סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך 

1. הבית שלי

יש לי וידוי - אני אוהב את הבית שלי - פשוט אוהב אותו. זה הבית הראשון שבו אני מרגיש ממש בבית.

מצחיק שבן אדם בגילי, שהיה נשוי הרבה שנים ועבר כמה וכמה דירות, מרגיש בבית רק עכשיו, אחרי שעבר לצד הלא נכון של הארבעים.

זה לא בית גדול במיוחד, ורבים יטענו, אולי בצדק, שהוא יותר צריף מבית, אבל טוב לי פה, נוח לי ונעים. אני מקווה שאגור פה עד שיבוא יומי לעבור את הכביש ולהצטרף אל השכנים ממול.

ואם מישהו לא קלט את הבדיחה כוונתי היא שאני גר מול בית קברות וזה לא כל כך זוועתי כמו שאפשר לחשוב, דווקא בית קברות נחמד, כפרי כזה עם המון עצים מסביב, בית קברות לא המוני מידי ועם נוף נאה לעמק.

גם מחלונות הבית שלי יש נוף מוצלח. הם צופים אל וואדי צר מגודל אלוני תבור שמעליו מתנשאות גבעות גיר מעוטרות ברושים וכליל החורש. בין העצים חבויים עוד קברים, אמנם עתיקים מאוד, אבל בכל זאת קברים.

לפני אלפיים שנה בערך יהודים מעל רחבי העולם העתיק באו לכאן להיקבר באדמת ארץ ישראל הקדושה, ועכשיו זה גן לאומי יפה עם קטקומבות לחות ומסריחות מעובש המכילות המון סרקופגים מוארים בספוטים דרמטיים וביניהם מסתובבים להם תיירים נפעמים.

למרבה הפלא אני לא מדוכא ולא עצוב בגלל השכנים המתים שלי, נהפוך הוא, הם שקטים מאוד ולא מפריעים לי כלל.

הבית שאני גר בו הוא בעצם צריף שוודי משופצר שעומד על בסיס של קומת קרקע עשויה בטון מזוין וקבורה למחצה באדמה.

הבית היה שייך לדוד שלי, אח של אימא. רווק זקן שמעולם לא נשא אישה. כל ימי חייו דודה סימה נהגה להגיד בלגלוג מאחורי גבו ששמוליק אחיה נשאר רווק כי הוא לא היה מוכן לפרנס אישה זרה. במקום לטפל בזרה הוא טיפל באימא שלהם, סבתא שלי, עד שנפטרה, ואחר כך מכר את דירתה ובנה לו את הבית שאני גר בו כעת.

אחרי שהתגרשתי מהדס (היא נולדה סתם הדסה, אבל שינתה להדס המתוחכם יותר עוד לפני שהתחתנו) התגלגלתי בדירות שכורות פה ושם. זה היה קשה, בעיקר כי הילדות היו אז ממש קטנות ולהרגיל אותן כל פעם למקום חדש היה מסובך, ואז הדוד שמוליק נפטר והוריש לי את ביתו, ופתאום דודה סימה שינתה את טעמה ושמוליק הקמצן נעשה פתאום מולי - אחיה הקטן והמסכן שקצת התבלבל לקראת הסוף והוריש את הדירה שלו לאחיין הלא נכון שזה אני.

האחיין הנכון מבחינתה היה כמובן הבן שלה המוצלח. מהנדס נשוי עם שלושה ילדים מוצלחים שמביא לה רק נחת ואושר, ולא אחד כמוני, גרוש ובלי פרנסה מסודרת, כבשה שחורה שעל שובל השמועות שמשתרך אחריה עדיף לא לדבר בכלל כי זה בושה שבמשפחה שלנו...

טוב, זה לא עזר לה. דוד שמוליק ידע עם מי יש לו עסק והצוואה שלו הייתה מסודרת וברורה. בכל זאת היא עשתה קצת בעיות ורק אחרי כמה עיכובים שארכו למעלה משנה יכולתי להפסיק לנדוד ולגור סוף סוף בבית משלי.

הבנות כבר היו אז די גדולות ולא רצו להישאר לישון אצלי, ומי שדווקא כן אהב להתארח בקומת הקרקע שלי - שהיא מעין מרתף מקלט שכזה - היה נועם בני הבכור שאימא שלו היא האישה שלא התחתנתי איתה, בעוד שמיכל ויעל הן הבנות של הדס האישה שאיתה כן התחתנתי.

כן, זה קצת מבלבל, אני יודע. אני אסביר הכול לאט לאט, אבל עכשיו אני קצת עייף ונדמה לי שאני שומע את הקטנוע של יורי מטרטר בחניה. הוא בטח ירצה לאכול משהו לפני שניכנס למיטה. אני הולך להכין לו חביתה ואולי גם טוסט. מבטיח להמשיך מחר.
 

2. פשרות

הייתי נשוי בערך חמש עשרה שנה. הנישואים שלי לא היו רעים כלל, ובהתחלה היו אפילו טובים. באמת חשבתי שנחייה יחד עד הסוף. בעשר השנים הראשונות אפילו לא חשבתי לבגוד בה.

כן, ידעתי שמשהו חסר, כמובן שידעתי, וידעתי גם בדיוק מה חסר, אבל הרי כולם אומרים שסוד הנישואים המאושרים הוא פשרות, אז התפשרתי והתפשרתי, ואז, דווקא אחרי שמלאו לי שלושים וחמש ונעשיתי קצת מדוכא כי זה אומר שמחצית חיי עברה צץ לו פתאום נועם בחיי.

הוא היה אז כמעט בן חמש עשרה. גבוה כמעט כמוני ודומה לי מספיק כדי שנוכל לחסוך לעצמנו את ההוצאות על בדיקת אבהות. כמוני הוא בהיר עור ובעל שער כהה ועיניים חומות בהירות. יש לו הגבות שלי, הפרופיל שלי, וכפות ידיו ורגליו הן העתקים מדויקים של כפות ידי ורגלי, אם כי כבר אז היה ברור שהוא עומד להיות מגודל יותר ממני.

כמה ימים אחרי שרקפת - אימא שלו - הציגה אותו בפני התברר שהוא ירש ממני עוד משהו. משהו שהייתי מעדיף לא להוריש הלאה.

הלכנו יחד לשוק להביא אבטיחים וראיתי איך הוא מביט במוכר - נער שחום בגופיה שפילח בתנועה מדויקת את האבטיח, גוזר ממנו בשלוש אבחות סכין מהירות משולש ירוק אדום, משפד אותו על הסכין ומגיש אותו באבירות לגברת שעמדה בתור לפנינו - וידעתי.

גם אני הבטתי בנער השחום והשרירי שמצידו הביט במחשוף של הגברת ונאנחתי חרש לעצמי, תוהה כמה זמן יעבור עד שהלחץ הזה בתוכי יצטבר שוב לרמה בלתי נסבלת ואני אאלץ לספר להדס סיפור בלתי מתקבל על הדעת לתרץ את העדרותי מהבית כדי שאוכל ללכת לגן למצוא לי נער שחום בעל עור מתוח ושרירים מעוגלים ... זה יעלה לי כסף כמובן, אבל...

נועם נולד כשאני הייתי רק בן תשע עשרה וחצי. הייתי אז בסדיר וכלל לא ידעתי על קיומו. רקפת, אימו, לא טרחה לספר לי שהקשר הקצר והלא רציני שלי עם בחורה נחמדה בעלת עיניים צוחקות וחזה מעוגל נגמר בפנצ´ר.

עד שנודע לה שהיא הרה אני כבר הייתי בבסיס אחר והיא החליטה ברוב תבונה שעדיף לה להתחתן עם גבר מבוגר ממנה, גרוש מבוסס שחיזר אחריה עוד לפני שהתגייסה, מאשר לדרוש ממני, חייל צעיר ומבולבל, למלא את חובתו המשפחתית.

היא יכלה כמובן להפיל, אבל העדיפה, מנימוקיה שלה, להתחתן ולעזוב את הצבא לטובת האימהות.

ראיתי תמונות של בעלה שנפטר קצת אחרי הבר מצווה של נועם – איש נעים סבר, נמוך, עגלגל, ג´ינג´י, לא דומה במאומה לנועם - אני מניח שגם הוא קלט די מהר עד כמה הילד לא דומה לו, אבל מאחר והיה אדם הגון ואהב את רקפת הוא אהב גם את הילד שלה שאהב אותו כמו שכל ילד אוהב את אביו.

