סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 



 

א. סיכון מקצועי

לכל מקצוע יש המחלות האופייניות לו. הסיכון המקצועי שלנו, העוסקים בתעשיית המין, הוא  מחלות מין. למזלנו כיום יש כמעט לכולן פתרון רפואי.

ותיאו אומר שאפילו עם איידס אפשר לחיות, ואם יש לך קצת מזל לחיות דווקא לא רע.

"רק למחלה אחת עוד לא מצאו פתרון – לבדידות." עניתי לו והוא צחק את הצחוק המרושע והציני שלו ואמר שהתרופה לבדידות נמצאת לא בבית מרקחת אלא בבנק.

"כסף מרפא בדידות כהרף עין." אמר, "הנה, קניתי אותך ונרפאתי מיד."

תאמינו או לא, אבל ההערה שלו פגעה בי כל כך עד שעיני נמלאו דמעות, דבר שגרם לו עליצות רבה. הוא ניצח אותי בסיבוב הזה של השח בקלות יתרה וגיחך כשקמתי ובקשתי את רשותו לפרוש לישון.

"לכי לך לישון ילדונות." סנט בי, "אני אגיע עוד מעט לכסות אותך."

אבל אחר כך, כשהצטנף לצידי במיטה ביקשו ידיו ושפתיו בלי מילים סליחה על הדברים הקשים שאמר, ולמחרת בבוקר סחט במיוחד בשבילי מיץ תפוזים, הכין טוסטים עם גבינה כמו שאני אוהב ושלא כדרכו ליווה אותי לדלת ונישק את לחיי לפני שיצאתי לעבודה.

"תודה על הפינוקים, כמה אני חייב לך?" שאלתי, מעמיד פנים שלא התרציתי עדיין.

"נו, די כבר, טיפשה." נזף וחייך, ואפילו צבט בישבני, וכשחזרתי מעמל יומי טרח לכבות את המחשב ולשבת איתי לאכול, ומזווית עיני ראיתי אותו מביט בי במבט ספק חרד ספק מודאג, והיה עלי לחבק ולנשק אותו בכל הכוח כדי להעלים את אותו מבט.

הגעתי אל תיאו כמה ימים אחרי שעזבתי סופית את הבית שהיום הוא רק ביתם של אסי ודסי והתינוקת שלהם שהיא אולי שלי ואולי של אסי.

אין לי טענות, זה היה ההסדר שלנו מההתחלה, אבל כמה חבל שהיא לא תזכה להכיר אותי מעולם, אפילו לא כדוד. כל כך הייתי רוצה להכיר אותה ואולי להסביר ולהתנצל. קשה לדעת מה ילד יום, אבל אני בספק אם אהיה בחיים עד שהיא תתבגר מספיק כדי שאוכל לספר לה מה קרה לפני היוולדה, איך חייתי בשלישיה מאושרת עם אבא ואימא שלה, כמה אהבנו זה את זה וכמה שמחנו שהיא נולדה והפכה אותנו למשפחה אמיתית.

אני, כמו שכבר אמרתי לא פעם, לא בא בטענות לאיש. עשיתי את הבחירות שלי – החלטתי להיות עובד בתעשיית המין כי ככה רציתי - אני משלם על כך מחיר מלא עם ריבית.

איידס הוא סיכון מקצועי שהיה עלי להביא בחשבון, אבל בטיפשותי חשבתי שאני מחוסן, שלי זה לא יקרה. לא נזהרתי מספיק וזה כן קרה לי, קרוב לודאי שנדבקתי בפעם ההיא בפורים כשהשתתפתי במופע הסאדו שארגן המועדון האפלולי ההוא ששילם לי מחיר גבוה עד גיחוך כדי שאניח להם לקשור אותי לצלב המגוחך ההוא ו... לא חשוב.

הייתי צריך להישאר צלול כל הזמן ולא עשיתי את זה, שתיתי ועישנתי כדי לעבור בנעימים את הערב המוזר הזה ולא הקפדתי כמו שצריך והתוצאה הייתה שכמה חודשים אחר כך, כשעשיתי עוד בדיקה שגרתית שהתוצאה שלה הייתה אמורה להיות שוב שלילית היא הייתה לפתע חיובית.

אחרי השיחה עם הרופא שניסה להיות מעודד וחיובי ככל האפשר חזרתי הביתה לאסי ולדסי ולתינוקת וסיפרתי להם. אסי גנח ועיניו התרחבו מבהלה ודסי חטפה את התינוקת שזחלה לעברי בשמחה ונסוגה איתה לקצה החדר, מאמצת אותה אל חיקה בכוח. אסי נחפז אל שתיהן וחיבק אותן מפנה אלי את גבו ואני ידעתי שזה הסוף.

עוד באותו ערב ארזתי את עצמי, ממתין כל הזמן שהם יבקשו שלא אלך. זה לא קרה, הם צפו בי בדממה והניחו לי ללכת ומאז לא שמעתי מהם יותר.

הלכתי למשרד של המכון ונרדמתי שם על הספה הקטנה של אלכס בלי לדעת שברגע זה ממש אני מתחיל לסבול מתופעת הלוואי הראשונה של המחלה.

אחר כך התחלתי לקחת תרופות והיו עוד תופעות לוואי לא נעימות, אבל הבדידות הייתה הקשה מכולן.


.
 

ב. נער ליווי

אלכס - מנהל מכון הליווי - לא בזבז זמן על הבעות צער מיותרות. הוא היה קווקזי קשוח ומעשי שהכיר אותי עוד מההתחלה כשהייתי ילד רזה ומבוהל שהשלים הכנסה ממציצות בגן בכיוס הקליינטים חובבי קטינים שלי.

הוא זה שגילה אותי, גידל אותי, לימד אותי, אימן אותי והעניש אותי כשהיה בכך צורך, ואחרי שלמד לבטוח בי אפילו הניח לי למלא את מקומו כמנהל כשהיה יוצא לחופשות.

אני מניח שהוא היה בשבילי מעין דמות אב (אל תעקמו את פניכם בסלידה - האבא המקורי שלי גרוע ממנו פי כמה) ואחרי שהסיפור עם אסי ודסי הסתיים הוא נשאר המשפחה היחידה שלי.

"אתה יכול להמשיך במקצוע אם אתה רוצה סאני." אמר, "אתה עדיין נראה טוב, ואם תקפיד מאוד על קונדום..."

הנדתי לאות לא. "בבקשה אלכס, אני לא יכול יותר. גם ככה המשכתי יותר מידי. אני כבר כמעט בן שלושים ושבע למען השם."

