סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

א. מתחבל תחבולות בחושך

בזיכרוני אני חוזר כל הזמן לפעם הראשונה שראיתי אותו במציאות. לפני שנפגשנו ראיתי תמונות שלו כמובן, וגם ציור שלו שאיזה מכר צייר, אבל זה לא אותו דבר כמו לראות את הבן אדם פנים אל פנים.

רגע לפני שהוא הסתלק מהבית הוא כתב לי מייל לחוץ ודחוף –

צפריר היקר

אני לא יכול יותר לחיות ככה, הייתה לנו שוב מריבה איומה ופשוט נשברתי. ארזתי הכל ואני חוזר הביתה, לצפון.

אם תרצה לראות אותי אני יורד בתחנת לב המפרץ בשעה ארבע אחרי הצהרים.

אם לא תגיע לא תהיה לי ברירה אלא לגור אצל הדודה עד שאסתדר אבל אתה יודע שאני מעדיף כמעט כל דבר חוץ מזה. בבקשה תבוא לאסוף אותי וסליחה שאני נופל עליך ככה אבל זה מצב חירום.

ידידך

גל

כמה שמחתי לקרוא את המכתב העצוב והמאופק הזה. במשך כמה חודשים הפצרתי בו לעזוב את ברק - החבר המאוס שלו שלדעתי הזיק לו והתעלל בו נפשית עם הבגידות והיחס המשפיל שלו.

גל הצטייר לי מהבלוג שלו כבחור עדין וביישן, צעיר שברירי שהפגין רגשות נאמנות עיוורת ולא מוצדקת לגבר שאמנם נתן לו מחסה אחרי שברח מבית דודתו, אבל לא היה טוב ממנה בהרבה.

ידעתי שהוא גבוה ורזה בעל פנים נאות שער חום בהיר ועיניים כחולות ירוקות, שהוא כותב שירים נפלאים וסיפורים קצרים ומקסימים, ושהוא מעורר בי רצון עז להגן עליו מתלאות החיים בעיר הגדולה והמושחתת שהוא לא הצליח להתרגל אליה.

החברות הוירטואלית שלנו התקדמה לאט מאוד ובצעדים זהירים להפליא. הוא היה חשדן וביישן וחשש מאוד שברק יגלה שהוא שופך את ליבו לפני זר.

הייתי מוקסם ממנו ובטוח שהוא נער חסר ישע ורגיש שגבר מנוסה מנצל ברשעות ולמרות שהוא טען שוב ושוב שאני טועה ומפרש לא נכון את השירים והסיפורים שלו הייתי בטוח שאני צודק.

הביטחון הזה נסדק ברגע שראיתי אותו. זיהיתי אותו מיד לפי התמונות, אבל מה שהתמונות שלו לא העבירו היה את עוצמת הנוכחות הפיזית שהוא הקרין.

שום שבריריות לא הייתה בגבר הצעיר והעצוב למראה הזה שנשען ברשלנות סקסית על עמוד, תרמילו שמוט מכתפו הרחבה וידיו שלובות על חזהו בתנועה שהייתה נראית מתגוננת אצל אדם מבוהל וחסר בטחון, אבל אצלו נראתה מתגרה וחיננית.

"גל?" שאלתי בהיסוס, לא בטוח שאמנם האיש הצעיר והחסון הזה הוא יוצרם של שירים כל כך נוגים ורגישים.

"צפריר!" הוא פרש לעברי את זרועותיו וחייך חיוך ענקי שאי אפשר היה לעמוד בפניו, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, מצאתי את עצמי מעוך בין הזרועות החזקות ההן.

 במיילים שהחלפנו הצגתי את עצמי כאדם בוגר, מנוסה ונבון שנותן עצות לידיד צעיר. הייתי תומך ואוהד, ומלא בטחון עצמי, אבל המציאות הייתה שונה.

בחיים הלא וירטואליים ראשי הגיע רק לכתפו, שקלתי חמש עשרה ק"ג פחות ממנו, והאמת שהקפדתי להסתיר בקפידה מכל ידידי הוירטואליים היא שעד לאותו יום היה לי ניסיון מועט מאוד במין. היתרון היחיד שהיה לי על פניו היה שהייתי מבוגר מעט ממנו זה הכל.

"לא ידעתי שאתה כזה... כל כך... אתה ממש גבוה." גמגמתי בטיפשות. הוא צחק, אמר שהוא רק מטר שמונים, והודה לי שוב ושוב על שבאתי לקבל את פניו.

 עד שהגענו לדירתי בקריות כבר הייתי מאוהב בו מעל לראשי הקשיש והטיפשי, ועוד באותו יום נכנסתי איתו למיטה.

לא. זה לא מה שאתם חושבים. הסקס אמנם הגיע בסופו של דבר, אבל הרבה יותר מאוחר, לא לפני שקילפנו הרבה מסכות, והורדנו שכבות עתיקות של הגנה עצמית שצברנו על עצמנו במשך השנים

קודם היה הלילה הראשון שלנו יחד כשהוא התעורר פתאום, רועד ומזיע, והתיישב על הספה שלי בקול גניחה חרישי שהעיר אותי.

חשתי אליו וחיבקתי את כתפיו, וכשהוא כבש את פניו היפים בחזי ואמר שהוא חלם חלום נוראי והוא פוחד חשתי כאילו חיי המשמימים קיבלו בבת אחת תפנית חדה ונעשו באחת חיים שראוי לחיותם ולא העיסה האפרורית הזו שדשדשתי בה עד לאותו יום.

שכבנו ערים עוד שעות ארוכות, צמודים זה לזה בגלל מידותיה של הספה העתיקה שלי והוא מספר לי חרש על עצמו, על פחדיו, על ביישנותו, על תחושת חוסר הערך והכיעור שמלווה אותו מאז עמד על דעתו, הרגשה שהוא מסוגל לבטא רק דרך השירים והסיפורים שלו.

"אבל אתה כל כך יפה, כל כך בטוח בעצמך, כל כך ..."

"מה? כל כך מה?" שאל וצחק שוב את צחוקו היפה, "סקסי?"

"כן." אמרתי, והסמקתי, "אתה סקסי נורא בעיני." וכל כך רציתי לנשק אותו באותו רגע, רציתי והתאפקתי.

