סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך 

15. עוד פעם

כשיצאתי החוצה גיליתי שצדקו החזאים שהבטיחו לנו מזג אוויר אופייני לעונת המעבר. השמים שבבוקר עוד היו כחלחלים לבשו גוון אפור עמום, והאוויר היה סמיך מאבק והכביד על הנשימה. רכבתי לעבודה על אופניי, עורי צורב מיובש ואפי מעקצץ, יודע שאם לא אשתה מיד כמה כוסות מים אסבול מכאב ראש.

כשנכנסתי למחסן גיליתי שניסו כבר הגיע והתחיל לפתוח עם הסכין היפנית שלו את קופסאות הקרטון שנערמו באמצע האולם הגדול.

זרקתי לעברו בוקר טוב חטוף והתחלתי להעמיס קופסאות צבע על העגלות המגושמות שניצבו בסך ליד הקיר.

לא היה צורך בדיבורים, עשינו את זה כבר עשרות פעמים בעבר. כל אחד ידע בדיוק מה תפקידו. הוא פתח ואני העמסתי ואחר כך הסענו את העגלות לעבר המדפים וסידרנו אותן לפי סוגים ותאריכי תפוגה.

קופסאות המדללים באו נטולות תוויות. צריך היה להכין להן תוויות במחשב, לשכפל אותן במכונת ההעתקה ולהדביק אותן על הקופסאות.

"עזוב את זה, נדביק את התוויות אחרי החופש." רטן ניסו.

"והצבעים הגרמניים, להוריד להם את התוויות?" שאלתי.

נוהל הורדת התוויות הגרמניות היה ממושך ומרגיז - היה עלינו למלא פיילה עתיקה במים, להכניס לתוכה את קופסאות הפח ולהמתין עד שהדבק של התוויות היה מתרכך והן היו נושרות מאליהן (חוץ מאלה שהתעקשו לא לרדת ואז היה צורך לגרד את הניר הלח והדביק בשפכטל – מלאכה מעייפת ומעצבנת מאין כמוה).

"לא בוער, נעשה את זה בשבוע הבא. אתה לא צמא גולי?"

"מת מצמא." הודיתי והוצאתי את בקבוק המים הקרים ששמנו במקרר העתיק של המחסן. אני שתיתי סתם מים וניסו אהב להמתיק את השתייה שלו בתרכיז של מיץ פטל.

"לא, אל תשים לי את התרכיז הזה. הבאתי תרכיז דיאטטי."

"אתה בדיאטה?" גיחכתי, "לימור מתלוננת על הכרס שלך?"

הוא הזעיף את פניו. "היא לא צריכה להגיד לי, אני יודע לבד."

"אתה בסדר." טפחתי קלות על כרסו, "אני מרוצה ממך למרות שאני לא מבין מה היה דחוף לך לסחוב אותי לפה ביום שישי."

"סתם, התגעגעתי אליך." ניסה ניסו להתבדח, "מה, אתה לא שמח לראות אותי?"

"כולי אושר. יאללה, בוא נקפל את הקרטונים ונסדר אותם."

קיפלנו את הקופסאות לריבועי קרטון גדולים וסחבנו אותם לעבר המחסן הקטן והדחוס.

"תכנס אתה ותסדר אותם. אני אגיש לך." הפטיר ניסו והדף אותי קלות לתוך המחסן.

למרות החוויה הלא נעימה שעברה עלי איתו במחסן הקרטונים - חוויה שנצרבה היטב בזיכרוני – הוא התנהג כל כך באגביות, והיה לגמרי ניסו הישן והרגיל ולכן נדחקתי בלי שום חשד למחסן והתחלתי לארגן את הקרטונים שהתמידו להתפרע וליפול זה על זה.

"הנה, זה הקרטון האחרון." אמר ניסו הגיש לי אותו, ובעודי דוחף את המלבן הגדול והעקשן בין שאר חבריו נכנס ניסו למחסן וכרך את זרועותיו סביבי.

עמדתי בגבי אליו והוא לכד אותי בין זרועותיו החזקות, דוחק את בטנו וחלציו אל ישבני, מצמיד אותי אל ערמת הקרטונים המאובקים.

אוי, לא! לא עוד פעם! זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי.

"ניסו, בחייך, תפסיק. מה אתה עושה? די עם זה!" מחיתי מגלה לפליאתי שאני לוחש.

"מה אכפת לך? אתה הומו, לא?" לחש ניסו חזרה.

"אז מה אם אני הומו, זה לא אומר שאני מוכן שכל אחד יגע בי."

"אני לא כל אחד."

"לא, אתה ניסו שאני עובד איתו כבר שנים. אתה בן אדם נשוי, תפסיק עם זה בבקשה."

הוא התעלם מדברי, הניח את סנטרו על עורפי והחל מגשש בידיו הגדולות והחמות מתחת לחולצתי, מלטף את בטני וחזי, מתעכב על פטמותיי. הרגשתי את נשימתו הכבדה על לחיי ואת הבליטה הקשה והגדולה של אברו מתחככת בחריץ ישבני.

ניסיתי להיחלץ אך לשווא, הוא היה חזק מידי. הייתי תקוע בין הקרטונים הארורים הללו לבין גופו הגדול, חסר ישע לחלוטין. אפילו לצעוק לא היה טעם, לא שהייתי מעז לצעוק, זה היה מפדח מידי.

"בגלל זה קראת לי לבוא בחול המועד?"

"אמרתי לך, התגעגעתי אליך." הוא התנשף, "כל כך טוב להרגיש אותך גולי."

"יש לך אישה, לך תרגיש אותה."

"לימור בהריון." לחש ניסו והחניק התייפחות.

"מזל טוב." בירכתי אותו, מנסה לסובב את ראשי כדי להביט בפניו.

"מה מזל טוב? אתה לא מבין? עכשיו אני תקוע אתה לנצח."

"ניסו, אף אחד לא הכריח אותך להתחתן ולהכניס אותה להריון. נו, די, מה אתה בוכה? אתה בן שלושים ומשהו, הגיע הזמן שיהיה לך ילד. אתה לא שמח שאתה הולך להיות אבא?"

"אני מאוד שמח." נאנק ניסו, "אני באמת שמח, אבל...." במקום להסביר לי אבל מה הוא סובב אותי כאילו הייתי בובה חסרת רצון, השעין את גבי אל הקרטונים וניסה לנשק את פי.

זה היה פשוט נורא. כל זמן שרק חשתי אותו ולא ראיתי את פניו המעמד המוזר הזה הרגיש לי לא מציאותי, חלום מפחיד אך לא ממשי, אבל ברגע שעמדנו פנים אל פנים והוא ניסה לדחוף את לשונו לפי... זה כבר היה מציאותי מידי בשבילי.

"תעזוב אותי, פסיכי אחד, די!" צרחתי וניסיתי להדוף אותו מעלי. לא הצלחתי, הבחור שקל מעל מאה ק"ג והדחיפה שלי בקושי הזיזה לו.

"אבל גולי, אני רק רוצה נשיקה." נעלב ניסו, וניסה שוב לחבק אותי. הכנסתי לו ברך ישר לביצים והוא גנח, התקפל ונסוג לאחור, מפנה לי את הפתח. יצאתי מהר מחדר הקרטונים הדחוס והוא התנפל עלי, כועס כמו גבר שחטף מכה בביצים.

התחלנו להיאבק ומביך לספר עד כמה הייתי קרוב להפסיד לו. הוא הרבה יותר חזק ממני והוא גם היה כועס וחרמן בעוד שאני הייתי סתם מבוהל ומבולבל. כל המעמד הזכיר לי בצורה נוראית את הסיפור העתיק ההוא של תל אביב וידעתי שעוד מעט הוא יצליח להשכיב אותי על הרצפה ואז....

