשוך מאוד. "תצא אתה ראשון." אמרתי, "אתה בטח ממהר להגיע הביתה לאשתך." "לא ממש." אמר ניסו בקדרות, "היא לא באמת חולה. רבנו, בגלל זה היא לא באה." "אני באמת מצטער לשמוע." אמרתי בנימוס, "אני בטוח שתתפייסו עד הבוקר." "לא חושב שזה יקרה. היא כועסת בגלל הנסיעה לחו"ל." "מה יש לה לכעוס? זו נסיעת עסקים. אנחנו נוסעים עם הבוס לתערוכה מקצועית, זה לא בילוי." "בכל זאת היא כועסת." אמר ניסו, הניח יד על עורפי ונישק את פי בכוח. מרוב תדהמה הנחתי לו להחדיר את לשונו לפי לדקה לפני שנסוגותי לאחור, נכנסתי מהר למכונית שלי וברחתי משם, משאיר את ניסו, על פיו המדיף ריח אלכוהול וידיו הלחות, עומד כמו גולם ליד המכונית שלו ובוהה במכוניתי המתרחקת.
המצב חייב סיעור מוחות רציני ומקס היה האדם היחיד שיכולתי להיוועץ בו. מיד אחרי שיצאתי ממגרש החנייה התקשרתי אליו ושאלתי אם אני יכול לבוא עכשיו. דרך הטלפון יכולתי לשמוע אותו מרים את גבותיו בפליאה - אני ידוע בקרב מכרי כאדם של בוקר שמעדיף להיות במיטה אחרי חצות - מקס הבין שנפל דבר ואמר שאבוא מיד, זה בסדר. רק כשנכנסתי הבנתי עד כמה הייתי מזועזע ממה שקרה במגרש החנייה החשוך, פתאום קלטתי שאני רועד ושכפות ידי קפואות. פרץ רווחה חמימה הציף אותי למראה גופו הגדול והדובי של מקס שלבש טרייניג מרושל ונעלי בית משובצות של סבאים. הוא היה בקושי בן חמישים ולדעתי, אם היה טורח, היה בטח נראה צעיר יותר, אבל מקס מעולם לא עשה סיפור גדול מהמראה שלו. מה שראית היה מה שקיבלת, זה היה חלק מקסמו, הקבלה המוחלטת והשלמה שלו את עצמו בדיוק כפי שהוא, על הקרחת, הקמטים, התחלת הכרס והמשקפיים שהוא הוריד מאפו כשנכנסתי ותלה ברישול על מפתח חולצתו. יוני אף פעם לא הצליח להבין מה אני מוצא בו. "הוא סתם ויאז´ה מוזנחת שפג תוקפה." היה מתלונן, "מה אתה מחבק אותו ככה? אם הוא ישמין עוד טיפה הוא בכלל יהיה דוב. תיזהר שלא ימעך אותך." "אני אוהב שמועכים אותי." הייתי אומר וצובט את מותניו הדקים של יוני ששמר גם בגיל שלושים על גזרה של נער מתבגר, שמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שמצליח לעורר את קנאתו של בן זוגי היהיר והבטוח בעצמו. גם היום כרכתי סביב מקס את ידי והנחתי את ראשי על כתפו, שמח שהוא גבוה ממני מעט וכל כך גדול וחם ומעורר ביטחון. החיבוק הזה ארך כנראה קצת יותר מידי זמן ויכולתי לחוש איך מקס נדרך בדאגה. "מה קרה?" שאל, והרחיק אותי מעט מעליו, מביט בי מבט חודר. "ניסו נישק אותי." זרקתי בלי שום הקדמות את הפצצה שלי והבטתי בו, מצפה לתגובה. מקס סירב להתרגש ושאל איך בדיוק הוא נישק אותי. במקום להסביר הנחתי יד על עורפו, ואת פי על פיו ונתתי לו הדגמה. "היי, לאט לאט ילד." חייך מקס, "זו כבר כמעט הטרדה מינית." "להטריד אותך מינית זה התחביב האהוב עלי." הצהרתי ונישקתי אותו שוב. לשמחתי הוא היה במצב רוח מתאים וענה לי בנשיקה, אבל סירב להמשיך הלאה אלא דרש לדעת מה קרה עם ניסו. סיפרתי לו הכול, כולל הסיפור על רונית ומחסן הקרטונים. "ואל תגיד שהוא מאוהב בי או משהו כי רוב הזמן הוא זוועתי כלפי." "כמובן, כי הוא מבוהל מהרגשות שלו כלפיך. מה תעשה כשתיסעו לחו"ל?" "נתחיל עם קניות בדיוטי פרי ומשם נזרום הלאה. רוצה שאני אביא לך