סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 



 

1. השטרודל הוורוד
כמה ימים לפני חג הפסח ישב שלמה פינקלשטיין - המכונה בפי כול פינקי - בבית הקפה הקבוע שלו ´השטרודל הורוד´ מעל צלחת מרק בצל, התבשם מניחוחו, התענג על טעמו, ובניגוד לרוב הנוכחים במקום לא הרים את ראשו כל פעם שהדלת נפתחה ומישהו חדש נכנס.

בזמנים עברו פינקי ישב בבתי קפה כדוגמת ´השטרודל הורוד´ בעיקר כדי לבחון את האנשים שיצאו ונכנסו מפתחו, אבל הזמנים הללו חלפו עברו, פינקי כבר חגג את יום הולדתו הארבעים לפני כשנתיים, ובימים אלו העדיף לרכז את מעיניו בצלחת מרק מהבילה מאשר בגברים שחלפו על פניו בסך.

זו הסיבה לכך שהוא החמיץ את כניסתו של דורי היפה למוסד הידוע בשם ´השטרודל הורוד´ שהיה לא רק אינטרנט / בית קפה / מסעדה, אלא בעיקר מקום מפגש ומפלט לגברים מהסוג שמעדיף לבהות בפניהם וגופם של גברים אחרים מאשר ללגום מרק בצל.

חמש שנים אחרי שעזב את העיר נכנס דורי בשקט ובצניעות ל´שטרודל הורוד´ וסקר את המקום בקפידה, משתמט בזריזות של בעל ניסיון ממבטים שניסו לפגוש את מבטו, מנסה לאתר לשווא פנים מוכרות בין היושבים ותוך כדי כך מציין לעצמו את השינויים המעטים שחלו במקום – מסכי המחשב של פעם הוחלפו במסכים דקים, והמקלדות והעכברים האפרפרים שזכר מאז הוחלפו במקלדות ובעכברים אלחוטיים שחורים. גם הוילונות הירקרקים מפעם הוחלפו בצילוני קש אלגנטיים שתאמו לרצפת הפרקט שהייתה נאה הרבה יותר מהלינוליאום האפרפר שהוא זכר מאז.

חוץ מזה הכול נשאר כבעבר, כולל ריחו הטוב של מרק הבצל המפורסם של ארתור השמן, הטבח האגדי של ´השטרודל הורוד´.

גם מבטי הגברים שישבו, חלקם ליד הבר וחלקם סביב השולחנות, נותרו אותם מבטים מצפים, נואשים, טורפניים שהיו זכורים לו מאז.  

היחיד שהוא זיהה היה פינקי ולמראה הגבר הגוץ והשמנמן שאכל בריכוז ובהנאה, מתעלם מהסובבים אותו, עלה חיוך שמח על פניו של דורי, גורם לשתי אוחצ´ות צעירות בתחילת דרכן להיאנח במקהלה עורגת. דורי אמנם התבגר בחמש שנים - שבשנות הומואים שוות לחמש עשרה שנים אם לא יותר - אבל חיוכו נותר עדיין אותו חיוך חם מזמין וכובש כמו שהיה פעם כשרק הגיע לעיר הגדולה - ילדון ביישן, יפה כמו חלום רטוב ותמים כמו כפית.

"בתיאבון פינקי." אמר וחיוכו היפה התרחב עוד יותר למראה תגובתו של פינקי שהרים אליו את מבטו ובהה בו אילם מפליאה בלי לשים לב שהכף שלו נשמטה לתוך המרק.

דורי אמר לפינקי לסגור את הפה לפני שיכנס לתוכו זבוב ושאל אם אפשר לשבת.

פינקי סגר את פיו, קם ממקומו והושיט יד מהססת לגעת בלחיו של דורי, "אתה חי?" שאל בלחש, כאילו חשש שדורי יתפוגג בעוד רגע.

"כן פינקי, אני בהחלט חי. השמועות על מותי היו מוקדמות מידי." הצטחק דורי.

"אבל... אבל... כולם אמרו שאתה מת, שהרוסים הרגו אותך במכות."

דורי נאנח. "הם בהחלט הרגו את דורי היפה, אבל אותי הם לא הרגו פינקי."

"מה? אני לא מבין?" גמגם פינקי, וכדרכו בשעת מבוכה הסיר את משקפיו והחל לצחצח אותם במרץ במפית שנחה לצד צלחתו.

דורי התיישב ואחרי רגע של בלבול התיישב גם פינקי והחזיר את משקפיו למקומם על אפו. דורי הבחין שעיניו החומות רכות של מכרו הוותיק הוקפו ברשת עדינה של קמטים שהמשקפיים הגדילו עוד יותר ונעצב אל ליבו. הוא הושיט את ידו, ליטף את כף היד הקטנה והחמימה של פינקי וחייך אליו בעידוד. "יש לי כמה דברים לספר לך פינקי, אתה מעוניין לשמוע?"

פינקי הנהן ושילב בעדינות את אצבעותיו באלו של דורי. המגע בכף היד הגדולה והקשה הזכיר לו לילות חמים ולוהטים בדירתו הקטנה והממוקמת היטב וחיוך רך עלה על פניו העגלגלים. "אני תמיד מוכן להקשיב לבחור יפה דורי."

דורי הצטחק. "אני כבר לא הילד היפה שהייתי פעם פינקי, ואני כבר לא דורי. אף פעם לא הייתי דורי. זה סתם שם שהרוסים הדביקו לי כשהגעתי כי היה להם קשה לבטא את השם האמיתי שלי."

"ומה השם האמיתי שלך?"

"דרור. דרור פוגלמן. בצבא קראו לי תמיד פוגי." הוסיף.

"היית בצבא? אבל חשבתי... "

"כן, חשבת שאני עולה מרוסייה שלא מדבר כמעט עברית, אבל זה לא נכון. זה היה סיפור הכיסוי שלי פינקי. אני דרור פוגלמן, פולני משני הצדדים שנולד בחיפה, גדל בקריות ומדבר עברית טובה מאוד."

"אבל שמעתי אותך מדבר רוסית?" מחה פינקי בפליאה, "ואתה גם נראה רוסי כזה."

"תמיד אומרים לי את זה." הצטחק פינקי, "ואף פעם לא הבנתי למה. אני לא בלונדיני והעיניים שלי יותר חומות מירוקות."

"כן, אבל... דיברת רוסית והסתובבת עם החבורה הזו של הבחורים הרוסים אז חשבתי... מאיפה אתה יודע רוסית?"

"לא יודע. מפה ומשם כנראה, כשהייתי ילד רוב החברים שלי היו עולים מרוסיה, וגם בצבא ... כנראה שיש לי כשרון לשפות. פולנית ויידיש אני יודע מסבא וסבתא שגידלו אותי, והרוסית איכשהו נדבקה אלי בלי שהרגשתי, אבל עברית היא שפת האם שלי פינקי ואני יליד הארץ."

