האמת זה כואב

עייפתי מאוד

בגלל הלחץ של הבוס שהבטיח לקליינט שהעבודה תהיה גמורה תוך כמה ימים (טוב שלא נתן תאריך אלא רק השערה) עבדתי עד ארבע וכל הזמן שאלתי מה קורה מחר, ביום של הבחירות, עובדים או לא?

הבוס אוהב להחזיק אותנו קצר ושונא בעקרון ימי שבתון והוא סחב וסחב את התשובה עד הרגע האחרון, וגם כשהחתמתי כרטיס עדיין לא ידעתי מה קורה אתנו.

רק כשהייתי בסופר (אני עוצר שם בדרך הביתה לעשות קניות) התקשרתי לסגן והתבשרתי שתודה לאל, מחר בית המלאכה סגור. איזה מזל!!

התקשרתי לחומי להגיד לו שאני עושה קניות ולשאול אם הוא צריך משהו, ולהפתעתי הוא אמר לי שהוא בדרך להוריו והוא יישאר אצלם עד שהחדר אצל פזי יתפנה.

"למה?" נדהמתי, ואני מודה, נעלבתי קצת. בזמן האחרון אני חש שהחברים שלי מפנים לי עורף מסרבים להזמנות שלי. לא רוצים לבקר אצלי ומתחמקים כשאני רוצה לבקר אצלם. ביום שישי פזי וגולן לא רצו לאכול אצלי, והחבר´ה מהדירה של ליאור כבר לא מסתובבים אצלי, ואפילו ליאור בקושי מדבר איתי, ומה שהכי כואב זה שבוריס ניתק איתי קשר כמעט לגמרי, אחרי שהיינו פעם חברים כל כך קרובים.

לא דיברתי על זה הרבה כי זה קרה במעין תהליך הדרגתי שמתרחש בצורה מאוד איטית, אבל ברורה. מבן אדם חברותי עם המון ידידים הפכתי לאדם מבודד.

כשנרי בבית המצב טוב יותר ויש יותר אנשים בבית, אבל כעת, כשהוא בקורס הטיפשי שלו, אני מרגיש בזה בצורה חריפה מאוד, והנטישה של חומי לבית הוריו שאני יודע שהוא לא אוהב להיות אצלם הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

"חכה עוד רגע, אני רוצה להגיד לך שלום." ביקשתי, מרגיש קצת מושפל מכל המעמד הזה. אני לא אוהב להתחנן, אבל רציתי לדבר איתו, ולכן ביקשתי שלא ילך ודהרתי הביתה.

חומי כבר עמד בפתח עם תיק גדול מוכן לצאת לדרך

"אולי רק נשתה קפה ותסביר לי מה קרה?" ביקשתי למרות שזה עלה לי בריאות. אני לא בנוי לרדוף אחרי בני אדם ובכל זאת הרגשתי צורך לברר מה קורה פה.

"תשמע ברקו ... תראה .... אתה בחור מקסים ואני מאוד מחבב אותך, אבל...."

"זה בגלל שאני נשא, נכון? אתה לא רוצה לסכן את עצמך ואולי את הבנות שלך. זה הסיפור?"

"מה? לא! אל תהיה מפגר כזה! זה מה שאתה חושב עלי?!" הוא התעצבן ונעלב מההשערה שלי וככה יצאה האמת לאור והאמת הייתה מאוד מאוד לא נעימה, אם כי סך הכל לא ממש מפתיעה.

מסתבר שחומי החליט לעזוב בגלל שיחה מאוד לא סימפטית שלו עם נרי שלא ידע שהיום אני נשאר יותר מאוחר בעבודה. התקשר הביתה לחפש אותי ונפל על חומי.

"הוא לא אהב את זה שאני ואתה ... הוא נשמע מאוד חשדן ברקו, ולמרות שאמרתי לו שאין מצב, ושאני בכלל בעניין של כוכב, לא שלך כי כולם יודעים שאתה תפוס חזק הוא בכלל לא הקשיב לי. הוא נורא קנאי ברקו, קנאי ורכושני בצורה חולנית ממש, ולדעתי הוא מבודד אותך מכל החברים שלך ואתה כזה מרחף שאתה בכלל שם לב לזה."

וברגע שחומי אמר את המילים הללו פתאום כן שמתי לב, ובבת אחת נפל לי האסימון והבנתי שכן, זה נכון. זה לא כמו שנרי אומר תמיד שאנשים משתעממים ממני כי אני כבד ולא יודע לשתות ולרקוד, זה בכלל לא נכון.

תמיד חשבתי שהבית מלא אנשים כשהוא פה כי הוא מושך אותם באישיות הכריזמטית שלו ובקסם האישי שלו וכשהוא לא כאן אין להם בשביל מה לבוא כי אני משעמם, אבל לפני שהכרתי את נרי היו לי הרבה חברים, ותמיד היה לי עם מי לצאת ולדבר, וכיום יש לי רק שני ידידים וירטואליים שנרי לא יודע על קיומם.

שאר החברים שלי, הממשיים, לא הוירטואליים, מתרחקים ממני וזה לא בגללי, זה בגללו.

"דברתי על זה עם ליאור והוא חושב שאני צודק, הוא גם סיפר לי על הסכין." המשיך חומי לפקוח את עיני.

"איזה סכין?" נדהמתי.

"סכין מתקפלת כזו של ערסים שיש לנרי. הוא כבר איים על כמה אנשים עם הסכין הזו, למה אתה חושב שמיצי הסתלק מכאן?"

ניסיתי למחות שזו בטח הייתה בדיחה, ואיך אפשר לפחד מרבע עוף כמו נרי שיש לו פרצוף של ילד והוא בקושי שוקל שבעים ק"ג, אבל מיצי לא השתכנע.

"תשמע, אתה מותק ברקו, אבל אני לא רוצה להסתבך עם ערס עצבן. הוא בחור חזק עם פה מלוכלך, ולי יש לי די צרות משלי." אמר והסתלק, משאיר אותי לבד עם זיכרון של משהו שנרי סיפר לי פעם.

זה קרה עוד בדירה הישנה, הוא נתן לי ראסייה כי נישקתי על הלחי את שירי המזכירה שלנו כשנפרדתי ממנה בצומת והוא ראה את זה וכעס.

לא שתקתי לו. זרקתי אותו על הארון של המטבח והוא חטף מכה חזקה בגב. כל הקטע הזה מאוד זעזע את שנינו ומאז לא רבנו יותר בצורה כזו.

מאז ועד היום כל האלימות שיש לי אתו היא רק משחק בזמן הסקס, וברור שמדובר במשחק  בלבד, אבל באותו יום חורף רחוק שכבנו זה לצד זה ודיברנו קצת על קנאה ועל אלימות ואז הוא סיפר לי סיפור שנזכרתי בו כעת – שנתיים לפני שהוא נולד אימו נכנסה להריון ובחודש השלישי היו לה דימומים. בעלה החיש אותה למיון ושם רצה לבדוק אותה רופא גיניקולוג.

אבא של נרי סירב בכל תוקף שגבר זר ייגע באישתו למרות שזה היה רופא. הם הלכו הביתה, והיא דיממה וסבלה, הפילה את התינוק וכמעט שמתה בעצמה.

נרי נולד שנתיים אחרי הסיפור הזה ובכל זאת הכיר אותו היטב. לדעתי זה מוזר שהם סיפרו לו על האירוע הזה ועוד יותר מוזר שאימו לא נטרה לאביו טינה. אני חושב שזה מסביר הרבה על הבית בו הוא גדל ועל האופי שלו עצמו ועל דפוסי הזוגיות שהוא למד בבית הוריו.

זה לא לטלפון

בסופו של דבר הצלחתי להשיג את נרי בטלפון ולדבר איתו בשעה די מאוחרת, אולי מאוחרת מידי בשביל להיות הגיוני ורגוע. עד אז כבר שוחחתי עם הרבה מכרים וידידים, כולל עם מיצי, וכולם אישרו לי פחות או יותר אותו דבר – נרי הלך מאחורי גבי, שוחח עלי עם אנשים, הזהיר ואיים והעליב ופגע, והרחיק ממני חברים שחלקם חושבים עד היום שגם אני שותף לרעיונות ההבל שלו.