קול רעם חזק ומתגלגל הדהד בכל רחבי המחסן שגגו עשוי פח גלי ומיד אחר כך נחרשו אוזנינו מקול נקישות רועם של ברד שתופף בקולניות על הגג. משב רוח קר הסתער דרך הדלת הסגורה למחצה, מערבל את האבק ומצנן את האוויר הלוהט.

רעש הגשם והרוח הקרה החזירו אותנו באחת לשפיותנו. חדלנו להיאבק, ניסו הניח לי והתיישב על הרצפה ואני נשענתי על הקיר והתנשפתי בכבדות, עוצר את הדמעות.

במשך כמה דקות שתקנו ורעדנו, מניחים לאיתני הטבע הרועשים מעל ראשנו להגיד את דברם.

"גולי." ניסו כבש את פניו בכפות ידיו, "תשמע גולי."

"מה?"

"אני נורא מצטער, אני לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון. אני ממש ממש מצטער, אתה סולח לי?"

"כן, בטח, אל תהיה דביל." אמרתי בקלילות, מנסה לנהוג כאילו לא קרה כלום, ופתאום התחלתי לבכות.

בעקרון אני שונא לבכות כשאני לא לבד, זה נראה לי משפיל נורא, אבל לא יכולתי לעצור את הבכי שהתפרץ ממני בכוח, בלי להתחשב ברגשותיי.

"בבקשה גולי, אל תבכה, אני מצטער, בבקשה תפסיק." ניסו קם וניגש אלי, ניסה להושיט אלי את ידיו ולחבק אותי, אבל פתאום נזכר בסיבה לבכי שלי ועצר את עצמו.

"בבקשה, תסלח לי גולי. אני נורא בלחץ מאז שהתחתנתי ועכשיו כשהיא בהריון אני פשוט... אני לא יודע מה עובר עלי. אל תבכה, בבקשה, די גולי."

"אני לא בוכה, תעזוב אותי." התייפחתי והפכתי אליו את גבי, משעין את ראשי על הקיר, "וחוץ מזה זה בכלל לא בגללך."

"למה אתה מתכוון?" נבוך ניסו.

במקום לענות לו המשכתי לבכות והוא לא הצליח לעצור יותר בעצמו וחיבק את כתפי בעדינות, מקפיד לא להיצמד אלי. "מה קרה דוד?" שאל ברכות.

הסתובבתי וטמנתי את פני בחזהו הרחב ואחרי היסוס של רגע הוא חיבק אותי חיבוק חברי עוטף ומרגיע ונענע אותי בעדינות, מלטף את גבי בתנועות קצובות.

"נו, מה? תספר לי."

"לפני כמה שנים, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמה חודשים אחרי שהכרתי את החבר הקודם שלי היינו יחד במסיבה בתל אביב ואז ... אז הוא נעלם לי פתאום ואמרו לי שהוא הלך עם איזה אחד ואז ... אז שני בחורים שלא הכרתי הציעו לי לבוא אתם ואני הלכתי ו... ו..."

"מה? מה הם עשו לך?"

לא יכולתי להמשיך לספר לו, פשוט לא יכולתי. ניסיתי והמילים לא יצאו.

"אני רוצה הביתה." אמרתי, הדפתי אותו מעלי והלכתי החוצה.

הגשם נחלש והאוויר היה צונן יותר וקל יותר לנשימה. עליתי על אופניי ורכבתי הביתה, מתעלם מהצעתו של ניסו להסיע אותי.

כשהגעתי הביתה מצאתי את אפי שקוע בניקיון הדירה שלי. הוא היה מאוד מסודר ומקצועי ועבר ביסודיות על כל החדרים, מנקה ומקרצף בלי רחמנות כל בלטה.

"בחייך אפי לא בשביל זה הבאתי אותך לפה. אתה לא צריך לנקות לי את הדירה, עזוב."

"מה עזוב? הדירה שלך נורא מוזנחת. אני לא יכול לגור במקום מטונף כזה."

"אז ננקה ביחד, לא נעים לי שאתה עושה לבד את כל העבודה."

"אבל זה מרגיע אותי. אני אוהב לנקות, בבית הייתי ממונה על הניקיון." הסביר לי אפי והמשיך לצחצח במרץ את השולחן, "ועכשיו אימא המסכנה תצטרך לקחת עוזרת." הוסיף בעצב, "אני לא יודע איך היא תסתדר, היא שונאת שזרים מסתובבים לה בבית."

"אז שתנקה לבד." אמרתי והלכתי להתרסק על המיטה.

"אתה לא רעב? הכנתי פסטה אלפרדו." אמר אפי שהלך אחרי, מביט בי בדאגה.

"אני אוהב פסטה, אבל מי זה אלפרדו?"

"זה איטלקי אחד שהמציא רוטב שמנת עם פטריות. שמתי אותן בצד כי לא ידעתי אם אתה אוהב פטריות."

ראשי החל להלום מרוב כאב ובחילה עלתה בגרוני. "אפי, אתה נהדר, באמת, אבל בגלל המזג אוויר הזה יש לי קצת כאב ראש ואני לא יכול לאכול עכשיו. אולי אחר כך, טוב?"

"אתה נראה כאילו יש לך יותר מקצת כאב ראש." הביט בי אפי במבט בוחן, "אתה סובל ממיגרנות?"

"לפעמים, אבל רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות. אני חושב שזה החמסין הזה, אולי לא שתיתי מספיק מים."

"כן, יכול להיות." הסכים איתי אפי, הביא לי כדור אדוויל ואילץ אותי לשתות שתי כוסות מים, ואחר כך הניח מגבת לחה על מצחי וישב לצידי, מזמזם בשקט איזו אריה שקטה שהייתה אמורה להיות שיר ערש או משהו, ואולי באמת הייתה, כי לאט לאט שקעתי בתרדמה מבורכת וישנתי עד הערב.שמור     בטל
 

16. הדוס הסודי של מקס
התעוררתי לפנות ערב וגיליתי את אפי ישן לצידי. הוא לא נגע בי, כנראה חשש שאתעורר, אבל פניו היו מופנות אלי כאילו שכב לצידי והביט בי בשנתי עד שנרדם.

קמתי בזהירות מהמיטה והסתובבתי קצת בבית. אפי עשה עבודה טובה. הבית לא היה נקי כל כך מעולם. כמה חבל שאימא שלי שהתאכזבה משורה ארוכה של עוזרות בית רשלניות ועצלות שמיררו את חייה לא הייתה כאן כדי לראות איזה בחור יסודי וחרוץ הוא, היא בטח הייתה שמחה לשכור את שירותיו.

מתי הוא הספיק לנגב את כל האבק, ולצחצח את החלונות ואפילו לסדר ולמרק את ארונות המטבח ואת המקרר?

מסכן קטן שכמותו, לא פלא שהוא ישן חזק כל כך חשבתי וניגשתי למיטה להביט בו שוב. בשנתו נעלמה ההבעה הצינית מלגלגת שהייתה נסוכה על פניו דרך קבע. ברור שהיא הייתה רק מסכה שהוא עטה על עצמו כדי להגן על נפשו הרגישה. כשישן הוא נראה שברירי ופגיע כמו ילד קטן.

שפתיו היו פשוקות מעט ופניו היו כה צנומות עד שעצמות לחייו הגבוהות כמו איימו לפרוץ דרך עורו הבהיר. רק עכשיו שמתי לב איזה אוזניים קטנות, עדינות ומעוצבות להפליא היו לו, והבחנתי בדאגה שהעור המכסה את רקותיו היה דק ושקוף כל כך עד שראיתי כלי דם הכחלחלים פועמים תחתיו.