"טוב, בסדר, שיהיה. זה לא כל כך חשוב. העיקר שאתה חי. איפה היית עד עכשיו ולמה התכוונת שדורי מת?"

"חזרתי לגור בקריות, ליד ההורים. הבחור שקראו לו דורי היפה מת פינקי, אני שוב דרור פוגלמן שהחברים הטובים שלו קוראים לו פוגי, אבל לא זה מה שחשוב, מה שחשוב שתדע זה שאני חיובי."

"באמת? זרח לעומתו פינקי, "להיות חיובי זה דבר מעולה דורי, גם אני משתדל ל..." ואז הוא קלט את הבעתו הרצינית של דורי ופניו נפלו,

"אוי, אני כזה אידיוט. אני טמבל. אני בהמה! אתה מתכוון לזה שאתה..."

"כן פינקי, אני מתכוון לזה שאני נשא איידס."

"אבל היית כל כך זהיר דורי, אני זוכר שתמיד היו עליך קונדומים. איך זה קרה?"

דורי חייך בעצב. "לא הייתי זהיר מספיק, לפעמים קורים דברים, מספיק שטועים פעם אחת וזהו."

"יפה מצדך שסיפרת לי." אמר פינקי בחמימות, משך את כפו של דורי, הניח אותה על ירכו והחל במבצע השתלטות על כפו השנייה תוך שהוא מבטיח לצעיר שישב מולו שזה בכלל לא מפריע לו, שיש לו המון מכרים חיוביים ו...

"דורי! דורי היפה, אתה חי!" צעק ארתור השמן למראה מכרו הוותיק, הוא יצא מהמטבח וחיבק את דורי, לוחץ אותו בהתלהבות כנגד כרסו העגולה.

"תראה אותך!" קרא בהתפעלות, הרחיק את דורי לרגע מעליו ואז חזר ומעך אותו לגופו העבה. "נשארת אותו בחור יפה כמו פעם. איך הצלחת להישאר רזה כזה דורי."

"עשיתי דיאטת איידס." ענה דורי בשלווה וגיחוך מריר עיקם את פיו נוכח תגובתו של ארתור שהרפה ממנו בבהילות ונרתע לאחור.

"איך נדבקת?!" תבע לדעת בכעס, "טיפש שכמוך!" הוסיף ברוסית.

"נדבקתי כי אנסים לא משתמשים בקונדום." השיב לו דורי ברוסית.

"מה? מה אמרת לו?" משך פינקי בשולי הסוודר השחור של דורי, "איך נדבקת?"

מתעלם מהמבטים של יושבי בית הקפה שלטשו מבטים סקרניים בסצנה הקטנה שהתחוללה מולם חזר דורי ואמר בשקט בעברית שהוא נדבק כי אנסים לא משתמשים בקונדום, הניד את ראשו בנוקשות רשמית לעומת ארתור הנרעש ויצא החוצה במהירות.

פינקי דחף בחופזה שטר כסף לידיו של ארתור ורץ אחריו, לרגע חשש שאיבד את עקבותיו, אבל חיש קל איתר אותו יושב על ספסל מתחת לעץ, מרפקיו שעונים על ירכיו וראשו נתמך בכפות ידיו.

"הנה אתה." התיישב לצידו של דורי וחיבק את כתפיו, "אני מבקש ממך מאוד דורי, אל תברח לי יותר ככה. אני לא מוכן לאבד אותך שוב."

דורי הזדקף והביט בגבר המבוגר יותר ממנו בפליאה. "לאבד אותי פינקי? למה אתה מתכוון לאבד? אני לא הלכתי לאיבוד, פשוט חזרתי הביתה."

"אבל למה לא התקשרת? למה לא הודעת לי כלום? פתאום נעלמת לי וכולם אמרו שאתה מת ואני ..."הוא נאנח וכבש את פניו בחזהו של דורי המופתע שאחרי היסוס קל חיבק אותו.

"לא ידעתי ששמת לב שנעלמתי." הודה בפליאה, "לא חשבתי ש... נו די פינקי, אני באמת מצטער. אחרי שעזבתי .... הייתה לי תקופה קשה ועד שהתאוששתי והתחלתי לחזור לעצמי נודע לי שאני נשא ו... אתה יודע איך זה, העדפתי להתרכז בעתיד שלי ולא לחשוב על העבר."

"ושכחת את פינקי הקשיש והשמן." ניסה פינקי להתבדח, אבל עיניו נותרו עצובות.

"שכחתי הכול, לא רק אותך פינקי. לקח לי הרבה זמן להיזכר שוב בתקופה שלי פה. עד היום יש לי חורים בזיכרון."

"אתה זוכר את הפעם האחרונה שהיית אצלי?" שאל פינקי בלהיטות ולכד את כפו החמימה של דורי בין ירכיו.

"אהה... אני... האמת שלא בדיוק. אני זוכר שהיה לנו יום קבוע ושהיית נורא נחמד וניסית לשכנע אותי להפסיק להיות נער ליווי ו.... אני זוכר שהיית דאגן כזה וכל הזמן שאלת אם אני רעב ואם מתייחסים אלי יפה."

"אוי דורי, דורי." נאנח פינקי וכבש את פניו בכתפו של דורי הנבוך. "דורי היפה שלי, מה הם עשו לך?"

"הם נתנו לי מכות רצח, אנסו אותי והשאירו אותי למות בגן, אבל למזלי מישהו התקשר למשטרה וביקש שישלחו אמבולנס. היה לי יותר מזל משכל ואיכשהו הצלחתי להחזיק מעמדו והנה אני כאן, קצת מצולק, אבל עדיין חי."

"דורי," הרים אליו פינקי פנים סמוקות ולהוטות, "תגיד... יש לך איפה לישון?"

"האמת שלא." אמר דורי, "חשבתי לשכור חדר בפעמון, אבל הוא לא קיים יותר. ידעת את זה?"

"כן, ידעתי חמוד."

"טוב, בטח יש מקומות אחרים שאפשר לשכור בהם חדר לכמה ימים, ידוע לך אולי איפה?"

"דורי, עזוב אותך מלשכור חדר, בוא לגור אצלי, בבקשה?"

"אבל פינקי, אתה תמיד אמרת שאתה לא יכול לחלק את המרחב האישי שלך עם מישהו ותמיד הסברת לי ש..."

פינקי הניח את כפותיו הלחות מהתרגשות על כתפיו של דורי ונישק אותו בחזקה על פיו, "בוא עכשיו דורי, בבקשה, אני אשלם לך כמה שאתה רוצה, "תראה," גישש אחרי ארנקו, "יש לי כסף."

דורי קם ממקומו בחיפזון, דוחף מעליו את פינקי, " חשבתי שהבנת שאני לא עובד בזה יותר פינקי. אז, אהה... היה נעים מאוד לפגוש אותך, אבל אני קצת ממהר עכשיו אז...."