תחושות הכיעור והבושה שהוא התוודה עליהן היו טבועות וחקוקות גם בי, והווידוי שלו, הסיפורים והשירים העדינים שלו הדהדו בנשמתי בדייקנות מכאיבה כאילו העמידו מולי מראה מלוטשת.

"זה רק מסכה, סתם העמדת פנים, שריון עלוב."

"לא כל כך עלוב." אמרתי, מחליק בזהירות על גבו החלק והשרירי כל כך. מקלל את פחדנותי. כל כך רציתי להחליק יד בוטחת מתחת לטריקו שלבש ולגעת בעורו החשוף. רציתי ופחדתי, השתוקקתי, ערגתי וברגע האחרון נרתעתי. ואולי נהגתי בחוכמה כי הוא השמיע נחרת בוז לשמע מחמאותיי, מבטל אותן בקלילות.

"ברק נתן בי רק מבט אחד וראה דרכי הכל צפריר, מבט אחד שלו ונעשיתי שקוף. הוא מיד ראה את גל האמיתי ו..." קולו נשבר והוא התייפח, דמעותיו מרטיבות את הפיג´מה שלי.

"ומה חמוד?" העזתי וליטפתי את שערו, מתענג על מגע השערות הקצרצרות, הרכות דוקרניות שהותיר הספר על הגבול שבין פדחתו לעורפו החסון.

"חשבתי שהוא אוהב אותי כמו שאני, אוהב את גל החלש והביישן והטיפש שאני מחביא מכולם, אבל..." הוא שוב השתתק, נחנק מדמעות.

"אתה עוד אוהב אותו?" שאלתי בלחש אחרי ששכך בכיו, אבל הוא כבר ישן, ראשו על כתפי, ידו מונחת על חזי, נושם בשלווה אחרי שפרק עלי את משא צערו.

שכבתי ער עוד דקות ארוכות אחר כך, מתחבל תחבולות בחושך בעוד כתפי הולכת ומתאבנת תחת המשא המתוק של ראשו.

איך אצליח לגרום לו להישאר איתי לתמיד? חשבתי בקדחתנות, מה עלי לעשות כדי לגרום לו לאהוב אותי? להזדקק לי?

אחרי שעלו בי מספר רעיונות טובים שאחד מהם בטח יצליח לשמור אותי בקרבתי הסתובבתי בזהירות רבה על צידי, ולאושרי הוא נכרך סביבי גם בתנוחה החדשה הזו, מהדק אותי אליו, מחכך לחי זיפנית דוקרנית על כתפי, ובתנוחה הזו נותרנו שוכבים עד הבוקר.

.

ב. גלגל שלישי בעגלה

למחרת בבוקר הערתי את ניר - האדם היחיד שבטחתי בו שיהיה תמיד לצידי ויבין אותי -ופרשתי לפניו בלחש בהול את בעייתי.

"לאט לאט צפי." אמר ניר, מתעקש לשמור על שלווה מבודחת שאפילו התקפת חייזרים רעבים מהמאדים לא תפר אותה כפי שטענתי כלפיו פעם, חסר סבלנות לשקט הרגוע שבו קיבל את כל מצוקות החיים הנגזרות על הומו נמוך, שמנמן ורגיש שאף גברבר שווה לא סופר אותו ממטר.

"חייזרים רעבים מהמאדים?" ענה לי בחיוך, "רעבים למה צפי?"

"לא יודע. מה זה חשוב?" התרגזתי.

"לא, כי אם הם רעבים לבמבה או לוופלים בטעם לימון עלולה להיות לי בעיה עם זה, אבל חוץ מזה ..." התרחב חיוכו.

"די כבר נודניק." כעסתי אז ,לשווא כמו שהוא הוכיח לי, מתבדח קלות על חשבון הדרמה קווין שתמיד ממהר להגיח ממני ברגעי כעס, דרמה קווין מכוערת עם מלאי קללות מרשים שרק ניר מצליח לעצור.

"אז מה קרה עכשיו?" שאל ופיהק, "זה לא יכול לחכות עד שאני אכין קפה?"

"לא." פסקתי, "ממש ממש לא." והצצתי בחשש לעבר הספה, שם המשיך גל לישון בשלווה, מחייך לעצמו חיוך יפה עד כאב.

"נו, שפוך הכל צפי, ובלי לקלל. מוקדם מידי בשבילי לעמוד בסערות שלך."

"שום סערות." הבטחתי, "תנחש איפה ישנתי בלילה?"

"באמבטיה, מחובק עם חייזר מכור לבמבה."

"לא." חגגתי, "ישנתי על הספה שלי, מחובק עם גל."

"גל ההוא מהאינטרנט? רגע, אל תגיד לי, הוא בן חמישים פלוס, שמן, מקריח, מזיע ונוחר."

"לא! הוא בן עשרים וחמש, רזה, שרירי, חלק, יפה, והבחור הכי מתוק, עדין, סקסי, מטריף, משגע..."

"או. קי. בסדר. קלטתי את התמונה." הפסיק אותי ניר ביובש. "אז איך הוא הגיע לספה שלך? מה היה רע במיטה?"

"אוף אתך. שתוק ותן לספר." נזפתי בו. הוא השתתק, ואני סיפרתי הכל בעוד ניר מקשיב לי רוב קשב.

"טוב, אז הוא רב עם החבר שלו וברח אליך. עוד יום יומיים הוא יירגע, החבר יתנצל והכל ישוב על מקומו בשלום ושוב תוכל לישון בשקט." ניבא ניר בקור רוח.

"לא, הוא לא יחזור!" התרגזתי ואפילו רקעתי ברגלי היחפה על הרצפה, "אני לא רוצה שהוא יחזור אל המנוול הזה! אני רוצה שהוא יישאר אצלי ואתה חייב לעזור לי בזה."

"איך? אתה באמת חושב שדובון מקריח חובב במבה וופלים לימון כמוני יצליח לשכנע אותו לעזוב את החבר המדהים שלו?"

"לא, אני חושב שאם תמצא לו עבודה שווה פה, באזור חיפה, הוא יישאר כאן."

"שאני אמצא לו עבודה?" הדהד אחרי ניר באיטיות מטריפת דעת.

"כן ניר, אתה עובד בחברת כוח אדם, נכון? אז תמצא לו משהו שווה, מתי אני יכול לשלוח אותו אליך?"