"באמת? אתה נראה מעולה סאני, בקושי הייתי נותן לך שלושים." שיחרר אלכס הצהרה חביבה - מחוות חסד לגוסס על ערש דווי.

"התחלתי לקחת תרופות השבוע, הן יחזיקו אותי חי, אבל הן לא ממש טובות לעור הפנים אלכס. בקרוב אני אתחיל להראות כמו הסבא שלי ז"ל."

אלכס נאנח. "אתה לא יכול לדעת את זה, ובכל מקרה גם אם התרופות האלו לא ישפרו את המראה שלך זה יותר טוב מאשר להיות מת, נכון?"

"לא יודע."

"בטח שכן, תפסיק כבר. הכי חשוב זה לא לוותר, צריך להמשיך לחיות בכל מחיר! מצאת לך כבר דירה?"

כמה אופייני לאלכס, לעודד אותי לא לוותר ובאותה נשימה להעיף אותי מחייו, חשבתי במרירות.

"לא, אבל אל תדאג. אני מחפש במרץ. בקרוב אני עוזב."

"תפסיק לחפש! אתה עדיין עובד במשרה חלקית במפעל ההיי טק ההוא?"

"כן, מזל שהתעקשת שלכל אחד תהיה גם עבודת הסוואה אחרת הייתי מת מרעב. אני מקווה שהם יסכימו להרחיב לי את המשרה כי אחרת, עם המחירים בעיר הזאת, אני עוד אצטרך ללכת לגור באוהל בכיכר הלחם."

"אל תדבר שטויות!" התמלא אלכס מרץ, קם והחל הולך הלוך ושוב, מארגן את מחשבותיו לפני שיפרוש לפני את התכנית שהתרקמה במוחו.

"מה דעתך להיות נער ליווי?" ירה לעברי פתאום

"אבל הסברתי לך, אני רוצה לשנות כיוון."

"אתה לא מבין, אני לא מדבר על נער ליווי שמזדיין, אני מדבר על נער ליווי שבאמת מלווה."

"מלווה את מי?"

"איש אחד." התעטף אלכס במסתורין.

"מי הדביל שירצה נער ליווי קשיש וחולה איידס?"

הוא קצת יותר מבוגר ממך, קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים. גם הוא נשא, והוא בודד וזקוק למישהו שילווה אותו."

"ילווה אותו לאן?"

"מאין לי לדעת? לאן שהוא ירצה כמובן!"

"אני לא מבין אלכס, מי האיש הזה ומה בדיוק הוא צריך?"

לאיש הזה קוראים תיאו והוא צריך בן לוויה שיגור איתו ופשוט יהיה איתו. לא לסקס אלא לחברה. אתה מבין?"

"מה התנאים?" שאלתי בחשדנות.

"אתה מקבל חדר ומיטה ו... אה... הכי טוב שתדבר איתו בעצמך."

"אני לא יודע ... תשמע... אני לא בטוח שזה נראה לי... אם הוא רוצה חבר בהשכרה למה הוא לא הולך על איזה כוסון צעיר חטוב ויפה?"

"גבר בן כמעט חמישים מסתובב עם ילד בן עשרים זה פתטי, וחוץ מזה על מה יש לו לדבר עם ילדון שעוד לא ניגב את החלב מהשפתיים?"

"טוב, בסדר. ננסה, לפחות הוא לא פדופיל." ויתרתי, לקחתי את המספר של אותו תיאו מסתורי והתקשרתי.

הקול שלו נשמע גברי, עבה, חם ועם שרידים רחוקים של מבטא סלאבי לא ברור. מי שגמגם היה דווקא אני.

אלכס שקץ בהיסוסי חטף ממני את השפופרת ותוך דקות מספר סיכם פגישה ביני לבין תיאו שתיערך עוד באותו ערב בבית קפה סמוך לביתו.

הכתובת שהוא רשם למעני על פתק גרמה לי להרים את גבותיי בהשתוממות – שכונה משובחת מאוד בפרברי העיר, בתים פרטיים, גינות רחבות ידים, שתי מכוניות בחניה ופיליפינית צמודה במטבח – מה לי ולמקום כזה?

"כסף לא חסר לו." ריכל אלכס בהנאה. "בא מבית עשיר, התחתן עם כסף, ואחרי כמה שנים הכפיל את הירושה."

"התחתן? ואיפה האישה?"

"סבלה בשקט כל זמן שהכל נראה בסדר, אבל אחרי שהוא חלה... אל תדאג, היא קיבלה הסכם גירושים יפה מאוד. הוא נתן לה חלק נכבד מהרכוש ואת הילדים. אין לך מה לרחם עליה."

"לפחות יש לו ילדים." נמלאתי קנאה.

"יש ואין. אחרי שהסקנדל התפוצץ הם ניתקו קשר. מתביישים. חוץ מכסף אין לו כלום בעצם." דיווח אלכס בשביעות רצון, "הבן אדם נשאר חולה ובודד כמו כלב, אני מכיר אותו הרבה שנים סאני, תמיד היה קליינט טוב מאוד, בן אדם על רמה גבוהה שתענוג לעשות איתו עסקים. לפני שנה הוא פתאום ניתק קשר ונעלם. חזר אלי לפני כמה ימים עם הבקשה הזו שאני אמצא לו נער ליווי רק בשביל ליווי, ובדיוק אז אתה ... אז זהו, חיברתי אחד ועוד אחד ואני מקווה שהכל יסתדר."

הוא תפס את סנטרי בכף ידו החזקה והקשה וטלטל אותו בחוזקה, "אני סומך עליך סאני, אל תאכזב אותי." אמר בקול חרישי ומאיים ופתאום הדביק נשיקה עזה על פי, "זה יכול להיות סידור טוב מאוד בשבילך סאניצ´קה, רק אל תפשל, בסדר? ועכשיו לך להתלבש ותתגלח סוף סוף!"


.

ג. לא מתאים, מתאים

ישבתי בבית הקפה שנקבע כמקום פגישה והמתנתי. פתאום צלצל הנייד שלי.

"הלו."

"סאני?"

"מדבר."

"זה תיאו, מצטער, אבל אתה לא מתאים. תודה ושלום."

נשארתי בהלם. פעם ראשונה שאומרים לי שאני לא מתאים. נכון, אני כבר לא יפה וצעיר כמו פעם, אבל מעולם לא קרה לי שדחו אותי בגסות כזו.

קמתי מבולבל, בלי לסיים את הקפה שלי וסקרתי את הסביבה. גבר רחב ועבה עם ראש מגולח עמד מעבר לרחוב, מחזיק טלפון נייד בידו ומביט ישר אלי.

