סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

הרולד ברודקי ההתחלה

מתוך באפלה פראית זו

איני מוצא טעם בחשאיות.
או ליתר דיוק, איני מוצא טעם בהשארת עדות בידי אחרים או בפיהם.

ה.ב. יוני 1993



אביב 1993
אני חולה איידס. אני מופתע מכך. לא נחשפתי מאז 1977, והמשתמע מכך הוא שחוויותי, התנסויותי ההומוסקסואליות, התרחשו בעיקר בשנות השישים והשבעים, ומאז סמכתי על הזמן וההתנזרות שיעידו עד כמה אני חופשי מן הזיהום, ויגנו על אחרים ועלי עצמי.

בתחילה, צללים וספקות מסוגים שונים טרדו את שנתי, אך לאחר מכן גברו תחושת הוודאות והביטחון. לפני שאובחנתי כחולה האיידס, חשבתי שחמש שנים ללא תסמינים כלשהם, מספיקות כדי להצביע בוודאות על העדר המחלה. כשהאיידס אובחן לראשונה, מקובל היה לראות בחמש שנים תקופת בטחון. כל זה השתנה. עשרים שנה נחשבות כיום למרחק זמן בטוח, אבל מספר מצומצם של מקרי איידס התגלו כחריגים; כלומר, העיכוב בהתפרצות המחלה אינו ניתן להסבר
בעזרת הכללים האמורים, אף לא בבחינה קפדנית, צינית. זה לא משנה כל כך. יש לי איידס. חליתי בדלקת ריאות מסוג פנומוציסט קריני שכמעט הרגה אותי. כך או אחרת, בדיקת דם, ספירת תאי-דם לבנים, העובדה שהיתה זו דלקת ריאות מסוג זה, כל אלו פירושם שיש לי איידס ואני חייב למuלמות זהו זה. בזמן שנתבשרתי על כך, התקשיתי אפילו להאמין שיש לי דלקת ריאות. חשבתי שמדובר בתשישות שמקורה בכתיבה, בגיל, ובשפעת-ברונכיטיס שעוצמתה המאיימת להמית נבעה ממאמצי לסיים את הספר, Profane Friendship, אותו כיניתי הספר הוונציאני. כאשר רשימה עיתונאית עליה עבדתי, מאמר על פרסי האוסקר עבור ה ניו יורקר, היתה מוכנה ובדרכה לדפוס, הלכתי לראות את הרופא שלי, בארי הארטמן. לא הכרתי אותו אז מספיק כדי לקרוא לו בשם פרטי. הוא היה הרופא הפנימי החדש שלי, מומחה למחלות מידבקות. הוא ירש את המרפאה של הרופא הקודם שלי. הוא התבונן בצילומי הרנטגן וברזוני, ואמר שייתכן כי מדובר באיידס ובפנומיציסטיס, ואני נפנפתי אותו בזלזול. בגלל אשתי, אלן שוואם, הסכמתי לבדיקת HIV, אבל סירבתי ללכת לבית החולים. ובארי אמר שיכול להיות שהוא טועה.

הוא אמר שיטלפן עם תוצאות הבדיקה. אמרתי לו לא לדאוג. לא הייתי במתח.