משם וודקה או משהו?" "טיפש, לא לזה התכוונתי. רציתי לדעת איך תגיב אם בלילה במלון הוא ינסה להתעסק אתך." "לדעתי זה לא יקרה, אבל אם ניסו שוב ירד מהפסים וישים עלי ידיים אני אזכיר לו שהוא נשוי, זה בטח ירגיע אותו." "גם אני הייתי נשוי כשהתחלתי לזיין בחורים. זה לא הפריע לי, וגם לא להם." "לי זה מפריע, ואל תשכח שיש גם את העניין הקטן של החיוביות שלי." "אז מה? מה הקשר לזה ולזיונים? לפעמים אתה ממש טיפש גולי!" "אני יודע, ואני לא רק טיפש, אני גם חרמן, בבקשה מקס?" "בבקשה מה?" "אתה יודע." מקס נאנח והתיישב על הספה, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה ילד?" שאל ועצם את עיניו כאילו הוא עייף רק מעצם המחשבה על סקס, אבל אני שמכיר אותו היטב ידעתי שזו רק הצגה. התיישבתי לצידו, הנחתי יד על ירכו וליטפתי אותה בעדינות מהברך ועד למפשעה. מתחת לרוכסן מכנסיו התגבהה תפיחה קשה ומגרה שפתיו נפשקו מעט וקצב נשימתו הואץ. הפור נפל! הוא רוצה אותי! חיש קל פשטתי מעלי את כל בגדי וכרעתי על ברכי בין ירכיו. הוא ישב בשקט בלי להגיב והניח לי לפתוח את רוכסן מכנסיו, לגשש בתוך תחתוניו ולשלוף מהם את הזין שלו. אני אוהב את הזין שלו, הוא לא ארוך במיוחד, אבל מאוד עבה ועם כיפה גדולה ובשרנית. אני אוהב את המגע שלו, ואת הטעם שלו, ואת הריח שלו, וכשעוד הייתי בריא וקונדום היה רק בגדר המלצה בלבד אהבתי מאוד את טעם הזרע שלו בפי, אבל כיום אני יכול רק לחלום עליו, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק מלטעום אותו מעט בלשוני, נהנה מגניחת ההנאה שהפקתי מבעליו שהמשיך לשבת ברפיון על הספה, אדיש לכאורה לנוכחותי. בעודי מחליק בעדינות בשפתי על כיפת הזין של מקס, נושם מלא ריאותיי את ריח עורו הוא הרים בתנועה קלה את אגנו כלפי מעלה, ואני נרמזתי מיד ומשכתי את מכנסיו ותחתוניו עד לקרסוליו. מקס שחרר אנחה והניח את ידו על עורפי, מכוון אותי בעדינות חזרה למרכז העניינים. "קונדום." הזכרתי לו, והוא התמתח לעבר השידה שעמדה מאחורי הספה, שלף קונדום והגיש לי אותו. לקחתי ממנו את הקונדום, מנשק את כפו תוך כדי כך, "אני רוצה לשבת עליך." אמרתי והתחלתי לגלגל על אברו את הגומי הדקיק. הוא נאנח ושוב שלח יד ארוכה לאחור, הוציא מהמגרה שפופרת משחה ונתן לי אותה. אחרי שמרחתי אותו היטב התיישבתי עליו. זה היה כל כך טוב, תחושת הגודש הזו בתוכי, ממלאת אותי בדיוק במידה הנכונה. יבבתי מעונג כשהוא אחז בידיים חמות וקשות במותני וחיכך את זיפי זקנו על עורפי. "יותר חזק." דרשתי. "סוטה קטן שכמוך." הצטחק מקס, ובלי לצאת מתוכי התרומם והפך אותי על הספה, משעין אותי על מסעד הבד המחוספס שהתחכך בפטמותיי, מכאיב להן מעט בצורה מענגת ביותר. "ככה אתה אוהב את זה?" לחש באוזני, אברו נע בתוכי באיטיות מטריפה, נשימתו הכבדה לוחכת את אזני. "כן... ככה.. עוד." גנחתי, מתקמר כולי לעברו, מגיש לו את עצמי, מנסה להתקרב אליו כמה שיותר. הוא לפת את כתפי בכוח בידו האחת (ידעתי שמחר בבוקר אמצא עליה סימנים שחורים) ועטף בעדינות את אברי בכפו השנייה, מעסה אותו הלוך ושוב, ממתין עד שאגמור. התאפקתי כמה שיכולתי, מנסה להאריך את העונג עוד ועוד, אבל בסוף התפוצצתי בתוך ידו ושנייה אחר כך הוא השמיע