תוך סיכון חיי חציתי חיש את הרחוב ההומה, מתפתל בין מכוניות, מתעלם מקללות הנהגים וחריקות הבלמים, ותוך פחות מחמש שניות עמדתי לפניו.

הוא היה כבן ארבעים וחמש, אולי יותר. עטוף במעיל בד עבה וארוך, נראה מוצק וחזק וכלל לא נבוך כשהסתערתי עליו ודרשתי לדעת מה כוונתו - לא מתאים.

"פשוט לא מתאים." אמר בשוויון נפש, מביט בי באדישות מטריפת דעת.

היו לו פנים צרות ונאות, לחיים שקועות ועיניים מלוכסנות מעט, כחולות וקרות.

"למה?" תבעתי, נרגז.

אני גבר נאה, תמיד הייתי. רחב, גבוה, שרירי, בהיר עור ושיער, בעל עיניים כחולות ירוקות וחיוך כובש. אנשים תמיד הופתעו לטובה כשראו אותי, היללו את מראה פני וגופי. אף אחד לא אמר לי אף פעם שאני לא מתאים.

גם אלו שהעדיפו טיפוס אחר על פני אמרו את זה בעדינות ובטקט, בצורה שגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי, והטיפוס הזה - לא צעיר, לא חטוב ובנוסף לכל גם קרח - מרשה לעצמו להגיד לי לא מתאים?

"אני מחפש טיפוס שונה ממך." אמר האיש ביובש, ודחף את הנייד לכיס מעילו.

"מאין לך לדעת איזה מין טיפוס אני? אתה בכלל לא מכיר אותי!" התרגזתי, "איך אתה יכול להחליט ממבט ראשון בלי לדבר איתי אפילו?"

"אני לא צריך לדבר אתך כדי לראות שאתה צעיר מידי ויפה מידי בשבילי." אמר האיש בפשטות.

שתקתי, מופתע קצת מהתשובה הזו, ובעוד אני שוקל אם להיעלב או לראות בדבריו מחמאה הוא הושיט לי את ידו והציג את עצמו כתיאו.

לחצתי את היד שהייתה קשה, קרירה ויבשה. מגעה נעם לי והחלטתי להיות מנומס. "אני מודה לך על המחמאה תיאו, לדעתי בן אדם בגילי כבר לא יכול להיחשב צעיר, אבל בכל זאת תודה על המחמאה ושיהיה לך בהצלחה."

"חכה רגע, מה אתה רץ? אם אתה כבר פה בוא נשב, נדבר קצת." אחז תיאו במרפקי והוליך אותי אל ספסל. "איפה אתה גר?"

"במשרד של אלכס."

"אין לך בית?"

"זרקו אותי מהבית ועדיין לא מצאתי סידור. אלכס חשב שאולי אצלך ... כנראה שהוא לא הבין מה אתה מחפש."

הוא שקע במחשבות ואז קם בבת אחת ומשך אותי אחריו. "בסדר, לא חשבתי על אחד כמוך, אבל יש לך חוצפה, ואתה עקשן וצריך בית, ואם אלכס חשב שאתה תתאים... קדימה, בוא נלך."

"אני אתאים למה?" ניסיתי לברר מה צפוי לי.

"להיות הנער ליווי שלי."

"אבל מה אני אצטרך לעשות? מה יהיו התפקידים שלי?"

"ללוות אותי." זרק לי תיאו בקוצר רוח, הולך בצעדים קטנים ונחפזים במעלה הרחוב בלי להביט אם אני פוסע בעקבותיו.

לרגע חלף בי הרהור שאולי הוא פשוט מטורף. שמעתי שיש אנשים שהוירוס הארור הזה פגע במוחם והטריף את דעתם. אולי עדיף שאחזור למשרד ואחפש לי דירונת זולה שאוכל להרשות לעצמי, ואם בסוף כן יסכימו להגדיל לי את המשרה במשרד ההיי טק אוכל להסתדר לא רע, מה לי ולתמהוני הזה?

ובכל זאת המשכתי ונגררתי בעקבותיו עד שהגענו לבית אחד לבן עם גג אדום ופרדס עצי הדר פורחים סביבו.

הבית מצא חן בעיני. בית בסגנון מיושן, רבוע ועבה קירות עם מרפסת גדולה בחזית, ומרפסת מטבח קטנה מאחור. מעבר לפרוזדור הכניסה היו שני חדרי שינה גדולים ועוד אחד קטן, סלון רחב ידיים, ומטבח מיושן אך מרווח.

התיישבנו בסלון שהיה מרוהט בקומץ רהיטים פשוטים וחזקים. רק מערכת הסטריאו הייתה מודרנית, השאר היה מיושן, אבל נקי ומתוחזק יפה.

"זה לא משהו." אמר תיאו והתיישב על כורסא גדולה ומרופדת, מניח את רגליו על הדום תואם, "אבל אם זה היה מספיק טוב לסבא וסבתא זה מספיק טוב בשבילי."

"אתה לא מתכוון להוריד את המעיל? שאלתי, מופתע קצת.

"בקור הזה עדיף שאני אשאר לבוש."

"אתה רוצה שאני אדליק תנור?"

"הנפט נגמר." אמר תיאו, "עזוב את זה."

"אבל נורא קר פה." מחיתי, ושובל האדים הקפואים שיצאו מפי הדגישו את צדקת טענותי.

"אולי יש עוד קצת נפט במטבח." אמר תיאו באנחה וניסה לקום.

"אל תזוז, אני אטפל בכל." אמרתי והלכתי למטבח.

"היה עוד מעט נפט, אבל ממש מעט, והמקרר היה ריק כמעט לגמרי. לפחות הכיור היה נקי למשעי.

מילאתי נפט בתנור המיושן, נהנה מהעיצוב הנאה של רגלי המתכת שלו שצורתן כצורת טלף חיה וניסיתי לצלצל לחברת דלק שעושה משלוחים הביתה.

הטלפון היה מנותק.

התקשרתי מהנייד שלי והם הבטיחו לשלוח מיכל סולר עוד הערב. אחר כך התקשרתי לסופר והזמנתי לחם, גבינות, חלב, ירקות, פירות ובשר.

תיאו הביט בי במבט מאובן. "אין לי כסף לשלם על הדברים האלו."

"לי יש מספיק, אל תדאג."

"מאיפה?"

"אני עובד במשרה חלקית בהיי טק, זה יספיק לי או לאוכל או לשכר דירה. אם אתה מספק לי מיטה וגג יהיה לנו אוכל."

"נראה לי עסקה הוגנת." נאנח תיאו ופשט את ידיו לעבר התנור.