"מתי שתרצה." נאנח ניר, "רק תן לי לשתות קפה קודם, בלי קפה אני לא אצליח להגיע בכלל למשרד."

"בעשר בבוקר אנחנו אצלך." הבטחתי לו וסגרתי מהר כי גל התחיל לעשות קולות של מתעורר ורציתי למהר ולהכין לו ארוחת בוקר, אבל קודם נחפזתי להודיע במשרד שאני חולה ואגיע רק בשבוע הבא.

ככה יצא שלב א´ של התכנית שרקמתי בלילה לדרך, ולמרבה הפליאה התנהלה התכנית הקטנה והנחושה שלי להפליא, עברה לשלב ב´ ומשם לשלב ג´ ועד סוף השבוע הכל היה מאורגן לשביעות רצוני המלאה

עוד באותו בוקר ניר מצא לגל המופתע ואסיר התודה עבודה מוצלחת מאוד בנגריה קטנה ומיוחדת שבעל הבית שלה - יותר אמן מנגר - היה זקוק לבחור נבון כפיים ובעל טעם טוב ושרירים חזקים שיהיה עזר כנגדו.

כבונוס הנגרייה הייתה ממוקמת קרוב מספיק לדירה שלי כך שגל יכול היה להגיע אליה באופנים שניר נתן לו בנדיבות רבה תמורת הבטחה שהוא יכין לו במקומם מתלה בגדים מעוצב - תחליף מושלם לאופניים הבטלים ממעש כבר מהשבוע הראשון לקנייתם.

 נותרה רק בעיית המגורים שלו. העבודה בנגרייה הייתה נהדרת, אבל לא הספיקה לתשלום שכר לדירה בלי שותפים. בארוחת ליל שישי המסורתית שלי עם ניר שהתקיימה הפעם בדירתי הצעתי לגל שבמקום לחפש חדר בדירה זרה עם שותפים לא מוכרים ישכיר ממני את החדר הנוסף שלי שהיווה עד היום חדר בלגן למרות שתמיד טענתי שהוא בעצם חדר עבודה שעדיין לא גיבש את זהותו.

"איך הוא יצליח לישון בחדר המבולגן הזה?" צחק ניר, "אפילו בן אדם רזה כמוך לא יצליח להידחף לסבך השמט´ס שערמת שם."

"אני לא רזה, אני רק נראה ככה," מחיתי, "בראש אני שמן."

"מעניין מאוד, ואני דווקא רזה מאוד בראש, וגם שרירי וחטוב וכוסון. אני לא מבין למה המראה שיש אצלי בבית עוד לא קלטה את זה?"

גל העביר מבט ממני אל ניר, מחייך לשמע הפינג פונג המילולי הזה שנהגנו להחליף כל פעם שנפגשנו, מחקים בכוונה את בנות גילמור הנערצות עלינו.

"אתם שני הבחורים הכי מצחיקים ומדליקים שפגשתי בימי חיי." אמר בחמימות, וכרך את ידיו על כתפי מצד אחד ועל כתפו של ניר מצד שני. ראיתי בעונג שניר האדים מיד במבוכה והחל מתפתל באי נוחות, כי ניר, כפי שהודה לפני בתחילת היכרותנו, מעולם לא קיים יחסי מין וכבוגר ישיבה שהתפקר והיה עמוק בארון פחד אפילו לחשוב על הנושא.

"ואני שחשבתי שתגיד שאנחנו שני הבחורים הכי לא שווים ומכוערים שפגשת בחייך." אמר בקול מהתל, משתמט תוך כדי כך בעדינות מזרועו של גל שהונחה באגביות ידידותית כל כך על שכמו.

גל סקר את שנינו במבטו הכחול ירקרק, ואז אמר שנכון, אין סיכוי שמישהו ירדוף אחרינו כדי שנגיש מועמדות לגבר השנה של הזמן הוורוד, אבל מראה חיצוני זה לא הכל בחיים ועדיף בחור נבון, טוב לב, רגיש, מצחיק ואינטליגנטי, מאשר כוסון חטוב וחלק עם אישיות שטוחה ומשעממת של נעל.

"אחד כמו ברק?" שאלתי באומץ, יודע שאני מתגרה בגורלי, אבל לא מסוגל להתאפק.

פניו קדרו והוא שילב את ידיו על חזהו באותה תנוחה מתגרה מתגוננת כמו בפעם הראשונה בה ראיתי אותו.

"ברק בחור יפה מאוד, אבל למרבה הצער הוא לא נעל ולא משעמם." אמר בעצב, וכל האווירה הטובה ששררה בארוחת ליל השישי שלנו שטרחתי עליה במסירות כה רבה  נעכרה פתאום.

זמן קצר אחר כך ניר פיהק, אסף את קערת הסלט - תרומתו לארוחה - ופרש לדירתו, לישון את שנת היופי שלי כפי שהגדיר זאת בחיוך עגום.

 אספתי בעזרת גל את שיירי הארוחה ושאלתי אותו מה בא לו לעשות עכשיו. "אפשר ללכת לסרט, או למועדון, או לפאב, או להישאר בבית לשמוע מוזיקה או..."

"ואפשר פשוט לשתוק ולהתחבק בשקט." אמר גל ומשך אותי אליו, ואמר שהוא לא יודע איך הוא היה עובר את התקופה האחרונה בלעדי.

"ואני לא מתכוון רק ליומיים האחרונים כשהפרעתי לך לישון עם השטויות שלי אלא גם לזמן שלפני שנפגשנו, כשרק התכתבנו. תודה שתמכת בי ועזרת לי, היית פשוט נהדר." אמר, ואז נישק אותי על פי, ומיד הסמיק וביקש סליחה.

"מה סליחה? תתפשט!" ניסיתי להתלוצץ, אבל רעדתי כולי. מעולם לא התנשקתי עם גבר בצורה כזו. התנשקתי ככה רק פעם אחת עם בחורה ביישנית עוד יותר ממני שברחה אחר כך הביתה ומעולם לא שמעתי ממנה יותר.

מאז היה לי מגע מיני רק עם שני גברים, ושני המקרים היו מגושמים, מביכים ומאוד מאוד לא מספקים. לא היו שם נשיקות ולא חיבוקים. אני לא זוכר אפילו את שמם של הגברים ההם שפגשתי דרך האינטרנט רק למטרות סקס.