הלכתי הביתה, נכנסתי למיטה, נטלתי את האנטיביוטיקה רחבת הטווח שבארי רשם עבורי, ומשם עברתי עם התחקירן, בטלפון, על המאמר על פרסי האוסקר. אמנם סבלתי מתופעות של שפעת-ברונכיטיס ושל חום גבוה אך לא היו לי תחושות מבשרות רע. הבדיקה גרמה לי לעצבנות מסוימת, מכיוון שלעולם אינך יכול לדעת אילו הפתעות אלוהים מתכנן לשלוף עבורך משרוולו, שרוול הגורל. אבל לא יותר מדי. זמן רב כל כך חלף. לא היתה לי אפילו המודעות שבדיעבד הזו, שיש לפעמים לחולים, אידיוט מקולל שכמותך, למה נשארת ער עד כל כך מאוחר? לא סבלתי מסוג כזה של חרטה.
אבל למחרת בערב מצבי החמיר כל כך, עד שלא יכולתי למצוא לעצמי אפילו נקודה של איזון בתוך פרצי התחושות הרעות. איני זוכר שחשתי פאניקה, אבל הרגשתי כל כך רע עד שהייתי מודאג מעניין המוות (ממחלה, לפחות), לראשונה בחיי. אלן טיפלה בי מתוך קשב איתן וסוג של מתיקות, חסרה כל הבהוב ניכר של עצמאות או אירוניה. היא מעולם לא נהגה בי כך, אפילו לא מינית. צריך להכיר אותה כדי להבין עד כמה נדיר עבורה כל מצב שאינו אוטונומיה גמורה. מוזר היה עד כמה החמירה והתנחלה בגופי המחלה, עם כל שעה שחלפה, במעין מהירות בולענית.
שוב ושוב, היא צללה בחבטה עמומה לתחתיתה של זוועה, התגבשה והתייצבה, ואז שבה לצלול לתחתית עמוקה אף יותר. דבר לא עצר את תהליך החנק הלופת. המשכתי להעמיד פנים בפני אלן, או לפחות לנסות, עד שכמו מתוך איזה שקט מופנם, שום דבר שוב לא עבד. סחרחורת החנק המשונה לא הרפתה ולא איבדה ולו משהו מאחיזתה; לא יכולתי לנשום כלל, אפילו לא בישיבה זקופה.
נכנעתי. אמרתי שכדאי שניסע לבית החולים. אנשי צוות האמבולנס באו, ולחשתי להם שאינני מסוגל ללכת או לשבת. או לנשום. הם ירדו להביא אלונקה וחמצן. מונשם באמצעות צינור התחוב באפי, שכוב מכוסה וחסר תנועה באלונקה, גולגלתי דרך דירתנו לתוך המעלית, דרך אולם הכניסה לבניין, על פני השומר ואל המדרכה, מעבר קצר באוויר הפתוח, ואז אל תוך האמבולנס. כך נסתיימו חיי. ומותי החל.

