סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך






 

סיפור זה הוא המשך (חלק ב´) של הסיפור "החיים בצד הלא נכון של הארבעים". סיפור זה לא מחייב קריאה של הסיפור הקודם אבל מי שרוצה להתחבר לסיפור חזק יותר מוזמן להכנס לקישור מתחת ולקרוא קודם את הסיפור.
"החיים בצד הלא נכון של הארבעים" – לחצו כאן

9. החיים זה לא חברת ביטוח

למחרת בבוקר קמנו מוקדם וגיבשנו תכנית פעולה. כלומר, אני גיבשתי ויורי הקשיב לי בשקט, שתה קפה ואכל עוגה.

הוא נראה עייף. בלילה התעורר מבוהל ומזיע בגלל סיוט שהוא סירב לפרט, ואחרי שהתקלח והחליף את ציפית הכרית נתקף שיעול נורא והשתעל כמעט שעתיים תמימות. בסופו של דבר, מיואש ממראה סבלו האילם, חיטטתי במקרר ומצאתי סירופ נגד שיעול שהכיל קודאין, מזכרת מביקור חנוכה של הבנות.

הוא לקח את הבקבוקון הקטן והקריר ובמקום למדוד כמויות סירופ בספלון הקטן שהיה צמוד למכסה (10 מ"ל למבוגר, כלומר שתי ספלונים) שתה מיד את כל הבקבוק שהיה מלא עד למחציתו. רבע שעה אחר כך כבר ישן שנת ישרים. יותר מהשיעול שלו החרידה אותי הצורה הנואשת שבה לקח מידי את הבקבוק ולגם אותו בלי לבדוק קודם מה הוא מכיל.

בדרך כלל הוא שקול, מתון ומאופק מאוד, אבל לפעמים פורצת מתחת למסכת האיפוק ההגיוני שלו נפש סוערת, רגישה, מסוכסכת, שמעידה על מעמקים תת קרקעיים חשוכים הנבצרים מהבנתי.

כשזה קורה אני מתרץ את התנהגותו בכך שזו הנשמה הרוסית שלו שגורמת לו להתנהג ככה, התירוץ הזה לא גורם לי לדאוג לו פחות, אבל מספק מעין הסבר.

שכבתי לצידו ושאלתי את עצמי אם אני לא מסתבך במשהו שהוא מעל לכוחותיי. האם יש לי זכות, כאב לשתי בנות צעירות שעדיין זקוקות לי, לסכן את עצמי ולהיסחף עם הבחור הזה, אלוהים יודע לאן.

כן, אני אוהב אותו, רק לשכב לצידו ולהאזין לנשימתו ממלא אותי אושר, אבל לאט לאט אני מגלה שיורי הוא כמו קרחון, רק אחוז קטן ממנו מבצבץ מעל פני המים.

מאות שאלות צצו במוחי העייף באותו לילה בלתי נשכח, מתנפלות עלי כמו מפלצות מהזן המשגשג דווקא בחושך. חשבתי על זה שהוא עדיין לא פגש את יעל ומיכל, ושהדס בטח תתעקש להכיר אותו בטענה שהוא עתיד לשהות במחיצת בנותיה וכאם אחראית עליה לוודא שלא תהיה לו השפעה רעה עליהן. כמובן שזה יהיה סתם תירוץ שנועד להסוות את סקרנותה, אבל בעקרון היא תצדק. הבנות נמצאות בגיל ההתבגרות הנוח להשפעה - מיכל בת 17 ויעל בת 14 - ושנינו מסכימים שהן זקוקות להשגחה מתמדת ולבדיקה של טיב החברה בה הן מסתובבות, ומה היא תגיד אם היא תדע שיורי נשא? ומה נועם יגיד? ואולי פשוט נשמור את זה בסוד ודי, אבל ...

נרדמתי כשבמוחי שוררת ערבוביה של חרדות, שאלות ובעיות שלא הצלחתי למצוא להן פתרון, וקמתי כשאני חש בלתי מוכן לחלוטין ליום הצפוי לי.

כדי להרגיע את עצמי רשמתי לפני שורת משימות שיש למלא וחילקתי אותן לשלוש קבוצות - משימות שהן בבחינת הכרח שאי אפשר לוותר עליהן, בעיקר דברים שקשורים לעבודה ולמשק הבית.

משימות שרצוי למלא היום, ללכת עם יורי לרופא, להזמין את הבנות אלי לביקור (ולהתעקש שהן יבואו בהרכב מלא ויישארו יותר מדקות ספורות), ומשימות שצריך עדיין להרהר בהן, האם לספר על יורי? לספר הכול או רק חלק? והחשוב מכל, למי לספר?

בסופו של דבר הרשימה הנאה והמסודרת שלי התבררה כחסרת כל ערך בהתמודדות עם המציאות, אבל באותו בוקר מצאתי אותה מרגיעה ודי היה בכך.

כפי שקבעתי מראש, נפגשתי עם יורי אחרי העבודה בכניסה לרמב"ם ויחד הלכנו לפגישה אצל הרופא שלו. חששתי שהרופא לא יניח לי להיכנס ויהיה עלי להסתבך בהסברים ובויכוחים מביכים, אבל הרופא האיר לי פנים ואמר שלבוא עם מלווה לפגישה כזו זה רעיון מצוין.

"אתם חברים סתם או בני זוג?" חקר בנימה עניינית שלא הותירה מקום לגינוני ביישנות. ברור היה שאצלו מדברים בצורה גלויה ופתוחה על נושאים עדינים ופרטיים מאוד שבדרך כלל נשארים רק בין כתלי חדר המיטות. בחדר הזה לא היה מקום להסמקות ושתיקות נבוכות. סקס אצל נשאי איידס הוא עניין של פיקוח נפש!

הסברתי שאנחנו חיים יחד וישנים באותה מיטה והבטחתי לרופא שאנחנו נזהרים מאוד. בהתחלה תכננתי לשבת בשקט ולהקשיב, אבל מאחר ויורי שתק בזעף מצאתי את עצמי נושא על כתפי את רוב נטל השיחה.

ביקשתי להבין למה יורי צריך לקחת תרופות, ומה הן יעשו לו, ומה יהיו תופעות הלוואי, והאם גם עלי להיבדק?

הרופא היה שבע רצון משאלותיי ועודד אותי לרשום הכול כדי שלא אתבלבל או אשכח. ראשית פירט את מצבו הנוכחי של יורי - לא נורא עדיין, אבל רע מכפי שהיה לפני שנה, ומחייב התחלת טיפול, ובהמשך נתן לי מרשמים לתרופות, הסביר תופעות לוואי מפחידות מאוד שעלולות להתרחש או לא, ושב והדגיש בחומרה שמשטר התרופות הוא קדוש.

לסיכום הוא שינן לנו את כללי הזהירות במיטה, מציין שגם אם העומס הנגיפי של יורי ירד עד לאפס הוא עדיין מדבק ואסור לי להיכשל אפילו פעם אחת במין לא מוגן איתו. 

"לך אין שאלות?" פנה אל יורי שישב בשקט, קודר ומכונס בתוך עצמו.

יורי משך בכתפיו והביט בעקשנות ברצפה.

הנחתי יד על כתפו, "סליחה שהשתלטתי על השיחה יורי, אבל בשבילי הנושא הזה חדש ואני רוצה להבין הכול."

"מה יש להבין?" אמר יורי בקול חרישי כל כך עד שבקושי שמעתי אותו, "החיים שלי נגמרו ואתה טיפש שאתה נקשר אלי. הרופא מנומס ולא אומר את זה, אבל בלב הוא בטח חושב - למה האיש הזה מכניס ראש בריא למיטה חולה?"

"נו, באמת, נעשית קורא מחשבות." נזפתי בו, "אל תדבר שטויות."

"זה לא שטויות." הוא הרים את ראשו והביט בפניו של הרופא הנבוך, "נכון שאתה מתאפק לא לשאול אותו למה הוא צריך את הסיבוך הזה בחיים שלו?"

הרופא אמר ברוב דיפלומטיות שאמנם נדיר לפגוש זוגות שאחד מהם בריא והשני נשא, אבל זה קיים, וכשאוהבים מישהו אוהבים אותו גם אם הוא חולה. צריך לזכור שכיום מעט מאוד אנשים מתים מהווירוס, כיום איידס זו רק מחלה כרונית ואפשר לחיות איתה שנים רבות וטובות אם מקפידים על משטר תרופות, וחוץ מזה הוא מאוד ממליץ שיורי ישתתף בקבוצת תמיכה לנשאים שנפתחה לא מכבר בקריות.

יורי עשה פרצוף של ילד סרבן ואמר שלא בא לו, והרופא נאנח והחווה בידיו תנועת חוסר אונים.

