סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך

 

"תנו לי למות בשקט בבית"

יום חמישי, 7 ביוני, 2001, זה היה המשפט הראשון שהוצאתי שהתעוררתי מהתרדמת החלקית שהייתי על ספת הורי. התחננתי בפניהם באותו יום, אני מבקש, אני מתחנן, אל תקחו אותי לבית חולים, לא רוצה רופאים, לא רוצה ללכת לשום מקום, רק רוצה להשאר בבית על הספה של אמא ואבא ורוצה שיתנו לי למות בבית.

כן, יומיים קודם לכן, אמא לקחה אותי לרופא מומחה לריאות, הוא ראה אותי, הוא הקציב יומיים שהאולטימאטום שלהם פג ביום חמישי בשעה 10 בבוקר, 7 ביוני,2001.

הוא קבע שאם החום לא יורד, אם אני לא מתאושש ולו טיפה, הם לוקחים אותי, ההורים שלי, לחדר המיון בהדסה עין כרם. הוא יותר מזה, נתן כבר מכתב, כתב בו הכל והנחה את צוות הרופאים מה לעשות איתי ברגע שאגיע לבית החולים. פשוט כך, כאילו הוא כבר צופה את הבאות.

לא אשכח את היום הזה, זה יום שנשאר חרוט בליבי וישאר בליבי כל חיי. היום בו התחננתי בפני הורי שאני רוצה למות, לא רוצה לחיות יותר, אין ערך לחיים שלי, איבדתי כל תקווה ורצון לחיות ורציתי למות, והרצון שלי היה למות בבית הורי שם גדלתי ושם גידלו אותי.

שכבתי על הספה בסלון, קודח מחום, אדיש לכל דבר, אדיש לסביבה אבל מודע לכל מה שקורה איתי, ידעתי הכל מה שקורה איתי. השיעול לא הפסיק, שיעול יבש וטורדני שרק נהיה חזק וחזק יותר ויותר. מקל, הייתי, ירדתי כמעט 20 קילו במשקל,  פשוט יחסית למה שהייתי בשגרה, פחות 20 קילו. חלשלוש מוחלט.

ההורים שלי ניסו לדבר איתי אבל אני המשכתי בשלי, תנו לי למות ביקשתי, בבית, לא בית חולים, לא רוצה לשמוע על זה, לא מוכן אפילו להקשיב לזה שרוצים שניסע לבית חולים.

אבל שום דבר לא עזר.

אבא באותו בוקר הלך לעבודה לסדר משהו וחזר, אמא הייתה בבית, היא טיפלה בי במסירות שאני לא יכול לתאר במילים, זה קטן.

אבא בא חזרה וניסה לשכנע אותי שוב, הוא הפציר בי שנלך לחדר מיון ואני מתעקש, לא הולכים.

פתאום הוא עזב אותי, חשבתי זהו, ניצחתי, הוא ויתר, אני יכול לגסוס ולמות לי בשקט בסלון שלהם ואז ראיתי שהוא לוקח תיק, אורז כל מיני דברים בתיק, שם כל מיני חפצים, ואומר לי, בוא, הולכים לחדר מיון. אמרתי לו שוב שאני לא רוצה ללכת אבל הוא אמר לי שלא יעזור לי כלום, הולכים לחדר מיון.

לא היה לי כוח להתווכח איתו, הייתי חלש ואפילו להתווכח לא היו כוחות, הם הזמינו מונית, וצעד אחר צעד צעדתי למונית, שאני נפרד מהבית ובעצם יודע לעצמי שבמקום שאמות בבית, אמות בבית החולים. ביציאה מהבית הסתכלתי עליו, נפרדתי מהבית, נפרדתי מהמקום תוך ידיעה שאני למקום הזה לא חוזר.

הדרך לבית החולים במונית נראתה כמו נצח, הרגשה שאני במסע האחרון שלי של החיים אל המוות.

הדרך אל בית החולים נראתה כמו המסע אל הגהנום.

הגענו לבית החולים, קיבלו אותי מהר בזכות המכתב של הרופא, השכיבו אותי על מיטה, התחילו לבדוק אותי, הגיע רופא, אחד ועוד אחד והתחילו לקרוא את המכתב, בהתחלה לא היה שום דבר מיוחד אבל פתאום, חיברו לי את האצבע למד חמצן בדם ואז החלה מהומה.