אנחה חנוקה וגמר גם כן. נפלו מסובכים זה בזה על השטיח למרגלות הספה, ודקה ארוכה נצמדתי אליו, רועד ומייבב כתינוק, מרים את החולצה שהוא לא טרח לפשוט, מחכך את לחיי בשער המתולתל והמאפיר קלות של חזהו הרחב, מתענג על מגע ידיו הגדולות והקשות על גבי וישבני. הסקס עצמו היה טוב, אבל הדקה הזו של אחרי זיון יקרה לי יותר מכל, ואת המידע הזה אני שומר ביני לבין עצמי בלבד. אחר כך התקלחנו יחד. סיבנתי אותו בעדינות, מעסה את גבו ומתחנף אליו עד שהוא הרשה לי, לשמחתי ולהפתעתי, לישון איתו. שינה במיטתו של מקס מהווה זכות נדירה, מקס הוא אחד מאותם גברים שמעדיף לישון לבד והייתי אסיר תודה על נדיבותו. התכרבלתי בזרועותיו, משתדל לא להפריע ולא להיות מטרד והמתנתי עד שהוא נרדם לפני שהרשיתי לעצמי לעצום את עיני ולשקוע בשנת ילד רגועה, אפוף בחומו ובריחו. לפעמים אני חושב שאם מקס היה מואיל להתגמש קצת, לוותר מעט על עקרונותיו והיה מרשה לי לגור איתו ולהיות בן זוגו הייתי מאושר, אבל מצד שני אז הוא כבר לא היה מקס המוכר לי, מקס הקשוח שלא מאמין בזוגיות ובאהבה, מקס הגבר שמזיין רק בחורים צעירים למרות שהוא כבר קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים, מקס איש העקרונות שלא מוכן בשום פנים ואופן לתת למישהו לזיין אותו, מקס החכם והסבלני שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל מה שאני באמת רוצה ואוהב לעשות במיטה.
6. מה איבדתי בתל אביב בניגוד אלי מקס הוא לא איש של בוקר, אני מתעורר בקלות רבה, פוקח את עיני, משתין, שוטף פנים, מצחצח שיניים ומיד אני מוכן לפעולה, בעוד שהוא רוטן וגונח, מתהפך על משכבו עוד ועוד, מזעיף פנים וגורר רגלים גם אחרי שתי כוסות קפה חזק. אני מעריץ את מקס וחושב עליו רק טובות, אבל מעדיף לא לפגוש בו בשעות כאלו, אי לכך כשהתעוררתי בבוקר לצידו חמקתי חרש מהמיטה, הכנתי לי כוס קפה והסתלקתי הביתה. רק נכנסתי ומיד הסתער עלי צלצול הטלפון. הרמתי, בטוח שזו אימא ששוב מרגישה לא טוב או אולי אבא, אבל זה היה יוני, זועף ונמרץ כולו, תוסס עדיין מהלילה שרק עכשיו נגמר אצלו. "איפה היית?" צעק עלי, "למה הנייד שלך לא זמין? גם במסנג´ר אי אפשר להשיג אותך! ישנת בבית? ישנת בכלל?" "ישנתי קצת, אבל לא בבית." השבתי בזהירות רבה. כשיוני מתחיל להתנהג כמו שפן של אנרג´ייזר סימן שהיה לו לילה מלא פעילות וסמים, ואני מעדיף לשקול היטב את מילותיי כשאני מדבר איתו בנסיבות הנפיצות הללו. "אל תגיד לי ששוב הלכת לדוב הרוסי שלך?" "מקס לא דוב וכבר הרבה שנים הוא לא רוסי." מחיתי. "אתה כזה פתטי." התיז יוני בבוז. "ואתה כזה חיקוי דהוי של בראין מ´הכי גאים שיש´ שבא לי לבכות." השבתי בזעם וסגרתי את הטלפון. מובן ששנייה אחר כך הוא שוב התקשר ושוב התקוטטנו מעט, ושוב נאלצתי להסביר לו שאין מצב שאני מגיע לתל אביב בחול המועד כי אני טס מיד אחר כך לחו"ל ועלי להתכונן ולארוז. "נו, באמת, מי אורז שבוע שלם?" צחק יוני, "בוא כבר להתאוורר בעיר ללא הפסקה. יש יריד חולצות טריקו, תוכל לקנות לך כמה חולצות שוות שלא תיראה כמו קיבוצניק באירופה." "אני לא אוהב את תל אביב וחולצות שוות יש גם בחיפה." "אתה לא מכיר בכלל את תל אביב. כמה פעמים היית פה בכלל?" "מספיק