"רעיון מטופש ומגעיל." כעס עלי ניר כשסיפרתי לו על מעשי, ועכשיו, כשטעמתי את טעמו של הדבר האמיתי, היה עלי להודות שהוא צדק.

הגענו למיטה כששפתינו צמודות ונפלנו עליה, מתנשקים עוד ועוד, מפסיקים רק כדי למשוך מעלינו את הבגדים.

גל צחק ממני כשדרשתי לכבות את האור כי התביישתי שיראה אותי ערום, ואמר שהאצבעות שלו רואות טוב יותר מעיניים. הוא כיבה את האור והפעיל את אצבעותיו על כל גופי, מבעיר בי זיקוקים של חשק, וכשהוסיף גם את שפתיו ולשונו, נוגע בי במקומות שלא שיערתי שבן אדם יכול לגעת בהם בבן אדם אחר השלכתי לכל הרוחות את הבושה, הצניעות והחשש, ופשוט זרמתי איתו למחוזות שעד כה רק שמעתי עליהם בסיפורי זימה שחשבתי בתמימותי שהם דמיוניים.

 כשהופעתי במשרדו של ניר למחרת בבוקר, עייף וגאה, ומאושר עד להתפקע, הוא העיף בי מבט, האדים מעט ואמר באותו קול יבש של תלמיד ישיבה ליטאי קר מזג שהוא מבין שחדר הבלגן שלי לא יופרע בזמן הקרוב בנוכחותו של דייר.

"דייר? נראה לך שאני אקח ממנו כסף?" הופתעתי, "כל מה שאני רוצה זה לקנות לו מתנות ולפנק אותו, ולכתוב לי שירים, ולקנות לו פרחים ובלונים, ולצעוק בכל העיר שאני אוהב את הבחור הכי מדהים בעולם."

"אני מבין," השפיל ניר את ראשו ופשפש בניירות שעל שולחנו, "שהתכניות שלנו לטיול באילת מבוטלות."

"מה פתאום?!" נבהלתי, מסתיר ממנו שעד לרגע זה שכחתי לגמרי את ההזמנות שעשינו למלון באילת, "חס וחלילה. הכל יישאר בדיוק כמו קודם רק שבמקום זוג נהיה שלישיה, זה הכל."

ניר הביט בי בספקנות, "לא צפי, שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם." אמר נוגות, ובכל זאת הבטיח לי שהוא יצטרף לטיול שתוכנן זמן רב עוד קודם, למרות שהוא ממש ממש לא אוהב להיות גלגל שלישי בעגלה.

"אומרים גלגל חמישי טיפשון, ואתה סתם מדבר שטויות." הפרחתי לו נשיקה, והלכתי לקנות משהו יפה וחסר כל תועלת לגל, הבחור הכי מדהים, חמוד ומלאכי בעולם.

.

ג. עם הגב לקיר
 

את הנסיעה לאילת תכננו אני וניר מזמן כשרק הכרנו זה את זה באיזה מסיבה מתועבת אחת שהלכנו אליה, כל אחד לחוד, וגילינו ששנינו לא נהנים ממנה מאותן הסיבות - היינו ביישנים מידי, מכוערים מידי, מודעים מידי למגרעות שלנו מכדי לרקוד ולפזז עם השאר.

עמדנו שם בצד זה לצד זה שעה ארוכה בלי להחליף מילה, מביטים מהצד במסיבה הגועשת – אורות, מוזיקה, נשיקות, חיבוקים, חיוכים מפלרטטים, גופות מיוזעים ושריריים - ורק אנחנו עומדים עם הגב לקיר, שני פרחי קיר דהויים שלא עישנו, לא שתו ולא העזו לחלום אפילו לגעת באחד מעשרות הגברים יפי התואר שנהנו לקפץ מולנו ערומים למחצה בעוד אנחנו מסתכלים עליהם בעיניים כלות ולא מסוגלים להצטרף.

בסוף לא יכולתי לשאת את זה יותר, הזדחלתי החוצה מובס וניר נגרר אחרי.

"גועל נפש המועדון הזה!" פלטתי בבוז והתיישבתי על המדרכה מול המועדון, "פשוט זוועה, מוזיקה איומה, משקאות יקרים מידי ותאורה מזעזעת."

ניר התיישב לצידי והנהן בכובד ראש. "נכון," הסכים איתי בעצב, "מסיבה זוועתית. תאר לעצמך שהסלקטורים נתנו לאחד כמוני לחכות רק רבע שעה בחוץ, אני חושב שזה כבר אומר הכל."

הבטתי בו נדהם, תוהה לרגע אם הוא רציני, ואז קלטתי את החיוך הדקיק בזווית פיו וחייכתי אליו חזרה ומיד אחר כך פרצנו בבת אחת בצחוק פרוע.

מאותו רגע נעשינו ידידים ובני ברית בעולם אכזרי, נטול אהבה וחמימות ורצוף תשובות לאקוניות של - לא מתאים.

הייתה ביני לבינו ברית בלתי כתובה של לא רצויים, מכוערים ודחויים בקהילה שבה המפתח לאושר ולאהבה היה יופי חיצוני, ולהיות מבוגר ומכוער היה פשע שאין לו כפרה.

אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי, לא היה בכך צורך, ברור היה לנו שמעולם לא נמצא אהבה ולא נהיה מאושרים באמת. ידענו שלנו לא נועדו אהבות שמחות ומעולם לא נחווה זוגיות גאה.

אנחנו נועדנו להסתפק בזיונים קטנים ומיוזעים בגנים אפלים, בהרפתקאות קטנות ושפלות עם גברים נשואים, מבוהלים אף יותר מאיתנו, ולפתח קשרים וירטואליים למחצה עם ארוניסטים שרוטים.

ידענו שליותר מזה לא נוכל לשאוף ועד שגל הפציע בחיי באמת לא שאפתי ליותר.

הנסיעה לאילת שהתחלנו לחלום עליה עוד בפגישה הראשונה שלנו נועדה להמתיק מעט את הגלולה המרה של חיינו כהומואים נטולי ערך בשוק הבשר.