חמצן באף, אינפוזיה עוד  אינפוזיה, אחות רצה לפה אח רץ לשם, אוסף של רופאים לידי, בלאגן, פתאום מגיע מישהו שלוקח אותי לצילומים ומחזיר אותי, ובעצם מאותו רגע רחש בחש מהומה שכל הזמן לידי אח או אחות, רופא או רופאה ואבא שלי שצמוד אלי ודואג לי כמו שמזמן לא ראיתי אותו ככה. אמא הגיעה יותר מאוחר גם היא והצטרפה כי הרגישה לא טוב קודם, והיא גם באה להיות בכל המהומה הזו.

שעות עוברות, הבלאגן חוגג, רופאים באים, רופאים הולכים, מדברים עם ההורים שלי ואני לא יודע מה אומרים להם בכלל. אני יודע שיש מהומה אבל לא יודע עד כמה נוראה המהומה הזו.

מגיע הערב, שעה 7 או 8 או 9 לא יודע מה הייתה השעה, הרופא האחראי דיבר איתם והעלו אותי אחרי זה לקומה 7 בבית החולים. קומה של מחלקה שכמעט אין בה אנשים, הכניסו אותי לחדר שהייתי בו לבד. רק אני ואחות שכל הזמן דואגת לי ומטפלת בי.

מה שלא ידעתי באותם רגעים ונודע לי רק הרבה זמן אחרי (שנתיים אחרי הכל) שבעצם להורים שלי אמרו שאני בסכנת חיים ממשית והרופאים הבטיחו להאבק על חיי ועל כך לא ידרדר מצבי.

תקעו לי בורידים אולי 3 אינפוזיות וכל הזמן הכניסו חומר בורידים שלי בלי סוף, לא אחד אחד, שלוש ביחד כל הזמן היו מחוברים, בלי סוף.

בשלב מסויים שהייתי במחלקה למעלה ביקשתי מאבא ואמא שיילכו הביתה לנוח, לא היה לי בעצם מה להפסיד,המחשבות היו, לנסות להשתחרר מהכבלים של האינפוזיות ולקפוץ מקומה 7. זה המחשבות שהיו בליבי. די, לתת לכל זה להגמר. לעשות סוף לכל הסיפור הזה, שאני לא אסבול ובטח לא הם. ההורים שלי.

הם הלכו הביתה, אבל כל הזמן היו לידי או רופא או אחות, מידי פעם קצת הצלחתי לנמנם, אבל לא ישנתי כל הלילה שאני רואה את הצוות הרפואי לא מש ממיטתי כאילו אני חולה אח"מ ממדרגה ראשונה.

הגיע בוקר, כנראה שנימנמתי קלות, שפתחתי את העיניים ההורים שלי היו לידי. ביקור רופאים, עוד רופא, עוד רופא, עוד אינפוזיה, עוד צוות רפואי וככה כל הבוקר, רופא נכנס, רופא יוצא, קבוצת רופאים נכנסת קבוצת רופאים יוצת. ובין לבין אחיות ואחים שבודקים ומודדים דברים ללא סוף.

בכל המהומה הזו כל פעם הגיע אלי מישהו או מישהי שניסו לתחקר אותי אם אני הומו, אם אני קיימתי יחסים הומוסקסואליים או כל דבר דומה לזה ואני כמו אחד שפתאום נפל לו האסימון ופחד פחד מוות, לא אמרתי להם דבר על כך שאני הומו, הייתי אז עמוק בארון ורק זה מה שהיה חסר לי שפתאום זה יצוץ שם. התחמקתי מכל אלה שבאו לשאול ולא שלחו רק אחד, שלחו כמה וכמה באותו יום.

השעות נוקפות, יום שישי, אמא איתי, אבא איתי ,האחים שלי באים בעצם כל המשפחה לידי בבית החולים כאילו שהם מודעים לזה, והיום אני יודע שהם היו מודעים לזה שהם בעצם אולי הולכים לאבד את הבן – האח.