פעמים כדי לדעת שאני לא אוהב את תל אביב." "בחייך גולי, בוא, תגור אצלי, תכיר אנשים נחמדים, נעשה יחד קניות. אם תבקש יפה אני אפילו אטריד אותך קצת מינית. מה דעתך?" "לא יודע." "נו, גולי, בחייך, בבקשה בוא, אני מתגעגע אליך נורא." "טוב, בסדר, אני אנסה." אמרתי בלשון רפה, ויוני שפירש את דברי כהבטחה לבוא צחק ממני, קרא לי סבתל´ה ואמר שהוא כבר רץ להחליף במיוחד בשבילי את כלי המיטה שלו. אחרי שנפרדתי ממנו נשמתי עמוק, נכנסתי לאתר של הרכבת, גיליתי שבחול המועד יש המון רכבות נוספות לכבוד נופשי החג, והחלטתי שהפעם אני נוסע ברכבת ישירה לתל אביב, מקסימום, אם גם הפעם אני אחטוף התקף בהלה באמצע הדרך אני אמשוך את הידית הזו של עצירת חירום. תמיד רציתי לעשות את זה ואין ספק שהתקף פאניקה שגורם לך להרגיש כאילו אתה עומד למות זו סיבה מצוינת לעצירת חירום. כל מה שנותר לי כעת זה להסביר לקוראים פה למה אני מתחיל לדאוג בגלל התקפי פאניקה כל פעם שמישהו מזכיר את תל אביב. נו? באמת? למה? ולמה אף אחד לא יודע על מה שקרה לי פעם בתל אביב? התשובות רבות וסבוכות, אבל בוא נגיד שאני בעיקר מתבייש ונבוך ולא רוצה לחשוב על הלילה ההולל ההוא שביליתי במיטתם של שני בחורים זרים שפגשתי במועדון גייז אחד, שכבר נסגר מאז, וששכנעו אותי, צעיר תמים וטיפש שכמוני, לבוא איתם לדירתם. זה היה לילה ששינה את חיי ומאז אני לא אוהב את תל אביב, ועוד פחות מכך את תושביה, התל אביבים הפוזאיסטים האלו שחושבים שהם חכמים ושווים יותר מכל אחד אחר. מצד שני אני באמת צריך לקנות קצת בגדים ואני גם קצת מתגעגע ליוני ובל נשכח שהלילה הגורלי והמפחיד ההוא התרחש לפני כמה שנים טובות ואולי בכל זאת הגיע הזמן להתגבר על עצמי ולעשות מאמץ? נחיה ונראה.
"תיסע, תיסע," אמר מקס כשהתייעצתי בו, "מה יש לך לשבת בבית כל חול המועד?" "אני לא אוהב את תל אביב ואתה יודע למה." "זה קרה לפני שלוש שנים. לא חל על הסיפור הזה כבר חוק ההתיישנות?" "האמת שזה קרה לפני ארבע וחצי שנים ולא, כל זמן שאני לוקח תרופות ולא יכול לזיין בלי קונדום אז לא." "אתה אפילו לא יודע אם הם עשו את זה בכוונה." "הם עשו את זה בכוונה, אני בטוח בזה." מקס נאנח. "חשבת פעם על טיפול נפשי גולי? כיום כמעט כל אחד הולך לפסיכולוג, האמת שזו כמעט חובה ללכת, משוגע מי שלא הולך." "אתה לא הולך." "אני זקן מידי ועני מידי לשטויות האלו, אבל אתה..." "כן, אני ממש רוטשילד! אוף, שתוק כבר!" "בסדר. אני שותק." "אולי תבוא איתי מקס? אם תהיה איתי בתל אביב הכל יהיה בסדר." "לבוא איתך? מה איבדתי בתל אביב? לא אוהב את המקום הזה, הוא שטוח מידי ולח מידי." "שטוח זה טוב ובאפריל עוד לא לח מידי." "אתה יודע מה גולי? אני לא אבוא אתך, אבל אני אשלח אתך מלווה." "את מי?" "אחד, מכר שלי שעוד לא פגשת, הוא בחור מוכשר מאוד, שרוט לגמרי, אבל מצחיק מאוד." "איך הוא נראה?" "לדעתי בסדר גמור חוץ מזה שהוא רזה מידי, אבל תמיד היה לי טעם משונה, עובדה שאני חושב שאתה בחור ממש שווה." "כי אני באמת בחור שווה, דוב זקן שכמוך." מקס צחק ואמר שאפי יתקשר אלי עוד מעט ונוכל לנסוע יחד לתל אביב וככה יהיה לו סוף סוף קצת שקט והוא גם לא יצטרך לדאוג כל כך לשנינו כי הוא בטוח שנטפל יפה אחד בשני.
