סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך 

הקדמה:
את הסיפור הזה קיבלתי לפני מספר שני על ידי גולש, הוא קיבל טיפה שדרוג להתאמה לאתר והוא מאד חזק והעיקר, הסיפור הזה אמיתי.

מכתב פרידה של מלאך בשדותיכם

שלום לכולם.

היום חזרתי הביתה מבית החולים לאחר אשפוז ממושך וטיפול קשה שלא הצליח. מתוך הבנה מלאה של העומד לקרות, כתבתי את אשר על ליבי במכתב זה. לאחר כתיבתו, החלטתי לפרסם אותו ברבים, כדי שכולם יבינו כמה חשובה היא מתנת החיים.

זהו סיפור אמיתי ולא שיניתי בו דבר. איני מתבייש במה שעברתי בחיי, או במה שאני עובר כיום. להפך, אני גאה שכך ניתנה לי האפשרות לבחור ולהפרד מכל אלו אותם אהבתי.

נלחמתי בחיי, וכעת זה הזמן להרפות ולהמשיך הלאה, לעולם שכולו טוב.

אני מבקש בכל לשון של בקשה, שאם אתם אנשים רגישים המתקשים בקבלת המוות והאובדן, אנא אל תקראו את מכתבי האחרון. כתבתי אותו כדי להקל על סבלה של משפחתי הקרובה וחבריי, ולא כדי להכאיב יותר. כולי תקווה שתמצאו במכתבי נחמה והבנה כפי שאני מצאתי בכתיבתו. אל תרחמו עלי, בבקשה, אלא רק תעריכו את המתנה הגדולה ביותר שניתנה לכם - חיים. ובאשר אתם, זכרו את צוואתי, צאו, חייכו, תאהבו ותהיו מאושרים במה שניתן לכם.

להתראות.

- - - - - -

הנה חזרתי היום הביתה, סופסוף נשלפו הצינורות הארורים האחרונים מגופי והייתי חופשי לקום מהמיטה ולטייל מבלי למלא את הרצפה בשלוליות עמוקות של דם ודמעות. ההקלה של התרופות ששטפו את הגוף ואינן עוד, הזריקות, האנטיביוטיות והקוקטיילים שכל כך כאבו בבשרי. בנפשי. אין עוד תרופות בדמי, אין עוד רעל מלבד אותן טיפות מורפיום קטנות שמקילות עם הכאב. עם הסבל.

ומתחילים החיים האמיתיים.

סופסוף הריח האמיתי של הגשם אותו ראיתי מחלון בית החולים, מהמיטה בחדר הבודד, עליו נכתב "בידוד". סופסוף התחושה של הקור האמיתי מנגד לחימום המכני והבלתי-טבעי של בית החולים. הכל קורה לי פתאום, הבועה המוגנת שבה חייתי התנפצה, והנה אני, בדרך הבייתה.

סופסוף הדרך הארוכה הביתה, הנסיעה המקוללת הלוך, שנראתה כל כך קצרה, הופכת פתאום לנסיעה ארוכה שמתארכת ורק מקשה. והנשימות שמכאיבות ודוקרות, והצחוק המתגלגל שכל כך מוכר לי שוב מכאיב. וכמה טוב שכך. לפני שלושה חודשים הובאתי לשם, מתוך תקווה שאשוב הביתה בריא, שלם, מחייך. והנה אני שב הביתה, שלם, מחייך. אך לא בריא. הנה אני שב הביתה על מנת לשוב אל מקום אחר.

ובבית הכלבה שגדלה איתי מאז הייתי בן חמש, היום היא כבר בת 16, כמעט ולא שומעת, ורק עלי היא קופצת בשמחה, מלקקת, בוכה כל כך, מאושרת. וגם אני, מתרגש, ולא יכול לשכוח את עיניה החומות והחכמות שכאילו אומרות "עכשיו אני כאן בשבילך, שנינו נדעך כאן ביחד זה עם זה". ואני נזכר ביום שהבאתי אותה הביתה מהגן במושב, נושא אותו בזרועותיי. היא הייתה גורה קטנה ומיבבת, מלאת שמחת חיים ואושר. כמה טוב היה לחזור מהגן, מבית הספר, מהתיכון, מהצבא, ולראות אותה שם קופצת לקראתי. כמה היא שמחה כשהגעתי כל יום עם האופנוע שכל כך הפחיד את אמא. "אתה עלול למות" היא אמרה לי ביום שקיבלתי את הרשיון וקניתי את חתיכת הפלסטיק שעשתה אותי כל כך מאושר.

"לא חסרות מספיק סיבות למות היום, בעולם שלנו" אמרתי לה. אני עלול למות על האופנוע, בצבא, ואולי אפילו בדרך חזרה למושב, כשמכונית תדרוס אותי בכביש. לרגע לא דמיינתי שאני, שהייתי בריא כל חיי, אגסוס ממחלה כל כך קשה ומאכלת.