רק על בוריס הוא לא העז לנסות את התרגילים הטיפשיים הללו ודיבר איתו בצורה מכובדת. אמר לו שאני קשור אליו ורואה בו דמות אב וזה לא בריא בשבילי ומונע ממני לקשור קשרים בריאים עם בני גילי.

הייתי צוחק אם זה לא היה כל כך מופרך!

בשלב הזה כבר הייתי כל כך מוטרף מכעס ומבושה עד ששכחתי את כל כללי הזהירות שקבענו וניסיתי כל הזמן לתפוס אותו בנייד.

או שהוא לא היה זמין, או שזה היה תפוס. הרגשתי שאני יוצא מדעתי מרוב תסכול. בסוף כשהצלחתי סוף סוף לדבר איתו זה כבר היה ממש לפני החופה ולא היה לו ראש לדבר איתי, אבל הוא הרגיש שאני נסער מאוד והתמלא דאגה. הוא ניסה ללחוץ עלי להתקשר יותר מאוחר ואני סירבתי.

"זה לא לטלפון." אמרתי, "אתה רוצה לדבר אז בוא לכאן."

הוא התרגז למה אני לוחץ עליו, ולמה אני לא מוכן לפרט מה בדיוק מעיק עלי. הוא יכול לקשקש שעות ולשקוע בשיחות אינטימיות דרך השפופרת ולא מבין שאני שונה ממנו, אני שונא לדבר בטלפון על דברים כאלו (ובעצם שונא בכלל לדבר בטלפון).

אני חושב שהטלפון הוא מכשיר מנוכר מאוד שלא מתאים לשיחות נפש. בשיחות ארוכות מידי בטלפון אני מתעייף, האוזן כואבת ואני מאבד ריכוז ומתבלבל, ולפעמים לא שומע טוב מה אומרים ומתחיל לגמגם ולהתעצבן.

אמרתי לו שאם הוא לא יוכל להגיע בגלל החתונה הזו - שמתקיימת במרחק כמה דקות נסיעה מהבית שלנו ובכל זאת אני מרגיש כאילו היא על הירח - אז לא צריך, שלא יבוא.

הלכתי לישון נורא מוקדם כי הייתי עייף מוות וקמתי בשלוש לפנות בוקר.

כאילו ניחשתי אותו הוא הופיע קצת אחרי שהתעוררתי עם הדוד של אימא שלו - קשיש עיראקי שתוי ונמרץ.

במקום לעסוק בעצמנו התעסקנו עם הזקן הזה, מנסים להשכיב אותו לישון על הספה. אחרי הרבה שכנועים ומאמצים הצלחנו, אבל את הנעלים הוא סירב משום מה לחלוץ ונרדם נעול בנעליו.

נרי היה שפוך מעייפות, ראיתי מיד שהוא גם שתה קצת והיה מותש ועצבני. מזל שהוא היה צריך להגיע לבסיס רק בעשר בבוקר. מבחינתי אפשר היה פשוט ללכת לישון ודי, אבל הוא התעקש שאגיד מה קרה עכשיו. כרגיל נכנעתי לו למרות שעדיף אם הייתי שותק, אבל איך יכולתי אחרי כל המהומה שחוללתי?

נתתי לו תקציר של כל מה שגיליתי מאז השיחה עם חומי, מנסה לדבר בשקט ובהגיון, ולהגיד לו שאני מבין שהוא מקנא וחרד, אבל אסור לו להתנהג ככה, הוא מרחיק אותי מחברים וגורם לי לבידוד וזה לא הוגן ולא מוצדק.

כמובן שהתעכבתי במיוחד על הסיפור על הסכין שעד אז לא ידעתי אם היא שמועה או עובדה, מאוד קשה להיות חוקר ולברר מה בדיוק קרה. אני לא אגיד שכולם שקרנים, אבל אנשים מעוותים את האמת, מספרים סיפורים, מגזימים, או פשוט שוכחים מה קרה וממציאים.

רק היום אני מתחיל להעריך את סמי אחי שהוא חוקר במשטרה. הוא תמיד אמר שלהוציא את האמת מבני אדם זה כמו להוציא מים מסלע וצריך בשביל זה סבלנות של מלאך.

כמו שחששתי נרי היה נרגז מאוד לשמע ההאשמות שלי ונכנס מיד לעמדת התגוננות תוקפנית ולא ניסה בכלל להיות הגיוני. דבר ראשון הוא שלף את הסכין המגוחכת הזו והתברר שמדובר בצעצוע למבוגרים, יותר אולר מסכין - אפילו תפוז הייתי מתקשה לקלף עם הדבר הזה - ואמר שכולם מגזימים, ושהם סתם חבורה של הומואיות פחדניות, ובעצם הכל באשמת מיצי שהלך וסיפר לכל העולם איזה בחור נחמד אני וכמה חבל שאני תקוע עם המשוגע התימני הזה שבוגד בי כל הזמן בלי בושה ושמחזיק אותי קצר ולא מרשה לי לנשום.

"אחרי שמיצי הלך ופרסם איזה זין נפלא יש לך ואיזה נהדר אתה במיטה כולם רצו לנסות גם, ולכן הייתי צריך לרסן את הקוקסינליות החרמניות האלו." הסביר לי בפשטות.

"איזה מין רעיון אידיוטי זה לרסן אותם באלימות ובהפחדות?!" צעקתי עליו, "וחוץ מזה מה חשבת שהם יעשו לי? יאנסו אותי?!"

"אותך לא צריך לאנוס, מספיק שיתחנפו אליך קצת וילטפו לך את הראש ויגידו לך כמה יפה אתה כותב ואתה כבר מתמסר בקלות." אמר נרי בצורה די מעצבנת שהעלתה את חמתי להשחית.

יכול להיות שמה שהרגיז אותי כל כך זה החשד שלי שהוא צודק במידה מסוימת? 

"אם זה מה שאתה חושב עלי," התרתחתי, "אז אני לא חושב שיש לנו מה לחפש יחד."

הוא התחיל לבכות וברח למקלחת, זה מה שהוא עושה תמיד כשהוא בוכה, וכשהפעם לא נחפזתי לנחם אותו כמו שאני נוהג תמיד הוא בכה עוד יותר חזק ובעט בדלת של הארון, ואז התיישב על הרצפה, נתן אגרופים לקירות, ובכה כל כך חזק עד שהתחיל לגהק מרוב בכי. אחרי כמה זמן נשברתי, לקחתי אותו למיטה, הכנתי לו קקאו והבאתי טישו, ובקשתי שדי, שמספיק כבר, שיירגע ונדבר על הכל בשבת כשלא נהיה כל כך עייפים וכעוסים.

זה הרגיע אותו קצת והוא הפסיק לבכות. נשכבתי לידו, כיביתי את האור וכיסיתי את שנינו וחיבקתי אותו. שכבנו מחובקים בחושך וסוף סוף דיברנו קצת בשקט.

אמרתי שאני מאוד פגוע מההתנהגות שלו ושהוא גרם לי להרגיש שאף אחד לא אוהב אותי ושאני בן אדם משעמם וחסר חברים, והוא אמר שלא זו הייתה כוונתו, הוא לא רצה לבודד אותי, הוא רק רצה שלא ינסו לפתות אותי והוא מבקש שאסלח לו, ושהוא לא יכול לחיות בלעדי ושהוא חייב אותי והוא ימות אם ניפרד.

לא ידעתי מה לענות ורק חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שיירגע וילך לישון כי מחר הוא עוד יירדם חלילה על ההגה, ובסוף באמת נרדמנו.

בבוקר קמתי והייתי לבד. הוא נסע כבר עם הדוד - אני מקווה שהזקן ישן טוב ולא שמע כלום - והשאיר לי פתק עם מילות אהבה והתנצלות והבטחה שיבוא בשישבת הביתה ונדבר על הכל ושהוא מקווה שאני לא אעשה שטויות בינתיים.