"דורי סליחה, אני ממש מצטער, בבקשה תסלח לי." חסם פינקי את דרכו של דורי, מונע ממנו לחמוק לדרכו, "בבקשה, אל תברח, אני מאוד שמח לשמוע שאתה לא ... שאתה כבר לא... זאת אומרת..."

"אתה שמח שאני כבר לא זונה?" אמר דורי בקרירות, "זה מה שאתה מנסה להגיד?"

פינקי הנהן וניסה לחייך אבל מבטו הקר של דורי הקפיא את חיוכו, "אני רק רוצה לעזור לך חמוד, באמת."

"למה? מה זה עסקך בכלל? מה אכפת לך ממני?"

"אכפת לי." השפיל פינקי עיניים, לרגע הם עמדו בשדרה שותקים, ואז הניד דורי את ראשו ואמר, "טוב, בסדר. בוא נלך, אבל אל תציע לי יותר כסף על סקס. ברור?"

"בטח. אין בעיות."

"ותקרא לי דרור, או פוגי, אין יותר דורי. הבנת?"

"מה שתגיד, רוצה שניקח מונית?"

"בשביל מה? אתה גר חמש דקות מפה, או שעברת מאז דירה?"

"שאני אעזוב את הדירה שלי? חס וכרפס, אני עדיין גר ברח´ אנג´ל פינת רוטשילד, תגיד דור... סליחה, דרור. אתה רעב?"

"האמת שכן, קצת, וגם צמא."

"אתה עדיין אוהב בירות? רוצה הייניקן או מילר?"

"בלי אלכוהול. רק מיץ או מים בשבילי."

"וואלה!? בסדר, אין בעיות. מה עם סקס? או שגם זה אסור?"

"אני רואה שנשארת אותו שובב. קודם תאכיל ותשקה אותי ואחר כך נראה."  

.

2. מי זה סשה?

פינקי ירש את הדירה שלו מאיזה דודה רווקה שמתה בבתוליה, מוקפת בעשרות חתולים. הוא תמיד אמר שהוא זכה בדירה הזו כי הדודה הבינה שהוא לעולם לא יתחתן ולכן אף פעם לא יסגור את מרפסת הבאוהאוס המעוגלת ולא יבנה חדר על גינת הגג מחופת הפרגולה שניתן היה להשקיף ממנה על הים.

הדודה לא טעתה - פינקי טיפח את דירתו במסירות קנאית. שמר על המרצפות המצוירות המקוריות, בחר בקפידה כל רהיט שנכנס לביתו כדי שיתאים לסגנון המקורי של הדירה והקפיד לא להניח לאף אחד מלבדו לגור בה בטענה שהדירה שלו מהווה את המרחב האישי שלו והוא זקוק למרחב פנוי ומרווח.

"כבר שכחתי כמה יפה פה." התרווח דורי על המרפסת שמרקיזה מפוספסת לבן ירוק חיפתה עליה מלמעלה.

"אתה לא מצטער שעזבת את העיר דורי? לא משעמם לך שם, בפרובינציה הנידחת?"

דורי חייך, מילא את פיו בסלט ובמקום לדבר על עצמו שיבח את הארוחה הטעימה שהגיש לו פינקי בכלים נאים ומרחיבי דעת.

"תענוג לראות גבר אוכל בתיאבון בלי לחשוב על דיאטה." קרן לעומתו פינקי שהקפיד כל חייו על דיאטה ובכל זאת לא הצליח אף פעם להיות רזה מספיק לטעמו.

בתום הארוחה הוא הגיש לשולחן מוס שוקולד, הודיע שאסור לו לטעום ממנו אפילו ביס, ומיד ויתר לעצמו ולקח בכל זאת כמה ביסים קטנים מצלוחיתו של דורי.

"הייתה ארוחה נהדרת! מזמן לא אכלתי אוכל טעים כל כך." שיבח דורי את מארחו, "איזה תענוג זה לאכול בלי לסבול מבחילות, עד לפני חודש סבלתי נורא בגלל התרופה החדשה שקיבלתי, אבל זה נגמר תודה לאל, עוד מעט גם אני אצטרך לדאוג לא להשמין." טפח דורי על כרסו השטוחה.

"זה קשה, כל הקטע הזה של לקיחת תרופות?" שאל פינקי באהדה.

"קצת מעצבן ומקלקל את כל הספונטאניות בחיים, אבל אם חושבים על האופציות... אני מקווה שאתה נזהר פינקי, אל תשכח אף פעם להגן על עצמך."

"כן, בטח, אל תדאג. אני בסדר." ליטף פינקי את כפו של דורי, מביט בפניו בריכוז שהביך את אורחו הצעיר.

"אז מה חדש אצלך פינקי?" שאל בנימוס.

"אצלי הכול אותו דבר, עדיין לבד, עדיין מחפש את האחד שלי, עדיין נאבק עם הזללנות שלי ועם ההתמכרות שלי לשוקולד." חייך פינקי.

"עדיין מתרוצץ בין מסעדות לדיאטניות ורב עם המשקל?" הצטחק דורי, רכן לעברו של פינקי ונישק את לחיו.

פינקי השיב לו נשיקה על שפתיו ומשך אותו לחדר השינה שלו שכבר הפך לאגדה. גם מי שלא ביקר בביתו מעולם שמע על מיטת האפריון הגדולה עם פיתוחי הנחושת המבריקים, על השטיח היפיפה שכיסה את הרצפה ועל גולת הכותרת - מבחר צעצועי הסקס ואוסף סרטי הפורנו הענקי שפינקי הקפיד לעדכן במסעותיו בחו"ל.

דורי לא הניח לו שהות להשתמש בחידושים האחרונים שרכש והחל להפשיט אותו תוך פיזור נשיקות על פניו וצווארו. פינקי עצם את עיניו והתמסר בשמחה לידיו המנוסות של דורי מוותר על השעשוע במשחקים המשוכללים שצבר. הוא נזקק להם עם אחרים, לא עם דורי. "דורי, דורי היפה שלי." לחש בעונג כשדורי חדר לגופו ולמרבה הפליאה החל לבכות.

"מה קרה?" נבהל דורי, "אני מכאיב לך?"

"לא, אל תפסיק. זה כל כך טוב, התגעגעתי אליך כל כך, הייתי בטוח שאתה מת דורי. התאבלתי עליך במשך המון זמן." משך אליו פינקי את דורי, בוכה וצוחק בעת ובעונה אחת, מאושר כפי שלא היה מזה זמן רב מאוד.

אחר כך הם שכבו מחובקים על מיטתו הגדולה של פינקי ושוחחו.

"ספר לי על החיים שלך, מה אתה עושה עם עצמך עכשיו דורי, אה... סליחה, דרור."