"אל תדאג, הוא ילך." הבטחתי לרופא. הודיתי לו על סבלנותו ומשכתי את יורי החוצה כאילו היה פעוט עקשן.

"תעזוב אותי." מחה יורי וניער את ידי מעליו, "לא רוצה ללכת לקבוצת תמיכה, בשביל מה זה טוב? סתם שטות."

"גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל עכשיו אני לא מפסיד אף פגישה. חברי הקבוצה הם החברים הכי טובים שלי." אמר בחור אחד שמנמן עם קוקו שחור קטן מבריק מג´ל ועיניים כהות וסקרניות שהביט בנו בעניין.

"אתה תשתוק. אף אחד לא שאל אותך." התפרץ כלפיו יורי בזעם וחש לשירותים, טורק אחריו את הדלת.

"סליחה." התנצלתי בפני הזר שלא נראה נעלב כלל, "אני באמת מצטער. בדרך כלל הוא בן אדם מאוד רגוע, אבל היום הוא צריך להתחיל לקחת תרופות והוא קצת... קצת מתרגש."

"כן, אני יודע איך זה." נאנח בעל הקוקו שהציג את עצמו כשלמה פרנקו. "אז מה? אתה והוא, אתם יחד?"

"כן, אנחנו יחד."

"ואתה בריא?"

"כן."

"זה לא קל, זה בכלל לא קל." נאנח פרנקו, ממשש את הקוקו שלו, איחל לי בהצלחה ונכנס לחדר הרופא.

יורי יצא, פניו לחות ועיניו אדומות מעט, והתנצל על התפרצותו.

"עזוב שטויות, בוא נתפצל, אני אלך לעשות בדיקת דם ואתה לבית מרקחת."

רק כשהגענו הביתה התברר ששוב עשיתי את זה – כיביתי את הנייד כשנכנסתי לרופא ושכחתי להדליק אותו אחר כך – נועם חיפש אותי וקיבל רק את המשיבון ועד שהגענו הביתה הוא כבר היה זועם ועצבני.

"נו, די. אז מה אם לא הייתי זמין לפני חצי שעה? אני פה עכשיו, לא?"

"אבל אבא, היה לי משהו דחוף מאוד לספר לך." התרגז נועם.

"ועכשיו זה כבר לא דחוף?" התעקשתי לא להילחץ.

"זה דחוף גם עכשיו, וזה גם קצת פרטי." אמר נועם, עדיין נרגז, ולכסן מבט אל יורי שנרמז מיד, אמר שהוא צריך ללכת לנקות את הקרבוראטור של האופנוע, והסתלק החוצה.

"או. קי. אז מה הדבר הנורא דחוף שהיית צריך לספר לי?" שאלתי בקוצר רוח, הרגיז אותי איך שהוא סילק את יורי מהבית ולא התחשק לי לדבר איתו, הייתי רעב ועייף.

"אבא, שב בבקשה ותקשיב." ריכך נועם את קולו והתיישב על הספה.

"כולי אוזן." התיישבתי מולו והעליתי ארשת סבלנית על פני.

"תראה אבא, לא כל כך משנה איך בדיוק נודע לי, אבל התברר לי משהו על יורי שאני חושב שחשוב שתדע." פתח נועם בטון עדין, נשמע כאילו דיבר אל ילד קטן או זקן מבולבל.

"אם אתה מתכוון לזה שהוא נשא אני כבר יודע. זה בטח דימה או אשתו הפסיכית שסיפרו לך."

פיו של נועם נפער בתדהמה. "יורי נשא?" לחש באימה, "אתה מתכוון נשא איידס?"

הפעם היה תורי להיות מופתע. "לא זה מה שרצית לספר לי?"

"לא, רציתי לספר לך שנודע לי שהוא בן שלושים ואחת. פגשתי ברחוב מישהו שעושה איתי מילואים והוא אמר שהוא מכיר את יורי מהסדיר. אני יודע שחשבת שהוא צעיר יותר אבא, אבל..."

"אני יודע בן כמה הוא וזה ממש לא משנה. מה זה חשוב בכלל? אני עדיין מבוגר ממנו בהרבה שנים."

"וכדי לזיין בחור צעיר יותר ממך אתה מוכן לסכן את החיים שלך? אתה לא חושב שטיפשי מצדך להתעלם מזה שהוא נשא איידס רק כי הוא צעיר ויפה?"

"אל תדבר שטויות נועם, אני לא מתעלם מזה שהוא נשא, אבל אני אוהב אותו. הגיל ומצב הבריאות שלו לא משנים לי."

"תגיד, אתה מקשיב לפעמים לשטויות שאתה פולט? כמה זמן אתה יודע שהוא נשא?"

"מאתמול. כשחזרנו מטירה הוא סיפר לי."

"בגלל זה החבר שלו העיף אותו מהדירה?"

"כן."

"ואתה, כמו איזה טיפש, מיד הבאת אותו הביתה. אני מקווה שהשתמשתם בקונדום?"

"כן, בטח. אל תהיה דביל."

"אני הדביל? הבחור הזה שאספת מהרחוב והכנסת לבית שלך ולמיטה שלך שיקר לך וסיכן את חייך, ובסוף אני דביל?! לפחות הבחור שאני ישן איתו לא הולך להרוג אותי."

"לא, הוא רק ישבור לך את הלב וירסק לך את הנשמה עם ההתלבטויות שלו, ובסוף יחזור לעולם הדוסי, יתחתן ויביא נחת להורים. אם יהיה לך מזל תפגוש אותו בעוד עשר שנים בגן, זין ביד וטבעת נישואים בכיס."

"זה מה שאתה חושב על חגי?"

"בכנות, כן. זה מה שאני חושב. הוא מבזבז את הזמן שלך, הבחור הזה הוא ארוניסט טרמינלי. בחיים הוא לא יעז לצאת מהארון."

נועם נשאר חסר מילים מול תשובתי האכזרית וכבר התחלתי להתחרט על דברי הקשים, דברים שהיו צריכים להישמר בליבי בלבד, אבל הוא התעשת מהר והשיב לי תשובה ניצחת.

"יכול להיות שאתה צודק אבא, יכול להיות שבחיים לא יהיה לו אומץ לצאת מהארון ושהוא ישבור לי את הלב, אבל מלב שבור לא מתים ומאיידס כן. למה יורי צריך לחיות דווקא אתך? לא חסרים נשאים בארץ, שימצא לו נשא כמוהו ויעזוב אותך בשקט."

"לידיעתך נועם הוא דווקא כן רצה לעזוב אותי בשקט. אני זה שלא הסכמתי שהוא ילך. אני אוהב אותו ולא אכפת לי שהוא נשא."

"עכשיו לא אכפת לך, אבל בעוד שנה או שנתיים, כשהמצב שלו ידרדר והוא כבר לא יראה יפה כזה, והוא ישכב כל הזמן במיטה אז ..."

"אז, מה? אז אני צריך לזרוק אותו עכשיו כי אולי בעוד שנתיים הוא יחלה? ומה אם אתה תחלה במשהו, או אחת מהבנות? אתה חושב שאין עוד מחלות בעולם? ומה אם יהיה לך, חס וחלילה שאלוהים ישמור, איזו מחלה איומה כמו סרטן, או ניוון שרירים, או משהו איום כזה? אז אני אפסיק לאהוב אותך? לא תהיה הבן שלי יותר?"

"זה לא אותו דבר אבא." החווירו פניו של נועם.

"זה בדיוק אותו דבר נועם. החיים זה לא חברת ביטוח, אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו שנהיה תמיד בריאים וצעירים ואף פעם לא נמות, אבל מספיק להסתכל מסביב ולראות שזו שטות. החיים הם עסק מסוכן, לא בריא, לא יציב, ותמיד יש הפתעות לא נעימות מעבר לפינה. צריך ליהנות עכשיו ממה שיש! היום הוא פה, הוא רוצה אותי ואני אותו. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר. אני לא אוותר על אהבה כי אולי, בעוד כמה שנים, הוא כבר לא יהיה בריא, ומאין לך שהוא זה שהמצב שלו ידרדר? אני כבר בן ארבעים וחמש, גברים בגילי מתים מהתקפות לב כמו זבובים, ואל תשכח תאונות דרכים, או פיגועים או...."

"אבא די." גנח נועם, "מספיק כבר, די, תשתוק. אל תדבר ככה."

"סליחה." ביקשתי, נדהם בעצמי משטף הדיבורים שפרץ מפי.

נועם הושיט אלי את ידיו וחיבק אותי, דבר שעשה לעיתים נדירות מאוד ורק כשהיה שתוי, "אני אוהב אותך אבא, אתה המשפחה היחידה שלי, אני לא רוצה שתמות."

"בסדר, בסדר, תירגע." טפחתי נבוך על גבו, "אני אשתדל לא למות ואתה תיזהר שהלב שלך לא ישבר, בסדר?"

