סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 

פרולוג

מאז שנחת בארץ, כמה ימים לפני שהחל פסטיבל התקשורת לציון שנה למלחמת לבנון, סבל מיצי מכאבי ראש בלתי פוסקים.

לרוב הם היו עמומים, בקושי מורגשים, יותר אזהרה מאשר כאב ממשי, אך לפעמים, בעיקר כשהיה עייף או נרגש במיוחד, הם התגברו לכמעט מגרנה.

למרות זאת לא ויתר משה מצקין - המכונה בפי כל מיצי - לעצמו וביצע אחת לאחת את כל התכניות שתכנן בקפידה עוד בהיותו באנגליה.

נחוש והחלטי התמיד לבצע את כל ההחלטות שהחליט לקראת יום הולדתו העשרים וחמש - שכר דירה לא יקרה מידי במקום שקט עם נוף יפה, רחוקה מכל מה שהוא סימן לעצמו כאזורי הסכנה שלו, נרשם ללימודים בסמינר אורנים, והקשה מכל - עמד בגבורה במתקפת ההערות המזלזלות של בני משפחתו - בעיקר אימו, אבל גם אביו ואחיו הצטרפו - שראו בתכניתו לוותר על אזרחות בריטית ועל עבודה משתלמת בבנק כדי להפוך למורה במדינת ישראל עוד אחד מהשיגעונות של מיצי שנודע לשמצה בחוסר היציבות שלו ובהחלטותיו הפרועות וחסרות ההיגיון.

"ומזל שהם לא יודעים עלי את כל האמת." סח מיצי לעומר - האקס שלו המכונה דוק - כשהתקשר אליו להתלונן על חוסר ההבנה של הוריו, ובעיקר אימו, שטחו עיניה מלראות שהוא אדם חדש עכשיו, איש בוגר ונבון שזנח מאחוריו את משובות נעוריו.

עומר (שכונה בפי חבריו דוק מרגע שהחליט להפוך לרופא, ואף עמד בהחלטתו בנחישות ראויה לציון) נחשב רשמית לאקס המיתולוגי של מיצי, אם כי מי שבאמת היה בסוד העניינים ידע שהוא רק ריבאונד שלו אחרי אהבתו הנכזבת לפולי, כפי שמיצי היה רק ריבאונד של פולי שהיה הופך מן הסתם לאקס המיתולוגי של נרי לולא התעקשו נרי ופולי להמשיך בזוגיות הבלתי אפשרית בעליל שלהם למרות שכל מי שעיניו בראשו היה מבין מיד עד כמה הם לא מתאימים ועד כמה...

"אתה יודע שפולי לא בארץ." התפרץ דוק בחוסר רגישות אופייני - שתמיד הרגיז את מיצי - לתיאור המפורט של חוסר הצדק וההבנה שהפגינה משפחת מצקין כלפי ההומו המשפחתי.

שתיקה קצרה ורבת משמעות השתררה משני עברי קו הטלפון ואז אמר מיצי בקול נרגז שמקום הימצאו של שרגא פוליאקוב - שכולם כינו פולי - כלל לא נוגע לו, ושמאז עזב את הארץ בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה לא היה שום קשר ביניהם.

"אני יודע, בגלל זה אתה לא יודע שהחבר שלו נהרג."

כאב הראש העמום שריחף בשולי תודעתו של מיצי הפך במחי משפט אחד לטרום מגרנה מציקה במיוחד שפעמה סביב רקתו הימנית, משלחת ברקי כאב מעוורים לשולי הראיה של עינו הימנית. הוא השעין את גבו אל הקיר, גלש והתיישב בזהירות על הרצפה הקרירה ולחץ את אגרופו לארובת עינו שרטטה מכאב.

"אבנר מת? איך?"

"תאונת דרכים. נהג שיכור ומסטול על האופנוע שלו והתרסק לתוך עץ."

"מתי... מתי זה קרה?"

"בסוף ינואר. בסילווסטר הוא עוד חגג עם פולי ושבועיים אחר כך הוא נהרג כשיצא מהבית שלהם לבסיס והמשפחה שלו, הבני זונות האלה, הם לא הודיעו לפולי כלום עד שהיה מאוחר מידי. הם מיהרו לקבור אותו ולפולי נודע שהוא מת רק אחרי הלוויה."

"איך ... מה... מה פולי עשה אחר כך?"

"לא הרבה. בהתחלה הוא המשיך לחיות כרגיל, ואז הוא החליט משום מה לנסוע לחו"ל, לקרובי משפחה של קוקו. יש להם מאפיה בצרפת."

"צרפת? אבל... אבל פולי לא מדבר צרפתית."

"אתה מכיר אותו, הוא קולט שפות בלי בעיות. אני בטוח שכיום הוא כבר מקשקש צרפתית שוטפת."

איפה ... איפה בצרפת? איפה בדיוק הוא נמצא?"

"בניס. עובד שם במאפיה או פיצריה, וכנראה ששכח מאיתנו לגמרי. אף אחד לא שמע ממנו מילה מאז שהוא נסע."

"אבל... אבל בטח בוריס ... אולי האחים שלו... בטח אימא שלו?" מיצי, גונח מעצמת הכאב, נואש מהניסיון להגות משפט אחד שלם והשתתק.

"אתה יודע מיצי," העיר דוק בגסות, "שמרגע שנודע לך שפולי פנוי אתה לא מפסיק לגמגם?"

"אין לזה שום קשר לפולי. יש לי מגרנה נוראית, פלא שאני בכלל מצליח להגיד מילה." אמר מיצי בעלבון, ולפתע חש שדמעות עולות בעיניו.

"אהה..." פלט דוק, מצליח לדחוס להברה קצרה אחת חוסר אמון, קנאה וטינה שנצברו מזה זמן רב.

"מה אתה רוצה ממני עומר?" התפרץ מיצי בקול יבבני משהו, "רק הרגע נודע לי שנרי נהרג ופולי נעלם. הראש שלי מתפוצץ, אני סוגר, חייב ללכת להקיא."

הוא סגר ורץ לשירותים, ניסה להקיא לאסלה, אבל זה כאב מידי והוא ויתר, צנח על מיטתו ופרץ בבכי תמרורים, אומר לעצמו שהוא בוכה על מותו של אבנר בשארי הפרוע והיפה.

נרי כפי שהם קראו לו היה הצעיר שבחבורה, היו לו עיניים שחורות ולוהטות, צחוק כובש, עור קטיפה חלק ושחום, תלתלים קטנים ורכים וזין ענק ש....

לא! על זה הוא לא מוכן לחשוב בשום פנים ואופן.

עיוור למחצה מהכאב הוא כשל חזרה למקלחת, גישש בארון התרופות והלעיט את עצמו בכדורי אדוויל, ליתר בטחון הוסיף גם כדור ואליום ונירדם סוף סוף, חולם שוב על שלושתם - הוא, פולי ונרי.

הוא ייבב מתוך שינה כשראה על מסך דמיונו את פניו של פולי המאמץ לגופו את נרי והתכווץ מעלבון כששחזר בחלומו את הלילה ההוא ואיך הם נרדמו יחד אחרי שכל העסק הלוהט והמבולבל ההוא נגמר, משאירים אותו לבד למרות שרק רגע לפני כן ....