משום מה נמלכה רקפת בדעתה ואחרי שבעלה נפטר הלכה וסיפרה לנועם שאביו הוא לא אביו האמיתי וכמובן שהנער התעקש לדעת מי באמת אביו והיא לא הצליחה להתאפק וגילתה לו את שמי.

הם מצאו אותי בקלות בספר הטלפונים, התקשרו, ופתאום הייתי אביו הגאה של הצעיר הזה שירש ממני יותר מאשר את תווי פני. אני לא צוחק, באמת הייתי גאה בנועם, אני עדיין גאה בו וצר לי מאוד שלא זכיתי לגדל אותו. ברגע שראיתי אותו הכרתי בו כבני ובלי להסס הצגתי אותו בפני כל משפחתי והזמנתי אותו לכל האירועים המשפחתיים שלנו. בעיקר הייתי גאה כשיכולתי לבשר להורי שבכל זאת גם לי יש בן.

הדס לא אהבה את הסיפור הזה עם נועם ותמיד עקמה את פיה כשהייתי מבזבז עליו זמן וכסף. היא חשה שאני מקדיש לו זמן רב מידי ושהוא מתחרה על תשומת ליבי עם בנותיה וגרוע מכך על הירושה שעמדו הורי להוריש לי אחרי מאה ועשרים שנה.

גם את נועם עצמו היא לא חיבבה ולא הסתירה את רגשותיה. אחרי שהוא יצא לפנינו מהארון (כמה קלים החיים לצעירים היום, כשאני הייתי בגילו... אפילו בפני עצמי לא הצלחתי לצאת מהארון) היא ממש סלדה מפניו. נכון שהמילה הומו לא נאמרה אף פעם בגלוי, אבל היה לי ברור שהיא שונאת אצלי ואצלו את אותו דבר, גם אם לקח לה זמן להבין מה בדיוק מרגיז אותה אצל שנינו.

בגלל נוכחותו המריבות עם הדס שהחלו עוד לפני שהוא הגיע לחיינו התגברו ובסופו של דבר נפרדנו.

רבנו בעיקר על כסף, גם על סקס, אבל בעיקר על כסף, ואולי רבנו על כסף כדי לא לריב על האין סקס?

אני ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה נעשה קשה עם הזמן, וגבר בן כמעט ארבעים זה לא צעיר בן עשרים וחמש שמצליח לתפקד תמיד ועם כל אחד.

אחרי כל השנים הללו של התפשרות לא הצלחתי להעמיד יותר פנים שאני רוצה בה והיא חשה בזה ונעלבה. עכשיו הגיע תורה לעשות פשרות והסתבר שהיא לא טובה בזה כמוני. מהר מאוד נמאס לה להתפשר.

בשנים שבאו אחר כך כשנדדתי בין דירות שכורות ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי היא צדקה ושהיא עשתה לי טובה בחוסר הסבלנות שלה לפשרות, אבל עד שהגעתי לבית משלי לא הצלחתי בזה כל כך.

3. ויאז´ה

התגרשתי בגיל 38. נועם היה אז בן 18, עומד כפסע לפני גיוסו, והבנות שלי היו עדיין בבית ספר יסודי - מיכל הייתה בת 10 ויעל בת 7 - ונראה היה שכולם, כולל יעל הקטנה, קיבלו את הגירושים שלנו בהרגשת הקלה.

מיד אחרי הגירושים הרגשתי כאילו חזרתי להיות בן עשרים צעיר ונמרץ, מוכן להתנפל על העולם ולנגוס בו מלוא הפה.

סיפרתי לכול העולם שאני הומו ולמרות מה שאמר לי הראי חשתי כמו עלם חרמן ותאב הרפתקאות. לתומי חשבתי שבשלהי שנות השלושים שלי אני נראה טוב יותר מאשר הצעיר הצנום וחסר הביטחון שהייתי בגיל עשרים. במשך שנות נישואי שמרתי על עצמי די טוב, התעמלתי בקביעות, לא גידלתי כרס ותודות לגנים המשובחים שירשתי מאבי שערי נותר שופע ומלא אם כי האפיר ברקות.

עם השנים כתפי התרחבו וגופי התמלא ונעשה שעיר יותר והקמטים שיוו לדעתי לפני (שאינם יפים במיוחד) אופי וגבריות.

בעיני נראיתי בסדר גמור. לקח זמן עד שהפנמתי את החשיבות הרבה שמייחסים בביצה ההומואית, שלתוכה הסתערתי בהתלהבות כה רבה, למראה החיצוני.

העובדה שאני מרגיש צעיר וחושב שאני נראה טוב למדי לגילי לא הרשימה אף אחד. התברר לי לצערי שרוב הגברים שרציתי בהם העדיפו צעירים דקי גזרה וחלקים, וכשכבר נדמה היה לי שמצאתי מישהו שחפץ בי גיליתי די מהר שמה שמעניין אותו יותר הוא תוכן ארנקי ולא אני גופי.

היה לי קל יותר אם הייתי נמשך לגברים בגילי או מבוגרים יותר, אבל מאחר והתחלתי את חיי כהומו בגיל מבוגר יחסית - קשיש בשנות הומואים - נמצאתי במצב המגוחך של גבר בוגר שמנסה לחוות את כל מה שהפסיד בעשרים השנה האחרונות.

כמעט מבלי משים מצאתי שהפכתי לוויאז´ה פתטית שרודפת אחרי צעירים מלאי בוז ולעג. בסופו של דבר הגעתי לכך ששנאתי את עצמי ואותם למרות שלא חדלתי לחשוק בהם בכל מאודי.

אחרי שמלאו לי ארבעים היה לי משבר נוראי. כמה ימים אחרי יום הולדתי הייתה תקרית מאוד לא נעימה עם בחור צעיר ויפה אחד שהיה לי קראש מביך עליו. בתמימותי חשבתי שהוא אחד מאותם צעירים יחידי סגולה שנמשכים למבוגרים מהם אך מהר מידי התברר שהוא נמצא איתי רק כי חשב שאני עשיר ומבוסס. כשגילה את טעותו התפרץ כנגדי בצורה מכוערת, קרא לי ויאז´ה מגעילה, קילל, צעק, ביזה והשפיל אותי באמצע פאב הומה במכרים החדשים שרכשתי בביצה - הומואים מקצועיים קשוחי לב וחסרי רחמים שגיחכו בלעג למראה השפלתי ולא ניסו לבוא להגנתי.

ברחתי משם עם דמעות בעיניים ובמשך כמעט שנתיים הפכתי למתבודד. הסתגרתי בעצמי, שתקתי הרבה, לא קיימתי יחסי מין בכלל וגם מסתם קשרי ידידות נמנעתי.

אני מניח שאם הייתי פונה לעזרה מקצועית היו מגלים לי ששקעתי במעין  דיכאון, אבל לא פניתי. הנחתי לזמן - רופא נדיב ויעיל, אם כי איטי – לעשות את שלו.

לאט לאט חזרתי לעצמי, ועדיין כאדם שנכווה ברותחין ונזהר גם בצוננים נמנעתי בעקשנות מקשרים שהיה בהם יותר מסתם סקס חסר רגש.

במקום לחפש אהבה השקעתי את המרץ שלי בשיפוץ הבית שירשתי מדודי המנוח. אני מסוג הגברים שאוהבים לעסוק במלאכת כפיים וחלק גדול מהעבודה על הבית עשיתי במו ידי, נהנה מכך עד מאוד.

אחד מבעלי המלאכה שהכרתי תוך כדי השיפוץ הציע לי לפנות לידיד שלו – יורם קמינסקי המכונה קאמי - שהיה בעל בית מלאכה לתיקון מכשירי פיתוח תעשייתיים לשקפים וצילומים. הוא ייבא אותם מאירופה וסיפק להם שירות תיקונים. עסקיו היו טובים, ידיו מלאו עבודה והוא חיפש מישהו שיכסה את אזור הצפון. אני הייתי האדם המתאים לכך.

אני אוהב מאוד את העבודה אצל ´קאמי בע"מ´. אצל יורם אני יכול לעבוד בעבודת הכפיים האהובה עלי, לחטט בקרביים של מכשירים מסובכים, לתקן את הדרוש תיקון, לזכות לתודותיהם של העובדים המרוצים, ולהמשיך למפעל הבא בתור.