"נשמע לי כמו סידור מצוין." אמר יורי שנכנס פתאום לחדר, נושא בידיו חתלתול קטן שחור, עם כתם לבן על חזהו.

"מה זה? מאיפה החמוד הזה הגיע?"

"לא יודע. מצאתי אותו מתחבא מתחת לאופנוע. הוא מתוק, נכון? אני חושב שהוא בקושי בן שלושה חודשים. תראו איזה עיניים ירוקות יפות יש לו."

הצטופפנו מוקסמים סביב היצור הקטנטן. האכלנו אותו בגבינה וטונה, השכבנו אותו לישון בסלסלת קש ישנה מרופדת בסוודר פרום והתיישבנו לאכול ארוחת ערב שבמהלכה דנו בכובד ראש איך נקרא לתוספת החדשה שנוספה למשק הבית שלנו.

אני מניח שזה היה חסר כל הגיון, להתווכח על שמו של חתלתול פעוט במקום לדבר על הבעיות האמיתיות שלנו, אבל ככה יצא, וחוץ מזה מה היה הטעם בדיבורים? דיבורים לא משנים כלום.

עדיף היה להתווכח בחום על שמו של החתול, להטיל ווטו על שמות פלצניים כמו ארכימדס או אחיתופל, ולהתעקש על שם הגיוני ולא מתוחכם מידי כמו פרווני.

 
10. לב הבעיה

ברור היה שאני לא יכול להסתיר את קיומו של יורי בחיי. לראשונה מאז התגרשתי היה לי בן זוג קבוע והיה עלי להציגו בפני משפחתי, השאלה היא מתי, איך, וכמה לספר להם?

ממש במקרה באותו סוף שבוע חל יום הולדתו השבעים וחמש של אבא שלי – יום הולדת שאימא החליטה לחגוג בארוחה חגיגית בחצר ביתם - חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להביא איתי את יורי, להציגו בפני כל משפחתי ולגמור עם העסק הזה בבת אחת.

סיפרתי על הרעיון ליורי שהקשיב בשקט ואחר כך הודה לי בנימוס על ההזמנה ואמר שישמח לבוא.

"ומה עם זה שאתה נשא? אני יכול לספר להם? לא לכולם כמובן, אבל לפחות לבנות שלי ולאקסית, ואולי גם לאימא שלי."

יורי נאנח ואמר שהוא סומך לגמרי על השיפוט שלי ומוסר את העניין בידי.

"אבל יורי, זה נוגע גם לך ולפרטיות שלך, אם תגיד שהמצב הבריאותי שלך הוא סוד אני לא אגיד כלום."

יורי גיחך. "סוד שיותר משני אנשים יודעים אותו הוא כבר לא סוד."

"אני מבטיח לך שאני לא אגיד כלום, וגם נועם לא."

"ומה עם חגי?"

"אתה חושב שחגי יודע?" הופתעתי.

"בטח שהוא יודע, נועם ישן איתו. אנשים שישנים יחד מספרים זה לזה כמעט הכול."

"כמעט? למה כמעט? גם אנחנו ישנים יחד. יש דברים שאתה לא מספר לי?"

"עדיין לא, אבל גם זה בטח יקרה." אמר יורי בשלווה, "וחוץ מזה, כמה זמן אנחנו כבר מכירים זה את זה? יש דברים שאתה לא יודע עלי כי פשוט עוד לא הספקתי לספר לך."

"יש לנו את כל החיים שלנו לספר זה לזה הכול." הבטחתי לו והוא שב וחייך בעצב ואמר לי ברוך שאני חמוד, גורם לי להרגיש שמבין שנינו הוא המבוגר והמנוסה ואני סתם ילד תמים.

ככל שהטבתי להכירו גיליתי עד כמה החזות הבהירה ונעימת הסבר שלו מטעה. בתוכו פנימה היה חבוי אדם פסימי וחסר כל אשליות בנוגע לטבעם של בני האדם.

בימים הראשונים, כשהייתי עדיין נתון באופריה של האהבה, הייתי משוכנע שבכוח אהבתי אצליח לשנות אותו ולגרום לחיוך שלו להיות פחות עצוב, אבל כיום, שנה אחרי שפגשתי אותו, אני מבין שקרה בדיוק ההפך - הוא זה שהצליח לפגום באופטימיות הנלהבת שלי וגרם לי להבין עד כמה מוגבל כוחה של האהבה ועד כמה אין היא מסוגלת להתגבר על העצב והאומללות שבעולם.

רק עכשיו אני מבין עד כמה הגנו עלי נישואי מאמיתות מרות שכל עלם צעיר שיוצא כיום מהארון נחשף אליהן עוד לפני הגיוס. מבחינות רבות הייתי פגיע ותמים יותר מנועם שפתח כרטיס באטרף כבר בגיל שש עשרה. אני בגילו עדיין ניסיתי לשכנע את עצמי שלכולם יש חלומות מביכים כאלו על חבריו לכיתה.

הרבה שנים הייתי משוכנע שאני בעצם בי סקסואל ושהמשיכה לגברים הייתה בשבילי רק עוד אופציה, אופציה שלא בחרתי בה כי לא רציתי לוותר על משפחה ולשבור את לב הורי.

עובדה, שחתי לעצמי, שהיו גם אחרות לפני הדס - יש לי בן שיוכיח את זה - ועם הדס לא התחתנתי סתם כדי להגיד שאני נשוי, בחרתי בה כי היא הייתה חברה טובה ובחורה מקסימה. האם לא היו לנו כמה שנות נישואים טובות למדי שבמהלכן גידלנו יחד שתי בנות נפלאות? נכון, הנישואים נגמרו בשלב מסוים, אבל אנשים מתגרשים מכל מיני סיבות, יכול להיות שהיינו מתגרשים גם אם לא הייתי מגלה שהמשיכה שלי לגברים מתגברת עם השנים בעוד שהיכולת שלי לספק מינית את אשתי הולכת ופוחתת?

החיים עם יורי פיזרו את האשליות הנעימות שעטפתי בהן ברוב נוחיות את עברי. אחרי שהוא הופיע בחיי, מעמת אותי עם המשיכה הגוברת והולכת שלי לגברים, התחלתי להבין לאט לאט שנישאתי דווקא לה (ולא לרקפת למשל) כי היא הייתה צעירה ביישנית ועצורה שקיבלה חינוך שמרני ומגונן מאוד ומעולם לא העזה לדבר איתי ישירות על מין. זו הסיבה שנישואי החזיקו מעמד זמן רב כל כך. היה לי נוח לחיות איתה כי חוץ מויכוחים מטופשים על מתי צריך לנקות את הבית ואצל מי נלך לאכול בימי שישי, אצל הורי או אצל הוריה, היא קיבלה אותי כפי שאני, לא התפלאה על דלות חיי המין שלנו ומעולם לא חקרה מה בדיוק אני עושה מול המחשב בשעות המאוחרות של הלילה - רואה סרטי פורנו אם תהיתם - בזמנו זה חייב שעות רבות והמון סבלנות שרק בחור מאוד חרמן ומאוד מיואש היה מסוגל לגייס.

התגרשנו כי בדיוק כמוני גם היא התבגרה והשתנתה ועם הזמן (בעיקר אחרי שהבנות גדלו קצת), היא החלה להבין שמשהו לא בסדר אצלנו וכבר לא הייתה כל כך ביישנית ולהוטה לרצות אותי. בואו של נועם היה הקש האחרון ששבר את נישואינו, אבל גם בלעדיו היא הייתה מתמרדת ובצדק. יש נשים שמוקסמות מהומואים - אולי כי הן לא נשואות להומו - ומוצאות בהם חברים טובים ומלאי הבנה שאין בסטרייטים, הדס לא הייתה אחת מאותן נשים.

כל הרעיון של קשר מיני בין גברים גרם לה תיעוב שהיא התקשתה להסתיר, הוריה החדירו בה את דעותיהם הנוקשות והשמרניות והיא אימצה אותן בשלמות - לנוכח נסיבות חייה קשה להאשים אותה - אותי היא סבלה עוד איכשהו כי בכל זאת, הייתי אבי בנותיה וישנתי איתה באותה מיטה שנים רבות, אבל הייתי היוצא מהכלל המעיד על הכלל. הומואים מבחינתה היו הטיפוסים הללו שרוקדים ערומים, צבועים כמו נשים על משאיות במצעדי גאווה, גברים נשיים מעוררי סלידה ונושאי מחלות שמקיימים זה עם זה יחסי מין חסרי אבחנה ומפתים צעירים מבולבלים להצטרף למחנה שלהם – חבורה של סוטים שמהווים סכנה לחברה ולסדר הטוב.