אפי התקשר אחרי הצהרים, הציג את עצמו בנימוס כאפרים לרנר והסביר שהוא שמע ממקס שאני זקוק להסעה לתל אביב. "הסעה?" התפלאתי, כי לא להסעה בדיוק הייתי זקוק אלא ... לא יודע לבד למה, אולי למלווה? "אני צריך מישהו שינהג במכונית בזמן שאני מצלם." התפרץ קולו של אפי – קול טנור נעים אך בעל אינטונציה הומואית בעליל – למחשבותיי. "אתה צלם?" "כן, מקס לא סיפר לך?" "לא. הוא אמר רק שאתה בחור מוכשר מאוד ומצחיק מאוד." "ולי הוא אמר שאתה בדיוק הטעם שלי ושהוא יוריד לי את הביצים אם אני לא אתנהג אליך יפה." "באמת? אז אם ככה כדאי שתתנהג יפה, לא?" הערתי בחביבות ושנינו צחקנו בנימוס וקבענו להיפגש בצומת הצ´ק פוסט, בחנייה של מרכזית המפרץ, ממש מול קניון לב המפרץ. "איך אני אזהה אותך?" נמלאתי דאגה. "אני שמן, קרח, מכוער ולובש בגדים של אוחצ´ה שלא מתאימים לגילי." "באמת? אז למה מקס אמר שאתה רזה מידי ונחמד ובקושי בן שלושים ומשהו, ומה זה בכלל בגדים של אוחצ´ה?" "מקס צריך ללכת לבדיקה אצל אופטומטריסט." פסק אפי בקוצר רוח, "שמעתי שעם לייזר אפשר לעזור כיום אפילו לקשישים בגילו, ובגדים של אוחצ´ה זה משהו שאי אפשר לפספס, ואם גם אתה לא רואה טוב אז תשתמש בחוש הריח שלך." שילח בי דוגמא עוקצנית לחוש ההומור הפתלתל האופייני כל כך לתל אביבים – אני מקווה שעכשיו כבר ברור למה אני לא סובל אותם. "אה, אז יש לך גם ריח של אוחצ´ה?" נסוגותי לתפקיד הטמבל הפרובינציאלי שלא מבין שצוחקים ממנו – הדרך היחידה שלי להתגונן מפני חוכמות צורבות מהסוג שאפי הפיק מפיו בקלילות מעוררת קנאה. "לא, אני סתם מסריח." הוא ירה לעברי תשובה ספוגת שנאה עצמית שאפילו ההומור התל אביבי המתוחכם שלו לא הצליח לרכך, וסגר את הטלפון, משאיר אותי פעור פה מתדהמה. קשיש או לא מקס צדק – הבחור הזה באמת היה שרוט.
7. על טעם ועל ריח אי אפשר למצוא חן בעיני כל העולם ומי שינסה יגלה בסוף שכולם שונאים אותו. אתה התובנה הזאת גיליתי מזמן, עוד כשהייתי בגן הילדים, והמשכתי לאחוז בה בהצלחה רבה עד היום. כתוצאה מכך אני אף פעם לא מנסה להיות מה שאני לא. יש אנשים שהמראה שלי – ערס קשוח למראית עין, אבל טוב לב והרבה פחות טיפש מכפי שהוא נראה – עושה להם את זה בגדול, ויש כאלו שנשארים אדישים. מי שהסגנון שלי מוצא חן בעיניו בסדר, ומי שלא, חבל מאוד, זה מה יש. "אתה יהלום לא מלוטש." אמר לי בזמנו יוני, וניסה ללטש אותי, אבל התייאש באמצע ועזב אותי ככה, מלוטש למחצה. לכן, למרות שאני לבוש בפשטות לא מתוחכמת זו לפחות פשטות קלאסית, נטולת אביזרים המוניים כמו גורמטים מזהב או בגדים מצועצעים וזולים, ולמרות שאני לא יודע לשתות או לעשות סמים אני לפחות מודע לכך ומקפיד לא להתבזות בהקאה על עצמי או בעשיית שטויות כמו לרקוד עם התחתונים על הראש בציבור עקב אכילת איזה כדור לא מזוהה שחירפן אותי. אני לא משכיל במיוחד ולא מנסה להעמיד פני חכם גדול, אבל אני יודע שלפעמים צריך גם אחד כמוני שמסוגל לדפוק כמו שצריך מסמר בקיר, או להחליף מהר גלגל מפונצ´ר. אם אתם רוצים ציטוטים מכל מיני משוררים אניני טעם אני לא הכתובת, וגם בפילוסופיה אני חלש, אבל מוכן תמיד לעזור לסחוב ספה כבדה, או להזיז פסנתר ממקום למקום למרות שאני