סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

1. מאוחר מידי

מכירים את החוכמה הזו של מדורי העצות שמבטיחים לך שהאהבה תגיע אליך רק אחרי שתפסיק לחפש אותה ותתעסק במשהו אחר. מובן שמי שנותן לך את העצות האלו חי בזוגיות מאושרת, מה שמרגיז עוד יותר את האומללים שישנים באלכסון וכמהים לאהבה.

מי שנורא רוצה אהבה משדר נואשות, מסבירים המומחים, ואין דבר דוחה יותר מזה. הם טוענים שרק אם תרגיע, תאהב את עצמך ותרגיש טוב עם הלבד שלך יגיע האביר על הסוס הלבן ויושיע אותך מהבדידות.

משום מה, רק אם לא תהיה מעוניין תהיה מחוזר, פרדוקס מייאש שאין לו פתרון. למרבה הצער קשה מאוד לזייף חוסר עניין, בעיקר כשאתה בודד ומיואש מהחשבה על עוד חורף בודד.

נכון שזה מזכיר את המדיניות של הבנקים שמוכנים להלוות לך כסף רק אם אתה לא באמת צריך אותו?

זה בדיוק מה שקרה לי, פגשתי את רובי אחרי שכבר ויתרתי ולא רציתי יותר, ודווקא בגלל שהייתי אדיש הוא כמובן, כמו כל גבר מצוי, התאמץ עוד יותר וכמה שדחיתי אותו יותר ככה הוא התלהב ורצה אותי יותר.

מבחוץ לא ראו עלי כלום, למעשה מאז שהשתחררתי מהצבא, עשר שנים קודם, לא נראיתי כל כך טוב, ולמה שלא אראה טוב אחרי שהפסקתי עם מסיבות, שתייה, עישון ושאר מנהגים מגונים שמזיקים לעור הפנים.

מאז שפרשתי מעסקי האהבה והסקס הייתי חופשי ומאושר ולא רציתי לשנות את המצב. נכון, אז לא היו לי חיי מין, אז מה? הייתה לי יד ימין והיא הספיקה לי לגמרי, זה היה מחיר פעוט לשלם על לילות חסרי שינה, דפיקות לב, עצבים וחרדות.

אהבה? בשביל מה זה טוב? - כן יבוא או לא יבוא? בוגד או נאמן? באמת אוהב או עוד מניאק שרוצה לדפוק וללכת הלאה? - מי צריך את זה? אני בטח שלא.

אז איך בכל זאת פגשתי אותו אם מחקתי את הכרטיס באטרף והפסקתי ללכת למסיבות, פאבים ומועדונים, ושאר זוללי זמן וכסף? נפגשנו במקרה, סתם ככה, כמו שפוגשים אנשים.

זה קרה אחרי שהמכשיר הנורא משוכלל שלנו, המה שמו הזה שמשלב פקס עם מכונת צילום התקלקל.

בהתחלה הבוס פתח אותו לבדו, חיטט בו נמרצות, רטן וקילל, לא הצליח לתקן, סגר את המכסה ואמר לי להזמין טכנאי ולא לגלות לו שפתחנו אותו - מה פתחנו? הוא פתח! - כי אז לא תהיה לנו אחריות, ואחר כך הסתלק לו לאיזו ישיבה דחופה, משאיר אותי להתמודד לבד עם הבלגאן.

התקשרתי והפקידה החביבה אמרה שבמזל דווקא היום ראובן הטכנאי בסביבה ושהוא יגיע, אבל רק אחרי ארבע, אם אני יכול לחכות לו.

"אני יכול." אמרתי, כי מה אכפת לי לעשות קצת שעות נוספות? הרי אף אחד לא מחכה לי בבית.

הטכנאי בא קצת אחרי ארבע, כולם כבר הסתלקו והיינו רק אני והוא במשרד. נכנס בחור רחב ושחום עם חיוך יפה, אמר שלום, הציג את עצמו כראובן, הוסיף שבעצם כולם קוראים לו רובי, הסתכל על המה שמו המקולקל, ומיד ראה שמישהו פתח אותו כבר ושאין לנו אחריות.

"אבל אם תיתן לי כוס קפה אני אתעלם מזה." חייך והעביר עלי מבט שהתחיל מהתסרוקת, גלש לאורך הגוף, התעכב לחלקיק שנייה מתחת לחגורה והמשיך משם לנעלים. מבט מהסוג שרק הומואים שולחים לעבר גברים אחרים.

"אין בעיות, אני אעשה לך ברצון קפה, ומצידי תרשום שבעל הבית פתח וחיטט במכונה. מה אכפת לי? היא לא של אבא שלי." אמרתי.

"הוא נגע במשהו בפנים?" שאל רובי.

"מי, הוא? הצחקת אותי, ראה שיש בפנים אבק ונבהל."

רובי חייך שוב ואמר שזה כלום, הוא מיד מטפל בזה, סתם דף שנתקע וקצת אבק. הוא יסיים עד שאני אכין את הקפה, מספיק לו נס קפה פשוט עם שני סוכרזית.

"מה עם עוגיות?" שאלתי.

"אוי." הוא נאנח והביט על בטנו, "אסור לי." אמר.

עכשיו כבר הייתי בטוח לגמרי, "אל תדבר שטויות." אמרתי, "בן אדם עובד לא יכול לחיות מאוויר."

"אני אמור לחיות מחסה ומפריכיות אורז." התלונן רובי ולגם מהקפה שהכנתי לו.

"קח עוגייה." הגשתי לו את הצלחת, "ותשכח מהדיאטה, אתה גבר לא קולבית בגדים."

"אז אתה מעדיף בחורים מלאים?" הוא שאל והביט לי ישר בעיניים.

"כן, בהחלט למרות ש..."

"אל תגיד, יש לך חבר." אמר רובי בעצב, "או חברה?" הוסיף בפקפוק.

"אם אתה לא בטוח אז למה שלא תשאל אם אני בקטע?"

"מה, אני עיוור?" התבהרו פניו, "ברור שאתה בקטע, אבל יש כאלו שמעדיפים לא לספר. אני לא מוציא אף אחד בכוח מהארון."

"יפה מצידך." אמרתי בחביבות, "אבל האמת שאין לי לא חבר ולא חברה ולא כלום. אני א-מיני."

"מה זה?" קימט רובי את מצחו בפליאה, נראה חמוד להפליא. הוא באמת היה בדיוק הטעם שלי, זאת אומרת כשעוד היה לי טעם בגברים.

"פעם הייתי הומו, אבל עכשיו אני סתם."

"מה סתם? איזה מין סתם?"

"סתם בן אדם שלא רוצה כלום."

רובי נשען לאחור, שילב ידיים עבות של פועל על השולחן שלפניו וסקר בעיון את פני, "למה?" שאל לבסוף בסקרנות, "מה הבעיה שלך?"

משכתי בכתפי, חייכתי חיוך נבוך והתחלתי למלא את המדיח בכלים מלוכלכים למרות שזו עבודתו של תורן הבוקר.

רובי נאנח, קם ואמר שחבל ושהוא דווקא היה שמח להכיר אותי טוב יותר, אבל הוא מוכרח לרוץ חזרה למשרד כדי לחתום ולהחזיר את הכלים.

"כן, גם אני רוצה ללכת כבר הביתה."

"הערב אני הולך להופעה של חבר שלי בפאב אחד, ואם אתה רוצה גם לבוא אז..."

"לא אוהב פאבים. אני לא שותה ושונא שמעשנים סביבי."

