סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 



 

1. קישטא שרגא

הכלב הגיע כמה ימים אחרי שאריק עזב - כלב רזה, בהיר, מכוער מאוד, עצבני וחששן. משום מה הוא בחר לשוטט דווקא ליד הדירה שלי ובלילות היה ישן על רצועת הדשא שלפני הבלוק שלנו, דשא שאריק טיפח בשקידה עד שעזב.

שום דבר ממה שעשיתי כדי להיפטר ממנו לא עזר. צעקתי, נופפתי ידיים, אפילו זרקתי אבנים שלא פגעו בו - זורק כמו ילדה - חזרו אלי הקנטורים של חברי ילדותי, והכלב, שום דבר.

למרבה הזוועה הוא גם הלך בעקבותיי כשהייתי יוצא לטיול הערב שלי, ולפעמים אנשים היו חושבים שהוא שלי ומעירים לי שהוא צולע, שהוא סובל מנשירת שיער, ושהוא רזה מידי. אישה אחת אפילו כעסה עלי וטענה שאני מזניח אותו ושהיא תתלונן עלי.

"בבקשה, תתלונני! נודניקית שמנה!" צעקתי עליה חזרה, והיא נעלבה והלכה, אבל היו גם אחרים שהציקו לי בגלל הכלב.

טענותיי שהוא לא שלי ואין לי מושג מאיפה צץ היצור הבזוי הזה לא עשו כמדומה רושם על איש. אנשים נוטים לחשוב שאני משקר דווקא כשאני אומר את האמת, אריק למשל הטיח בפני שאני שקרן כשביקשתי שלא יעזוב והתוודיתי שאני אוהב אותו.

למה הוא לא האמין כשאמרתי את האמת ואילו לשטויות ולשקרים שפלטתי כשהיינו חברים הוא כן האמין?

אין לי מושג.

בדיוק חודש אחרי שאריק יצא לנצח מחיי - ככה הוא אמר לפני שהסתלק, "נמאס לי ממך עמיקם, אני יוצא לנצח מחייך." - עשיתי את הסיבוב הרגיל שלי ברחוב וישבתי לנוח בגן הציבורי הסמוך לדירתי וכמובן שהכלב - רזה וצולע מתמיד, מכוער ושמוט זנב - היה חייב לשוטט סביב הספסל שעליו ישבתי, שולח אלי מידי פעם מבטים מתחננים שגרמו לי בחילה.

למה הוא לא מת לעזאזל? חשבתי במיאוס, וניסיתי להתעלם ממנו כשלפתע הופיע בפארק בחור גבוה ורחב כתפיים והכלב זנח אותי וניגש אליו, מכשכש בזנבו בחנפנות.

הזר שמט את תרמילו מכתפו והתיישב על הדשא, בוחן היטב את הכלב. "מה קרה לך חמוד?" הושיט לעברו את ידו, "למה אתה רזה כל כך? מה קרה לך ברגל? בוא, תראה לי." שידל בעדינות את הכלב שהניח במחווה כמעט אנושית את רגלו הקדמית על ברכו של הבחור רך הקול ויבב חרש.

"אוי, מסכן שלי, יש לך חתך ברגל. בוא נטפל בך." אמר הבחור, מסיט בתנועה יד קלה  קווצות שיער כהות וחלקות מעל מצחו.

בידים גדולות וזריזות הוא הוציא מתוך תרמילו קופסת עזרה ראשונה, שלף תחבושת ומשחה צהבהבת, שטף את רגלו הפצועה של הכלב במים ששפך מבקבוק פלסטיק ויבש בעדינות את הרגל הפצועה עם ממחטה.

הכלב התמסר ברצון לטיפול, גונח חרש כאילו חשש להפריע. הבחור ליטף את ראשו והשמיע לו דברי עידוד וחיבה, קרא לו גיבור שלי, כינה אותו חמוד ואמיץ, ואפילו אמר לו שהוא יפה למרות שכל אדם שעיניו בראשו היה מבחין שהכלב הזה מכוער להפליא.

הוא חבש את טלפו של הכלב במיומנות ושפך את שארית המים שנותרו בבקבוק לכף ידו הגדולה, מניח לכלב ללקק מתוכה את המים.

הצטערתי שלא היו גם לי מים. משום מה הייתי נורא צמא פתאום.

"חבל שאין לי מה לתת לך לאכול." אמר הזר לכלב, מניח לו להתכרבל על ברכיו.

הכלב שחש בצערו של ידידו החדש ליקק בעדינות את לחיו כדי לנחמו.

"אתה ממש חכם." אמר לו הזר בהתפעלות וליטף אותו, ושניהם הביטו זה בזה כאילו היו זוג מאוהב.

המראה היה פשוט מגוחך! הוא לא ידע שום דבר על הכלב הזה! פגש בו רק הרגע וכבר הוא מלטף, מטפל, משמיע מילות חיבה! אין לו מושג איזה כלב חצוף, מטונף ומכוער מתרפק עליו לעיני כל בלי שמץ בושה.

תקוף זעם צדקני ניגשתי אל השניים ושאלתי את הזר בכעס מה הוא עושה?

"כלום. סתם יושב פה עם הכלב הזה."

"זה בכלל לא הכלב שלך, אתה לא מכיר אותו בכלל, מי אתה? מאיפה הגעת לפה?" התנפלתי עליו.

שניהם, הזר והכלב, הביטו בי בעיניים חומות מופתעות. אלו של הכלב היו חומות כהות קטיפתיות, ואילו עיני הזר היו דבשיות ומנוקדות בירוק.

"באתי לכאן מהצפון." אמר הזר לאיטו, שוקל בזהירות כל מילה. "קוראים לי גבי." הוסיף, "ואני חדש פה. אתה יודע של מי הכלב הזה?"

"נראה לך?!" רשפתי לעברו בבוז, "מה אכפת לי בכלל מהיצור המכוער והמגעיל הזה?"

"הוא לא מכוער." מחה גבי, "רק מוזנח קצת, אבל הוא חכם ויש לו עיניים יפות."

"הוא סתם כלב מגעיל ובטח מלא חיידקים. תיזהר שהוא לא ידביק אותך במשהו."

גבי צחק ואמר שבדרך כלל כלבים בריאים יותר מבני אדם, ואולי כדאי שהכלב יזהר ממנו. 

"עכשיו הוא יידבק אליך ובחיים לא תוכל להיפטר ממנו."

"אני לא רוצה להיפטר ממנו, אני אוהב כלבים. אני רוצה להאכיל אותו. איפה יש פה חנות מכולת?"

"אתה בתל אביב." סנטתי בו ברשעות, "לא בפרובינציה. פה אין חנויות מכולת, רק סופרים."

"שיהיה סופר." חייך גבי בסלחנות, והוסיף שגם הוא די רעב והוא צריך גם לקנות עיתון כדי להתחיל לחפש דירה.

"יש לך בכלל כסף לדירה?" סקרתי אותו במבט יהיר, מחקה את אימי שהתמחתה במבטים מצמיתים כאלו. "לא נראה לי שאתה עשיר במיוחד." נגעתי בקצה נעלי בתרמילו המרופט.

גבי חייך ואמר שלא, לדירה שלמה אין לו כסף, אבל לחדר אחד בדירה כן.

"אף אחד לא ישכיר לך חדר אם תגרור אחריך את היצור המפורעש הזה."

"אני ארחץ אותו." הבטיח גבי וכרך זרוע שזופה ושרירית סביב הכלב שהתכווץ ונלחץ אליו כאילו הבין את דברי.

"אל תדאג שרגא." אמר לכלב, "נמצא לנו מקום עם גינה קטנה בשבילך שלא תצטרך להיות כלוא בחדר כל היום."

"שרגא." השתנקתי, "איזה מין שם זה לכלב שרגא?"

"מה רע בשרגא? איזה שם אתה היית נותן לו?"

"אני הייתי קורא לו קישטא." פסקתי.

גבי פרץ בצחוק וקם, נושא את הכלב בזרועותיו.

"מה, הוא תינוק?" התרגזתי, "יש לו ארבע רגלים, תן לו ללכת לבד."

"אבל כואבת לו הרגל והתחבושת שלו תתלכלך." מחה גבי, "זה בסדר, הוא לא כבד, מסכן קטן, הוא כל כך רזה ומורעב. דבר ראשון אני חייב להאכיל אותו. אז מה בקשר לסופר הזה?"

הרמתי את התרמיל של גבי ותליתי אותו על כתפי, הוא היה כבד להפתיע. "תשכח מהסופר, חבל על הכסף שלך. יש לי בבית אוכל של חתולים שהשאיר השכן שלי שעזב."

"שרגא לא חתול."

"כלבים, חתולים, מה זה משנה, הכל אותו דבר." פסקתי והתחלתי ללכת לכיוון הדירה שלי.

גבי הלך בעקבותיי בצייתנות, נושא את הכלב בזרועותיו כאילו היה ילד מפונק.

"יש לך אולי גם עיתון? אני חייב להתחיל לברר בקשר לדירה."

"אין לי עיתון, אבל יש לי חדר פנוי להשכרה בדירה."

"באמת?" שמח גבי, "ומה בקשר לגינה בשביל שרגא?"

"יש לי גינה. היא קטנה, אבל אם היא הייתה מספיק טובה לחתולים של אריק היא תהיה מספיק טובה גם לקישתא."

"די לקרוא לו ככה, הוא ייעלב."

"אני מכיר את הכלב הזה יותר זמן ממך, הוא לא מתרגש מעלבונות. אפילו אבנים כבר זרקתי עליו ובכל זאת הוא עדיין כאן."

"אבנים? באמת זרקת על שרגא שלי אבנים?"

"אל תדאג, לא פגעתי. אני זורק אבנים כמו הומו."

גבי נעצר וגם אני נעצרתי. החלפנו מבטים. "אני דווקא מכיר כמה הומואים שזורקים אבנים מצוין." אמר גבי בקול שקט וקר.

"באמת? מי למשל?"

"אני למשל."

"וואלה?"

"כן, וואלה, ואם זה מפריע לך אני הולך."

"תרגיע כבר, פולניה אחת, זה תל אביב פה. לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה עם מי." אמרתי והמשכתי ללכת.

הוא המשיך לפסוע בעקבותיי כשהוא צוחק.

"מה מצחיק?"

"איך ידעת שאני פולני?"

"סתם ניחוש מוצלח, הנה הגענו, זו הדירה שלי." פתחתי את הדלת ונכנסתי והוא בעקבותיי. "וזה החדר שלך." שמטתי את התרמיל הכבד על מיטת השלושה רבעים. "נראה לך?"

"כן, נראה בסדר. מה עם הגינה?"

"הנה, כאן." פתחתי את דלתות ההזזה שהובילו מהסלון לעבר הפאטיו המוקף גינה. את הגינה הקיפה חומת לבנים גבוהה שמטפס ריחני ריכך את חומרת אבניה.

"איזה יופי, ממש גן עדן קטן באמצע העיר." התפעל גבי, "מי מטפל בגינה?"