הוא התעורר בוכה, רץ להקיא, ואחרי דקות מייסרות מעל האסלה נפטר מכל תוכן קיבתו וסוף סוף הצליח לישון שינה ארוכה ונטולת חלומות.  

א. קראש

למחרת הוא חש הרבה יותר טוב ומיד אחרי העבודה - מיצי עבד במשרה חלקית כמתכנת בחברת היי טק קטנה ומתפתחת – שם פעמיו למתחם ´ביג´ ונכנס לחנות סטימצקי כדי לחפש מתנה נאה לאימו שעמדה לחגוג את יום הולדתה החמישים וחמש בסוף השבוע.

הוא התלבט קשות בין אלבום תמונות מעוטר קישוטים בסגנון מיכל נגרין לבין רומן בלשי רומנטי ששמע עליו המלצות חמות מהמזכירה בעבודה כשחש שמישהו מביט בו. הסב את ראשו והנה פולי עומד ליד מדף הספרים במבצע ומביט בו.

"מה, אתה לא בחו"ל?" שאלו שניהם בבת אחת ופרצו בצחוק. מיצי חשב שפולי כמעט לא השתנה מאז ראה אותו לאחרונה בקיץ של מלחמת לבנון השנייה. הוא עדיין היה רחב כתפיים ושרירי, עדיין לבש את הג´ינס והטריקו הנצחיים שלו וידיו עדיין היו גדולות, קשות וחמות, וגם החיוך שלו היה אותו חיוך ילדותי ביישני, חיוך שרימז שפולי אף פעם לא היה בטוח לגמרי שנוכחותו רצויה, ובכל זאת משהו בו נראה מעט שונה - הוא היה חיוור מאוד ונראה קצת עייף. שערו, הבחין מיצי בזעזוע, החל להלבין מעט ברקות ועיניו נראו שקועות מידי בחוריהן.

"מה אתה עושה כאן מיצי?"

"בוחר מתנה לאימא. היא חוגגת חמישים. כל המשפחה מוזמנת, ההשתתפות חובה. מה מתאים יותר לדעתך לאירוע?"

"קשה לדעת מיצינקה, אני לא ממש מכיר אותה. אולי תיקח את שני הדברים ודי, זאת אומרת, אם יש לך די כסף. אתה עובד?"

"כן, עד שיתחילו הלימודים באוקטובר חזרתי זמנית להיי טק ואני מרוויח לא רע, ומה אתך?"

פולי חייך בעייפות. "חזרתי לעבוד אצל דיאמנט, זה פה, ממול. בעצם הלכתי לקנות לי נעליים, אבל בדרך קפצתי לחפש מציאות בסטימצקי."

"תשמע פולי, שמעתי על נרי ... דוק סיפר לי... אני ממש..."

"עזוב." חתך אותו פולי, "אני לא רוצה לדבר על זה."

למיצי הוקל, לא שהוא לא הצטער בכנות על מותו הטראגי של נרי, אבל מעולם לא ידע מה להגיד בנסיבות כאלו והגישה הקשוחה של פולי שדחתה כל אפשרות להבעות צער הקלה על מבוכתו.

"או. קי. פולי, אני מבין. תשמע, אפשר להזמין אותך לאכול צהרים?"

"אהה..." פולי היסס קצת, אבל מיצי עשה את הפרצוף המתחנן הזה שידע שפולי לא עומד בפניו והוא הסכים.

אחרי שהם שילמו על קניותיהם - פולי קנה רומן ישן בהנחה ומיצי קיבל את עצתו וקנה לאימו את שתי המתנות והוסיף כרטיס ברכה עליז - הם ישבו על שיפודי פרגיות וסלטים באולם הגדול של מסעדת ´שיפודי התקווה´ ועדכנו זה את זה בחדשות.

פולי בירך את מיצי על שעזב את בית הוריו, אמר שלדעתו שילוב של לימודים ועבודה זה רעיון מעולה, והוסיף שגם הוא צריך להשכיר לעצמו דירה משלו כי הוא חש שלבוריס מתחיל להימאס מנוכחותו, ולבית שחלק עם נרי אין באפשרותו לשוב.

"מי גר שם עכשיו?" שאל פולי בסקרנות.

"ליאור חזר מתל אביב ושכר את הבית. הוא משתמש בדירה למטה כסטודיו. אתה בטח מתאר לעצמך איזה מסיבות הולכות שם כל סוף שבוע."

"כן, אני מתאר לעצמי." דחס מיצי מזלג עמוס בסלט לתוך פיו, מציץ לעבר פולי. הם החליפו מבט מהיר ומיד השפילו עיניים איש לצלחתו, מנסים לגרש ממוחם את הזיכרונות מהמסיבות המפורסמות של ליאור.

"למה אתה לא משכיר דירה בשכונה של בוריס? תמיד יש שם דירות פנויות." שינה מיצי נושא.

"כן, כנראה שזה מה שאני אעשה." אמר פולי בחוסר רצון.

"נמאס לך מקרית אתא?" 

"לגמרי."

"זה בגלל נרי, בגלל שהכול מזכיר לך אותו?"

"כן, משהו כזה." אמר פולי בחוסר רצון, ואחר כך העיר שהדירה הישנה שהוא ונרי גרו בה בזמנו בשכונת עיר גנים, זו שהייתה בבלוק שעמד ממש מול הרמזורים של צומת דשנים נהרסה סוף סוף, וגם הבלוק לידה הרוס, ועכשיו יחידות החילוץ של המשטרה או הצבא, הוא לא בטוח, עושות שם אימונים בחילוץ נפגעים מהריסות. הוא עובר שם כל יום בדרכו לעבודה והמראה מעיק עליו.

"אם היית גר בקרית עמל כמוני לא היית צריך לעבור משם." אמר מיצי ותוכנית נפלאה החלה מתרקמת במוחו.

"הייתי מת לגור בקרית עמל." אמר פולי, "אבל יקר לי שם מידי."

"לא אם תגור עם שותף."

"אני קצת קשיש מידי להתרגל לשותף. אפילו עם בוריס קשה לי להסתדר לאחרונה."

מיצי תהה בינו לבין עצמו אם פולי ובוריס ... אחרי הכול בזמנו הם היו מעין זוג ו... עדיף לא לחשוב על זה.

"יש לי דירה נהדרת עם שלושה חדרים ונוף נהדר של עמק יזרעאל. מהחלון של חדר השינה אפשר לראות את הפסל של אלכסנדר זייד." סיפר לפולי, "הבעיה היא שהבלוק שאני גר בו נמצא בסוף הרחוב, ממש בקצה היער, ודי מפחיד שם בלילה." הוסיף, כמדבר לפי לתומו, וניסה לפגוש במבטו את עיניו של פולי שנאבק בשיפוד הלוהט שבצלחתו.

"ממה אתה פוחד? מדובים וזאבים?" חייך פולי וסוף סוף הרים את עיניו מהצלחת והביט בפניו של מיצי.