דורי צחק ואמר שזה בסדר, כנראה שבמקום הזה נגזר עליו להיות דורי, וסיפר שהוא עובד במוסך אצל ידיד של אביו, שהוא גר בדירה משלו ושהוא בסדר, יש לו חברים, הוא בקשר טוב עם משפחתו ובריאותו טובה, הכל בסדר.

"למה לא סיפרת שאתה חי? למה לא יצרת איתי קשר?"

"האמת שעד לאחרונה בכלל לא ידעתי שיש אנשים שחושבים שאני מת." הודה דורי, "תבין פינקי, אחרי שהתעוררתי בבית חולים בקושי זכרתי איך קוראים לי. חטפתי מכה רצינית בראש ולקח לי הרבה זמן להתאושש מהזעזוע מוח. מזל שאחת האחיות שהייתה ידידה של אחותי זיהתה אותי והזעיקה את הורי."

"חשבתי שהוריך זרקו אותך מהבית אחרי שיצאת מהארון."

"כן, טוב, כיום הם טוענים שאני ברחתי ונכון שהם כעסו עלי כשסיפרתי שאני הומו, אבל הם לא רצו שאסתלק. מה זה משנה? אחרי שחזרתי הם טיפלו בי נהדר ועם הזמן הזיכרון חזר אלי כמעט לגמרי, רק התקופה שלי פה נשארה מעורפלת. עד לאחרונה זה בכלל לא הפריע לי. היו לי בעיות אחרות לחשוב עליהן. כמה חודשים אחרי שיצאתי מבית חולים, אחרי שכבר התחלתי לעבוד ולהסתדר פתאום חליתי בדלקת ריאות ואז התברר שאני נשא. לקח לי זמן לעכל את הקטע הזה... מפה לשם עברו כמעט חמש שנים מאז שחשבתי שוב על תל אביב."

"וכל הזמן הזה היית לבד?" שאל פינקי את השאלה שניקרה במוחו מהרגע שדורי חזר לחייו.

דורי חייך וליטף את לחיו. "היו כל מיני בחורים שבאו והלכו, אבל בשנה האחרונה היה אחד שנכנס לי לתוך החיים, בלגן אותם והסתלק לו לדרכו בלי להסתכל אחורה. נו, טוב, אתה יודע איך זה."

"כן, דורי, אני יודע בדיוק איך זה." שח פינקי בעצב, "ובגלל הטיפוס הזה החלטת לחזור לפה?"

"לא בדיוק. זה קצת מסובך. אחרי שהוא הלך התחלתי לסבול מסיוטים איומים והפסיכולוגית שלי... מה אתה צוחק? אתה חושב שאנשים שגרים בקריות לא הולכים לפסיכולוגית? תתפלא, אבל דווקא כן. לא רק שיש לי פסיכולוגית אלא שאני גם הולך לקבוצת תמיכה לנשאים, הפסיכולוגית ואני ניתחנו את החלומות שלי והגענו למסקנה שהם נוגעים לתקופה התל אביבית שלי. היא טוענת שאני מדחיק כי עברתי טראומות, ואני טוען שיש לי בעיית זיכרון בגלל הזעזוע מוח. בסוף החלטתי פשוט לבוא לפה ולעשות קצת בירורים כדי להבין מה בדיוק קרה."

"אני לא מבין, מה זאת אומרת ששכחת? מה שכחת? שכחת איך הגעת לפה?"

"לא, את זה אני זוכר, אבל לא אני בטוח שאני זוכר איך קרה שהתחלתי לעבוד ב... נו... בזנות." התפתל דורי בחוסר נוחות בתוך חיבוקו של פינקי.

"האמת שגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו הרבה פעמים." אמר פינקי, "אבל כל פעם ששאלתי אותך היית מתחמק מתשובה, יכול להיות שסשה יודע?"

"סשה?" התקמט מצחו של דורי בפליאה, "תזכיר לי מי זה סשה?"

פינקי התיישב ובהה בו בחוסר אמון. "לא יכול להיות ששכחת את סשה? הייתי דבוקים זה לזה כמו זוג נשוי."

"תזכיר לי איך הוא נראה." ביקש דורי.

"בחור רזה, עדין, נמוך, עם עור לבן לבן ועיניים עצובות. כל פעם שהייתי מבקש ממך להישאר לישון אצלי היית אומר שאתה לא יכול כי סשה לא יכול להירדם בלעדיך."

"באמת?" פיהק דורי ומתח את זרועותיו לצדדים, "השם זכור לי במעומעם, אבל אני עייף מידי בשביל לחשוב על זה. מה דעתך שנתפוס תנומה קלה?"

"רעיון מצוין." הסכים פינקי ומשך עליהם שמיכת צמר קלילה ורכה. השניים נרדמו וישנו מכורבלים יחד עד שדורי התעורר בצעקה והתיישב על שפת המיטה, רועד כולו.

"מה קרה?" נבהל פינקי, "אתה בסדר? כואב לך משהו?"

"שוב חלמתי חלום רע." גנח דורי וכשל למקלחת. פינקי שמע אותו מתקלח ואחרי מאבק קצר עם עצמו נכנע והצטרף אליו.

מראה הגוף הצעיר, הארוך והשרירי, עורו הבהיר רטוב ומבהיק מתחת לזרם המים גרם לו להיאנח בינו לבין עצמו - תירגע שלמה, אמר לעצמו בחומרה, ותפסיק להיות הומו מגעיל כזה. הוא צעיר מידי ויפה מידי בשבילך, תפסיק עם זה מיד! - אבל ליבו הוסיף לפעום במהירות וכשדורי חייך והגיש לו את הסבון בתנועה מזמינה הוא נחפז להצטרף אליו.

הם סיימו במיטה מה שהחלו במקלחת ואחר כך דורי קם והחל מתלבש.

"חכה, מה אתה עושה? לאן אתה הולך?" נבהל פינקי.

"לחפש את סשה, אני חייב לדבר איתו."

"דורי..." גנח פינקי, "אתה לא יכול לדבר איתו חמוד, די, תעזוב את החולצה. שב כאן רגע." הושיב את אורחו הצעיר על המיטה וכרך את זרועו על כתפיו, "אני מצטער, אבל אף אחד לא יכול לדבר יותר עם סשה דורי, הוא מת."

"מת? איך הוא מת?"

"לא ברור בדיוק, אבל המשטרה משערת שזה היה מוות בתאונה."

"תאונת דרכים?"

"לא, תאונת עבודה."

"איזה עבודה? אני לא מבין." התנער דורי בעצבנות מהחיבוק החומל של פינקי.

"דורי תירגע," התחנן פינקי, "אל תתעצבן חמוד. כמה שבועות אחרי שנעלמת מצאו את סשה מת בפעמון, הוא מת מחניקה והמשטרה משערת שמי שחנק אותו עשה את זה כדי להגביר את הריגוש המיני ונסחף, דברים כאלו קורים, אתה יודע למה אני מתכוון?"

