סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

בבריאות ובחולי

הרעיון, האמת, לא היה חדש כלל. למעשה הוא עלה לראשונה עוד במאה שעברה כשרק התחילו להבין שהמחלה הזו שבגללה הומואים צעירים מתים פתאום כמו זבובים מדבקת.

עד שאיתרו את הווירוס והבינו את דרכי פעולתו השתרר בעולם פחד גדול מהדבקות, אז עלה רעיון ההסגר - לאסוף אותם ולשלוח אותם רחוק מכאן, לכלוא אותם ואת המחלות שלהם במקום נידח, שלא ידביקו את כול הבריאים שלא שותפים לסטיות שלהם.

למזלם של החולים התברר עוד לפני שהפאניקה החלה להשתולל ברצינות, שאמנם הווירוס מדבק, אבל רק במגע קרוב מאוד, ואפשר לגעת, ואפילו לנשק בלי סיכון, ואם מקפידים על קונדום אז לא נורא.

אחר כך מצאו גם תרופות שאמנם לא ריפאו, אבל דחו את המוות הבלתי נמנע ביעילות כה רבה עד שהמחלה הוכרזה למשך כמה עשרות שנים כמחלה כרונית, אמנם קשה ולא נעימה, אבל היי, יש גרועות יותר, נכון? בטח שכן.

מטרת ההסברים הייתה לטובה, הם נועדו להפסיק את הפחד מפני נשאי הווירוס ולפוגג את הסטיגמה האיומה של המחלה, וזה עבד יפה מאוד. למעשה זה עבד כל כך טוב עד שהדור החדש של הצעירים - אלו שכבר לא זכרו איך פעם יכולת פשוט לזיין כל מי שרצית בלי לעשות חשבון וקונדום היה משהו שרק נשים שפחדו מהריון לא רצוי השתמשו בו - באמת הפסיקו לפחד, ואז המחלה התפרצה שוב. הפעם היא תקפה עם זני ווירוס עמידים וחכמים יותר, והמדענים שבמשך שנים הבטיחו שהנה, עוד מעט הם מוצאים תרופה, או לפחות חיסון, הרימו ידיים והתייאשו, ופתאום התחילו אנשים שוב למות, והמחלה הזו שרק לפני עשרים שנה הייתה סתם עוד מחלה כרונית הוכרזה כמגפה, מגפה קשה שמסכנת אוכלוסיות שלמות.

המדענים אמרו שהם, הנשאים של הווירוס, הם האשמים. הם לא מבינים עד כמה הווירוס הזה חכם ומסוגל להשתנות במהירות ובגללם, בגלל שהם התחילו לזלזל בכללי הזהירות, לא הקפידו על לקיחת התרופות בזמן והמשיכו לזיין בלי קונדום חלה עלייה במספר הנשאים.

מיד הפוליטיקאים, אלו שלא אוהבים לתת לעובדות לבלבל אותם, הכריזו שזו אשמת ההומואים, כי מי רוב הנשאים אם לא הומואים? הם חסרי מוסר ומופקרים, מזיינים ומתהוללים כל הזמן, מזלזלים בערכי המשפחה, אין להם ילדים שצריך לדאוג לעתידם, במקום ללכת לישון בלילות כמו אנשים מהוגנים הם חוגגים במסיבות, משתכרים, לוקחים סמים, עושים אורגיות, מפתים עם מצעדי הגאווה שלהם נערים צעירים ותמימים לשכב אתם ומדביקים גם אותם במחלה.

רעיון הגירוש למחנות הסגר התחיל במקומות הנידחים והעניים האלו שיש להם שמות אקזוטיים שאף אחד לא יודע איך לבטא. משם הוא בא, מהארצות הרחוקות הללו שאנשים כהי עור נאבקים בהם תמיד בבצורת, או בשיטפון, או ברעידת אדמה. אתם יודעים, המקומות האלו שאף אחד חוץ מעובדי האו"ם שתמיד מקימים בהם מחנות פליטים בשביל מסכנים שברחו ממלחמות אזרחים חסרות פשר לא יודע איפה בדיוק על הגלובוס הם נמצאים. המקומות הללו שילדים קטנים עדיין מתים שם מרעב, נשים נואפות נסקלת באבנים, גנבים מולקים בשוטים וזרועם נכרתת, במדינות הללו שאין להן די כסף לתרופות או לקונדומים כי השליטים המושחתים שלהן שומרים את כל הכסף לעצמם התחילו לבודד ולכלוא נשאים, ומשם הרעיון הזה התפשט לאט לאט בכל העולם.