כרעתי ברך לפניו וחלצתי את נעליו ואחר כך פתחתי את מעילו. הוא לבש שלוש שכבות בגדים זה על זו ולכן נראתה גזרתו כל כך עבה ומוצקה. למעשה היה צנום מאוד.

מיד אחרי שהאוכל מהסופר הגיע נחפזתי להכין לנו ארוחה פשוטה ומזינה שהוא בקושי נגע בה.

"אין לי כל כך תאבון." התנצל, מניח לי לטרוף את רוב המזון בעצמי.

אחר כך הייתה פרשת המקלחת - לא היה לי נעים להגיד לו את זה, אבל ברור היה מהריח שעלה מגופו שהוא צריך להתרחץ ולכבס את בגדיו.

הוא סירב ללכת להתקלח.

"אבל יש מים חמים וכבר חיממתי את המקלחת, מה הבעיה? תראה איזה נעים יהיה לך מתחת למים החמים, אני מוכן אפילו לסבן לך את הגב."

"לא בא לי."

"טוב, אני לא שואל אותך. אני הולך להתרחץ ואתה בא איתי." פסקתי, ופחות או יותר גררתי אותו למקלחת.

"מכונת הכביסה מקולקלת." הודה כששאלתי למה יש בחדר הכביסה ערמה כל כך גבוהה של בגדים.

"נטפל בזה מחר. יש לך פיז´מה נקייה?"

לא הייתה לו, אבל לי הייתה אחת בתיק שלי. הנחתי אותה על הראדיטור לחימום, התפשטתי גם כן ואחרי שהוא אמר שהוא פוחד נורא להחליק על הרצפה הרטובה מילאתי מים באמבטיה והושבתי אותו בתוכה. אחרי שישב בה לבטח התיישבתי על המעקה והעברתי בזהירות ספוג רחצה על גופו הרזה. היה לו עור לבן מנומש קצת, וקו שיער אדמדם ירד מבטנו אל חלציו.

"מגעיל נורא, אני יודע." אמר בהתנצלות.

"אתה קצת רזה מידי, אבל חוץ מזה אין לי טענות. אני אוהב ג´ינג´ים." אמרתי, ואולי גם הייתי מוכיח לו את זה הלכה למעשה, אבל צלצול של שעון מעורר ישן מפח הקפיץ אותי בבהלה.

"זה הזמן לכדורים של הערב." אמר תיאו במורת רוח.

"אל תזוז." פקדתי עליו, והלכתי להביא לו את הכדורים של הערב. אחר כך שלפתי אותו בזהירות מהמים, שם לב שהוא לא כל כך יציב על רגליו.

"יש לי לפעמים סחרחורות כאלו." התנצל במבוכה, "אני נורא פוחד ליפול ולשבור משהו."

"אל תדאג, אני משגיח עליך. לא תשבור שום דבר." הבטחתי לו, ועטפתי אותו במגבת.

אחרי שהשכבתי אותו במיטה, לבוש בפיג´מה הנקייה שלי, הלכתי להתרחץ בעצמי, ורק אז כשזמזמתי לעצמי בשמחה אריה מאת האופרה כרמן של ביזה, מרגיש שאני חוזר לעצמי הישן והבטוח מתחת למים החמים, הבנתי שכבר יותר משעה לא חשבתי על הפרידה מאסי ודסי וכמעט שלא התגעגעתי לילדה.

חזרתי לחדר השינה ונכנסתי מתחת לשמיכה.

"מה אתה עושה לעזאזל?" חרק קולו של תיאו במורת רוח.

"הולך לישון, אני עייף. סוף סוף מיטה נורמאלית ולא הספה המגעילה של אלכס."

"יש מיטות לא רעות גם בחדרי השינה האחרים, לך מכאן, זו המיטה שלי."

"אבל קר שם." מחיתי, "ופה נוח ונעים. זו מיטה גדולה, אל תפחד, אני עדיין אכבד אותך בבוקר."

"אתה יכול להישאר בתנאי שלא תיגע בי."

"אבל כבר נגעתי בך, רחצתי אותך, זוכר?"

"אני מתכוון למשהו אחר ואתה יודע את זה."

"בסדר תיאו, אני מבטיח לך להיות ג´נטלמן ולרסן את הדחפים החייתים שלי."

"מניאק!" אמר תיאו ובעט בי ברשעות.

"תפסיק עם זה."

"לא רוצה." אמר ובעט שוב. התנפלתי עליו ואחזתי בו צמוד אלי, לופת את רגליו ברגלי.

"תעזוב אותי, חולרע שכמוך!" צעק עלי והתפתל בכל כוחו, אבל לא הצליח יותר לבעוט בי.

"אני אעזוב אותך בתנאי שתבטיח לא לבעוט יותר."

"בסדר, אני מבטיח." אמר תיאו בחוסר רצון.

ריפיתי מעט את אחיזתי, אבל המשכתי לחבק אותו.

"עזוב אותי מיד." דרש תיאו.

"לא רוצה, נוח לי ככה."

"לי לא נוח."

"שקרן, אם לא נוח לך אז למה עומד לך?"

"לך תזדיין!"

"רק אם תבקש יפה."

"בחיים לא, לך ממני!"

"בסדר, אני הולך, אבל רק כי שכחתי לקחת כדורים." אמרתי ויצאתי מהמיטה.

"איזה כדורים צריך לקחת באחת עשרה בלילה?" רדף אחרי קולו הנרגן של תיאו, "בחיים לא שמעתי על דבר כזה."

"האמת שהייתי צריך לקחת אותם בשמונה בערב, אבל שכחתי."

"שכחת? מה אתה, אידיוט? פעם אחרונה שזה קורה לך, שמעת?"

"בדרך כלל אני לא שוכח, אבל אני חדש בעסק הזה והייתי עסוק מאוד עם איזה ג´ינג´י עקשן אז שכחתי."

"אני עקשן, אבל אתה טיפש. נו, לקחת כבר את הכדורים?"

"כן."

"יופי, אז בוא הנה מהר ותחמם לי את הרגליים."

נכנסתי חזרה למיטה והוא התכרבל בזרועותיי, גוף רזה וחמים, כולו עור ועצמות, דוחק אלי ישבן קטן ונוקשה וכפות רגלים קרות.

"לא קר לך בלי פיג´מה סאני?"

"לא נורא, אתה מחמם אותי מספיק."

"בקרוב ישתחרר קצת כסף מאיזה קרן שסבתא שלי שמרה בשבילי ויהיה קצת יותר כסף, אבל לא הרבה יותר. אני כבר לא עשיר כמו שהייתי."

"אין בעיות. מה שיש לך מספיק, וגם אני מרוויח קצת. יהיה בסדר תיאו."