"אריק, השכן עם החתולים היה הגנן שלי, אבל הוא עזב. אני אוריד לך משכר הדירה אם תיקח עליך את הטיפול."

גבי הוריד את הכלב למשטח מרוצף הקרמיקה של הפטיו ואמר לו להישאר על המרצפות כדי שהתחבושת שלו לא תתלכלך. הכלב הסתובב על הפאטיו בודק אותו סביב סביב ואז השתרע באנחה בפינתו המוצלת ועצם את עיניו.

"בסדר." אמר גבי והושיט לי את כפו, "הוא אוהב את המקום הזה וגם אני. עשינו עסק."

לחצתי את ידו שהייתה קשה ומחוספסת כידו של אדם שעובד עבודה גופנית, ורק אז נזכרתי שלא אמרתי לו מה שמי.

"שמי עמיקם גולדברג, אבל אתה יכול לקרוא לי עמי."

"ולי קוראים גבריאל גליק, אבל כולם קוראים לי גבי. מה בקשר לאוכל של החתולים?"

הוצאתי את שק האוכל שאריק שכח והקרבתי קופסת פלסטיק ישנה וקערה מעוקמת לטובת קישטא שאכל את הכל, שתה את המים ואז שב ונרדם לו בצל.

גבי היה שבע רצון, ליטף את גבו, דגדג אותו בין אוזניו והבטיח לו מקלחת ואבקה נגד פרעושים וגם עצם צעצוע.

"לפני שאתה רץ לבזבז את הכסף שלך על היצור העלוב הזה בוא לאכול משהו." הזמנתי את גבי למטבח, "אבל תדע לך שאני שונא שמתעלקים על חשבוני. הארוחה הזו על חשבון הבית, אבל ממחר כל אחד אוכל על חשבונו. אתה עובד אני מקווה?"

"כן, בטח. אני עובד במוסך באזור התעשייה, וכשיש לחץ אני עוזר גם בנגרייה ליד."

אלוהים אדירים! חשבתי לעצמי, במה הסתבכתי? מה תגיד אימא כשתשמע שיש לי דייר מוסכניק שמחלטר מהצד כנגר?

ציפיתי שהוא יטרוף את האוכל כמו פראי חסר נימוס, אבל הוא דווקא אכל במתינות, משתמש כהלכה בסכין ובמזלג. הוא שיבח את הפסטה שלי, אבל דחה את היין בטענה שהוא לא מסוגל לשתות אלכוהול.

"במה אתה עובד עמי?"

"אני מעצב גרפי של ספרים ודיסקים ולפעמים גם מצלם."

"באמת? נשמע ממש מעניין."

"ועבודה במוסך נשמעת ממש משעממת, וגם מלוכלכת."

גבי צחק והבטיח לי שהוא מתרחץ היטב אחרי העבודה. אחרי שסיימנו לאכול הוא עזר לי לנקות ולפנות את השולחן ואז הלך לחדרו החדש.

נגררתי אחריו, סקרן לדעת מה יש בתרמיל הכבד שלו. התברר שהוא הכיל יותר ספרים מבגדים.

"אתה המוסכניק הכי מוזר שפגשתי בחיים." הודעתי לו, מביט איך הוא מסדר את חפציו המועטים בסדר מופתי בארון ועל המדפים.

"בזה עמי, אתה צודק לגמרי." אמר גבי בחיוך נעים, הדף אותי בעדינות תקיפה אל מעבר לדלת חדרו וסגר אותה בפני.

 .

2. אל תקרא לי כוסון

"אבל מה בער לך להכניס דייר, ועוד אחד שיש לו כלב?" התרעמה אימא בטלפון, "הוא בטח ימלא לך את הבית בשערות."

"הכלב נמצא רוב הזמן בחוץ, בגינה." התגוננתי, "ואין לו הרבה שערות. הוא דווקא כלב נחמד." הוספתי, לא מאמין שהמילים האלו יוצאות מפי.

"אין דבר כזה כלב נחמד!" פסקה אימא בתקיפות, והחלה לחקור אותי על הדייר החדש, כמובן שדבר ראשון היא רצתה לדעת אם הוא משלנו או מהשחורים? ואחר כך שאלה מה הוא עושה? בן כמה הוא? אם יש לו חברה? ומה ההורים שלו עושים?

"די כבר!" התחלתי לאבד את סבלנותי - דבר קבוע בשיחותיי עם אימא – "הוא רק דייר שלי, אני לא הולך להתחתן איתו, מספיק!"

 

ידעתי שזה לא יעזור ושכבר מחר בערב היא ואבא יבואו לביקור פתע מתוכנן היטב כדי לבחון את השטות החדשה שעשיתי. אבא בטח יחבב את גבי וילטף בגעגועים את הכלב - הוא אוהב בעלי חיים - ואימא תהיה נחמדה ומתוקה מדבש תוך פיזור הערות ארסיות שנועדו להבהיר שאת עמי שלה אף אחד לא ינצל ולא יסדר.

רק המחשבה על זה עייפה אותי.

הלכתי לישון מיד אחרי טקס המקלחת שלי, אבל באמצע הלילה התעוררתי שוב בגלל אחד החלומות המתועבים ההם שכרגיל אריק עמד במרכזם, והייתי חייב לעשות הכל מחדש והפעם בלי פינוקים ובלי ויתורים - ספוג ומברשת, סבון אנטיספטי ומים קרים בלבד.

כשיצאתי מהמקלחת, רועד כולי מקור למורת החלוק שעלי, נתקלתי בגבי.

"מה אתה עושה?" נזפתי בו, "לך לישון."

"התעוררתי בגלל הרעש שעשית, למה אתה רועד ככה?"

הידקתי את חגורת החלוק סביב מותני וניסיתי לא לרעוד. "נגמרו לי המים החמים." שיקרתי, מנסה לא להביט בקו השער העדין שירד מטבורו ונעלם בתוך סבך התלתלים שהציץ מתחת לגומי הרופף של מכנסיו הקצרים.

היה לו גוף ארוך ושרירי והשרטוט העדין של הריבועים על בטנו וחזהו בלטו בבירור מבעד לפלומה העדינה שכיסתה את עורו הבהיר, גורמים לקצות אצבעותיי לעקצץ מרוב רצון לגעת בהם.

הזעפתי אליו פנים לרמז לו שהוא מעיק עלי עם החקירות שלו ודחפתי את ידי חזק לכיסי החלוק המרופט שלי כדי לרסן אותן.

גבי התעלם מהרמזים שלי, תלש מגבת מעל הוו והחל לנגב במרץ את ראשי ועורפי, תוהה תוך כדי כך איך זה יכול להיות שביום חם כל כך אין מים חמים בדוד שמש.

למזלי הכלב החל ליבב בחוץ בקול נוגה והוא הניח לי וחש אליו.

רק אז נזכרתי שלא החלפתי את הסדין הרטוב והמצחין (יש ריח גרוע יותר מריח של זיעה וזרע?) ונחפזתי לחדר השינה שלי כדי לסלק את העדויות המרשיעות.

לא הייתי זריז מספיק. הוא נכנס לחדרי עוד לפני שהספקתי לפרוש סדין חדש שיכסה על הכתם הרטוב שהתנוסס במרכז המזרון שלי.

לרגע קפאתי, נבוך מאוד, ואז פניתי למוצא היחיד שאני מכיר והתנפלתי עליו בכעס, מנסה לזרוק אותו החוצה.

הפעם זה לא עבד.

אריק היה נעלב והולך מיד, ואחר כך הייתי צריך לבזבז שעות בהתחנפות ובקשות סליחה, אבל גבי קורץ מחומר אחר, פחות רגיש כנראה.

מתעלם מבקשתי שיעוף לי מהעיניים הניח את כף ידו הגדולה על הכתם הלח ואמר בשוויון נפש שתקלות כאלו קורות, בעיקר כשישנים לבד יותר מידי זמן.

"אל תדבר שטויות ואל תיגע לי במיטה!" ניסיתי להדוף אותו החוצה. זה היה כמו להדוף קיר, הוא בכלל לא התייחס למאמצי ואפילו חייך חיוך טוב לב שהרגיז אותי. אז מה אם הוא גבוה וחזק ממני, זו לא סיבה להתנשא עלי.

"אל תתנשא, אני שונא את זה!" צעקתי עליו, "אני ישן לבד כי אני אוהב לישון לבד! אני לא סובל שנוגעים בי ואני לא צריך אף אחד!"

הצעקות שלי גרמו לכלב ליילל שוב וגבי נאנח ויצא החוצה להרגיע אותו. הלכתי אחריו והבטתי בגועל איך הוא מלטף ומפנק את החיה המטופשת הזו.

"היצור האידיוטי הזה עוד יעיר את כל השכנים." אמרתי ונתתי לגבי שמיכת פיקה ישנה שהתגלגלה אצלי בירכתי הארון. "אולי, אם יהיה לו איפה לרבוץ, הוא יסתום כבר את הלוע?"

"רעיון מצוין עמי." קרן אלי גבי, וסידר מצע נוח לקישטא העלוב שנרגע השתרע עליו ונרדם.

"ועכשיו," פנה אלי גבי, אוחז באגביות במרפקי בלי שיבין עד כמה מגעו מרעיד אותי, "צריך לסדר גם לך איפה לישון."

"אני אישן במיטה שלי, תודה רבה לך." עניתי בנוקשות, וניסיתי לשחרר את זרועי, אך לשווא.

"המיטה שלך רטובה והספה הזו יפה מאוד, אבל לא בנויה לשינה. מזל שאתה רזה כזה, נוכל שנינו לישון אצלי במיטה." אמר גבי בנועם, ומשך אותי לחדרו.

"אין לי שום כוונה לישון באותה מיטה עם הומו." אמרתי בזעף, ונתקעתי בפתח חדרו, מתעקש לא לעבור את הסף.

"ואם הייתי בחורה יפה כן היית ישן איתי?" גיחך גבי.

"שתוק כבר, אני שונא אותך!" צרחתי והתנפלתי עליו.

הוא התנהג כאילו אני חומד איתו לצון, נסוג לאחור כשהוא מחייך, ואפילו צחק כשהטיל אותי על המיטה ונשכב עלי.

כל כך הרבה זמן לא נגע בי איש, מאז החיבוק שנתן לי אריק בלילה גשום אחד כשפסענו יחד מתחת למטריה בדרכנו לאופרה לא הייתי צמוד ככה לגוף של מישהו.

פתאום מצאתי את עצמי בוכה כמו ילד, ראשי כבוש בכרית של גבי שהדיפה את ריחו הנעים, ריח של גבר צעיר.

הוא הפסיק לצחוק והביט בי במבט בוחן, ואז הושיט את ידו, כיבה את האור ועזר לי להשתחרר מהחלוק הלח. אחר כך כיסה אותי בשמיכה ושכב לצידי, ממתין בשקט עד שאירגע.

לאט לאט הפסקתי ליבב וביקשתי בלחש שיחבק אותי קצת, "אבל רק חיבוק, זה הכל."

"רק חיבוק." הסכים גבי וכרך סביבי ידיים חמות.