רק אחרי שחזרתי וקראתי בפעם המאה את הפתק הזה, מנסה להבין ממנו אם יש לי או אין לי חבר, נזכרתי פתאום שמרוב מריבות ובכי לא הספקנו אפילו לעשות אהבה.

איזה דפוקים!
.
 

האיש ההוא

אני נכנס הביתה רצוץ לגמרי אחרי שעות של סימון דיסקיות מזדיינות ופתאום אני מוצא אותו במטבח!

טריינינג הבישול שלו עליו, שרוולים מופשלים, סירים רותחים על השיש, חיוך מאוזן לאוזן וטלפון ביד, כמובן.

הוא מנשק אותי קלות תוך שהוא ממשיך לקשקש בטלפון, לבחוש בסירים ולרקוד לקצב המוזיקה שבוקעת מגלגל"ץ.

אני זה הדכאוני שאוהב 88 FM אבל הוא, רק תנו לו גלגל"ץ, ורצוי מזרחי.

פתאום מתחילה יהודית רביץ לשיר את "האיש ההוא" בליווי הבולבול טרנג של אהובה עוזרי ואנחנו מחייכים זה לזה כי שנינו אוהבים את השיר היפה והמתנגן הזה שמזכיר לנו לילה אחד סקסי מאוד שקרה לא מזמן.

מאחר והוא מדבר בטלפון אין לי ברירה אלא לשבת בשקט ולהקשיב, ולאט לאט השיחה לוכדת את תשומת לבי.

מה שאני שומע זה רק את החלק שלו בשיחה כמובן, וזה מה שאני זוכר מדבריו.

"כן, זה נכון, הייתה חתונה יפה עד שהתחילו לריב. לא, לא נכון, לא הבנת טוב, זה לא התחיל בגלל המשפחה ההודית של הכלה, הם דווקא אנשים מאוד שקטים עד שמרגיזים אותם. כל הבלגנים התחילו בגלל ראובן אחי, מסכן, אתה יודע איך הוא מאז שאישתו המרוקאית ברחה באמצע הלילה להיות נערת ליווי והשאירה אותו עם שני ילדים קטנים, מאז הוא קצת עצבני, בעיקר בחתונות.

"נכון, זה קרה לפני חמש עשרה שנים והקטנה שלו כבר חיילת, אבל מה לעשות? עוד לא עברו לו העצבים."

"לא, אין לו אף אחת מאז. אחרי שהמרוקאית ברחה הוא לא סומך יותר על נשים ודי."

"כן, הוא כבר שתה קודם איזה בקבוק שלם של שיבס ריגל, זה מה שהוא עושה בחתונות, אבל אז הוא מצא זכוכית בטחינה וצעק על המלצר שהביא לו עוד בקבוק, וגם אותו הוא שתה, ואז הוא נעשה ממש מסטול, בגלל זה הוא רב עם הצלם."

"לא יודע למה בא לו שיצלמו רק אותו. ככה התחשק לו והצלם רצה ללכת אז הוא תפס אותו בגרון, וכשבת אחותי לימור ניסתה להפריד הוא הכניס לה בוקס."

"למה לא התערבו? בטח שהתערבו. ככה יצא שהוא הרביץ גם לאחים של הכלה, ובגלל זה קובי מתבייש מהמשפחה שלה ולא רוצה לעשות שבת חתן. אבא ואימא בבלגאנים בגלל הפדיחה הזו ובגלל זה חזרתי."

"טוב, מה עוד הוא יכול לעשות? הוא כעס, בטח שכעס, ואפילו החזיר לראובן את הצ´ק מתנה, אבל מה זה יעזור עכשיו?"

"לא!!! השתגעת? בטח שלא סיפרתי בצבא מה קרה, אמרתי רק שאימא שלי חולה, והמפקד שלי ברמת דוד לחץ בין כה שיחזירו אותי אז מצאו מישהו אחר שידריך. לא, היום אין לי זמן לקפוץ, יש לי כל מיני דברים לעשות, ניפגש כבר אצל ההורים שלי ביום שישי בערב, או בשבת חתן בבית כנסת."

"אל תדבר שטויות! יעבור לו עד אז, ואם לא אז אבא שלי יעביר לו כבר. אין דבר כזה שבן אדם שרק התחתן לא יעשה שבת חתן עם כל המשפחה שלו כמו שצריך."

"טוב, יאללה ביי."

"אז זה מה שקרה בחתונה בזמן שרבנו עם הדוד מרחובות על הנעלים?" אני שואל, ומנסה להישאר רציני.

"אהה." הוא אומר בפיזור נפש, וממשיך לבחוש משהו בסיר הרותח על האש.

"המשפחה שלך זה ממש משהו," אני מנסה להיות דיפלומטי ככל האפשר, "אני עוד יצאתי מהם בזול אני רואה."

"זה רק אחי ראובן." הוא מנסה להסביר, קצת נבוך, "הוא תמיד היה קצת עצבני, אבל אחרי שאישתו ברחה..."

"אתה מאשים אותה? בן אדם שמתנהג ככה? גם אני הייתי בורח מאחד כזה."

הוא מרים אלי את עיניו היפות ונאנח, ובדיוק אז, בתזמון מושלם, עמיר בן עיון מתחיל לסלסל במתיקות את "תחזרי, תחזרי." הנהדר שלו, ופתאום אני מבחין שזה לא הרדיו שמנגן, הוא שם קסטה במכשיר העתיק שיש לנו במטבח - מכשיר שיוצר הרבה לפני עידן הדיסקים.

"חשבתי שזה הרדיו שיודע לנגן פתאום את כל השירים שאני אוהב." אני אומר וצוחק.

"רציתי שנדבר קצת עלינו, אז שמתי מוזיקת רקע מתאימה." הוא מסביר וטיפה מסמיק, "יכול להיות שהגזמתי קצת?"

"אולי, אבל רק טיפה." אני צוחק, "על מה רצית שנדבר?"

"רציתי להגיד לך שלושה דברים חשובים מאוד, קודם כל שאני מצטער על מה שעשיתי, ושנית כל שאני אוהב אותך, ו... תגיד? אתה לא רעב?"

אני ניגש אליו ומחבק אותו. "כן, מאוד מאוד רעב כושי, גווע מרעב." אני אומר, מכבה את האש של הגז ומושך אותו אחרי לחדר השינה.

אחרי שאנחנו נרגעים קצת מהפעילות אני שואל מה היה הדבר השלישי שהוא רצה להגיד לי. "הדבר השלישי...?" הוא מנסה להיזכר, מנומנם קצת, כמו תמיד אחרי, "אהה כן, שאני מה זה חרמן, רק חכה, אחרי שאני אתעורר אני כבר אראה לך עד כמה."

שבת חתן

אצלנו האשכנזים נהוג לעשות שבת חתן לפני החתונה, אבל אצל ספרדים זה אחרת - החתן עולה לתורה דווקא בשבת שאחרי החתונה, וכשבדקתי באינטרנט גיליתי שזה כדי להראות לציבור שגם אחרי שהוא נשוי הוא לא מזניח את קיום המצוות.

גיסתו הטרייה ממוצא הודי ואצלם לא מסתפקים בסתם כיבוד צנוע בבית כנסת אלא עושים ארוחת ליל שישי גדולה ומפוארת בבית החתן ולמחרת, אחרי העלייה לתורה, מזמינים את כל המתפללים בבית כנסת לאכול חמין.

איך אני יודע? נרי צלצל אלי וסיפר לי את זה בלחש כשהתחמק מבית הוריו אחרי ארוחת ליל שישי להסביר לי למה הוא לא יבוא הלילה הביתה.

אצל הוריו יש לו הכל, כולל מברשת שיניים, והוא יכול בלי אתרעה מראש להישאר אצלם כמה ימים ושום דבר לא יחסר לו. אימא שלו שומרת לו מדים, ויש לו שם מיטה ובגדים ולבנים והכל.

רק שיבוא וירגיש נוח.