כמובן שהיו מדינות נאורות – מאלו שרוב האנשים בהן כחולי עיניים ובהירי שיער - שהתנגדו ואמרו שזה מוגזם, אין צורך להיות קיצוני עד כדי כך, אפשר למשל רק לקעקע סימן במקום בולט על גופם של הנשאים, ואולי להוסיף חותמת גדולה ואדומה על תעודת הזהות שלהם, ושלט אזהרה על דלתותיהם, הרי יש עוד דרכים הרבה יותר תרבותיות חוץ מגירוש כדי להתגונן מהמגפה, אבל מצד שני טענו המחמירים אפשר להוריד קעקועים או להסוות אותם, וקל מאוד לזייף תעודות ולהוריד שלטי אזהרה. לא, רק גירוש למחנות הסגר יעזור פה.

וכך לאט לאט הרעיון פשט בכל העולם ועם הזמן מדינה אחר מדינה אספה את הנשאים שלה ושלחה אותם למחנות הסגר.

האו"ם שתק בהתחלה אבל אחר כך התעשת ודרש בתקיפות לנקוט מדיניות הומאנית - לא להפריד בין קרובי משפחה ולסדר מקומות מיוחדים לנשים ולילדים - במקומות שהיו ממש נאורים אפילו לא גירשו אותם ממש אלא הניחו לנשים ולסטרייטים לגור בגטאות משלהם, מגודרים כמובן, ועם שערים ושומרים, אך לכל הפחות הם נשארו חלק מהקהילה.

רק ההומואים גורשו, אף אחד לא רצה שהגורם הראשי למגפה ימשיך לגור בעיר שלו, או אפילו לידה. לאנשים נמאס מהם, מהמסיבות הרעשניות שלהם, ממצעדי הגאווה הצבעוניים וחסרי המוסר שלהם, מהמיניות חסרת הרסן והבושה שלהם שגרמה סבל כה רב.

הפחד מהמגפה היה כה גדול עד שאף אחד לא התייצב להגנתם, אפילו הם עצמם נאלצו להסכים שיש משהו מהצדק בדברי המקטרגים עליהם וחלקם הסכימו שהם באמת הגזימו, בעטו בכל המוסר המקובל עשו את הרע בעיני אלוהים ואדם.

הם באו על עונשם בצדק ואין להם אלא להלין על עצמם הטיף להם בקול עגום המבוגר שבחבורה שישבה שקטה ומפוחדת על ספסלים קשים של טיולית ישנה שהמתינה במגרש החנייה אליו הובאו נשאים מכל רחבי הארץ והמתינו לשילוחם למחנה הסגר.

"אנחנו אשמים בגירוש, התגרינו בהם, אילצנו אותם לראות אותנו רוקדים ערומים ברחובות, נפנפנו בהתגרות בדגלים שלנו, זלזלנו במוסר, זיינו בלי קונדומים בשירותים ציבוריים, הדבקנו אנשים על ימין ועל שמאל ולכן..."

"אוף! שתוק כבר." אמר צעיר אחד, עייף למראה, "די נודניק זקן, נמאסת."

"אתה רואה, בגלל הגישה הזו..."

"סתום כבר או שאני גומר עליך!" התפרץ בריון מגולח שיער ומקועקע, "שמענו את כל זה כבר יותר מידי פעמים, די, שתוק."

המטיף המבוגר השתתק וכבש את פניו בידיו, מסתיר דמעות, ופולי שישב לצידו ליטף בעדינות את גבו. "גם אם אתה צודק עכשיו זה כבר מאוחר מידי." אמר בקול חרישי.

"אני יודע." לחש לו הגבר המבוגר יותר, "אני פשוט ... אני ..." דמעות חנקו אותו לרגע, "אני דואג נורא לאימא שלי, היא תישאר לבד עכשיו, היא חולה כל כך, רק אלוהים יודע מי יטפל בה."

פולי נאנח ושתק. לא היו בפיו מילות נחמה. גם הוא דאג לנרי שלו שנשאר לבד, אבל לפחות נרי היה, תודה לאל, צעיר ובריא. הוא לא ידע מה היה עושה אם היה צריך לעזוב אם מבוגרת וחולה...

"הייתי רוצה שנזוז כבר ודי!" רקע גלוח הראש המקועקע על רצפת הטיולית ברגל ממוגפת, "למה מחכים?"

"כנראה שעדיין לא הביאו את כולם." אמר העייף ונאנח, "משטרת האיידס בטח עושה עוד חיפוש אחד אחרון, הם רוצים להיות בטוחים לגמרי שתפסו את כולם."

קול מוכר ומפחיד של סירנה נשמע. "הנה הם מגיעים." אמר צעיר דקיק אחד שעל ראשו הייתה פלומת שיער מחומצנת בצבע צהוב אפרוחי שהתנגש בצבע השחור של גבותיו המרוטות בקפידה.

הם הציצו החוצה וראו שיירת ניידות שחורות עם סמל משטרת האיידס טסות לתוך מגרש החנייה ופורקות כמה עשרות גברים נושאי תרמילים ומזוודות במרכזו. בהדרכת השוטרים החלו הגברים להתפזר בין המשאיות. הם שמעו את הוראותיהם של השוטרים, "תל אביבים לשמאל! ירושלמים לפנות ימינה!" וכן הלאה.