הוא שתק קצת ואז, כשכבר כמעט נרדמתי, אמר כמוחל על כבודו, "יכול להיות שטעיתי ואתה כן מתאים סאני."

לפני שהספקתי לחשוב על תשובה גופו התרפה בזרועותיי והוא נרדם.



.
 

ד. הבכי הראשון שלי

כמה שבועות אחר כך נעשה שוב חמים והשמש זרחה. תיאו ישב במרפסת על כסא נוח מיושן שירש מסבתו וקרא ספר. אני עבדתי בגינה, חפרתי צלחות לעצי הפרי, ניכשתי עשבים, גזמתי ענפים יבשים וחשבתי על העתיד.

החיים כנער מלווה של תיאו מצאו חן בעיני. מצא חן בעיני שפעם ראשונה בחיי מישהו ניזקק לי בלי שום קשר לכושרי המיני. אהבתי לפתור בעיות שצצו בתחזוקת הבית הישן, לטפל בתיאו ובעצמי, ללכת לעבודה כמו בן אדם רגיל, (בסוף הגדילו לי מעט את המשרה, אבל לא בצורה משמעותית), והכי אהבתי שהלילות - זמן הפעילות העיקרית שלי בעבר – נותרו פנויים.

שוב לא הייתי צריך לצאת מהבית בלילה ולהתמודד עם גופות של זרים, עם התאוות והתשוקות שלהם, ללטף את השריטות שהם ביקשו לרפא דרך הגוף העייף שלי.

מעכשיו הלילות היו שלי בלבד. יכולתי לקרוא, להאזין למוזיקה, לראות טלוויזיה ולשחק שח עם תיאו.

המשכנו לישון באותה מיטה והיה לנו נעים יחד, אבל בלי מין. ידעתי שבבקרים הוא מנצל את הדקות בהן הייתי משאיר אותו לבד במיטה והולך להכין לנו קפה כדי לאונן. ריח הזרע והסומק על פניו הסגירו אותו. גם אני הרשיתי לעצמי להתפרק מידי פעם כשהייתי לבד במקלחת.

זה היה מוזר, אבל לא הטריד אותי במיוחד. לא מיהרתי לשום מקום. נהניתי להכיר אותו ולהעמיק את האינטימיות שלנו לאט ובלי לחץ.

דיברנו על כל מיני נושאים שונים ומשונים, מפוליטיקה עד אמנות ומוזיקה, דאגנו זה לזה באלף דרכים קטנות ונעימות - הלכנו יחד לטיולים כדי לשפר את התאבון של תיאו, עיסינו זה את כפות רגליו של השני, אני עשיתי כביסה והוא גיהץ את חולצותיי, אני הייתי נכנס איתו למקלחת ומשגיח עליו שלא ייפול, חופף את שערו ומנגב אותו, והוא היה מכין לי סנדוויצ´ים טעימים לעבודה ומתקשר אלי בצהרים להזכיר לי לקחת תרופות.

חיבבתי את פרצי ההתלהבות שלו - פעם הוא נישק אותי על פי מרוב שמחה כשהקבוצה שהוא עודד זכתה במשחק כדור סל, ואחר כך הסמיק והתנצל.

מצאה חן בעיני הנחרצות שבה הביע דעות גם כשהיו מופרכות לגמרי. מבחר הקללות הציורי שלו הצחיק אותי. הידע שלו במוזיקה, ובעיקר באמנות הנידחת של האופרה, הרשים אותי מאוד למרות שאישית העדפתי מחזות זמר.

"אתה כזה הומו." הוא היה פולט בבוז כשראה שאני נהנה מ´משחקי הפיז´מות´ או מ´אוקלהומה´ וצוחק משידורים ישנים של ´חברים´ ו´ויל וגרייס´, אבל נשאר לצפות בהם יחד איתי, משעין לפעמים את ראשו על כתפי ומניח לי לאחוז בידו.

שנינו היינו מבוהלים ומזועזעים מהמעבר החד שעשינו במחי בדיקה אחת מעולם הבריאים לעולם החולים, ונזקקנו לתמיכה רגשית ומעשית כאחד. בלי שדיברנו יותר מידי על רגשותינו הצלחנו לנחם זה את זה ולעודד אחד את השני.

תמכנו זה בזה כשחשנו תופעות לוואי של בחילות, סחרחורות, כאבי בטן וחוסר תיאבון וחשוב מכך המגורים יחד ריפאו את הרגשת הבדידות המעיקה שסבלנו ממנה.

 הרעיון של אלכס היה טוב מאוד, היה לנו טוב ונוח יחד וזה מה שאמרתי לו כשהתקשר פתאום באותה שבת חורפית חמימה ושאל מה שלומי.

"תראה סאני," אמר והשתעל קצת במבוכה, מחווה נדירה מאוד אצלו, "שמעתי שמועות  ועשיתי עוד קצת בירורים בקשר לתיאו, אני חושב שהטעיתי אותך."

"הטעית אותי בקשר למה?"

"לאחרונה גיליתי שתיאו כבר לא כל כך עשיר כמו שהיה פעם."

"אני יודע. למעשה הוא ממש תפרן, חוץ מהבית ורנטה קטנה אין לו כלום. אישתו לשעבר והעורכי דין שלה לקחו כמעט הכל."

"אתה יודע את זה?" הוא הופתע, "איך?"

"תיאו אמר לי, וחוץ מזה יש לי עיניים."

"אז ממה אתם חיים?"

"אני עובד, ואני לא צריך לשלם שכר דירה. אנחנו מסתדרים."

"אבל אתה מרוויח ממש פרוטות." נרעש אלכס שראה במשכורתי הצנועה מהעבודה בהיי טק דמי כיס בלבד.

"הוסיפו לי עוד כמה שעות למשרה והרשו לי לקחת מחשב הביתה ככה שאני יכול לעבוד גם בבית. אני לא אוהב להשאיר את תיאו לבד יותר מידי זמן, יש לו סחרחורת נוראיות ולפעמים הוא סובל מכאבים ברגלים."

"אהה... ככה." שקע אלכס במחשבות.

"מה ככה?" תבעתי לדעת.

"סתם ככה, תראה סאני, עשיתי קצת חשבונות וגיליתי שאני עדיין חייב לך כספים מהשנה שעברה אז..."

"אתה לא חייב לי כלום אלכס, מה הקשקוש הזה?"

"אני כן חייב לך כי נתתי לך מידע מוטעה וסיבכתי אותך עם קליינט תפרן."

"אלכס, שניה אחרי שנכנסתי לבית שלו וראיתי את המקרר הריק ידעתי מה המצב שם, אם לא היה מתאים לי הייתי הולך עוד בהתחלה."