עם השנים היא הפכה לפמיניסטית נחושה והייתה מודעת מאוד לזכותה של כל אישה למימוש מיני מקסימאלי, אבל למרות הפתיחות לכאורה שלה נושא המין די החריד אותה (ועל כך יש להודות לדעתי לחינוך הפולני הנוקשה של אימא שלה). אני מניח שזו הסיבה האמיתית לכך שנישאנו זה לזה. לא יכולתי להתמודד עם נישואים לאישה שבאמת אהבה מין והדס לא הייתה מעוניינת בגבר שיחשוק בה באמת וירצה בכל מאודו לקיים איתה יחסי מין.

היא הייתה אסירת תודה על שלא לחצתי על קיום יחסי מין, אבל יחד עם זאת חשה מתוסכלת מההרגשה שמשהו אצלנו, משהו שהיא לא ידעה בדיוק להניח עליו את האצבע, לא היה בסדר.

אחרי שהתגרשנו היא ביקרה אצל פסיכולוגית, הלכה לסדנאות של מימוש עצמי וניסתה להפוך לאישה משוחררת ופתוחה יותר, אך עדיין נותרה מופנמת ונוקשה. הבנות סיפרו לי, מצחקקות, כמה היה לה קשה להתמודד עם הווסת הראשונה שלהן ועם החברים שהן הביאו הביתה.

כיום אני מבין שאין שום טעם בכעס או בהאשמות. אף אחד מאיתנו לא יכול היה להתנהג אחרת. נישאנו בגלל הסיבות הלא נכונות ולמזלנו התגרשנו לפני התחלנו לתעב אחד את השנייה ברצינות. למרבה הצער נישאר קשורים זה לזה תמיד בגלל הילדות המשותפות וצריך להשלים עם זה.

לכן צלצלתי אליה וסיפרתי לה שאני בא עם החבר שלי למסיבת יום ההולדת השבעים וחמש של אבי - מסיבה שגם היא הוזמנה אליה – ולא התפלאתי כשהיא העוותה את פניה. אחרי כל כך הרבה שנות נישואים לא הייתי צריך להביט בה כדי לדעת שהיא מעקמת את פיה בסלידה לשמע דברי. מספיק היה לי לשמוע את הטון הקר של קולה כששאלה ביובש האם זה הכרחי?

המיאוס שנשב אלי ממנה דרך השפופרת היה עז כל כך עד שלא העזתי להמשיך ולספר לה שיורי נשא. החלטתי שזה לא מסוג המידע שמוסרים בטלפון, ובמקום זה שאלתי אותה בתוקפנות למה לה מותר לבוא עם המחזר שלה - היפוכונדר נודניק בן חמישים פלוס שהטיל שעמום נוראי על כל סביבותיו בסיפוריו האינסופיים על מצב בריאותו - ואילו לי אסור לבוא עם בן זוגי.

"אתה תביך את הוריך, זה באמת מה שאבא שלך, בגילו, צריך במסיבת יום ההולדת שלו?"

"אבא שלי בריא לגמרי ויודע שאני הומו, אני מקווה שהוא ישמח בשבילי שאני לא לבד."

הדס נאנחה את האנחה הזו שפירושה היה, תעשה מה שאתה רוצה, אין לי יותר כוח להתווכח אתך, ואמרה שאין לה כוח להתווכח ושאני בין כה וכה עושה תמיד מה שאני רוצה, אבל היא במקומי הייתה מתייעצת עם אימא שלי.

"בסדר, אני אדבר עם אימא." הסכמתי.

"הבנות כבר פגשו אותו?" שאלה הדס כבדרך אגב, מנסה להסתיר עד כמה מעליב אותה הצורך בשאלה הזו. ככל שהבנות התבגרו יותר ככה הן סיפרו לה פחות על חייהן, והיא, במקום להבין שזו דרך העולם, ככה נוהגים מתבגרים בכל מקום, האשימה בכך אותי, את הטלוויזיה המתירנית, את האינטרנט הזה שמכניס להן רעיונות לראש, הכול חוץ מהחטטנות החקרנית שלה.

"לא, הוא גר אצלי רק שבוע, וחוץ מזה הרי לא הייתי מפגיש אותו איתן בלי לשאול אותך קודם." ניסיתי לרצות אותה בשקר לבן קטן, אם כי ביני לבין עצמי לא חשבתי שעלי לבקש ממנה רשות להפגיש את בנותיי עם בן זוגי, אבל כזה אני, מעדיף להתחנף ולעגל פינות כדי שכולם ירגישו מרוצים.

הדס לא נפלה בפח והחלה לחקור אותי במרץ - מי האיש הזה? בן כמה הוא? מה הוא עושה? כמה זמן אני מכיר אותו? למה הוא גר אצלי ומה נועם אומר עליו?

פתאום היה לה חשוב מה נועם חושב? היה עלי להתאפק בכל כוחי כדי לא לצעוק עליה שתמצא לה חיים משלה ותצא לי מהווריד.

"כל כך הרבה שאלות הדסי," אילצתי את עצמי להישמע מבודח, "אולי את צריכה לעבוד בתור חוקרת במשטרה?"

"אל תחשוב שאיכפת לי מה אתה עושה עם החיים שלך." נעלבה הדס, "אבל אני לא רוצה לחשוף את הבנות שלי לכל מיני טיפוסים מפוקפקים."

"הוא לא טיפוס מפוקפק. הוא בחור צעיר ונחמד מאוד."

"כמה צעיר? יותר צעיר מנועם?" אי אפשר היה לטעות בנימת הגינוי החריפה שבקולה.

"לא, הוא כבר מעל שלושים, ואני מבטיח לך שהוא לא יקלל, לא ידבר על סקס ויגיד תודה רבה ובבקשה."

"באמת יעקב!" התרתחה הדס, "תפסיק לדבר אלי כאילו אני מפגרת, לא פלא שהבנות מתייחסות אלי ככה, אם זו הדוגמא שאתה נותן להן..."

"סליחה הדס, לא התכוונתי להרגיז אותך. סתם התבדחתי."

"טוב, בסדר. רק אל תעזוב אותן לבד איתו, לא נראה לי שאתה מכיר אותו כל כך טוב."

"אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לישון איתו ולתת לו מפתחות לבית שלי, אבל אני מבטיח לך לא להשאיר אותו לבד עם הבנות, בסדר?"

היא המשיכה לרטון, אבל בסופו של דבר נפרדה ממני בנימוס, מזכירה לי לא לאחר למסיבה אצל הורי.

עברתי משוכה אחת, הגיע הזמן להסתער על האתגר הרציני יותר – אימא שלי!

הורי גילו שאני הומו כשבישרתי להם שאני מתגרש, בשורת איוב מבחינתם. הם שייכים לדור שבו אנשים לא התגרשו כמעט, ומי שכן עשה זאת זכה למבטים עקומים וליחס צונן. נכון, נשים סבלו מכך יותר, אבל גם גברים איבדו הרבה מיוקרתם עם הגירושים.

העובדה שהם הצליחו לעמוד בשתי הבשורות הקשות הללו שהנחתי עליהם ולא נידו אותי מהמשפחה אומרת הרבה לזכותם. אני שב ומזכיר את זה לעצמי כל פעם שהם מציקים לי, וזה קורה כמעט בכל פעם שאנחנו נפגשים.

הם לא מנסים להיות מרושעים, אבל הומואים הם בשבילם משהו מקביל לאיזה שבט נידח באפריקה, משהו מוזר, לא מובן, אכזוטי וחסר פשר שכמובן לא יכול להתרחש אצלנו, במשפחה שלנו. מילא גירושים, היום זה באופנה, הדור הצעיר... (אצלם אני תמיד אשאר צעיר), אבל הומו?

אימא המסכנה נבוכה מכדי לבטא בכלל את המילה הזו ואבא לוקח אותי מידי פעם הצידה ומנסה להבין, בפעם המאה ומשהו, איך זה, מה קרה לי שפתאום? ואולי יש בכל זאת איזה טיפול נגד השיגעון הזה? הוא נשמע כל כך אומלל ונבוך כשהוא מנסה לדון איתי בנושא המעיק הזה, ובדרך כלל הוא גם מעט שתוי, ולכן הוא חוזר לדבר רומנית, וכל המעמד מביך מאוד לשנינו.

כל פעם שאבא סוחב אותי הצידה לשיחת גברים כזו אני מצטער מעומק ליבי על שאני לא מסוגל להשתכר. אבא דווקא מנסה למזוג לי שתייה, מתעלם מכך שכמות זעירה ביותר של אלכוהול גורמת לי לחוש חולה, ואני מעדיף להסב את השיחה לעובדה הזו, הידועה לו מכבר, ומסביר לו שוב שאני לא יכול לשתות, שככה זה אצלי ולא, זה לא כי אימא פינקה אותי כשהייתי קטן, אני כזה ודי.