זה היה כל כך טוב, כל כך נעים שחבל היה לי להירדם. "סליחה שאמרתי שאני שונא אותך ושאני לא מוכן לישון עם הומו."

"זה בסדר אני מבין."

"לא, אתה לא מבין. אני חושב שגם אני הומו."

"אתה לא בטוח?"

"אני כן בטוח, אני רק... הבעיה היא שאף פעם לא ניסיתי."

"ואיך היה עם בנות?"

"לא היה."

גבי שתק דקה ארוכה לפני שדיבר שוב. "אז עם בנים אתה רוצה ולא מעז, ועם בנות אתה אפילו לא רוצה?"

"משהו כזה, פתטי לגמרי, נכון?"

"האמת שזה הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לך. בן כמה אתה?"

"כמעט שלושים, מעורר רחמים, נכון?"

הוא נאנח ואמר שפגש גם גברים מבוגרים יותר שטרם העזו לנסות, ושחיי המין שלי הם ענייני ואני לא חייב שום דבר לאף אחד, אבל מצד שני אם לא ניסיתי אז איך אני יודע?

"כי אני יודע!" הטחתי בו בזעף, מרגיש שוב את הכעס הזה שתמיד חונק אותי כשאני חושב על האין סקס שבחיי. "הנה, ככה אני יודע." הסתובבתי והצמדתי את אברי הזקור לירכו. "תאמין לי שאם היית בחורה יפה זה לא היה קורה."

הוא נרתע ממני במהירות, "תראה עמי ... תבין..."

התיישבתי והורדתי את רגלי על הרצפה, מפנה אליו את הגב. "אני חושב שהמזרון שלי כבר יבש גבי, תודה. עדיף שאלך לישון במיטה שלי."

"אל תהיה טיפש." הניח גבי יד חמה על כתפי, "זה לא אתה, זה אני."

"וואלה?! איזה בחור מקורי אתה. באמת כל הכבוד." התזתי לעברו בבוז, וניסיתי לקום.

"עמי מספיק." הוא משך אותי חזרה למיטה - לא התנגדתי יותר מידי - וחיבק אותי חזק. "אתה לא מבין, תן לי להסביר."

"מה יש להסביר? אני מכוער ומגעיל ואתה כוסון, ברור שאתה לא מעוניין."

"אל תקרא לי כוסון, אני שונא את המילה הזו, ואתה לא מגעיל. אני לא מעוניין, זה נכון, אבל לא הכל סובב סביבך וסביב הצורה שלך. יש עוד סיבות לזה שאני לא רוצה."

"נו, מה? תפתיע אותי?"

"סיבות אישיות, לא בא לי לדבר על זה."

"אהה, הבנתי. אני מספר לך שאני בתול ושאני שונא את הצורה שלי, ולך לא נאה לספר לי שום דבר על עצמך."

"איזה פולנייה אתה עמי. בסדר, מה אתה רוצה לדעת?"

"הכל."

הוא צחק, "ישר ולעניין, אה?"

"ככה הכי טוב לדעתי."

"נו, טוב, אז בבקשה, אני מהקריות, חייתי מעל שנה עם בחור נחמד אחד שאהב מאוד לדהור על אופנועים, אהב אותם יותר מאשר אותי מסתבר כי למרות שהתחננתי הוא התעקש להמשיך עם האופנוע עד שהייתה לו תאונה קשה והוא נפצע."

"אוי, אני מצטער." אמרתי למרות שלא ממש חשתי צער, אבל זה מה שמקובל להגיד, נכון?

"כשהוא היה מאושפז בבית חולים, כולו שבור ומרוסק, הוא עשה כמובן המון בדיקות ואז התברר שהוא נשא."

"אוי ואבוי!" הפעם באמת נבהלתי, "ממי הוא נדבק?"

"לא ממני, זה בטוח." אמר גבי ונימת מרירות התגנבה לקולו היבש.

"אני מקווה שנזהרת כשהיית איתו."

"לא, לא נזהרתי. עשינו בדיקות לפני שהתחלנו לחיות יחד. למה הייתי צריך להיזהר?"

"אני לא מבין." אמרתי נבוך, וכמעט בלי להרגיש בכך התרחקתי מעט מגבי שלא התעקש וריפה את זרועותיו הכרוכות סביבי.

"גם אני לא." אמר, "ולצערי הוא לא נתן לי שום הסבר. אני לא מבין עד עכשיו למה הוא בגד בי ועוד בלי קונדום."

"נבדקת?"

"כן, אבל רק אחרי הבדיקה השנייה שתהיה בעוד חודשיים אני אדע אם נדבקתי."

"אז זאת אומרת שהוא בגד בך ולא נזהר ואחר כך אתה והוא... זה באמת נורא ואיום. אימא תמיד אומרת שהומואים מביאים מחלות וצריך להיזהר מהם."

"אימא שלך אישה מאוד חכמה." אמר גבי בארסיות שלא ידעתי שהוא מסוגל לה והפך אלי את גבו.

"אימא שלי אולי אישה לא הכי נחמדה, לפעמים היא קצת פסיכית והומופובית ואין לה שום טעם בבגדים, או בכלל, אבל במקרה הזה היא צודקת."

"שיהיה."

"אי אפשר להידבק מחיבוק סתם, נכון?"

"לא, מחיבוק אי אפשר להידבק. אתה יכול להירגע."

"אני רגוע לגמרי."

"אז לילה טוב."

"לילה טוב."

  .

3. פורום הצלמים

בבוקר התעוררתי לפניו וכמה שניות שכבתי מאושר מאוד בתוך החיבוק הישנוני שלו, חש את נשימתו על עורפי ואת כף רגלו מעיקה על רגלי, מרגיש שמחה מעקצצת מקצה ראשי ועד בהונותיי.

זה היה כל כך טוב, לא להתעורר לבד במיטה ריקה, להרגיש גוף אנושי חמים מתרפק עליך. פתאום נתקפתי חשק עז לצלם אותו.

לכאורה הצילום הוא בשבילי רק תחביב, וכמו שאימא טוענת בתוקף, קשה להתפרנס ממנו, בעיקר כשאתה מסרב לצלם חתונות ובר מצוות, אבל צילום הוא אחד הדברים היחידים בעולם שגורמים לי אושר גדול.

מאז שאריק הסתלק לא נגעתי במצלמה שלי, חשבתי שלעולם לא ארצה לגעת בה שוב, והנה הפתעה! פתאום אני שוב אחוז תשוקה להביט  דרך העינית ולהנציח את העולם שסביבי.

זחלתי חרש מהמיטה, גבי זז ונאנח ואז התהפך על גבו, השמיכה נשמטה מעליו, חושפת את בטנו, חזהו ושמץ מחלציו. קרן אור סתווי רך נפלה על עורו, מזהיבה אותו קלות, מדגישה כל שערה וקמט.

עמדתי ובהיתי בו, שוכח שאני ערום ושגבי הוא בעצם אדם זר, שכחתי הכל חוץ מהצורך העז להנציח את כל היופי הזה בעדשת מצלמתי.

הספקתי לצלם רק עשר תמונות מכל מיני זוויות שונות לפני שהוא חש בנוכחותי והתעורר, פתאום הוא התיישב ולטש בי מבט נדהם.

"מה אתה עושה עמי? למה אתה מצלם אותי?

"כי אתה יפה." נפלטה התשובה מפי, "אני אוהב לצלם דברים יפים."

"אני לא איזה חפץ יפה." הזעיף גבי פנים. לא עזר לו הוא עדיין נשאר יפה, "אני בן אדם, אין לך זכות לצלם אותי בלי רשות ועוד כשאני ישן."

"סליחה." התנצלתי, "לא חשבתי ש... פשוט לא יכולתי להתאפק. לא הייתי מפרסם את התמונות שלך בלי רשותך כמובן."

"מפרסם אותן איפה?"

"בפורום הצלמים כמובן, ובבלוג התמונות שלי."

"יש לך בלוג תמונות?"

"כן, אבל כבר המון זמן לא פרסמתי שם, מאז שאריק הלך..."

"אולי תספר לי סוף סוף מי זה היה האריק הזה? ולמה הוא הלך?"

"הוא היה השכן שלי. פעם היינו חברים טובים ואחר כך רבנו והוא הלך."

"למה רבתם?"

"אמרתי לו שלדעתי החבר שלו הוא אפס גמור ועלוקה."

"נו, טוב. קשה להאשים אותו שהוא כעס." אמר גבי והלך להשתין, "והוא באמת כזה, החבר שלו, או שפשוט קנאת?"

"גם וגם אני חושב." הודיתי, "אז מה בנוגע לתמונות האלו?"

"לא יודע אני צריך לראות אותן קודם, אבל לא עכשיו עמי. כבר נורא מאוחר ואני צריך לטוס לעבודה."

"איפה אתה אוכל בעבודה?"

"או שאני לוקח סנדוויצ´ים מהבית או שאני קונה משהו, בדרך כלל פלאפל, או בורקס."

"רוצה שאני אכין לך סנדוויצ´ים?"

הוא שרבב את ראשו מהמקלחת, פניו עטורות קצף גילוח וחייך. "כן, מאוד יפה מצדך עמי, תודה."

הכנתי לו סנדוויצ´ים וגם קפה, והזהרתי אותו שבערב תבוא אימא לבקר.

"אל תהיה מודאג כל כך עמי, אני מסתדר נהדר עם אימהות. יהיה בסדר, תודה ולהתראות."

אחרי שהוא הלך העברתי את התמונות שצילמתי למחשב. הן היו נפלאות, ממש מלאכת מחשבת, וגם הדוגמן היה נהדר!

לא יכולתי להתאפק ופרסמתי בבלוג שלי תמונה אחת שבה לא נחשפו פניו ואחר כך, שמח ומאושר לראשונה מזה זמן רב, הלכתי לעבודה.

 חזרתי מהעבודה עייף ועצבני - המחשב נתקע, המזגן התקלקל, הקולגות שלי היו מרגיזים יותר מהרגיל, לא הייתה לי סבלנות לכלום – כל היום רציתי לחזור כבר הביתה, לבדוק מה התגובות לתמונה שהעליתי. בעבודה לא העזתי להיכנס לבלוג שלי מחשש שמישהו יעלה עלי.

האמת שיותר מכפי שרציתי לראות את הבלוג רציתי לראות שוב את גבי, אבל קשה היה לי להודות בזה אפילו ביני לבין עצמי. הרי נפגשנו רק לפני יום, אתמול בבוקר עוד לא ידעתי על קיומו, והנה הוא ממלא את כל מחשבותיי. זה היה מגוחך, מביש, חסר טעם!

הבן אדם סתם מוסכניק ובטח חולה איידס. אין ספק שהוא גם שקרן ו.... שקעתי בהזיה מתוקה איך הוא ממתין לי בבית בזרועות מחבקות, מביט לעיני ומספר לי שהתגעגע אלי, שהוא בריא, שהוא חשב עלי כל היום.

התפרצתי בקוצר רוח פנימה ו... הוא לא היה בבית.

לא נורא, אני אלך לבדוק את הבלוג.