"בעיקר מהיללות של התנים, ואומרים שיש גם חזירי בר שמסתובבים שם בלילה שלא לדבר על נרקומנים שבאים לפרוץ לבתים ו... נו, די כבר פולי, בוא תגור איתי, כמה בוריס לוקח ממך? בטח איזה מאה דולר, אני אקח ממך פחות."

"בוריס מסרב לקחת ממני שכר דירה וזו אחת הסיבות שלא נוח לי לגור שם." אמר פולי ונאנח, "וגם... לא חשוב."

"מה, מה גם? תספר."

"מאז שחזרתי לקרית אתא אני חולם המון על אבנר ולא רק בלילה... לפעמים ... גם כשאני ער אני מרגיש לפעמים שהוא עדיין איתי, אתה מבין?"

מיצי חש צמרמורת חורשת לאורך עמוד השדרה שלו. פולי היה האדם האחרון שאפשר היה לצפות ממנו שיראה רוחות רפאים, או יחלום בהקיץ. תמיד היה נמרץ ומעשי כל כך ואופטימי ללא תקנה ואילו כעת הוא נראה נואש מעט וכל כך עייף ועצוב.

"פולי אתה נראה מותש, אתה צריך מישהו שיטפל בך. בוא לגור איתי, בבקשה?"

פולי שלף מפית ניר ומחה בקפידה את פיו לפני שדיבר. "אחרי כל מה שהיה איתנו אתה עדיין רוצה אותי אצלך?" שאל וקימט את המפית לכדור קטן והדוק.

"כן." אמר מיצי וחש איך רקותיו הולמות בכאב, גרונו מתכווץ וצורב ולחייו מתלהטות.

"אני לא יודע מיצי," החל פולי לנסח חרש סירוב, נוגע תוך כדי כך בעדינות מתנצלת בברכו של מיצי שהבין שוב, בפעם המי יודע כמה, שעדיין לא נפטר מהקראש שלו לפולי, קראש עקשן שהתחיל אצלו מהרגע שנפגשו והיה צריך להעלם זה מכבר אבל...

"לפחות בוא לבקר אצלי, בבקשה פולי?"

"אבל ...." זע פולי באי נוחות בכיסאו לנוכח הלהיטות שראה בפניו של מיצי, להיטות נואשת שהרתיעה אותו כל פעם מחדש. "אני לא בטוח שזה רעיון טוב מיצי, בהתחשב בהיסטוריה שלנו אולי עדיף ש..."

"אז בוא רק לביקור קצר, אני צריך עצה בקשר לצביעת הדירה ואתה מבין בזה יותר ממני." אלתר מיצי בבהילות, יודע שהוא שוב עושה את אותן טעויות ולא מסוגל לעצור בעצמו, "וחוץ מזה קניתי כוננית מדפים מאיקאה ואני חושב שהרכבתי אותה לא טוב. היא לא ממש יציבה, כשנוגעים בה היא מתנדנדת."

פולי הצטחק ונכנע. "בסדר מיצי, אני מודה לך על ההזמנה ואני אשמח לבוא, אבל זה רק ביקור ידידותי. תזכור את זה."

"אין בעיות." חייך מיצי ומתח את רגליו כך שנגעו קלות באלו של פולי. רקותיו חדלו לפעום בכאב, אבל פניו עדיין להטו בהתרגשות וליבו פעם בחזקה. "קדימה, בוא נלך." קרא וקם עוד בטרם סיים את הקפה שלו.

"מה? עכשיו?" הופתע פולי.

"כן, בטח. למה לא? הלכנו?"

פולי סיים את הקפה וקם. "הלכנו."

"איפה המכונית שלך פולי?" שאל מיצי והסתכל סביבו, מחפש את הניסן הישנה שפולי נהג בה מאז שהכיר אותו.

"מכרתי אותה כשנסעתי לצרפת. אני נטול מכונית."

"אז איך אתה מגיע לעבודה?"

"תלוי, בדרך כלל באופנים או באוטובוס ולפעמים בוריס נותן לי את האופנוע שלו. היום באתי עם אופנים, השארתי אותם נעולים בעבודה. יש לך רכב?"

"כן, בטח. קניתי את המאזדה של אחי."

"יופי, ממש לא בא לי לרכב על אופנים בחום הזה." נאנח פולי בהקלה וצנח על המושב לצד הנהג.

"אתה מרגיש טוב פולי? אתה נראה קצת ... לא יודע, קצת חיוור."

"אני בסדר, אל תדאג."

"אתה לוקח את התרופות שלך בזמן וכל זה?"

"כן, בטח. נרי דואג להז...." הוא תפס את עצמו באמצע המשפט והשתתק, ואחר כך ניסה לתקן ואמר שהוא התכוון להגיד שבגלל שנרי היה מזכיר לו כל יום אז ... ושוב נואש והשתתק.

ברכב השתררה שתיקה מעיקה שלא התפוגגה עד שמיצי לקח יוזמה ושאל את פולי מה בדיוק הוא עשה בצרפת.

"קוראסונים." אמר פולי.

"עשית קוראסונים?"

"כן, בדרך כלל, ולפעמים גם פיצות, אבל רוב הזמן הייתי במשמרת הבוקר של הקוראסונים."

"דוק אמר שהיית בניס, יפה שם?"

"כן, מאוד. יש טיילת מדהימה וחוף מקסים. מקום ממש יפה."

"אז נהנית?"

"לא."

מיצי נאנח, פולי קיצר בתשובותיו בצורה מתסכלת ובכל זאת הוא המשיך לנסות לפתח שיחה. "התגעגעת לארץ?"

"לא ממש. למה יש להתגעגע כאן? התגעגעתי בעיקר לחברים ולמשפחה. המשפחה של קוקו ממש נחמדה וכולם היו בסדר איתי, אבל לא הצלחתי להתיידד שם באמת עם אחד."

"לא פגשת אף אחד חמוד?"

"פגשתי המון חמודים, בעיקר על הטיילת, הם נוהגים להחליק על רולר לאורך הטיילת וכשחם הם ישר מורידים חולצות. זה מחזה ממש יפה, אבל לא ידעתי על מה לדבר אתם."

"לא הצלחת ללמוד צרפתית?"

"דווקא כן. הצרפתית שלי נעשתה די סבירה, אבל ..." הוא גנח בתסכול, "לא היה לי כוח להתחיל להסביר למה באתי לשם. אני לא מסוגל לדבר על נרי בצרפתית."

"ובעברית אתה כן יכול?"

"לא כל כך. כל מה שאני אומר נשמע לא מדויק ומזויף כזה. אם אני לא מספר עליו אני מרגיש בוגד, ואם אני כן מספר זה נשמע כמו שקרים. אני חושב שרק מי שהכיר אותו וידע איך היינו יכול להבין."

"בגלל זה הלכת לגור אצל בוריס?"

"כן. בהתחלה זה היה בסדר, אבל אז דניס חזר מאילת, זוכר אותו? הג`ינג`י הקטן הזה? ועכשיו אני מרגיש שאני תקוע להם באמצע, וזה מזכיר לי." הוא שלף את הנייד שלו, "כדאי שאני אתקשר לבוריס שלא ידאג לאן נעלמתי."

