סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך




 

חומות של שתיקה - מכתב של נשאית איידס
"יש לי בית, עבודה, אהבה וחלומות על ילדים, אבל עדיין קשה לי לספר את הסוד שלי, ותזכרו: המחלה לא קשה, אלא הבידוד החברתי". מיוחד ל-nrg: מכתב אישי מנשאית לכבוד יום האיידס

מה שאני רוצה לכתוב עליו הוא קצת שונה ממה שאפשר לדמיין שנמצא על סדר היום של נשא מצוי. כי בסך הכל, לו הייתי משקיפה על החיים שלי מהצד, אני נמצאת במקום טוב בחיי. לא מזמן סיימתי בהצלחה את לימודי והתחלתי לעבוד במקצוע שלי, אני עובדת בחברה גדולה, עם עוד הרבה אנשים צעירים ושאפתנים כמוני, יש לי בן זוג מדהים שמבין אוהב ומקבל אותי עם או בלי האיידס וחברים שאני נפגשת עמם בערבים ובסופי שבוע שחלקם יודעים שיש לי איידס וחלקם לא, ורופאי מבטיחים להוציא אותי לפנסיה.

אני אמנם צריכה עדיין לזכור לקחת את כל שמונת הכדורים שלי פעמיים ביום, ללכת לבדיקות כל שלושה חודשים, לאכול נכון ובריא כדי לצמצם את תופעות הלוואי של התרופות הגורמות לאי סדירות במערכת העיכול, להדחיק מזיכרוני את תופעות הלוואי לטווח הארוך, כי בלאו הכי אין הרבה שאני יכולה לעשות בנוגע לזה ולהיזהר בלשוני ליד כל הסובבים אותי שלא ייפלט בטעות משהו הנוגע לאורח חיי עם איידס. אז מה חסר לי בעצם? 

לא הבן זוג – כי כאמור יש לי. לא העבודה, או אם תרצו לקרוא לזה עתיד מקצועי – כי גם הוא די מובטח. ואם כבר בעתיד עסקינן, אז להבדיל מהעתיד שהיה לנשאים וחולי האיידס לפני כמה שנים אז לי יש הרבה יותר. יש תרופות חדשות שמאפשרות לי לחיות באיכות חיים די גבוהה ובמשך די הרבה זמן... בואו נגיד שיש עוד המון מחלות, שלא נדע, שממש לא הייתי מחליפה בהן את איידס שלי

אז מה בעצם חסר לי?

מה שחסר לי, זו תחושת החופשיות והנינוחות שהייתה לי פעם עם כל אדם. ואני אסביר את עצמי: לפני כמה שנים, תקופה לא ארוכה לאחר שנדבקתי, הרגשתי כאילו אש בוערת בעצמותיי לספר על עניין האיידס לסובבים אותי. לשתף, לדבר, לראות איך אנשים מגיבים. לא רציתי שירחמו עלי, תמיד הייתי גאה מדי בשביל זה, אבל לא הייתי מתנגדת לאיזה טפיחה קלה על השכם כאות עידוד ואני מודה, גם איזה שבח קטן מלטף אגו בדבר העובדה שאני מתמודדת ועומדת לי על שתי רגלי.

אז אחרי התלבטויות ארוכות, ערב אחד, בצורה ספונטאנית תוך כדי התפרצות רגשית, סיפרתי לחברה, חברה שלא הכרתי הרבה זמן יחסית, אך הרגשתי שאנו קרובות מספיק, בדבר האיידס. היא התחילה לבכות, איני יודעת מתוך מה זה היה – פחד, צער, כאב... אז אחרי כחצי שעה של בכי שלי ושלה במשותף הגיעו השאלות המביכות. גם היא הייתה מובכת לשאול וגם לי ננעצה סכין בלב בכל פעם ששאלה.

היא התחילה לנסות להיזכר מתי היא ואני באנו במגע – האם כשהלכתי לשירותים אצלה בבית, האם כשהתחבקנו, האם כששתינו מאותו הקש את המשקה בפאב ועוד ועוד ועוד. היא כמובן ביקשה סליחה והתנצלה שוב ושוב לפני כל שאלה ששאלה ואמרה שהיא יודעת שלא נדבקים

ושפחדיה אינם רציונאליים, אך היא לא יכלה לשלוט בהם באותו הרגע וביקשה שאני אעזוב את ביתה.

חשוב לי לומר שלמחרת היא נרגעה, חיבקה, תמכה והתעניינה ולא פחדה יותר מעולם לעשות את כל הדברים שהיא שאלה אותי עליהם והמשכנו להיות חברות, כשאנו נמצאות ביחסים טובים עד היום. אני מניחה שהיא שכחה מהר מכל הסיפור הזה, אך אני זכרתי את זה לעולם כי באותו היום נפל דבר. באותו היום הבנתי שאסור לי לשתף. שאני אמורה לנצור ולשמור את הסוד אצלי גם אם הוא מתפוצץ לי בפנים, גם כדי לחסוך כאב מעצמי וגם כדי לחסוך כאב והיסטריה מאנשים אחרים.