להפתעתי הנעימה מאוד קיבלתי המון תגובות אוהדות מאוד, אם כי כמה היו קצת חצופים כששאלו למה לא רואים את פניו של הדוגמן, ואחד, ממש גס רוח, שאל למה השמיכה מכסה את מה שבאמת מעניין?

בדיוק ברגע שעסקתי בניסוח תשובה זועמת לאותו חרמן חסר נימוס והבנה באמנות הצילום נכנס גבי הביתה וקישטא המתנשף צועד בעקבותיו. "עשינו טיול קטן." אמר בעליזות.

לא יכולתי שלא להבחין שהוא לבוש מכנסים קצרים וגופייה, ומזיע קצת. הוא נראה כל כך סקסי בבגדים האלו, החיוך שלו היה כל כך חמים ועליז, ואז הוא ראה את התמונה על מסך המחשב והחיוך נעלם.

"אמרת שתיתן לי לראות קודם את התמונות!" צעק בעלבון, "איך אתה מעז לעשות לי את זה עמיקם? סמכתי עליך, שקרן אחד!"

רציתי לענות, להתנצל, להסביר שזו רק תמונה אחת, שלא רואים בה פנים והעיקר בה הוא הקומפוזיציה הנפלאה של הגוף וקפלי השמיכה, אבל קישטא התחיל לנבוח בהתרגשות, ולרגע חשבתי שגם הוא כועס עלי בגלל שמעלתי באמונו של גבי, אך כמובן שטעיתי, הוא נבח כי שמע את הורי מעבר לדלת.

ברגע שהם נכנסו נחפזתי לכבות את המסך ולקבל את פניהם, מקווה שגבי ילך בינתיים מהר להחליף מהר בגדים כדי שיראה מהוגן יותר.

הרעיון כלל לא עלה בדעתו. הוא נשאר במכנסים קצרים וגופייה כל זמן הביקור של הורי, מלטף בנחת את הכלב ומתעלם מהרמיזות העבות של אימא שקישטא צריך להישאר מחוץ לבית.

אימא ניסתה להפעיל עליו את הטכניקה הרגילה שלה - חקירה חטטנית ויורדת חדרי בטן עטופה במתיקות דיבשית, אבל על גבי זה לא עבד.

הוא ענה רק על מה שהתחשק לו ופשוט דילג בקלילות מעל לשאלות שהיו כנראה חטטניות מידי לטעמו, ועוד הוסיף חטא על פשע בכך שניסה לערב כל הזמן את אבא השתקן בשיחה דבר שהכה את אימא בתדהמה. היא הייתה רגילה שאבא שותק כדג כשהיא מדברת, עד היום כולם התייחסו לאבא כאל חלק מהתפאורה שלה וההתנהגות של גבי היממה אותה.

אבא דווקא נהנה מתשומת הלב שהופנתה אליו, וכשגבי שאל אותו מה הוא אוהב לעשות בשעות הפנאי הוא התחיל לדבר בהתלהבות על התחביב היחיד שלו – אופרה.

גבי הודה שהוא בור גמור בנושא ובכל ימי חייו ראה רק אופרה אחת - את כרמן של ביזה. הוא ואבא שקעו בדיון על האופרה כרמן לעומת הסיפור של פרוספר מרימה שאתו גבי קרא וזכר היטב.

אבא היה כל כך נרגש מכך שמישהו מתייחס אליו עד שבלי לבקש ממני רשות עלעל בדיסקים שלי - הם מסודרים לפי סדר אלפא ביתי וגם לפי נושאים - שלף את כרמן בביצוע של קאלאס אלילתו והשמיע לגבי קטעים נבחרים.

אפילו קישטא שגבי הציג ברוב הדר כשרגא, הכלב שלנו, הקשיב רוב קשב לזמרת הנשגבה הזו.

אבא ליטף את הכלב ושיבח את המוזיקליות שלו ודיבר המון, יחסית לאבא, חייך אפילו פה ושם, מתעלם בגבורה ממבטיה הרושפים של אימא שהבטיחו לו שהוא עוד ישלם על זה ביוקר ברגע שהם ילכו הביתה.

"אבא המסכן." אמרתי אחרי שהם הלכו מוקדם מכפי שציפיתי. אימא שאיבדה את רסן השיחה לא מצאה עוד טעם בביקור ודרשה ללכת הביתה מיד.

"חשבתי שהוא מאוד נהנה." אמר גבי, פשט את הגופייה וניגב בה את חזהו המזיע.

בהיתי בו, נטול יכולת דיבור ושתקתי. למראה גופו החשוף שכחתי על מה דיברתי קודם. אצבעותיי להטו מרצון לגעת בו, או לפחות לצלם אותו.

"אני יכול לצלם אותך בבקשה?" נפלטה השאלה מפי כמו מאליה.

"בשום פנים ואופן לא! ולא ענית לשאלה הקודמת שלי, למה אתה תמיד מתעלם מהשאלות שלי?"

"גם אתה התעלמת מהשאלות של אימא."

"רק מאילו שלא בא לי לענות עליהן. זה לא עסקה מה ההורים שלי עושים וכמה אני מרוויח,

ואני רוצה לדעת למה אמרת שאבא שלך מסכן?"

"כי היא תמרר לו את החיים בבית."

"למה? הוא היה ממש נחמד אלי. אבא שלך בן אדם מקסים. אני מקווה שהוא ישיג לנו כרטיס לאופרה כמו שהבטיח."

"באמת תלך איתי ועם אבא לאופרה?"

"בטח, למה לא? אימא שלך לא תבוא איתנו, נכון?"

"לא, היא לא סובלת אופרה."

"איזה מזל." הוא ענה בחוסר טקט, ושנינו פרצנו בצחוק.

התנצלתי על התמונה שלו ששמתי בבלוג בלי רשות והראיתי לו את התגובות הנלהבות.

הוא נהנה הנאה תמימה מההתלהבות של המגיבים והודה לי שגרמתי לו להראות יפה כל כך.

"אתה פשוט יפה בלי שום קשר אלי." טרפתי אותי במבטי.

הוא הסמיק ונסוג למקלחת, ואני המשכתי לענות למגיבים אוכל את עצמי למה לא הצעתי לסבן לו את הגב.

  .

4. ארכנופוביה

שכבתי במיטה חסר מנוחה ולא הצלחתי להירדם. גבי שכב במרחק לא גדול ממני, לבוש רק במכנסים קצרים, אולי אפילו רק בתחתונים, אולי אפילו... הרגשתי שהסדינים מתחילים ללהוט מתחת לגופי.

איך אני יכול לחזור ולישון לבד אחרי שישנתי איתו אתמול? אולי אני אמציא איזה תירוץ? אולי אני אגיד ש.... ואז הכלב המשוגע הזה התחיל פתאום ליבב, נשמע כאילו הוא מנסה לבצע חיקוי של זאב המיילל אל הירח.

קפצתי מהמיטה ורצתי לפטיו רק כדי לגלות שגבי הקדים אותי. הוא באמת לבש רק תחתונים, והם היו הפוכים!

גבי ליטף את קישטא החנפן שכשכש אליו בזנבו וניסה לדחוף את אפו לחיקו ממשיך ליבב בצורה מעצבנת מאוד.

"די, די כבר שרגא." אמר גבי בקול רך, מעביר את אצבעותיו הארוכות והחזקות בתוך פרוותו הדהויה של הכלב, "מספיק, שקט. תהיה כלב טוב."

"התחתונים שלך הפוכים." אמרתי לגבי אחרי שקישטא הואיל להפסיק את ניסיונות החיקוי הזאביים שלו והשתתק.

הוא השפיל מבט, "אה כן, מיהרתי ולא שמתי לב, כמעט שיצאתי ערום מהמיטה. טוב, אז לילה טוב עמי."

"אהה לילה ... תגיד, לא בא לך לשתות משהו?"

"האמת שלא, אני הרוס מעייפות. היה לי יום קשה במוסך, הרגלים ממש כואבות לי."

"באמת? רוצה מסג´? אני ממש טוב בזה." שיקרתי. מעולם לא עשיתי מסג´ אמיתי.

"מי? אתה? מה פתאום?"

"עשיתי קורס ברפלקסולוגיה בשנה שעברה."

"מה פתאום?"

"זה היה השי לחג שלנו מהעבודה, או רייקי או רפלקסולוגיה."

"שי משונה מאוד."

"כן, גם אנחנו התפלאנו קצת, אבל אחר כך התברר שהחברה של הבוס היא רפלקסולוגית שלמדה לעשות רייקי באיזה אשראם בהודו."

"לבוס שלכם יש חברה?"

"ששש... אל תצעק. אישתו לא יודעת."

"איזה בן אדם מצחיק אתה עמיקם, בסדר, למה לא? איפה נעשה את זה?"

"אצלך. אתה אמור לשבת בנוחיות ואני צריך... רק רגע, אני מביא את הקרם המיוחד."

חיטטתי בארון התרופות ומצאתי את הקרם שקניתי מהמורה בשנה שעברה. זה היה קרם רגליים מיוחד בעל ניחוח ארומטי שהכיל שמן פפרמינט ותמצית ארניקה. לצערי אין לי מושג מה טיבם של המרכיבים הללו, כשהחברה הקצת מטורללת של הבוס הסבירה את התכונות הייחודיות של הקרם בהיתי בכפות הרגליים של שגיא הקב"ט.

זה קורה לי לפעמים, אני נדלק על כפות רגליים או ידיים של מישהו שחוץ מזה לא עושה לי כלום. באמת מביך, אבל קשה לי לשלוט בזה.

גבי ישב על המיטה שלו רגליו מונחות על הרצפה והביט בי בסקרנות. התיישבתי על הרצפה למרגלות המיטה שלו משכתי את רגליו לחיקי והתחלתי לעבוד עליהן. קודם על כף רגל ימין ואחר כך על שמאל. נהניתי מאוד לגעת בהן, הן היו נהדרות, גדולות כמו כפות ידיו, אבל שלא כמותן לא שרוטות ומחוספסות מעבודה קשה אלא רכות, מחוטבות ונאות מאוד.

"הרגלים שלך יפות כמו רגלים של פסל יווני." אמרתי והתחלתי לעבוד עליהן, נזכר במהירות במה שלמדתי ומאלתר מידי פעם כיד הדמיון הטובה עלי.

בהתחלה הוא צחקק קצת וטען שאני מדגדג אותו, אבל כשהתחלתי לעבוד על הרווח שבין האצבעות הוא הפסיק לצחוק והתחיל להיאנח חרש, ופתאום התיישב במהירות ומשך אליו את שמיכת הפיקה שלו, אוסף ומכרבל אותה לכדור בחיקו.

"מספיק עם זה, תודה רבה לך." משך אליו את רגליו, משאיר אותי עם זין זקוף וידיים שמנוניות ממשחה.

החלפנו מבטים והוא השפיל את מבטו ראשון. "כבר מאוחר," אמר בעדינות, "עדיף שתלך לישון עמי."