הוא שוחח קצרות עם בוריס ברוסית ואחר כך פיהק פיהוק גדול, השעין את ראשו על משענת המושב, עצם את עיניו ונרדם.

מיצי נהג בשתיקה, מניח לו לישון עד שהגיעו לרמזור בפניה לכיוון קרית עמל ואז הניח בעדינות יד על ברכו. פולי התעורר מיד, התנער קלות וחייך חיוך נבוך. "שכחתי כבר כמה יפה כאן." העיר, מביט סביבו בשביעות רצון.

"הדירה קצת מוזנחת, אבל אני אוהב את הרחוב הזה." הסביר מיצי, "כולו כמה בלוקים קטנים ואף פעם אין לי בעיית חנייה. ומה שאני הכי אוהב זה שתוך כמה דקות אני מגיע ברגל לגן הלאומי של בית שערים."

"בתנאי שאף חזיר בר רעב לא מנסה לנשנש אותך קצת בדרך." התבדח פולי וצחק כשמיצי ציין בשיא הרצינות שחזירי בר פוחדים מבני אדם ומסתובבים רק בלילות, וחוץ מזה הוא די בטוח שהם צמחונים.

מיצי לקח על עצמו את תפקיד המדריך והסביר לפולי שלכל בלוק ברחוב גורדון יש שתי כניסות, ובכל כניסה ארבעה דירות. "בכניסה ממול יש זוג מאוד נחמד שחיבר שתי דירות ויצאה להם דירה מהממת," ריכל, "השכנה שלהם מלמטה רוסיה, אימא חד הורית שגרה שם עם אימא שלה והילד."

"ומי גר בכניסה שלך?" שאל פולי בסקרנות שהזכירה למיצי את פולי הישן שהכול עניין אותו ושרצה לדעת הכול על כולם.

"למטה גרים כמה סטודנטים מהטכניון, רציניים כאלו, כל הזמן לומדים ולומדים. רק בימי שישי הם מרשים לעצמם להביא בנות ולהשמיע קצת מוזיקה אבל ממש לא רעשנית ולמחרת הם תמיד מבקשים סליחה אם הפריעו. לפלפים כאלו." הצטחק מיצי, "ובדירה מולי גר קשיש רוסי אחד שנמצא כל הזמן בבית הכנסת ובקושי אומר לי בוקר טוב. רק במוצאי שבת כשהנכדים קופצים לבקר יש אצלו טיפה רעש, אבל לא רציני."

"אחרי שגרת בלונדון ובחיפה לא שקט לך מידי כאן?"

"כן, לפעמים קצת שקט, אבל האמת שאני דווקא די נהנה מזה. אם אני רוצה לדבר עם אנשים אני קופץ להורים והם מוציאים לי מהר מאוד את החשק לחברת בני אדם."

ב. ברוקבק

הם נכנסו לדירה של מיצי שהייתה נקייה למדי, אבל מרוהטת רק למחצה וקירותיה באמת היו טעונים צביעה. פולי בדק את הכוננית ומיד הבחין שמיצי הרכיב את הסרגלים שלה הפוך.

"איזה סרגלים?" שאל מיצי בתום לב ובלי להיעלב מצחוקו של פולי הביא את סט המברגים שהיה לו בבית. הם בילו שעה נעימה בפירוק והרכבה מחדש של הכוננית שסוף סוף הפסיקה להתנדנד ועמדה יציבה, ואחר כך מיצי הראה לפולי את הספה שהוא מתכנן להזמין מהקטלוג של איקאה והם התווכחו קצת אם אפשר להזמין ספה רק לפי תמונה או כדאי להתאמץ ולנסוע עד איקאה כדי לבדוק אותה קודם? ואולי בכלל עדיף לקנות ספה מנגר רהיטים מקומי ולא להרחיק עד איקאה שלוקחת את כל הפרנסה מיצרני רהיטים מקומיים?

"אתה לא רעב פולי? אני מת מרעב. בוא נכין חביתה." הציע מיצי אחרי שגמרו להיזכר בספה הישנה של פולי שאבו ראמי ריפד מחדש, ושאלו את עצמם איפה נמצא כעת ג`ורג`י היפה, בנו הצעיר של אבו ראמי שהתאהב בליאור וכעונש על כך נשלח לגלות בחו"ל.

הם הכינו יחד ארוחת ערב עם טוסטים וחביתת ירקות, ומיצי התלונן שהוא שוב שמן ומגעיל, וכרגיל פולי אמר לו להפסיק לדבר שטויות כי הוא ממש בסדר כמו שהוא.

"אתה זוכר איך ננעלתי בשירותים ולא נתתי לך לראות אותי כי הרגשתי מכוער נורא?"

פולי צחק ואמר שאת החוויה הזו הוא לא ישכח לעולם ושהכמה הימים בהם הם היו יחד אחרי שנרי החליט שהוא סטרייט ועזב אותו חקוקים על לוח ליבו.

"הייתי כזה טיפש." אמר מיצי וניסה לחייך למרות שהזיכרונות שהיו לו מהשבוע הנפלא והנורא ההוא כשהיה הריבאונד של פולי ולא הבין את זה עד שנרי חזר צרבו את ליבו עד היום.

"לא היית טיפש מיצי, היית מתוק ורציני, לא אשמתך שלא הבנת מה קורה. הכול היה באשמתי, הייתי כל כך עצבני על נרי ... אף פעם לא ביקשתי ממך סליחה על איך שניצלתי אותך כדי להרגיז אותו." פולי נאנח, "זו הייתה תקופה זוועתית לכולנו. אני די מתבייש כשאני חושב על ההתנהגות שלי אז."

"מי שבאמת צריך להתבייש זה נרי." אמר מיצי בחריפות, ומיד נמלא חרטה על שדיבר סרה במתים והתנצל.

"כן, נרי היה צריך להתבייש, אבל אתה יודע איך הוא היה... אני אשם שויתרתי לו וסלחתי לו כל פעם מחדש במקום לזרוק אותו. אולי, אם הייתי פחות ותרן, הוא היה חי עדיין."

"אין טעם לחשוב מחשבות כאלו פולי, זה לא מביא שום תועלת. תפסיק עם זה!" הטיח מיצי את הצלחות המלוכלכות בכיור.

"אתה חושב שאני לא יודע שאין בזה טעם?" הביא פולי את הכוסות לכיור, "אני מנסה להפסיק לחשוב ככה ולא מצליח."

"אולי זה יעזור לך?" התרומם מיצי על קצות אצבעותיו כשהוא מניח את כפות ידיו על כתפיו של פולי ונישק את פיו.

"מיצי?" לחש פולי בייאוש ומסגר בעדינות את פניו של מיצי בכפות ידיו, "מה אתה חושב שאתה עושה מיצי?"

"מנשק אותך." השיב מיצי בתוקפנות ונישק אותו שוב, והפעם החזיר לו פולי נשיקה, אימץ אותו בכוח לגופו ושאל אם הוא בטוח.