"היית צריך ללכת, הייתי מוצא לך פתרון אחר."

"הפתרון שמצאת לי מעולה, לא רוצה פתרון אחר."

אלכס נאנח והתעקש שהוא כן חייב לי, הייתי רב איתו שלא, אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות עם הכסף שהוא רוצה לתת לי - פיזיותרפיה לתיאו, תוספי מזון שעולים המון, מזגן ומכונת כביסה חדשה ו...

"בסדר, תעשה מה שאתה רוצה." אני נכנע.

"יש עוד משהו סאני, אבל זה לא לטלפון."

"יאללה בוא לצהרים. אני אקרע אותך בשח, תיאו לימד אותי המון תרגילים חדשים."

הוא בא לצהרים עמוס אוכל בשביל גדוד, ראה את תיאו השתנק והחוויר. הוא הצליח לא להגיד שום דבר, אבל הפנים שלו אמרו הכל.

"אתה דווקא נראה מצוין." אמר לי אחר כך, כשרחצנו יחד כלים - תיאו נרדם על הספה בסלון, מרוצה שניצח את אלכס בקלות בשח.

"זה אחרת אצל כל אחד. יש כאלו שיכולים למשוך המון זמן אפילו בלי תרופות, ויש כאלו שקשה להם יותר, והתרופות לא תמיד עוזרות.

"הוא נראה נורא חלש ורזה. למה הוא לא אוכל?"

"כי יש לו בחילות. זה בגלל הקוקטיל הזה."

"אז שיפסיק לקחת אותו."

"אי אפשר, זה מה שמחזיק אותו בריא."

"בריא? הוא נראה כאילו הוא ברח ממחנה ריכוז."

"אם תוכל להשיג לו קצת חשיש... אומרים שזה משפר את התאבון."

אלכס התמלא מרץ, שלף את הנייד שלו, התקשר לאן שהתקשר והבטיח לי אספקת חומר אפגאני משובח עוד הערב לכל כמה זמן שארצה והכל על חשבונו.

כשהודיתי לו בחום, הוא הניד יד בביטול כאילו זה דבר של מה בכך, אבל מיד גבה מחיר על הטובה שעשה לי, "תראה סאני, יש איזה ילד... מישהו שעבד קצת אצלי... אחר כך הוא ניסה להיות עצמאי, חשב שהוא חכם גדול ... נפל רע... חטף מכות, אונס, כל הסיפור הרגיל. הצעירים האלו לא מבינים כמה זה מסוכן לעבוד בלי גב, ובסוף, אחרי שהוא כבר הגיע לבית חולים חצי מת, גילו שהוא נשא. הוא אמור להשתחרר מחר מבית חולים, אבל אין לו לאן ללכת, זה רק עניין זמני, עד שהוא יתאושש קצת, אז חשבתי..."

"אין בעיות. שיבוא לפה לכמה ימים, יש לנו מקום."

"אתה לא רוצה לשאול את תיאו קודם?"

"תיאו יסכים. אני מכיר אותו, הוא ישמח לעזור."

"תגיד סאני, אתה ותיאו... אתם כאילו... אתם ישנים יחד?"

"רק ישנים, לא יותר מזה. אני חושב שאני לא הטעם שלו."

אלכס פרץ בצחוק, קרא לי דביל וגילה לי שאסי חיפש אותי במכון.

"בשביל מה הוא צריך אותי? אל תגלה לו איפה אני."

"לא סיפרתי לו כלום, אל תדאג. אמרתי שאין לי מושג לאן נעלמת, אבל הוא לא האמין לי. לדעתי הוא מתגעגע וגם קצת מתחרט. הוא קרא ולמד קצת על איידס והבין שהוא הגזים כשביקש שתסתלק."

אני חושב על הילדה ומתאפק לא לבכות. "יותר טוב שהוא לא ידע איפה אני, הם צדקו כשגירשו אותי, אין לי מקום אצלם."

"הוא נתן לי כסף בשבילך וגם תמונות של הקטנה."

"אני מסרב לגעת בכסף (ללא הועיל, כי אלכס הכניס לי אותו לחשבון הבנק בתוספת תרומה נכבדה משל עצמו) אבל לוקח את התמונות של החמודונות היפה שלי ומחביא אותן בארון מתחת לכל הניירת של הבדיקות שלנו.

אחרי שאלכס הלך תיאו התעורר. סיפרתי לו, קצת בחשש, על האורח שיגיע אלינו מחר הישר מבית חולים.

"אולי הייתי צריך לבקש ממך רשות?"

"אל תדבר שטויות. בטח שאני אשמח לעזור, בן כמה הוא?"

"ילד, בן עשרים ומשהו. רק לפני כמה חודשים השתחרר מהצבא. אני חושב שאלכס מרגיש קצת אשם כי הוא הרשה לו ללכת ולהיות עצמאי בגיל כל כך צעיר."

"אלכס מתרכך בזמן האחרון, הוא עוד יתחיל לתרום לצדקה." גיחך תיאו.

אני לא מעז לספר לו שאלכס כבר תורם ושאנחנו הצדקה שלו, ובמקום זה מנשק על לחיו ומודה לו שהוא נחמד כל כך אלי.

"מה תודה, תתפשט!" הוא מתבדח ומחזיר לי נשיקה, ופתאום אנחנו חבוקים חזק, מתנשקים כמו שני בני עשרה חרמנים, מושכים זה מעל זה את הבגדים.

"אתה לא חייב." הוא אומר לי כשאני נאבק בעטיפת הקונדום - אני כל כך חרמן עד שידי רועדות – "לעשות איתי סקס זה לא חלק מעבודת הליווי שלך."

"אם ככה אני מתפטר." אני מודיע לו, ומחלץ סוף סוף את עיגול הגומי המשומן מניר האלומיניום.

"אתה לא יכול להתפטר, אני פיטרתי אותך עוד קודם, כשהתנשקנו." הוא אומר, לוקח את הקונדום מידי ומעלה אותו על אברי.

"טוב מאוד." אני מודיע לו תוך שאני חודר לתוכו לאט לאט, מתענג על כל מ"מ מגופו, "זו הייתה חרא של עבודה בין כה וכה. אף פעם לא הבנתי לאן רצית שאני אלווה אותך."

"שששש... למה אתה מדבר כל כך הרבה?" הוא מניח את פיו על פי, נכרך סביבי, גופו הדק לוהט כנגד גופי, "שתוק ותנשק אותי."