הרגשתי איך אני מסמיק. כל כך רציתי אותו, רציתי את החיבוק שלו, את המגע שלו, והוא ידע את זה ודחה אותי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדחו אותי, אבל הפעם הזו כאבה במיוחד.

"לילה טוב." אמרתי ופניתי ללכת, יודע שהלילה אני כבר לא אירדם אלא אשכב במיטה ואשחזר שוב ושוב איך הוא לא רצה אותי.

ואז, ממש כשעברתי את סף הדלת, ראיתי עכביש רץ על הקיר בסלון. אני יודע שזה נשמע אידיוטי, אבל אני סולד סלידה עזה מהיצורים המגעילים הללו בעלי הרגלים הדקיקות, עצם המחשבה עליהם גורמת לגופי להצטמרר. בלי לחשוב מה אני עושה הסתובבתי וזינקתי על גבי בצרחה.

"מה קרה לך?" הוא נבהל, אבל כרך את ידיו סביבי כמנסה להגן עלי ולהרגיע אותי. "מה הבעיה עמי, מה ראית?"

"עכביש." יבבתי וטמנתי את ראשי בשקע הריחני שבין צווארו לכתפו, "ראיתי עכביש מגעיל."

ידיו החליקו על גבי בתנועה קצובה, מרגיעה. "אתה פוחד מעכבישים? אתה רוצה שאני אלך לגרש אותו?"

"לא, אל תלך. אל תעזוב אותי." נצמדתי אליו חזק יותר.

"אתה לא רוצה שאני אסלק את העכביש כדי שתוכל לחזור למיטה שלך?"

"לא, אני רוצה להישאר אתך."

"אבל עמי..." הוא התחיל לצחוק, "בסדר, בסדר, רק אל תחנוק אותי מרוב פחד מהעכביש."

"אתה בטח חושב שאני טמבל." התכרבלתי בתוך החיבוק שלו.

"לא, חס וחלילה. הרבה אנשים פוחדים מעכבישים. קוראים לזה ארכנופוביה. אז מה, אתה מתכוון לישון אצלי כל הלילה?"

"כן, בבקשה. אם לא אכפת לך."

"לא אכפת לי, אבל זה עלול להיות קצת בעייתי עמי." אמר גבי בקול מתנצל ולחץ אל עכוזי את אברו הנוקשה.

"זו לא בעיה." אמרתי באומץ למרות שקצת רעדתי.

"אתה בטוח?"

"כן, אולי. לא יודע, אני... אני פוחד."

"אנחנו יכולים סתם להתחבק ולהתלטף." אמר גבי בעדינות והחליק יד לתוך המכנסים הקצרים ששמשו לי כפיג´מה, נוגע בזין שלי בידים חמות ונבונות.

זה היה כל כך טוב! כל כך נהדר ועם זאת מפחיד קצת, וכשהוא החל ללטף את ישבני בידו השניה קרתה לי תקלה מביכה ופשוט גמרתי בתוך כף ידו.

בחיים לא הייתי כל כך נבוך, התחלתי להתנצל, אבל הוא השתיק אותי בנשיקה רכה על פי והביא מגבת.

אחרי שניגב אותי ביקשתי ממנו שישכב בשקט ויניח לי לחקור את גופו. הוא שכב דומם ולא זז כשנגעתי בו בידי ובלשוני, מחליק את שפתי על כתפיו, חזהו ובתי שחיו.

רק כשהעברתי את לשוני על פטמותיו ובמורד בטנו הוא החל לגנוח חרש, וכשניסיתי לקחת את אברו הזקוף בפי הוא הדף אותי בעדינות ואמר שאין לו קונדום וזה מסוכן מידי.

נאלצתי להסתפק בליטופים ומובן ששוב עמד לי. גבי הבחין במצבי, חייך והפך אותי על בטני, נשכב מעלי, לחץ את אברו אל ישבני, מחכך אותו בין שני הפלחים חיכוך נעים ומטריף דעת שגרם לי ליבב ולהתחנן שיחדור אלי.

הוא סירב, אבל ליטף, סחט ופינק את הזין שלי והמתין בסבלנות עד שגמרתי לפני שגמר גם כן על שיפולי גבי.

אחר כך ניגב אותי במגבת, נישק את עורפי ופקד עלי לישון. שניה אחר כך שקעתי בשינה עמוקה ומאושרת, ולראשונה מאז הייתי ילד התעוררתי בבוקר עם חיוך. 

  .

5. מקלחת משותפת

בעבודה כבר לא יכולתי יותר להסתיר את הסוד המתוק שלי וסיפרתי לסיגי השמנה - חברתי היחידה, אשת הסוד שלי, הכתף הנשית הרכה היחידה שהרשיתי לעצמי להתרפק עליה.

סיגי פערה עיניים עגולות. "פגשת אותו רק לפני יומיים וכבר אתם... אז אתה לא בתול יותר?"

"אהה... אני לא יודע."

"אתה לא יודע? מה זאת אומרת לא יודע?"

"לא יודע אם טכנית מה שעשינו נחשב לסקס."

סיגי נשפה בבוז ואמרה שכל הגברים, מקלינטון החרמן ועד לאחרון ההומואים הבתוליים והביישנים אותו דבר, כולם חושבים שהחדירה זה מה שקובע.

"אתה גמרת? הוא גמר? הייתם יחד? אז זה סקס." קבעה בקול סמכותי של מי שהחלה לאבד את בתוליה בגיל 14 והתמידה בכך עד שמלאו לה 17.

"כן, אבל... טוב, לא חשוב. מה שחשוב זה שאני לא יודע מה הוא מרגיש כלפי."

"אז תגיד לו! גברים צריכים שיגידו להם מה הם מרגישים, הם קצת חלשים בקטע הזה."

"סיגי, הוא לא אחד מהערסים הסוטים שלך. הוא לא רק גבר, הוא גם הומו. הוא רגיש, הוא נשמה, אין לי מושג אם אני והוא ... אין לי מושג על כלום."

"הערסים שלי לא סוטים." נעלבה סיגי שההתלבטויות שלי שעממו אותה, "הם גברים אמיתיים. זה שהם אוהבים בחורה מלאה שיש אצלה מה לתפוס זו לא סטייה."

סיגי אמנם הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל כשהיא התחילה להגן על משמניה ועל הגברים חובבי הקימורים השופעים שחיזרו אחרי בלהט עדיף היה לתפוס מחסה ולשתוק.

שתקתי והתחבאתי מאחורי מסך המחשב שלי בתקווה שהיא תלך, אבל היא המשיכה לחפור ושאלה אותי על מה אין לי מושג.

"אמרתי לך, על כלום."

"דיייי! למה התכוונת עמי?" התעקשה סיגי כמו שרק בחורה ששוקלת תשעים ק"ג יכולה להתעקש.

"התכוונתי שאין לי מושג אם מעכשיו אנחנו זוג או שזה היה סתם סטוץ או מה בכלל, אני פשוט לא יודע איך להתנהג איתו כשאני אחזור היום הביתה."

"תתנהג כרגיל ותן לו ליזום." יעצה לי סיגי, "ואל תמרח עליו, גברים לא אוהבים את זה." פסקה, והלכה לפני שהספקתי להגיד לה שאני דווקא מאוד אוהב שנמרחים עלי. האם זה אומר שאני לא גבר? אז מה אני אם ככה?

העברתי איכשהו את שארית היום בהזיות על גבי שנמרח עלי בחיבוקים וגורר אותי למיטה, אבל מי שנמרח עלי כשנכנסתי הביתה היה קישטא שדהר לעברי כשהוא מגיר פלגי מים על הרצפה המבריקה שלי וקפץ לחיקי רטוב ורועד.

"שרגא!!" שאג עליו גבי וזינק על שנינו, תפס את הכלב הרטוב ונשא אותו חזרה לפטיו, "מה אתה עושה דביל? עוד לא גמרתי לרחוץ אותך."

"למה אתה רוחץ אותו? תראה איזה מסכן הוא?" נמלאתי רחמים על קישטא המסכן שעמד רועד בתוך גיגית מי סבון. עם פרוותו הדהויה הדבוקה לעורו הוא נראה עלוב עוד יותר מהרגיל.

"הוא חייב להתרחץ." פסק גבי בתוקף, "הוא מטונף וזה מגעיל. קניתי לו שמפו מיוחד לכלבים שאמור לגרום לפרווה שלו להבריק. נו, אל תעמוד כמו גולם, בוא לעזור לי."

הפסקתי לעמוד כמו גולם, פשטתי את חולצתי הרטובה ואחרי הרהור קל גם את מכנסי ונשארתי בתחתוני הבוקסר שלי בלבד. גבי במכנסיו הקצרים לא היה לבוש יותר ממני. די מהר היינו שנינו רטובים בגלל קישטא המבוהל שלא הפסיק לנסות לברוח מהגיגית.

הייתי חייב לכרוע על ברכי מולו ולאחוז בו בחזקה בעוד גבי מקציף את פרוותו בשמפו המיוחד. כדי להשקיט אותו הוא שר לו שירי ילדים כמו ´כושי כלב קט´, ´עוגה עוגה´ ו´השפן הקטן שכח לסגור הדלת´.

לאט לאט הכלב נרגע, ליבו שדפק בחוזקה בתוך כלוב צלעותיו - הוא היה רזה כל כך עד שיכולתי למשש אותן מבעד לעורו - האט את מרוצתו, וכשגבי התחיל לשפוך עליו מים נקיים כדי לשטוף את הסבון מעל גופו הוא אפילו כשכש בזנבו, מתיז על פני מי סבון.

"הנה," אמר גבי בשביעות רצון, "עכשיו אתה נקי ויפה שרגא." הוא הניף את הכלב מהגיגית, הניח אותו על שולחן הפלסטיק במרכז הפטיו והחל לנגב אותו במגבת חוף גדולה.

"תחזיק אותו שלא יברח." פקד עלי בעודו משפשף בעדינות את גופו הרזה של קישטא שהתמסר בהנאה לידים החזקות והעדינות של גבי, ידים שנגעו כבדרך אגב בידי האוחזות בכלב, מלהיטות את כל גופי.

מעל גופו המכורבל במגבת של הכלב נפגשו עיני בעיניו של גבי שחייך ושאל אם בא לי להתקלח גם כן.

הנדתי לאות הן. "בא לי שתרחץ אותי כמו את קישטא." ניסיתי להתבדח, אבל הסמקתי נורא תוך כדי כך.

"למה לא? מגיעה לשנינו רחצה טובה אחרי כל המאמץ שעשינו." הסכים גבי.

הלכנו למקלחת ולשמחתי גבי הציע שנעשה יחד אמבטיה. מילאתי את האמבטיה במים חמימים והוספתי קצף אמבט ירקרק בריח נעים אבל כשהגיע הזמן לפשוט את התחתונים נמלאתי מבוכה. נכון, גבי כבר ראה אותי ערום, אבל במיטה, מתחת לשמיכות, בחושך, זה אחרת מאשר להתפשט ככה סתם, באור מלא.

"טוב, אז אני אתפשט קודם." צחק גבי והוריד את מכנסי ההתעמלות שלו, חושף את העובדה המדהימה שאין לו תחתונים.