אני נזכר בלילה שבו הכלבה המליטה בפעם הראשונה. היא באה לחדרי, יללה, והעירה אותי בעדינות. השכבתי אותה על המגבת, וראיתי איך היא בשקט גונחת ויולדת לעולם הזה שישה כלבלבים חמודים ומתוקים בדיוק כמוה. ליטפתי אותה, הייתי שם בשבילה, ראיתי איך היא שמחה ובטוחה איתי. לרגע לא דמיינתי שיבוא יום והיא תהיה כאן בשבילי כמו שאני הייתי בשבילה.

ואני נזכר בפעם הראשונה שנפלתי על השטיח בסלון, מוקף שלולית גדולה של דם, והיא עומדת לידי, נובחת, בוכה, מיללת, חסרת סבלנות, קוראת לאמא שתבוא לראות מה קרה, חסרת אונים, בוכה, ואמא באה, וצועקת, וקוראת לאמבולנס.

והרופאים הירוקים במסיכות, וצינורות הפלסטיק היוצאים מגופי. כל זה היה כל כך מזמן. והכל היה טרי, ומפחיד, בימים שעוד פחדתי מזריקות ומחטים.

מי היה מאמין ששנתיים אחר כך אחדיר לעצמי את העירוי בבית החולים, ואומר לאחות את המינון המדוייק של התרופה שעלי לקבל בכל בוקר.

ובצהריים.

ובערב.

ופתאום אף אחד לא מזהה אותך. החבר הכי טוב מהתיכון שפוגש אותך, רק שלוש שנים עברו, ואתה כבר לא אתה. אתה, שהיית כל כך חסון וגבוה, ופתאום עורך  נעשה שקוף וחסר צבע. ועיניך הירוקות עדיין בוהקות כמו פעם, אך שקועות הן בארובות העין, מוקפות עיגולים כהים של חוסר שינה וכאב. ושיערך  השחור שממאן לגדול, הבנדנה האדומה שקנית בטיול השנתי בכיתה י´ על הראש, והחברה קוראים לך "שחיפוס". והמרחקים שגמאת יחד עם חבריך לאוהל מתגמדים לכדי סנטימטרים בודדים, מהמיטה לחדר השירותים, ומותירים אותך באפיסת כוחות.

והנפש, האומרת חדל, האומרת די, מספיק.

הדרך הביתה היא נקודת דרכים בחיי. כשהגעתי לבית החולים, האמנו שנצא ממנו בריאים ושלמים. ידעתי שהמאבק יהיה קשה, שיהיו בו עליות ומורדות. הייתי בטוח שכשאראה את הרי ירושלים מן החלון אהיה בריא. אולי חלש, אולי עייף, אולי כואב, אבל בריא.

תמיד בחרתי לחיות, להרים את ראשי, להלחם. לקבל באהבה כל הזייה, כל שלשול, כל גל בחילה שעלה בי. לקבל באהבה את גלי החום, את הרעד האינסופי, את הכאב המשסף. כי ידעתי שיהיה טוב.

 ידעתי גם לקבל בהבנה את צילומי הרנטגן המראים עוד ועוד סימנים של דלקת ריאות מחמירה וריאות שחורות. כתמים שמתרבים כמו פתיתי שלג הנערמים על המדרכה בליל חורף. כמו נקודות עובש על פרוסת לחם.

עומס נגיף מטורף יאמר הרופא. והסחרחורות הלא מובנות מקבלות מובן חדש. "מערכת החיסון שלך היא אפס CD4 של אפס אמיתי". ברוך הבא לעולם ההזיות, אתה מוזמן לפקוח את העיניים ולחלום. והאנשים, מה הם עושים סביבי, מה כל ההמולה הזו, ומי זו האישה הזו שדומעת אלי מבעד למסכת החמצן?

ופתאום הנשימה נעשית כבדה, ופתאום הכל מסתחרר.

והמפתחות לאופנוע שאני כל כך אוהב נלקחו ממני, ואין יותר נסיעות ארוכות בשבת לחברים. ואלו שאהבתי פוחדים כבר לבוא ולבקר, רק מתקשרים, ומתרצים, זה עסוק במבחנים, זה נסע לטיול בהודו. וכולם משתחררים מהצבא, ואני, נעלי הקרב שלי עוד שוכבים מתחת למיטה בחדר. החברים פתאום פוחדים לבוא, ללטף את ראשי, ואני לבד, כל כך לבד. אמא מפחדת לגעת בי, פעם היא נגעה ודם זלג מאפי והיא פחדה להדבק. מאז היא חוששת. אבא מסתגר בחדר השני, מעמיד פנים שהכל יהיה בסדר, שהנה הרופא יסיט את הוילון ויאמר "הוא הבריא, קחו את סיכום המחלה ולכו הביתה".