רק אחר כך, הרבה אחר כך, כשהוא כבר ישן ואני נפטר מהקונדומים המשומשים בשירותים אני מתחיל להבין - סתום שכמוני - לאן אני אמור ללוות אותו, וזו הפעם הראשונה מאז שהרופא אמר לי שאני חיובי שאני מרשה לעצמי לבכות.

.

ה. ההבטחה

"תסתכל על הספר הזה!" דחף תיאו ספר אחד, אדמדם כריכה, מתחת לאפי.

הסתכלתי. "נראה כמו סתם ספר רגיל. מה הבעיה איתו?"

"כבר קראתי אותו לפני כמה חודשים."

"אז תחזיר אותו."

"אתה לא מבין סאני, לפני כמה חודשים לקחתי אותו בספריה, קראתי ואתמול לקחתי שוב את אותו ספר. מה זה אומר לך?"

"ש... לא יודע, אתה מפוזר, אסטרונאוט, לא שמת לב, דברים כאלו קורים." אני מפטפט במהירות, מנסה להחליק בזריזות את התקרית הטיפשית הזו.

"זה אומר שזה התחיל."

"שום דבר לא התחיל, מה אתה מקשקש? כל אחד שוכח לפעמים דברים."

"לא אני. יש לי זיכרון מושלם, לא. תיקון. היה לי זיכרון מושלם לפני שהוירוס הזה התחיל לאכול לי את המוח."

"תיאו, בחייך. מספיק. אתה מגזים."

"לא. אני לא. אני מכיר את עצמי, אני זוכר כל מה שקראתי אי פעם. זה הסימן הראשון ומרגע זה הכל ילך ויתדרדר, כאילו שלא מספיק שהגוף שלי נהרס עכשיו זה."

אני כובש את מבטי בכפות ידי, חש אומלל ומוכה אשמה. אין בפי מילות ניחומים לתיאו, בעוד שגופי הסתגל יפה לקוקטיל שאני מקבל ותוצאות הבדיקות שלי מזהירות ויציבות אצל תיאו המצב קשה.

כל הזמן מחליפים לו תרופות, הן עובדות רק לזמן קצר ועד שהוא מצליח בקושי להסתגל לתופעות הלוואי הארורות הללו שוב עולה אצלו העומס הנגיפי ומחליפים את ההרכב, ושוב תופעות חדשות וקשות, ושוב תקופת רגיעה קצרה, ואפילו עליה קטנה במשקל, ואז המצב שוב מדרדר, ושוב מחליפים ו... כמה אפשר?

הנחמה היחידה שלו הם הספרים שלו והמוזיקה. הוא אומר שגם אני מהווה נחמה ועזרה גדולה, אם כי אני תוהה לפעמים אם הוא לא חש מידי פעם שנאה כלפי שמצליח להחזיק מעמד בעוד מצבו הולך ורע.

"הגיע הזמן." הוא אומר לי בהחלטיות.

"אני לא רוצה, תבקש ממישהו אחר."

"אין מישהו אחר, אתה המלווה שלי סאני."

"לא רוצה. התפטרתי, שכחת? אולי תבקש מאלכס?"

"לא, מצטער. זה חייב להיות אתה חמוד. נו, די. אל תבכה. זה יקרה רק בעוד המון זמן, זה רק ליתר בטחון, למקרה שאני אשכח או אהיה חלש מידי. די סאני, בבקשה, אל תעשה לי את זה. אני צריך אותך."

"בסדר, רק רגע." אני אומר ובורח למקלחת, שם אני נושם עמוק, שוטף פנים, מכניס כמה אגרופים לקיר האדיש וחוזר אליו.

הוא כבר פתח את הכספת. הוא שומר בה את הצוואה שלו, את השעון שקיבל מאביו ורצה להוריש לבנו, ואת אמפולות המורפין שאני אמור לתת לו כשהוא יחליט שהגיע הזמן לפרוש.

הוא מסביר לי הכל באיטיות מענה, חוזר ומספר לי שהבית הזה יעבור אלי אחרי מותו, ומשביע אותי לא להישאר לבד אחרי שהוא לא יהיה יותר.

אני שותק, מהנהן ושונא כל רגע.

"יכול להיות שלקראת הסוף אני לא אוכל לבקש את זה ממך ואז תצטרך להחליט לבד מתי הגיע הזמן." הוא אומר אחרי שהוא מחזיר הכל ונועל את דלת הכספת. "תבטיח לי שתעשה את זה ולא תיתן לי לסבול. אני סומך עליך סאני."

"תודה רבה תיאו, יפה מצידך." אני אומר בלי לנסות בכלל להסוות את המרירות בקולי.

"נו, די. תפסיק להיות כזה. אני עדיין מספיק חי כדי ללכת לטייל, בוא נלך לראות את הקטנה. אני מתגעגע אליה."

הקטנה היא הילדה של אסי ודסי. בעזרת אלכס הם עקפו אותי והגיעו לתיאו שמשום מה חיבב אותם וניסה להשפיע עלי שאתפייס איתם, דבר שסירבתי לעשות בתוקף.

אחרי כמה שיחות קשות איתו ועם אלכס הסכמתי לכתוב להם מכתב ובו הסברתי שאני לא כועס עליהם ואין לי שום תביעות כלפיהם, אבל מבחינתי הם שייכים לעבר ואני לא רוצה יותר שום קשר איתם ומבקש שישכחו אותי.

"בסדר, תשכח אותנו." אמר אסי שהטריח את עצמו במיוחד למקום העבודה שלי וארב לי שם כשיצאתי לאכול, "אבל הילדה? אתה לא מתגעגע אליה?"

"עדיף שהיא לא תכיר אותי. מי יודע כמה זמן אני עוד אהיה בסביבה."

"אל תדבר שטויות, אף אחד לא יודע כמה זמן הוא יהיה בסביבה. זו לא סיבה לנתק קשר, ואתה נראה דרך אגב נהדר."

"גם אתה נראה טוב אסי, מה שלום הגברת?"

"מתגעגעת אליך, גם אני מתגעגע."

"אני בטוח שתצליחו למצוא לי תחליף בריא שלא יסכן אתכם."

הוא שותק, אני שותק. שנינו מרגישים נורא, ואז הוא אומר באנחה שהילדה תהיה כל שני וחמישי בגן השעשועים הסמוך לבית של תיאו ואני מוזמן לבוא לבקר.

"אתה יכול גם לבוא אלינו הביתה אם תרצה, נשמח אם תבוא." הוא אומר ונאנח כשאני מנענע בראשי לשלילה.