"כן." אמר מיצי, "אני בטוח." ומשך אותו לחדר השינה.

"אבל אין לי קונדומים." נזכר פולי אחרי ששכבו והתלטפו והתנשקו על המזרון שהניח מיצי על רצפת חדר השינה שלו כי עדיין לא החליט איזה מיטה הוא רוצה לקנות.

"לי יש." שלף מיצי משידת מגרות חורקת שהשאיר הדייר הקודם חבילת קונדומים בתולית שטרם נגעה בה יד גבר.

"מיצי..." נאנח פולי, "אני באמת לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב."

למרות שהבטיח לעצמו שהפעם הוא לא מחמיץ את ההזדמנות, שהפעם הוא ישחק אותה קול ויכבוש את ליבו של פולי בהתנהגותו הבוגרת והנבונה לא הצליח מיצי להתגבר על אכזבתו ופרץ בבכי ופולי המבוהל מיהר לחבק אותו ולהתנצל, וגמגם שזה לא בגלל מיצי אלא בגללו, הכול באשמתו, מה שרק הגביר את בכיו של מיצי.

"לפחות אתה יכול לבכות." אמר פולי בזעם כבוש אחרי שנואש מלהרגיע את בכיו של מיצי.

"למה אתה מתכוון?" ניגב מיצי את פניו הלחות בסדין.

"אני מתכוון למה שאני אומר, תמיד התכוונתי לזה. יש לך מזל שאתה יכול לבכות כל פעם שרע לך ואתה עצוב. אני, מאז שנרי מת, לא הצלחתי לבכות אפילו פעם אחת, ואם כבר מדברים על זה, גם להעמיד את הזין לא הצלחתי. בגלל זה אמרתי לך שזה רעיון לא טוב, ואל תתחיל להגיד עכשיו שאתה מכוער ושמן ושעיר וכל השטויות האלו. אתה בסדר גמור מיצי, אתה מותק ואחלה בן אדם, אבל אני דפוק ושרוט, הכול בגללי. יותר טוב שאני אלך מכאן." אמר פולי וקם.

"אל תהיה טמבל." קם גם מיצי, "לא מתאים לך להיות דרמה קווין." נזף בפולי, "אם אתה לא יכול אז לא, אבל אין טעם שתיסע עכשיו לבוריס. לך תתקלח ואחר כך נראה יחד טלוויזיה ונלך לישון, ומחר בבוקר אני אוריד אותך בצומת קרית אתא. זה לא נראה לך יותר הגיוני?"

פולי ניסה לחייך. "הרבה יותר הגיוני." הסכים, "יש לך איזה טריקו נקי לתת לי מיצי?"

מקולחים, ריחנים ולבושים שאראוולים מרופטים וחולצות טריקו דהויות מרוב כביסה הם נשענו על הכריות של מיצי וצפו בטלוויזיה שנחה על שידת המגרות החורקת מול המזרן שלו, זיפזפו לפה ולשם עד שהגיעו למה שנראה כמו סרט קאובויים, ופתאום גילו שהם צופים בהר ברוקבק המיתולוגי.

"אני לא מאמין, שוב פעם הקאובויים המיופייפים האלו עם כל החפירות והכבשים שלהם." נאנח פולי, "אתה זוכר איך כעסת על דוק שהלך אתך לסרט הזה בפעם הראשונה ואמר את כל הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, ובגלל זה התעקשת לראות אותו שוב איתי?"

"ואתה הלכת איתי כי נרי לא רצה לראות סרט של הומואים אפילו שזה היה בקולנוע נידח בנווה שאנן? הייתי כל כך רזה וחלק אז."

"לדעתי היית רזה מידי, אני מעדיף אותך ככה." אמר פולי וליטף בעדינות את כף ידו של מיצי ששמח שהחדר חשוך ואי אפשר לראות שהוא מסמיק.

הם צפו בדממה בסרט שלדעת פולי היה עיבוד לא מוצלח של הנובלה לפיו הוא נעשה, ולדעת מיצי, שלא קרא את הסיפור של אני פרו, הוא הכיל יותר מידי כבשים, נשים ונופים של מונטאנה, ומעט מידי בני אדם ממין זכר בלי בגדים.

לקראת סופו של הסרט מיצי שהתחיל לנקר עוד קודם גלש למטה, הסמיך את מצחו אל ירכו החמימה של פולי ונרדם. הוא התעורר כשהסרט נגמר וגילה שפולי בוהה בכותרות הרצות על רקע הנופים מרהיבי העין של מונטאנה כשדמעות זולגות חרש על לחייו.

"פולי?" לחש, מבוהל מעט, "הכול בסדר?"

"אתה יודע שנרי לא ראה אף פעם את הסרט הזה? הוא הבטיח שנראה אותו יחד כשיקרינו אותו בטלוויזיה, אבל לא הספקנו." רטטו כתפיו החסונות של פולי בבכי, "זה עוד דבר שהוא לא הספיק. אני לא מצליח לקלוט שהוא מת מיצי... כל הספרים שהוא עוד לא קרא, והסרטים שהוא לא ראה, והמקומות שהוא לא ביקר בהם...."

הוא התייפח בזרועותיו של מיצי, מתאבל על נרי שמת בגיל צעיר מידי  ובסופו של דבר נרדם ובשנתו חלם על נרי דוהר על אופנועו בלי קסדה, צוחק צחוק פרוע, מאושר וחופשי.

מיצי שכב שעה ארוכה לצידו של פולי החולם, מביט בשמורותיו הרוטטות מתוך שינה, מנסה לנחש מה חולף במוחו ולמה הוא מחייך עד שהעייפות גברה עליו וגם הוא נרדם.

כמו תמיד פולי התעורר מוקדם מאוד, אבל לשם שינוי היום פעמה זקפת בוקר עקשנית בין רגליו, משכיחה ממנו את העובדה שהדהימה אותו כל בוקר מחדש - נרי איננו עוד בין החיים.

מנומנם מכדי להתפלא שהזין שלו שוב מתפקד הוא שלח את ידו, גישש ומצא גוף רך ושעיר מפורקד לצידו ומשך אותו אליו, מיקם את אברו בין שתי עגבות רכות ומתמסרות, השעין את לחיו על כתף בשרנית ומנומשת, אחז ביד בוטחת בזקפה חלקלקה שהתאימה בנוחות בדיוק למימדי כף ידו, וכמעט מבלי משים חזר על אותן תנועות שנהג לבצע פעם, כשחלק את מיטתו עם נרי.

אפילו במצבו המנומנם העכשווי היה לו ברור שהוא לא במיטה עם נרי דק הגזרה והחלקלק. הגוף שנצמד אליו היה עבה יותר, שעיר יותר ורך הרבה יותר. רק אחרי שפולי גמר במהירות שהפתיעה אותו - נזהר מאוד לא לחדור לתוך הגוף הצייתן שהתנשם ורעד תחתיו באורח מענג ביותר – הוא נזכר שהוא במיטתו של מיצי, הריבאונד הנצחי שלו.