דורי הנהן ומצמץ בכוח כדי למנוע מהדמעות שהציפו את עיניו לגלוש על לחייו. חפצו לא עלה בידו וכמה דמעות חמקו מבעד לחצי הסהר הרטוב של ריסיו הכהים והשאירו פסים רטובים על עורו.

"אל תבכה חמוד, בבקשה, אל תהיה עצוב." הפציר בו פינקי שהמראה נגע לליבו.

"הכול באשמתי, לא שמרתי עליו והוא מת." התייפח דורי על כתפו של פינקי, אתה יודע שהוא שנא את תל אביב ופחד מחושך? הבטחתי לו שאחרי שהוא יבריא ניסע מכאן ונגור במקום יפה עם שלג ועצים."

"אני באמת מצטער עליו דורי, אבל אתה לא אשם." ניסה פינקי לנחם אותו, "אני בטוח שעזרת לו כמה שיכולת."

דורי מחה את דמעותיו בשרוול חולצתו. "אחרי שהתעוררתי מהשינה נזכרתי פתאום שלסשה היה סוד. סוד שאסור לגלות."

בלי יכולת לכבוש את הקנאה הצורבת שחש העווה פינקי את פניו והעיר בזלזול, "בחייך דורי, כולם ידעו מה הסוד של סשה שלך, תמיד כשהייתי משלם לך היית מחלק את הכסף לשניים, מעט בשבילך והשאר לסשה."

"ואתה יודע במקרה מה סשה היה עושה עם הכסף שהייתי נותן לו?" שאל דורי, מביט בפינקי בעיניים קרועות לרווחה.

"במקרה אני יודע שהוא היה קונה בו סמים, ואל תגיד לי שלא ידעת."

"כן, בטח שידעתי, אבל אף אחד לא יודע למה הוא לקח סמים, רק אני יודע ואני לא אגלה." אמר דורי בפסקנות, ולבש את חולצתו.

"דורי, בחייך, תראה, חושך עכשיו, לאן אתה הולך?"

"אני רוצה להסתובב קצת בחוץ, לראות מה השתנה."

"הרבה מאוד השתנה דורי, אתה תלך לאיבוד, העיר השתנתה המון מאז שעזבת."

"אני אסתדר."

"ומה אם לא? אני רוצה לבוא אתך."

"אתה חושב שאני צריך שישגיחו עלי?" התבדחה דעתו של דורי.

"כל אחד צריך מישהו שישגיח עליו." שמר פינקי על הבעת פנים רצינית.

"יש בזה משהו." ליטף דורי את כתפו של פינקי, "קדימה, בוא נלך."

"רק רגע." הוריד פינקי מפתח שהיה תלוי ליד הטלפון בכניסה, "לא צריך ללכת, אפשר לנסוע."

"אני לא מאמין! קנית אוטו?" נדהם דורי שזכר היטב את דבקותו של פינקי באופניו ואת הנאומים הנלהבים שלו בזכות רכיבה על אופניים ששומרים עליו בכושר, חוסכים לו כסף רב וחשוב מכל, פוטרים אותו מהמכה של חיפוש מקומות חנייה.

"לא, כמובן שלא, לא צריך להיסחף, אבל אחרי שחליתי ..."

"חלית? במה חלית?" נבהל דורי.

"מונו." אמר פינקי בקצרה. הוא לא אהב להיזכר בתקופת המחלה שלו, אבל דורי הביט בו בפליאה והוא המשיך להסביר, "כמה שבועות אחרי שנעלמת התחיל אצלי חום נמוך וחולשה. כמובן שמיד כולם חשבו שאני חולה באיידס, אבל בסוף התברר שסך הכול חליתי במחלת הנשיקה. הרופאים אמרו לי לשכב במיטה ולא לזוז, אבל אחרי כמה ימים השתגעתי משעמום בבית והבוס שלי השתגע מהלחץ במשרד אז מכרתי את האופניים וקניתי אופנוע כדי שאוכל להגיע בקלות לעבודה."

"גדול!" התלהב דורי וחייך כמו ילד שזכה בפרס, "אני מת על אופנועים." התוודה לפני פינקי ששמח לתת לו את המפתחות ולשבת מאחוריו, ידיו לופתות את מותניו, לחיו צמודה לגבו וליבו מקפץ מאושר.

.

3. חור שחור בזיכרון

דורי נסע ליפו, הסתובב מעט בחלק המחודש של העיר, התפעל מהשיפוצים שנעשו באזור המשתרע סביב השעון, אבל מיד אחר כך נסע לחלק העני והלא מטופח של יפו שהכיל בניינים ישנים ובתים מטים ליפול והסתובב שם עם האופנוע בין הבלוקים המתקלפים שרוב תושביהם היו ערבים.

הוא הציץ לפה ולשם, הסתכל בשלטי הרחובות, נד בראשו בתסכול והמשיך לנסוע אנה ואנה בחוסר מנוחה, עוצר מידי פעם כדי לבחון כניסה זו או אחרת, מחפש ומחפש ולא מוצא.

פינקי נצמד אליו בחרדה ושתק. הוא לא הכיר את החלק הזה של העיר ומעולם לא החשיב את פרברי העוני הללו כחלק מתל אביב שלו. הכול שם נראה לו מכוער ומפחיד, ברחובות הסתובבו רק גברים שרובם היו כפי הנראה שתויים והוא פחד מאוד להסתבך אתם בקטטה.

רק אחרי שדורי התייאש והדהיר את האופנוע לעבר הטיילת פינקי נרגע ונשם לרווחה.

הם ישבו על ספסל, הביטו בים החשוך שכרבולות קצף לבן דהרו על מימיו האפלים ושתקו. דורי חשב אלוהים יודע על מה ופינקי חשב עד כמה הוא יפה וכמה חבל שהם לא בבית, במיטה, או לפחות במקום מואר ומלא אנשים צוחקים ועליזים.

"הכול כך כך השתנה. אני לא מצליח למצוא את המקום שגרנו בו פעם." אמר פתאום דורי, "אולי אני אנסה מחר בבוקר?"

"עדיף שלא. מי יודע מה יקרה אם תתחיל להסתובב שם ולשאול שאלות, ומה בכלל יעזור לך למצוא איזה דירה שגרת בה פעם? ואולי בכלל הרסו את המקום ההוא? בזמן האחרון הרסו המון דירות ישנות שלא היו בטוחות יותר למגורים?"

"אתה בטח לא מבין מה אני מנסה לעשות." העיר דורי וכרך זרוע חמה על כתפיו של פינקי שהתכרבל כנגדו בשמחה.

"נכון, אני באמת לא מבין מה אתה מחפש במקום המגעיל ההוא."

"אני מחפש את יום אתמול כי עבר." הצטחק דורי, "אני מחפש את הזיכרון האבוד שלי פינקי. משגע אותי שאני לא זוכר איך קרה שסשה הלך לבדו לפעמון, תמיד היינו הולכים לשם יחד."