בעודי מתבונן בו, מנסה לתאר לעצמי על מה הוא חולם, הוא נע מתוך שינה והשמיכה שכיסתה אותו גלשה הצידה וחשפה את כתפיו הערומות. עצמות הבריח שלו נראו בבירור מבעד לעורו, דקות ועדינות.

כשרכנתי כדי לכסות את כתפיו הבחנתי בקופסת גלולות לא מוכרות שנחה על ארונית הלילה. בדקתי את הגלולות וגיליתי שאלו כדורי שינה חזקים למדי, אבל לרווחתי הקופסא הייתה מלאה כמעט לגמרי.

לא ידעתי שהוא מתקשה כל כך להירדם. כנראה שנדודי השינה שהוא סבל מהם נבעו מהמריבה עם אימו ומהניתוק הפתאומי שלו מהבית. לא הבנתי למה הוא לא היה יכול לעזוב את בית הוריו בצורה פחות טראומתית, ומה בדיוק היה טיב היחסים שלהם איתו, אבל אין ספק שהם היו המקור לחלק גדול מבעיותיו.

אפי המסכן, אולי עדיף היה לו שלא היינו נפגשים? אין ספק שרק בגללי הוא ישן עכשיו פה, מסומם מכדור שינה, במקום לישון בשלווה במיטתו. ואולי הכול היה טעות חמורה?

איך אפשר לדעת? דבר אחד בטוח, צדקתי כשלא סיפרתי לו על מה שעבר עלי הבוקר, יש לו די צרות משלו ואסור לי להעמיס עליו גם את שלי.

כתבתי לו פתק שאני יוצא לסיבוב קטן ברגל ואולי אקפוץ לביקור אצל מקס ושלא ידאג אני אחזור מהר ואם הוא צריך משהו שיתקשר אלי.

לשמחתי הרבה מקס היה בבית אם כי ברור היה לי על פי ההכנות שעשה שהוא מתכונן לבואו של אורח - סתם הוא לא היה מסדר ככה את הבית, לובש חולצה מגוהצת ומתגלח.

"מי צריך לבוא אליך?" חקרתי בחוסר נימוס.

"אחד, אתה לא מכיר."

"קצת מאוחר לביקורים, לא?"

"הנה, אתה באת לביקור."

"אני לא נחשב."

"גם הוא לא נחשב."

"טוב, בסדר, אל תספר לי אם לא בא לך." נעלבתי, "גם אני לא אספר לך כלום."

"אני לא יכול לספר גולי, הוא בן אדם נשוי ו... לא חשוב, עזוב את זה, מה לא תספר לי?"

"ששוב ניסו התנפל עלי."

"התנפל?" קימט מקס את מצחו בדאגה, "מה זאת אומרת התנפל?"

סיפרתי לו על אירועי הבוקר, מנסה להדגיש את הצד המגוחך שבהם, אך להפתעתי הוא לא היה משועשע אלא מודאג, ואפילו כועס.

"זו הטרדה מינית גולי, אם לא ניסיון לאונס. אתה יכול ללכת עם זה למשטרה."

"השתגעת? אני מעדיף להתפטר ולהתחיל לקבץ נדבות ולא לספר מה קרה לי עם ניסו. עזוב, אתה סתם דואג. זה היה סתם שיגעון רגעי שעבר. הוא לא יעשה את זה יותר."

"לא יודע, אני לא אוהב את הסיפור הזה. אולי תגלה לו שאתה נשא? זה יוריד לו את ההתלהבות ממך."

"בשום פנים ואופן לא, אין מצב. הוא מיד ילך לספר לבוס ואחר כך כולם ידעו. לא."

"הייתי הרבה יותר רגוע אם לא היית צריך לנסוע איתו לחו"ל."

"בחייך, אני לא נוסע לבד, גם הבוס יהיה איתנו. הכל יהיה בסדר, אל תהיה סבתל´ה דאגנית כזו. תנחש מי גר אצלי?"

"נו, מי? אתה ויוני חזרתם?"

"יוני? מה פתאום יוני? יוני גר בתל אביב, וחוץ מזה אני והוא ... עזוב, זה לא הוא, זה אפי, הבחור הזה שסידרת לי הסעה איתו."

"הוא לא גר אצל אימא שלו בהרצליה?"

"היה גר. עכשיו הוא אצלי. עזב את ההורים בפיצוץ גדול בגלל שהוא ישן איתי ועכשיו אנחנו יחד."

מקס הרים גבות משתוממות. "אתה ואפי יחד? כאילו, ממש יחד?"

"ממש. למה? לא נראה לך שאנחנו מתאימים?"

"לא יודע, זו צריכה להיות החלטה שלכם."

"אז החלטנו שכן. מה דעתך עליו?"

"הוא בחור מאוד מוכשר, מאוד אינטליגנטי, יצירתי מאוד. רגיש, טיפוס מיוחד. אני קצת מתפלא שאתם מסתדרים."

"למה? כי אני לא יצירתי ולא רגיש? סתם אהבל בלי מוח?"

"לא אמרתי את זה. למה אתה מכניס לי מילים לפה? אתם פשוט נורא שונים זה מזה, אבל אולי בחור שרוט כמוהו דווקא צריך אחד כמוך, יציב ורגוע ובלי ג´וקים בראש."

"אני מקווה שאתה צודק. טוב, אני רואה שאתה על קוצים בגלל המסתורי שלך, אני זז."

"יופי, מתי אתה טס? בעוד יומיים? טוב, אז תביא חיבוק ותתקשר אלי מיד כשאתה חוזר, ואם הניסו הזה יעשה לך בעיות בחו"ל אז..."

"אוף, אל תהיה דודה דוגרת כזו מקס, יהיה בסדר."

"אני מאוד מאוד מקווה שאתה צודק, אבל אם לא אל תתבייש לצעוק ולהקים מהומה ולהתלונן עליו. אין לאף אחד זכות לגעת בך בלי שתרצה."

"מקס, די כבר. אני לא ילדה קטנה. אני יודע לשמור על עצמי."

חיבקתי אותו ונישקתי את לחיו המגולחת למשעי, שואף עוד פעם אחת אחרונה את ריחו הטוב של האפטר שייב שהוא מרח על עצמו לכבוד האורח שלו והלכתי.

כשפניתי בקצה הרחוב לעבר ביתי ראיתי מזווית העין בחור דתי עם זקן וציציות משתלשלות מתגנב במהירות דרך דלת הכניסה לבניין שבו הייתה הדירה של מקס, ולמרות שלא הייתה לי שום הוכחה הייתי משוכנע שזה האורח המסתורי שהוא דאג כל כך שלא אפגוש.

מעניין איפה הוא פגש אותו ואיך קרה שהם הגיעו להיות שותפים לסקס. בטח מקס יספר לי הכול כשזה ייגמר. 

שמור     בטל17. הבטחות

אי אפשר לקחת את זה מאיציק יהלומי, הוא אולי בוס קשוח, הומופוב, שתלטן ואדם קשה עורף וקצר רוח, אבל כשהוא מארגן משהו זה יוצא פיקס.

בזכותו הנסיעה שלנו הייתה מתוקתקת למופת והכל הלך בדיוק לפי הלו"ז.

הגענו לשדה התעופה עם מונית שאספה אותנו בדיוק בשעה שנקבעה והיה לנו די זמן לבזבז את כספנו בדיוטי פרי. קניתי בעיקר שוקולדים ומתנות לחברים - מקס רצה וויסקי, אפי חשק בבשמים לגברים ויוני רצה גם וגם.