כאשר בארי אמר שיש לי איידס, אמרתי שאני לא מאמין לו. הוא אמר, "האמן לי." באותו רגע, כל כך התקשיתי לנשום עד שכלל לא היה לי אכפת. נבוכתי והתביישתי משום שהאנשים שטיפלו בי בבית החולים יצטרכו לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים כדי להגן על עצמם. ואז, עם ירידת החום, אני מניח שהגאווה ויצר התחרות שלי שבו והשתלטו עלי. כאשר מישהו מהשירותים הסוציאליים הופיע כדי להציע לי יעוץ, ראיתי בכך הטרדה, למרות שהיועץ היה אדם נעים, חם ואינטליגנטי. אני מניח שהייתי תחרותי ועוין נוכח ההנחה שמותי שלי יהיה קשה ממיתות אחרות, קשה מנשוא, ושגזר דין של מוות וסבל שכאלו הוא בלתי נסבל. לא כך חשבתי. לא רציתי לחשוב כך.
אלן מספרת שכאשר נאמר לנו הדבר לראשונה, ביום שני אחד, היא ישבה בכיסא היחיד בחדר בית החולים. כדי להוכיח שהיא למעשה זוכרת את האירוע באופן הברודקאי, על פי התיאוריות והשיטות של ברודקי, היא מספרת שבזמן שבארי סיפר לנו על כך, הוא נשען כנגד אדן החלון כשזרועותיו משולבות. ושמזג האוויר היה חמים. ושבאופן מוזר הייתי עליז ושקול. היא מספרת שהייתי הרואי ובשליטה מלאה, ושהפתעתי אותה בדרך הנעימה בה הסכמתי לקבל טיפול נגד
הפנומוציסטיס, במקום לדרוש שיתנו לי סמי הרגעה וירשו לי למות. אני זוכר את בארי נסמך באמצעות זרוע אחת על המשקוף ואז חוזר ומשלב זרועותיו ואומר, "יש לך איידס," מבטו נעוץ בי, ללא ניע.
ועדיין רגעים ראשונים אלה, בהם חדרה להכרתי ההבנה הממשית של היותי חולה איידס, נסוכי אובך, חמקמקים, ושבים אלי במסווים שונים. הייתי בבית חולים "ניו יורק", בחדר פרטי - המעבר מחדר מיון לחדר פרטי, הוא בעצמו אות לכך שסבלתי משחפת שמקורה באיידס - בקושי מסוגל לנשום, אפילו בסיוע חמצן, והיה לי חום גבוה וסוממתי, אם כי לא בכבדות כפי שסוממתי לאחר מכן. שאפתי חמצן ממיכל, דרך צינור, והייתי מחובר לאינפוזיה. מצבי לא התאים להתנהגות שיש בה מן היהירות, ולמרות זאת - הייתי מודאג באשר לדעתה של אלן עלי. אני מניח שזוהי הדרך הגברית לבטא דאגה לרגשותיה, לתגובותיה, מבלי לדאוג לה ממש.
החום נע בגלים חדים. יכולתי לחוש בקרבתו של מין סירוס סופני, חוסר אונים אמיתי. לא היה משהו שיכולתי לעשות. הפגנת נימוסין, קורטוב של ויליאם פאוול, של הקלברי פין כשהמיטה ממלאת את מקום הרפסודה, אלה היו עבורי רסיסי ישועה.
שמעתי את אלן אומרת משהו לבארי, שואלת אותו על מה שעומד להתרחש, והוא ענה שלאחר שאחלים מהפנומוציסטיס, קיימת אפשרות שאזכה למספר שנות חיים.
ואני אמרתי, "אבל זה יהיה מביך." הסטיגמה. אי היכולת לשלוט על עשיית הצרכים. (האם אצטרך ללבוש חיתול?) עיוורון. הוא אמר שהשנים הטובות יהיו טובות למדי, ראויות לחיים.
בינות לתאוצות מוחי המבולבלות, הנבוכות, עלתה בי גם תחושה שכל זה בעצם לא צריך להתרחש כך. כעורך, ידעתי שמדובר במרכיב זר שהשתרבב בטעות אל סיפור חיי. הייתי יהיר מדי מכדי להשלים עם מוות כזה. הייתי חסר הגיון, קודח, אך מוחי עדיין פעל כאילו הוא מוח רציונלי - המוח, מוחו של כל אחד, תמיד חסר מנוחה כמו האור, אפילו בזמן השינה כשהאור נמצא בפנים, ולא מחוץ לגולגולת. הפנמתי אל תוכי את הסערות הראשונות של ההכרה במציאות האיידס, ללא המודעות המגשרת שבסיועה אני משתדל לכתוב סיפורת - לא חשתי את הבידוד הזה - אלא בתחושה אחרת של היות לבד. ואולי חשתי באומללותה של אלן. אולי הייתי רגיש, אם אפשר לנסח זאת כך, למה שעוללתי לה כעת.