"הוא הלך לבד כי אתה נעלמת."

"לא, זה לא יכול להיות. לא היה לו מה לחפש שם לבד, השעיר לא היה מקבל אותו לבד כי סשה רק מצץ והשעיר אהב סנדוויץ´."

"סליחה?"

"הוא אהב שמזיינים אותו בתחת זמן שמוצצים לו." הסביר דורי בקול מעשי שגרם לתיאור המחרמן להישמע קר ומתועב.

"אז אולי הפעם הוא הסתפק רק במציצה?" שיער פינקי, מייחל שהדיון בנושא הזה יסתיים במהרה.

"לא, הוא לא היה יכול לגמור ככה. הוא היה חייב זין ואת זה סשה לא היה יכול לתת לו. סשה לקח איתו מישהו במקומי."

"למה סשה לא היה יכול לתת לו זין."

"כי לא היה לו."

"מה? זין?"

"כן."

"אני לא מבין על מה אתה מדבר דורי."

"אני יודע. הבטחתי שזה יישאר סוד, אבל עכשיו סשה מת וזה כבר לא משנה. למתים אין סודות, איפה קראתי את זה?"

"בטח באיזה ספר מתח. למה לסשה לא היה זין דורי?"

"כי הוא נולד בחורה."

פינקי בהה בו במבט נדהם, "לא יכול להיות דורי, אני ראיתי אותו המון פעמים. סשה היה בחור, לא בחורה."

דורי נאנח. "כשהכרת אותו הוא באמת כבר היה בחור, אבל הוא נולד בלי זין פינקי. תאמין לי, ישנתי איתו הרבה לילות, אני לא ממציא את זה."

"אבל לא היו לו שדיים, היה לו קול של בחור ו... אני מנסה להיזכר אם היו לי זיפי זקן ולא מצליח."

"היו לו קצת, בעיקר לקראת הסוף כשההורמונים התחילו לפעול."

"והשדיים?"

"הוא הוריד אותם בניתוח. השלב הבא היה אמור להיות ניתוח להשתלת זין, אבל זה עלה המון כסף והסמים אכלו את כל מה שהרווחנו. האמת, אני חושב שהוא עשה את זה בכוונה. הוא פחד נורא מהניתוח הזה, לא פלא, הוא נורא סבל אחרי הניתוח הראשון."

"דורי, אני לא מבין. אתה בחור כל כך יפה, יכולת להשיג כל מי שרצית. תסלח לי, אבל אני פשוט לא מבין מה היה לך לחפש עם ה.. ה... היצור המעוות הזה."

דורי קם ממקומו, הלך לקצה הטיילת ונעמד שם, מביט על המים. פינקי, מתחרט על ההערה חסרת הטקט שפלט, נשאר לשבת, מביט בגבו הזקוף והנוקשה, ממתין לו שישוב.

אחרי כמה דקות דורי התיישב על רצפת הטיילת וכבש את פניו בידיו, ופתאום הבין פינקי שהוא בוכה. הוא נחפז אליו, התיישב לצידו, חיבק את כתפיו וביקש סליחה.

"לא ממני אתה צריך לבקש סליחה אלא מסשה. הוא לא היה יצור פינקי, הוא היה בן אדם כמוני וכמוך והוא לא ביקש להיוולד כזה, היו לו חיים איומים, אין לך מושג איזה ילדות זוועתית הייתה לו ברוסיה ולמרות כול מה שהוא עבר לא הייתה בו טיפה של רוע."

"אהבת אותו?"

"לא יודע איך לקרוא לזה, הייתי נורא בודד ומסכן וקפוא, הסתובבתי ברחובות כמו הומלס והוא היה היחיד שהושיט לי יד ועזר לי."

"עזר לך? הוא הפך אותך לזונה."

"הוא עזר לי בדרך היחידה שהוא הכיר. היה לו כל כך מעט, אבל הוא התחלק איתי במעט שהיה לו בלי היסוס ובתמורה אני הבטחתי לו שאני תמיד אשמור עליו ולא שמרתי, הוא מת ואני חי."

"דורי, זאת לא אשמתך. אל תעשה את זה לעצמך."

"אני חייב להבין מה קרה, אני מוכרח להיזכר פינקי, אני לא יכול לחיות יותר עם חור שחור בזיכרון שלי."

"דורי, תקשיב לי, אני מבוגר יותר ממך חמוד וראיתי כבר די והותר דברים בחיים, יכול להיות שזה רק לטובה ששכחת מה שקרה לך. אולי המוח שלך מסרב לזכור דברים שעדיף לשכוח."

"אבל יש לי חלומות איומים, סיוטים שרודפים אותי כמעט כל לילה. אני חולם שאני מת, שרודפים אחרי, כמעט כל לילה אני שוקע בבור או בביצה ורואה את עצמי מת."

"ואתה חושב שלחלומות האלו יש קשר לתקופה שלך בתל אביב?"

"לא יודע. אני חושב שכן, לפני כן אף פעם לא סבלתי מסיוטים."

"אולי הם קשורים למשהו אחר בכלל? אולי קשורים לתקופה שלך בלבנון?"

"בחייך, בסך הכול הייתי חובש, טיפלתי ביבלות ובנקעים."

"אבל היית גם בלבנון לקראת הסוף, כשהיו כל הזמן הפגזות ונפלו הרבה חיילים."

"כן, אבל ... נו די פינקי, עזוב אני לא רוצה לדבר על הצבא. זה סיפור ישן. אני לא מבין מה פתאום אתה מעלה אותו?"

"לא יודע, אולי כי אני מנסה להבין מה קרה שבחור נחמד כמוך שבא מבית טוב וקיבל חינוך מסודר והיה תמיד אזרח מועיל בחברה נעשה פתאום זונה?"

"זה לא קרה בכוונה. לא תכננתי שזה יקרה. בהתחלה כשרק באתי לתל אביב ישנתי אצל חבר ועבדתי באיזה מפעל, ואחר כך המפעל פשט את הרגל ומצאתי עבודה במוסך, ואחר כך... לא זוכר כבר. נדמה לי שעבדתי באיזה פיצוציה ו... היה חורף זוועתי ולא היה לי מזל, כל הזמן פיטרו אותי או שהתפטרתי, ופתאום גם לא היה לי איפה לגור ... דבר הוביל לדבר ואחרי שסשה לקח אותי אליו ..."

"אבל גם אחרי שחזרת לקריות לא הייתה לך דירה ולא עבודה ובכל זאת אתה לא עובד יותר בזנות, נכון?"

"שתוק כבר פינקי." רטן דורי וכבש את פניו בכפות ידיו, "שיגעת אותי כבר, אתה חופר יותר מידי. שתוק."

"טוב, אני שותק. מה דעתך שנלך לאכול משהו?"

"בסדר, אבל בלי חפירות. הנה, אתה תנהג, הראש כואב לי."