לפני שיצאתי מהבית בשעה האכזרית, שתיים לפנות בוקר, עוד הספקתי לסמס למקס תזכורת קצרה – הבטחת, אל תשכח. - כתבתי לו, יודע שהוא יבין למה התכוונתי. כוונתי הייתה כמובן להבטחתו להשגיח על אפי. לדבר איתו פעמים ביום לפחות, לברר אם הוא מסתדר במקום העבודה החדש שאחי סידר לו בקלות מפתיעה ולהזכיר לו לאכול כמו בן אדם ולא לקחת יותר מידי כדורי שינה.

"במקום לדאוג כל כך לאפי שהצליח להסתדר עד היום בחיים בלעדיך תדאג לעצמך." נזף בי מקס, "ותיזהר מהניסו המופרע הזה, מה שלא יהיה אל תישאר איתו לבד. אונס אחד בחיים זה מספיק."

זה לא היה בדיוק אונס מה שעברתי אז, אבל להסביר דבר כזה כמה שעות לפני טיסה ועוד בטלפון, כשהחבר החדש והחשדן שלי מקשיב בדריכות תוך שהוא מעמיד פנים שהוא רק מנגב את האבק הלא קיים מעל השולחן הסמוך לטלפון, זה לא הזמן המתאים.

"הכול יהיה בסדר גמור איתי גולי, תפסיק להיות דאגן כזה." חיבק אותי אפי לפני היציאה (הוא התעקש לקום איתי ולשאול אותי שלוש פעמים בדקה אם הכרטיסים אצלי ואם הדרכון אצלי ואם הכסף אצלי ואם... והוא עוד מדבר על דאגנים), "העבודה במקומון ממש אחלה, כולם מתייחסים אלי כמו אל הצלם הגאון התל אביבי שמכבד אותם בנוכחותו, ודיברתי היום עם אבא שישלח לי את המחשב שלי במוניות אביב, והוא סיפר לי בסוד שאימא קיבלה את הפרחים ששלחתי לה ואפילו שמה אותם בוואזה הסינית."

"אתה ואימא שלך זה סיפור מהסרטים. אולי במקום לדבר בפרחים תדברו במילים?"

"גם זה יגיע, אולי... יכול להיות... אתה חושב שאפשר להשיג אצלכם, פה בפרובינציה, ליידי גודייבה?"

"לא חושב. עד כמה שזכור לי מעולם לא ראיתי פה גברת ערומה ארוכת שער רוכבת על סוס. בשביל מה אתה צריך אותה אפי?"

"בור שכמוך." צבט אפי את ישבני, "זה שם של שוקולד."

"רגע, אל תגיד לי, זה השוקולד הכי יקר בעולם ואתה כמובן תצרף אותו לזר היקר הבא שתשלח לאימא שלך, ומה איתי, לי לא מגיעים פרחים?"

"מה ערס כמוך יעשה עם פרחים?" גיחך אפי.

"אקנה לי וואזה סינית מפלסטיק ואתקע אותם שם." התבדחתי ומשכתי אותו אלי, מושיב אותו על ברכי. "אני אתגעגע אליך נורא ציפלונק, תהיה ילד טוב, תאכל כמו שצריך ותזכור שבחורים אחרים זה כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד."

"טיפש אחד." מלמל אפי והסתיר את פניו בחזי, "אתה כזה טיפש גולי."

שנינו ידענו שחילופי הדברים המבודחים הללו הסתירו את חששו להישאר לבד, ושהעדפנו להקניט זה את זה ולא לדבר על הקשיים שלו – נדודי השינה, התלות שלו בכדורי שינה, פחדיו והסיוטים שלו, והעובדה שלמרות כל מאמציו ורצונו הטוב עדיין התקשה לקיים איתי יחסי מין מלאים (לפי הגדרתו) ופחד מחדירה.

חשדתי בו שהוא מעדיף את החיבוקים והנשיקות שלפני ואחרי הרבה יותר מאשר את הזיון עצמו, והרגשתי שהוא מפתח תלות בנוכחות שלי לצידו, בעיקר בלילות. הייתי מודאג איך הוא יחזיק מעמד לבדו כל השבוע. לכל אחד חוץ מאפי הייתי אומר שילך לישון אצל מקס, שזה בסדר מבחינתי, אבל ידעתי שהוא לא יבין.

חששתי שאם אגיד משהו הוא ייעלב ויפגע והמצב רק יחמיר ולכן שתקתי, מחבק אותו בכל כוחי ומבטיח לו שוב ושוב שהשבוע הזה יחלוף מהר ואני אחזור עוד לפני שהוא ירגיש בחסרוני.

"ראית איך המוכר הזה הסתכל עליך?" לחש לי ניסו אחרי שהפקדנו את קנייתנו במחסני הדיוטי פרי וקיבלנו תמורתם פתקאות שחלילה לנו מלאבד.

"לא, איך?"

"כאילו שהוא רוצה  לטרוף אותך." הצטחק ניסו, "נראה לי שרוב המוכרים פה הומואים." הוסיף, סוקר את האולם הגדול שהמה קונים תאבי מציאות.

"לא יודע, לא שמתי לב. יש לי חבר ניסו."

"נו, ולי יש אישה. אז מה? אל תהיה כבד."

"ניסו, בוא רגע לשירותים." משכתי אותו לבית השימוש שהיה ריק מאדם, וליתר בטחון ננעלתי איתו בשירותי הנכים המרווחים.

"מה אתה רוצה?" הביט בי ניסו בחשדנות.

"לדבר אתך בפרטיות. תקשיב לי יצחק (זה השם האמיתי שלו - יצחק ניסנוב), אני לא יודע מה אתה, הומו או סטרייט? דו או סתם מבולבל? אבל זה שאני הומו לא אומר שאין לי אלוהים. אתה בן אדם נשוי ולי יש חבר שסומך עלי שאני לא אבגוד בו. אני לא רוצה שהסיפור של מה שקרה במחסן ביום שישי יחזור על עצמו, ברור?"

"ברור." אמר ניסו ופניו האדימו.

"אני יודע שאתה יותר חזק ממני ואם תרצה תוכל לקחת בכוח מה שאני לא רוצה לתת לך." המשכתי, "זה קרה לי כבר פעם ואני לא מוכן שזה יקרה שוב. דבר ראשון כשאנחנו נוחתים בווינה אני הולך וקונה לי סכין יפנית ואם תיגע בי אתה תצטער על זה יצחק, ברור?"

"אל תהיה פסיכי ותפסיק להתנהג אלי כמו אל אנס. הבטחתי לך שאני לא אעשה את זה יותר ואני אקיים את ההבטחה שלי."

"אני מאוד מקווה, ואם לא תצטער על זה ניסו, מילה שלי."

הוא הביט בי, פניו לוהטים ועיניו מבריקות מדמעות שלא זלגו ואז הסתובב פתאום ויצא משם. כשיצאתי מהשירותים כמה דקות אחריו הוא כבר נעלם ולא פגשתי אותו יותר עד שעלינו למטוס.

המתח ביני לבין ניסו נשאר באוויר במשך כל שלושת הימים שבילינו בווינה. אפילו הבוס שלנו שלא היה רגיש במיוחד לבני אדם חש שמשהו לא בסדר וניסה לברר אצלי, ובטח גם אצלו, מה קרה.

לא יודע מה הוא אמר, אני אמרתי שהכול בסדר ושאני מאוד מאוד נהנה והכל סבבה ואחלה, ובחיים לא היה לי כזה כיף בחו"ל, ובאמת היה כיף.

המלון שלנו היה מלון מודרני ומעוצב לתפארת, כמובן חמישה כוכבים, וישנו בסוויטה מפוארת, אני על ספה מרווחת בסלון והם על מיטות ענקיות ורכות להפליא בחדר השינה.