"מחר, אחרי הארוחה אצל הורי, אני אתחמק הביתה." הוא הבטיח לי וגם קיים. הוא הגיע בצהרים, נכנס הביתה במין התפרצות פראית נתקל בכסא, קילל אותו ושלח לעברו בעיטת קארטה פראית שהפילה אותו.

עמדתי בפתח חדר השינה, עייף מאוד אחרי שעבדתי מהבוקר באיזה עבודה צדדית כזו שאני עושה לפעמים - אורז משהו בשביל מישהו ומדביק תוויות - עבודה נאחסית שגם אם משלמים לי עליה שחור היא לא ממש משתלמת, אבל הבן אדם סומך עלי ולא נעים. בין כה אין לי משהו טוב יותר לעשות חוץ מלטחון שוב בראש כמה אני מרגיש בודד לאחרונה.

"החמין של השבת חתן לא היה טעים לך?" אני שואל ומרים את הכסא.

"אולי תסתום כבר עם הבדיחות קרש שלך?!" הוא מטיח בי, "היה לי כבר מספיק לכל היום מהעיראקים האלו, לא צריך שגם אתה תקדח לי בראש עם השטויות הפולניות שלך!"

"מה קרה?"

הוא לא עונה, זורק את עצמו על הספה בחדר האורחים ושם כרית על פניו.

אני עומד בפתח ומהסס. "שאני אלך?" אני שואל.

הכרית טסה ישר לעברי ופוגעת בי בחזה. אני מפרש את זה כעוף לי מהפרצוף והולך.

רבע שעה אחר כך טלפון מהבן דוד המאוס שלו - נאור.

"חכה רגע נאור, אני אבדוק אם הוא לא ישן."

"עזוב, רבנו. הוא לא ירצה לדבר איתי, אתך אני רוצה לדבר." אומר נאור ופתאום מתחשק לי פשוט לטרוק לו את הטלפון בפרצוף, אבל החינוך שלי מונע ממני לעשות את זה.

"על מה רבתם?" אני שואל.

נאור מהסס קצת, מתלבט, מגמגם ואז שואל אם ידוע לי מה קרה בשבת חתן.

"לא, הוא לא סיפר לי כלום. דוד ראובן שוב השתכר?"

"לא, ראובן בכלל לא היה, אבל ביום שישי כולם הסתלבטו על נרי שרק הוא בא בלי בחורה והוא התרגז, ואז דוד שמעון שאל אם הוא צריך שנסדר לו מישהי, או אולי מישהו? הוא סתם צחק, אבל אבנר קפץ עליו והתחיל שם בלגאן שחבל"ז."

"לפי מה ששמעתי כל ארוחת ליל שישי אצלכם נגמרת בצורה כזו."

"כן, אבל הפעם כולם הבטיחו שלכבוד קובי הם יתנהגו יפה, ודווקא נרי שתמיד הוא כזה ילד טוב של אימא ... ממש התפלאנו, אבל חפיף, האחיות שלו והדודה - אימא של נרי - הרגיעו אותו וכולם הלכו לישון בשקט רק  שהיום שוב נהיו בלגאנים בגלל אותו סיפור והפעם..."

"מה הפעם?"

"כבר הרבה זמן אימא שלי אומרת שאחותה הקטנה (אימא של נרי) על הפנים מאז שנרי לא גר בבית, אבל לא חשבנו שזה יותר מזה."

"מי אמר שזה יותר מזה?"

"כל הזמן היו דיבורים, רמיזות, סיפורים מפה לאוזן. חשבנו שזו רכילות, לשון הרע, אנשים מרכלים, מלכלכים, אבל..."

"אבל מה?"

"הוא הומו?"

"מי, נרי?"

"כן, נרי. בטח נרי. למה, מי חשבת? מיקי בוגנים?"

"את זה אתה צריך לשאול אותו, לא אותי."

נאור משמיע נשיפת ערסים עצבנית, "יאללה כבר אתך! אתה הומו?"

"זה לא עסקך."

"זאת אומרת שכן." הוא מחליט, "בגלל זה אימא שלו שונאת אותך בדם. אז אתם ביחד כזה? כאילו, ישנים יחד והכל?"

"זה לא העסק שלך נאור ואל תחקור אותי. אם יש לך מה לברר עם הבן דוד שלך תשאל אותו ישר בפנים, אל תלך מאחורי הגב שלו."

נאור שותק.

אני שותק.

בסוף הוא אומר לי שנרי הסתלק באמצע הארוחה אחרי שהדודים - האחים של אימא שלו -עשו לו חקירה שלמה. שאלו למה אין לו חברה, מתי הוא יתחתן כבר, ואיך זה שהוא גר עם שותף בדירה ועוזב ככה את ההורים שלו לבד בבית אם אין לו חברה?

"אחרי שהחבר שלך הלך," הוא אומר ברשעות, "הוא היה בפה של כולם. לכל אחד היה מה להגיד עליו, ועד שהאחיות שלו הקימו צעקות והתרגזו על הדודים שמקלקלים את השבת חתן של קובי הם לא סתמו את הפה."

הוא מדבר ומדבר ומספר איך הוא ניסה לעצור את נרי מללכת באמצע ולא הצליח, ואני מציץ ללא הרף לכיוון חדר האורחים שם שוכב נרי בעיניים עצומות ומתפלל שהוא ישתוק כבר לפני שנרי יקלוט עם מי אני מדבר ויתפוצץ.

"בסוף הדודים נרגעו וכולם המשיכו לאכול ולשמוח," ממשיך נאור לברבר, "אבל בדרך החוצה אמר לי דוד שמעון שהוא די בטוח שזה השבת חתן האחרון שאחותו עושה כי אין לה יותר בנים לחתן."

למזלי אני לא צריך לענות על ההערה הקנטרנית הזו.  נרי מזנק מחדר האורחים, חוטף ממני את השפופרת ונותן בי מבט זועף שמצווה עלי בלי מילים להעלם.

אני הולך למיטה שלנו, סוגר את הדלת ומתחיל לקרוא את הספר ´המקרה המוזר של הכלב´. אחרי שני דפים אני שומע איך נרי טורק את השפופרת, מקלל, הולך למטבח, פותח את הדלת של הפריז´ר, מוציא בקבוק ושם על השולחן. פותח את המקרר, מוציא פחית בירה ושם על השולחן. אחר כך נשמעת נקישת בקבוק בכוס, כסא נגרר על הרצפה ועוד קללה.

גם בלי לראות אני יודע שעכשיו הוא מערבב את הבירה בוודקה ושותה את התערובת הקטלנית הזו הכי מהר שהוא יכול.

אני מחכה חמש דקות, עשר, רבע שעה. עצבי מתוחים עד להתפקע, אני כמעט קם מהמיטה לבדוק מה קורה ואז הוא נכנס, מטיל את עצמו לצידי, גבו אלי, מקופל כולו, שותק.

אני לא מתאפק ומנסה ללטף את כתפו והוא מעיף לי את היד.

"תעזוב אותי!" הוא נובח.

אני מבין ובכל זאת חש פגוע.

אנחנו שוכבים בשתיקה זמן מה ואז הוא מתחיל לדבר. אומר דברים מטורפים שנובעים מהוודקה, לא ממנו, ובכל זאת זה פוגע. הוא אומר שהכל התחיל בגללי, שאם זה היה מישהו אחר הוא כבר היה מצליח להיפטר מהדבר הזה, שהוא שונא את עצמו ככה, ושבלילות הוא חולם איך הוא חותך את זה ממנו בסכין ונעשה נורמלי.

"חותך את הזין שלך?" אני עוקץ אותו, (מתאכזר אליו כי גם לי כואב) "זה לא רעיון טוב, בלעדיו איך יהיה להורים שלך עוד שבת חתן?"

"שתוק כבר!!" הוא צועק ומתנפל עלי.