ברור היה שגם באילת, ארץ השמש הנצחית, האהבה החופשית והזיונים הפראיים, נשאר רק אנחנו - לא יפים, לא סקסיים, ביישניים וחסרי בטחון עד כאב - אבל לפחות שם אף אחד לא יכיר אותנו ונוכל, אולי, להתבשם מעט מהחופש, מהשמש, מהחופים הנפלאים, ממראה כל הגברים הנהדרים שנהרו לפי השמועה לאילת מכל קצוות העולם כדי לחשוף את כל יפעתם על הטיילת המפורסמת שלה.

המקומות במלון כבר הוזמנו לחודש אוקטובר הקריר והזול מעט יותר, וביני לבין עצמי חשבתי שהדיבורים והתכניות שלנו על הבילוי המשותף הזה בלי הפיקוח הצמוד של אימו של ניר יהיו מענגים יותר מעצם הנסיעה עצמה.

ידעתי שזה שפתאום נפלה עלי אהבה לא צפויה ומדהימה היה בעיניו של ניר בבחינת סטירת לחי שרק הדגישה עוד יותר את מה שהוא תפס כעליבותו המוחלטת.

הכרתי אותו טוב כל כך עד שלא הייתי צריך לדבר איתו כדי לדעת בדיוק מה רגשותיו, די היה לי להביט בהטיית ראשו, בדרך שבה כיווץ את שפתיו ועלעל בניירותיו כדי לדעת שהוא חש נבגד ואומלל בגלל גל, ועם זאת הוא מתבייש עד עומק נשמתו בכך שאינו יכול לשמוח בפשטות בשמחתי.

לא נטרתי לו על רגשותיו, אני במקומו הייתי בטח מתנהג גרוע הרבה יותר – הייתי מתמלא קנאה צורבת, מתפרץ בזעם, אומר מילים בוטות, הורס באחת את הידידות שלנו, אבל זו לא הייתה דרכו של ניר השקט והמתון. עוד סיבה לכך שכל כך הערכתי את חברתו ואהבתי אותו.

ניר היה בחור פשוט למראה, כמעט מכוער. גוץ שמנמן ומקריח, דתל"ש ביישן ונחבא אל הכלים, נתון למרותה של אימו השתלטנית והנחושה בדעתה להתעלם מכל העדויות הבולטות להומואיות שלו.

למרות הקשיים שידע בחייו ניחן בלב זהב, חוש הומור עוקצני, אבל לא אכזרי, והייתה בהליכותיו מין רכות ועדינות שהקלו עלי את הבדידות ואת הכמיהה העצומה שחשתי לאהוב ולהיות נאהב.

רק כשעמדתי כפסע לפני אובדן חברותו הבנתי כמה הוא חשוב לי, במשך שנתיים הוא היה חברי היחיד, מקור נחמה ומשענת איתנה, ואפילו השמחה והאושר שבהיותי לפתע בן זוגו של בחור נפלא, יפה וסקסי כמו גל לא השכיחו ממני את צערי על האומללות שגרמתי לו.

 קניתי לגל חולצה יפה וכשחזרתי הביתה התיישבתי מולו וסיפרתי לו הכל על ניר - איך נפגשנו, איך נעשינו ידידים, איך תמכנו זה בזה ושמרנו אחד על השני שלא ניפול לדיכאון בגלל עוד תשובה גסה ואכזרית אחת של ´לא מתאים´ ועוד גבר אחד שלא התקשר למרות שהבטיח, ואיך חלמנו זמן רב כל כך על הנסיעה יחד לאילת.

ניסיתי להסביר לו בזהירות עד כמה חשובה לי הידידות עם ניר, חושש שמא גל לא יבין ואולי אפילו יקנא או ילעג לי, אבל לשמחתי הוא הבין הכל מיד, ובלי שהייתי צריך להגיד מילה נוספת התקשר ביזמתו לניר וביקש ממנו רשות להצטרף לטיול שלנו לאילת.

הוא דיבר עם ניר המסויג בחביבות, בענווה ובחן כה רבים עד שניר טוב המזג התפייס מיד ונעתר לו ברצון, ומרגע זה ואילך היו היחסים שלהם מצוינים.

כשיצאנו חודש אחר כך באוטובוס לאילת ניר וגל חלקו מושב בעוד שאני, עייף עד מוות, תפסתי לי מושב שלם רק לעצמי ונרדמתי עליו בשלווה, מאושר לראות עד כמה שני האנשים החשובים ביותר בחיי מחבבים זה את זה.

 מאז שפגשתי את גל התחוור לי שלהיות מאוהב זה לא רק אושר ושמחה אלא גם עבודה קשה ובאמת הייתי זקוק לחופשה, אם כי ידעתי שגם באילת לא אוכל לנוח וידעתי שהכל באשמתי.

לכולם סיפרתי שאני מותש בגלל החום ובגלל שהבוס שלי מוציא לי את המיץ לפני החופש כי הוא קמצן שלא יודע לפרגן לעובדים שלו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי את האמת. מרגע שגל נישק אותי והפך לבן זוגי חוויתי סחרחורת מעייפת ומתישה של רגשות - אהבה, פחד וקנאה צורבת - שניקזו ממני את כוחותיי הנפשיים.

האשמתי בכך את עצמי וייחסתי את המערבולת הרגשית הזו לחוסר הניסיון שלי באהבה. אמנם עברתי כבר את גיל שלושים והתאהבתי כמה פעמים בגברים, אבל מעולם לא קינאתי להם, אולי כי הם לא ראו אותי ממטר ומעולם לא נגעתי באיש מהם.

גל היה בן הזוג האמיתי הראשון שלי שחלק איתי את דירתי ואת חיי, ולתמהוני גיליתי שזוגיות היא לא רק אושר צרוף של חיי מין סדירים וריחוף על ענני רומנטיקה ורודים אלא גם המון פרטים מעשיים קטנים ומציקים שצריך להתרגל אליהם. דברים כמו הרגלי אכילה, שינה ובילוי שונים משלי.

מאז שעזבתי את הבית, קצת אחרי הצבא, לא חייתי באינטימיות משפחתית עם אף אחד, ולמרות שגל היה שותף מתחשב מאוד היה לי קשה לחלק את החלל האינטימי של דירתי הקטנה עם עוד מישהו. גם כשמדובר באדם הנחמד, הנוח, הנקי והמתחשב ביותר בעולם, עדיין הנוכחות שלו במקום שבו לא היה קודם איש מעולם מסוגלת לעייף מאוד.כמו כל בני מזל בתולה גם אני מסודר ונקי בצורה פנאטית ולמזלי גל היה מלא הבנה לקשיי ובלי שהייתי צריך להגיד לו מילה הוא השתדל מאוד לא להפריע את הסדרים הקפדניים מאוד שלי ולא ללכלך או להזיז משהו בלי לבקש רשות.