התרוצצנו בכל רחבי ווינה היפה ברכבת התחתית הנקייה והדייקנית להדהים שלה, ראינו כל מה שיש לעיר הזו להציע, אכלנו ושתינו על חשבון הבוס שגילה רוחב יד והיה לארג´ בצורה מדהימה, (ובאמת, כל הכבוד לו, יצא גבר), וחוץ מזה שאני וניסו לא יכולנו להביט זה בזה ובקושי דיברנו אחד עם השני היה ממש אחלה.

סכין יפנית כמובן שלא קניתי, וגם אם הייתי קונה ספק אם הייתי משתמש בה, אבל את העובדה הזו אני מעדיף להשאיר רק ביני לבין הקוראים שלי.

אחרי שמיצינו את ווינה נסענו לזלצבורג, היפה לא פחות, ואחרי שטיילנו בה מעט התחלנו לחרוש את התערוכה המקצועית שהייתה מטרת הנסיעה שלנו.

בסוף היום כבר היינו הרוסים מעייפות, הלכנו ק"מ על גבי ק"מ וראינו כל כך הרבה דברים עד שהיינו מסוחררים מעייפות, ואז הפיל עלינו הבוס את ההפתעה – "אני נוסע לישון אצל חברים שלי שיש להם וילה יפה בכפר קטן ליד זלצבורג." סיפר לנו, "ולכן הזמנתי רק לכם חדר במלון, אני מקווה שלא אכפת לכם לישון יחד באותו חדר. אני יודע שאתם לא ממש חברים, קיוויתי שבנסיעה הזו תתיידדו, אבל לצערי זה לא קרה. מילא, העיקר שנהניתם. מחר ניפגש שוב בתערוכה, נסתובב שם עד הצהרים ואחר כך נחזור לווינה ונטוס משם לארץ. תחזיקו מעמד בלעדי לילה אחד?"

בפעם הראשונה מאז ארבעה ימים הבטנו זה בזה. הוא שוב היה טיפה אדום בפנים, עלי אני מקווה לא ראו כלום.

"בטח שנסתדר." הבטחתי "למה לא? ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות לך איציק, היה אחלה טיול, תודה לך."

"כן גם אני נהניתי מאוד, יצאת גדול." אמר ניסו, "ואל תדאג, אני וגולי מכירים אחד את השני כבר המון שנים, אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר, נכון גולי?"

"יהיה עשר! מילה שלי." חייכתי חיוך מאולץ שהכאיב לפני ואפילו הוספתי צ´אפחה על כתפו של ניסו כדי להרגיע את איציק שלא הגיע לו לסבול בגלל הבעיות הפרטיות שלי ושל ניסו.

18. הומו בגוף של סטרייט

המלון היה רק שלושה כוכבים אבל קטן וביתי. קיבלנו חדר נחמד וחיוך לבבי מפקידת הקבלה, והיינו כל כך עייפים מהתערוכה עד שבאמת לא היה אכפת לנו שזה רק חדר ולא סוויטה, העיקר שיש מיטה חשבתי ובאמת הייתה מיטה, אבל רק אחת. אמנם כפולה, רחבת ידיים ועמוסת כריות, אבל רק מיטה אחת לכל הרוחות.

"אני אישן על הרצפה." אמרתי.

"מה אתה, מפגר? תפסיק כבר." התרגז ניסו, "הבטחתי ואני אקיים.

בוא אבן נייר ומספרים להחליט מי מתקלח קודם." הציע.

"עזוב, תיכנס אתה ראשון."

"פחדן." הצהיר ניסו והלך להתקלח. הוא עשה את זה זריז וחזר לבוש תחתונים בלבד, חושף גוף של דוב שעיר ורחב כתפיים עם פטמות ענקיות, וצלל למיטה בזריזות.

אני דווקא לקחתי את הזמן שלי במקלחת, מתענג על המים החמים, הסבון וההרגשה הזו שיש רק בחו"ל, שאפשר לבזבז מים בשפע כי זה לא משפיע על מפלס הכינרת האומלל שלנו.

אחר כך יצאתי לבוש במכנסי התעמלות מרופטים שאהבתי לישון איתם ונכנסתי חרש למיטה, מקווה שניסו כבר ישן.

"רזית מאז הקיץ שעבר." אמר ניסו אחרי כמה דקות של שתיקה שעברה עלי בניסיון להתרגל למיטה הזרה ולנוכחות שלו, "זה בגלל האיידס?"

שתקתי דקה ארוכה, מנסה לחשוב איך לענות לו. להכחיש? לזייף עלבון או להודות באמת ולקוות לטוב?

"אתה בטח מתפלא איך אני יודע?"

"כן, קצת."

גיליתי עוד בזמן המלחמה. זוכר ששמנו את התיקים שלנו במקלט ליתר בטחון? שמתי לב שאתה מתגנב למקלט תמיד באותה שעה ובדקתי בתיק שלך. בהתחלה לא ידעתי מה זה הכדורים האלו, אחרי שבדקתי בגוגל הבנתי."

"נבהלת?"

"כן, קצת, אבל גם שמחתי."

"שמחת? באמת תודה רבה לך ניסו."

"לא שמחתי שאתה נשא, שמחתי כי זה אמר שיש סיכוי שאתה הומו ושאולי... שאולי בכל זאת."

"מה בכל זאת?"

"שאולי בכל זאת יש לי סיכוי אצלך."

"סיכוי למה? לזיון? אתה יודע ניסו, זה לא סיפור כזה גדול, להשיג זיון מגבר. אתה בחור צעיר, אתה נראה די טוב, לא תאמין כמה גברים חולים על בחורים גדולים ושעירים כמוך, ואתה בטח אקטיבי שזה בכלל מעולה. רוב הדו הם כאלה, למרות שיש דווקא נשואים שמתעייפים מנשים ורוצים איזה גבר שיטחן להם טוב התחת. תכנס לאטרף, או לך לגן, עם קצת מזל תמצא נשוי במצב שלך ותעשו איזה קומבינה. אפשר להסתדר, למה אתה מתאבסס דווקא עלי?"

"אני לא אוהב שאתה מדבר ככה." אמר ניסו, נשמע מאוכזב ועייף.

"איך ככה?"

"כמו איזה הומו מגעיל. אני שונא את זה. שונא את כל העולם הזה של ההומואים, שונא את כל הרדיפה הזו אחרי הזיון הבא, שונא אוחצ´ות ציניות, הומואים מגעילים אותי."

"באמת? אז איך אתה מסתכל בראי?"

"הייתה תקופה שבאמת בקושי הסתכלתי." הודה ניסו, ולמרות שהיה חושך ידעתי שהוא שוב מסמיק.

"ועכשיו, כשאתה לא הומו יותר הכול בסדר?" המשכתי להיות מגעיל.

"אני עדיין הומו גולי, אני תמיד אהיה, אבל אני סטרייט בגוף של הומו. אני מתעב את ההומואיות שלי."

"ואשתך יודעת על זה?"

"לא, והיא אף פעם לא תדע. אף אחד לא יודע חוץ ממך."

שתקתי רגע, נבוך. הוא דיבר בקול רציני כל כך, בכבדות כזו, מתעלם מהעוקצנות שלי בצורה כל כך מכובדת עד שלא יכולתי שלא לחוש קצת בושה על התגובות הציניות שלי לוידוי שלו.

"אני מבטיח לך שאני לא אספר לאף אחד מה שגילית לי ניסו."

"אני יודע, ואני מודה לך גולי ורוצה לבקש סליחה על כל הפעמים שהצקתי לך סתם. זה לא היית אתה, זה הייתי אני. אתה בחור טוב ועובד חרוץ. הרבה פעמיים הייתי חרא אליך בלי סיבה ואחר כך אכלתי את הלב."