עצמי מוזיקלי כמו בול עץ ולא מבין שום דבר במוזיקה קלאסית. בוויכוחים מלומדים אני חלש מאוד, אבל אם צריך ללכת מכות אני תמיד מוכן, למרות שאישית אני מעדיף להפריד בין הניצים מאשר ללבות קרבות שאתה יודע איך הם התחילו - בערך - אבל לך תדע איך הם יסתיימו. למרות שאני לא דתי ואני בספק אם יש שם למעלה מישהו שבאמת אכפת לו מה אנחנו אוכלים ולאן כל אחד דוחף את הזין שלו אני מעדיף לאכול אוכל כשר, ולא לשפוך רוטב שמנת על הבשר שלי. אני מודע לכך שאני מפסיד ושכל העסק הזה של שמירת כשרות הוא בעצם סוג של הפרעת אכילה, אבל ככה נוח לי, ואני לא הולך עם הראש בקיר, לא בנושא הזה ולא בשום נושא בעצם. גם חיצונית אני לא מהטיפוסים שמסובבים אחריהם את הראש. אני נראה טוב, אבל אני לא יפיוף מנקר עיניים. יש לי נתונים גופניים להפוך לשרירן, אם ארצה, אבל זה פשוט לא הקטע שלי. קופץ לעיתים למכון כושר, אבל לא מגזים, שומר על כושר, אבל לא בהיסטריה, ויודע שכל זמן שאמשיך לעבוד ב´יהלומי ובניו´ אני מסודר מהבחינה הזו - הריצות למעלה ולמטה, קופסאות הסחורה שאני סוחב מפה לשם - כל העבודה הזאת משאירה את שרירי תפוחים, אבל לא בצורה מופרזת. כן, יש לי קצת שער על החזה ואני מניח שאם אשקיע כסף וזמן במכון לייזר אוכל להיות חלק לגמרי, אבל אני מחבב את עצמי כמו שאני ולא מוכן לטרוח ולהתייסר יותר מידי. זה, אני חושב, הנכס הכי חשוב שלי – אני מרוצה מעצמי כפי שאני, לא מתייסר ומתענה מול המראה ולא מנסה לקפוץ מעל הפופיק כדי להשיג דברים שהם מעל לכוחי. אולי יהיו כאלו שיסמנו אותי כלוזר חסר אמביציה וינודו לי שאני לא מנסה לשפר את עצמי, אבל הם טועים, אני בהחלט מנסה להתקדם ולהשתפר, אבל בתחומים שחשובים לי - קורא הרבה, לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה, מתעניין במה שקורה בעולם, חושב הרבה ובהחלט שומר על בריאותי, אבל הכול במתינות, בלי להיות אובססיבי ובלי להגזים. ולכן, בהיותי האדם הסולידי והמתון שהנני הדבר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את אפי לרנר היה - בוא´נה הגזמת! לפחות הוא צדק כשטען שאזהה אותו ממבט ראשון. אי אפשר היה לא לזהות אותו, הוא בלט במגרש החנייה האפרורי כמו פרח חמנייה בשדה קוצים. מה עלה לכל הרוחות בדעתו של מקס כשחשב שאני והטיפוס הססגוני הזה נתיידד? ניגשתי אליו והושטתי יד ללחיצה. הוא לחץ אותה בהתלהבות וחייך בעודו סוקר אותי מכף רגל עד ראש בלי לנסות להסתיר את מבטו הבוחן. היה לו חיוך משונן ומבט בהיר ומחודד שתאם את גופו הדק והזוויתי. בגדיו היו אולי בולטים פחות בתל אביב. אבל כאן, בין אנשי חיפה והקריות המעודכנים פחות במשוגות האופנה, הוא משך מבטים, חלקם לועגים חלקם מתפעלים "החולצה שלך מדהימה." אמרתי בכנות, כי היא באמת הייתה מדהימה. מלאכת טלאים מורכבת של בד וחרוזים עיטרה אותה, מרכיבה את המילים – כי כך ברא אותך הטבע – בתוספת קישוטים ועיטורים מרהיבים. "באמת?" שאל בביישנות לא צפויה, "מוצא חן בעיניך? עיצבתי ותפרתי אותה לבד." ופתאום, בלי אזהרה, הרים את המצלמה שהחזיק בידו כסוסת הציפורניים - מצלמה דיגיטאלית קטנה - וצילם אותי, מסנוור את עיני בפלש. "היי." מחיתי, "תזהיר אותי קודם שאני אדע לשים