אחר הצהריים, יום שישי, הרופא שלי, זה ששלח אותי לבית החולים, איש דתי, מגיע לבית החולים אחרי שכבר מסתבר היה לידי כמה פעמים, ואמר להוריד אותי לסי טי של הריאות. הורידו אותי שאני שוכב על המיטה, והכניסו אותי לסי טי דחוף. שאני הוצאתי אחרי הרבה זמן מהסי טי, סיפרו לי שמשם אני עולה לחדר טיפול נמרץ ומעכשיו אני אהיה שם.

אני עובר לטיפול נמרץ.

אמממממממממממממממממא.

לקחו אותי לקומה 8 בהדסה עין כרם, טיפול נמרץ, הבנתי שמשהו יותר חמור מתרחש אבל לא הבנתי מה קורה, לא ידעתי שאולי אלה השעות האחרונות בחיים שלי ובעצם כל מה שנעשה שם זה בעצם להלחם על החיים שלי, שאשאר בחיים.

כן חברים, היום לפני שש שנים זו הייתה החוויה שלי, הייתי כבר עם רגל וחצי בקבר, הייתי כבר בחוץ, המקום שלי כבר היה יותר באזור המוות מאשר באזור החיים. בעצם, גססתי אז, וכנראה שכוחותי האחרונים היו כוחות נסתרים שלא נתנו לי למות ומהרצון למות, הגוף שלי בצורה כזו או אחרת, כוחות נסתרים אחרים, שלא יודע מאיפה הם באו ציוו עלי להלחם ולהשאר בחיים.

אני רציתי למות, אבל כנראה כוחות אחרים ציוו את החיים.

כן, לפני שש שנים, היום לפני שש שנים המוות התדפק על דלתי.

היום, שש שנים אחרי אני חי, אני חי את חיי, חי עם תרופות, חי ואמר לי לא מזמן מישהו שהוא אדם מאמין שכנראה נבחנתי על ידי בורא עולם והוא שלח אותי כשליח שלו לעזור לאחרים שזקוקים לעזרה. האיש הזה, האיש המאמין טוען שהמוות שלי שכמעט היה בעצם הוביל אותי למסלול חיים חדש שמעמדת מוות זה לעמדת שליחות עליונה לעזור לאחרים ולתרום לזולת ולתת את הכוחות שלי לאלה שזקוקים לעזרה.

אני מודה, ככה אני מרגיש, כאילו יד עליונה כיוונה אותי למוות, בחנה את הרצון שלי לחיות והבינה שאני צריך לחיות ולעבור מעמדה של מוות לעמדה של שליח ציבור.

כן, היום שש  שנים עם איידס, חמש וחצי שנים כבר כאדם שהפך להיות מנתמך לתומך. אחרי חצי שנה של ייסורים הפכתי להיות אדם תומך מנתמך, אחרי חצי שנה שבהם החיים שלי היו גהנום השתנו חיים ובחרתי בדבר אחד,

בחרתי בחיים.

כן, שש שנים אחרי, אני מנהל את אתר האיידס ופורום האיידס הגדול במדינה ששם את השליחות בהתנדבות מול העיניים.

כן, שש שנים אחרי, אני עובד, מתפרנס בכבוד, חי.

כן, שש נים אחרי, יש לי בן זוג, שהכרתי אחרי שנה מהמחלה ואנו ביחד כבר חמש שנים בקיץ זה וחיים באושר ושמחה ואהבה גדולה.

כן, שש שנים אחרי והפכתי לאדם אחר, אדם טוב יותר, אדם איכפתי יותר, אחד שהזולת חשוב לו לפעמים יותר מעצמי ובעצם שש שנים אחרי אני אדם אחר שהיום יכול להיות מציין יום הולדת שש בחיים שלי.

מבית החולים השתחררתי ב 21 ביוני.

ביקשתי מהם, להשתחרר ליום ההולדת שלי וקיבלתי מתנה ליום ההולדת שלי ה 38, השתחררתי מבית החולים ואת יום ההולדת שלי חגגתי בבית, יום הולדת 38 ובעצם יום הולדת מספר 1 של אדם שנולד מחדש.

שש שנים אחרי, מהמוות, לחיים.

ג´וני ירושלים