"מצוין." קרן אלי רובי, "זה ערב ללא עישון ואני מבטיח לך שאף אחד לא ידחף לך שתייה בכוח. אפשר להזמין תה, או קפה, ואפילו קקאו. החבר שלי מופיע שם עם הלהקה שלו והם ממש טובים."

"תודה רבה, צעקות וצרחות יש לי מספיק מהשכנים ובעבודה, לא צריך לצאת במיוחד מהבית בשביל זה." המשכתי להיות קשה להשגה.

"זהו, שהוא לא צועק ולא צורח. הם מנגנים מוזיקה אירית מאוד שקטה והוא שר ממש יפה ובלי מיקרופון, הוא מנסה לחנך את הקהל לשנות את הרגלי ההאזנה שלו."

"וואלה?!" אמרתי בפליאה, "זמר שלא צורח? דבר כזה עוד לא ראיתי."

"הוא בן אדם מאוד מיוחד." הסכים איתי רובי, "ולצערי סטרייט." הוסיף בחיוך, ונתן לי הזמנה להופעה של נבו שאולי ולהקתו שכללה כניסה חינם ומשקה ראשון בחצי מחיר.

הייתי בטוח שלא אלך, מה פתאום שאלך להופעה ועוד באמצע השבוע? נכון שיום חמישי היום, וטכנית זה כבר סוף השבוע, אבל ביום שישי אני מנקה ומסדר את הבית ועושה כביסה, לא מתאים לי לצאת ביום חמישי, וממתי אני הולך לפאבים גם אם הם בלי עישון ויש בהם תה וקקאו וזמר נטול מיקרופון?

להכיר אותי עלק... עוד הומו שמחפש זיון, בטח באטרף צוחקים עליו כי הוא לא איזה דוגמן שדוף ומיופיף אלא גבר שחום ושעיר ומלא, אחד מהבחורים המוצקים האלו שכתפיהם מותחות את בד החולצה ויש להם קצת כרס וגוף עבה וחזק, וידיים מחוספסות של בן אדם עובד ו... לעזאזל! אז פעם בשנה אני לא אירדם מול הטלוויזיה וחוץ מזה אני ממש אוהב מוזיקה אירית וכבר שנים לא ראיתי הופעה חיה שלא פוצצה לי את האוזניים וגרמה לי כאב ראש.

ננסה, מה יכול להיות, הם בטח יהיו נורא גרועים ויזייפו, או יצרחו, ועל מה נתערב שיהיו כמה מניאקים שכן ידליקו סיגריות, ושיכורים יקיאו בשירותים או ינסו לזיין שם, או גם וגם...

זה סתם טיפשי, חבל על הזמן, אבל בטלוויזיה אין שום דבר מעניין והשכנים מלמטה שוב התחילו לצרוח זה על זה, והשכן ממול שם לאות מחאה מוזיקה רעשנית, והכלב שלו נובח כמו משוגע, והזקן מלטה דופק על התקרה עם מטאטא... אפילו בפאב לא יכול להיות יותר גרוע, הכי הרבה אני אעשה טיול בחוץ, מה יכול להיות? אמרתי לעצמי לבסוף, והלכתי.

2. כל אחד צריך מישהו

הגעתי כמה דקות לפני התחלת ההופעה. הלהקה ישבה על במה קטנה וכיוונה כלים, ולהפתעתי היו בה גם שתי נשים - כנרית ומתופפת. גם הקהל היה מעורב ולא ממש צעיר. כולם נראו סולידיים ותרבותיים, איש לא עישן ורובם שתו תה, או בירה.

זו ממש שמורת טבע חשבתי בפליאה, מביט סביבי, מגלה את רובי שישב לבד ליד שולחן עגול קטן ונופף לי בשמחה. התיישבתי לידו, נבוך קצת, והזמנתי קקאו שבא עם קצפת והיה ממש טעים.

ההופעה הייתה נהדרת, נהניתי מאוד ומצאתי את עצמי מוחא כפיים במרץ, מחייך באושר ושמח בכנות כשהם שבו לתת עוד הדרן.

אחר כך היה הקטע המביך של הפרידה מחוץ לפאב כשרובי הציע לי טרמפ באופנוע שלו ואני סירבתי.

הוא אמר, "בבקשה תסכים." ונגע בעדינות בזרועי, גורם לי למעין זעזוע שהרגיש כמו מכת חשמל והפחיד אותי כל כך עד שדחפתי אותו ונמלטתי משם במהירות.

כשהגעתי מתנשם לדירתי הוא המתין לי בכניסה אוחז את קסדתו בידו.

"מה אתה עושה פה? איך אתה יודע איפה אני גר?" התנפלתי עליו.

"היה כתוב בלוח מצבת כוח האדם שלכם." הסביר רובי, ונראה נבוך וקצת מבוהל. "רק רציתי להיות בטוח שאתה בסדר היית כל כך ..."

"כל כך מה?!" נבחתי.

"לא יודע. סליחה שאני מציק. הייתה לי הרגשה שאתה ... שמשהו לא בסדר איתך, לא יודע למה, לא חשוב, לילה טוב."

"אל תהיה חמור. למה שאני לא אהיה בסדר?"

"לא יודע. אתה... התנהגת בצורה מוזרה."

"אני בן אדם מוזר. לילה טוב."

"יפתח." הושיט רובי את ידו ונגע בכתפי, ושוב עבר בי זעזוע, פחות עז מהקודם, אולי כי הוא לא נגע בעורי החשוף, אבל בהחלט זעזוע. "אתה רועד." הוא אמר, "מה קרה?"

"כלום, ככה זה אצלנו, הא-מיניים, אנחנו רועדים כשמישהו נוגע בנו."

"וואלה? בחיים לא שמעתי על דבר כזה." הניח רובי יד על לחיי, מחליק עליה בעדינות בקצות אצבעותיו שבאמת היו מחוספסות וחמימות. במשך רגע אחד ארוך עמדנו, מביטים אחד בעיני השני, ואז התחלתי לבכות. הדמעות טשטשו את מראה פניו העגולות ונעימות הסבר ואת הבעת הפליאה הרכה בעיניו.

"אני צריך ללכת." ברחתי ממנו, כושל במעלה המדרגות הגעתי כל עוד רוחי בי לדלת דירתי והתחלתי לפשפש בכיסי אחרי המפתח ואז כבה האור ולא הצלחתי בשום פנים ואופן למצוא את חור המנעול.

"תרשה לי." צץ רובי מאחורי, לקח ממני את המפתח ולחץ על הכפתור להדלקת האור שכרגיל לא עבד, אצלנו אפשר להדליק את האור רק מלמטה וגם זה לא תמיד.

"הכפתור הזה לא עובד." אמרתי. "צריך להסתדר בחושך."

"אני מבין." אמר רובי, "יהיה בסדר." הרגיע אותי, פתח את הדלת ונכנס איתי פנימה.

הדירה הייתה חשוכה, הוא עמד לידי שקט מאוד, ידו על כתפי, מניח לי להסתגל לאט לחשיכה.

אחרי כמה שניות התעשתי, הדלקתי את האור והלכתי לשטוף את פני. נראיתי מפחיד - לבן כסיד, עיני אדומות, שני כתמים ורודים לוהטים על לחיי - אולי יש לי חום? רק זה היה חסר לי.

רובי דפק על הדלת, "יפתח, אתה בסדר?" שאל בדאגה.

"כן, הכול בסדר. אני מאה אחוז. אתה יכול ללכת."