נלחמתי, בכל כוחי נלחמתי. כל איבר בגופי, כל סנטימטר בנשמתי נקרע לגזרים במאבק הזה. ולפני כמה ימים סימן השאלה האדום שרחף מעל ראשי הפך, ברגע של צלילות, לסימן קריאה ברור. אין עוד טעם במאבקים, זה הזמן לפנות לדרך חדשה.

אומרים שיש חיים אחרי המוות, אומרים שיש מקום לאנשים כמוני, לא עשו רע לאף אחד, שלא הזיקו, שלא הרעו, שרק באו למלא את העולם הזה באהבה, בחמלה. "תמיד היה ילד אהוב על חבריו, חייכן ומצחיק" יגידו עלי בעוד זמן מה. "ילד עם לב של זהב, עם עיניים צוחקות וחזה רחב, זקוף וגאה".

היום זה כבר ברור לי, וגם הוריי מתחילים להבין את הגזירה שנחתה עלי. את אותה פרידה שמתקרבת. את אותה מילה נוראה, "מוות", שפתאום אני מקבל באהבה ובהבנה.

אני הולך למות.

הנה, אמרתי את זה. אם פעם רעדתי בכל פעם שחשבתי את צירוף המילים האלה, כשחיברתי מילה למילה ויצרתי את המשמעות הזו, פחדתי שתהיה לו משמעות מיסטית, מעין נבואה שתגשים את עצמה. ואט אט, הפחד הזה מפני המוות הופך לחלום. ואט אט מתגבשת ההחלטה להניח את ידיי וללכת בשלום. להפרד מכל חבריי לגדוד, מבית הספר. לומר שלום לחברים, לאנשים, לבקש את סליחתם של אלו בהם פגעתי, את אלו שהעלבתי, לסלוח לכולם ולהפרד עם חיוך.

איני מפחד מהדרך אל האור, ממנה כבר חזרתי פעם ועוד פעם. איני מפחד מהכאב, אני אותיר אותו מאחוריי. היום, ההבנה שהסוף מגיע, חלחלה סופסוף לדעתי. החלטתי להשמע לגופי ולומר "חדל".

עשרים ואחת שנים ביליתי בעולם הזה. אהבתי, שמחתי, צחקתי, כתבתי, שרתי, ניגנתי. ביליתי שנים נפלאות לפני המחלה, וגם במהלכה, היו רגעים נפלאים של אושר ושמחה. את הרגעים האפלים אשאיר מאחור.

גם הרופאים מסכימים עם הדרך אותה בחרתי. היום, בדרך הביתה, התבוננתי בעצים הירוקים התמירים במבואותיה של ירושלים. התבוננתי בצמרותיהם הגבוהות, ולחשתי אליהם "נתראה בקרוב, שמיים".

הם נעו, מעם הרוח או מתוך ידיעה פנימית שכך יהיה.

ושלווה אמיתית מלאה את גופי, לראשונה מזה זמן רב. והאושר שוב מילא אותי, בידיעה שהנה אני עומד לשוב הביתה.

וניתנה לי ההזדמנות המופלאה לומר לכולם שלום.

ובעוד כמה שבועות, בהלוויה, הם יקראו את המכתב הזה שכתבתי. ויניחו זר חמניות צהובות שתמיד עודדו את רוחי בשעות הקשות. ואמא תבכה, למרות שהשבעתי אותה שלא תבכה, ואחי הקטן יקבל את האופנוע שלי שתמיד רצה ואת ברכת הוריי בחייו.

ואחותי הגדולה, אותה אני כל כך אוהב, תקבל את הפסנתר עליו ניגנתי לשנינו שירים, ואת קלטת השירים שהכנתי לה, ואת השירים האחרונים שכתבתי.

לא רכוש פיסי היה לי בעולם הזה, אותו אתן הלאה. אני משאיר למשפחתי וחבריי את מורשת הרוח ואומץ הלב, את הרצון והכוח להתמודד עם הקשים ולהישיר מבט אל עבר הסכנה. אני,  שהייתי מאוהב עד כדי כאב, אני, שדהרתי לאילת עם חבריי במהירות שיא, שלא ידעתי פחד, מותיר לכם את הידיעה שאין אושר אמיתי ועמוק יותר מאהבת המשפחה, החברים, וחרות הנפש.

ובכל יום אביב חם, בו תראו פרפר צהוב המעופף מעל שדרת חמניות המפנות ראשן אל השמש, חשבו עלי. וכשתחושו את מגע הרוח הקרירה על פניכם תדעו שזה אני, שבתי לשדות ילדותי, אל מחוזות חיי ומותי.

אני אוהב אתכם.

אני.