"אין לך תחתונים!"

"נו, טוב. בקיץ כל כך חם ואהה... זהו, אין לי, ועכשיו אתה."

"אז תעצום עיניים."

"אני עוצם."

פשטתי את תחתוני הלחים ובדיוק כשהזדקפתי ערום כולי הוא פתח את עיניו. "נו, מה קורה אתך אפשר כבר לפתוח עיניים?"

נבוך נחפזתי וצללתי לתוך האמבטיה, מודה לאל על הבועות שהסתירו את מערומי. הרגשתי מכוער, שעיר ועם זין קטן, ולמרות שהמשקל אמר אחרת חשתי שאני שמן ורופס.

מפליא היה שגבי שניחן בגוף ארוך ושרירי, חזק וחינני כאחד, לא הזדעזע ממראי ואפילו חייך אלי בחיבה כשהורה לי לזוז מעט כדי שיוכל לשבת מאחורי.

זו הייתה תנוחה מוצלחת מאוד. ישבתי בין רגליו חש את אברו נוגע בשיפולי גבי ויכולתי להישען לאחור על חזהו.

הוא לקח שמפו - של בני אדם הפעם - והתחיל לחפוף את שערותיי. זה היה כל כך טוב, כל כך מחרמן, יכולתי לשבת שם שעות, נשען עליו מתענג על העיסוי שהעניק לפדחתי מחייך באושר ומקשיב לו שר שירים טיפשיים רק למעני.

למרבה הצער שום דבר טוב לא נמשך יותר מידי זמן, המים התקררו, קצות אצבעותינו התקמטו ובסוף היינו צריכים לקום.

גבי קם ראשון, מושך אותי אחריו. לרגע התנודדתי, אחוז סחרחורת פתאומית, אבל הוא אחז בי בחוזקה והשעין את לחיו על עורפי.

"זה בסדר, אני מחזיק אותך." אמר, מחבק את מותני. "בוא נשטוף את הסבון מעלינו ונלך למיטה."

"תנגב אותי כמו שניגבת את קישטא."

"טיפשון." הוא ניגב את שערותיי ואחר כך עטף אותי במגבת. "ככה טוב?"

"נהדר. תגיד גבי, אני נמרח עליך?"

"לא, מה פתאום? למה אתה שואל?"

"כי אני יודע שאסור להימרח, אז אם אני נמרח תגיד לי, בסדר?"

"בסדר חמוד, אבל למה אסור להימרח? אני דווקא אוהב כשנמרחים עלי."

"גם אם זה אני?"

"בעיקר אם זה אתה."

"גבי, קניתי היום קונדומים."

"באמת, ולא התביישת? הייתי בטוח שתתבייש לקנות ולכן גם אני הלכתי וקניתי."

"אז יש לנו הרבה קונדומים."

"כן, המון."

"ונשתמש בכולם?"

"אם תרצה. שמת פעם קונדום למישהו?"

"לא. תלמד אותי?"

"בטח, בוא אני אראה לך, זה פשוט."

הלכנו למיטה שלו - שהתחלתי לראות בה את המיטה שלנו - והוא הראה לי איך שמים את הקונדום ואחר כך אהב אותי בעדינות ובזהירות, מביט כל הזמן בפני, מוכן לסגת אם רק יהיה בכך צורך.

אז זהו, סוף סוף לא הייתי בתול, אבל לעומת זאת הייתי מאוהב עד למעלה מראשי בבן אדם הזר הזה שפלש לחיי, ועדיין לא היה לי מושג על שום דבר.

  .

 6. מלכת הלילה

למחרת צלצל אבא ואמר שהוא השיג ארבע כרטיסים לאופרה ואם לא אכפת לנו שבליך יבוא גם?

"בטח, למה לא? שיבוא." אמרתי בנדיבות שנבעה ממצב רוח טוב לא כל כך אופייני לי. "עדיף הוא על אימא." הוספתי כדי שאבא לא יחשוב שעברתי השתלת אישיות או משהו.

הוא הצטחק ואמר שהוא מקווה שגם גבי ייהנה וביקש שלא נאחר ובאמת כמעט שלא איחרנו למרות שרבנו לפני שיצאנו.

למה רבנו? כי כמובן שאצל אחד כמוני האידיליה לא הייתה יכולה להימשך זמן רב מידי, תמיד משהו צריך להשתבש. מה שקרה זה שגבי קיבל שיחת טלפון לנייד שלו ויצא לפטיו כדי לדבר, סוגר בקפדנות את דלתות הזכוכית אחריו, מונע ממני בכוונה תחילה לשמוע מה הוא אומר.

הבטתי בו מדבר ואחר כך מקשיב, ושוב עונה, מנופף את ידיו, קצת מחייך ואחר כך שוב מרצין ומתיישב על הרצפה, משעין את גבו על הקיר. קישטא החנפן זחל אליו והניח ראש על ירכו החמה, השרירית, הפלומתית. הירך שהוא הניח לי להתחכך בה במשך כל הלילה ועכשיו אני מנוע מלגעת בה כי הוא רוצה לדבר בפרטיות ואני סתם מפריע.

ידעתי שאני מקנא בצורה מכוערת וילדותית ולא יכולתי להתאפק, קינאתי נורא.

גבי סיים את השיחה במה שנראה ככעס, או אולי עצב, לא יכולתי לשפוט כי הוא הרכין את ראשו אל קישטא, ליטף אותו ופינק אותו בעוד שעלי הוא כלל לא הסתכל, התעלם ממני לחלוטין.

בסוף הוא נכנס פנימה והלך להתלבש. הלכתי אחריו וצעקתי עליו שהחולצה שלו - סתם חולצה לבנה - נראית כמו חולצה של חתן בר מצווה, ונתתי לו חולצה צבעונית והדוקה מידי שהוא לא אהב.

"אני בקושי נושם עם הדבר הזה." הוא מחה, "וגם הצבעים האלו... זה לא אני."

"הצבעים האלו הם שיא האופנה, ואם היית נרגע קצת מהפסטה בשמנת החולצה הייתה יושבת עליך טוב יותר." סנטתי בו.

"זו הדרך שלך להגיד שאני שמן מידי?" הצטחק גבי ובמקום להיעלב נראה משועשע.

"אתה לא ממש שמן, אבל אתה יותר שמן ממני." המשכתי להיות כלבה מרושעת.

"זה כי אתה רזה מידי, וחוץ מזה אני זה לא אתה." הוא פשט את החולצה הצבעונית, לבש חולצה כחולה פשוטה ונאה שהלמה אותו מאוד, והודיע לי שהוא מרוצה מעצמו ככה.

היכולת שלו להיות שבע רצון מעצמו הרגיזה אותי אפילו יותר משיחת הטלפון המסתורית שרק לקישטא הייתה הזכות להאזין לה.

לבשתי את החולצה הצבעונית שהייתה מעט רחבה עלי והסתירה יפה את משמני הרופסים,

העליתי חיוך רגוע על פני, חיוך שלא תאם את מצב רוחי הכעוס, וככה הגענו לאופרה.

אבא ובליך - חברו הוותיק - המתינו לנו כבר, לחוצים בצורה מגוחכת מפני שאיחרנו רק בדקות ספורות, ובין כה וכה האופרה תמיד מתחילה באיחור אופנתי.

הצגתי את בליך בפני גבי כלאחר יד, אבל הוא כמובן האיר לו פנים, לחץ בחום את ידו ומיד שאל אותו שאלות על עבודתו ועל חייו, ועד שהחלה האופרה ידע עליו דברים שאני שמכיר אותו מאז ילדותי עדיין לא גיליתי.

מעולם לא עלה בדעתי שהוא אוסף דיסקים של אופרות, ואפילו רכש לעצמו מערכת קולנוע ביתית כדי לצפות בהן. שהוא סירב לצאת לפנסיה מוקדמת מהבנק, ומי היה יכול לנחש שיש לו אובססיה למחזות זמר ישראליים ושהוא מעריץ של ´שלמה המלך ושלמי הסנדלר´ וראה את ההצגה עשר פעמים, והוא מכיר בעל פה את כל מילות השירים של אלתרמן?

בעיני הוא היה תמיד סתם רווק זקן, שמנמן ומשעמם שפטר את אימא מללכת עם אבא לאופרה כשאני לא הייתי פנוי ללוות אותו לשם.

אבא סירב ללמוד לנהוג והיה תלוי בהסעות שלי ושל אימא. גם אחי הגדול שחי עדיין עם ההורים לא הצליח לעבור טסט ולכן הוא היה פטור מהסעתו של אבא לפה ולשם.

לדעתי גם אם הוא היה יודע לנהוג הוא היה מסרב גם כי שנא אופרה, וגם כי היה טיפוס מוזר ששנא כל דבר וכל אחד, והיה אלרגי לרוב בעלי החיים, הפירות והפרחים הידועים לאדם.

התיישבנו במקומותינו, המסך עלה, האופרה החלה, הכל התנהל כשורה, אפילו אני נרגעתי מעט. גבי שישב ביני לבין אבא נראה כאילו הוא נהנה מאוד מהאופרה המקסימה של מוצארט, עיין ברצינות רבה בתוכנייה, הקשיב רוב קשב ועשה רושם שהוא מתרגש מאוד מהאריה הנפלאה של מלכת הלילה.

תמיד אהבתי את האריה הזו ואחרי שאריק זרק אותי בצורה מבישה כזו, מסרב להגיב אפילו להתנצלויות שפלות הרוח ביותר שלי, הרגשתי קשר חזק עוד יותר למילים של מלכת הלילה ששרה על נקמת הגיהינום שמתבשלת בקרבה.

הביצוע הפעם נראה לי מרגש ומפעים מהרגיל, וכשמלכת הלילה סיימה מחאתי כפיים בהתלהבות רבה, קמתי על רגלי וצעקתי בראוו, ואפילו שרקתי.

הגברת המיובשת שישבה מאחורי לא אהבה את ההתלהבות שלי והעירה לי בחמיצות שבאופרה לא שורקים ולא צועקים בראוו, ושאני מתנהג כמו פרחח.

כל הפיוזים עפו לי מהמקום לשמע הקול המתנשא שלה. "כלבה סנובית מחומצנת שכמוך." שפכתי עליה את מררתי, "הלוואי שהכוס שלך ירקב בעודך בחיים, יצור עלוב שכמוך. באיזה זכות את מעירה לי בכלל? מי את חתיכת ..."

גבי שקפא לכמה שניות, נדהם מהתנהגותי, התעשת, חסם את פי בכף ידו וגרר אותי החוצה מתעלם מהתנגדותי ומניסיונותיי להדוף אותו מעלי ולהמשיך לקלל את החצופה חסרת הנימוס הזו עד דור אחרון.

לפני שיצאנו מהאולם עוד הספקתי לראות את אבא ובליך חיוורי פנים ומבוהלים מנסים להתנצל בפני הפולנייה החמוצה ההיא שלא הייתה ראויה אפילו לצחצח את האסלה של מלכת הלילה הנשגבת.