הוא המשיך ללטף בתנועות בטוחות ומנוסות את אברו של מיצי שגמר דקה אחריו ואחר כך הסתובב וכבש את פניו בחזהו, מצמיד אל בטנו את חלציו הדביקים.

"אין לי מושג איך עשית את זה מיצי," אמר, מלטף בעדינות את גבו וישבנו של הצעיר השמנמן שהתרפק עליו, "אבל אחרי כמה שעות אתך גם בכיתי וגם ... נו, אתה יודע."

"לא, אני לא יודע." כבש מיצי חיוך ניצחון, "תסביר לי."

פולי נישק את מצחו וניסה להסביר. "אחרי שנרי מת אני כאילו... הרגשתי קפוא כאילו גם אני הפסקתי קצת לחיות. בקושי ישנתי, בקושי אכלתי, לא הצלחתי לחשוב על סקס וגם לבכות כמו שצריך לא הצלחתי. הרגשתי רדום כמו אחרי זריקה אצל רופא שיניים."

"ואני הערתי אותך?"

"כנראה שכן, אני מקווה שזה לא יתחיל לכאוב עכשיו."

ג. כוונות והבנות

"אולי נישאר היום בבית ונתפנק לנו במיטה?" הציע מיצי בזמן ארוחת בוקר.

"רעיון נחמד, אבל לצערי אני חייב ללכת לעבוד." אמר פולי והתחיל להכין לעצמו סנדוויצ´ים עם גבינה לבנה ומלפפון חמוץ שמצא במקרר.

"מה כל כך דחוף בעבודה?" הגיש לו מיצי פרוסות של גבינה צהובה.

"כוונות."

"מה? כוונות למה?"

"כוונות לאם 16 מיצי, אנחנו קבלני משנה של מפעל שמספק אותם לצה"ל. הם מייבאים אותם מטייוואן ואנחנו מסמנים אותם, עשרים אלף כוונות ממתכת צבועות בשחור, ארוזות בקופסאות של מאה עשרים חתיכות לארגז."

"זו עבודה קשה?"

"לא ממש, אבל כל כוונת ארוזה בתוך שקית וצריך להוציא, לסמן, להכניס חזרה, לכתוב על כל קופסא את המספרים הסידוריים של הכוונות שבתוכה. אנחנו עובדים עם שני לייזרים ככה שצריך לוודא שאין בלגן ושלא מסמנים מספרים כפולים חס וחלילה, ועד עכשיו אני שובר את הראש איך נשארנו פתאום עם עשר כוונות מיותרות. אני חושב שאורה שמה אותם הפוך."

"הפוך?"

"כן, יש ארבע שכבות ובכל שכבה שלוש שורות של עשר חתיכות וכל שתי שכבות צריכות להשתלב אחת בשנייה ובאמצע שמים חוצץ ו... אני מבלבל לך את המוח ולכן אני לא אספר לך שאחרי שעשינו תשע עשרה ארגזים התברר פתאום שיש טעות במק"ט והיום נקבל אותם חזרה עם מק"ט צבוע ונסמן מחדש... מזל שהבוס הביא איזה ילד שנמצא בחופשת קיץ שיעזור לנו."

"מה זה מק"ט?"

"מס´ קטלוגי, כתבו שלוש במקום ארבע ודפקו הכול."

"הן כבדות, הכוונות הללו."

"כן, די. ארגז אחד עוד אפשר לסחוב בידיים, אבל בשביל שניים אני צריך עגלה, ומהמפעל ההוא מתקשרים כל הזמן לנדנד שנעבוד יותר מהר, וכמה שאני מסביר להם שכל סימון אורך דקה וחמש עשרה שניות ולכן אי אפשר לסמן יותר ממאה בשעה, וגם זה רק בתנאי ששני הלייזרים עובדים... וכמובן שיש לנו עוד קליינטים שגם להם יש דרישות."

"והכל נופל עליך?"

"הסגן עוזר לי כמה שהוא יכול, אבל אשתו התחילה לעבוד במשמרות לילה בבית חולים, והבן שלו בוכה בלילות ולא נותן לו לישון. הוא עייף ומפהק כל הזמן ומדביק אותי בפיהוקים שלו, וחוץ מזה הוא עסוק גם בדברים אחרים... הם קנו דירה והם עושים שיפוצים ... יש לו בלגן שלם בחיים. הבנות מהגרפיקה עוזרות לי כמה שאפשר, אבל גם להן יש את העבודה שלהן... רוב הזמן אני מתוזז בין שני הלייזרים ובקושי יש לי זמן להשתין."

"אני מתחיל להבין למה הם הסכימו לקבל אותך בחזרה לעבודה."

"הסכימו? אתה צוחק? קפצתי בוקר אחד להגיד שלום ויצאתי משם רק בערב. אפילו לא שאלו אם אני מעוניין לחזור, הסגן פשוט חטף אותי, תקע אותי מול הלייזר וזהו."

"הם יודעים על נרי?"

"אמרתי להם שהוא איננו ודי, לא נכנסתי לפרטים והם לא שאלו. יותר טוב ככה."

"אז הם לא יודעים שהוא מת?"

"אין לי מושג מה הם יודעים ומה לא וזה לא מעניין אותי. החיים הפרטיים שלי הם עסקי, אין להם קשר לעבודה שלי."

"טוב, הבנתי, אתה חייב ללכת. לפחות תן חיבוק." דרש מיצי וקיבל את החיבוק שלו בתוספת נשיקה.

"פולי, מה יהיה אתנו?" שאל וכבש את פניו בחזהו של פולי, מנסה להעמיד פנים שזו לא שאלה חשובה ורצינית שכל עתידו תלוי בה.

"מה אתה רוצה שיהיה?"

"אני רוצה שתבוא לגור איתי ושנצבע יחד את הדירה."

"טוב." הסכים פולי מיד, "אבל רק בתנאי שאני אשלם לך שכר דירה."

"אל תדאג, אני אקרע אותך בשכר דירה." הבטיח מיצי, מנסה להיראות קשוח, ומיד אמר שעל החודש הראשון הוא מוותר לפולי בתמורה לצביעת הדירה.

"איזה בעל בית קשוח אתה." צחק פולי, "נורא ואיום, תבוא לאסוף אותי בארבע מהעבודה ונלך לקנות צבע, וביום שישי בבוקר נתחיל לצבוע. אם נהיה חרוצים ויעילים נסיים עד מוצאי שבת. יש לך חצי יום לחשוב איזה צבע אתה רוצה בחדר שלך. אני רוצה לצבוע את החדר שלי בכחול ירקרק."

"החדר שלך? אתה לא רוצה..." פניו של מיצי החווירו ואחר כך האדימו. "לא חשוב." עצר את עצמו באמצע השאלה ותקע את פניו הלוהטות בתוך המקרר, מעמיד פנים שהוא מחפש יוגורט.

"מיצי, נו, די. תסגור את המקרר, תסתכל עלי." ביקש פולי ותקע תפוח לשקית האוכל שלו.

"לא רוצה." סגר מיצי את המקרר, אבל התעקש לעמוד בגבו לפולי.