משקפי שמש." "רוצה משקפיים?" שלף אפי מתיקו - תיק עור מסוגנן שהיה תלוי ברישול אלגנטי על כתפו - משקפיי שמש יקרים למראה, התקרב אלי, נעמד על קצות אצבעותיו, הרכיבן על חוטמי ואז צילם אותי שוב מספר פעמים בעוד אני עומד נבוך, מחייך חיוך טיפשי, מרגיש מרופט ולא מעודכן לנוכח הופעתו המדהימה, הרגשה שחשתי תמיד כשהייתי בתל אביב. "המשקפיים מאוד יפים." הערתי רק כדי להגיד משהו. "רוצה אותם? קח, הם שלך." אמר בקלילות והושיט יד להחליק על שרוול חולצתי כאילו כדי לישר קמט, אבל זה היה מעין ליטוף ושנינו ידענו זאת. "לא." נחרדתי והסרתי אותם במהירות, "הם נורא יקרים. אני לא יכול לקחת לך אותם." אפי צחק. "הם באמת יקרים, דונה קארן, יש לך טעם טוב, אבל הם לא שלי, סחבתי אותם מאימא." "אז אולי כדאי שתחזיר לה אותם לפני שהיא תתרגז?" צחוקו של אפי נעשה מרושע, נבזי כמעט, "היא תתרגז בין כה וכה, כזו היא, פולנייה רגזנית, ממי אתה חושב שירשתי את האופי שלי?" "אתה לא נראה לי כל כך רגזן, ואתה גם לא מסריח." הערתי בנוקשות, מנסה להתאים את עצמי - לא בהצלחה יתרה - למצב רוחו העוקצני משועשע. עוקצנות משועשעת זה לא אני. "באמת?" זרחו פניו של אפי, "אתה בטוח? בוא, תתקרב קצת יותר, תריח אותי כמו שצריך." הוא התקרב אלי עד שממש נגע בי, ונשא אלי את פניו הצרים, מחייך, כאילו לועג לי, אבל אפילו טמבל קשה הבנה ואיטי כמוני יכול היה לחוש את התשוקה שלו לאישור, לחיבה, למגע, לקרבה אנושית, צורך שהוא בז לו ופחד ממנו, והיה כנראה הסיבה לכל התנהגותו ההפכפכה למרות שעמדנו באמצע מגרש חנייה הומה אדם ואני לא אוהב למשוך אלי תשומת לב מיותרת לא יכולתי שלא להיענות לו, כרכתי יד על מותניו - הוא היה כולו עור ועצמות - וטמנתי את פני ברווח שבין כתפו לצווארו, שואף את ריחו מלא ריאותיי. "נהדר." אמרתי בכנות, "איסי מיאקי, נכון?" יש לי חוש ריח טוב ובגלל יוני אני מזהה די הרבה ריחות של בשמים, האקס שלי ניחן בטעם טוב ובתשוקה בלתי נלאית לבשמים. הוא הנהן בלי קול, פניו לחוצות אל חזי, גופו רועד כנגד גופי, ושוב ליטף את זרועי מהמרפק ועד לכתף, מחליק את ראשי אצבעותיו מתחת לשרוול הקצר של הטריקו שלבשתי. "אתה בטח מבלה ימים שלמים בחדר כושר בשביל השרירים האלה." אמר בבוז שהיה מנוגד בצורה מבלבלת לחמדנות בה ליטף את קיבורת זרועי, ואז הדף אותי פתאום מעליו בכוח לא צפוי, "מיד ידעתי שאתה מההומואים האלה שמבזבזים את כל הזמן הפנוי שלהם על הרמת משקלות, ואחר כך הולכים להציץ לכל הכוסונים הערומים במקלחת." "ממש לא." נעלבתי, "אני הולך לחדר כושר רק בשביל הפילטיס כי בעבודה אני מרים כל היום ארגזים כבדים, ואני אף פעם לא מתקלח בחדר כושר, רק בבית." זה היה טיפשי, אבל ממש נפגעתי בגללו. רגע היינו כל כך קרובים ופתאום ... מה יש לבחור הזה? "קדימה." הוא האיץ בי, נעשה פתאום מופת ליעילות ולזריזות, "אין לנו את כל היום לבזבז. בוא נזוז. זו המכונית שלי." החווה לעבר מאזדה לבנה ונוצצת, "אתה הנהג. בוא נזוז." ודקה אחר כך היו החפצים שלנו - שלו מזווה הדורה עם רוכסנים מבהיקים ושלי סתם צ´ימידאן פשוט ומרוט עם המספר הצבאי שלי כתוב עליו בטוש לא מחיק - בתוך תא המטען ואנחנו שמנו פעמינו לתל אביב.