ואני יודעת שתגידו שאולי זה לא ממש רציונאלי ואני יודעת שזה אכן לא ממש רציונאלי, כי יש לי חברים אחרים שסיפרתי להם והם הגיבו בצורה מדהימה, אך חוויה אחת חד פעמית שרטטה לי גבול מסוים שאיני יכולה לעבור אותו וחומת המגן שביני לבין כל יתר העולם צמחה בעוד כמה קומות. אתם בטח חושבים שאני ניפחתי את הסיפור מעבר לכל פרופורציה. אז מה? אתם תגידו. יש הרבה דברים אישיים שאדם שומר לעצמו ולא מספר אותם לאף אחד, פרט לחברים קרובים ומשפחה. יש אנשים שחולים במחלות אחרות, לא משתפים בכך את כל סביבתם וחיים עם זה טוב מאוד

אבל אני רוצה להסביר לכם משהו מעבר: כשאתה לא יכול לשתף את האדם שעומד מולך בכאב שלך, בעיקר כשהוא פנימי, עמוק ומשליך על כל דבר בחייך, בשלב מסוים אתה נהיה אטום לגמרי גם לכאב של אנשים אחרים והשלב הבא הוא שאתה פשוט מפסיק להרגיש. אתה לא משתף בכאב שלך, אז אתה מפתח אטימות אליו ועם הזמן מפתח אטימות לכאבו של הזולת כי מערכות יחסים בין אנשים זה קח ותן.

ואין לי בעיה לתת. חברי הקרובים אף יעידו כי הייתי אדם מאוד מעניק ונותן לפני כמה שנים, עד שפשוט בשלב מסוים התרוקנתי ולא היה לי מאיפה לתת, אז פשוט הסתגרתי בעצמי מבלי לצאת החוצה ומבלי לתת לאף אחד להיכנס. ואתם יודעים מה הדבר הכי נורא בזה שאתה הופך להיות אטום לכאב? זה שאתה הופך להיות אטום גם לשמחה. ואז חייך עוברים מעליך בסוג של אפרוריות מעיקה, תוך כדי זה שאתה נזכר מדי פעם שצבעי העולם היו בוהקים.

ברכה ענקית נפלה בחלקי שבן זוגי הצליח לחדור ולראות מבעד לכל מעטה השריון שעטיתי על עצמי ולא נכנע עד ששיתפתי אותו וקיבלתי אותו. שימו לב, אני אומרת שאני קיבלתי אותו ולא הוא קיבל אותי כי באיזשהו מקום נראה לי שאני יותר התקשיתי להיפתח אליו ולקבל את אהבתו, מאשר הוא לקבל אותי עם האיידס. אז בהזדמנות זו אני רוצה גם לספר לכם עד כמה זוגיות זו מדהימה ועד כמה חיבור ביני לבינו הוא עמוק ובוגר. עד כמה האופן שבו אנו חולקים את האהבה שלנו ואת האיידס שלי הופך אותנו לחברים הכי טובים ומחזק אותנו, ואיך אנו מתנהגים כמו זוג רגיל לכל דבר ועניין וחולמים את אותם החלומות כמו כל זוג אחר על בית, משפחה, ילדים וכלב.

כן, כן, ילדים כי אין שום סיבה שלא נביא ילדים לעולם. ולכל המפקפקים, נכון להיום סיכויי ההדבקה באיידס מאם נשאית איידס מטופלת בתרופות לילוד בלידה קיסרית הם פחות מ- 2%. אני בטוחה שתסכימו עימי שנשים לעתים יולדות לידות עם סיכונים שונים אף רבים יותר מזה, ורובכם ודאי לא תשפטו לרעה את האישה שמביאה ילד לעולם, על אף הסיכון שיחלה באיזו מחלה תורשתית שיש לאחד מהוריו.

אז אנא אל תשפטו אותי, כשאני מספרת לכם שאני מתכוונת להביא ילדים רק בגלל דעתכם הקדומה על איידס. אך נעזוב לרגע את העתיד ואת נושא הילדים השנוי במחלוקת ונחזור לכאן ועכשיו. עם בן זוגי אני צעד אחרי צעד מנסה ללמוד איך זה שוב להרגיש, גם את הכאב וגם את השמחה. אך לצערי, לא כך הוא עם כל הסובבים אותי. עמם אני עדיין מרגישה את החומה הזאת שמפרידה ביני לבין כל האנשים הנורמאליים, את השתיקה שעלולה להעלות לי במקום עבודה, בנחת חיי משפחתי, בילדים שאני אביא לעולם. 

לכן, אני מקווה שדברים אלה יגרמו לכם להסתכל על דברים בצורה קצת שונה ואולי העובדה שאני מנהלת מערכת יחסים עם בן זוג שאינו נשא תסביר לכם שאיידס זה כבר לא דבר כה נורא ושנשא איידס היום חי ומתנהל ככל אדם רגיל, כשלמעשה הדבר הנורא ביותר הוא לא המחלה עצמה, אלא הבידוד החברתי הנלווה אליה, כך שפעם הבאה שנשא שירצה לספר לכם שיש לו איידס, נשא אחר – לא אני, יהיה לו כבר הרבה יותר קל לשתף אתכם.  

מתוך אתר נענע – הקישור – לחצו כאן