"אני יודע שאכלת את הלב אחרי כל פעם שהצקת לי ואף פעם לא הבנתי למה אתה מתנהג ככה. עכשיו אני מתחיל לקלוט. תגיד, יהיה לך קל יותר אם אני אעזוב את העבודה?"

"לא." הוא הסתובב אלי והניח יד על חזי, "שלא תעז, בשום פנים ואופן לא. אני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום. למה אתה חושב שביקשתי שתבוא לעבודה בחול המועד?"

"כי לא רצית שהצבעים יהיו בבלגן באמצע המחסן?"

ניסו צחק ואז רכן אלי ושתל נשיקה עדינה על פי. "אני לא שם זין על הצבעים והמחסן. מצידי שתישרף חברת יהלומי ובניו בע"מ." אמר ברכות וחזר למקומו, שוכב על גבו, רחוק ממני וידיו שלובות על חזהו.

שכבתי וחשבתי על מה שהוא אמר ולאט לאט חדרה למוחי משמעות דבריו. "ניסו, תגיד, יש מצב אולי... כאילו... יכול להיות שאתה מאוהב בי?"

"כן, התאהבתי בך ממבט ראשון וזה נעשה גרוע יותר מיום ליום."

"אז למה... אבל למה? אני לא מבין למה לא אמרת כלום."

"מה יכולתי להגיד? אתה יודע כמה זמן לקח לי להבין מה אני מרגיש? יש לך מושג כמה פחדתי וכמה זמן ניסיתי לנחש אם אתה כן או לא?"

"אבל אחרי שגילית שאני כן, למה המשכת לשתוק?"

"כי אז כבר הייתי עם לימור, וגם אותה אני אוהב. אני רוצה להיות נשוי לה ורוצה לגדל איתה ילדים. אתה מבין?"

"לא." הודיתי, "בחיים לא רציתי להיות נשוי לאישה."

הוא צחק. "אתה כזה הומו, תגיד, מה הקטע שלך עם מקס?"

"מאין אתה יודע עליו?"

"אני יודע."

"איך?"

"יודע ודי."

"עקבת אחרי?"

"קצת, פה ושם. הייתה תקופה שהרגשת רע וכל הזמן ישנתם אחד אצל השני."

"כן, הייתה איזו תרופה שהיה לי קשה להתרגל אליה ומקס עזר לי. קיוויתי שאף אחד בעבודה לא הרגיש."

"אף אחד לא הרגיש, רק אני."

"אם רק היית יודע כמה פחדתי ממך ושנאתי אותך ניסו."

"אני יודע. זה היה בכוונה. רציתי שנריב, שלא נהיה חברים, שתתרחק ממני, אבל זה לא עזר. אני אוהב אותך ואני אמות אם אני לא אוכל לראות אותך כל יום."

"ורק לראות מספיק לך?"

"חייב להספיק." אמר ניסו, ונאנח.

"אני ממש מצטער ניסו, חבל שלא ידעתי קודם." אמרתי וליטפתי את כתפו, ופתאום היינו אחד בזרועות השני, מתנשקים כמו משוגעים, טורפים אחד את השני כאילו גווענו ברעב.

"סליחה" הוא אמר אחרי שהפסקנו להתנשק, (השפתיים כבר כאבו). "סליחה גולי. אני אלך לישון באמבטיה או משהו. לא, יותר טוב שאני ארד ללובי ואישן שם על איזה כורסא."

"לא, אני אלך." אמרתי וניסיתי לקום, אבל הוא תפס אותי והחזיר אותי למיטה וביקש בקול חנוק שלא אלך, שבבקשה אשאר איתו רק הלילה... כי מי יודע מתי יהיה לנו עוד פעם לילה כזה, רק אני והוא, לבד במיטה, רחוק מהעולם המוכר שלנו, ומצידו שרק נתחבק, אבל שהוא מאוד מבקש שאני אשאר לצידו ושאתן לו להרגיש אותי.

"אני מתחנן לפניך גולי." ככה הוא אמר, "מתחנן שבבקשה תן לי רק את הלילה הזה איתך."

"אני שונא גברים שמתחננים." התרגזתי עליו, "מה אתה מתחנן כמו נקבה? אתה גבר או הומו? אם אתה רוצה משהו ממני אז קח."

הוא הביט בי רגע נדהם ואז לקח, ולקח, ואחרי שסיפרתי לו מה היה אז, בלילה ההוא שרודף אותי עד היום, הוא לקח שוב.

שמור     בטל
ישנו באותו לילה בקושי שעה ובבוקר היינו הלומי עייפות, אבל מאושרים מאוד ושוב חברים טובים.

הבוס שמח מאוד לראות כמה טוב אנחנו מסתדרים ושיבח את עצמו על הרעיון הנהדר שהיה לו לקחת אותנו לחו"ל ולשלב טיול בביקור המקצועי בתערוכה, ואמר שהיה שווה לו, כדי שנתחיל לשתף פעולה כמו שצריך, לשלם על חשבונו את כל הטיול (לא חשוב שהוא התקזז עם מס הכנסה על זה, מבחינתנו הכול באמת היה על חשבונו) ובטיסה הביתה, במקום להניח לנו לישון, הוא סיפר לנו על הבנים שלו שלא רוצים לעבוד אצלו בעסק ושהוא כבר לא צעיר כמו פעם והוא מקווה שאחרי שהוא יפרוש אנחנו נמשיך את דרכו ונהפוך להיות שותפים שלו, ואחרי מאה ועשרים שנה גם בעלי החברה.

"הוא בעצם מחליף את הבנים שלו בנו." אמר ניסו אחרי שהורדנו אותו בבית שלו בדניה והמשכנו עם המונית הביתה. ישבנו מאחור, המונית הייתה חשוכה והנהג מרוכז בכביש שלפניו ולכן הרשינו לעצמו להחזיק ידיים וללטף קצת זה את זה.

"כן, אני באמת מרגיש טיפה מאומץ." הסכמתי איתו.

צחקנו קצת ואז ניסו אמר שלא אכפת לו מיהלומי ובניו בע"מ כל מה שחשוב לו זה שהוא ימשיך לראות אותי כל יום והודה לי על הלילה האחרון.

"אם נמשיך לעבוד יחד ונהיה מנהלי העסק נוכל מידי פעם..."

"כן, יש המון תערוכות בכל העולם ויש את חברת מילר פרינט משוויץ שרוצה שנהיה הסוכנים שלה בארץ...."

לא היה צורך לפרט, הבנו זה את זה בצורה מושלמת.

לפני שנפרדנו החלטנו שנמשיך הכול כרגיל ושהכי חשוב שבשום פנים ואופן לא נפגע בבני הזוג שלנו ושרק מידי פעם כשנהיה בחו"ל... ואז הגענו לדירה שלי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד גברית, לקחתי את המזוודה שלי ועליתי, תשוש מעייפות, הביתה, ושם גיליתי במיטה שלי את מקס מנמנם מול הטלוויזיה ואפי ישן בזרועותיו.

עמדתי פעור פה ונדהם, מביט בהם בלי להאמין למראה עיני. מקס התעורר וחייך אלי. "תירגע טמבל, זה לא מה שאתה חושב."

הלכתי לסלון וצנחתי על הספה, עייף עד בחילה ואחוז סחרחורת. מקס התיישב לצידי והחל להפשיט אותי בעדינות.

"מה אתה עושה? מפגר, תעזוב אותי, אני הרוג מעייפות, תוריד מעלי את הידיים, יא סוטה."

"סוטה תקרא לכלב שלך, טיפש. אני עוזר לך להתפשט כדי שתלך מהר למיטה ותישן קצת. אתה נראה הרוג."