הם נסעו לשטרודל הוורוד והזמינו לאזנייה צמחונית וסלט. דורי אכל בתיאבון, מתעלם מהמבטים הסקרניים של הנוכחים שסקרו אותו מכף רגל ועד ראש בעוד פינקי, גאה להראות בחברת בחור כל כך צעיר ויפה, היה מאושר מכדי לאכול. השמחה על מבטי הקנאה וההתפעלות שנשלחו לעבר בן הלוויה המרשים שלו השביעו אותו יותר מאוכל.

כשסיימו וקמו לצאת נכנס פנימה גבר אחד, לא צעיר וגם לא רזה, אבל לעומת זאת עם פדחת מקריחה וחזה שעיר ופער את פיו בתדהמה. "דורי! אתה חי!" צעק ופרש לעומת דורי את זרועותיו.

דורי בהה בו רגע מופתע, ופתאום חייך, "אשר! אתה אשר פנחסוב." קרא בשמחה, ולמרבה כעסו של פינקי חיבק את הזר ונשק על לחיו.

אשר חיבק את מותניו של דורי ביד שעירה שצמיד זהב עבה פיאר אותה, וגרר אותו לפינה ושם התלחש איתו ממושכות, מפציר בו לעשות דבר מה. דורי חייך וליטף את לחיו, אבל הניד את ראשו לאות לאו. רק כשאשר פנחסוב שלף ארנק תפוח והחל לשלוף ממנו שטרות ירקרקים הפסיק דורי לחייך, הדף את הגבר המגודל מעליו ויצא החוצה בחיפזון כשפינקי חופז בעקבותיו.

הנוכחים שלטשו עד כה מבטים חסרי בושה במחזה הסבו את מבטיהם במבוכה מאשר פנחסוב שנאנח בעצב, טמן את ארנקו בכיסו והזמין צלחת מרק להטביע בה את יגונו.

.

4. נזכר בדיעבד
פינקי הלך במהירות בעקבות דורי, עקף והשיג אותו וכשהוא מתעלם ממנו התיישב על האופנוע, התניע אותו בחיפזון והתחיל לנסוע בלי להמתין לדורי שהספיק ברגע האחרון לזנק מאחוריו ולאחוז במותניו.

גבו הזקוף שידר לדורי כעס ועלבון שהוא לא הצליח להבין. הם נסעו במהירות לביתו של פינקי ועלו בשתיקה לדירתו.

"נו, מה?" ניסה דורי להבין מה קורה והניח יד על כתפו של פינקי שהתנער ממנו בזעף.

"פינקי, מה עובר עליך? לא יכול להיות שאתה כועס עלי בגלל אשר, נכון?"

"בטח שכן! זה היה אחד הדברים הכי מביכים שקרה לי בחיים!" רשף פינקי.

דורי גיחך. "אני בטוח שאם תתאמץ קצת תיזכר בדברים יותר מביכים, וחוץ מזה זה קרה לי ולא לך."

פינקי נראה כאילו עוד רגע יתפוצץ מזעם. "אתה יודע מה הבעיה שלך דורי? הבעיה שלך שאתה לגמרי מרוכז בעצמך ולא רואה אף אחד חוץ מעצמך! אתה כזה אגואיסט שזה פשוט בלתי יאמן!"

"מי? אני?" הופתע דורי מההתקפה הלא צפויה, "למה? מה עשיתי?"

"מה עשית? לא עשית כלום, זו בדיוק הבעיה! אתה... אתה... חתיכת גבר שכמוך!" רקע פינקי ברגליו על הרצפה מרוב זעם.

"כן, אני גבר, מודה באשמה." התבדחה עליו דעתו של דורי למראה הפגנת הזעם הלא צפויה הזו, "אבל פינקי אולי..." ניסה שוב לגעת בכתפו של מארחו הזועם.

"שום אולי! עזוב אותי!" צעק פינקי ודחף אותו מעליו.

"איך שאתה רוצה." נעלב דורי. גרר מתחת למיטה את התיק שלו והחל ללקט לתוכו את בגדיו שהיו פזורים בחדר השינה. הוא דחס פנימה בחוסר סדר את הבגדים, הניף את התיק על שכמו ופנה לעבר הדלת.

פינקי שעד אותו רגע עמד קפוא מזעם ומעלבון, מביט בו בשתיקה, התנער בבת אחת מהשיתוק שאחז בו ונחפז לחסום את דרכו של דורי אל הדלת. "אל תלך דורי, אני מצטער, לא התכוונתי לגרש אותך פשוט נורא נעלבתי."

דורי נאנח אנחת רווחה. "תאמין לי שאין לי שום חשק להסתובב בשעה כזו ברחובות ולחפש מקום לישון פינקי." הודה בכנות, "אבל זה הבית שלך ואם אתה לא רוצה אותי פה אני הולך."

"אל תלך, בבקשה תישאר."

דורי פרק את התרמיל משכמו והתיישב על השרפרף הצבוע ירוק - היו לפינקי במטבח ארבע שרפרפים, כל אחד מהם צבוע בצבע אחר – ופינקי שנרגע מעט התיישב מולו על השרפרף האדום.

"רוצה לשתות משהו?" שאל.

"אחר כך, קודם תסביר."

פינקי נאנח, עצם את עיניו ושפשף את רקותיו באגודליו כפי שנהג לעשות תמיד כשניסה להתרכז. גל של רוך וחיבה כלפיו עלה בדורי, מוחק את העלבון והזעם. בבת אחת איבד את הרצון לשיחת בירור, בשביל מה זה טוב? לא עדיף לקחת בלי מילים את פינקי למיטה, להתרפק על גופו הבהיר והרך, ללטף, לחבק, לנשק להפשיט ולא לדבר כל כך הרבה?

אבל הוא החמיץ את הרגע כי הנה פינקי כבר פוקח את עיניו ומתחיל להסביר ועליו לשבת מולו, להקשיב בנימוס ולהגיב לעניין כפי שמצופה ממנו.

"אני יודע שטיפשי להתרגז בגלל דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן ושהיום זה בכלל לא חשוב, אבל כשראיתי איך נזכרת בקלות כזו באשר... זה מרגיז, אתה מבין?"

"לא, האמת שלא. מה מרגיז בזה?"

"מרגיז שאותו אתה זוכר ואותי שכחת. אפילו את שם המשפחה שלו זכרת."

"אני זוכר גם את שם המשפחה שלך פינקי, שמך שלמה פינקלשטיין ואתה מעדיף שיקראו לך פינקי כי כשהיית ילד תמיד צחקו עליך וקראו לך שלמה ההומו ובגלל זה אתה שונא את שמך הפרטי. סיפרת לי את זה באחת הפגישות הראשונות שלנו, לא זוכר איזו, אבל אני זוכר שהכנת את חביתת הירקות הטעימה שלך, פיזרת פרורי פרמזן רק מעל המנה שלי ואמרת שאסור לך לאכול גבינה כזו כי אתה שמן, אבל אחרי שפינית את הכלים אכלת בכל זאת כמה פרוסות ואחר כך כעסת על עצמך שאתה כזה זללן."