עוד יתרון חשוב בעיני לעבודה זו הוא שהיא דורשת ממני להיות מעט מאוד זמן במשרד. שירה – מנהלת המשרד היעילה מאוד - לקחה על עצמה את העול הזה, ולשמחתי אני כמעט שלא מתעסק בעבודת ניירת שנואה. יש לי רכב שכל הוצאותיו משולמות על ידי  ´קאמי בע"מ´ ואני בעליו הגאה של מכשיר מירס גדול ומרשים, מסתובב כל הזמן ממקום למקום, ומרוצה מכך שכל יום מביא איתו הפתעות חדשות.

סוף סוף מצאתי לי עבודה נטולת שיגרה מעייפת כמו במקומות העבודה הקודמים שלי. בעבודתי הנוכחית אני חש חופשי כציפור דרור וזו הסיבה לכך שכמה שבועות אחרי יום הולדתי הארבעים וחמש - יום הולדת שציפיתי לו בזמנו בפחד - מצאתי את עצמי עומד בצומת קרית אתא, לא רחוק ממלונית ´הבית הירוק´ (שאני מכיר היטב מבפנים), מחייך למראה שני בחורים צעירים שישבו בקבינה של משאית אדומה ענקית שעמדה ברמזור.

הקבינה הייתה מהסוג המודרני הזה שכולו חלונות וראיתי אותם היטב אם כי לא יכולתי לשמוע את המוזיקה שכפי הנראה התנגנה בתוך המשאית. מן הסתם הייתה זו מוזיקה עליזה ומקפיצה מאוד. השניים קפצצו קלות על המושב, מנענעים את ידיהם בקצב בצורה מסוגננת ומתואמת להפליא. הם רקדו בישיבה צוחקים ומאושרים בלי להראות שום מודעות לעובדה שהם נמצאים באמצע כביש ראשי באזור תעשייה הומה.

נהניתי מאוד למראה שני הצעירים היפים והעליזים הללו שהיה לי ברור למדי שהם בני זוג ולא רק בעבודה והפעם, לשם שינוי, יכולתי להביט בהם בלי לחוש מרירות או קנאה.

שני רקדני הישיבה הללו הצחיקו אותי מאוד ואחרי שהרמזור התחלף לירוק והמשאית נסעה ראיתי שהם שעשעו גם את הבחור שעמד על המדרכה ממול וחייך הישר אלי. ככה פגשתי לראשונה את יורי.

4. הבית הירוק

קורה מידי פעם שהמצב ביני לבין יורי נעשה קשה ולא נוח, הרוחות מתלהטות, מילים קשות נזרקות לחלל החדר ויש הרגשה שהאהבה לא גרה כאן יותר, ואז אני שב ומעלה בזיכרוני איך הוא פסע לראשונה לקראתי, מחייך את החיוך הזוהר והפתוח שלו, איך הבטנו זה בזה בעודנו פוסעים על מעבר החצייה שהוליך אותנו אחד אל השני עד שנפגשנו בדיוק באמצעו, ולרגע עמדנו אחד מול השני על אי התנועה הקטן במרכז מעבר החצייה, בודקים זה את זה בתשומת לב (אם היינו כלבים בטח היינו מרחרחים אחד את אחוריו של השני) כל אחד מאיתנו מרכז את כל עוצמת כוח הגיידאר שלו לעבר חברו ו... ממשיכים איש לדרכו - הוא אל האופנוע שלו שעמד בחנייה של מלונית הבית הירוק ואני אל המפעל הקטן שהזעיק אותי לטפל במכונת הפיתוח העתיקה והחורקת שלו.

זר שהיה מביט בנו מהצד בטח לא היה רואה שום דבר מיוחד. לכאורה היינו שני אנשים רגילים לגמרי, חוצים את הכביש במעבר חצייה באור ירוק כמו שאזרחים מהוגנים אמורים לעשות, אבל אני הרגשתי מחושמל כולי מהמעמד, ואחר כך הודה יורי שגם הוא חש כך, ובכל זאת לא אמרנו מילה, אפילו לא הנדנו בראשנו זה אל זה, ואם הוא לא היה עקשן, וסבלני ואופטימי אולי לא היינו נפגשים שוב לעולם, אבל יורי הוא יורי, בחור עם נשמה רוסית גדולה שמאמין בגורל ובגיידאר המשובח שלו.

במשך שעה שלמה הוא עמד והמתין ליד האופנוע שלו, חוסה משמש אחר הצהרים האביבית בצל המלבני שהטיל הבית הירוק לכל אורך מגרש החנייה, מגיע עד לכניסה למרכולית 24/7 שעמדה מצידו השני של הכביש. סבלנותו באה על שכרה כששעה אחר כך סיימתי את עבודתי ושבתי וחציתי את מעבר החצייה שמשני צידיו נפגשנו וניגשתי היישר אליו.

"חזרת." הוא אמר בפשטות ושב וחייך חיוך גדול ויפה שצמצם עוד יותר את עיני התכלת הצרות שלו והעלה קמטים מתוקים במעלה אפו.

"כן, חזרתי." אמרתי בפשטות וחייכתי אליו בחזרה, תוהה בן כמה הוא. היה לו מראה סלאבי מובהק – עור חרסינה עדין שנועד להיחשף לשמש פחות אכזרית מזו שלנו, שער חום בהיר, קצוץ בנוסח סובייטי מחמיר, עיני תכלת צרות ומלוכסנות מעט, אף קטן וסולד ושפתיים דובדבניות מלאות ורכות שעוררו בי רצון לטעום אותן – הוא לא היה גבוה במיוחד, אבל בנוי יפה. צנום אך רחב כתפיים וזקוף מאוד. אצבעות היד שהושיט לי ללחיצה היו ארוכות ואלגנטיות כשל פסנתרן.

"אני יורי." הציג את עצמו בנימוס בוטח, מביט היישר בעיני, "יורי קפצן."

לחצתי בעונג את ידו שהייתה לא חמה מידי ולא קרירה מידי, לא יבשה מידי וגם לא לחה מידי. היא הייתה בדיוק כמו שצריך וכזו הייתה גם לחיצת ידו - גברית וחזקה מבלי להיות מוחצת ומכאיבה או רפה וחלשלשה.

"אני יעקוב מנבר." אמרתי, מחקה מבלי דעת את הטון האדיב שלו, בעודי מצטער חרש שלא לבשתי חולצה פחות מרושלת, "אבל כולם קוראים לי קובה."

"למה קובה?" הוא שאל בעניין, משהה את כף ידו לעוד שנייה אחת מיותרת בידי ואחר כך מרפה ממנה. (מחווה שאני פירשתי כרמז עדין לכך שהוא מעוניין, אבל לא מתכוון ללחוץ חזק מידי, בדיוק כמו שאני מעדיף).

"לא זוכר בדיוק." שיקרתי (כן זכרתי, אבל העדפתי להדחיק את הזיכרון המביך ההוא), "אבל היו לנו בכיתה המון יעקובים ואחרי שנגמרו להם כל הקיצורים ליעקוב נשארתי עם קובה."

הוא צחק, נראה משועשע באמת, לא מתוך נימוס, לשמע הסברי, ואמר שגם בכיתה שלו היו יותר מידי יורים והמורה פשוט מספר אותם. (הוא לא יכול להיות יותר מעשרים ושלוש מקסימום חמש הגעתי בינתיים למסקנה) ואז החווה בפשטות בסנטרו לעבר דלת הבית הירוק, "שניכנס?" שאל בקלילות מעושה מעט שנשאה חן בעיני מאוד. (גאוותי נשארה מצולקת עוד מאז ולא הייתי רוצה שהוא ירגיש בטוח מידי בעצמו).

הנהנתי בשתיקה ופניתי לעבר הדלת, חש מבלי לראות איך הוא פוסע בעקבותיי.

הלובי של הבית הירוק לא השתנה כמעט מאז החורף שעבר. לובי חסר חן, נקי אבל מרופט. דלפק קבלה מצופה פורמייקה חומה בצד אחד, וכורסאות מתכת משרדיות עם ריפוד וויניל דוחה בצד השני. הכול היה בצבעים פרקטיים של חום אפרורי, ורק ציקי שישב מעבר לדלפק הקבלה, מעיין בעיתון רכילות מבריק, הוסיף צבע ללובי העגום.