"אני אישן אתך כשתרצה, אבל אני זקוק לקצת פרטיות מיצינקה, אני מקווה שאולי אני אוכל לחזור לכתוב בעתיד ואני צריך חדר משלי." 

"מה? הפסקת לכתוב? מה עם הסיפורים שלך והבלוג?"

"את הבלוג מחקתי עוד בחורף והסיפורים... עזוב, לא בא לי לדבר על זה. אנחנו חייבים לזוז מיצי, כבר מאוחר ואני צריך להחתים כרטיס בשמונה."

"אנחנו יכולים לדבר בנסיעה." הציע מיצי.

"לדבר על מה?"

"עלינו, אני רוצה לדעת איפה אנחנו עומדים."

"אין לי מושג חמוד, בוא נתחיל בתור שותפים לדירה וחברים ותיקים עם היסטוריה משותפת ונראה לאן זה ילך משם, בסדר?"

"יש לי ברירה?" נאנח מיצי.

"כן, אתה יכול להגיד שלא נראה לך ולהעיף אותי."

"ואז מי יצבע לי את החדר בלוונדר חיוור ויתלה לי סוף סוף את הוילון שקניתי באיקאה?"

"לוונדר חיוור ווילונות מאיקאה? איזה הומו אתה! באיזה צבע הוילונות?"

"ורוד פוקסיה מפוספס בירוק בקבוק."

"ורוד פוקסיה מפוספס... שאלוהים יעזור לי." גנח פולי בדרמטיות, וכאילו חתמו הסכם חשאי הם שמו בצד את השאלה - עתיד יחסינו לאן - וכל הדרך לצומת דשנים סיפרו זה לזה בדיחות גסות, צחקו ושרו עם הרדיו, מניחים לשאלת מהות הקשר שלהם לפתור את עצמה לבד.

מיצי סיים מוקדם את יום עבודתו ומיד כשיצא ממשרדו הקטן והממוזג התקשר לבוריס. "אני חייב לדבר אתך." הודיע לו.

"על מה?" שאל בוריס בחשדנות.

"על מה אתה חושב? על פולי."

"אני די עסוק." ניסה בוריס להתחמק.

"גם אני. אחרי הצהרים אנחנו הולכים לקנות צבע כדי לצבוע את הדירה."

"איזה דירה?"

"הדירה שלי, שלנו."

"פולי ואתה הולכים לגור יחד?"

"כן, אבל רק כשותפים."

"יופי, רעיון מצוין. דניס התחיל לקנא בפולי ושיגע אותי."

"הייתה לו סיבה לקנא בוריס?"

"אל תתחיל גם אתה, ואני לא מבין בשביל מה אתה צריך לדבר איתי, אתה רוצה לגור עם פולי, בבקשה. הוא שותף טוב, תמיד משלם בזמן, קונה חלב, שוטף כלים, מתקן דברים בבית, מוכן תמיד לתת יד."

"וגם זין." העז מיצי להוסיף.

"כן, גם, אבל אני מעדיף את התחת שלו." החזיר לו בוריס כגמולו, "למרות שמאז שנרי התרסק לתוך עץ... טוב, אולי כדאי שתבוא לפה."

הדירה של בוריס הייתה מבולגנת כרגיל, אבל יחסית נקייה. בוריס ישב בתחתונים בלבד מול המאוורר, שתה בירה ועיין בספר עבה.

"רוצה בירה?"

"לא, אני נוהג."

"תן לפולי לנהוג, זה עוד דבר טוב אצלו, הוא לא משתכר אף פעם."

"תראה בוריס..." ניסה מיצי לאחוז את השור בקרניו, אבל בוריס שהיה לו יתרון של יותר משלושים שנה על פני מיצי הנרגש והמתוח צחק וטפח אל ברכו בחביבות.

"אל תתעצבן כל כך ילד. אתה אוהב את פולי שלי?"

"כן, והוא לא פולי שלך."

בוריס נשף בקוצר רוח. "כל פעם אני צריך לעשות מחדש את אותה שיחה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לאיים עלי כמו אבנר?"

"הוא איים עליך? במה?"

"בסכין. לא מצא חן בעיניו שאני ופולי מעלים מידי פעם זיכרונות מהתקופה שהיינו יחד."

"גם בעיני זה לא מוצא חן, אבל אין לי סכין."

"נו, תודה לאל על זה. אני כבר זקן מידי לסצנות כאלו." גיחך בוריס שלמרות חמישים שנותיו נראה רחב, חזק ושופע מרץ גברי תוקפני שגרם למיצי לחוש צעיר וילדותי. בוריס רכן אליו, אחז בברכו בכף יד ענקית ומעך אותה, "תקשיב לי ילד, אתה מקשיב?"

"כן." לחש מיצי.

"טוב, כי אבנר ז"ל לא היה כל כך טוב בלהקשיב. אולי, אם הוא היה מקשיב יותר ומתרגז פחות הוא לא היה ז"ל, אבל מה שקרה קרה ואין מה לעשות, אז אתה תלמד לקח ותקשיב."

"אני מקשיב."

"אני ופולי, אנחנו מכירים כבר שנים ויש לנו הבנה, הבנת?"

"איזה הבנה?"

מין הבנה כזו, זה משהו פרטי ביני לבינו. לא צריך להתעצבן ולא להיכנס ללחץ, זו לא אהבה, לא זוגיות ולא נעלים. אני לא רוצה לגור איתו ולא אכפת לי עם מי הוא ישן. אנחנו רק חברים טובים שמידי פעם נסגרים לנו יחד בחדר שינה ומבינים זה את זה. הבנת?"

"כן." ניסה מיצי לשחרר את ברכו המעוכה, אך לשווא. "אבל מה אם פולי ישן עם מישהו שלא אוהב שהוא נסגר אתך בחדר שינה? אתם לא יכולים להבין זה את זה במקום אחר?"

"בגילי אני מעדיף לעשות את זה בחדר השינה שלי." פסק בוריס וכבש חיוך.

מיצי ששאב אומץ מהחיוך הזה הדף את ידו של בוריס מעל ברכו וקם. "למה אתה לא מבין שאף חבר של פולי לא יהיה מוכן שהוא ייסגר בחדר שינה עם מישהו אחר?"

"אני לא מישהו אחר." נשען בוריס לאחור על כיסאו ולגם קצת בירה, "ואני לא מכריח את פולי לעשות שום דבר. זה הוא שבא אלי ומבקש."

"אתה יכול להגיד לא."

בוריס נאנח. "אתה בדיוק כמו אבנר, לא מבין שום דבר."

"כי אתה לא מסביר. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר אתך."

"אז על מה? על פולי ועל איך הוא מתמודד עם האבל וכל הקשקוש הזה?"

"כן, וזה לא קשקוש."

"זה כן קשקוש. הוא מתמודד איך שהוא יכול, וזה שנרכל עליו מאחורי הגב שלו לא יעזור."

"אז מה כן יעזור?"