במקום ללכת הוא נכנס פנימה. "אתה לא נראה כל כך בסדר, מה קרה?"

"אין לי מושג. אולי אני חולה או משהו. שטויות, אני אקח אקמול ואלך למיטה."

"יפתח, אפשר לשאול אותך משהו?"

"אם אתה חייב." נאנחתי.

"אני לא חייב, אני רוצה. תגיד, מתי היית בפעם האחרונה במיטה עם מישהו?"

"זה לא עניינך, לך מכאן כבר."

הוא נשך את שפתו התחתונה המלאה, מביט בי בהבעה מהורהרת. "אני ממש לא רוצה להציק" חזר ואמר, "אבל לדעתי עדיף שאני אשאר לשמור עליך הלילה."

"אני לא צריך שישמרו עלי, אני בן שלושים ושתיים ומסוגל לעבור לילה לבד."

"כמה שנים אתה עובר את הלילות שלך לבד יפתח?"

"לא משנה. עזוב אותי."

"יש לך אולי מישהו, איזה חבר, חברה, מישהו שיהיה אתך?"

"אין לי אף אחד, אני לא צריך אף אחד."

"כל אחד צריך מישהו." מחה רובי.

"אני לא."

"כל אחד זה כולל גם אותך."

"מה, יש חוק חדש שאסור לבן אדם לרצות להיות לבד? לך כבר."

"יפתח אתה ... אני רוצה לעזור, באמת."

"אני לא צריך עזרה."

"אני לא חושב ככה, רעדת כולך כשנגעתי בך, אחר כך בכית וברחת, אתה מדאיג אותי."

"שטויות, אני פשוט לא מרגיש טוב. זה הכול."

"ולכן כדאי שאני אשאר אתך."

"מה תישאר? איפה תישאר? תישן על הכורסא?"

"מה רע במיטה שלך? היא גדולה מספיק לשניים."

"בשום פנים ואופן לא, אני ישן לבד."

הוא נאנח. "בסדר, תיכנס למיטה, אני אשב לידך עד שתירדם."

היה פשוט יותר להסכים איתו מאשר להתווכח. התחבאתי מאחורי דלת הארון כדי להתפשט וללבוש מכנסי פיז´מה, צחצחתי מהר שיניים והתכרבלתי בשמיכה.

רובי חלץ את נעליו והתיישב לצידי, גבו נשען על ראש המיטה. "בוא נראה חדשות." הציע.

הבטנו במגוון אסונות שקרו על פני הגלובוס, ונדמה לי שעוד הספקתי לשמוע את התחזית, אבל אולי רק חלמתי את זה. התעוררתי לפנות בוקר, חש גוף גדול וחם נושם לידי ובבת אחת חזרו כל מאורעות הערב הקודם וזינקו למוחי. מיד הבנתי שהוא לא הלך הביתה כמו שהבטיח, כנראה שנשאר לשבת לידי עד שנרדם גם כן.

"רובי." נגעתי בכתפו, והזדעזעתי כשנוכחתי שהוא ערום.

הוא גנח ומלמל משהו, הסתובב, אסף אותי בזרועותיו הצמיד אותי אליו והניח רגל חמימה על ירכי לפני ששוב שקע בשינה עמוקה.

חמש שנים לא ישנתי עם מישהו. מאז שעידו הלך אף אחד לא נגע בי ואני לא נגעתי באיש. חמש שנים של בדידות והתנזרות ופתאום אני חבוק בזרועות חזקות, צמוד לגוף זר, שעיר ושרירי. נשימתו נושבת על עורי, לחי זיפית מתחככת בכתפי. שכבתי דומם, שוקל מה לעשות, איך להעיר אותו ולהיפטר ממנו בצורה המהירה והטובה ביותר, ובעודי חושב נרדמתי שוב.

התעוררתי בבוקר לריח קפה. במקום בו הוא שכב היה שקע חמים. התלבשתי והלכתי למטבח, הוא ישב ושתה קפה, מורח טוסטים בקוטג´, מחייך אלי.

"מזמן לא ישנתי כל כך טוב, ואתה?"

"בסדר, אבל אמרת שתלך אחרי שאני אירדם."

"כן, אבל אחרי שנרדמת נעשיתי כל כך עייף. היה לי נעים לישון אתך. לך לא היה נעים?"

"היה בסדר, אבל אתה צריך ללכת עכשיו רובי. אני עסוק."

"אתה הולך לעבודה היום?"

"לא, אבל אני צריך לעשות קניות ולסדר את הבית."

"אני יכול לבוא אתך לקניות, אני אסיע אותך עם האופנוע."

"אני לא חושב. תגיד, אין לך בית?"

"בטח שכן, אבל אצלך נעים יותר."

"אז זו הבעיה שלך? לא נעים לך בבית? בגלל זה אתה נדבק אלי?"

הוא חייך. "בדיוק, ברחתי מהבית."

"מה הבעיה בבית, ההורים נטפלים אליך?"

"לא, אני כבר מזמן לא גר אצל ההורים, אבל יש לי שותפה חרמנית שמתעקשת להוכיח לי שאני לא הומו, וזה מעייף."

"אין לך מזל בחיים רובי, אני רוצה להעיף אותך מהמיטה והשותפה רוצה שתיכנס." צחקתי, ועלה בדעתי שהוא עקשן כזה כי אני דוחה אותו כל הזמן, אם אגלה התלהבות הוא בטח יברח מיד.

הסלולרי שלו צלצל והוא הביט במספר ונאנח, "אסף, האקס שלי שוב מציק."

"תענה לו, תהיה נחמד."

רובי העווה את פניו וענה, "כן, בסדר.... לא, ישנתי אצל מישהו... רק ישנתי, די אסף, זה לא עסקך... נו, מספיק. לא יודע, לא חושב... הוא מעדיף בילויים שקטים יותר... בסדר, תודה. אני אחשוב על זה... ביי."

הוא סגר את הסלולרי ופנה אלי, "יש לך הזמנה למסיבה, רוצה לבוא איתי."

"לא."

רובי קם, "אני יודע מתי אני לא רצוי." אמר, רכן ונישק את לחיי, "ביי יפיוף." והלך.

3. הסיפור שלי

נהדר, ברוך שפטרנו. חשבתי, אבל פתאום נעשה לי ריק בלב, וכדי למלא אותו קרצפתי את הבית, עשיתי קניות, בישלתי ואפיתי, והעסקתי את עצמי עד אחרי הצהרים ובסוף, עייף מאוד, התקלחתי והלכתי למיטה.

אין דבר שחביב עלי יותר משנת אחרי הצהרים בימי שישי, אבל הפעם זה לא הלך. לא הצלחתי להירדם בשום פנים ואופן. ניסיתי לעשות ביד, אבל גם זה לא עבד. הייתי חסר מנוחה, נרגז, עצבני, דמעות דקרו מתחת לעפעפי, פקעת של מתיחות התערבלה בקיבתי. חשתי כאילו המיטה רוחשת נמלים.

הכול בגללו, חשבתי, נרגז. עקשן כזה, נטפל אחד, מה הוא רצה ממני? ואז נשמעה דפיקה חרישית בדלת שהזעיקה אותי, יחף, לפתוח אותה במהירות, והנה הוא שם, עומד עם קופסת עוגה בידו והבעת רווחה משתפכת על פניו למראה החיוך שלי.

"הבאתי עוגה, הקפה עליך." אמר, מנסה להישמע בוטח ושחצן, אבל חשתי את הביישנות וההיסוס שלו וליבי יצא אליו.