"כן אדוני." אמר בקול מקצועי ומנומס, פונה אלי כאילו מעולם לא נפגשנו, ומתעלם מיורי - סימן שהוא בטח מכיר אותו עוד יותר טוב מכפי שהוא מכיר אותי.

"היי ציקי, מתאים לך הגוונים האלו בשיער." חייכתי אליו, "והחולצה שלך ממש מאממת." הוא כבש חיוך, מעביר יד גנדרנית בשערו, "תודה לך אדוני." אמר, ממשיך להקפיד להישאר מקצועי, "אתה עם האדון הזה?"

"כן ציקי, אנחנו יחד." אמר יורי שהתואר - האדון הזה - בידח ביותר את דעתו, "המעלית עדיין מקולקלת?"

"לא, כמובן שלא." זקף ציקי את קומתו הצנומה בהדרת כבוד, "אבל יש לה קצת בעיה להגיע לקומה האחרונה."

"אם ככה ציקי תן לנו בבקשה חדר בקומה השנייה." ביקשתי, "אני קצת זקן מידי לכל המדרגות האלו."

"עדיף בשלישית." אמר יורי, "או שהצלחתם כבר לתקן את הבעיה עם הצנרת בקומה השנייה?"

"עדיין לא." נאלץ ציקי להודות, מעט נבוך, "אבל עובדים על זה." הוא הגיש לי מפתח מחובר לתווית נחושת עגלגלה שהמספר 321 היה טבוע בה. "לכמה זמן?" שאל.

הבטנו זה בזה בשאלה. השעה הייתה כבר כמעט חמש אחרי הצהרים ויום העבודה שלי בעצם תם. "לי יש זמן עד מחר בבוקר." אמרתי ליורי, "ולך?"

"אותו דבר." חייך אלי יורי חיוך זוהר.

"אז שלוש שעות." פסק ציקי, "ואפשר גם הארכה אם תרצו." הוסיף בפקפוק. ציקי, למרות גילו הרך, היה ציניקן אמיתי (כמתבקש מכל מי שעבד במקום כמו הבית הירוק) ולא האמין שיש זוג שירצה לשהות סגור יחד בחדר אחד יותר משלוש שעות.

נתתי לו שטר של מאתיים ₪, אמרתי לו שנסגור את החשבון כשנצא והלכתי לעבר המעלית כשיורי פוסע בנאמנות בעקבותיי.

"רגע!" צעק אחרינו ציקי, "הקונדומים! מלונית הבית הירוק שמחה לכבד את אורחיה בקונדומים חינם." דקלם לנו במהירות כפי כהורה לו כנראה וסרמן הקירח - בעל הבית של הבית הירוק.

הבטתי ביורי בשאלה. "זה בסדר," הוא אמר, "יש לי משלי והם בטח טובים יותר מאלה של הבית הירוק." ואז פתחה המעלית הגונחת של הבית הירוק את דלתותיה בקול אנחה ואנחנו פסענו לתוכה ונישאנו היישר אל הקומה השלישית.

החדר שקיבלנו תאם את הלובי. צבעי חום פרקטיים, ריהוט מתכתי מינימאלי, ומראה יעיל מרופט. האהיל האדמדם והתמונה המכוערת שעל הקיר שניסו לשוות לו מעט חמימות ביתית הצליחו רק להדגיש את כיעורו הקר והלא אישי.

הבטנו זה בזה ופתאום השתררה מבוכה קלה. "חבל שאין מה לשתות." הוא אמר

עניתי שאני שתיין נורא ואיום והוא הושיט את ידו ללטף באהדה את לחיי ופתאום התנשקנו, נשיקה עדינה ומגששת שהחלה במגע שפתיים מהססות והלכה והעמיקה עד שנפלנו מתנשפים על המיטה, מושכים אחד מהשני את הבגדים.

יותר מכל אני זוכר מאותה פעם ראשונה את השתיקה שהשתררה בינינו אחרי שנפטרנו מבגדינו. לא שתיקה כבדה ומעיקה אלא שתיקה נינוחה של שניים שלא זקוקים ליותר מידי הסברים

והוראות שצריך לספק בדרך כלל לבן זוג חדש.

באורח פלא כבר מהפעם הראשונה שידרנו על אותו גל ולמרות שהוא שתק ורוב הזמן היו עיניו עצומות הבנתי בדייקנות את תחושותיו.

ליטפתי את עורו הלבן והחלק, ממשש בעונג את שריריו הצעירים, חש דרך קצות אצבעותיי איך גופו מתרונן תחת מגעי. הוא הגיש לי קונדום ולא הניח לי לקחת את אברו לפי עד שלא הלבשתי לו את הגומי הדקיק, אבל אחר כך עודד אותי בלטיפות ובגניחות להתענג עליו בפי ובאצבעותיי, והחזיר לי מידה כנגד מידה. כמו באותה לחיצת יד ראשונה הכול היה בדיוק כמו שצריך -לא חזק מידי ולא חלש מידי, לא לח מידי ולא יבש מידי - אלא בדיוק כמו שתמיד רציתי שיהיה וכמו שלעיתים רחוקות מאוד הצלחתי לקבל.

במקום להיכנס לשאלה המעיקה של אק/פס וכל הניג´וס המביך הזה הוא התהפך על בטנו, שלף מהשידה המכוערת שעמדה לצד המיטה חומר סיכה והגיש לי אותו בחן. אסיר תודה לקחתי ממנו את השפופרת וכשמרחתי אותו בזהירות בין פלחי עכוזו נרעד גופו בצמרמורת מתוקה ואז, כאילו גמר פתאום אומר, התהפך ונשכב על גבו, מתקמר לעברי בגמישות, מחבק את מותני ברגליו, מביט ישר לתוך עיני.

נישקתי את פיו בעודי חודר לתוכו והוא נצמד אלי בכוח ומלמל מילים ברוסית רכה שהתקשיתי להבין, מעביר את ידיו לאורך גבי.

זה נגמר מהר מידי בהתפוצצות הדדית, ושנינו היינו מרוצים, אבל ידענו שזה לא מספיק, שאנחנו רוצים עוד, ומיד אחרי שהתקלחנו יחד חזרנו למיטה והתכבדנו בעוד, ואחר כך נרדמנו יחד והתעוררנו אחרי כמעט שעה, מחייכים זה אל זה, מרגישים נינוחים, שבעי רצון ומסופקים.

"עברו כבר שעתיים." אמרתי וליטפתי את כתפו, "כדאי שאני אזוז. אני אשלם לציקי עבור עוד שעה אם אתה רוצה להישאר פה לבד ולישון עוד קצת."

"לא, באמת, לא צריך. גם אני צריך ללכת." אמר יורי אצבעותיו הארוכות על חזי מרפרפות על חזי, ואני ידעתי בלי מילים שהוא אוהב את העובדה שאני לא חלק כמוהו, ושהשיבה שהחלה להתנחל בשיער החזה שלי לא מפריעה לו.

התלבשנו בזריזות תוך שאנחנו מביטים אחד בשני, אהבתי את זה, אהבתי להביט בו, ועוד יותר מצאו חן בעיני המבטים שהוא לכסן לעברי, הם היוו ניגוד מרענן לפעמים אחרות בהן התלבשתי לצידו של גבר זר שלא מזמן עשיתי שימוש בגופו ומיד אחר כך חשתי רצון עז להעלים אותו מטווח הראייה שלי.

הפעם זה לא קרה, גופי התרונן משמחה, חשתי הכרת תודה ועליזות. מלא רצון טוב הגשתי ליורי מאה שקל ואמרתי לו לקנות לעצמו משהו נחמד.

זה לא שחשבתי שהוא באמת נער ליווי, (במקרה כזה הסיפור היה עולה לי הרבה הרבה יותר), אבל במשך השנים התרגלתי לכך שעצם נוכחותי לא מהווה פיצוי מספיק ושכדאי לתגבר אותה בכסף, בעיקר אם מדובר בצעיר יפה וגמיש כמו יורי.

ברגע שהושטתי לו את הכסף האווירה הטובה, הנינוחה ומלאת ההבנה ששררה ביני לבינו נעלמה, ופתאום הפרידה בינינו חומת זרות איומה שצבטה את ליבי בכאב מפתיע.