הניסיון להרשים אותה הוא אחד האלמנטים הבסיסיים בחיי. מסיבה כלשהי, למרבה הצער, בערב ההוא לא הצלחתי. התבדחתי יתר על המידה, ואלן רמזה, חזור ורמוז, שאל לי לדבר יותר מכפי שהכרחי. היא מתה מפחד. שקועה עמוקות בטקטיקת הפגנת האומץ שלה - כמעט רועדת ממאמץ. רק מתוך זיכרון החום הקודח, זיכרון שלם וחי, אני יכול לראות אותה, עיניה חזקות, קולה מנומס, ולחוש אותה רוכנת מעלי, כמו מנסה לגונן עלי בגופה הקטן. היא אמרה לי לאחר מכן שהיא היתה משוכנעת שהכל הסתיים עבורנו, עבור שנינו - ושבהתחשב בנסיבות, אין ספק שגם היא בוודאי נדבקה. דבר עבורנו, משלנו, לא ישרוד את החורבן הזה. אבל אז היא לא אמרה דבר מכל זה. לעיתים קרובות היא אינה ישירה; היא משקרת לי תכופות כי אני מציק לה בדרכים רבות; היא מהירה, מהירה מבחינה טקטית.
היא אומרת שהיא חשבה שנמות ביחד, שנינו - נתאבד בו זמנית - בתוך מספר חודשים, אחרי שנארגן את הכל. אבל היא לא רצתה שאעזוב אותה עכשיו, לא בפתאומיות כזו. רובנו המכירים את אלן, מכירים אותה כרודנית אצילית המזכירה במקצת איזו גארבו קטנה. שיערה אפור, והיא מעולם לא עברה מתיחת פנים. היא עדיין מעוררת עניין פיזי - עשויה ומעוצבת כראוי, כמגופה של בקבוק בושם יקר. היא עיקשת להפליא, והיא חותמת-האיכות האנושית שלי. אנשים חושבים שהיא יפה, אמינה ונבונה, בלי קשר לדעתם עלי. מהתנהגותם של בארי ושל האחיות הנחפזות היה ברור כי כזהו גם יחסם אליה. הם סמכו על יכולת השיפוט וכוח הרצון שלה, לא על אלה שלי.
אני זוכר שלא רציתי להיראות בעיניה רמאי נצלני, בבקשי שתסעד אותי במהלכה של מחלה סופנית, ועוד אחת הנושאת אות קלון מיני. תהיתי האם היא תבוז לי. הכרתי פעם אישה שחיי הנישואין שלה היו בלי כל ספק טובים, במגבלות המקובלות, ושבעלה, בנקאי פיקח, חלה והרשים את כולם בעקשנות שבה נלחם כדי לשוב ולהיות עצמו, לשוב ולהבריא. אותה אישה אמרה פעם בטווח שמיעתי, "הלוואי שהיה מוותר." מאבקו נמשך זמן כה רב, והשתלט על הכל, עד שהיא חשה שהוא הורג אותה. הוא עצמו חי רק בקושי, אבל היה לו כוח הרצון להיאבק.
ואז, שוכב בחדר ההוא, ראיתי את הדברים אחרת: אחרי הכל, מוות - וגם איידס - הם דברים שבשגרה. "ביג דיל," אמרתי. הדברים לא האירו את פניו של איש. "אלוהים אדירים," אמרתי. "איזה תסבוכת." בארי אמר דבר מה על סמי הרגעה ועל ייעוץ, כדי להקל על ההלם והייאוש, ועל היגון הצפוי. "אני בסדר," אמרתי, והמשכתי להתרברב, "תראו, זה בסך הכל מוות. זה לא כמו לאבד את השיער או את כל הכסף. זה לא משהו שאני אצטרך לחיות איתו."
רציתי להצחיק אותם. רציתי שיעריצו אותי, נכון, אבל גם רציתי שאלן תפסיק לרעוד מבפנים ופחדתי לומר, "אלוהים, מה עשיתי?" או "תראו מה קורה לי," או "זה הכל באשמתי". אני לוקה בפחדנות מוזרה בכל הנוגע ליגון. אני סובל לא פחות גם בלי הפגנת אבל. שניהם התבוננו בי, מוכנים להשתתף ברגשותיי ולנחם. אלן פנתה לעבר בארי שהראה סימני הסתייגות. או דאגה.
"אנו יכולים לעזור כאשר הייאוש מכה; יש לנו את הסמים," הוא אמר לה.
ממילא הייתי מודע למתרחש רק ברפרוף ובאופן מלאכותי. אני מניח שהחלטתי לנסות ולהימנע מהשפלה, וזה כלל את הצורך לא לעורר רחמים בעיניהם של שני אנשים אלה, השניים היחידים שעתיד הייתי לראות בקביעות במהלך שמונת השבועות הבאים. וגם, שתבינו, אצל ילד פגוע, כפי שפעם הייתי, לפני זמן רב, ואצל אחד שהחלים, כמו שהצלחתי, ישנו קיר המפריד בינו לבין כאב וייאוש, בינו לבין חירבון בתחתונים. זהו עבורי המדד - יכולת השליטה בחיי נתפסת במושגים של מעיים מנומסים. השאר הם טירוף, זעם, השפלה.