מרגע זה מהלך העניינים אמור להתגלגל במסלולו הרגיל - אנחנו נאבקים, הוא מנסה להכאיב לי, אני מרסן אותו, כופה עליו סקס פראי, מוכיח לו באותות ובמופתים מה הוא באמת רוצה ואוהב ואז הוא נרגע - אבל הפעם אני מסרב למלא את תפקידי כפוי הטובה וממשיך לשכב בשקט עד שנמאס לי לספוג ממנו, ואז אני פשוט קם והולך.

אני מסתובב קצת בחוץ, מטייל ברחובות. מזג האוויר מוזר - מחניק ואביך, קצת חם, קצת קר, רוחות מסתחררות ספק ממזרח ספק ממערב.

אני חש משהו לא מוגדר באוויר, זה מרגיש כמו החיים שלי אני מהרהר, קצת מזה וקצת מזה, ובעצם כלום לא ברור, ואז נמלך מזג האוויר בדעתו ומחליט שבעצם חורף.

פתאום מתחיל לרדת גשם ונעשה קריר ורוח. רטוב ורועד מקור אני רץ הביתה ומוצא אותו ישן במיטה שלנו, דמעות מכתימות את פניו.

מה שאני באמת רוצה לעשות זה לשכב לצידו, לחבק אותו ולהרגיע, אבל אני מתאפק. קודם יושב וכותב מה היה. אחר כך כבר נראה.
.
 

עצת נפש

שעון הקיץ שהפציע בתיאום מושלם עם החורף המתקמבק מצא אותי ער בארבע בבוקר, שוכב במיטה ומקשיב לתיפוף מתכתי של מרזב עקשן שאיזה חסר דעה קבע ממש מעל חלון חדר השינה שלנו.

שכבתי בשקט, מנסה להתנחם בכך שנכון שהגשם שטף את כל הפרחים העדינים של כליל החורש והליבנה הרפואי (שריחו חביב עלי במיוחד), אבל הוא גם בטח רחץ לי טוב את האבק מהאוטו ושטף את שבילי הגינה שהתעצלתי לטאטא.

בחוץ היה חושך, קר, גשם, רוח והיה די נחמד לשכב צמוד לנרי (שכמו רוב הילדים נעשה נורא חמוד כשהוא ישן) ולנמנם קלות. חבל שפתאום נזכרתי בכביסה שנשארה תלויה על החבל ונאנחתי.

"מה קרה?" הוא שאל בקול ערני להפליא.

"הכביסה! הכל נרטב. אולי נקנה מייבש?"

" השתגעת? עוד שבועיים מתחיל הקיץ, מייבש זה איזה אלפיים ₪."

"אהה, כן. טוב, אז בשנה הבאה."

"אתה חושב שתהיה שנה הבאה?"

"בטח שתהיה, אלא אם כן יתנגש בכדור הארץ מטאור ואז יחזור עידן הקרח, ואז מה כבר יעזור לנו מייבש? עדיף יהיה להשקיע בקמין טוב או ב..."

"שתוק כבר, חכמולוג אחד."

אני שותק והוא נלחץ אלי ודוקר אותי, אתם יודעים עם מה.

אני מגשש ביד אחת ומושך מעליו את הפיז´מה שלו, ובשניה מגשש במגרה להוציא קונדום.

"תאר לעצמך איזה כייף זה יהיה אם באמת ימצאו תרופה לאיידס ואני לא אצטרך לשים יותר קונדום, ואתה לא תצטרך להתקשר אלי כל יום להזכיר לי לקחת את התרופות, נוכל לחסוך ככה המון כסף. נחליף אוטו, נקנה מייבש ואפילו..."

"ברקו שתוק כבר! מספיק! אתה לא רואה כמה שזה מגעיל?"

"אתה צודק, אין מסיחין בזמן הסקס על כסף. אני מתנצל."

"לא לזה התכוונתי."

"לא אכפת לי למה התכוונת, ולא יעזרו לך שום התפלפלויות, עכשיו תורי." אני מתעקש לא להבין אותו, ומאחר והוא שוכב מאוד בשקט ולא מתווכח אני מנצל את ההזדמנות וחודר אליו בתנוחה החביבה עלי שבה אני יכול לגעת גם בבטנו ובחזה החלק שלו, ובפטמות המתוקות שלו וגם ב... אולי עדיף היה שלא הייתי נוגע בפניו, הן רטובות מדמעות.

"יש לי בעיה פסיכולוגית חמורה - אני לא יכול ליהנות מהסקס כשבן זוגי בוכה. בעיה שהמדע טרם מצא לה פתרון.

"נו, מה?" אני מנסה לנתק מגע.

"לא, אל תפסיק." הוא דורש ונלחץ אלי.

"אבל אתה בוכה, כואב לך? אתה עצוב? זה בגלל השבת חתן? מה קרה חמוד?"

"קרה שאני עובר חקירה מדרגה שלישית במקום להזדיין!" הוא מתרגז. מתהפך על הצד ומושך אותי ככה שאנחנו שוכבים כמו כפיות, "תפסיק לקשקש כמו עומואית אשכנזיה יפת נפש ותתחיל להזיז את התחת." הוא אומר ומדגים לי הלכה למעשה למה הוא מתכוון.

אני מפסיק לקשקש ומתחיל לזוז, והוא מצידו מפסיק לבכות וזז בתיאום מושלם איתי, והכל הולך כרגיל על הצד הטוב ביותר עד ששנינו צונחים זה לצד זה, מתנשפים ומזיעים.

"אז למה בכית?" אני נזכר פתאום לשאול בעודי מגשש להרים את השמיכה שתמיד נופלת משום מה לרצפה מהצד שלי.

"כי זה מגעיל נורא."

"מה מגעיל?"

"מה שעשינו."

"אבל אנחנו תמיד עושים את זה ככה. טוב, אולי לא בדיוק תמיד ככה, אבל זה תמיד אותו העיקרון, לא? יש לך רעיונות אחרים איך לעשות את זה, אני פתוח להצעות בתנאי שאין בהן אזיקים ומפתחות שתמיד הולכים לאיבוד."

"דוד." הוא מתיישב ומביט בפני. החשכה ששררה בחדר קודם כבר החווירה לכעין אפרוריות גשומה ואני מבחין היטב ברצינות הנסוכה על פניו הצרות והיפות כל כך.

"איך אתה לא קולט איזה דבר מגעיל זה להיות הומו? זה פשוט נורא נורא מגעיל? איך אתה לא רואה את זה? לא פלא שהדודים שלי נגעלו ממני, גם אני נגעל ממני."

"טוב, אם זו הגישה שלך אז כל דבר שקשור בבני אדם הוא מגעיל קצת. לאכול זה מגעיל, ולהתנשק זה ממש מגעיל, וגם לחרבן ולהשתין זה לא גן של שושנים, ואיפה שאני עובד אפילו לנשום יכול להיות דבר די מגעיל, בעיקר כשיש רוח מכיוון בתי הזיקוק."

"אני מבקש שתפסיק להתחכם ולהיות עלק מצחיק ותנסה להבין מה אני אומר."

"מה שאתה אומר היה משכנע יותר אבנר אם לא היית מזדיין איתי קודם בהתלהבות כזו."

"הבוקר נכנעתי ליצר שלי בפעם האחרונה." הוא אומר בקול קודר של נביא זעם, ופתאום אני יודע מתי שמעתי את זה קודם, ואני יודע בדיוק מאיפה הרעיונות הללו באים.

אני רץ למחשב שלו ובדרך נפטר מהקונדום המגעיל (מה שנכון נכון, מה יותר מגעיל מקונדום משומש?) ובודק את ההיסטוריה על המחשב שלו ורואה מיד שצדקתי - שוב מתנוסס שם לתפארה הלינק של האתר המתועב ביותר שאני מכיר - מתועב אפילו יותר מפורנו של פדופילים עושים סקס אלים עם גורי כלבי ים לבנים וזכי מבט – עצת נפש!!

"עוד פעם אתה עם הפסיכופטים המשעממים, השקרנים, המטופשים, הבני אלף המתחסדים האלו ש... (לא חשוב, לא יפה לקלל) תגיד, לא היינו כבר בסרט הזה?"