"הגעת בדיוק בזמן." הזמנתי אותו פנימה. "אני בדיוק מכין קפה." ישבנו זה מול זה במטבח, שותים קפה, אוכלים עוגה ומביטים אחד בשני.

"אתה בטוח שלא תבוא איתי למועדון? יש די. ג´י. חדש שבא מהולנד."

"לא, עברתי את הגיל למועדונים."

"גם אני בעצם." הוא מודה, משפיל את עיניו.

"אתה? בן כמה אתה בכלל רובי?"

"עוד מעט בן שלושים, תמיד חשבתי שאת יום ההולדת השלושים אני אחגוג עם מישהו ... מישהו מיוחד שיאהב אותי."

"אני מאחל לך שזה עוד יקרה, אבל זה לא יהיה אני חמוד."

"למה לא? למה אתה לא נותן לי סיכוי? ואל תגיד שזה לא אני, זה אתה. שונא את הקטע הזה."

"גם אם זה נכון?"

"בעיקר אם זה נכון. מה? מה הבעיה שלך? שמעתי כבר את כל התירוצים, לא בנוי לקשר, דיכאוני, פוחד ממחויבות, שרוט בגלל האקס, מכור לסמים, לאלכוהול, חבל שאתה לא מכור לסקס." הוא מנסה לסיים את הרשימה העצובה שלו בהתבדחות, אבל עיניו נותרות עצובות.

"כיסית כמעט הכול, שכחת רק עוד בעיה אחת של הומואים." אני אומר, ומניח יד על כפו הרחבה. אצבעותינו משתלבות בטבעיות, החום שעולה מכף ידו מציף את כולי, מעיר ומעורר רגשות ורצונות שחנקתי שנים רבות, ומחנק עולה בגרוני.

הוא מביט בכפות הידיים שלנו, אצבעותיו כהות ועבות משלי, אבל שלי ארוכות יותר, הידיים שלנו נראות טוב שלובות אחת בשנייה.

"עוד בעיה." הוא לוחש, ואישוניו מתרחבים ככל שמשמעות דברי מתבהר לו, "איידס?"

"כן. מצטער רובי. פגשת אותי מאוחר מידי."

"אבל יפתח.. יש קונדומים, יש ..."

"לא. אני עם סקס גמרתי לתמיד. לא זוגיות, לא זיונים, לא קונדומים, לא רוצה יותר."

"אבל..."

"תאמין לי, ככה עדיף. אפשר לחיות מצוין גם בלי סקס. עובדה, תראה אותי, אני חי, לא?"

"מתקיים יותר מחי." הוא אומר וקם, עצוב מאוד, "אפשר נשיקה?" הוא מבקש, ולפני שאני מספיק לענות פיו מרפרף על פי ופתאום זה באמת מאוחר מידי.

הנשיקה העדינה הזו גורמת להתפוצצות בתוכי ואני מאבד שליטה על גופי, פתאום אנחנו על המיטה, מתפרעים עליה - בעיקר אני - הוא מנסה לרסן אותי בעדינות, אבל בלי הרבה הצלחה. הכול בי עולה על גדותיו. אני מנשק, מחבק, נצמד אליו, מושך מעלינו את הבגדים, מנסה לטעום, לגעת, להריח, למעוך ולכבוש, והכל בבת אחת. הוא צוחק, משועשע מהתנהגותי, נשכב עלי, מהדק את ידי לגופי, מנשק את פני, לא מבין את הייאוש שלי. אני לא מסוגל להסביר, לא יכול לדבר, מתחכך בו, גומר על גופו הערום למחצה ובוכה בעוד הוא אוחז בי ומבטיח לי שהכול בסדר.

"שום דבר לא בסדר, לך מפה."

הוא שוב צוחק, מסרב להתייחס אלי ברצינות. "ככה, קודם אתה מתנפל עלי ומנצל אותי ועכשיו אתה מגרש אותי? לא תיתן לי להתקלח קודם."

"אתה חושב שמה שקרה פה זה מצחיק? זה ממש לא מצחיק רובי."

הוא מרצין, מחבק אותי, מנשק, מתנצל, מבטיח לי שהוא לא צוחק ממני, הוא פשוט מאושר שהצליח להפשיר אותי.

החמימות והכנות שלו, טוב הלב והחביבות מביכים אותי. אני לא רגיל לזה, זה פשוט יותר מידי בבת אחת. "טוב, די מספיק, אני הולך להתרחץ."

הוא מתעקש להיכנס איתי למקלחת ואנחנו מסבנים זה את זה, בוחנים אחד את גופו של השני, מתחילים לבנות אינטימיות שברירית, ממשיכים לגעת אחד בשני מעבר להתלהבות הראשונית. זה השלב הכי מסוכן, אחריו יגיע כאב הלב.

אני חוזר למיטה ומפנה אליו גב, "עכשיו לך רובי, בבקשה."

"לא רוצה." הוא נשכב לצידי, דוחף יד מתחת לעורפי, "תספר לי." הוא דורש.

"זה סיפור קטן, עלוב ועצוב. שמעת ואריאציות שלו כבר מאה פעמים בעבר."

"לא חשוב, אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך."

אני נאנח, מוותר לעצמי לרגע ומשעין ראש על כתפו. נזכר כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי דבר כזה ואיך זה נגמר

ושוב מתרחק ממנו, מתיישב זקוף, מתעטף בשמיכה, מזכיר לעצמי להיזהר. אפילו רגע קטן של נעימות ורכות יעלה לי ביוקר, אני לא יכול להרשות לעצמי את זה.

"מה קרה?" הוא מביט בי מודאג, "למה אתה שוב כזה?"

"איך כזה?"

"מרוחק כזה. אני מרגיש שאתה שונא אותי."

"לא שונא, אבל לא בוטח בך. לא בוטח באף אחד. זה לא משהו אישי נגדך, ככה זה. כל גבר חושב קודם כל על הזין שלו, אני חייב להיזהר."

הוא נאנח. "אתה ממש שרוט יפתח. נו, תספר, מה קרה לך?"

"מיד אחרי הצבא התאהבתי במישהו. היינו יחד שש שנים, חתיכת זמן רצינית, ופתאום ... בקיצור, הוא בגד בי. זיין מהצד כבר מהשנה השנייה שלנו יחד. כולם ידעו... כולם, ורק אני... זה התגלה במקרה, כשהוא הלך להיבדק בגלל חבר שלנו שפחד ללכת לבד. הוא נכנס איתו למרפאה סתם ככה, נבדק רק בשביל הקטע. הוא צחק כשהוא סיפר לי על זה, היה בטוח שלו זה לא יקרה."

"והוא יצא חיובי?"

"כן, ואז הכול התפרק. הוא נכנס הביתה היסטרי, האשים אותי שהדבקתי אותו, לא האמין לי שבחיים לא... שמאז שפגשתי אותו בכלל לא הסתכלתי על מישהו אחר. הייתי כל כך מאוהב בו, סמכתי עליו בעיניים עצומות, הוא היה כל העולם שלי ופתאום הוא מאשים אותי בדבר כזה... הייתי כל כך המום עד שלא יכולתי לזוז. הוא רצה להכות אותי ומזל שהחבר שבא איתו, שדווקא לא נדבק, עצר אותו.