במקום לקחת את הכסף מידי הוא בהה בפני כלא מאמין ואז קפץ ממקומו בזריזות, קילל ברוסית ובלי לקשור את שרוכי נעליו ברח החוצה.

אחרי תדהמה של רגע רצתי אחריו, אבל הוא היה זריז ממני ובמקום להמתין למעלית דהר במורד המדרגות. חפזתי אחריו והספקתי לראות איך הוא מועד על השרוך הפרום, מאבד את אחיזתו במעקה, נופל ומתגלגל עד הרחבה הקטנה שהפרידה בין גרמי המדרגות של קומה שלוש ושתיים.  

5. ילד משוגע

תוך שנייה הייתי לצידו ורק כשראיתי שעיניו פקוחות ושהוא לא נחבל באופן חמור הצלחתי לדבר. מאז שאיבדתי את הילדות בקניון הומה אנשים לא הייתי מבוהל כל כך. חשתי בחילה מרוב פחד ועורפי נשטף זיעה, סימן בדוק אצלי למצוקה חמורה.

"מה אתה? מפגר?" התנפלתי עליו, כורך את ידי סביבו ומושך אותו לישיבה על המדרגה מעלינו. "מה אתה בורח ככה? ולמה אתה לא קושר את השרוכים של הנעלים? יכולת לשבור את הראש, ילד משוגע שכמוך!"

"אני לא ילד ואל תגיד לי מה לעשות." הוא השיב במרדנות, אבל גופו שנשען על שלי רעד, וידעתי שהוא כועס רק כדי לא להתחיל לבכות.

"כואב לך? תראה איפה קיבלת מכה."

"ברגל, זה בסדר. זה שום דבר."

"אל תגיד שום דבר, תראה איזה שריטה יש לך, ונדמה לי שהקרסול מתנפח." כרעתי על ברכי לפניו, ממשש בעדינות את קרסולו. "כנראה שעיקמת את הרגל כשנפלת. אני מקווה שלא נקעת אותה." ניסיתי לגעת בשריטה שדיממה קלות.

"אני בסדר גמור." אמר יורי בפסקנות והדף את ידי. לא התעקשתי והנחתי לו לנסות לעמוד בכוחות עצמו על רגליו כשהוא נתמך בקיר. הוא החל לעלות במדרגות, אבל גניחת כאב נפלטה מפיו ואני נחפזתי לתמוך בו, כורך יד על מותניו. "שים יד על הכתף שלי." הוריתי לו, "ונעלה לאט לחדר."

החלנו בטיפוס איטי ומיוסר במעלה המדרגות. כל צעד עלה לו בכאבים, יכולתי לראות איך פניו נקמצים כדי לבלום גניחה, ואיך המאמץ מעלה טיפות זיעה פניניות על שפתו התחתונה.

באמצע גרם המדרגות עצרתי והכרזתי על מנוחה. "לא צריך." הוא מחה, "אני בסדר." גופו שנשען על גופי, רוטט ממאמץ, אמר דברים שונים, אבל ברור היה שיורי לא הקשיב לתחנוניו.

"אתה אולי בסדר ילד, אבל אני קשיש עייף שרוצה מנוחה."

"אני לא ילד, תפסיק לקרוא לי ילד, וגם אתה לא קשיש. בן כמה אתה בכלל?"

"אני בן ארבעים וחמש וחצי, ואתה?"

"אני כבר לא קטין אם זה מה שמדאיג אותך."

"לא, ברור שאתה כבר מעל שש עשרה. השאלה שלי היא כמה מעל שש עשרה?"

"אני בן עשרים פלוס." השיב יורי בקיצור נמרץ הזדקף והחל שוב את הטיפוס המייגע במעלה המדרגות ואני לצידו, תומך בו לאורך כל הדרך עד שהגענו לפתח המעלית, שם השארתי אותו, נשען על הקיר.

"חכה לי ואל תזוז." הוריתי לו בחומרה.

הוא הניד בראשו בעייפות, "אני אחכה." הבטיח.

כמעט שהלכתי ואז מתוך דחף פנימי שלא יכולתי לכבוש הסתובבתי חזרה על עקבי, ניגבתי באצבעי את הזיעה מעל שפתו ונישקתי בחזקה את פיו. "לא התכוונתי להעליב אותך יורי, רק רציתי לתת לך מתנה לאות תודה."

"אני יודע. אני פשוט ... לפעמים אני לא חושב עד הסוף." השיב, עיניו עדיין עצומות וחייך חיוך קטן ומתנצל.

חזרתי לחדר, אספתי את ארנקי ואת ז´קט הג´ינס שלי שנותרו מאחור, נעלתי את הדלת ושבתי אל יורי.

ציקי הרם גבה כשראה אותנו מדדים לאיטנו מהמעלית לעבר הפתח, אבל הוא שירת ברגע זה לקוחות אחרים ולכן שתק.

השארתי את יורי בכניסה, נשען על המשקוף, מכורבל בז´קט שלי שהנחתי על כתפיו, וחזרתי לציקי. תוך שאני שומר על ארשת פנים אדישה סידרתי איתו במהירות את החשבון בלי לספק לו שמץ של מידע. הוא ניסה להתאפק ולשתוק גם כן, אבל סקרנותו הייתה חזקה ממנו.

"מה קרה ליורי?" שאל כשכבר כמעט פניתי ללכת.

"נפל במדרגות." עניתי.

"כן, בטח." החזיר לי ציקי בלעג מרמז בבירור שהוא לא מאמין להסברי. רק אלוהים יודע מה הוא דמיין לעצמו שקרה, אני בטח שלא התכוונתי להסביר. מבחינתי אמרתי לו את האמת ואם הוא בחר לא להאמין אלא לחפש פירושים עקומים למציאות זו הבעיה שלו.

"רק תשיב אותי על האופנוע ואני אהיה בסדר." אמר יורי כשיצאנו אל ליל האביב הקריר.

"לאן אתה מתכוון להגיע עם האופנוע שלך?" שאלתי בספקנות.

"לטירה?"

"עד טירה?" הופתעתי, "זה די רחוק. אתה גר שם עם ההורים? יש מישהו שיכול לטפל בך?"

"עזבתי את הבית מזמן. אני גר אצל חברים."

הוא השעין את קצה עכוזו על מושב האופנוע, בחן את רגלו ונאנק חרש. בזמן הקצר שחלף מאז הנפילה היא החלה לתפוח ובטח תכפיל את נפחה בעוד כשעה. גם אם החבלה הייתה בגדר מכה יבשה בלבד הוא יצטרך מנוחה ממושכת וקומפרסים קרים.

הוא עדיין לא חש בכך, אבל ראיתי שגם כתפו נחבלה. עד מחר בבוקר היא בטח תכאיב לו כהוגן.

"יורי, אתה לא יכול לרכב על אופנוע במצב כזה." הודעתי לו וקטפתי מידו את המפתחות של האופנוע שהוא שלף מכיסו. "הכתף לא כואבת לך?"

"כן, קצת. לא נורא."

"זה עלול להחמיר עוד מעט. חכה פה, אני כבר בא."

הלכתי לפז´ו שחנה לא רחוק, הסתובבתי ונסעתי ברוורס ככה שאחורי הפז´ו פנו אל האופנוע ואז הורדתי את הכבש המתקפל והסעתי בזהירות את הקאווסקי היישר לתוך הפז´ו. זה לא היה קל, אבל אני מוביל לפעמים מכונות פיתוח ברכב שלי ולדחוף אותן לפז´ו קשה פי כמה. לאופנוע היו לכל הפחות גלגלים.

אחר כך תמכתי ביורי בזהירות, הושבתי אותו על המושב לצידי ויצאתי לדרך.

"לאן אנחנו נוסעים שאל יורי כשהחלתי להאיץ את הרכב בכביש הראשי לכיוון הקריה."

"אלי הביתה. תנוח שם יום יומיים ונראה. יכול להיות שאתה צריך צילום. יש לך ביטוח רפואי?"

"כן, בקופת חולים כללית."

"יופי, גם לי. נקווה שלא יהיה צריך שום דבר חוץ מקומפרסים ומנוחה.

אתה רוצה להתקשר ולהגיד שלא תגיע הלילה, שלא ידאגו?"

הוא משך בכתפיו. "אף אחד לא דואג לי. הם בקושי ישימו לב."

"ובעבודה אתה לא צריך להודיע?"