"אני נורא מצטער." הוא אומר בקול אומלל ומתחיל להעביר את הדברים שלו לחדר השינה השני, "אבל אם אני רוצה לשבת בסדר פסח עם כל המשפחה שלי ולהיות מסוגל לקרוא בהגדה כמו יהודי טוב אני חייב לנסות עוד פעם."

"לנסות מה בדיוק?"

"לסלק מעצמי את החלק המגעיל הזה שבי שהשתלט עלי מאז שפגשתי אותך!"

"אהה! אז עכשיו הכל באשמתי?" אני מתחיל לכעוס עליו ומוריד את הכפפות, "בשנה שעברה הזעקת את שיבולת לעזרה (שיבולת – בחורה תמימה שרצתה לנצל את חופשת הפסח לזיון כשר עם בחור נחמד והתאכזבה מרות) ועכשיו עברת לעזרת נפש?"

"כן, אני צריך עזרה ממומחים לפני שאני מתחיל חיים חדשים."

"חיים חדשים בלעדי כמובן?"

"כן, אני מצטער דוד, כל זמן שאף אחד מהמשפחה לא ידע הצלחתי להדחיק, אבל עכשיו אני לא יכול יותר. חג פסח מתקרב ואני חייב, אני רוצה לנסות. הייתי רוצה להגיע לתשעה באב בנפש טהורה וב..."

"שתוק כבר!! אני לא מוכן לשמוע את הזיוני שכל הפאנטיים האלה מפה שיודע למצוץ כל כך טוב!!" אני מתפרץ בגסות, ומתחיל לקלל ברוסית ובערבית.

הוא מביט בי ברחמים קדושים שותק וננעל בחדר השינה של האורחים שעומד כנראה להפוך לחדר השינה שלו. כל מה שנשאר לי לעשות זה ללכת להתקלח, ואחר כך להכין לעצמי כריכים לבד – בדרך כלל הוא עושה לי את הסנדוויצ´ים לעבודה, אבל היום אני מבין שלא כדאי לבנות על זה - ולנסוע בגשם שוטף לעבודה.

מהיום עד אלוהים יודע מתי (בטח עד המימונה, או אולי אפילו עד ל"ג בעומר), אני כנראה אהיה שוב רווק.

אני יודע שזה נשמע מגוחך, לחזור לארון לפי חגי ישראל, אבל הוא רציני לגמרי, ואני מיואש לגמרי.

מזל שהוא הסתגר בחדר השינה אחרת הייתי דופק את הראש שלו, או שלי, בקיר מרוב תסכול. 

עייף

מכתב שכתבתי לחבר אחרי שנרי החליט שלהיות הומו זה מגעיל.

אתה גדלת באווירה לגמרי חילונית ואתה לא מבין את הנחמה שיש בדת ובחיים בחיק חמולה משפחתית חמה ומחבקת שמצד אחד מעניקה לך המון הגנה וחום ותחושת שייכות נהדרת ומצד שני מחזיקה אותך בתלם ולא כל כך סובלנית לחריגות.
אני לא כועס עליו, ממש לא. אני רואה איך הוא נקרע בין החינוך והרקע שלו לבין התשוקות שלו שהוא כל כך מתבייש בהן ואני מבין אותו וכואב את כאבו.

מאז שאני מכיר אותו הוא נאבק לשמור על איזון עדין של העולם שלו, איזון שהופר פתאום, בבת אחת ובגסות לעיני כל קרוביו שהוא כל כך רוצה שלא ידעו עליו.

הוא השקיע אנרגיות עצומות בניסיון הבלתי אפשרי לחיות בשני עולמות - העולם החיצוני של המשפחה והעבודה והעולם הפנימי ששייך רק לי ולו ולכמה חברים קרובים. פתאום המחיצה בין העולמות הללו נפרצה בלי אזהרה מראש והוא המום וכואב.
נורא נורא קשה לו עם מה שקרה, התיעוב והבוז שהוא קרא בפניהם של קרובי משפחה שאוהבים ומכירים אותו מילדות, והבושה הפומבית שנגרמה להוריו מכאיבה לו מאוד, לכן הוא פנה לדת.

זה מה שעושים אנשים כשהם במשבר.

גם אנשים שלא באו מרקע דתי חזק כמו שלו נוהגים כך והוא על אחת כמה וכמה.

מה שעבר עליו בשבת חתן הארורה הזו נראה לך אולי כמעין קטע פולקלור צבעוני, אבל בשבילו זה היה הלם גדול וכאב לב נורא.
הוא כבר עבר משבר דתי דומה בשנה שעברה והתגבר עליו די מהר כי העצת נפש הללו באמת מטומטמים ברמות, הם ניסו לאסור עליו אפילו לעשות ביד.
קל להגיד תזרוק אותו, אבל הוא לא רצה לפגוע בי, הוא דיבר מתוך כאב. הוא סובל ומתענה ולא יודע איך להחזיר מחדש את האיזון לעולם שלו דווקא בגלל שהוא אוהב אותי.
אני מניח שאם אבקש ממנו ללכת הוא ילך, אבל אין לו בדיוק לאן. הוריו משגעים לו את השכל ובבסיס אפשר לישון לילה אחד או שניים, אבל אין לו שם מקום מסודר.
הבית הוא של שנינו למרות שטכנית הוא רשום על שמי, אבל זה סתם פרט טכני. זה הבית שלו בדיוק כמו שלי.
נכון, גם אני אוכל את הלב מזה שאני הומו כי סך הכל אנשים לא ממש אוהבים הומואים, ובטח שלא נשאים, אבל אני שלם עם מה שאני. אני לא קרוע מבפנים ולא מרגיש מגעיל ומעוות בגלל הנטיות המיניות שלי, והוא כן.

אני אוהב אותו לא רק כבן זוג למיטה ולסקס אלא גם כחבר וכבן אדם צעיר ממני שנאבק להגיע להשלמה עם עצמו וזקוק לי דווקא ברגעים האלו.
גם אם הוא יחליט בסופו של דבר לחזור לעולם שלהם ולעזוב אותי אני אתן לו את הזמן שלו ואני אחכה שהוא יעשה את זה בדרך שלו ובלי לחץ.
יש עליו די לחצים גם ככה. עכשיו הוא כל כך אומלל ואובד עצות ומבויש ולא יודע על מי להישען ואיך להתמודד עם הזעזוע שעבר עליו עד שצריך להיות ממש חרא של בן אדם כדי להתחיל לעשות לו חשבונות שהוא העליב אותי ודיבר לא יפה וכיוצא בזה. אני מרגיש שזה לא לעניין כעת.

כל הזמן יש לי הרגשה שאם הייתי קשוב יותר אליו, פחות מרוכז בעצמי, הוא לא היה נשבר רק בגלל כמה מילים חסרות טקט של קרובי משפחה אטומים.

בזמן שאני ישבתי מול המחשב והתכתבתי עם חברים חובבי קריאה כתיבה ותרבות, הוא היה בודד ואומלל, ואני אפילו לא הרגשתי בכך.

אולי בריחה לדת זה פתרון טוב יותר? מי אני שאחליט בשבילו?

אני עייף נורא. הולך לישון.
 לילה טוב
.
 

אל תלך

אתמול בלילה ישבתי עייף ואומלל ליד המחשב וניסיתי לכתוב משהו שאין לו קשר לחיים שלי וכמובן שלא הצלחתי. הייתי אומלל מכדי להיות יצירתי ופתאום נרי הזעיק אותי למטבח.

הייתה נזילה מהצינור שמתחת לכיור. המים נזלו משם לארון בו אנחנו מחזיקים את חומרי הניקוי.

במשק הבית שלנו אני האחראי על התחזוקה השוטפת ולכן הבאתי את ארגז הכלים שלי והתחלתי מהקל אל הכבד – קודם פתחתי את הברך של הצינור שמתחת לכיור וניקיתי ממנה את הג´יפה, ואחר כך, כשזה לא עזר, יצאתי לגינת המטבח ופתחתי את הניקוז החיצוני וניקיתי אותו קצת עם לידר (סתם מוט ברזל גמיש עם שם לועזי מפוצץ) ועדיין הנזילה המשיכה.