אחר כך הוא ברח מהבית והחבר חזר וסיפר לי מה שכולם ידעו, שהוא בוגד בי כל הזמן, צוחק עלי מאחורי הגב, בטוח שגם אני כמוהו. רק אז הבנתי שאהבתי כל השנים בן אדם שלא היה קיים, הוא חי איתי, אבל לא ראיתי אותו ממש. הייתי כל כך טיפש... החבר התחנן שאני אלך להיבדק גם כן. אמרתי שאני אלך מחר וביקשתי שיעזוב אותי לבד. אחרי שהוא הלך ניסיתי להתאבד, לקחתי את כל הכדורי שינה שהיו בבית ושתיתי אלכוהול. זה הספיק רק להרדים אותי עד למחרת. החבר בא בבוקר לראות מה קורה איתי, מצא אותי ישן, נבהל וקרא לאמבולנס. יצא מזה בלגן נוראי, שטפו לי את הקיבה ובאותה הזדמנות כבר עשו בדיקת דם.... הייתי חיובי כמובן, ובמצב די גרוע. פתאום הבנתי למה כל החורף שעבר הייתי חולה כל כך הרבה פעמים, ולמה יש לי פצעים מציקים כאלו בפה... פתאום הכול התברר. אשפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית לכמה שבועות ובמקביל התחלתי לקחת תרופות ... גופנית החזירו אותי למצב טוב, אבל מאז החלטתי שלא עוד לא אהבה, לא סקס, לא סטוצים, כלום. לא רוצה יותר."

"והאקס שלך, מה איתו?"

"צחי שלח לי כמה מכתבים שקרעתי בלי לקרוא. ניסה לשלוח התנצלות עם חברים, לבקש סליחה, להסביר. חירטט כל מיני הסברים על הבגידה שלו... פחד מאהבה, שנאה עצמית, שטויות."

"פגשת אותו מאז?"

"לא. השארתי לו הודעה במשיבון שאם אני אראה אותו עוד פעם אני אהרוג אותו. אני לא הולך לחפש אותו, אבל אם ניפגש הוא מת. הוא לקח את זה ברצינות וברח מהארץ לקרובים שלו בצרפת."

"תראה יפתח, זה סיפור נורא, אבל דברים כאלו קורים, אנשים נבגדים לפעמים ומתאוששים. לא מחליטים לגמור בגלל זה את החיים שלהם."

"החיים שלי בסדר גמור רובי."

"בחייך, אתה יכול לשקר לעצמך, אבל לא לי."

"אני לא מתכוון לתת יותר אמון באף אחד."

"אפילו לא בי?"

"תראה, אני לא ממש מכיר אותך, אתה כנראה בחור טוב ואתה ממש הטעם שלי, נחמד לנו יחד, אבל אתה באמת רוצה להסתבך עם אחד כמוני?"

הוא פורש את ידיו בתנועת אין אונים, "לא יודע, אתה מוצא חן בעיני ומרגיז אותי שבגלל שהיה לך אקס בן זונה אתה לא מוכן לתת לי צ´אנס. זה לא הוגן."

הוא נראה כזה חמוד, דובון סקסי ומתוק שמביט בי במבט תמים ורציני, "החיים לא הוגנים רובי עוד לא גילית את זה?" אני מספר לו ואנחנו מתחילים שוב ללטף ולגעת ולהתנשק. הוא שם לי קונדום, אני שם לו, אנחנו נוגעים אחד בשני בידיים ואחר כך בפה, נמרחים אחד על השני, רועדים מתשוקה והנאה אחד בזרועות השני. המגע שלו, הריח, החום, זה כל כך נכון ומדויק, כל כך טוב.

"אתה מורעב למגע." אמר רובי אחר כך, כשהתרפקנו אחד על השני. "כל כך רעדת כשנגעתי בך בפעם הראשונה עד שמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלך, אל תעשה את זה יותר, אל תתנתק מהעולם, זה הורס אותך."

"אז מה, לרוץ אחרי סטוצים, לנסות שוב לחפש מישהו שירמה אותי ויצחק ממני? לא, תודה."

"לא כולם כאלה יפתח, יש אנשים שלא בוגדים ולא מרמים."

"כן, שמעתי על זה, אבל כנראה שהם חיים ביקום מקביל. אני לא מכיר כאלו, ואתה?"

הוא חייך בעצב, "אני דווקא מכיר הרבה בחורים ישרים שאומרים לך את האמת ישר בפנים, אומרים לך שהיה נחמד, אבל זה לא זה, אתה לא הטעם שלהם. או כאלו שמגלים לך אחרי הזיון שזה לא אתה, זה אני, או יותר גרוע, אתה בחור ממש מקסים, אבל אין לי קליק איתך. ויש את הטיפוסים שמודים שנורא טוב להם איתי, אבל חבל שאתה לא מרזה עשר ק"ג, מוריד שערות בלייזר ועובר לגור בחדר כושר, ובוא נפתח את היחסים ותראה איזה אחלה זה לעשות שלישיות.

"כן, מוכר ולא חביב." נאנחתי, הרי בתוך עמי אני חי.

"לפעמים גם אני מתייאש." הודה רובי, "אף זוג שאני מכיר לא המשיך יותר משנתיים שלוש. חמש זה כבר חתונת הזהב וכמה כאלו אתה מכיר?"

"מעט מאוד." הסכמתי איתו, "בגלל זה אני אומר שמספיק כבר עם האשליות האלו על אהבת נצח וכל השטויות האלו. הקטע הזה לא עובד, זה אף פעם לא עבד, גם אצל סטרייטים זה מחזיק מעמד בקושי, ורק בגלל שהנשים מתעקשות, וגם הן נדמה לי מתחילות לוותר, תראה כמו גירושים יש." ובדיוק ברגע זה, כאילו לפי הזמנה, השכנים שוב התחילו לריב ולצעוק זה על זה, "הנה, בבקשה, עוד זוג בדרך לגירושים מאושרים."

כמו תמיד כשהם רבים הזקן מלמטה התחיל לדפוק על התקרה ומישהו שוב השמיע מוזיקה צרחנית כדי להתגבר על רעש המריבה... ומיד אחר כך הכלב נבח בהיסטריה... יום שישי רגיל ומרתק בשכונת מגורי המלבבת.

"איך אתה יכול לסבול לגור פה? זו ממש זוועה."

"זה מה שאני יכול להרשות לעצמי."

"כמה אתה משלם על החורבה המכוערת הזו?"

אמרתי לו והוא נאנח, "במחיר הזה אתה יכול לגור עם שותף בדירה הרבה יותר שווה."

"לא רוצה שותף. אני זקוק לפרטיות."

"איזה פרטיות? מה זה שווה שאתה גר לבד אם דרך הקירות הדקים האלו אתה שומע כל שיעול של השכנים שלך?"

"אוף, שתוק כבר, דובון אחד." התנפלתי עליו והתחלתי לדגדג אותו.

"ככה? עכשיו אתה מתחיל בהעלבות?" צחק רובי והחזיר לי מנה אחת אפיים ושוב היה סקס. אחר כך ישנו יחד וקמנו יחד, ובילינו זה עם זה את כל השבת, נהנים מכל רגע.

זו רק חופשה קטנה הרגעתי את עצמי כשהפחדים הישנים שלי הרימו שוב ראש. הוא פשוט נח אצלך מהשותפה המרגיזה שלו לדירה, זה רק סקס, זה הכול. לא יקרה כלום אם תבלה סוף שבוע אחד של ידידות וסקס, מגיע לך אחרי שנים ארוכות של התנזרות, אל תכנס לסרטים בגלל הדבר הקטן הזה.

4. גנב של אהבה

ביום ראשון קמנו מוקדם ועל הקפה של הבוקר הוא הביט בי במבט החם והרציני שלמדתי לאהוב ואמר שצריך לדבר.