"אני באמת הרוג. מה אתה עושה עם החבר שלי במיטה שלי?"

"מחכה לך שתבוא ותחליף אותי."

"באמת יפה מצידך, מה הייתי עושה בלעדיך?"

"לא יודע מה אתה היית עושה, אבל אני כאן כי אפי לא הסתדר בלעדיך והיה צריך מישהו לידו. ישנתי איתו כל השבוע, לבד הוא פשוט לא נרדם, או יותר גרוע, נרדם ומתעורר מסיוטים."

"ולא היה ביניכם כלום?"

"אל תתחיל גם אתה, מספיק יהודה - יוסף שיגע אותי."

"מי זה יהודה – יוסף?"

"נו, זה הבחור הזה ש... אתה יודע."

"מי? הנשוי?"

"כן."

"מה אכפת לו מה אתה עושה כשהוא עם אשתו."

"עובדה שאכפת לו, וזה שהוא נשוי לה לא אומר כלום, הם לא... זאת אומרת הוא... לא חשוב, אתה לא תבין."

"אני אבין אם תסביר לי."

"אין מה להבין, הוא אוהב אותי ואני אותו." אמר מקס ונאנח מעומק לבבו.

"אתה מקס? אתה מאוהב?"

"כן, מה אתה מופתע כל כך?"

"לא יודע. לא מתאים לך. לא חשבתי שזה יקרה לך אי פעם."

"גם אני לא, אבל עובדה, קרה."

"תירגע, תשתה קצת וודקה. אל תחשוב כל כך הרבה, אולי זה יעבור לך עם הזמן?"

"אני מאוד מאוד מקווה שלא. אני כל כך מאושר גולי, אף פעם לא ידעתי שאפשר להיות מאושר כל כך, וזה לא שאני לא אוהב אותך מאוד, אבל אני ויהודה-יוסף... אתה מבין?"

"כן, מקס, אני מבין."

"תדע לך שאפי ממש, אבל ממש, אוהב אותך, ולא רק אוהב אלא גם צריך אותך מאוד. איך היה עם ניסו?"

"היה אחלה, הוא היה ממש בסדר והכל היה אחלה, אבל אני מת מעייפות. לך הביתה מקס."

"אני הולך. תן לאפי חיבוק ענקי בשמי, הוא מתוק אמיתי, ואם תצליח לשכנע אותו לקחת משהו שיעזור לו להיפטר מהדיכאון שלו אני בטוח שתהיו מאושרים מאוד יחד. יאללה ביי."

18. דיכאון

"למה מקס התכוון?" שאלתי את אפי אחרי שהתחבקנו והתנשקנו והראנו זה לזה כמה התגעגענו אחד לשני.

"מקס נודניק." אמר אפי בפסקנות וניסה לסתום לי את הפה בנשיקה. "מי זוכר מה הוא אמר?"

"מקס הנודניק אמר שאתה סובל מדיכאון." ניסיתי לרענן את זכרונו.

"שטויות הייתי קצת מצוברח בלעדיך והוא ישר..."

"מה זאת אומרת קצת מצוברח?" חקרתי אותו, מדחיק את צביטות נקיפות המצפון שלי שנזכר להתעורר דווקא עכשיו. הוא היה עצוב וסבל געגועים ואני... איזה חרא אני!

"היה לי מצב רוח רע, קורה לפעמים, לא?"

"אכלת?" שאלתי וצבטתי את צלעותיו מעמיד פנים שאני מכשפה רעה שמנסה להחליט אם הוא עסיסי דיו להפוך לצלי נאה בתנור.

"אוי... זה מדגדג." התפתל אפי, "בטח שאכלתי, קצת פחות, אבל אכלתי."

"פריכיות אורז, נכון?"

"וקוטג´, וגם ירקות."

"זה הכול? אפי, באמת!"

"די נודניק. לפחות הורדתי קצת במשקל. תבדוק את התחת שלי, נכון שהוא קטן יותר?"

" טיפשון שכמוך, אם התחת שלך יהיה קצת יותר קטן אני אצטרך מיקרוסקופ כדי למצוא אותו."

"אהה, אתה סתם אומר את זה כי אתה רוצה סיבוב שני." התחנחן אפי.

האמת שרציתי לישון, אבל ברור היה שהוא צבר מטען גדול של חרמנות בזמן היעדרי וציפה לסיבוב שני. לא היה לי לב לאכזב אותו ומאחר והתיאבון בא עם האוכל... אז כן, היה סיבוב שני שאחריו הוא התרכך מספיק כדי להודות שאולי, חוץ מבעיות תיאבון, היו לו גם קשיים להירדם, אבל בכך אשם מקס.

"מקס לא נתן לך לישון? הוא נחר, נכון? צריך לצבוט אותו עד שהוא מסתובב על הצד ואז יש שקט."

"באמת?" הביט בי אפי בחשדנות, "איך אתה יודע?"

"אהה... לא חשוב. אנחנו לא מדברים עכשיו על מקס אלא עליך."

"אני דווקא כן מדבר על מקס. אני רוצה להתלונן עליו, הוא החרים לי את הכדורי שינה."

"כדורי שינה? בשביל מה אתה צריך כדורי שינה?"

"כדי לישון כמובן."

"אבל... ממתי יש לך קשיים להירדם אפי?"

"מאז שאני זוכר את עצמי, כשאני אתך אני ישן יופי, אבל כשאני לבד... לבד קשה לי ואני חייב עזרה."

"כמה כדורי שינה בדיוק היו לך?"

"לא יודע. הצטברו אצלי קופסאות מפה ומשם, אתה יודע איך זה."

"האמת שלא, אני תמיד נרדם כמו בול עץ. הבעיה שלי היא דווקא להישאר ער."

"אז מקס זרק לך את כולם?"

"כן, לא בדק אפילו מה פג תוקף ומה לא. אסף הכול וזרק לאסלה, וכשצעקתי עליו הוא קילל אותי ברוסית."

"ומה אתה עשית?"

"מה אתה חושב? קיללתי אותו בחזרה ברומנית ובפולנית! נו, די, מה אתה צוחק? זה היה נורא, בסוף התחלתי לבכות ואז הוא הבטיח לי שהוא יישאר איתי וירדים אותי."

"הוא שר לך שיר ערש? קרא לך סיפור ונתן לך בקבוק חלב?"

"אתה כזה דביל גולי, אני שונא אותך."

"באמת? בוא תראה לי כמה אתה שונא אותי, טיפשון שכמוך."

אפי התנפל עלי, חובט בי בידיו הקטנות והעדינות, ונרגע רק אחרי שכרכתי סביבו את זרועותיי ונשכבתי עליו.

"אני אוהב אותך נורא גולי." הוא אמר אחרי שמעכתי אותו תחתי, "אתה חושב שנוכל לישון ככה?"

"מה? אבל אתה מעוך לגמרי מתחתי, לא כואב לך?"

"אני אוהב את זה ככה."

"טוב חמוד, אבל תן לי רק להזיז אותך קצת לכאן, ולהפוך אותך קצת לשם והנה, ככה טוב. אני אוהב כפיות, בוא נישן."

"גם אתה אוהב אותי גולי?"

"מי, אני? מה פתאום? אני שונא אותך מכף רגל ועד ראש." נישקתי את עורפו.

"כי אני שמן, רופס, שעיר ומסריח?"

"לא, כי אתה מצחיק, יפה, חמוד ומתוק כמו סוכרייה על מקל."

"אהה.. אז אם ככה הכול בסדר." צחק אפי, נדחק אלי עוד קצת ונרדם סוף סוף.