"תראה את האוטובוסים המדוגמים של התל אביביים, אפילו פה הם מתפנקים." רטן העייף במורת רוח, ולשם שינוי כולם הסכימו איתו.

"לא להציץ! לא לעמוד! כולם לשבת!" צרח אחד השוטרים והלם באלה על דלת הטיולית החבוטה שלהם, "אתה תיכנס לכאן." הדף קדימה גבר צעיר, שחום ודק, שחור שיער ומתולתל שדילג בקלילות על מדרגות הטיולית ונכנס לתוכה בחיוך.

למראה פניו פולי נעמד על רגליו ובהה בו בתדהמה, "מה אתה עושה פה נרי? איך הגעת לכאן?" הביט בבהלה בבן זוגו שצץ במפתיע באוטובוס המגורשים, "היי, שוטר! זו טעות! הוא בריא!" צעק לעבר השוטר, " בוא הנה שוטר, קח אותו מפה! הוא..."

"שתוק!" זינק עליו נרי והניח יד על פיו, "סתום, אתה יודע כמה כסף עלה לי לסדר בדיקת דם מזויפת? שב בשקט."

פולי צנח על המושב הקשה והביט מזועזע בבן זוגו הוותיק שהוא הקפיד במשך שנים כה רבות לא להדביק בווירוס.

"מאיפה היה לך כסף נרי?" שאל בזעם.

נרי התעלם ממנו ופנה אל חבריו למושב של פולי. "זוזו קצת, תעשו לי מקום." ביקש בחיוך עליז.

הגבר המבוגר נדחק אל העייף, מניח לנרי לשבת לצידו של פולי הכועס. "מאיפה לקחת כסף נרי?" חזר פולי ושאל בתוקף.

"מכרתי את השעון שהשארת במגרה שלי."

"השעון שלי? השעון שנתת לי במתנה ליום השנה העשירי שלנו?"

"כן, השעון הזה. אתה זוכר שכעסת עלי שבזבזתי כל כך הרבה כסף? מסתבר שזו הייתה השקעה טובה, קניתי שעון אספנים שהכפיל את ערכו ואפילו נשאר לי קצת עודף."

פולי גנח בייאוש. "נרי, השארתי לך את השעון כמזכרת, לא כדי שתמכור אותו, בטח לא בשביל דבר כזה. למה עשית שטות כזו?"

נרי כרך יד על כתפו. "כדי להיות אתך."

"אבל אני לא רוצה שתהיה איתי. אני רוצה שתישאר בבית, אין לי מושג לאן שולחים אותנו ומה יקרה לנו שם. אולי יזרקו אותנו באיזה חור נידח וירעיבו אותנו, או יעבידו אותנו בעבודת פרך או ... אין לי מושג מה, כל כך שמחתי שלפחות אתה בריא, בשביל מה באת לפה? מטורף שכמוך."

עיניו השחורות הגדולות של נרי נמלאו דמעות. "ואני חשבתי שתשמח לראות אותי."

"אז טעית, אני לא שמח. אני לא שמח לראות את עצמי פה, אז בטח שלא אותך. אני רוצה שתחיה ותהיה בריא ומאושר נרי, למה אתה לא מבין את זה?"

"איזה שטויות אתה מדבר פולי, איך אני יכול להיות מאושר בלעדיך? נו, די, אל תעשה פרצוף כזה, מספיק, תביא חיבוק."

"לא רוצה, אני נורא כועס עליך."

"שקרן, אתה חולה עלי. תן חיבוק, הנה, ככה." מתרפק עליו נרי.

פולי נכנע ומחבק אותו, מתאפק לא לבכות, "לא היית צריך לבוא לכאן נרי, עשית טעות."

"לא אכפת לי. אני מעדיף להיות טועה אתך ולא צודק בלעדיך."

"אוי, נרי, אני פוחד שמהר מאוד תצטער על מה שעשית."

נרי מניח יד עורפו, מביט בפניו באהבה. "פולי, אתה זוכר שהתחלנו לגור יחד והבטחתי לך שאני אשאר אתך תמיד, בכל מצב? בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי, אתה זוכר?"

פולי מהנהן. "כן, אני זוכר, אבל..."

"אין אבל,"אומר נרי בתקיפות,"הבטחתי ודי. אתה זה שלימדת אותי שגבר מקיים תמיד את ההבטחות שלו, נכון או לא?"

"אני והפה הגדול שלי." נאנח פולי.

"די, די, שתוק כבר. אני אוהב את הפה שלך." מנשק אותו נרי, ומניח ראש על כתפו.

"הנה הנהג מגיע." אומר צהוב הפלומה, ואכן, הנהג, לבוש במדי משטרת האיידס, נכנס לטיולית, נועל את הדלתות ומתניע. המנוע מרעים והם יוצאים ממגרש החנייה בדרכם אל הלא נודע.