מרוב התחשבות הוא היה יוצא לטיולים ארוכים באופנים או ברגל כדי להשאיר לי קצת זמן להיות לבד.

"אני הולך לטייל כדי שתהיה לך הזדמנות להתגעגע אלי." הוא היה אומר בחיוך, ולא יודע איזה מהומה הוא מטיל בנפשי מהרגע שהוא סוגר את הדלת מאחורי גבו.

כל רגע שהוא לא שהה במחיצתי היה עינוי נוראי. ברגע שלא ראיתי אותו הייתי נתקף קנאה צורבת שאכלה את נשמתי כמו חומצה, מדמיין אותו בזרועות אחרים, מנשק ואוהב גברים יפים ומוצלחים ממני, ומתייסר נוראות.

אף פעם לא חוויתי רגשות כאלו כלפי אף אחד מהגברים שנמשכתי אליהם בעבר והתביישתי בכך מאוד. הרגשתי שאני מכתים את הדבר הכי יפה וקסום שקרה לי מעודי, סבלתי מאוד ולפעמים אפילו בכיתי בסתר, מנסה להסתיר ממנו את העינויים שהמפלצת ירוקת העיניים הסבה לי.

מאמצי להסתיר את מה שהתחולל בתוכי לא הצליחו, במין חוש מופלא שלא ידעתי להסביר הוא היה מביט בפני וקורא בהן כל מה שחשתי.

"שוב פעם בכית צפי?" הוא היה מלטף את לחיי ומושך אותי אליו, מוחץ אותי בין גופו לבין דלת חדר השינה, "למה צפי? מה הבעיה?"

"כלום." הייתי אומר, מטמין את פני בכתפו, חש איך זווית המשקוף חורצת פסים בגבי, רועד בגלל קרבתו ובגלל שידעתי מה יקרה כעת.

"לא יפה לשקר צפריר." היה גל לוחש חרש באוזני, "אתה יודע מה קורה לשקרנים?"

"לא, אני לא יודע, תראה לי מה קורה לשקרנים."

הוא היה צוחק צחוק קריר ונוזלי, מפשיט מעלי את בגדי, מטיל אותי על המיטה ומראה לי מה קורה לשקרנים שלא מודים שהם מקנאים בכל מי שהוא מביט בו, מדבר איתו, נושם לידו.

ידיו החזקות והעדינות היו עושות בגופי כרצונו, ואני מצאתי את עצמי מציית לו ללא עוררין, מתענג על כל רגע גם כשהכאיב לי, בעיקר כשהכאיב לי.

אחר כך הוא היה נרדם, ראשו על כתפי, ואני הייתי שוכב ער, פוחד לזוז כדי לא להעיר אותו, מביט בפניו היפות, משווה את גופו השרירי החלק והמושלם לגופי השדוף והשעיר וחרד מהרגע שבו הוא יעזוב אותי ושוב אהיה לבד.

בלילות הוא המשיך לסבול מנדודי שינה וסיוטים, ובכל פעם שהיה מתעורר הייתי מתעורר איתו, מציע עיסויים ושתייה חמה או קרה, מנסה לנחש אם הוא מעדיף אותי שקט ומתמסר, או דברן ועליז, עושה כל מאמץ להתאים את עצמי אליו, להשביע את רצונו לגרום לו אושר, יודע עם זאת שכל מאמצי הם לשווא, שום דבר שאני יכול להציע לו לא יעזור כי אני רק צפריר הרזה העלוב והמכוער ולא ברק המושלם, אהבת חייו.

לא פלא שאחרי כמה שבועות כאלו הייתי מותש. נרדמתי על מושב הפלסטיק הדביק של האוטובוס כאילו היה מיטת פאר נוחה והצלחתי לישון בלי הפסקה כל הדרך בואכה אילת

.

ד. הסיבה האמיתית

לפני שנסענו הודעתי למלון שאנחנו צריכים עוד חדר, רצוי בסמוך לחדר הזוגי שהזמנו. הבחורה שענתה לי הבטיחה שהכל יהיה בסדר ובעונה הזו אין שום בעיה עם החדרים.

הייתי סמוך ובטוח שלא יתעוררו בעיות, אבל ברגע שנכנסנו למלון הכל השתבש.

פקיד הקבלה - הומו קטן ופלרטטני שהביט רק בגל, מתעלם בגסות רוח ממני ומניר - אמר לנו בנימת צער מעושה שיש להם לחץ בגלל איזה כנס מקצועי של רופאי שיניים מקנדה ולכן הוא יכול לתת לנו רק חדר אחד.

"אבל אנחנו שלושה!" צעקתי, ודפקתי באגרוף על הדלפק הממורט, "והודעתי לכם על זה שבוע מראש!"

"אני מאוד מצטער." חזר ושנה הפקיד בטון משועמם וחייך אל גל חיוך זנותי, אין לנו עוד חדרים."

"תשמע אתה!" צעקתי והתכוונתי להגיד לאוחצ´ה הקטנה ההיא מה דעתי על חבורת המטומטמים העלובים שמנהלים את המלון המפורעש הזה כשגל, נעים הליכות, עדין ותקיף כאחת, הניח יד מרגיעה על כתפי ונכנס לדברי, מפריע לי להתפוצץ מכעס על ההומואית הקטנה שהתחזתה בחוסר הצלחה כזה לפקיד קבלה.

"אז מה אתה מציע לנו לעשות," הוא רכן, מביט בתג השם שהתנוסס על חזהו המנופח משרירי חדר כושר של פקיד הקבלה, "אוהד?"

"יש לנו סוויטה שתעלה לכם פחות משני חדרים ויש בה די מקום לשני זוגות." עפעף אוהד בחינניות של היפופוטם מיוחם.

"נהדר." קרן אליו גל, "ממש הצלת אותנו, תודה אוהד."