"לא צריך." אמרתי והרחקתי ממני את העוגה שריחה עורר בי פתאום בחילה, "ברור שזה היה רק פסק זמן קטן וחביב. אני מודה לך מאוד ומאחל לך הצלחה בהמשך דרכך, שלום ותודה."

"אם לא הייתי מכיר כבר את הראש הדפוק שלך הייתי נעלב." צחק רובי, "אני בא לאסוף אותך מהעבודה בארבע וחצי בדיוק, קח אתך מברשת שיניים ובגדים להחלפה ואל תשכח להודיע לבעל הבית שלך שיתחיל לחפש דייר אחר לחורבה שלו."

"בשום פנים ואופן לא." התרגזתי, "אני גר כאן ולא עובר לשום מקום אחר."

"יפתח, הייתי שמח לריב אתך, אבל אני לא רוצה לאחר לעבודה. נדבר בערב." נישק אותי רובי לקח את הכריכים שהכין לו, נתן לי את הכריכים שלי - בכלל לא ידעתי שהוא הכין גם לי - אמר לי שאני חמוד כשאני כועס והסתלק.

לקחתי את האוכל שהוא הכין לי, ארזתי תיק כלי רחצה וקצת בגדים להחלפה והלכתי לעבודה.

הוא הגיע עוד לפני ארבע, חיכה לי בסבלנות עד שהחתמתי את הכרטיס והסיע אותי לדירה שלו. הייתי מתוח מאוד, התרגלתי לחיי בדידות ודי נלחצתי מהרעיון שאפגוש את השותפה שלו ואשהה בדירה זרה. בדרך, אחרי שהודיתי לו על הכריכים הטעימים שהכין לי, ניסיתי לשכנע אותו שאולי עדיף שניסע לדירה שלי ולא שלו.

"בשום פנים ואופן, טליה מחכה בקוצר רוח לראות אותך."

"למה?" נבהלתי, "מה סיפרת לה?"

"שאתה מדהים ושאתה לא יכול להוריד ממני את הידיים. כמובן שהיא לא האמינה, תצטרך לתת לה הדגמה."

"הדגמה למה?"

"לזה שאתה לא יכול להוריד ממני את הידיים, ואני חייב להיראות שאני נהנה מזה, אחרת היא מאיימת להתגנב למיטה שלי באישון לילה ולאנוס אותי."

"נו, די. זה לא מצחיק. אני מספיק לחוץ גם ככה."

"לחוץ ממה? זה רק אני."

"בדיוק, כי זה אתה."

"אני מבקש מהנוסעים לא להעליב את הנהג." הכריז רובי ברשמיות, ואחר כך פרץ בצחוק ונישק אותי תוך כדי נהיגה.

עד שהגענו לדירתו הייתי שטוף זעה מרוב פחד. הדירה שלו באמת הייתה שווה – דירה מרווחת ברחוב צדדי קטן וירוק עם חנייה, מרפסת ושותפה נחמדה מאוד שכיבדה אותי במיץ ובעוגיות ועצמה את עיניה וצחקקה כשרובי נישק אותי כדי להוכיח לה שהוא באמת הומו.

"אבל באמת רובי, לא ביקשתי הוכחות. אם אתה אומר זה מספיק בשבילי." מחתה והסמיקה.

"ששש... אל תגלי לו. הוא חושב שהוא מציל אותי מציפורניך, אחרת הוא לא היה בא."

טליה צחקה, אמרה ששנינו מטורפים והיא חייבת לרוץ כי החבר שלה מחכה לה והלכה.

"אתה כזה שקרן רובי, מה פתאום מנסה להכניס אותך למיטה? יש לה חבר." ניסיתי לנזוף ברובי, אבל צחקתי יותר מידי מהשקרים הטיפשיים שלו.

"אתה כועס עלי נורא, נכון?" משך אותי רובי למיטה, "בוא תראה לי כמה אתה כועס עלי."

"רובי, בבקשה... הכול, רק לא זה, אני פוחד."

"אבל יש לנו קונדום, זה בסדר."

"ואם הוא יקרע?"

"ואם מטאור ייפול על הדירה הזו ויהרוג את כולנו?"

"מטאור, מה פתאום מטאור? יותר סביר שירו עלינו קאסם?"

"מה, בחיפה?"

"למה לא?"

"לדעתי רעידת אדמה שמונה בסולם ריכטר זה אסון הרבה יותר סביר." התווכח רובי והלביש עלי קונדום למרות מחאותיי.

"ואם כבר מדברים אז פיצוץ של בלוני גז נשמע יותר הגיוני מרעידת אדמה." הודעתי לו, מנסה להדוף אותו מעלי, אבל הוא היה כבד יותר ממני והרבה יותר עקשן ופשוט התיישב עלי.

"אין כמו זין בתחת." אמר בסיפוק.

"אני מסכים רובי." נאנחתי, "אבל לא שווה לסכן את החיים בשביל זה."

"אוף, שתוק כבר ותזיין."

"ידעתי, הבאת אותי לפה רק כדי לנצל את גופי."

"הגוף היפה, המדהים והסקסי שלך." צחק רובי וסגר את אצבעותיי על הזין שלו.

אחר כך אמרתי לו שזה היה אונס וזה לא בסדר והוא מתנהג בחוסר אחריות.

"מה חוסר אחריות? שמתי קונדום, וחוץ מזה איך אונס אם אתה זיינת אותי?"

"אבל היית מעלי, כמעט מעכת אותי."

"שאני אבין, אתה קורא לי שמן?" נעלב רובי, ולרגע לא ידעתי אם הוא צוחק או רציני. מין שיחה שכזו זו הייתה, כאילו בצחוק, אבל נוגעת בכל המקומות הכואבים.

"רובי, בוא הנה, תפסיק לעשות פרצופים. בוא נתרחץ יחד ונדבר."

מתחת לזרם המים החמים העברתי ידיים מסובנות על גופו, נהנה מכל רגע, "אני יודע שבאטרף תקבל הערות מעליבות אם תפרסם תמונת עירום שלך, אבל בעיני אתה מדהים. כל המחוטבים החלקים האלו לא עושים לי את זה, שרירים תוצרת חדר כושר נראים לי סקסיים כמו חתיכות פלסטיק."

"ידעתי למה אני מתעקש דווקא עליך." חייך רובי וסגר את המים, "עכשיו תורי." הכריז ושלף קונדום. "אני מקווה שלא אכפת לך לעשות את זה בעמידה, אני מת על זה."

"כן, בעמידה זה אחלה, אבל תן לנשום."

"תנשום אחר כך, מה בוער? יש לנו את כל הלילה לנשום."

"אם אתה חושב שאני נשאר לישון פה אתה לא נורמאלי."

"בטח שאתה נשאר, שכחתי להגיד לך שחטפתי אותך ואתה שבוי שלי." צחק רובי שם את הקונדום ובאמת גרם לי להפסיק לנשום מרוב עונג.

אחר כך, כשחזרנו למיטה שלו, שאלתי אם הוא באמת רוצה שאני אשאר לישון איתו.

"כן, אני רוצה. אני לא אוהב לישון לבד, בבקשה תישאר."

נשארתי.

ישנו מחובקים כל הלילה ובבוקר התעוררתי עם התקף חרדה. אני כבר מכיר את הסימנים – לחץ בחזה וקושי לנשום, הרגשת מחנק, זיעה קרה, התחושה האיומה הזו שאני נופל לחור שחור והידיעה המצמררת שעוד רגע יבוא קיצי.