"כן, אני אתקשר מחר."

"במה אתה עובד?"

"אני שליח אצל ´חפוז´."

"האופנוע שלהם?"

"לא, שלי. קניתי ממענק השחרור."

"איפה שרתת?"

"גולני. גדוד 51."

צחקתי חרש, "איזה עולם קטן, גם אני, אבל זה היה מזמן, במלחמת לבנון הראשונה. כיום אפילו מילואים אני לא עושה. הייתי חובש ואתה?"

"סתם לוחם." אמר יורי קצרות והסב את ראשו, נועץ מבט בחלון.

השתיקה שלו העיקה עלי וכיסיתי עליה בפטפוט עליז. סיפרתי לו קצת עלי – גרוש, שתי בנות, בן בוגר שחי פחות או יותר אצלי - דיברתי יותר מידי על העבודה שלי והסברתי איך זה שיש לי כבש מתקפל ברכב, סתם קשקשת שתמלא את התהום המפחידה שיצרה השתיקה הקודרת שלו.

עד היום כשהוא שוקע באחד ממצבי הרוח השתקניים קודרים הללו שלו אני מתחיל לפטפט בעצבנות כדי לא להיגרר אחריו ולשקוע גם כן. לפעמים זה עוזר והוא חוזר אלי, ולפעמים לא, ואז אין מה לעשות אלא רק לתת לזמן לפעול את פעולתו ולהמתין בסבלנות עד שישוב אלי.


 

6. אבא של נועם

יש לי שתי חניות, אחת עליונה עם מוסך מסודר חבוי בין הברושים החוצצים בין הבית לרחוב, ועוד אחת, בחצר שמתחת לבית שהיא רק סככה פתוחה.

נועם שומר שם בדרך כלל את הרכב שלו כי קומת הקרקע שהוא ניכס לעצמו נפתחת אל החצר התחתונה. אני חונה בדרך כלל למעלה.

"מה קל לך יותר, לעלות או לרדת?" שאלתי את יורי, שובר את השתיקה ששררה בדקות האחרונות ברכב.

"לא יודע. אני חושב שלרדת יותר קשה לי. למה?"

"תיכף תראה."

חלפתי על פני הבית שלי, המשכתי עד לקצה הרחוב ומשם ירדתי בשביל העפר אל החצר האחורית והחניתי את המכונית ממש ליד הדלת. "הגענו." הודעתי לו.

הוא פתח את דלת המכונית, דרך את שריריו, ניסה לרדת ונפל לאחור על המושב. "כואב." לחש וניסה שוב.

"חכה, אל תזוז." פקדתי עליו. יצאתי מהמכונית וניסיתי לעזור לו מבחוץ להיחלץ ממושבו. הוא קילל חרש ברוסית ויבב כשניסיתי למשוך אותו החוצה. הכתף החבולה החלה לשדר אותות כאב, וגם עצם הזנב שלו נחבלה באותה נפילה בישת מזל, כל תנועה הסבה לו כאב.

כמעט שהצלחתי לשלוף אותו, רגל אחת שלו כבר נחה על הקרקע, אבל פתאום הופיע נועם לצידי, לבוש רק במכנסים קצרים, חזהו חשוף ורגליו יחפות.

"מה קורה פה?" שאל בקול חמור, "מה אתה עושה קובה? מי הבחור הזה? הוא שיכור?"

"הוא לא שיכור, הוא פצוע קצת, ולמה אתה יחף נועם? עוד תדרוך על נחש או על קוץ."

"תפסיק להיות פולנייה כזאת." נזף בי נועם, "אתה יודע מה השעה? למה הנייד שלך מכובה? מה הטעם להסתובב עם טלפון אם הוא מכובה כל הזמן?"

"הוא לא מכובה כל הזמן, רק כשאני עסוק. אני לא רופא, אני לא צריך להיות זמין כל דקה." החזרתי לו ברוגז.

ניהלנו את הויכוח הזה בערך פעם ביומיים ומעולם לא הצלחתי להבהיר לו למה מרגיז אותי שכל אחד יכול להשיג אותי מיד כשבא לו לבלבל את מוחי. נשגב מבינתו של בני איך פעם בני אדם לא היו זמינים תמיד ובכל רגע ובכל זאת העולם לא הפסיק להסתובב על צירו. הרעיון של חיים נטולי טלפון נייד נראה לו דמיוני כמו העובדה שפעם קונדום היה אביזר נחוץ רק אם חששת מהריון לא רצוי, או שהיו זמנים בהם לא הייתה קיימת אף מחלה שאי אפשר היה לסלק בעזרת מנה בריאה של אנטיביוטיקה.

"נו, זוז כבר. תן לי." רטן בקוצר רוח, הדף אותי קלות הצידה, הטעין את יורי על שכמו הרחב כמו היה נושא על גבו ילד ונשא אותו במעלה המדרגות הצרות שהובילו מקומת הקרקע עד לסלון.

"איפה לשים אותו אבא?" שאל, מביט כה וכה.

היה לי חדר אורחים עם ספה די נוחה ובכל זאת הוריתי לו בלי היסוס להניח את יורי במיטה שלי ומיד חשתי איך משהו פראי וחם ניצת בתוכי – הלילה, פעם ראשונה מזה כשנתיים וחצי, לא אישן באלכסון - למרות כל הדיבורים שלי על תענוגות הבדידות אחרי נישואים ממושכים העדפתי תמיד לחלוק את מיטתי עם מישהו, (עדיף אחד  שקם עם זקפת בוקר).

"אתה אבא שלו?" שאל יורי אחרי שהונח בעדינות על מיטתי, כרית אחת למראשותיו ואחרת מתחת לרגלו החבולה.

"כן, קשה להאמין, אבל הבריון הזה הוא הבן שלי." חייכתי אל נועם שהעווה לעומתי את פניו ברוגז, אמר לי להפסיק לעשות קולות של יידישע מאמע והסתלק מחדר השינה להרעיש בכלים שבמטבח.

"תעשה תה." צעקתי אחריו והתיישבתי לצידו של יורי. "איך אתה מרגיש?"

"בסדר. זה באמת הבן שלך? אתה לא נראה מבוגר מספיק להיות אבא לבחור כזה גדול. הוא דומה לך מאוד, רק יותר גבוה ממך."

"הייתי רק בן עשרים כשהוא נולד." הסברתי. "אימא שלו חיה עכשיו עם מישהו שהוא לא כל כך מסתדר איתו אז הוא אצלי בינתיים."

"אני מבין." אמר יורי ועצם את עיניו, מנסה למצוא תנוחה נוחה יותר במיטה.

"אתה עייף? רוצה לישון קצת? אתה לא רעב? לעזור לך להתפשט? אתה לא צריך לשירותים?" התחלתי להפשיט אותו בזהירות, בוחן בדאגה את הסימן הכחול על כתפו, "לא קר לך? רוצה פיז´מה? אולי שמיכה יותר חמה?"

יורי התחיל לצחוק. "הבן שלך צודק, אתה באמת קצת יידישע מאמע."

"אל תתחצף ילד." נזפתי בו, אבל לא יכולתי להתאפק וצחקתי גם כן, וכשנועם נכנס עם מגש עמוס כוסות תה ועוגיות הוא מצא אותנו מתנשקים וצוחקים.

"נו, די. מספיק." רטן בזעף והניח את המגש לצד המיטה, "תתנהג לפי הגיל שלך קובה."

"לא רוצה, מה תעשה לי?" קנטרתי אותו ונתתי ליורי כוס תה צמחים ממותק בדבש בתוספת עוגייה.

"מה זאת אומרת לפי הגיל שלו?" חקר יורי את נועם.

"נו, ש... זאת אומרת ש..." גמגם נועם, נבוך קצת מהעזרה הלא צפויה שהתגייסה לעזרתי.

"שמה? שאני פשוט אשב מול הטלוויזיה ואחכה למוות כמו כל הקשישים בגילי?"

"בטח שלא אבא. אל תהיה טמבל, אבל אתה כזה ... כזה ... כזה לא צפוי." הזעיף נועם את פניו, לקח את הכוס שלו והסתלק בפנים נעלבות.

"בטח מביך אותו שאני פה." הביט בי יורי בדאגה, "איך הוא מקבל את זה שאתה לא ... שאתה מעדיף גברים?"

