סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך






 

נולדתי וגדלתי בכפר בצפון .מגיל צעיר הבנתי שצורת החיים שלנו היה זיוף אחד גדול.אני חושב שצורת  החיים בבית שלי אופיינית להמון בתים במגזר... מגיל  צעיר חשבתי הרבה איך להתמרד נגד המנטליות הזו. הרגשתי שהמנטליות מחסלת אותנו לאט לאט . אסור לדבר על הומוסקסואליות , אסור לדבר על מחלות מין, אסור לדבר על אשה יפה , אסור לדבר על גבר יפה ואסור ואסור ואסור .בגיל 20 הגעתי למצב שצריך היה לעשות מרד.חשבתי לעצמי: מה יהיה ,אני אשאר ככה בבית ויעמדו לי כל החיים על הראש?" החל המרד שלי.בפעם הראשונה שיצאתי מהבית  ישר לאזור המרכז ת"א. שחיתי בכפר השמיים מבחינתי,הגיעו מקסימום 7ק"מ עד עכו .חשבתי אז שהגעתי לת"א שאני נמצה בכוכב אחר או במדינה אחרת עיר מאד גדולה . לא הכרתי שם אף אחד.אדם שיוצה מהכפר ,לא יודיע מהחיים שלי , ונופל על העיר הגדולה ת"א כן כן ת"א . היתי בן 21 עברתי מאוד קשאים  איפה לגור , משטרה ,השפלות .... בהתחלה לא היה לי איפה לשון ישנתי בגשם קר רק מאד . חיפשתי רק מיטה חמה". התפרעתי שתוללתי הרבה. הכרתי דברים מוזרים חדשים בחיי . סקס בלי סוף לא היה לי מודעות בכלל על מחלות מין ואיידס .

עברו השנים : החלטי לחזור לכפר כי היתי רוצה לצאית "מהבוץ של ת"א" ולחפש לעצמי דרך חיים  יותר יציבה. הכרתי צעירה בת המקום היא תאהבה בי אני גם אחר כך התארסנו והתחתנו.אשתי נכנסה להריון ,החיים נראו סוף סוף שלווים ויפים ודווקה אז צצה פטריה על קצה הלשון שלי.תקופה ארוכה לא הייתי מסוגל לאכול.ירדתי במשקל, נהייתי חצי בן אדם. ניגשתי לרופא המשפחה מיד אמר לי להפסק לקיים יחסי מין עם אשתי ולעשות בדיקת איידס.רגליי התחילו לרעוד .אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שדווקה לי יש איידס.עשיתי בדיקת איידס וכשקבלתי תשובה חיובית נכנסתי להלם , שהתחלתי לבכות ולצחוק".

 "בום. פטיש חמישה טון.למי אספר קודם? מה אני בכלל יכול להגיד ? איך יקבלו את הידיעה שאני נשא איידס? ואם בכלל . החלטתי לחזור הבית ודבר ראשון לספר לאשתי הטרייה, שרק לפנה שש חודשים נשאתי לאשה ושבנוסף היתה אז בחודש השלשי להריון . נכנסתי הבית סיפרתי לא והיא מייד הבינה. לקח לי עוד זמן לשכנע אותה לגשת ולהיבדק וכל הזמן חשבנו על התינוק שבדרך . בסוף היא נבדקה והתגלתה כנשאית .כן הדבקתי אותה. הרגשתי שכל עולמי חרב עלי , לא מספיק שהדבקתי את אשתי, חשבתי, עכשיו מה יהיה עם התינוק? אבל כנראה שהלחץ והאווירה עשו את שלהם והיתה לה הפלה טבעית . בהתחלה לא ידעתי איך לקבל את זה . בכל זאת אם היה נולד , היה נולד לאמא ואבא נשאים. אבל אחרה מחשבה אני מאוד מצטער שזה קרה , כך לפחות היה לנו ילד שישקף את האהבה הגדולה שיש בינינו"

נדבקתי משום שטעיתי , משום שקיימתי חיי מין פרועים ולא אחראיים

שביל קטן

השפלות:

פניתי למשרד הרווחה בכפר. ישב שם עובד סוציאלי שקיבל אותי בברכה אהלן  , עד שספרתי שאני נשא איידס. הוא הסתכל עלי לא דבר פתאום הוא קפץ. מה זה קפץ, זינק. הכסא שלו נפל הוא ברח ואני יושב בחדר שלו במעוצה ומתחיל לבכות . ואז התחיל הבלגן הגדול תוך יום אחד כל הכפר ידע . אנשים השתגעו . כולם היו בהיסטריה בפאניקה חשבו שעכשיו כל הכפר יידבק באיידס , שהאיידס יעבור דרך היתושים.. נפגעתי מאוד מההשפלה צרחתי עליו ושאלתי איך אדם משכיל ועובד ציבור מתנהג כך.

ככה קרה לי גם עם רופא שניים וככה קרה לי עם הספאר וככה קרה לי בבטוח לאומי השפלות ושפלות . אנשה הכפר לא הסתפקו בדיבורים , וכפו עלי ואשתי הסגר בבית  " ההורים שלי האחים, הדודים , החברים , כולם עמדו במשמרות על מדרגות הבית ולא נתנו לנו לצאת.ככה ארבעה ימים בלי אוכל , בלי מים .לא ידענו מה לעשות .אשתי נתקעה בפינת החדר ועמדה כמו משותקת . ארבעה יםים היא לא זזה . בשלב מסויים ראית דרך החלון חבר שעובד בחוץ. קראתי לו התחננתי שיזעיק ניידת משטרה והוא הבטיח לעשות את זה אבל אף שוטר לא הגיע.

פצצה ( בושות ) ( פאדיחה )

ממרפסת הבית רואים את בית הקברות מעליו מזדקר המסגד.בלילה כשהמחשבות באות יצאתי אל המרפסת עם סגריה שואף אל הריאות ובדמיוני הולך אחורה לאותו יום. אנשי הכפר סיימו אז את תפילת יום הששי חצו את השביל שבן הבית שלי לבית הקברות  ואז כשכולם היו מתחת למרפסת  צרחתי בקול גדול : אני חולה איידס תצילו אותי ! אשתי חולת איידס תצילו אותה  . אשתי עמדה בחדר  קפואה על מקומה. אז אני זוכר את השקט שהשתרר בבת אחת.אחר כך עלתה נהמה מההמון כמו זימזום חרישי שהולך וגואה.ועוד פעם שקט , פצצה זרקתי להם את הפצצה בתוך הבטן . איזה פאדיחה איזה בושות " עשית לחמולה ולמשפחה.

יום רודף יום ובאופק אין תקווה ורודה . כשהחיים נספרים לאחור קל יותר היה לצייר על הקיר בסלון טבלת יאוש ומדי ערב למחוק את היום שעבר.

למרות היחסים עם בני המשפחה מתחלים לאחרונה להשתפר  אלא אצלי כבר נשאר צלקת . יחסה של משפחתי הקרובה באותם ימים קשים כשרק גילתי את המחלה.אני לא יכול לשכוח הם פגעו בי ואני יקח את זה עימי לנצח.

                   אני מסיים עד כאן אבל זה לא כל הספור