"כלום. לא לכל דבר יש תרופה. הוא אהב את הפרענק הקטן והרגזן הזה וכואב לו שהוא מת. אין מה לעשות נגד זה. בדרך כלל הזמן עוזר הכי טוב בדברים כאלו, אבל בגילך אין זמן, הכול בוער. אתה חושב שיש לי איזה קסם שיגרום לפולי לכבות את מה שבוער לך בתחתונים? אין לי."

"לא בוער לי כלום." הסמיק מיצי, "ואם אתה רוצה לדעת אז אני ופולי... אז פולי... אנחנו בסדר."

בוריס הרצין ונענע בראשו בשביעות רצון. "באמת הגיע הזמן, עכשיו הוא רק צריך ללכת סוף סוף לקבר שלו, אולי אז הוא יתחיל לבכות."

"הוא בכה אתמול בלילה." בישר מיצי בתחושת ניצחון שהסבה לו רגשות אשמה ומיהר להסביר, "במקרה ראינו את הסרט הזה על הקאובויים ההומואים שנרי לא רצה לראות איתו והוא בכה."

בוריס הנהן ונראה שבע רצון, ומיצי העז לשאול אותו אם באמת פולי לא היה עדיין בקבר של נרי.

"לא, וזה לא טוב."

"איך אתה יודע שהוא לא היה? ואיך אתה יודע שהוא לא בכה עד היום?" שאל מיצי בתוקפנות.

"ולא זיין, אל תשכח גם את זה." 

"אני לא שוכח."

"אבל לא נעים לך לדבר על זה." הצטחק בוריס, "בחיי איזה פולניות שניכם. אולי ככה עדיף, אולי הפעם זה ילך יותר טוב מאשר עם הפרענק."

"אל תקרא ככה לאבנר." התרגז מיצי, ופתאום התמלאו עיניו דמעות, "ואני לא פולני אלא ייקה, ולא ענית לי על השאלה שלי, איך אתה יודע את כל הדברים האלו על פולי?"

"כי הוא סיפר לי ואני מאמין לו. פולי אף פעם לא משקר לי כי אני אף פעם לא מציק לו ולא דורש ממנו דברים שהוא לא יכול לתת. אתה מבין?"

"ואתה חושב שאני כן?" נעלב מיצי והדמעות החלו לזלוג על לחייו.

"על זה רק אתה יכול לענות מיצי. נו, די, מה אתה בוכה?" הגיש לו בוריס ממחטת בד מיושנת, "הנה, קח. תפסיק לבכות."

"אני לא מצליח." התייפח מיצי, "פתאום קלטתי שנרי באמת מת ושאף פעם אני לא אראה אותו יותר ונזכרתי... נזכרתי...."

"במה נזכרת?"

"שגם אני אהבתי אותו מאוד." ילל מיצי.

"אני יודע ילד." עטף אותו בוריס בחיבוק מגונן, "גם אני אהבתי את הפרענק הקטן והרגזן הזה. ואהבתי אותו עוד יותר אחרי שהוא איים לחתוך לי את הביצים אם אני אגע בפולי."

ד. ריבאונד נצחי

בתום יום העבודה יצא פולי מבית המלאכה ופסע באיטיות לעבר מכוניתו של מיצי. הוא נראה למיצי עייף מאוד. עיניו היו שקועות בחוריהן ופיו נראה כאילו נגס זה עתה לימון חמוץ במיוחד.

"אולי נדחה את כל הסיפור הזה של הצביעה פולי? אתה נראה הרוס."

"מה פתאום? אני בסדר גמור." התנער פולי ואפילו חייך חיוך מזויף שלא שכנע את מיצי, "הספקנו לעשות היום כמות כפולה. היה אחלה."

"באמת?" שאל מיצי בספקנות. פולי לא נראה לו כאילו נהנה במיוחד מיום העבודה שלו.

"מה, אתה לא מאמין לי?" הזעיף פולי את פניו.

"לא, בטח שאני ... אתה פשוט נראה עייף נורא."

"סתם נדמה לך. אין שום סיבה שאני אהיה עייף. עבדתי בישיבה רוב הזמן ומול המזגן. זאת עבודה מאוד קלה, משעממת בטירוף, אבל לא קשה בכלל. עידן, העוזר שלי, עבד קודם בתור שוטף כלים במטבח לא ממוזג של מסעדה ותאמין לי שזה היה הרבה יותר קשה."

"אני בטוח בזה." ניסה מיצי להרגיע.

"מה שכן קצת מדכא אותי שבלי כוונה הפכתי לבורג בתעשיית הנשק, נכון שזו אירוניה? ולא סתם נשק אלא כוונות לרובים, וזה אחרי שישבתי בכלא כי הברזתי מקורס צלפים."

"לא ידעתי שישבת בכלא."

"אין גולנצ`יק שלא ישב קצת בכלא, רק שאני הסתבכתי בגלל כל הסיבות הלא נכונות ויצאתי אהבל והומו." אמר פולי, "ומה שמצחיק עוד יותר זה שעידן חולם להגיע לקורס צלפים. הוא כל כך צעיר ותמים שהוא בכלל לא מבין שהוא יצטרך לפוצץ לאנשים את המוח ולראות מה הוא עשה דרך הכוונות המשוכללות שאני עוזר ליצר. רק רציתי להביא הביתה בשלום משכורת ופתאום נהייתי חלק מתעשיית הנשק."

"אתה רק מסמן אותן." הזכיר לו מיצי.

"כן, זה מה שאני אומר לעצמי כל הזמן, אבל בכל זאת... טוב אלו החיים, חוץ מזה וחוץ מגלגל"צ שדפק לי במוח היה לי אחלה יום."

"אתה שונא גלגל"צ."

"אבל עידן אוהב את התחנה הזו ולא יכולתי לטחון לו כל היום עם התוכניות אקטואליה שאני אוהב."

"למה לא? למה לו מותר לטחון לך במוח עם שירים צווחניים ולך אסור לשמוע מה שאתה אוהב?"

"לא אמרתי שאסור, אם הייתי מתעקש הוא היה שומע מה שאני אוהב, אבל לא היה לי נעים לכפות עליו לשמוע את התכניות שלי." ניסה פולי להסביר.

"אז ויתרת על `המילה האחרונה`? אני יודע שאתה אוהב לשמוע את התכנית הזו ובעיקר עם אברי גלעד וג`קי לוי."

"עשינו הסכם." התבהרו קצת פניו של פולי, "הוא יכול לשמוע כל היום גלגל"צ בתנאי שאני אוכל להקשיב ל`מילה האחרונה`. היום הייתה אחלה תכנית, אברי חזר מאפריקה וסיפר חוויות מאוד מעניינות. גם עידן נהנה לשמוע. הוא באמת בחור נורא נחמד, יש לי מזל שהבוס הביא אותו."

"יופי, אבל בכל זאת אתה נראה שפוך. הצביעה לא תברח פולי."

"בוא רק נקנה את הצבע ומחר נחליט אם בא לנו לצבוע." התעקש פולי ומיצי נכנע ופנה לחנות `קנה ובנה`.

הם שוטטו בין המדפים, בחנו קטלוגים של צבעים, בחרו בגוונים הרצויים להם והתחילו להתגלגל לעבר הקופה כ