גבי ספק נשא אותי ספק גרר אותי לשירותים, הדף אותי לתא האחרון של הנכים, התא המרווח יותר, וטלטל אותי בחזקה. אתה משוגע או מה? למה פתחת על המסכנה הזו פה כזה מלוכלך?"

"כי אני בן אדם מלוכלך ומגעיל!" נהמתי עליו וניסיתי לצאת מהתא.

הוא נאבק בי, והצמיד אותי לדלת התא, פני לחוצים אל המתכת הקרירה, הידית חופרת בבטני מקדימה, והזין שלו, זקוף ומשתוקק, נלחץ אל ישבני מאחור.

"סתום כבר את הפה, פסיכי אחד או שאני ..." התנשף באוזני וידו גיששה בתוך מכנסי, מוצאת שגם לי עומד כמו טיל.

"או שאתה מה? מה תעשה לי?" התגריתי בו.

"עומואית משוגעת ועצבנית שכמותך, אני אאנוס אותך אם לא תלמד איך לשלוט בעצמך." איים גבי, וכמה שניות אחר כך - מדהים כמה מהר הוא שלף את הקונדום מעטיפתו - מימש את איומו וחדר לתוכי.

הפעם הוא לא היה עדין, בפעם הזו הוא היה אלים וחזק והכאיב לי, מועך אותי אל הדלת, מעקם את ידי מאחורי גבי, מכנה אותי כלבה מטורפת וזונה קטנה וחרמנית.

זה היה מהיר, קצר, ומחרמן עד טירוף. התפוצצנו תוך כמה דקות, קודם אני ואחר כך הוא, ורק אז הוא הניח לי להסתובב וחיבק אותי בעדינותו הרגילה, מנסה להתנצל ולהגיד שהוא לא יודע מה קרה לו... שהוא לא התכוון... ש...

"שתוק. זה היה זיון כביר, אל תקלקל הכל עם הקשקושים שלך. תעיף את הקונדום לאסלה ובוא נחזור לאולם." אמרתי ומשכתי עלי את מכנסי.

הוא השתתק, עשה כדברי, והמשיך לשתוק עד שהגענו בשלום הביתה.

לפני שנפרדנו מאבא ומבליך במגרש החנייה התנצלתי בפניהם בכנות גמורה, לא כי חשבתי שהכוסית המיובשת ההיא צדקה אלא כי באמת צר היה לי שהבכתי אותם.

אבא אמר שזה בסדר והבטיח לא לספר כלום לאימא, אבל ידעתי שזה לא יעזור, תוך יום יומיים הנשמות הטובות יספרו לה והיא תדע ששוב זה קרה - שוב הבן יקיר לה עמיקם עשה התקפת עצבים כמו שסבתא קוראת לזה.

התחלתי לעשות התקפות עצבים קצת אחרי הבר מצווה כשהבנתי שאני הומו, ומידי פעם הייתי מפנה את האלימות הכבושה בי כלפי חוץ במקום כרגיל כלפי גופי העלוב.

במקרים הללו הייתי צועק וצורח, משליך חפצים ומקלל בצורה איומה. פעם קראתי לאימא זונה מסריחה, בפעם אחרת השלכתי כסא על אחי העלוב, ובביתה של סבתא, קצת לפני שעברה לבית אבות יוקרתי, השלכתי ואזה יקרה דרך החלון רק כי היא שאלה אותי מתי תהיה לי חברה.

זה קורה לי בצורה פתאומית, בלי אזהרה מראש. בערך פעם בחודשיים שלושה פתאום הדם עולה לראש, אני מפסיק לשלוט בעצמי והופך למפלצת. בשאר הימים אני שקט וביישן למדי, מתעלל בעצמי בשקט בפרטיות - מתקלח במים קרים, משפשף את גופי במברשת נוקשה, מונע מעצמי את הנחמה וההתפרקות של אוננות, מרעיב את עצמי בדיאטות מטורפות שאותן אני שובר מידי פעם בזלילות מטורפות לא פחות.

אני יודע, השיטות שלי נדושות, לא המצאתי שום דבר מקורי במיוחד. אולי הייתי צריך לחקור גם את הטרנד של חיתוכים בסכיני גילוח, אבל אני סולד ממראה דם וחושש שאתעלף למראה דמי ולכן על זה ויתרתי, אתכם הסליחה.

בבית גבי שוב ניסה להתנצל ושאל אם הכאיב לי. במקום להגיד שלא ושזה בסדר, ושיפסיק להרגיש כל כך רע, דברים כאלו קורים, מצאתי את עצמי אומר לו בחוצפה יתרה שהוא התנהג כמו בהמה, שהוא חיה רעה, ושאפילו פרענקים שחורים שיצאו זה עתה מהמעברה לא מתנהגים ככה.

לרגע אחד הוא פער עיניים נדהמות ואז בצבץ שמץ של חיוך על פניו, חיוך שראיתי רק בחטף כי שניה אחר כך הייתי מוטל על ברכיו, פני מופנות אל הרצפה, מכנסי ותחתוני מופשלים עד קרסולי, חוטף מכות בישבני שלא ידע טעם מכות מימיו.

זו הייתה חוויה מכוננת - רעש החבטה המצלצל על הבשר, כאב הצריבה של המכה העוצר את נשימתך ומעלה דמעות בעיניך, ואחר כך החמימות המענגת המתפשטת לאיטה בכל הגוף – איך לא שיערת מעולם איזה עונג צפון בכמה סטירות מצלצלות בישבן.

אחרי שחבט שש פעמים בעכוזי - שלוש חבטות בכל צד - הדף אותי גבי לרצפה, השליך אלי קונדום ארוז ופקד עלי להלביש לו אותו מהר.

נעמדתי על ברכי לפניו, רועד מרוב חשק לקחת את האבר המפואר שלו לפי, אבל הוא אסר עלי בתוקף לעשות את זה, וסטר על ידי כשניסיתי לגעת בזין הזקוף עד כאב שלי.

"תעמוד עם הגב אלי!" פקד עלי, ואז משך אותי אליו ובזהירות רבה הושיב אותי על הזין שלו. למה חשבתי תמיד שרק בסרטים פורנוגרפיים עושים דברים כאלו?

המום מתענוג נשענתי עליו ונדהמתי כשהוא צבט את פטמותיי בכוח. הכאב מתפשט בגלים חמימים בכל גופי, גורם לי ליבב מהנאה כתינוק.

אחר כך אחז באשכי, אסר עלי לגמור לפניו וציווה עלי להתחיל להזיז את עצמי.

התפתלתי על הזין שלו, משמיע קולות תענוג שלא ידעתי שאני מסוגל להפיק מגרוני, קשוב בכל נימי גופי אליו, נענה בגופי לכל אחת מתנועותיו.

כשהוא גמר והניח גם לי להגיע לפורקן המיוחל פרצתי בבכי של רווחה, פורק מעלי בבת אחת משא כבד של עלבון שנשאתי מאז לכתו של אריק.

אחר כך התקלחנו יחד והוא שוב היה עדין, אדיב ונעים, והניח לי לשכב במיטתו, להתרפק על כתפו החלקה והריחנית וללחוץ את בטני אל ירכו החמימה והקשה.

"אני אוהב אותך גבי." אמרתי.

"אני יודע." הוא השיב בפשטות ונישק את מצחי, "תישן עכשיו חמוד."

"בסדר, אבל רק שתדע שאהבתי מאוד מה שעשינו ושאתה לא צריך להתנצל על כלום."

הוא חייך. "יפה מצדך להגיד את זה עמי. אתה מאוד מתחשב, ואני רוצה שתדע שזה רק משחק, זה לא אמיתי, ואם אתה רוצה שנמשיך לעשות דברים כאלו צריך לקבוע מילת בטחון."

"מילת בטחון?"

"כן, כי לפעמים המשחקים האלו עלולים לצאת משליטה וצריך מילה מוסכמת על שנינו, מילה שברגע שאומרים אותה הכל נפסק מיד."

"אני לא מבין למה שאני ארצה להפסיק כזה כיף."

"כי לפעמים גם אני עלול להיסחף ולפגוע בך בלי להרגיש."

"לא יכול להיות, אני בטוח שאתה אף פעם לא תפגע בי."

גבי נאנח ואמר שבכל זאת צריך, ואחרי שקבענו שמילת הביטחון שלנו תהיה מוצארט הוא אמר, "עמי, השיחה שהרגיזה אותך לפני שהלכנו הייתה מהאקס שלי."

"אה, כן. מה הוא רצה?"

"לבקש סליחה ולהסביר."

"איך אפשר להסביר דבר כזה? הוא בגד בך ואולי הדביק אותך באיידס. אין הסברים לדבר כזה."

"יש הסברים לכל דבר עמי. הוא סתם השתעשע קצת בסטוץ חסר משמעות כשהייתי במילואים. ידענו שאני אחזור רק פעם בשבועיים והסכמנו שאם יהיה לו קשה להחזיק מעמד זיון חד פעמי זה בסדר. למרבה הצער הקונדום נקרע אצל הבן אדם הלא נכון."

"אז אתה לא כועס עליו?"

"איך אני יכול לכעוס עליו עכשיו כשהוא חולה?"

"אבל עזבת אותו."

"עזבתי כי הוא שיקר וכי הוא לא היה אחראי מספיק ללכת לבדוק את עצמו אחרי שהקונדום נקרע. הבנתי שאני לא יכול לסמוך עליו יותר ובגלל זה עזבתי, אתה מבין?"

"כן, אני בחיים לא אשקר לך גבי. אני נשבע. אתה מאמין לי?"

"אני מאמין שאתה מתכוון לזה, אבל עדיף שלא תשבע. ועכשיו לישון."
 .

7. נקמה

שבוע אחרי שהבטחתי לגבי שלא אשקר לו מצאתי את עצמי משקר לו ישר בפרצוף. גבי צדק, כשהבטחתי לו ברגש שאף פעם לא אשקר לו באמת התכוונתי לזה אבל... אתם יודעים איך זה.

בעבודה סיפרה לי סיגי על ההרצאה הייחודית והחד פעמית של הטיפוס הזה שחזר מואר מהודו וירצה על קורותיו באשרם נידח וישר ידעתי שגם אריק יהיה שם. הוא אוהב דברים כאלו, מעריץ כל מיני טיפוסים שעושים יוגה ושותקים שבועות על גבי שבועות בחור נידח למרגלות ההימלאיה.

אותי זה קצת משעמם, יותר מקצת למען האמת, אבל נתקפתי תשוקה עזה לראות את אריק ויותר מכך, להניח לאריק לראות אותי בחברת החבר החדש, היפה והמהמם שלי וגם... נורא רציתי לדעת אם אריק עדיין עם החבר שלו, הטיפוס המאוס ההוא ששנאתי ממבט ראשון.

גבי עשה פרצוף כשסיפרתי לו על ההרצאה של המואר מהאשרם ואמר שזה לא בדיוק הטעם שלו, כל הדברים הרוחניים הללו.

מה שבאמת רציתי להגיד היה שזה גם לא הטעם שלי והוא צודק, אבל אז איך הייתי רואה שוב את אריק?

