סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 

 

וקטובר 2002 עשרים ושתיים ימים אחרי יום הולדתי ה-36 אני מגלה שנדבקתי באיידס

והפכתי לחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקות.

 העולם מתהפך עליי ולעולם לא יהיה כפי שהכרתיו עד לקבלת הבשורה.

אני מחכה באיכלוב, בלב קל, לבדיקה שגדתית. "לי זה  כמובן לא יקרה"

איידס זה משהו שקורה אצל אחרים ,לא אצלך בבית!

בדרך לקבל את התשובה כבר עובר בי תסריט דימיוני בו אני מתקשר לחבר קרוב ומספר כדרך אגב שקיבלתי תשובה שלילית.

כשמחכים למשהו- הזמן מקבל משמעות אחרת. הוא הופך להיות מרכזי וחשוב וככזה- הוא נעצר.

 המחוגים בשעון מציצים בי בסקרנות עייפה.

 מערכת הכריזה המתוסכלת מתעוררת לחיים ממלאת את ייעודה. מקריאה מספרים ועד מספרים.מחלקת אותם לחדרים.

מספרים בצורת אנשים קמים ממקומם ונענים לרמקול המזמין.כן וגם אני מספר.הולך אחרי המספרים האחרים...

לחדר לבן עם רופא לבן ואחות לבנה שמספרים לי בדיוק מה שלא רציתי לשמוע.

המוח קולט בבהירות בלתי נסבלת, אך מסרב לעקל את שקלט.

ועוד בבדיקות כאלו ואחרות שצריך באגף ז´ (כמה מקורי) של המחלקה האימונולוגית.

מדרגות רחבות, מפותלות, מיגעות ומסדרון ארוך כמו הנצח בעצמו.

אחות לבנה לוקחת לי דם ובתוכי מתגבשת סדרה של פחדים וחסר ודאות ממה יותר מפחיד אותי: המזרק או המוות או שניהם.

אני מתקשר לחבר קרוב ב-17 השנים האחרונות כדי להוריד מעצמי את עול הסוד הנורא הזה שנשרף בי ומתיר חרכים בבשרי וקשרים בנשמה.

צועק החוצה את המחלה, צעקה שנוחתת כלחישה על כתפיו והוא אוסף את הרסיסים המנופצים שלי ומרכיב אותם כמו פאזל מליון חתיכות.

שלושה ימים אני מרשה לעצמי לנבול אצלו.

בונה תסריטים דמיוניים על תגובות הקרובים לי ואיך לעזאזל אני הולך לספר להורים שלי שבנוסף להיותי הומו יש לי איידס.

איכילוב.שוב בודקים אותי, ממששים, בלוטות, גובה, משקל, ואני מתחיל לקבל זוית השקפה מדויקת של בובות על העולם להן - איו רגשות.

הרופא מודיע לי שמצבי "לא טוב"-ומציע לבחירתי שתי אפשרויות לטיפול תרופתי. אני בוחר באפשרות של פחות כדורים.

קוקטייל לא יהיה עבורי יותר שני סוגי אלכוהל או יותר מהולים במיץ טרופי, מקושטים במטריה מעצבנת.

חברי הטוב ממתין ביציאה משערי הגיהנום הלבן ואני מתפורר עליו.דמעות נשטפות עם גרורות בביטחון עצמי. הוא אוסף אותי אליו (החבר,לא הביטחון)

גם בלי מילים הוא יודע להגיד שאני לא לבד. שהוא שם כדי לעבור את זה איתי.

אני, הוא והחבר הלא דמיוני החדש שלי hiv
עוברים כמה ימם. הפסקתי לספור. אני חושף לסוד הפרטי שלי עוד חברה קרובה שעושה לי הכרה עם הויטמינים, מוציאה לי חומר מהאינטרנט ומפגישה אותי עם קורס ריקי לנשאים שמאירים ל יקצת את כל הבילבול החדש הזה. שם אני פוגש נפש כמעט תאומה שמאירה לי את כל הפאזל ומרים אותי מתחתית האפלה.ללא בור אני מאוהב מעל הראש, מעל החיים, מעל האיידס, מאוהב בזה שמרים אותי, נותן כתף, פותח לי דלתות

מראה לי גם צדדים יפים במחלה שלי. החיים לא נגמרים, הם רק משתנים.

חודשיים אינטנסיבים לצד האביר על הסוס הלבן מסתיימים בריק נוראי. זה טיבם של קשרים. 

עצבות יורדת עליי, נופל וקם, לפעמים צריך להתחיל מחדש, לזרום עם החיים ולא להלחם בהם. ממשיך בחיים.

הכדורים עוזרים לי מאוד ויש נסיגה במחלה. אני בונה מחדש מערכת יחסים עם הנגיף המכרסם בי.

מספר להורים הלוקחים את הבשורה בקשר  ל"חבר החדש" שלי קשה מאד.

מאשימים, מתעלמים ולא נראה  לי שהם מבינים. מלמדים את עצמם לחיות עם זה. איתי. הבן ההומוסקסואל שלהם, שמקיים בגופו את נגיף האיידס מזה נחצי שנה.

תודות:

לתומכת המקסימה שלי. לכל אנשי התמיכה , לאפי ,ח שעמד לידי בשעות הקשות מהתחלה לנירית ו רני ידידותי הנפלאות, לאלון העו"ס ששינה את תפיסת עולמי  ובמיוחד לבו זוגי לשעבר בעז שדאג ,תמך,פינק,והאמין בי לכל אורך הדרך כי אנצח את האיידס!