ברחתי לשירותים, ישבתי שם על האסלה הסגורה וניסיתי, כמו שלימדו אותי בקבוצת התמיכה, לנשום נשימות עמוקות ולהירגע.

זה לא עזר. הייתי חייב לברוח משם לפני שמלכודת החמימות והחיבה תיסגר עלי, ידעתי שברגע שאתחיל לרכוש אמון להרגיש נוח איתו זה ייגמר בדמעות ובסבל.

אני לא אעמוד בעוד פעם אחת כזו, אני לא חזק מספיק, עלי לשמור את הכוחות שלי כדי להחזיק מעמד במלחמה על חיי. אני מוכרח לברוח כי עוד דקה יהיה מאוחר מידי.

התגנבתי החוצה, מתלבש בסלון, נועל את נעלי ליד הדלת ונמלט כשקול צורמני של שעון המעורר רודף אחרי בעקשנות דיגיטלית.

לא היה טעם לחזור הביתה. הלכתי ישר לעבודה. שתיתי שם קפה דלוח עם חלב מקולקל וויתרתי על ארוחת בוקר. התקף החרדה נחלש ברגע שהתרחקתי מרובי, אבל עדיין לא הצלחתי לחשוב על אכילה

שמתי את הסלולרי שלי על רוטט, אבל כל הזמן בדקתי אם לא היו לי הודעות. שום דבר לא היה ממנו - טלפון מעצבן מאימא ששאלה אם אני מגיע בשבוע הבא לביקור, פרסומת מיותרת לאיזה מבצע, הודעה מקבוצת התמיכה ששעת הפגישה הוקדמה לשמונה במקום תשע - ממנו שום דבר.

זה לא שרציתי לקבל ממנו הודעה, רציתי שהוא יבין לבד, אבל התאכזבתי שלא שמעתי ממנו כלום, ואז, בעוד אני מבזבז את זמני מול המחשב, לא מסוגל לבצע משהו מועיל, הוא הופיע פתאום.

"שכחתי לתת לכם קבלה על התיקון שעשיתי בשבוע שעבר." אמר למזכירה שלנו והגיש לה מעטפה.

"איזה תיקון? משהו התקלקל?" שאלה הטיפשונת, "לא הייתי פה בשבוע שעבר. הייתי בחופש."

"זה בסדר סיגי, אני יודע על מה מדובר." לקחתי מרובי את המעטפה, מקפיד לא להביט בפניו.

"מה שלומך יפתח? הכול בסדר עם הפקס?"

"כן, מאה אחוז. תודה."

"על לא דבר." קולו יבש, מתנכר, שורט אותי.

הוא יוצא, אני מביט אחריו ופתאום דוהר החוצה בעקבותיו. "רובי, חכה רגע!"

הוא מנער את היד שאני מניח על כתפו, "עזוב אותי."

"אל תכעס בבקשה."

"אני נראה לך כועס? מה יש לי לכעוס? אני כבר רגיל למניאקים שמזיינים ובורחים, אתה לא הראשון, תאמין לי, אבל לפחות יכולת להגיד שלום ולא לברוח כמו גנב. אני לא מאמין שחשבתי שאתה שונה."

"אני לא שונה, גם אני מניאק."

"ואני טיפש, הומו שמן, שעיר, טיפש ומכוער."

"היי! אל תדבר ככה על עצמך. זה לא נכון, אתה בחור נהדר."

"באמת? אז למה... לא, אל תגיד לי, אני יודע לבד, לא היה לך קליק בלב, לא הרגשת פרפרים בבטן, זה לא אני זה אתה, אני מקסים אבל אתה... מה אתה? מה? איך אתה יכול להתנהג ככה? לחבק אותי כל הלילה ואחר כך, בבוקר, לברוח ככה, כמו... כמו...."

"כמו גנב."

"כן, בדיוק כמו גנב, גנב של אהבה." עיניו היפות מלאות דמעות ועורו פניו השחום לוהט באדמימות ארגמנית יפיפייה.

"אני מצטער, באמת. ברחתי דווקא כי כן היה קליק ופרפרים והכל."

"עכשיו כבר שמעתי הכול." נאטמות פניו. הוא נכנס למכונית ומשעין את ראשו על ההגה, " לא משנה מה אני אעשה ומה אני אגיד תמיד אבוד לי, אצלכם אני תמיד אפסיד."

אני מתיישב לצידו. "מי זה אתם?"

"אתם, ההומואים היפים האלה, השרוטים שתמיד מוצאים תירוצים, אלה שנותנים לי לגעת ולקוות, אבל בורחים ברגע שאני רוצה משהו שהוא קצת יותר מסקס."

"למי אתה קורא יפה, שמנצ´יק." אני מתגרה בו בטון ערסי, ודוחף אותו קצת, בצחוק.

"זה לא מצחיק." הוא אומר בקדרות, "זה ממש לא מצחיק יפתח."

"אתה צודק, אבל גם התקף בהלה זה לא דבר מצחיק. הרגשתי שאני הולך למות, הייתי חייב לברוח."

"אם היית חייב אז היית חייב." הוא אומר בקרירות, עכשיו אני צריך לנסוע. עוף לי מהאוטו בבקשה"

"אבל רובי..."

"סתלק יפיוף, לא רוצה אותך פה יותר."

הסתלקתי.

5. הגבר הנכון

הלכתי לקבוצת התמיכה אבל לא התחשק לי לדבר, בהיתי באחרים ושתקתי.

"נו, מה קרה לך היום יפתח?" רעם דימה אחרי שמאס בשתיקה שלי.

"לא בא לי לדבר היום." משכתי בכתפי.

"בשביל לשתוק יכולת להישאר בבית, תספר." התעקש דימה.

כשדימה מתעקש אף אחד לא מסוגל להגיד לו לא. סיפרתי, מדלג ברוב צניעות על הקטעים הפורנוגראפיים, לא שהם היו מתנגדים לסיפורי זיונים, ועוד במקלחת, אבל היה לי לא נעים מהמנחה הביישנית שלנו.

"שאני אבין," רכן לעברי עמית, עיניו רחבות מפליאה, "פגשת בחור שלא אכפת לו שאתה נשא ושמוצא חן בעיניך, ואפילו חושב שאתה יפה, ואתה בורח? אתה דפוק, אתה יודע את זה?"

"עמית, אני מאוד מבקשת, אין צורך להיות שיפוטי כל כך." התערבה סוזן המנחה בטון הגננת שלה שמצחיק אותי כשהיא מפנה אותו לאחרים, ומרגיז אותי כשהוא מופנה אלי.

"אני לא שופט, אני קובע עובדה, הוא דפוק."

"אני יודע שאני דפוק עמית, אם הייתי יכול לחיות כל כך הרבה שנים עם בחור שזיין כל הזמן מהצד ולא לדעת מה קורה מאחורי הגב שלי אז ברור שאני דפוק."

"וגם דביל." הוסיף עמית.

"כן, וגם דביל." הסכמתי, "אבל אם לא הייתי בורח מרובי הייתי מוכיח שאני גם מטומטם."

"אתה פשוט פחדן." סיכם יוני הגדול וכולם הנהנו לאות הסכמה. אם סוזן הייתה מסכימה איתם הייתי שוכח מרובי והולך הביתה לישון באלכסון, אבל היא נזפה בכולם במבטא האמריקאי המצחיק שלה ושוב בזבזה את הזמן שלנו עם אחד הנאומים הפוליטקלי קורקט שלה על זה שאסור ללחוץ, ושלכל אחד יש את הזמן שלו, ושאני עדיין מחלים מהפגיעה שפגע בי האקס, ושאני עדיין לא בשל לקשר, אבל ברגע שאני כן אהיה זה יקרה לי ו...