נרי כמובן עזר לי כל הזמן, פתח וסגר את הברז, פינה את כל הבקבוקים והקופסאות מהארון וניגב ללא הרף את קרקעית הארון בתקווה שהנזילה תפסיק סוף סוף, אבל היא לא הפסיקה. בסוף הבנתי שאין ברקורה, צריך לעשות מעשה ולנקות את הניקוז של המדיח כי כבר עשיתי את כל השאר.

ביקשתי ממנו שיביא דלי וסמרטוט ישן שאחר כך אפשר יהיה לזרוק ואמרתי לו שזה הולך להיות ממש מגעיל אז אולי כדאי שילך עכשיו ואני אקרא לו אחר כך.

(ככה זה אצלנו - הוא זה שעומד על הכסא בעיניים עצומות וצועק - ג´וק!! איחס!! אימל´ה!!! בעוד שאני לוכד והורג את הג´וק ונפטר מהגוויה. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה יקרה אם הוא יתקל חלילה יום אחד בעכבר או חולדה. יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם.)

הוא אמר שאני אפסיק להתייחס אליו כמו אל ילד ונשאר. שלפתי מתוך הניקוז של הביוב את הצינור השחור של המים המלוכלכים שיוצא מהמדיח ומיד הבנתי למה הייתה לנו נזילה - מלמעלה הוא היה בסדר, סתם צינור גומי שחור, אבל החלק שהיה בתוך הניקוז היה מה זה מגעיל!!

לקחתי את הסמרטוט התחלתי לנקות את הטינופת הדבוקה אליו שהייתה ממש ממש מגעילה, מטונפת, ג´יפתית ומסריחה, וגם שחורה ומשומנת, וככה פתרתי את הבעיה.

נרי עמד בזה בגבורה, אמנם קצת מרחוק, אבל עמד והביט, ועזר כמיטב יכולתו, ואחר כך שלח אותי להתקלח בעוד הוא שוטף היטב את המטבח.

אחר כך הוא נכנס לחדר השינה שלנו, הביט בי מתנגב ואמר שהוא בדיוק כמו הצינור הזה -נראה בסדר לכאורה, אבל כששולפים את החלק החבוי רואים איזה גועל נפש וטינופת הוא צבר עליו.

"למה אתה מדבר שטויות? בן אדם הוא דבר קצת יותר מורכב מאינסטלציה של מדיח כלים ביתי." אמרתי לו בקוצר רוח, כי הייתי כבר ממש עייף והיה לי די והותר מהיום הנוראי הזה. "תעזוב אותי מהפלסף ובוא למיטה, אני עייף ואני מתגעגע אליך."

אני אוכל את עצמי עד עכשיו על הטון המזלזל של דברי, אבל מצד שני יכול להיות שגם אם הייתי מלא התחשבות והבנה זה לא היה משנה כלום.

הוא לא ענה לי ופשוט הלך לחדר האורחים וסגר את הדלת. נשכבתי במיטה שלנו וחיכיתי לו עד שנרדמתי.

היום קמתי בבוקר קצת מאוחר מידי והוא לא היה לידי. תפסתי אותו ליד הדלת עם התיק הגדול שלו שהיה מלא וגדוש, הי לו עוד תיק אחד קטן יותר, גם מלא.

"אתה הולך?" שאלתי, עדיין אפוף מהקימה המאוחרת מידי, "לאן? מתי אתה חוזר? למה לא הערת אותי?"

"לא יודע." הוא אמר, "רציתי לצאת לפני שתקום. אני לא אצליח לעשות את זה אם נמשיך לגור יחד."

"בבקשה אל תלך." ביקשתי, קולט פתאום שהוא ממש ממש רציני וזה לא עוד אחת מהשטויות שלו שיסתיימו ברגע שניכנס למיטה ונעשה סקס.

פתאום הבנתי שהוא עוזב אותי באמת ונבהלתי. "אל תלך." חזרתי ואמרתי ותפסתי אותו, "אני מבקש סליחה על הכל נרי, אל תעזוב אותי."

הוא חיבק אותי חזק למרות שכבר היה לבוש במדים ואני הייתי רק בתחתונים. "אין לך על מה לבקש סליחה."

"כן, יש. אני מבטיח שאני לא אשב יותר כל כך הרבה זמן ליד המחשב ושאני אבוא אתך למסיבות ולמועדונים, בבקשה אל תלך נרי. אני אנתק את האינטרנט ואפסיק לכתוב אני ..."

הוא דחף אותי מעליו בעדינות. לא בגלל זה אני הולך." הוא אמר, "ואל תפסיק לכתוב אם זה מקל עליך."

"שום דבר לא מקל עלי, אל תלך, בבקשה תישאר." ניסיתי שוב לאחוז בו.

"אני חייב ללכת. נו, די, תפסיק. זה לא מתאים לך." הוא דחף אותי שוב, בעדינות, אבל בתקיפות, לקח את הדברים שלו והלך.

 הבטחות צריך לקיים

עוד טלפון. חשבתי שזה שוב חבר ששמע את הבשורה ומנסה להשתתף בצערי, או לגשש ולראות אם יש מצב, או סתם לשאול לשלומי, אבל הפעם נכונה לי הפתעה, זו הייתה אישה - מבוגרת וכועסת עם מבטא מזרחי כבד ונשימה כבדה של חולת אסטמה -אימא שלו!

היא דרשה שאתן לה אותו מיד, ולא האמינה כשניסיתי להגיד שאין לי מושג איפה הוא, ושהוא עזב אותי.

מצאתי את עצמי רב אתה בטלפון, חוטף ממנה צעקות וצועק חזרה, יודע כל הזמן שאני עושה טעות ומטפל לא נכון בעניין. בסוף היא פרצה בבכי וגבר רגוע יותר עלה על הקו.

הקול שלו הזכיר מאוד את זה של נרי, אבל קצב הדיבור היה איטי יותר והמבטא המזרחי שלו היה מודגש מעט יותר.

זה היה אחיו קובי, האח שנישא בשבוע שעבר ובגלל השבת חתן שלו פרצה כל המהומה. עד היום הוא התרחק מהמשפחה שלו (ואפילו חי עם החברה שלו בלי נישואים כדי לא להסתבך יותר מידי) וכמה שהוא צדק!

סיפרתי לו בקצרה מה קרה אחרי השבת חתן שלו, והעליתי בזהירות את ההשערה שהחקירה הפומבית שערכו לנרי הדודים שלו שגררו אותו בכוח מהארון גרמה לו למעין משבר נפשי, או התמוטטות עצבים, או אני לא יודע מה.

"כן, כבר כיסחתי אותם כהוגן." אמר קובי, "וגם אימא ירדה עליהם רצח, אבל זה לא עוזר לנו עכשיו. נרי הבטיח לאימא להסיע אותה לקנות דגים לחג, ולא בא. אנחנו נורא מודאגים. יש לך מושג לאן הילד נעלם?"

"אני חושב שהוא במגדל העמק." אמרתי, "חבר משותף שלנו (עדי) שמשרת איתו ראה אותו עולה להסעה של מגדל העמק. לדעתי הוא גם התקשר אלי בצהרים."

"מה הוא אמר?"

"לא אמר כלום, אבל ידעתי שזה הוא. תמיד הוא מתקשר בשעה הזו להזכיר לי לקחת תרופה."

קובי שתק כמה שניות ואז נאנח. "אני חושב שאני יודע אצל מי הוא." אמר, "יש לנו איזה בן דוד פסיכי שחזר בתשובה ונעשה חסיד ברסלב ... רק רגע."

שמעתי אותו שואל את אימו איפה גר איתמר הפסיכי, הבן של אחותה עליזה.

אימא שלו אמרה מגדל העמק, ושאלה למה. הוא ענה לה משהו לא ברור ואז שמעתי אותה בוכה, צועקת ומתרגזת כאילו בישרו לה זה עתה שבנה הצטרף למיסיון קתולי.