בסופו של דבר הוא מתייאש ומשתתק, לפעמים אפילו מנגב דמעה, ואנחנו מניחים לנושא עד לפעם הבאה.

"חבר? אתה מביא חבר ליום הולדת של אבא? אתה יודע שדודה סימה ודודה בלה וכל הילדים שלהם יהיו? ואולי גם פרלה תבוא מירושלים עם הקטנים שלה."

"אני יודע שהזמנת את כל המשפחה אימא, ודווקא בגלל זה..."

"איזה מין בן אדם הוא? כמה זמן אתה מכיר אותו? מה אתה יודע עליו?" ניגשה אימא ישר אל לב הבעיה.

"הוא בן שלושים פלוס אימא. הוא הומו, הוא בחור נחמד ומנומס מאוד. אני מכיר אותו רק שבוע ומשהו אבל ..."

"זה די מעט זמן." קטעה אותי אימא שתמיד ידעה לשים בדייקנות את האצבע על נקודות התורפה בדברי.

"כן אבל ..." מריבות משפחתיות גורמות לי למיגרנה. "תראי, אולי עדיף שאני אוותר ולא אביא אותו? אני לא רוצה לקלקל לך ולאבא את המצב רוח." התחלתי לסגת.

"איך הוא נראה?" המשיכה אימא לחקור.

"בסדר, הוא נראה ממש בסדר. צעיר מהגיל שלו ואה... הוא נראה רוסי כזה."

"רוסי?" הופתעה אימא, "הוא רוסי? חשבתי שאצלם אין כאלה."

"אימא, יש כאלו בכל מקום ואצל כולם."

"מה עוד אתה יודע עליו?"

"אין לו משפחה בארץ. יורי הגיע לארץ בגיל חמש וגדל אצל סבתא שלו שנפטרה לפני כמה שנים, הוא מדבר עברית מצוינת, כמעט בלי מבטא."

"הוא שותה?"

"כן קצת, אבל אל תדאגי, אבא בטח ישתה יותר."

"אל תתחצף קובה. אבא שלך אוהב לשתות, אבל הוא תמיד יודע מתי להפסיק."

"גם יורי לא איזה שתיין אימא. הוא לא יעשה לך בושות."

"אתה אוהב אותו?"

"כן אימא."

"אז למה אתה נשמע עצוב? מה הבעיה עם היורי הזה? מה יש לו?"

נו, מה תגידו? איך אימא שלי, אישה בת שבעים ואחת שבגלל נסיבות חייה מעולם לא למדה בצורה מסודרת ועד היום כותבת בשגיאות כתיב, סתם עקרת בית צנועה שכל חייה הם קודש לטיפוח הבית והמשפחה ניחנה בחושים כה חדים עד שמיד, בלי לראות את פני, קלטה רק מנימת קולי שמשהו לא בסדר?

רק אחר כך עלה בדעתי שיכולתי לשקר ולהגיד לה שהיא סתם מדמיינת, אני כן מאושר והכל בסדר, אבל אם לא שיקרתי לה עד היום בטח שאין טעם להתחיל בכך בגילי המתקדם.

"אני כן מאושר אימא, אבל אני גם קצת מודאג. יורי הוא ... הוא לא בריא."

"יש לו את המחלה הזו של ההומואים?"

"אימא, זו לא מחלה של הומואים. כול אחד יכול לחלות בה."

"אם הוא יתעסק עם הומואים."

"זה לא בדיוק ככה, אפשר לחלות גם מעירוי דם נגוע או מ... לא חשוב. זה נכון שיש הרבה הומואים שחולים בזה וגם יורי נדבק, הוא לא ממש חולה, רק נשא, והוא צריך לקחת תרופות כדי להישאר בריא."

"זה קשה, להתחיל לקחת תרופות כל יום ועוד בגיל כל כך צעיר. אני זוכרת איך בכיתי כשהרופא אמר לי שכל החיים אני אצטרך לקחת תרופות בגלל בלוטת התריס שלי, זה היה מיד אחרי הלידה שלך, הייתי אז כל כך צעירה... אז חשבתי שלקחת כל בוקר כדור אחד זה ממש אסון, ואם תראה כמה תרופות אני לוקחת היום ... תגיד לו שיקנה קופסת תרופות כזאת עם תאים לכל יום בשבוע ושישים אותה ליד המברשת שיניים, אחרי כמה ימים מתרגלים לקחת תרופה עם הצחצוח שיניים וזה נעשה אוטומטי לגמרי."

"איפה קונים קופסה כזאת?"

"בכל בית מרקחת. זה לא יקר ומאוד עוזר לא להתבלבל. הוא הדביק גם אותך קובה?"

"לא, בטח שלא. הוא מאוד נזהר."

"בכל זאת כדאי שתיבדק."

"כבר נבדקתי, אבל אני אדע את התשובה רק בשבוע הבא."

"טוב. אני בטוחה שהכול יהיה בסדר, אבל עדיף להיות זהיר. הדס יודעת?"

"היא יודעת עליו, אבל לא על המחלה שלו."

"יותר טוב שלא תספר לה כלום קובה. היא בחורה טובה, אבל קצת רגישה, מתעצבנת מכל דבר. מי עוד יודע חוץ ממני?"

"נועם."

"איך הוא מסתדר עם יורי?"

"בסדר גמור אימא."

"טוב, תקפיד שנועם יבוא עם נעלים נקיות, לא עם הנעלי התעמלות הקרועים האלו שהוא הולך אתם כל הזמן, ושיסתפר."

"בסדר אימא. את תספרי לאבא?"

"כן, אבל רק אחרי המסיבה. אל תדאג, אני אסביר לו הכול. יהיה בסדר."

"אני מקווה."

"אתה יודע קובה, אני החלטתי שאני אתחתן עם אבא שלך כמה דקות אחרי שראיתי אותו. הוא בכלל הסתכל על סופי, הקוזינה שלי, ואני עמדתי בצד ולא הפרעתי, אבל פתאום הוא צחק וברגע הזה החלטתי שזהו, רק אותו אני רוצה. הבעיה הייתה שגם סופי רצתה אותו, אבל אז נודע שיש לו אח שהוא קצת... לא עלינו. פעם דבר כזה היה מקלקל מיד את השידוך. ברגע שסופי שמעה על האח שלו היא לא רצתה אותו יותר. גם ההורים שלי עשו פרצופים, אבל אני התעקשתי וזהו. בסוף לא הייתה להם ברירה."

"מה זאת אומרת לא הייתה ברירה? מה עשית?"

אימא צוחקת, מסרבת להוסיף מילה בנושא ורק מעירה שאני בדיוק כמוה, מוותר לכולם עד שזה באמת חשוב לי ואז אני הופך את כל העולם ומקבל בדיוק את מה שאני רוצה.

כדי לא להביך את שנינו אני לא מספר לאימא שאני יודע שהיא הייתה הרה עם אחי הבכור כשהיא ואבא נישאו ברומניה בטקס אזרחי זריז. כבר מזמן הבחנתי שתאריך יום הולדתו של אחי ויום נישואיהם של הורי קרוב מידי, עכשיו גם נודע לי למה.     

11. לחץ

ככל שהתקרב מועד יום הולדתו של אבא ככה נעשיתי לחוץ יותר. בעקרון אני לא מחבב כינוסים משפחתיים מסוג זה, או, אם להודות על האמת, מכל סוג שהוא.

צפיפות והמונים מעולם לא שימחו את ליבי, וכשההמונים הללו הם בני משפחתי אני נלחץ. באתי ממשפחה חמה ואוהבת שנוהגת להגיד את אשר על ליבה בלי שום גינוני טקט, חבל שנזכרתי בזה רק עכשיו, אחרי שכבר הבטחתי שאגיע יחד עם בן זוגי.

דמיוני צייר לי תרחישים איומים ומביכים, שאלות עוקצניות, מבטים לועגים, התלחשויות מביכות מאחורי גבי... בשביל מה הייתי צריך את זה לכל הרוחות?

הדס צדקה, עדיף היה שאשאר עם יורי בבית ולא אביך את כל המשפחה בצורה כל כך בוטה. מה עובר עלי לכל הרוחות? בגילי הייתי צריך לדעת טוב יותר. מה עוד יעלה בדעתי? אם לא אירגע אני עוד אמצא את עצמי מפזז בראש חוצות במצעד הגאווה.

כלפי חוץ עשיתי מאמץ רציני להראות שווה נפש ואפילו (מאין לקחתי את תעצומות הנפש הללו?) שמח לקראת האירוע, אבל מבפנים רעדתי וייחלתי לאיזו שפעת חמורה, או אסון רפואי אחר שימנע ממני להגיע.