"אז למה לא אמרת לנו את זה מיד!?" התפרצתי לשיחת הנימוסין שלהם. התכוונתי להגיד לאוהד עוד מילה או שתיים על אופיו, יכולתו המקצועית, והמקצוע של הנשים במשפחתו, אבל ניר ששתק עד כה בסבלנות משך אותי משם לעבר המעלית, מסנן לי לסתום כבר, ועד שגל הצטרף אלינו, מחייך בחביבות אל הבל בוי הקשיש והחרמן (עשה רושם שכל אנשי הצוות במלון ההוא היו חבורה של סוטים הומואים חרמנים) שהעמיס את חפצינו על עגלה כבר נרגעתי קצת, ואפילו אני הודיתי שהמסג´ים חינם שהוא השיג תמורת עוגמת הנפש שנגרמה לנו מהווים פיצוי נאות.

הסוויטה שקיבלנו הייתה נחמדה מאוד - חדר שינה גדול צופה לים, סלון נחמד עם ספה נפתחת נוחה – "תוכל להביא לכאן מישהו אם יתחשק לך." העיר גל לניר שהאדים במבוכה וברח לשירותים.

הייתה שם אמבטיה ענקית, ארונות בגדים מרווחים, טלוויזיה, רדיו ומיני בר גדוש בקבוקים קטנים וחמודים שלפי מחירם היו אמורים להיות גדולים יותר.

הסתדרנו מצוין, אני וגל בחדר השינה וניר בסלון, ומיד אחרי שפרקנו את המזוודות, התקלחנו, לבשנו בגדי ים ורצנו לחוף.

היה מדהים. עם גל לצידנו כבר לא היינו פרחי קיר ביישנים שעומדים בצד ורק מסתכלים איך כולם מבלים בנעימים אלא צורפנו לחבורה גדולה, רועשת ומלאת בטחון עצמי שתפסה חלק נכבד מהחוף ובלתה בנעימים בשחייה, משחק כדור עף ומטקות, ובעיקר סקירת גברים אחרים.

גל הכיר שם המון בחורים שזכרו אותו מהצבא, מתל אביב ומהשנה שבילה בלימודים בירושלים. כל אחד ממכריו הותיקים היה חייב לחבק ולנשק אותו ולספר לו המון דברים, מה שכמובן עורר את קנאתי השוצפת, אבל עם ניר לצידי, מרגיע אותי, מסיח את דעתי, ולפעמים פשוט סותם לי בכוח את הפה, הצלחתי לעבור את הקטע הזה בשלום.

גל היה נהדר כלפי, הציג אותי כחבר שלו בפני כולם, מרח אותי כל הזמן בקרם שיזוף, הקפיד שאחבוש כובע ואשתה המון מים. למיץ סירבתי כי הוא מתוק ואני הקפדתי מאוד על כמות הקלוריות שצרכתי למרות שגל שב ואמר לי שאני צנום ודקיק וחטוב, ומספיק כבר, לא עושים דיאטה בחופשה.

בערב הוזמנו למסיבת חוף שנערכה במסעדת דגים על שפת הים לכבוד יום הולדתו של מכר של גל. בבר היה שפע מהמם של יין ובירה, ואפילו אני שלא אוהב אלכוהול מצאתי את עצמי מתפתה לשתות קוקטיל צבעוני עם מטריה עליזה שטעמו היה כשל מיץ פרות.

ניר שתה בירה צ´כית מרה ובהירה בחברת בחור נחמד שהוא פגש אתמול בים וכנראה נדלק עליו, דבר שהביך אותו מאוד.

גל בילה את רוב זמנו בריקודים, ובין ריקוד אחד לשני  שתה יין ובירה, וכדי לגוון אפילו שאף קצת מנרגילה שהכילה איזה סם, אולי חשיש, לא העזתי לשאול. הוא הוריד את חולצתו ורקד רק במכנסים קצרים, נראה כמו אליל זהוב ויפה בין כל הרוקדים.

אחרי שסיימתי את הקוקטיל הרגשתי מספיק משוחרר כדי ללכת לרקוד אתו למרות שתמיד טענתי שאני מסורבל וחסר כל חוש קצב.

רקדנו והשתוללנו יחד, ואחרי עוד קוקטיל, הפעם בצבע שונה ועם מטריה אחרת, גיליתי שחוש קצב הוא דבר שמפריזים בערכו, ואפשר ליהנות יפה מאוד גם בלעדיו. מעולם לא נהניתי כל כך ממסיבה, כל כך נהניתי עד שלא שמתי לב שניר נעלם לאי שם, ורק שעתיים אחר כך, כשפרשנו לנוח כי גל התעקש שהוא הרוס והוא לא עומד יותר בקצב שלי גילינו שניר איננו.

"הוא בטח הלך עם אורי, הבחור הזה שנדבק אליו עוד בבוקר." אמר גל, אבל אני לא נרגעתי, "ניר לא היה מסתלק סתם בלי להגיד כלום." התעקשתי, ופתאום חשתי בחילה מרוב שתייה והראש התחיל לכאוב לי בגלל המוזיקה הרעשנית.

גל נדבק בדאגה שלי ובלי ויכוח הסכים ללכת למלון לחפש את ניר וכן, שם הוא היה, יושב על הרצפה, דחוק בין הספה לכורסא, חולצתו היפה והחדשה שקנה במיוחד לכבוד הנסיעה לאילת קרועה מעט, ודמעות זורמות על לחייו.

לבי זינק לגרוני מרוב חרדה. "ניר." כרעתי על ברכי לפניו ובכוח שלא ידעתי שמצוי בי משכתי אותו אלי, מושיב אותו על הספה, בודק אותו במהירות - הייתי חובש צבאי - מחפש סימן לפציעות ולחבלות פיזית.

הוא היה בריא ושלם, אבל חולצתו הייתה קרועה והוא בכה.

"מה קרה לך חמוד? מה קרה נירי?" התחננתי וחיבקתי אותו.

גל התיישב מצידו השני, הניח יד על כתפיו ושאל מה קרה עם אורי.

ניר טמן את פניו בידיו והתייפח, "הוא ניסה... הוא רצה... הוא..."

"מה? מה הוא עשה לך? אני ארצח אותו!" התפרצתי בזעם, נכון לרוץ החוצה ולעשות שפטים באותו אורי שלמען האמת עשה רושם של בחור די נחמד, קצת מבוגר מאיתנו, אבל בהחלט אדם חביב.