8. בדרך לתל אביב "אם אני אתעייף קצת בדרך תחליף אותי?" שאלתי אחרי שיצאנו מחיפה ועלינו על הכביש הראשי לתל אביב. הוא הפסיק לפשפש בערמות הדיסקים ששמר בתא הכפפות ולטש בי מבט זועף. "לא, אני שונא לנהוג. למה אתה מתכוון תתעייף? זו בקושי נסיעה של שעה, מה יש לבחור בריא כמוך להתעייף מהר כל כך? בטח זיינת כל הלילה. עשית סמים?" "מה? לא, מה פתאום. אני... זה בכלל לא..." זכר הלילה שביליתי עם מקס העלה סרבל את לשוני והעלה סומק בלחיי. "אני לא מאמין, הילדונת מסמיקה! את זה אני חייב לצלם." התפוצץ אפי בצחוק מרושע ונחפז לסנוור אותי עם הפלש שלו. "תפסיק עם זה, די כבר להציק, וכדאי שתדע כבר עכשיו אפי שאני לא עושה סמים, לא מעשן סיגריות וגם לא שותה." "ומה עם זיונים?" "לא עסקך." "אוהו, אני רואה שיש לנו פה עסק עם גברת עדינת נפש. סליחה עם פגעתי בך יקירתי." המשיך אפי ללגלג. "אפי, אני שונא שמדברים אלי בלשון נקבה." אמרתי בחומרה, מנסה להישאר קר רוח, "ואני לא רואה שום דבר מצחיק בהומור שלך." "אם יש משהו שאני באמת מתחרמן בגללו זה כוסון שרירי ויפה בלי טיפת חוש הומור." גיחך כלפי אפי בלעג, בלי להראות שמץ חרטה על הפגיעה ברגשותיי. גם יוני היה מציק לי שאין לי חוש הומור ושאני לא זורם. היו לנו המון ויכוחים בנושא הזה מאז שהוא עבר לתל אביב. אולי זו ההשפעה שיש לעיר הזו עלי? מסתבר שברגע שאני מתקרב לתל אביבי אני נהפך בבת אחת למין גולם איש כזה. החלטתי שהכי טוב יהיה לשתוק ולהתרכז בנהיגה. כשנגיע למחלף של נתניה אני ארד מהרכב ואחזור הביתה, ושאפי ישבור לבד את הראש איך להגיע עם המאזדה המבריקה שלו לתל אביב. אפי השמיע עוד כמה הערות עוקצניות, מעליבות על חשבוני, אבל כשראה שאני לא מגיב אמר במורת רוח שאני לוקח יותר מידי ברצינות את הביטוי, תהיי יפה ותשתקי, וזה לא כייף לו ככה, הצהיר שהוא מתכוון לשמוע את ´חליל הקסם´, והוא מקווה שאין לי שום דבר נגד אופרות. "אני לא מומחה גדול באופרות." הודיתי, "אבל אני תמיד מוכן את לשמוע מוצארט." נהניתי לראות את אפי לוטש בי מבט מופתע, וכמובן שלא סיפרתי לו שאני יודע מי זה מוצארט בזכות המורה שלנו לפילאטיס שאוהבת אותו מאוד ושמה את המוזיקה שלו כמעט בכל שיעור ככה שאני מזהה אותו בלי בעיות. "איזה ביצוע של חליל הקסם אתה שם?" המשכתי להפגין בקיאות מדומה, "את הליברט הישן או החדש?" אפי נותר פעור עיניים לנוכח שאלתי ולא ידע שראיתי בערוץ שמונה תכנית על חליל הקסם רק בגלל שהתעצלתי להחליף ערוץ. השלט נפל על הרצפה ולא היה לי כוח לחפש אותו ולכן ידעתי כמה פרטים על האופרה הזו שהסיפור שלה באמת מופלא ביותר. "אהה... אה, אני מעדיף את הליברית המקורי." אמר אחרי שהתאושש מתדהמתו, וסוף סוף זכיתי לכך שהוא ידבר איתי כאל אדם שווה לו בערכו ולא יתייחס אלי כאל סתם גוף שרירי ופנים נאות בלי טיפת שכל. "גם אתה אוהב אופרות?" הוסיף, ונראה אפילו קצת נבוך. "אני לא יודע." אמרתי, נוקט בכלל שעדיף להודות מיד בבורותך ולא לנסות להעמיד פנים שאתה מבין במשהו שאין לך שום מושג בו ולצאת גם בור וגם אוויל. "שמעתי מעט מאוד אופרות בחיי. אני חושב שאני לא כל כך מוזיקאלי, אבל במקרה ראיתי תכנית בערוץ שמונה על חליל הקסם וזה היה מעניין. "אתה לא נראה אחד שרואה ערוץ שמונה." התפלא אפי, "לא היה משהו טוב בערוץ הספורט?" נזכר לחזור לתפקידו כלגלגן הציני. "לא יודע, השלט נפל והתעצלתי לקום מהספה ולהחליף ערוץ." החזרתי עקיצה. אפי חייך. "אחד אפס לטובתך, ומה האמת?" "האמת שלראות ספורט בטלוויזיה משעמם אותי עד דמעות, חוץ מהחלקה על הקרח כמובן." "וואלה." אמר אפי בקול מהורהר ולכסן אלי מבט בוחן, "עוד מעט תספר לי שאתה גם קורא ספרים." "לפעמים, אתה יודע, כשאני נח בין אורגיה אחת לשנייה מתפלק לי איזה ספר." "באמת? איזה ספר קראת לאחרונה?" שאל אפי בחשדנות. "קראתי את ´תרה´ של צרויה שלו. המרצה שלנו באוניברסיטה הפתוחה מאוד המליץ." "האוניברסיטה הפתוחה, מה?" נאנח אפי, "ומה כבודו לומד שם?" "שום דבר רציני, לקחתי כמה קורסים בספרות שדי הרסו לי את חדוות הקריאה אז החלטתי לעבור משם למבוא לפסיכולוגיה." "חדוות הקריאה." גנח אפי, "הייתי אמור להיות הנהג הכוסון השתקן והקשוח שלי, מאיפה הבאת לי פתאום חדוות קריאה?"
|