לתומי חשבתי שיורי לא מבין לאיזה מלכודת אני מוביל אותו ושהוא מצפה בשמחה למסיבה שיהיו בה, כפי שהבטחתי לו בעליצות, אוכל טוב בשפע והרבה שתייה.

בלילה שלפני המסיבה גיליתי את האמת. הוא הלך באותו ליל שישי לישון מוקדם מהרגיל בתואנה שהוא עייף מאוד, מה שהיה מובן לגמרי מאחר והוא החל לעבוד בחברת לוגיסטיקה אחת במפרץ, חברה שסחטה את המיץ בלי בושה מעובדיה. כשהיה להם לחץ הם דרשו מהעובדים לעבוד 12 שעות, לעומת זאת בימים שבהם לא הייתה עבודה אנשים נשלחו לחופש ללא תשלום ואפילו פוטרו. הייתי מעדיף שיעבוד במשהו פחות משעמם ובתנאים טובים יותר, אבל הוא הזכיר לי בעצב שלקבצנים אסור להיות בררנים והמשיך לקום מוקדם ולהזיע יום שלם במחסן לא ממוזג בשביל משכורת מינימום.

קצת אחרי אחת עשרה בלילה נואשתי ממגוון השידורים הדל שהיה לטלוויזיה להציע והלכתי למיטה. נכנסתי בשקט, בלי להדליק אור, ולכן הבחנתי שהוא ער רק כשנשכבתי לצידו.

"אתה לא ישן?" הופתעתי.

הוא השתעל קצת והתהפך בזריזות על בטנו, אבל אני הספקתי להבחין בשבילי הדמעות על לחייו.

"מה קרה חמוד?" ליטפתי את ראשו, "כואב לך משהו?"

"לא ... אני ... זה סתם."

"אתה בוכה סתם?"

"כן, בערך."

חיבקתי אותו. "בוא כפיות." הוא התהפך בצייתנות על צידו והניח לי לכרוך את עצמי סביבו. "נו, ספר לי מה הבעיה."

"אתה יודע לבד."

"המסיבה של אבא שלי?"

"כן, ואל תגיד שאתה לא לחוץ."

"אני קצת לחוץ, כן, אבל יהיה בסדר."

"ואם לא? ואם יצחקו עלינו או ידברו לא יפה? הם בטח ידברו רומנית ויידיש ואני לא אבין כלום."

"הזקנים כן, אבל הצעירים בקושי מדברים רומנית, אולי מבינים קצת, ויידיש אף אחד לא יודע."

"אני לא רוצה ללכת. תגיד שאני מרגיש לא טוב."

"גם אני לא כל כך רוצה ללכת יורי, אבל אבא ייעלב אם אני לא אבוא למסיבה שלו והבטחתי לאימא להביא אותך."

"חבל שעשית את זה."

"אם תרגיש לא נוח נלך, אני מבטיח לך."

"באמת?"

"כן, אני נשבע. מילה אחת שלך ונלך."

הוא נאנח. "אני נורא עייף ואני לא מצליח לישון מרוב לחץ."

"אתה תראה שמחר בשעה הזו תרגיש הרבה יותר טוב, תצחק מאיך שהרגשת היום."

"הלוואי." הוא מסתובב, מניח ראש על חזי, מלטף אותי. "אתה איש טוב מאוד קובה." לחש וסוף סוף נרדם.

שכבתי ער עוד שעה ארוכה אחר כך, חושב עד כמה אני אוהב אותו, תוהה אם זה שלדעתו אני איש טוב מהווה פיצוי מספיק לכך שהוא עדיין לא אמר לי שהוא אוהב אותי.

12. הכול יחסי

בסופו של דבר התברר שסתם דאגנו ונלחצנו. מי שמשך את כל תשומת הלב וספג את כל אש הביקורת המשפחתית הייתה דווקא ביתי הבכורה - מיכל המתוקה שלי שהודיעה דווקא במסיבת יום ההולדת של סבא שהיא הולכת לשנת שירות לפני הגיוס.

"בשביל מה לך להפסיד שנה שלמה על שום דבר?" התרגזה הדס, ונעצה בי מבט מאשים.

"זה לא שום דבר! זו שנה של עזרה לקהילה ואני רוצה לעשות את זה." השיבה מיכל באותו טון נרגז כשל הדס והביטה בי במבט שביקש עזרה ותמיכה כנגד אימא שלה.

אני לא מאחל אפילו לשונאי להיתקע בין שתי נשים כועסות שמנסות למשוך אותך כל אחת לצד שלה.

למזלי זה היה ויכוח פומבי וכמקובל במשפחתי התערבו גם האחרים בקטטה. תוך כמה דקות נחלקו הנוכחים לשני מחנות, הופכים את מסיבת יום ההולדת לזירת ויכוחים. בעיקרון רוב המבוגרים יותר צידדו בהדס וחשבו שהרעיון של תרומה לקהילה והתנדבות הוא בזבוז זמן משווע ומיותר לגמרי, ואילו הצעירים יותר חשבו ששנת שירות זה אחלה ומדליק, ולמה לא?

דיברו, התווכחו, דיברו המון שטויות, וגם כמה דברי טעם שטבעו בים הקשקשת נשמעו פה ושם, ועובדת קיומו של יורי נבלעה בכל המהומה שקמה במסיבה.

את הויכוח סיים אבא שלי שהכריז שמיכל בחורה בוגרת ועדיף שתבלה שנה מחייה בעיירת פיתוח כשהיא מנסה להקים שם עוד סניף של תנועת נוער מאשר שתטייל בהודו ותחטוף איזה וירוס לא עלינו ותחזור חולה.

"מחלות אפשר לקבל גם בארץ." אמרה הדס בקול צונן ונעצה מבט לא סימפטי בנועם, או אולי ביורי שעמד לידו? לא ידעתי ולא העזתי לברר.

אימא הקישה בכף מתכת גדולה בסיר שהניחה על השולחן והודיעה שעכשיו כולם שותקים ואוכלים, וכך היה, בערך. נכון, לשתוק הם לא שתקו, אבל אכלו, דיברו על האוכל והשתייה הרימו המון כוסות לחיים והניחו לויכוחים.

כמו שהבטחתי ליורי היה אוכל בשפע וגם השתייה נמזגה ביד רחבה והוא אכל בתאבון, אבל הקפיד להתרחק מאלכוהול, ושתק רוב הזמן, נצמד בחשש לנועם שכמוהו גם הוא היה בחזקת זר למחצה בחמולה הגדולה והרעשנית שנאספה סביב אבא שלי ביום חגו.

רק כשעמדנו להיפרד אבא הבחין ביורי, לחץ את ידו ושאל אם הוא בא איתי או עם נועם.

"הוא איתי אבא." אמרתי מהר, מקווה שאבא לא יציק יותר מידי.

אבא הנהן והביט ביורי במבט בוחן ואחר כך העביר את מבטו אלי ושתק, תודה לאל.

"חשבתי שאני אמות כשהוא הסתכל ככה על שניכם." אמר נועם כשהיינו סוף סוף במכונית בדרך הביתה.

"לא מתים כל כך מהר נועם." אמרתי, משתדל לשמור על פנים שלוות למרות שרק עכשיו, אחרי שהכל תם, התחלתי להבין עד כמה מתוח הייתי.

"זה היה די שקוף שהוא שאל את עצמו מה אתה עושה עם ילד כמו יורי." חיווה נועם את דעתו המיותרת לגמרי.

"אני בהחלט לא ילד." ענה לו יורי בנחת.

"הכול יחסי." המשיך נועם להיות עוקצני, "ליד אבא אתה נראה ממש קטין."

החלטתי שהגיע הזמן להתערב בשיחה. "אתה שיכור נועם, שתוק!" נזפתי.

"לא רוצה, ואני לא שיכור, רק טיפה שתוי. לא היה מזיק גם לכם לשתות קצת ולהשתחרר. ישבתם שם כמו שני מלפפונים חמוצים. אפילו נזירות היו נהנות יותר מכם."

"מספיק נועם. אני יודע שאתה מתגעגע לחגי, אבל זו לא סיבה להציק לנו."

"שתוק, אל תדבר איתי על חגי." צעק נועם, ולמרבה חרדתי פתח את דלת המכונית וניסה לרדת למרות שנסעתי על הכביש הראשי במהירות של מאה קמ"ש. מזל שיורי תפס אותו לפני שנפל החוצה.

מזועזע ורועד עצרתי את המכונית בצד, העברתי את נועם שהיה הרבה יותר שתוי מכפי שתיארתי לעצמי למושב האחורי, חגרתי אותו במו ידי ונעלתי את הדלתות בקפידה לפני שהנעתי וב את המכונית.

יורי עבר לשבת לידי, מביט לאחור לעבר נועם ששתק בזעף עד שראשו צנח לאחור והוא נרדם.

"למה לא שתית קצת יורי? שמעתי שהסליבוביץ תוצרת בית של דוד מקס היה מצוין השנה."