"אני חושב שהוא העדיף אותי כמו שהייתי פעם, נשוי ומבוית, אבל הייתי אומלל אז ואמללתי גם את אשתי, וגם הבנות שלנו סבלו מהאווירה בבית."

"יש לך גם בנות?" נדהם יורי, "באמת?"

"כן באמת." עניתי, ועד שהוא סיים את התה והעוגיות שלו הספקתי לתת לו תקציר של כל תולדות חיי.

הוא הטיב להאזין. היה נעים להשתפך באוזני מאזין כל כך קשוב ואוהד. שמתי לב שהוא לא הופתע כשציינתי כלאחר יד שגם נועם הומו. אחרי שהוא סיים לשתות הוא אמר שהוא עייף ורוצה לישון ואני נתתי לו כדור נגד כאבים, כיסיתי אותו בעוד שמיכה, כיביתי את האור והלכתי למטבח.

נועם ישב שם והביט בטלפון בארשת קודרת.

הנחתי יד על כתפו, "אל תשכח שהוא חייל ושאין לו הרבה זמן חמוד, וגם כשיש לו זמן אין לו פרטיות."

"אני לא שוכח." נאנח נועם, "איך אני יכול לשכוח דבר כזה."

הוא היה כל כך מאוהב וכל כך אומלל. אין גרוע מלהתאהב בקצין צעיר בקבע שבא ממשפחה דתית ונמצא עמוק עמוק בארון. ליבי יצא אליו, אבל מה יכולתי לעשות חוץ מלספק כתף אוהדת?

"אני בטוח שהוא ירים לך טלפון ברגע שיוכל." ניסיתי לעודד, "חגי בטח מתגעגע אליך עוד יותר מכפי שאתה מתגעגע אליו."

"שתוק כבר קובה." רטן נועם, והניח את ראשו על ידיו שהיו שלובות לפניו על השולחן.

עיסיתי בעדינות את עורפו המתוח ואמרתי לו שוב שילבש חולצה כי בלילה עדיין קריר.

"נו, אבא, די כבר לנג´ס." אמר בקול אומלל, הלך לספה בסלון והתכרבל עליה, מתכסה בשמיכת הצמר המשובצת שנחה שם דרך קבע. "תספר לי מי זה היורי הזה, איפה פגשת אותו? בן כמה הוא? הוא נראה לי צעיר יותר ממני."

"אני לא יודע בן כמה הוא בדיוק." הודיתי, "נפגשנו היום במקרה ונוצר קליק אז ... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע."

"לא חשוב, אל תציק לי נועם."

"אני לא מציק, אני פשוט לא מבין, אם היה לכם כזה קליק וזרמתם והכל למה הוא נראה ככה? מה קרה לו? אל תגיד לי שהוא מאלו שאוהבים שמרביצים להם."

"באמת נועם, תפסיק לקשקש, פשוט קרתה לו תאונה קטנה. לקחתי אותו אלי כי הוא לא יכול לרכב במצב כזה על האופנוע שלו."

"איזה אופנוע?" נדלקו עיניו של נועם בזיק חמדני, "לא ראיתי שום אופנוע."

"הוא בטנדר של הפז´ו, מאחורה."

נועם זינק החוצה בהתלהבות לבחון את האופנוע ואני ניצלתי את היעדרותו כדי לסדר את המטבח ולטעון את המדיח.

למרות שמשק הבית שלי כולל שני גברים אני משתדל מאוד לשמור הכול נקי ומסודר. אולי לא ברמה של אימא שלי, אבל מספיק נקי כדי לא להפוך את המטבח למפגע תברואתי.

"בוא´נה קובה, האופנוע הזה הוא חתיכת חיה, קוואסקי עם נפח מנוע של..."

"לא נועם" חתכתי את התלהבותו, מנחש מראש מה הוא רוצה לעשות.

"אבל אבא," מחה נועם בטון נעלב שהתאים יותר לילד בן שש עשרה.

"לא. בשום פנים ואופן לא."

"אני ארכיב גם אותך לסיבוב קטן, מה דעתך?"

"דעתי שתעזוב את האופנוע הזה בשקט. הגיע הזמן ללכת לישון."

"אתה תמיד הורס את כל הכיף." התאכזב נועם. "אם יורי היה מציע לך בטח היית מסכים לעשות איתו סיבוב."

"במיטה תמיד, על האופנוע לא."

"אבא! בחייך, אל תהיה מגעיל."

"אולי אתה יכול להסביר נועם, איך זה שלפעמים אני אבא ולפעמים קובה." ניצלתי את שעת הכושר ושאלתי שאלה שהטרידה אותי מזה זמן רב.

כשרק נפגשתי בנועם הוא קרא לי רק קובה, ואפילו הסביר לי בכובד ראש של נער מתבגר שאבא בשבילו זה רק הגבר שגידל אותו. עד היום הוא מקפיד לעלות מידי פעם אל קברו ולערוך לו אזכרה כל שנה, דבר שאני מעודד ומכבד מאוד, ובכל זאת, אחרי שהוא התגייס הוא החל לקרוא לי מידי פעם אבא. זה התחיל כשהוא היה בטירונות וחזר חולה לחופשה. המפקד הישיר שלו – מ"כ צעיר ושחצן - התעקש שנועם יחזור לבסיס למרות שהילד להט כולו מחום. אמרתי לנועם שאני אוסר עליו לחזור ככה לבסיס והסעתי אותו לבית חולים עשר, מתווכח כל הדרך בטלפון עם המ"כ האידיוט שלו ואחר כך עם עוד כמה מפקדים צעירים ואוויליים עד שהגעתי למפקד הבסיס שאישר לי לא להחזיר אותו במצב כזה לאימונים.

התברר שהייתה לו דלקת ריאות והייתי צריך לקחת אותו מבית חולים עשר לאשפוז ברמב"ם. ישבתי לידו כל הלילה, בודק כל כמה דקות שהאינפוזיה שלו תקינה, ומתווכח תוך כדי כך עם הדס שלא הבינה למה בחור בגילו לא יכול להישאר לבדו בלילה בבית החולים.

לקראת סופו של אותו לילה סיוטי הנחתי את ראשי על קצה מיטתו ונרדמתי לצידו בישיבה. בבוקר הוא הניח יד על עורפי, "קום אבא." הוא אמר, "תתעורר, אני חושב שהחום ירד לי." ובאמת ירד לו החום ואחרי שבוע הוא כבר חזר לבסיס, ומאז הוא היה קורא לי לסירוגין אבא או קובה, תלוי איך הרגיש כלפי באותו רגע.

"אני קורא לך קובה או אבא לפי ה...." ואז צלצל הטלפון והוא הסתער עליו בהתלהבות. חגי!" קרא בשמחה, "מה שלומך חייל שלי?" ותוך כדי כך נפנף לי בפראות שאצא מהחדר, דבר שעשיתי בשמחה.

חזרתי לחדר השינה, התפשטתי במהירות והחלקתי לצידו של יורי שישן על בטנו, מחבק את הכרית כמו ילד קטן.

ליטפתי בעדינות את גבו והוא מלמל משהו מתוך שינה ונדחק לעברי, משלב את רגליו ברגלי. כל כך הרבה זמן לא ישנתי לצידו של גבר, שכחתי כבר עד כמה זה נעים ועד כמה התגעגעתי לתחושה של גוף אחר חולק איתי את אותה השמיכה.

תחושה של נעימות ואושר פשטה בגופי, ניגרת בעורקי כמו דבש. הייתי מוכן לשכב ככה כל הלילה, לחוש אותו לצידי, לתאם את נשימותיו לשלי ולהיות פשוט מאושר מכך שאני חי, אבל השינה נפלה עלי בבת אחת ואני נרדמתי, מחייך.

7. עכשיו אתה מבין?

את השבוע הראשון של יורי אצלי אני זוכר כירח דבש מענג רצוף שמחה, סקס וצחוק. היה לנו טוב יחד, מהרגע הראשון הרגשנו נעים ונוח זה עם זה. הוא החליק לתוך חיי בקלילות נטולת מאמץ, התמקם בביתי ובחיי במין טבעיות כזו עד שאי אפשר היה להאמין שנפגשנו רק לפני ימים מספר.