שוב, הזיכרון אפוף קדחת-החום מושך אותי פנימה, אל הרגע בו אני חושב שהעתיד נעלם עבורי לפתע פתאום, והפך לקיר רך, אטום. שם בהתחלה, בסוף, כאשר בארי אמר לי, חד וחלק, שיש לי איידס, לא הרגשתי בזה, למרות שהבנתי שההכחשה תהיה חסרת תועלת. באותו רגע, בארי לא היה עבורי ממשי, אפילו לא במעומעם. הוא היה בסך הכל מוליך, כליא-ברק של טעות רפואית. עדיין לא האמנתי שהוא רופא טוב; זה בא רק אחר כך. מסגרת האני לא השתנתה בעקבות המילים, ההרגשה הכללית שזהו הגוף שלי ושזה היה גופי כל חיי לא התפוגגה, כפי שקרה ימים ספורים אחר כך. לא חשתי שאני נושא בקרבי את מותי.
אלן אומרת שהיא נרתעה וציפתה שאהיה אלים פיזית, ושברגע שבו אשלים עם האבחנה הרפואית, ארצה למות מיד. טוב, כך זה באמת היה. אבל גם פחדתי מהמוות, מהשקט הסופי שלי עצמי.
והתביישתי בפניה, וכעסתי עליה. היא לא תמיד מאמינה שאני אוהב אותה - אחד ממאפייניה הפחות מושכים הוא הציפייה להוכחות בתדירות חסרת הגיון. ומהי אהבה? על פי אמת המידה שלי, הייתי אמור למות כדי לחוס עליה. על פי אמת המידה שלה, פרוש הדבר הארכת משך הזמן שלנו ביחד.
נדמה היה לי שיכולתי לחוש את עצמי נחנק מרגע לרגע. מה שהיה מוזר זה שכל תחושת הקיום, רגש הפיוטיות והסגנון, כל שריד לרעיון, כל אלה זנחו אותי. הכל נעלם, ללא עקבות, ללא עפעוף. חשתי במעומעם איזה עוצמה אבודה תידרש כדי להגות או לחוש מטפורה, ועד כמה זה היה רחוק ממני. הכל היה רק חנק וגזר דין מוות, התפרצויות מכלות של חום, של קדחת מעוותת, רתיחתה האיטית אך העקבית של המחלה בתוכי. בחוץ היו רק היו נשימותיה של אלן וצבע הקירות באור העמום, רחשי בית החולים והטלוויזיה התלויה על הקיר, וגלישתם המתקתקת של הרגעים.
ודבר לא התלכד למשפט או לראשיתו של דיבור, דבר לא נשא בקרבו הארה, דבר לא הכיל משמעות, כזו שמעבר לנשימה עצמה. קשוב לנשימה בלבד, ייתכן שבגסיסתי הייתי חי בדרך אמיתית ומלאה, דרך אנושית, בפעם הראשונה מזה עשר או חמש -עשרה שנים של עבודה קשה. שכבתי ער, בכמעט שעשוע מרנין. האם אי פעם, בילדותכם, שיחקתם לבד בארגז קרטון גדול שבו היה ארוז המקרר? האם עבדתם לבד בחדר גדול? אולי בלילה, כאשר כולם מלבדכם ישנים? כל מה שאני אומר עכשיו מתייחס לתחושות שיש למי שנמצא בתוך קופסה כזו, הקופסה שבה אני נמצא. אף אחד אינו יכול להעלות על דעתו את עוצמת התחושה שאני מקרין בתוך הקרטון שלי.
במהלך השבועיים הבאים, העולם ושאר עניינים הושארו בחוץ. היינו שני אנשים לבד בחדר בית חולים. לא התרנו ביקורים. עברו עלינו שבועיים של דממה כמעט מוחלטת, זה עם זו, ועם חוסר האונים שלי, שהלך והתעצם. נטיתי לסבך את האינפוזיה ולהסיר ממקומו את צינור החמצן. כפי שהתחלתי לומר קודם לכן, לא הצלחתי לגלות עניין מתקבל על הדעת בעתיד. הרגעים הפכו לחסרי ממדים באורח בלתי רגיל - לא חסרי ערך, אך שטוחים וריקים הרבה יותר. כאשר נודע לך שאתה חולה סופני, הזמן מבלבל מאוד, אולי לא מעניין, משמים. אך העובדה שלא היה לי אכפת אם אחיה או אמות פגעה באלן. והייתי אסיר תודה על כך שיכולתי לרפד את חרדת המוות שלי במונחי חיים - למענה.
אני זוכר את שובה לבית החולים בלילה הראשון ההוא, לאחר ארבע שעות איומות בבית, לבדה בדירתנו, מתייסרת בתוך סיוט בהקיץ. היא שבה בסמוך לעלות השחר ודאגה שמיטה של בית חולים תוכנס עבורה לחדרי.
היא אמרה, בדרך מרוחקת, "אני רוצה לבלות איתך יותר זמן."
ואני אמרתי, מתוך עולמי המשוטח, "יצאת מדעתך. זה לא תענוג גדול לחיות. עכשיו. ואת יודעת את זה." נאנחתי. "אבל אם זה מה שאת רוצה..."
"כן," היא השיבה.

קישור למאמר במכונת קריאה - ההתחלה