"אני עם השתייה גמרתי קובה. הרופא אמר לי בפירוש שאסור לי לגעת באלכוהול."

"למה? בגלל התרופות?"

"כן, גם ככה הן מטילות עומס על הכבד. עדיף לא להכביד עליו יותר מידי, ולמה אתה לא שתית?"

"אני אף פעם לא שותה. אני נעשה מסטול מכוס אחת של יין."

"אז מה, אף פעם לא היית שיכור?"

"לא. הפסדתי משהו?"

"לא ממש. רק כאב ראש נוראי בבוקר."

"אני אחיה עם זה." חייכתי והנחתי יד על ברכו, "נו, היה כל כך נורא?"

"לא, ממש לא, אבל כנראה שאכלתי משהו ... יש לי בחילה, אתה מוכן לעצור?"

עצרתי והוא הקיא בצד הדרך, מסרב להניח לי לרדת ולעזור לו. עד שהגענו הביתה הוא הקיא עוד שלוש פעמים וזה נמשך גם אחר כך.

לקח לנו כמה ימים לתפוס שהבחילות שהוא סובל מהן, הרגשת העייפות וכאבי הגפים הם כולם תופעות לוואי של התרופות שהוא לוקח. מצחיק לחשוב שמה שהדאיג אותי פעם הייתה קבלת הפנים שהורי יעשו לו.

"לדעתי אתה חייב לקחת אותו לבית חולים, הוא נראה לי מיובש לגמרי." אמר נועם אחרי כמה ימים מתישים של הקאות ובחילות.

חגי שבא לביקור קצר הסכים איתו ובעזרתם נשאתי את יורי המוחה לפז´ו ולקחתי אותו למיון.

הרופא נתן בו מבט אחד קצר, עבר על רשימת התרופות שלו ומיד אשפז אותו עם אינפוזיה, ובאותו לילה ביליתי בפעם השנייה בחיי לילה לא נוח של דאגה על כורסה קשה של בית חולים.

למחרת הוחלט להחליף לו תרופה והבחילות נפסקו, אבל אז באה תקופה איומה של כאבי שרירים שמנעו ממנו לזוז.

בגלל תופעות הלוואי הוא איבד את מקום עבודתו ושכב כמעט חודש בבית, אומלל ומתייסר, גם בגלל הכאבים שחש וגם בגלל הטרחה שגרם לי.

"לפחות אתה מסוגל לאכול ולא מתייבש מהקאות." ניסיתי לנחם אותו.

"כן, לפחות." הוא אמר וחייך חיוך חיוור. "תראה קובה אני... אתה רואה איך אני... אני לא מסוגל, הגוף כואב לי מידי, אבל כבר עבר המון זמן מאז שהיינו יחד ואתה בטח נורא חרמן אז ..."

"אל תדבר שטויות, מה זאת אומרת עבר המון זמן מאז שהיינו יחד? אנחנו כל הזמן יחד. אין לי מושג על מה אתה מדבר."

"בטח שיש לך, אל תהיה דביל. אני מדבר על זיונים ושנינו יודעים את זה."

"לא בא סקס, תעזוב אותי." 

יורי ניסה לצחוק וכמעט הצליח. "איזה מזל, גם לי לא בא, אבל אם במקרה יבוא לך ואני לא אוכל אז ..."

"שתוק כבר יורי, פשוט תשתוק." חסמתי את פיו בנשיקה כדי שיפסיק לדבר. ידעתי שהוא רוצה להציע לי שאעשה סקס עם אחרים אם אני נורא חרמן ולא יכול לחכות עד שהוא יחוש טוב יותר. להשתיק אותו בנשיקה הייתה הדרך הטובה והמהירה ביותר שעלתה בדעתי כדי להסביר לו שאין מצב. הוא בן הזוג שלי עכשיו, אם הוא לא יכול אני אחכה עד שהוא כן יוכל, ודי, אני לא מוכן לדון יותר בנושא.

כמו תמיד הוא הבין בדיוק למה אני מתכוון והפסיק עם הרעיון המכוער הזה, אבל העיר חרש שאם המצב היה הפוך הוא לא בטוח שהוא היה מצליח להתאפק זמן רב כל כך.

"זה בגלל שאתה עוד ילד." ליטפתי את שערו הרך, "מה זה כבר חודש? בגילי להתאפק חודש זה כלום."

"אתה מדבר שטויות." צחק יורי וכמה דקות אחר כך החל הכדור נגד כאבים שלקח להשפיע עליו והוא נרדם סוף סוף, משוחרר לפחות לכמה שעות מייסוריו.

אחרי שהייתי בטוח שהוא ישן שינה עמוקה התגנבתי מהמיטה למקלחת, פתחתי את המים החמים, עשיתי ביד, שטפתי את עצמי וחזרתי לישון, צמוד לגופו החמים.

נכון, זה לא היה טוב כמו סקס איתו, רחוק מכך, אבל עדיף על חיפוש פורקן בגוף של זר.

13. השד יצא מהבקבוק

יורי היה מאושפז בבית חולים פחות מיממה, אבל לרוע המזל דווקא בכמה שעות הללו שהתה דודה בלה בבית החולים.

היא עבדה שם כמתנדבת ואחד מתפקידיה היה לחלק שתייה ועיתונים לחולים במיון. היא הופתעה מאוד לגלות אותי מנמנם לצד מיטתו של בחור חיוור שנראה לה מוכר משום מה, אבל נהגה בתבונה ולא העירה אותי אלא ביררה בדיסקרטיות אצל אחת האחיות שהייתה גם שכנה שלה ממה סובל החולה ההוא שהחבר שלו ישן בישיבה ליד המיטה שלו? ועוד לפני שהרופא חתם על מכתב השחרור של יורי כבר ידעו כל קרובי כולל מכיריהם ושכניהם, והאנשים שישבו לידם בתור לקופת חולים ולרופא השיניים ואולי גם בסופר, שיש לי חבר חולה איידס.

מזל שיורי ישן, מותש מהימים הקשים שעברו עליו, והחמיץ את רוב שיחות הטלפון המזועזעות שקיבלתי מכל מכרי ובני משפחתי.

"זה ממש לא בסדר." התרגז נועם ששוב התפייס עם חגי ומצב רוחו השתפר מעט. "אסור היה לאחות לספר לדודה בלה, הרכלנית הזו, ממה סובלים החולים בבית חולים. זו הפרת חיסיון רפואי."

"נכון, אתה צודק, אבל גם אם אני אלך ואחנוק את שתי הקשקשניות האלו במו ידי זה לא יעזור, השד יצא כבר מהבקבוק ועכשיו כולם יודעים, ואתה יודע מה? לא אכפת לי! עדיף ככה מאשר לפחד ולהסתיר כל הזמן, ולדאוג שאולי מישהו יודע. נמאס לי לחיות ככה, אני זקוק לאנרגיות שלי בשביל לדאוג ליורי ולא כדי להסתיר ולשקר כל הזמן."

"אתה צודק אבא, אבל אולי... בכל זאת ... אתה לא מכיר אותו הרבה זמן ואתה לוקח על עצמך כזה עול... אולי?" ואז הוא ראה את ארשת פני והשתתק, "אולי עדיף שאני אשתוק?"

"בהחלט עדיף." אמרתי בחריפות.

"אל תכעס, אני חושב רק על טובתך."

"גם אני חושב רק על טובתך נועם ולכן אני שותק למרות שאוכל אותי לראות איך חגי גורר אותך חזרה לארון."

"אבא תבין, זה לא ... זה לא כל כך פשוט."

"אני יודע ולכן אני שותק."

"תודה."

"על לא דבר."

האמת, אחרי שנודע לכולם שיורי נשא דווקא הופתעתי לטובה. רוב האנשים היו ממש נחמדים ואמרו שכל הכבוד לי ולו, ושהיום איידס לא גרוע יותר מכל מחלה כרונית אחרת ויש אנשים שחיים שנים ארוכות וטובות למרות הווירוס הזה, ויש מחלות גרועות יותר, ושרק אזהר מאוד לא להידבק גם כן.

הדס כמובן הגיבה בהיסטריה מוחלטת והתחילה להעלות כל מיני השערות מטורפות לגמרי על איך יכול היה יורי להדביק אותה, או את שאר הנוכחים במסיבה רק בעצם שהותו במקום ואסרה עלי להניח לו לשהות עם הבנות באותו בית.

"את לא נורמאלית." איבדתי את איפוקי כשהיא שאלה מה יקרה אם במקרה יורי יידקר מסכין או מזלג וטיפת דם שלו תיגע במישהו שבדיוק יש לו שריטה על היד ו...

"תפסקי עם השאלות הפסיכיות האלו, את סובלת מאיידספוביה הדס, לכי לטיפול נפשי."