את הימים הראשונים של חיי עם הדס אני זוכר כרצופים חיכוכים, מריבות וויכוחים מטופשים שמרטו את עצבי, וכנראה שגם את עצביה. רק אחרי שנה של חיים יחד כשהיא הרתה הפסקנו  לריב, וגם זה רק בגלל עייפות ואדישות ולא כי הצלחנו להרגיש נוח זה עם זה.

אולי בגלל הויכוחים ההם של ראשית נישואי מעולם לא חיפשתי ברצינות בן זוג לחיות איתו. הסתפקתי בכמה רגעי חסד גנובים פה ושם ופסגת שאיפותיי הייתה לילה של שנת כפיות רגועה. יותר מזה לא הצלחתי אפילו לדמיין, ופתאום אני גר שבוע שלם עם הבחור השקט, הרגוע, הנקי והמסודר הזה, ומוצא את עצמי מחייך ללא סיבה, נהנה ממראה פניו כשהוא מקשיב למוזיקה, קורא ספר, או יושב על הטרסה בחוץ ומצייר בעפרון זריז ומוכשר חלקת עשב סתמית שבציור שלו מקבלת מראה מושך לב וקסום.

הוא לא מתלונן שאני שומע מוזיקה של זקנים, למרבה הפלא שירים עבריים ישנים וג´אז זה בדיוק הטעם שלו. הוא לא משתוקק לצאת לרקוד במועדונים רועשים, כמוני גם הוא שונא צפיפות ועשן סיגריות. הוא משתעמם משידורי ספורט בטלוויזיה וחושב בדיוק כמוני שאגרוף זה לא ספורט ועדיף ערוץ ההיסטוריה, או סדרה בריטית איכותית על ערוץ שתיים המאוס, וכמובן ששוקולד מריר שווה פי כמה משוקולד חלב נחות. מכוני כושר מרתיעים אותו, הוא מעדיף להתעמל בפרטיות של חדר השינה שלו, ואין חביב עליו מקימה מוקדם בבוקר והליכה ברגל בין הגבעות המעוגלות הצופות על עמק יזרעאל.

אחרי שלושה ימים רגלו החלימה כבר לגמרי ולקחתי אותו בפעם הראשונה לפסל אלכסנדר זייד כדי לצפות על הנוף. היום היה בהיר, הראות הייתה מצוינת והעמק נפרש לפנינו בכל יופיו. הוא התנשם בעונג, חייך, לחץ בכוח את כף ידי ואמר לי תודה.

"הנוף שייך לכולם. אתה לא צריך להודות לי." צחקתי.

"אתה יודע למה אני מתכוון." אמר, ואכן ידעתי. הנוף הרחב והמרהיב שהשתרע למרגלותינו  הרחיב את הלב ועורר גם בי צורך להודות למי שלא יהיה שבזכותו אני מסוגל לטפס על הגבעה התלולה בכל בוקר, למלא את ריאותיי אוויר צונן, ולראות את צללי העננים חולפים לאיטם על פני משבצות ברכות הדגים הכחולות והשדות, חלקם חומים חרושים, חלקם ירוקים וחלקם צהובים. פסיפס מגוון שהשתנה לאיטו בהתאם לעונת השנה ומעולם לא עייפתי להביט בו מחדש.

גם במיטה שתקנו יותר מאשר דיברנו. העדפנו לגעת ולהביט מאשר להכביר מילים והסברים מביכים. אחרי שכתפו חדלה להכאיב לו ותנועות גופו נעשו קלות ובטוחות יותר הוא שאל אותי בביישנות, מביט בי בחשש נוגע ללב, אם אכפת לי שהפעם הוא יהיה למעלה.

"אני אשמח מאוד." אמרתי ונהניתי לראות את ההקלה והשמחה שלו על שלא העליב אותי. שמחתי להיווכח שבדיוק כמוני הוא לא רואה שום צורך להתקבע רק בצד אחד של הסקאלה המינית והוא מרגיש בטוח ורגוע מספיק במחיצתי כדי לגוון ולטעום מכל מה שיש למין בין שני גברים להציע.

"אתה כמו חתול." אמרתי לו אחרי כמה ימים, "גמיש, שקט, נקי ומסתדר בכל מקום."

הוא צחק, "אני באמת אוהב מאוד חתולים, אולי נשיג לנו...." ואז קלט מה הוא אומר ופניו קדרו. "אולי הגיע הזמן שאני אחזור הביתה?"

"מה הביתה?" נבהלתי, "איזה בית? למישהו שם בכלל אכפת ממך? לא שמתי לב?"

"תראה קובה זה ... זה מסובך."

"מה כל כך מסובך? נוח לנו יחד, אתה מסתדר איתי ואני אתך, וגם עם נועם אתה מסתדר, וברור לך שהוא מאוהב ללא תקנה באופנוע שלך, אז מה הבעיה? במקום לגור עם חברים מהצבא תגור איתי."

"זה לא אותו דבר."

"מפריע לך הקטע של שכר דירה? אז תשלם לי כמו שאתה משלם להם, מה הבעיה? רק שלי אתה צריך לשלם פחות כי אצלי תקבל רק חצי מיטה." התבדחתי וכרכתי יד על כתפו, "נכון שטוב לך איתי יורי?"

הוא הביט בי במבט בוחן והנהן, אבל נראה עצוב.

"מה קרה יורי? מה הבעיה?"

"יש דברים שאתה לא יודע עלי קובה."

"איזה דברים?" חייכתי, מנסה להתעלם מדקירת הדאגה שניקרה בליבי, "איזה סודות אפלים אתה שומר?"

הוא השפיל מבט ובחן את כפות ידיו, התחמק ממבטי ושתק.

"נו." האצתי בו, חש פתאום עצבני מאוד.

"ישבתי בכלא." פלט יורי במהירות.

"באמת?" נדהמתי, "מה עשית?"

"סירבתי פקודה."

"אהה! בכלא הצבאי? נו, שטויות. זה לא נחשב. איזה גולנצ´יק לא ישב בכלא? אל תהיה מצחיק."

"ויש עוד."

"מה עוד? יש לך אישה ושלושה ילדים ברוסיה?"

הוא הרים את מבטו הכחול אלי, בוחן בדאגה את פני, "אבל קובה, אמרתי לך שהגעתי לישראל בגיל חמש ומאז לא הייתי ברוסייה והרוסית שלי היא די עלובה."

"בסדר, נרגעתי, אין אישה וילדים ברוסייה. אז מה הסוד הגדול?"

"אני לא בדיוק מה שאתה חושב."

"אני חושב שאתה בחור נחמד ושאתה מתוק, ואל תגיד לי שלא," נגסתי בעדינות את צווארו. "בדקתי ואתה מתוק."

הוא הדף אותי ברכות. "נו, די קובה. אני לא יכול ככה. תן לי להסביר."

"בבקשה, אני מקשיב. תסביר."

"אבל אל תכעס. לא התכוונתי לשקר, לא אמרתי את האמת, אבל זה לא היה בכוונה."

"לשקר בקשר למה?"

"הגיל שלי."

"מה עם הגיל שלך? ואל תגיד לי שאתה קטין כי אני לא אאמין לך, בחור שאוהב את ריי צ´ארלס לא יכול להיות רק בן שש עשרה."

"אז בן כמה אתה חושב שאני?"

"מה זה משנה יורי, לדעתי אתה משהו בן עשרים וחמש לשלושים. זה באמת לא חשוב."

"אבל נועם אמר שאתה אוהב רק צעירים ושכל הבחורים שלך היו תמיד בגיל שלו, ואפילו פחות."

"זה היה פעם, כשהייתי צעיר וטיפש. עם הגיל זה עבר לי."

"באמת?" הבעת רווחה נראתה על פניו, "אז לא מפריע לך שאני בן שלושים ואחת ושבמאי אני אהיה בן שלושים ושתיים?"

"בן שלושים ושתיים? טוב, תראה, אני צריך לחשוב על זה. שלושים ואחת וחצי זה די קשיש, אבל אולי, אם תעשה קצת שיפוצים אצל מנתח פלסטי אז ...."

הוא בהה בי נדהם, לרגע כמעט האמין שאני רציני ואז קלט שאני מתבדח וצחק, וגם אני צחקתי, ואמרתי לו שהוא אידיוט וחבל שהוא לא מבוגר יותר כי מביך אותי להסתובב עם ילדים, אבל אין ברירה.

"למה אין ברירה?"

"אין ברירה כי רק אתך אני יכול לישון."