פינקי עצם את עיניו, מנסה לעצור את הדמעות מלגלוש על לחייו. "איך אתה יכול לזכור דבר כזה ולשכוח את הפעם האחרונה שבה דיברנו?"

"לא יודע פינקי. הרופא אמר שלשכוח את כל מה שקרה בימים שקדמו לטראומה זו תופעה נפוצה מאוד בזעזוע מוח."

פינקי התחיל להתייפח. "כששמעתי למה באמת נעלמת שמחתי." הודה בקול רוטט ואז השעין את מצחו על זרועותיו השלובות לפניו על טבלת השולחן ובכה כמו ילד קטן שליבו נשבר.

דורי קם ממקומו, חיבק את כתפיו הרועדות מבכי והוליך אותו בעדינות אל המיטה ושם שכב לצידו, מאמץ אותו אל חזהו, מניח לו לבכות עד שירווח לו.

"אני חושב שהתאהבתי בך כבר מהפגישה הראשונה או השנייה," סיפר פינקי אחרי שנרגע מעט, "לקח לי זמן להבין את זה. בהתחלה סיפרתי לכולם שאני מנסה לעזור לבחור צעיר שהסתבך, סיפרתי לעצמי שאני סתם בן אדם נחמד שרוצה לחלץ מישהו מחיים איומים ומלאי השפלות, אבל די מהר הבנתי שיש פה הרבה יותר מזה. רציתי שתפסיק עם העבודה הזו כי רציתי אותך רק לעצמי וקינאתי ושנאתי את כל האחרים, גם את סשה, בעיקר אותו."

"אבל פינקי אני וסשה ... אנחנו בכלל... היינו חברים והיינו צוות, אבל רק ישנו יחד. בכלל לא...אנחנו בכלל לא."

"כן סיפרת לי, אבל אני רציתי שתהיה רק שלי. רציתי שתישן רק איתי ושכל המנוולים האלו שנגעו בך ימותו בייסורים קשים."

"הם בכלל לא היו חשובים." ליטף אותו דורי בעדינות, "באמת שלא, חבל שאכלת את הלב בגללם."

"זה בדיוק מה שאמרת גם אז. אמרת לי שחבל שאני מקנא בגללם, שהם בכלל לא חשובים. הבטחת לי שתבוא לגור איתי ותפסיק למכור את עצמך ברגע שתמצא סידור לסשה ותתארגן."

"באמת? זה מה שהבטחתי?" הופתע דורי.

"כן, זה מה שהבטחת, ובפגישה האחרונה שלנו לא הסכמת בשום פנים ואופן לקחת ממני כסף. אמרת שאתה עם הקטע הזה של הזנות גמרת לתמיד וקבענו שמחר אחרי הצהרים אתה מגיע אלי עם הדברים שלך ושנתחיל לחיות יחד. אז אמרתי לך בפעם הראשונה שאני אוהב אותך ואתה נישקת אותי ואמרת שאתה יודע ושגם אתה אותו דבר. זה היה הרגע הכי מאושר בחיי, המשכתי להיות מאושר עד למחרת בארבע אחרי הצהרים כשלא הגעת. בהתחלה חשבתי שאולי אתה מאחר קצת בגלל פקקי תנועה או משהו כזה, אבל הזמן עבר ולא הגעת ולא הגעת, והנייד שלך היה מנותק, ובלילה כשהבנתי שכבר לא תגיע הייתי בטוח שפשוט עשית ממני צחוק ונסעת יחד עם סשה לטורקיה."

"לטורקיה?" נדהם דורי, "מה פתאום טורקיה?"

"אמרת שאתה שולח את סשה לטורקיה למרפאת גמילה מסמים ומיד אחר כך אתה בא אלי. היה לך לוח זמנים מפורט וסמכתי עליך ידעתי שאתה מגיע בדיוק בזמן לכל פגישה ולפעמים גם מקדים."

"כן, אני שונא איחורים. אני תמיד מגיע בזמן לכל מקום."

"לא תמיד, הנה איחרת לפגישה שלנו בחמש שנים."

"אני מצטער פינקי, אבל בכלל לא זכרתי שקבענו פגישה."

"עכשיו אני יודע את זה, אבל אז... שבוע שלם שכבתי במיטה ובכיתי. נשבעתי שאני בחיים לא אאמין יותר לאף גבר, הייתי שבר כלי. אחרי שלא הגעתי לעבודה במשך כמה ימים עמי בא אלי עם מרק עוף ומיד הבין שזו לא שפעת אלא לב שבור והכריח אותי לצאת מהמיטה. הוא סחב אותי לשטרודל כדי שאני אתאוורר קצת ושם סיפר לנו ארתור שנהרגת ואז...." פינקי התחיל שוב לבכות, חי מחדש את הרגע הנוראי, " הדבר הראשון שהרגשתי ברגע ששמעתי שאתה מת היה שמחה ענקית שלא סתם נפנפת אותי, הבנתי שלא עזבת אותי אלא שרצחו אותך וחייכתי כמו דביל ורק אז קלטתי שיותר אני לא אראה אותך, שאתה מת, והתפרקתי לגמרי, פשוט התמוטטתי. עמי נבהל נורא והזמין מונית ספיישל לקחת אותי הביתה כי לא הצלחתי לזוז. הוא לקח חופש מהעבודה ונשאר אצלי שלושה ימים רצופים עד שהצלחתי להתאושש קצת. אתה זוכר מי זה עמי?"

"עמיקם? הידיד שלך? ג´ינג´י רזה וקרח עם פרצוף כועס וחולצות צבעוניות, מעוצבות כאלו? בטח שאני זוכר אותו. הרי הוא זה שהפגיש אותנו, הוא תמיד הצחיק אותי עם ההערות הציניות שלו וסיפורי הזוועה שלו על אימא שלו ואחיו. תמיד חיבבתי אותו. מה שלומו?"

אצלו הכול כרגיל. עדיין גר עם המשפחה שלו, ממשיך לעבוד באותו משרד פרסום ולריב עם אימא שלו."

"היה לו כלב קטן, נחמד כזה."

"נכון, אבל הכלב מת."

"אוי, חבל. היה כלב חמוד."

"אז את הכלב של עמי אתה זוכר ואותנו לא?" לא הצליח פינקי להתאפק מלשחרר הערה מרירה.

דורי נאנח. "אני לא יודע איך להסביר לך את זה פינקי, זו הרגשה מוזרה כזו, כאילו... נגיד..." הוא שקע במחשבות וקמט אנכי חמור נחרש בין גבותיו, קמט שלפני חמש שנים היה רק קו דקיק, "קרה לך פעם שהתחלת