ברגע זה החלטתי שאני חייב לראות שוב את רובי, ואז השעון המעורר המטופש שהיא מביאה תמיד לפגישות צלצל והפסיק את הנאום המעצבן שלה.

אני מתחיל לשנוא את כל הרעיון הזה של שעונים מעוררים. מי המציא אותם בכלל?

"רק תיזהר שלא תמות מזקנה לפני שתהיה בשל לקשר." לגלג יוני הקטן כשישבנו אחר כך בפיצריה.

הפיצריה נמצאת מול המקלט שבו אנחנו מקיימים את הפגישות של קבוצת התמיכה, מתגנבים לשם חרש כמו פושעים ונועלים את הדלת כדי שחס וחלילה לא יתפסו אותנו. אחר כך אנחנו נפרדים בנימוס מסוזן והולכים לשבת על פיצה ולדבר כמו גברים, לא כמו ילדים מנומסים שמשגיחה עליהם גננת קפדנית.

"שתוק יוני, תעזוב אותי." יריתי בו מבט זועם, ובטח הייתי גם בועט בו מתחת לשולחן, אבל כרגיל הוא ישב דבוק לדימה והעדפתי לא להסתבך. מצחיק איך שניהם מתנהגים כאילו רק במקרה הם תמיד באים יחד, עוזבים יחד ויושבים תמיד אחד ליד השני, כאילו שמישהו יגיד משהו בגלל שהם זוג?

למי אכפת שיש ביניהם הבדל שנים כל כך גדול, הרי כל מי שיש לו עיניים רואה שיוני מעריץ את דימה ושדימה חולה על התחת הקטן של האוחצ´ה הזו, כולם חוץ מסוזן כמובן, המנחה הכי גרועה בעולם שמצליחה תמיד להגיד את הדבר הכי פחות מתאים ומסמיקה כל פעם שמישהו מדבר על סקס.

זו קבוצת תמיכה של נשאים למען השם, איך היא חושבת שנדבקנו? מזה שלא רחצנו ידיים בשירותים?

"למה שלא תתקשר אליו?" הציע עמית.

"אין לי את המספר שלו."

"אולי הוא התקשר? תבדוק את הסלולרי."

בדקתי ומצאתי הודעה ממנו - התנצלות קצרה ונוקשה על מה שהיה בצהרים בעבודה ותו לא.

התקשרתי והוא ענה מיד.

"בטח ישבת ליד הטלפון והסתכלת עליו." התגריתי בו.

"היית מת." הוא ענה בכעס.

"רק צחקתי רובי, אל תכעס. איזה פיצה אתה אוהב?"

"שום פיצה, אני בדיאטה."

"השתגעת? מה דיאטה? בשביל מה לך דיאטה?"

"בשביל להרזות, אין יותר פיצות, בכסף שאני אחסוך על אוכל אני אלך להוריד שערות בלייזר."

"שלא תעז. טונה וזיתים זה בסדר? להביא גם קולה?"

"תביא מה שאתה רוצה, אני לא נוגע בזה."

"עוד נראה, ביי."

מתעלם מהחיוכים של החבר´ה קניתי פיצה משפחתית ענקית ובקבוק של מיץ מנגו לא מוגז ונסעתי אליו.

טליה פתחה לי את הדלת. "פיצה!" קראה בשמחה, "ומיץ לא מוגז, נהדר! תתחתן איתי יפתח, תעשה לי ילד, אתה מושלם." נישקה את לחיי.

"קודם אני צריך לבקש רשות מרובי, איפה הוא?"

"יושב מדוכא בחדר שלו ושומע מוזיקה. ליאונרד כהן, סימן שהמצב ממש נואש. מה עשית לו?"

"הייתי חרא, אבל אני מנסה לפצות אותו."

"עם פיצה? לא רעיון טוב, הוא שוב בדיאטה."

"טליה, הוא לא צריך דיאטה, באמת שלא."

"טוב, הוא קצת מלא כזה, לא?"

"כן, וזה מה שאני אוהב."

"אבל הוא לא, וזה הגוף שלו, זכותו להרזות אם זה מה שהוא רוצה."

"את תדרדרי את השותף שלך לאנורקסיה בעבור מגש פיצה?"

"קלטת אותי, ואל תשכח את המיץ הלא מוגז." חייכה טליה, ואחרי עוד קצת לחץ על מצפונה הסכימה לוותר לי על כמה פרוסות, אבל את המיץ השאירה אצלה.

דפקתי על דלת חדרו של רובי והמוזיקה נפסקה. "לך מפה!" הוא צעק.

פתחתי ונכנסתי. הוא שכב על המיטה וכשנכנסתי הסתובב והפנה אלי את גבו.

"אמרתי לך ללכת, וקח אתך את הפיצה הזו."

"לא רוצה." התיישבתי על מיטתו, ואת הפיצה הנחתי ביני לבינו. "הבאתי גם מיץ, אבל השותפה שלך חמסה אותו. אה, והיא גם רוצה שאני אעשה לה ילד, אבל רק אחרי החתונה."

"הראשון שלי, זה ששבר לי את הלב עוד לפני הצבא, התחתן והביא ילדים."

"כולם מתאהבים בסטרייט לפחות פעם אחת."

הוא הסתובב אלי, "הוא לא היה סטרייט, סתם פחדן."

"כמוני." חייכתי וליטפתי את לחיו.

הוא עצם את עיניו, "גם אני פוחד יפתח, אתה חושב שרק אתה פוחד, כולם פוחדים, מה קרה שבכל זאת חזרת?"

"בקבוצת תמיכה אמרו לי שאני אידיוט."

"איזו קבוצת תמיכה?"

"של נשאים."

"סיפרת להם עלי?"

"יותר על עצמי, זה מה שאנחנו עושים שם, מדברים על עצמנו, זה עוזר קצת, לא יותר מידי, אבל מידי פעם זה מקל."

"אולי גם אני צריך לחפש קבוצת תמיכה. יש קבוצת תמיכה להומואים שמנים ומכוערים שמתאהבים כל הזמן בגבר הלא נכון?"

"אולי יש, אבל הם לא יקבלו אותך כי אתה יפה ומתוק מידי." נשכבתי לידו, "ובקשר לגבר ... נצטרך לחכות ולראות."

"כבר ראיתי." אמר רובי בקדרות והתחיל לאכול את הפיצה, "אתה פחדן, שרוט, לא בשל לקשר, כל הדברים האלו."

"ואני גם נשא איידס."

"כן, גם, אבל מבחינתי זו הבעיה הכי קטנה."

"אם ככה הכול בסדר, ואל תגמור את כל הפיצה, תשאיר לי משהו שמנצ´יק."

"אבל אני גווע, לא אכלתי כלום כל היום. למה הבאת כל כך מעט?"

"הבאתי יותר, אבל טליה לקחה לי. חכה, אני אנסה לנהל איתה משא ומתן לשחרור עוד כמה חתיכות."

יצאתי החוצה מצאתי במטבח את טליה ואת החבר המהמם שלה (בחור כל כך יפה סטרייט? פשוט בזבוז) שכנעתי אותם לתת לי שתי כוסות מיץ ועוד קצת פיצה וחזרתי לרובי.