קובי השתיק אותה בסמכותיות גברית בוטחת (שזיכתה אותו מיד ברגשות הערצתי לנצח – אמהות בוכיות מכניעות אותי מיד) הודה לי מקרב לב, אמר שאני בחור נחמד ושהוא יעדכן אותי בהמשך, ואיחל לי לילה טוב.

שתי דקות אחר כך התקשר חומי. "למה לא התקשרת אלי? אני צריך לשמוע מכוכב שהערס השחור הלך?!" התרגז עלי.

"אל תקרא לו ככה!" מחיתי, "וחוץ מזה הוא הלך רק אתמול, אולי מחר הוא כבר יחזור?"

"ואם לא? ואם הוא עזב לתמיד? איך תסתדר עם הכסף?" שאל חומי ישר ולעניין את השאלה שהציקה לי מרגע שנרי החליט לעזוב.

אני יודע, זה לא יפה, הייתי אמור לשבת עכשיו נוגה ובודד מתחת לעץ בשלכת ולחבר שירים צובטי לב, אבל הבעיה היא שאני חי במדינת ישראל וכאן לא חשוב איך אתה מרגיש, וכמה אתה אומלל ושבור לב, המשכנתא דופקת, המשיכת יתר עולה ביוקר, והרגשות שלך לא שווים שום דבר בחשבון הבנק.

עד היום נרי שילם יחד איתי חצי מהוצאות משק הבית שלנו, וכעת הוא הלך ואני תקוע. מים, חשמל, ארנונה, טלפון, הכל עולה כסף. והכי חשוב - המשכנתא על הבית שאין לי סיכוי לשלם אותה בלעדיו - ומה עם תרופות, אוכל, כסף לדלק, ומה עם החשבון המשותף שלנו?

"אין לי מושג איך אני אסתדר עם הכסף חומי." הודיתי, ובעודי משוחח איתו נכנסתי מהר דרך המחשב לחשבון שלי רק כדי לגלות שנכון לעכשיו הכל בסדר - המשכורת שלו נכנסה וכל החשבונות שולמו, ועוד מעט תכנס גם המשכורת שלי. חודש אפריל מסודר, אבל כמובן שאם נרי יתחיל לחיות במקום אחר במאי אני בצרות, כי למה שימשיך להכניס כסף למשק בית שהוא לא חי בו?

"מה דעתך שאני אחזור לגור אתך?" שאל חומי בלהיטות מפתיעה.

האמת שהרעיון עלה בדעתי, אבל פסלתי אותו מטעמי הגינות פשוטה. חומי לא יו-יו אלא בן אדם, וכמה אפשר לתזז אותו?

הוא כבר גר אצלי בראש השנה (כי גם אז נרי הלך) ואחר כך עזב, ושוב חזר, ושוב עזב, ושוב חזר. כמה אפשר?

"אתה מוזמן לבוא לגור פה אם ההורים שלך עולים לך על העצבים, אבל עד שאני לא אדע מה קורה עם נרי אני לא יכול לקחת ממך שכר דירה חומי. נכון לעכשיו ההוצאות של חודש אפריל מכוסות, אם הוא לא יחזור עד מאי אני אצטרך לחשוב מה הלאה ואז נראה."

"בסדר." אמר חומי בחיפזון שעורר בי הרגשה שהוא לא הקשיב לאף מילה מדברי, "אני כבר בא. תגיד, כוכב בבית?"

"לא יודע, אבל כוכבית, הכלבה שלו, נמצאת. אני שומע אותה חורקת בחוץ."

חומי הגיע אחרי שעה עם כל הדברים שלו, זרק הכל בחדר האורחים ורץ לדירה של ליאור כדי לראות את כוכב.

הלילה שמעתי אותו חוזר מאוחר מאוד, אבל כבר הייתי רדום ואני לא יודע מתי הוא חזר ואם הוא חזר לבד או עם מישהו, וגם לא אכפת לי.

היום בצהרים נרי שוב התקשר אלי. חיכיתי לשיחה הזו ולכן לא הלכתי לאכול (בין כה וכה לא היה לי תאבון) למרות שהטורקי נדנד לי שהחמגשית שלי מתקררת.

כולם עלו לחדר האוכל לאכול ואני עמדתי במגרש החנייה והקשבתי לקול הנשימה שלו בטלפון.

היה אפור וקר והייתה רוח לא נעימה, הוא שתק ואני דיברתי. "נרי, אני יודע שזה אתה ואל תדאג, לקחתי את התרופה ואני בסדר. חומי שוב גר אצלנו, אבל זה בגלל כוכב, לא בגללי, ככה שאין לך מה להילחץ. דיברתי אתמול עם אחיך קובי ועם אימא שלך, לא בסדר שלא הגעת אליהם ולא הודעת מה אתך. היא נורא דאגה לך."

הוא נאנח, כמעט דיבר ושוב שתק.

"אני יודע שאתה במגדל העמק אצל הבן דוד הברסלבי המשוגע שלך, מה יש לך לעשות אצלו?"

סוף סוף הוא שבר את תענית הדיבור שלו וענה לי, "אני מתחזק," הוא אמר, "בעזרת השם יתברך אני...."

"לומד לשנוא את עצמך!" צעקתי בזעם, "מתאמץ לשנוא את מי שאתה באמת, וזה רע!!"

"אל תצעק עלי." מחה נרי, "כבר צעקו עלי מספיק אתמול."

"מי צעק עליך?"

"קובי והדודים ואימא. הם נחתו אצל איתמר אתמול בלילה ועשו שם סקנדל נוראי, העירו את אישתו והילדים. חשבתי שאני מת מבושה."

התקשיתי להשתתף בצערו, הברסלבים הרי מתפללים בלילות, לא? אז מה הבעיה?

"איתמר זה הבן דוד הברסלבי המשוגע שלך?" שאלתי, "כמה ילדים יש לו? בן כמה הוא? מה הוא עושה? במה הוא עובד?"

"מה זה עניינך?!" התרגז נרי, "זה שחצי זבולון (הכוונה לתחנת משטרת זבולון) הם קרובים שלך לא אומר שאתה צריך לחקור אותי כמו שוטר."

"סליחה," אמרתי, "לא התכוונתי. אני פשוט נורא דואג לך."

"אין לך מה לדאוג לי, השם יתברך דואג לכל הילדים שלו." אמר נרי, משאיר אותי פעור פה מתדהמה.

"מה התכניות שלך לעתיד?"

"איתמר עובר בקרוב לגור בהתיישבות חרולית (שם בדוי שצץ כרגע במוחי - אין מקום כזה) והוא ישיג גם לי קרוון בשכונת הרווקים, ואחרי שאני אתחזק בתורה אני אתחתן ו..."

"ומה עם העבודה? אין לך איזה מחלקה לנהל ברמת דוד?"

"הגשתי כבר בקשה לשל"ת." (שנת חופשה ללא תשלום)

"טוב, תעשה מה בראש שלך נרי, רק אל תשלח לי הזמנה לחתונה שלך, אני לא אבוא גם אם היא לא תהיה בשטחים הכבושים."

שנינו שותקים, אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות הראשון שינתק.

"הבטחתי לא לדבר איתך יותר." אומר פתאום נרי, "בגלל זה שתקתי אתמול כשהתקשרתי, אבל..."

"אבל מה?"

"אני פוחד שלא תשמור על משטר התרופות ותהיה חולה." הוא אומר בקול אומלל.

"אני מבטיח לך שאני אקפיד ואשמור, אתה לא צריך להתקשר יותר."

"באמת?" הוא שואל בעצב שקורע לי את הלב.

"כן, באמת. זה בסדר. אל תתקשר אם הבטחת שלא. הבטחות צריך לקיים."

"ומה יהיה עם הכסף? איך תסתדר בלי המשכורת שלי?"

"אני אסתדר. חומי ישלם לי שכר דירה ואני אסתדר, אל תדאג אבנר."

"בסדר דוד, אז ביי."

"יאללה ביי."

אנחנו שותקים עוד כמה שניות משני עברי הקו ואז הוא נאנח ומנתק.
.