כדי לשכנע אותו ללכת התלוננתי שהוא צר אופק ולא מוכן להיפתח לחוויות חדשות, לחצתי וקיטרתי והתלוננתי, ולבסוף נכנע לי גבי טוב המזג באנחה והסכים ללכת.

התקשיתי קצת להסביר לו למה אני מתעקש לדחוס אותו לג´ינס החתיכי ולחולצה ההדוקה שקניתי לו אתמול במתנה. הבגדים האלו התאימו יותר לביקור במועדון מאשר להרצאה על נפלאות הבודהיזם, אבל אני התעקשתי וגם הפעם הוא ויתר לי אם כי התלונן שהוא מתקשה לשבת בבגדים ההדוקים האלו.

"אז תעמוד." פקדתי עליו, "ככה כולם יראו איזה יפה אתה."

"אתה דפוק לגמרי." צחק גבי ברוח טובה ובלי שמץ של חשד בכוונותיי הנלוזות נישק אותי.

ההרצאה עמדה להתקיים באולם קטן שאליו הייתה צמודה מסעדה צמחונית בודהיסטית. המרצה המואר איחר ובזמן שהמתנו לו שיבוא ויאיר גם אותנו, החשוכים, הבטתי סביב, תר אחרי אריק, אך לשווא.

גבי עמד לצידי, נשען על הקיר, שקוע במחשבותיו, אדיש לגמרי לקהל שהלך והתאסף לאיטו - כנראה שחוץ ממני כולם ידעו שאי אפשר לדרוש מבן אדם שעשה את כל הדרך הארוכה מהרי ההימאליה לישראל שידייק בזמנים - ולפתע ראיתי את אריק.

ליבי ניתר בחזי, הוא נראה כמו תמיד - רזה וחינני - שערו היה קצר יותר ולא הכרתי את הבגדים שלבש, אבל חוץ מזה לא חל בו שום שינוי. לידו הלך איתן המאוס שתיעבתי ממבט ראשון. כמה קללות וארס שפכתי על ראשו, איחלתי לו מאה מיתות משונות וניסיתי להוכיח באותות ובמופתים לאריק שאיתן לא ראוי לו ושהוא צריך להיפרד ממנו ויפה שעה אחת קודם אך לשווא, אריק כעס, קרא לי קנאי ולא מפרגן, עזב את דירתו, נפרד ממני לנצח ושבר את לבי ואת אמוני במין האנושי.

הוא הבחין בי כמה שניות אחרי שאני ראיתי אותו והבעת מורת רוח וסלידה עלתה על פניו. ראיתי איך הוא מושך בשרוולו של איתן ומסב את תשומת ליבו אלי אך לתמהוני הרב במקום שאיתן יפגין גם הוא אותות של חוסר רצון למראי הוא חייך חיוך רחב ושעט לעברי ידיו פרושות לחיבוק ו... נפל בזרועותיו של גבי.

"גבריאל!" הרעים בקולו, "מה שלומך?! יובלות לא התראינו, נהדר לראות אותך, אתה נראה נפלא, מה קורה אצלך?"

גבי חייך בשמחה, החזיר לו חיבוק ולחיצת יד, אמר שהוא נפרד משלומי - החבר הקודם שלו ושהוא עכשיו איתי.

"תכירו, זה עמי." הציג אותי בפני איתן ואריק שהביטו בי במבטים קודרים ושתקו.

"אנחנו מכירים." קטע אריק את השתיקה הלא נעימה שהשתררה בין ארבעתנו.

"זה אריק השכן שלי לשעבר שסיפרתי לך עליו." אמרתי לגבי והסמקתי.

"ככה..." הציץ בי גבי במבט אלכסוני שגרם לי אי נוחות, "מעניין מאוד, מוזר שפתאום אתם נפגשים ככה פתאום, בלי כוונה."

"באמת מוזר." ציין אריק ביובש, "לא ציפיתי לפגוש אותך כאן עמי." הרים לעברי גבה משתוממת, "הוא תמיד צחק מכל העניין שלי בבודהיזם." פנה אל האחרים.

"רק חמור לא משנה את דעתו לפעמים." אמרתי בתוקף, מנסה להישמע משכנע ואמין. אני חושש שהם לא ממש קנו את זה.

כדי לשנות נושא איתן וגבי התחילו לדבר על התחלת ההיכרות שלהם בצבא, לספר סיפורים שרק מי שהיה שם היה יכול להבין עד כמה זה היה מצחיק, ולהעלות באוב בדיחות עתיקות שלא הבנתי. גם אריק לא הבין, אבל כמוני גם הוא שתק בגבורה וניסה לחייך.

אחר כך הגיע המואר והתחיל להרצות. לא הבנתי כלום והשתעממתי עד דמעות. אריק הקשיב מרותק, ואילו איתן וגבי המשיכו להתלחש ולצחוק עד שמבטי הנזיפה של הסובבים אותנו הבריחו אותם החוצה. בלי להראות שום סימני צער הם יצאו מההרצאה, התיישבו במסעדה והמשיכו לקשקש במרץ.

אחרי שנשארנו לבד ניצלתי כמה דקות שקטות - המואר עשה הפסקה לשתות קצת מים -וניסיתי לדבר עם אריק, אבל הוא השתיק אותי במבט זועף. שקעתי בכיסאי נזוף ואומלל ושעשעתי את עצמי במחשבות נקם ושילם בעודי מסתכל דרך חלונות הזכוכית הגדולים של האולם אל המסעדה.

ראיתי את איתן נמרח על גבי, מנסה לגעת בידו וללטף את פניו ואת גבי נרתע לאחור, מנסה לרסן אותו בעדינות וכעסי התגבר.

הגנבתי שוב מבט לעבר אריק. היה לו פרופיל כל כך יפה ומעודן, וידים כל כך עדינות ודקות. אהבתי אותו זמן רב כל כך, הערצתי אותו, התגעגעתי אליו וחלמתי עליו חלומות לוהטים במשך כשנתיים והוא ידע מה אני מרגיש ולא ניסה להפסיק את זה.

הוא הבהיר לי שהוא לא נמשך אלי, אבל הרגשתי שהוא נהנה מההערצה הגלויה שלי כלפיו ועכשיו הוא לא יכול לנדב לי אפילו חיוך אחד קטן, ואיך הוא לא רואה שאיתן היקר שלו מת להיכנס לתחתונים של גבי?

איזה טיפש הוא, ואיזה מטומטם אני שעדיין מקבל דפיקות לב כל פעם שאני מתקרב אליו? אני שונא אותו! אני שונא את כולכם! הומואים מטונפים שכמותכם!

ניתקתי את מבטי מפניו המרוכזות של אריק והבטתי שוב לעבר המסעדה. גבי הרחיק את כיסאו מהשולחן ונשען לאחור, אבל איתן חסר הבושה רכן קדימה, אחז בפניו בשני ידיו ונישק אותו על הפה בלי לשים לב לאנשים שישבו סביבם.

רתחתי מזעם ומקנאה. מחשבות נקם ושנאה בערו בתוכי כמו מדורות הגיהינום. לא יכולתי לשאת את זה יותר. קמתי ויצאתי החוצה, והנה גבי עומד וממתין לי ליד הרכב שלי.

"נמאס לך להתנשק עם איתן?" רשפתי לעברו בזעם.

"לא התנשקתי איתו." אמר גבי בשלווה, "הוא נישק אותי ומיד קמתי והלכתי. נכון שהוא היה חבר טוב שלי בצבא ותמיד חשדתי שיש לו קראש עלי, אבל הפעם הוא באמת הגזים."

"היה לו קראש עליך בצבא, באמת?" התחילה תוכנית זדונית להתרקם במוחי אכול השנאה.

"כן, מאז שנפגשנו בקורס חובשים הוא ממש נדבק אלי. חיבבתי אותו מאוד, אבל לא בצורה כזו והייתי כל כך עמוק בארון אז עד שאפילו הייתה לי חברה."

"באמת? היית עם בחורה?" הופתעתי.

"כן, זה היה די נחמד חוץ מהקטע של הסקס, ונשארנו חברים טובים עד היום."

"איך קרה שהחלטת לצאת מהארון?"

"אחרי שפגשתי את שלומי התאהבתי בו כל כך עד שלא היה לי אכפת." הוא חייך בעצב, "אי אפשר להישאר בארון עם אחד כמוהו."

"אתה מתכוון לאקס שלך? לטיפוס הזה שבגד בך ואולי הדביק אותך באיידס?"

"כן." אמר גבי קצרות, הוא לא אהב לדבר על שלומי, ומיהר לשנות נושא ולשאול אותי איך הייתה ההרצאה.

"משעממת נורא, לא הבנתי כלום, אבל את אריק היא ריתקה מאוד. מזלכם שהוא לא הסתכל סביבו כי ראו אתכם מצוין מהאולם."

גבי משך באדישות בכתפיו והידק את חגורת הביטחון שלו. "גם אני ראיתי אותך מהמסעדה וראיתי איך אתה מסתכל על אריק, אתה עדיין מאוהב בו?"

"מי אמר שהייתי מאוהב בו אי פעם?"

גבי גיחך. "בחייך, אתה חושב שאני עיוור? אתה דלוק עליו, אכלת אותו בעיניים."

"אתה מקנא."

הוא שתק והרהר ממושכות בשאלתי, "לא." פסק לבסוף, אנחנו מכירים רק זמן קצר עמי, ולמרות שלדעתי יש לנו סיכוי לבנות משהו יחד לכל אחד מאיתנו יש חבילה לא פתורה מהעבר. גם לי יש עדיין רגשות אל האקס שלי וגם לך ... אני חושב שיש לך חשבון לא גמור עם אריק."

"מה דעתך לעזור לי לסגור את החשבון איתו גבי?"

"אתה רוצה שאני אדבר איתו או משהו?"

"לא. אני רוצה שתזיין את החבר שלו ותעשה את זה ככה שהוא ידע ויתבאס, שכולם ידעו ויצחקו ממנו. אני רוצה שהוא ירגיש מושפל ושיכאב לו כמו שלי כאב."

"אתה לא נורמאלי." נדהם גבי, "מאיפה בא לך הרעיון המופרע הזה?"

"אתה מסרב?"

"בטח שכן, זה פשוט רעיון גרוע, לא מוסרי ומכוער ו... אני לא מוכן בשום פנים ואופן! אני מתפלא עליך שבכלל חשבת על זה?"

"ואני מתפלא עליך שאתה מתחסד מגעיל כזה." התרתחתי ועד שהגענו הביתה שתקתי בהפגנתיות למרות שהוא ניסה לרכך את דבריו הקשים ולהסביר למה הרעיון שלי לא סביר, לא מוסרי ולא מעשי, ושהוא לא נמשך בכלל לאיתן למרות שאיתן צעיר נאה, חלק וחטוב אבל בכלל לא הטעם שלו.

"איתן יפגע מאוד אם אני אעשה לו דבר כזה, שלא לדבר שאני עלול להיות נשא, ובכלל, הרי אני אתך עכשיו אז מה פתאום שאני..."