תיאו מתרגש מאוד מהבשורה ומאלץ אותי ללכת לבקר בגן ביום חמישי הבא, ומאז כל פעם שמזג האוויר ובריאותו מאפשרים את זה אנחנו פוגשים אותה שם, משחקים איתה קצת, מחליפים ברכות קצרות עם אסי או דסי, תלוי מי מגיע איתה, וחוזרים הביתה מעודדים.

גם הפעם הפגישה עם הקטנה גורמת לי להרגיש טוב יותר ותיאו פשוט פורח במחיצתה. מעולם הוא לא עייף מכדי לנדנד אותה בנדנדה, או להתפעל מתעלוליה על הסולמות הצבעוניים החביבים עליה.

"הכל בסדר סאני? אתה נראה עצוב." מעירה דסי ומתיישבת לידי על הספסל.

"אני בסדר."

היא מעזה ולוקחת את ידי בידה הקטנה והחמימה. "בכית? זה בגלל תיאו? המצב שלו רע יותר?"

אני לא יכול לעמוד בפני החמימות והאהדה הנשית ששופעת אלי מכיוונה ומספר לה על המשימה שתיאו מצפה ממני למלא בבוא הזמן.

"אבל ... אתה לא תסתבך? לא יגידו ש... זה כאילו רצח?"

"לא, זה בסדר. אף אחד לא ירגיש, כבר עכשיו הוא מקבל המון תרופות נגד כאבים ו... לא ידעתי שאת כל כך מעשית דסי?"

היא מסמיקה קצת ואומרת שברגע שיש לך ילד אתה חייב להיות מעשי ולא לעשות שטויות, וכשאנחנו נפרדים לשלום היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ומנשקת על לחיי.

במשך כמה שבועות אחר כך יש הטבה במצבו של תיאו ואני מצליח לשכוח את ההבטחה שנתתי לו. גם היחסים עם אסי ודסי מתחממים מעט, הם אפילו מבקרים אצלנו עם הקטנה כי קר מידי לשחק בחוץ.

במשך כמה זמן הכל נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי ואז מגיעות תוצאות הבדיקות האחרונות שלנו. אצלי הכל בסדר, אבל תיאו מוזמן בדחיפות להתאשפז בבית חולים.

מאז המצב הולך ורע. הוא יוצא ונכנס מבתי חולים. שום דבר לא עוזר. יש שעות, ואחר כך ימים שבהם הוא הוזה ולא יודע היכן הוא, ובסופו של דבר הרופא מנצל כמה שעות של הפוגה שבהן הוא צלול ומציע לו אשפוז בהוספיס.

לפני שאני מספיק לצעוק לא תיאו מסכים, ולוחץ חזק את כף ידי כדי לסמן לי לשתוק, ואני יודע שהגיע הזמן.

אחרי שהרופא הולך אנחנו אוכלים ארוחת ערב אחרונה מעל מגש בחדר השינה ואז הוא מוציא את מפתח הכספת ונותן לי אותו.

"בלי ויכוחים, בבקשה סאני, ואני מבקש שאחר כך, אחרי שאני אירדם תתקשר לאסי כדי שלא תהיה לבד. אתה מבטיח לי?"

אני מבטיח, מתפלא כמה רגוע אני חש, פותח את הכספת, מוציא את הקופסא הקטנה, מזריק לו את החומר ונשכב לידו, מחזיק אותו בעדינות בזרועותיי וממתין לסוף.

הוא שברירי כל כך ונשימתו רפה מאוד, אבל הוא מחייך מודה לי על הכל, אומר לי שהייתי מלווה נפלא ומגלה לי שהוא יודע שאני ואסי... שאנחנו מנחמים זה את זה לפעמים.

"איך אתה יודע?"

"אסי סיפר לי סאני, בעצם ביקש רשות. שמחתי לתת לו אותה. אני רוצה שתמשיך לחיות סאני, אתה מבטיח לי שתמשיך לחיות כמה שיותר?"

"כן, אני מבטיח."

הוא מנשק את דמעותיי, מניח כף יד דקה ולוהטת על חזי ונרדם.

אני שוכב לצידו, סופר חרש את נשימותיו ההולכות ונחלשות עד שהן נפסקות ואז קם והולך להתקשר לאסי.

הוא מגיע עם דסי. שניהם פורשים אלי את ידיהם ורק אז אני מרשה לעצמי להתמוטט בבכי.

אפילוג

הימים שבאו אחר כך זכורים לי במעורפל. יש רק כמה רגעים קצרים פה ושם שבלטו מעל פני השטח.

אני זוכר את המבט שהרופא נתן בי לפני שחתם בלי היסוס על תעודת הפטירה. היה לי ברור על פי לחיצת היד והחיבוק שלו שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע למה תיאו נפטר.

אני זוכר את הלוויה שאף אחד מבני משפחתו לא השתתף בה, וזוכר את החיבוקים של כל הצעירים והצעירות שעברו בשנתיים האחרונות בבית שלנו, נחו בו מעט לפני שהמשיכו הלאה למה שאני מקווה שהיה חיים טובים יותר.

זוכר את עורכי הדין מודיעים לי חגיגית שהבית שלי, ובאותה נשימה מציעים לי למכור אותו, ואני מסרב בצעקה ובורח החוצה, מתיישב על הכורסא הישנה של סבא של תיאו ובוכה.

אני זוכר טוב במיוחד מתי ראיתי לראשונה את ארקאדי שהגיע כמה ימים אחרי הלוויה, תומך בחבר שלו שהיה מעולף למחצה וביקש עזרה.

"מישהו אמר לי שיש פה אנשים שמוכנים לתת מקום לכמה ימים למי שצריך." אמר בהתנצלות.

"כן, נכון. טוב שבאת. הנה, תשכיב אותו פה. אני מיד מצלצל לרופא."

"הוא רק צריך לנוח קצת, לא צריך רופא." הוא נבהל.

"זה בסדר, הכל על חשבוני." אני מחייך את החיוך הראשון שלי מאז מותו של תיאו, חיוך לא שמח שנועד רק לעודד ולהרגיע.

"יש לי כסף, אבל אדריאן... התעודות שלו לא ..."

 "אל תדאג. הרופא הוא אחד שמבין. שב, תאכל משהו, תנוח קצת."

הוא מתיישב בזהירות על קצה הכסא, צעיר רזה ומודאג, נושא אלי מבט כחול. "איפה האיש השני, המבוגר, שכחתי איך קראו לו. הוא נתן לי את הכתובת לפני כמה זמן ואמר שאם אני אצטרך עזרה ..."

"תיאו הלך, אבל אני עדיין כאן. אל תדאג אני מחליף אותו. עוד מעט יגיע הרופא ונראה מה אפשר לעשות כדי לעזור לך, מה אתה רוצה לשתות?