"אני צריכה טיפול נפשי?" התרגזה הדס, "אתה חי עם בן אדם שעלול להרוג אותך בכל רגע ואני הלא נורמאלית? איך אתה מסוגל בכלל לגעת בו?"

"אם הייתי מסוגל לגעת בך אני כבר אוכל לגעת בכל אחד." עניתי בנבזות שאחר כך הצטערתי עליה וטרקתי את השפופרת.

מאז לא דיברנו עוד. שמעתי דרך הבנות שהתעלמו לגמרי מהוראותיה לא לשהות עם יורי באותו חדר שהיא נישאה למחזר ההיפוכונדר שלה ושהיא רועדת מפחד שהוא יגלה שהאקס שלה חי עם נשא איידס.

"למה? מה זה שייך בכלל?"

"היא בטוחה שאם הוא ידע על זה הוא מיד יעזוב אותה."

"וזה רע כי?"

"אוי, אבא, אתה איום." צחקה מיכל שנהנתה מאוד משנת השירות שלה בעיקר בגלל בחור נחמד אחד שהיא פגשה שם, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.

החודש ומשהו הראשונים של תופעות הלוואי היו הכי קשים וגם כיום כשאנחנו רבים ומתווכחים על משהו - כמו שכל זוג עושה - אני נזכר איך הצלחנו לצלוח את התקופה הזו בשלום (ומחייך כשאני נזכר איך עשינו סקס כל הלילה כשהוא כבר סוף סוף כן היה יכול) ונרגע כי אני מבין שאם עברנו את זה שום דבר כבר לא ישבור אותנו.

זה מה שטוב במחלה הזו - היא מכניסה אותך לפרופורציות ומסדרת לך את סולם העדיפויות בצורה ברורה מאוד. החיים קצרים מידי מכדי לריב תור מי לרוקן את מדיח הכלים, אין שום דבר שמזכיר לך את זה טוב יותר מאשר לחיות עם איידס.

אחרי שיורי חזר לעצמו והרגיש טוב יותר הוא מצא עבודה שהלמה יותר את כישוריו והתחיל לעבוד כאפסנאי במחסן חלפים של מוסך גדול ובעידודי הלך ללמוד תעשיה וניהול במכללת ערב, ואפילו הסכים, די בהיסוס, ללכת לקבוצת תמיכה.

אסור לו לספר לי על מה בדיוק הם מדברים שם כי זה סודי, אבל לשמחתי הוא מצא שם חברים טובים ואוזן קשבת. הוא הולך לפגישות ברצון וחוזר תמיד מחייך, ומידי פעם כמה בחורים מהקבוצה נפגשים גם בנסיבות חברתיות, סתם כדי לבלות יחד, והוא תמיד מתעקש שאני אבוא יחד איתו לבלות איתם.

"בשביל מה אתה צריך קשיש כמוני שיקלקל לכם את הבילוי?" אני מקנטר אותו רק כדי לשמוע אותו מוחה שאני לא קשיש ושהוא רוצה שאבוא כדי שיוכל להשוויץ בחבר החמוד שלו בפני כולם.

פרנקו - הבחור ההוא שפגשנו בבית החולים כשיורי התחיל לקחת תרופות - נעשה חבר טוב שלו ושלי והוא זה שהציע שניסע לטיול בחו"ל לכבוד יום השנה שלנו ואני רוצה לסיים את הסיפור שלי על חיי עם יורי בתיאור הטיול שלנו בשוויץ.

החלטנו על שוויץ כי למכרים של הורי יש שם דירת נופש שהייתה פנויה בדיוק ביום השנה שלנו. הם הציעו לי אותה בנדיבות מפני שלא יכלו לטוס לחו"ל באותה שנה ואני הסכמתי בשמחה.

ניסיתי לארגן את הטיול בסוד כדי לעשות ליורי הפתעה, אבל הוא הרגיש אני מסתיר ממנו משהו ועשה לי סצנה שלמה בגלל שלא הנחתי לו להשתמש במחשב שלי מחשש שיראה את חילופי המיילים שלי עם אתר הנופש שתכננתי לקחת אותו אליו.

לא עזר שנשבעתי לו שלא פתחתי שוב כרטיס באטרף ושאת הסיסמא לכרטיס הישן שלי שכחתי מזמן, ושהוא סתם נכנס לסרטים.

הוא נכנס למיטה, שם כרית על הראש שלו והתחיל לבכות ואני כמובן נשברתי וגיליתי לו הכול. המריבה הזו נגמרה כמובן בסקס פיוס מדהים ובהחלטה שאנחנו לא עושים יותר הפתעות זה לזה גם אם הכוונה היא טובה.

אפילוג – הפעם הראשונה

הטיול היה מדהים ושנינו נהנינו מאוד. אחד משיאי הטיול הייתה הפלגה של יום תמים על אגם כחול ויפה שטירות קסומות קישטו את חופיו הירוקים.

עוד בבוקר לפני שיצאנו לטיול יורי נראה לי קצת חיוור וקולו היה צרוד מעט, אבל הוא התעקש שלא נקלקל את התכנית ושנצא להפלגה. בבוקר באמת היה נחמד וחמים על הסיפון ושנינו ישבנו בשמש, התענגנו על המראות הנפלאים, שתינו מיץ תפוזים ואפילו השתזפנו מעט, ואז, בבת אחת, קדרו השמים, נעשה קריר, רוח קרה התחילה לנשב וכול המפליגים נכנסו לחדר האוכל של הספינה והמשיכו לצפות משם בנוף המרהיב שנשאר יפה גם אחרי שהחל לטפטף עליו גשם.

לבשנו רק מעילים קלים מאוד ולחרדתי יורי החל לרעוד מקור וברור היה שחומו עלה. נלחצתי כהוגן, היו לנו רק עוד יומיים בשוויץ לפני שנטוס לארץ, אבל הרבה דברים עלולים לקרות ביומיים ומה אם הוא יעשה ממש חולה? איך אני אמצא רופא במקום הזה ואיך אני אוכל להסביר לו את המצב המיוחד של יורי?

התחלתי להתחרט שנסענו לחו"ל, שלא לקחתי בגדים חמים, ואכלתי את עצמי שאני בן אדם לא אחראי ושלא שמרתי עליו מספיק טוב.

"תפסיק להילחץ כל כך." אמר יורי שנשאר רגוע יותר ממני, "התקררתי קצת, זה הכול. גם לנשאי איידס מותר לחטוף נזלת."

"אני יודע." אמרתי, אבל המשכתי לדאוג. עטפתי אותו במעיל הקל שלי והלכתי להביא לו מים כדי שיוכל לקחת כדור אקמול, ואחר כך חיבקתי אותו חזק, מנסה לחמם את ידיו הקרות בכפות ידי, שוכח לגמרי שאנחנו לא לבד ושיש שם עוד אנשים שצופים בנו.

"כולם מסתכלים עלינו." אמר יורי ובכל זאת השעין את ראשו על כתפי.

"שיזדיינו." אמרתי ונישקתי את מצחו הקודח, וכשניגש אלי אחד העובדים והביט בי בסבר פנים מודאג הייתי מוכן לריב איתו אם יהיה לו משהו לא נעים להגיד, אבל הוא רק רצה לשאול אם להביא שמיכה בשביל החבר החולה שלי, חייך אלי חיוך נעים והבטיח שבקרוב נגיע ואפילו הציע כוס תה חם.

יכול להיות שהוא היה אחד משלנו, ויכול להיות שהוא סתם היה איש נחמד, לא יודע, אבל אני אסיר תודה לו.

סוף סוף נגמר הטיול וחזרנו לדירה שלנו. יורי עשה אמבטיה חמה, לקח עוד אקמול והתכרבל במיטה, מבטיח לי שהוא מרגיש הרבה יותר טוב.

"לך תתקלח גם כן ובוא לישון. אתה בטח נורא עייף."

"אני הרוס." הודיתי, "אולי עשיתי טעות כשגררתי אותך לחו"ל. אני כזה טיפש ולא אחראי לפעמים."

"שטויות. אתה הבן אדם הכי חכם ואחראי שאני מכיר קובה, ואתה איש כל כך טוב." הוא חייך אלי מנומנם, "אני נורא אוהב אותך." אמר בפשטות כאילו זה דבר רגיל שהוא אומר לי כל יום, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני בטוח בכך כי חיכיתי שנה שלמה לשמוע את זה.

"גם אני אוהב אותך יורי." אמרתי, ומאושר מאוד נכנסתי להתקלח. עד שסיימתי וחזרתי למיטה הוא כבר כמעט ישן, אבל רק כמעט.

נגעתי במצחו ושמחתי לגלות שהחום שלו ירד ונשימתו שוב סדירה. חיבקתי אותו והוא השעין את ראשו ע