למרות עייפותי שכבתי עוד זמן מה ער, מעביר במוחי את כל אירועי הימים האחרונים ומנסה להבין איך מה שקרה לי עם ניסו לא מפריע לי להרגיש כל כך טוב עם אפי, ואיזה מין בן אדם נעשיתי - האם אני זבל עלוב ובוגדני, או בן אדם עם לב גדול שיש בו די אהבה לשני גברים? מאחר ולא מצאתי תשובה לשאלה המסובכת הזו ויתרתי, עצמתי עיניים ונרדמתי.

19. קצת יותר, קצת פחות

הימים שבאו אחרי הנסיעה לחו"ל היו טובים עד להפתיע. מטבעי אני פסימיסט שמצפה לבעיות ולצרות על כל צעד ושעל, אבל לשם שינוי הכול הלך נהדר!

בעיקר פחדתי בגלל ניסו. חששתי שהוא לא יצליח להתנהג בצורה טבעית, שיתמרח עלי יותר מידי ויעורר חשדות או - מה שהיה יותר סביר בהתחשב באופיו -  ימרר את חיי יותר מהרגיל כדי שחס וחלילה איש לא יחשוד.

למרבה הפלא הוא השכיל למצוא את שביל הזהב ולמרות שלא הרפה את הרסן והמשיך לפקח עלי ולהעיר לי כל הזמן הוא עשה את זה בצורה ידידותית ולא מעליבה. שיתוף הפעולה בינינו נעשה נעים ופורה, מה ששיפר מאוד את האווירה ב´יהלומי ובניו´.

כולם שמו לב לזה ונתנו את כל הקרדיט לבוס שלקח אותנו לחו"ל. איציק היה מאושר מפני שגם הוא היה משוכנע שההשקעה שלו בטיול השתלמה והוא זה שפייס ביני לבין ניסו, ובמובן מסוים הוא צדק, אם כי למען בריאותו הנפשית והפיזית עדיף שהוא לא ידע מה בדיוק הוא עשה.

החשש שלי שניסו ינסה לתפוס אותי במקומות מבודדים ולבצע בי את זממו (חשש או תקווה? שאל קול קטן ומפוכח בפינה של מוחי) לא התממש כמעט... כלומר... לא, חוץ מהפעמים שכן.

זה קרה לעיתים מאוד רחוקות ורק כשהיינו נשארים לבד אחרי העבודה ונועלים את הדלתות - כי זו ההוראה שקיבלנו מהבוס, לנעול את עצמנו בפנים אם אנחנו נשארים אחרי שעות העבודה. זה נעשה משיקולי בטחון כמובן, כבר היו אצלנו המון גניבות, פעם אפילו גנבו לנו את הקומפרסור שהיה מוברג לרמפה מבטון - ולכן, ברגע שכולם הלכו הביתה ונשאר רק אדם אחד או שניים לשעות נוספות, חייבים לנעול הכל.

מאז הלילה ההוא במלון לא היו יותר וידויים מרגשים או הצהרות אהבה מביכות. הוא היה מסתכל עלי, אני עליו, הוא היה שואל רוצה, אני הייתי אומר בטח ומתחיל לפתוח את המכנסיים, ואז היינו עושים את זה. זה היה תמיד מהיר ונטול סיבוכים - בעמידה, דחוקים זה אל זה במחסן הקרטונים המאובק בלי שום פינוקים כמו מיטה, או מקלחת - אפילו על עירום מלא ויתרנו.

לפעמים כשהייתי רוצה להתגרות בו קצת הייתי אומר שלא, אני לא רוצה, זה מסוכן ומישהו עלול להיכנס, ואז ניסו היה אומר שאני סתם מבלבל את המוח ובלי בושה מנצל את העובדה שהוא חזק וכבד ממני, דוחק אותי לפינה בין הקרטונים, מושך מעלי את מכנסי וחודר לתוכי בעודו אוחז בי בכוח.

אני מניח שזה יכול היה להיחשב למעין משחק מקדים, לא?

אחר כך הוא היה מחבק אותי ומנסה להתנצל, ואני הייתי אומר לו שלא יהיה דביל, ככה אני אוהב את זה, ושיסתום כבר את הפה, והיינו מתלבשים מהר והולכים הביתה בלי להביט זה לזה בעיניים.

לדבר דיברנו מעט מאוד ולעיתים רחוקות. פעם, בשעת רצון, אחרי שזה היה אלים במיוחד וגמרנו יחד, רועדים אחד בזרועות השני, הוא העיר שחבל שאשתו היא לא טיפה יותר כמוני.

"איך כמוני? עם שערות על החזה?"

"לא. החזה שלה בסדר גמור כמו שהוא, במיוחד עכשיו כשהיא כבר בחודש שישי, אבל קצת יותר... קצת פחות... לא יודע."

"אולי תחליט? קצת יותר או קצת פחות?"

"פחות צריכה את כל הקוצי מוצי הזה של לפני זיון ויותר ... יותר ישר ולעניין כמוך, יותר רוצה את הזין שלי בלי כל ההתמרחויות מסביב, וגם נורא חבל שהיא לא ... לא... טוב, לא חשוב. נעזוב את זה."

"מה? היא לא אוהבת להזדיין בתחת?"

ניסו האדים ממבוכה. "לא, אבל ככה זה בחורות. רובן חושבות שזיונים בתחת זה מגעיל."

"לא רק בחורות חושבות ככה." אמרתי, "יש גם גברים שלא מתים על זה."

"מי? החבר שלך, הצלם הזה?" (ככה הוא קרא לאפי - הצלם הזה).

משכתי בכתפי, "זה לא כל כך חשוב, יש המון דברים אחרים שאפשר לעשות חוץ מזה."

"כן, בטח שיש." ניסה ניסו להתעודד, אבל שנינו ידענו שאין תחליף לדבר הזה שאני והוא עשינו יחד, ושעם כל חוסר הרצון לבגוד בבני הזוג הקבועים שלנו לא נוכל לוותר על העונג המסוים הזה.

תראו, זה לא שרצינו שזה יהיה ככה תמיד – בעמידה, במחסן מאובק ובשתיקה אלימה - שנינו ידענו להיות גם עדינים, מבינים ותקשורתיים וכל הקטע הזה, אבל מידי פעם היינו צריכים את זה חזק וישיר, בלי להסביר ובלי להתנצל. זין גדול וקשה שנכנס לתחת הדוק ושמנוני, שני גופות גבריים שעירים נלחצים אחד אל השני בכוח, בלי מילות חיבה מיותרות, בלי נשיקות דביקות ובלי קשקושים והסברים, פשוט זיון.

לא יודע מתי ניסו גילה שהוא אוהב את זה ככה, לא שאלתי אותו אף פעם, אבל אני גיליתי את זה אז, במסיבה ההיא, כשיוני הסתלק ועזב אותי לבד. שני הבחורים הצעירים והנחמדים ההם לקחו אותי אליהם לדירה, סגרו את הדלת ופתאום הפסיקו להיות נחמדים. הם הפשיטו אותי בעל כורחי וזיינו אותי אחד אחרי השני. פעם האחד החזיק אותי בכוח והתחרמן ממה שהחבר שלו עשה לי, ואחרי שהחבר שלו גמר הם התחלפו.

הייתי כל כך המום מההנאה שהתוקפנות הגסה הזו הסבה לי עד שאפילו לא שמתי לב שהם לא השתמשו בקונדום. אני עדיין מופתע ממה שהרגשתי באותו ערב רחוק, מופתע ומתבייש ולא מבין למה, למרות שהרגשתי מושפל ומנוצל וכאוב וידעתי שזה בעצם אונס נהניתי בדיוק כמותם, ואולי אפילו יותר.

זה הסיבה לדעתי שבכל פעם שניסו אומר לי שגם היום צריך להישאר שעות נוספות