"תרגיע כבר צפי, אני מכיר את אורי המון שנים והוא בחור נחמד מאוד, בטח שלא אנס. כנראה שיש פה איזה אי הבנה. אולי תספר לנו בדיוק מה קרה?" שפך גל מים קרים על חמתי הבוערת.

"הוא הזמין אותי לטייל בחוץ על שפת הים וניסה לגעת בי, ניסה להוריד לי את המכנסיים וגם רצה שאני אגע בזהו שלו ו..."

"בזהו שלו?" השתומם גל בחוסר רגישות שעצבן אותי, "מה, אתה ילד קטן? אורי אוהב בחורים מהטיפוס שלך והוא רצה שתעשו קצת סקס על שפת הים, מה הקטע שלך?"

"אל תהיה דביל כזה!" התנפלתי על גל בזעם, "אתה לא יודע שניר אף פעם לא ... לא..."

"שתוק!" צעק עלי ניר בזעם, "זה לא עסקו." וברח למקלחת.

"הוא בתול?" חזר גל לדוש בנושא הרגיש הזה שהיה כקוץ בבשרו של ניר עדין הנפש והרגיש.

"כן, הוא בתול. הוא לא רק היה צריך לצאת מהארון אלא גם להפסיק להיות דתי, ודברים כאלו לוקחים הרבה זמן. לא אצל כל אחד זה הולך בקלות כמו אצלך."

"נו, די צפי, תרגיע. איך יכולתי לדעת? הבחור עוד מעט בן שלושים ומתנהג כמו ילדה בת עשר, תודה שזה קצת יוצא דופן."

"ניר הוא בחור יוצא דופן." אמרתי, "וזו מחמאה, הוא לא הולך למיטה סתם ככה עם כל אחד כמו שאר ההומואים, הוא בחור רגיש והוא בררן ו..."

"הוא בתול בגיל שלושים וזה פסיכי לגמרי, ועד שהוא מצא מישהו שנדלק דווקא על שמנגוץ שעיר כמוהו הוא ברח לו, וזה לא שיש תור של בחורים שמתים לזיין אותו. מה הקטע שלו?" "ומה הקטע שלך? הבעיה שלך שאתה שטחי כמו כל ההומואים התל אביביים המגעילים האלו!" צעקתי בחמת זעם, פגוע מאוד מדבריו שהיו אמנם האמת לאמיתה, אבל אמת פוגעת מאוד.

"אני שטחי?" נעלב גל, "ומה אתך? אתה יותר טוב? אם באמת הצורה החיצונית לא הייתה חשובה לך אני בטוח שהיית עכשיו עם ניר, לא איתי, ואם אני באמת הייתי כזה שטחי אתה חושב שהיה מצב שהייתי אתך?"

שתיקה כבדה ומביכה נפלה עלינו אחרי שהאמיתות המכוערות הללו נזרקו לחלל החדר. כל אחד מאתנו הלך לפינה אחרת של החדר ולא יכולנו להביט אחד בשני, ואז יצא ניר מהמקלחת, רק מגבת כרוכה סביב מותניו, וביקש שנפסיק בבקשה לריב בגללו.

"אנחנו לא רבים בגללך, אנחנו סתם מתווכחים ויכוח טיפשי." ניסיתי להרגיע אותו.

"אז תתחבקו שאני אראה שהתפייסתם." דרש ניר.

גל פרש לעברי את ידיו ואני חשתי אל זרועותיו וחיבקתי אותו בתחושת הקלה.

"יופי." אמר ניר בשביעות רצון, "ותדע לך שאתה צודק גל, באמת התנהגתי כמו ילד קטן וטיפש, אורי היה מאוד נחמד והחמיא לי מאוד, ורצה פשוט ששנינו נהנה יחד, אבל אני ... אני פשוט דפוק על כל הראש."

"אל תדבר שטויות, אתה לא דפוק." אמר גל בטוב לב ומשך אותו לחיבוק שלנו ונישק את פדחתו המגולחת, "אתה דובון חמוד ומתוק." אמר לו בחיבה.

"ואתה כוסון מדהים." אמר ניר לתדהמת שלשתינו, כי ניר לא נהג להתבטא ככה בדרך כלל ומשך מעליו את המגבת, ואני רוצה שאתם שניכם תלמדו אותי מה עושים ושאני אפסיק להתנהג כמו ילדה ביישנית ואהיה סוף סוף גבר."

החלפתי מבט המום עם גל שלא נראה מופתע במיוחד, למעשה היה לי רושם שהוא מסתיר רבע חיוך משועשע בזוית פיו, ולקחנו את ניר למיטה.

למרבה המזל היה עדיין די אלכוהול בדמנו כדי לעזור לנו להתגבר על המבוכה הראשונית ואחרי שהיינו ערומים ועם זקפה העניינים התנהלו בקלות מדהימה. מיד היה ברור שגל הוא בעל ניסיון רב בפעילות מסוג זה, הוא כיוון אותנו והורה לנו מה לעשות בביטחון ובעדינות תקיפה שהרגיעה אותי ואת ניר המתוח, ליטף והחמיא ואפילו התלוצץ קצת, ודאג ששנינו נגיע לסיפוק לפניו.

אחר כך אמר ניר שהוא מאוד מודה לנו ושהוא חייב להיות קצת לבד, ופרש לספה.

"אני מצטער על מה שאמרתי קודם גל, נורא כעסתי, לא התכוונתי באמת."

"זה בסדר, אתה צודק. אני מנסה להילחם בצורת המחשבה השטחית הזו, אבל קשה ללכת נגד הזרם, אתה יודע איך זה."

"כן, אני יודע."

"לא קנאת כשראית אותי עם ניר? אני יודע שאתה קצת ... שיש לך טיפה בעיה עם הנושא הזה."

"לא." שיקרתי, "עשה לי טוב לראות אתכם נהנים." וזה אפילו היה נכון במידה מסוימת, כי לתמהוני הקנאה שחשתי כשראיתי אותם נוגעים זה בזה גירתה אותי מאוד.

"שקרן." צחק גל ונשכב עלי, מחזיק בכוח את פרקי ידי מעל לראשי, "קנאת, נכון?"

"כן." הודיתי, "אבל זה היה נורא מגרה לראות אותך ... אתה יודע."

"לא, תגיד."

"זה היה נורא וגם מגרה." ס,כמתי והתחלתי להזיל דמעות בעוד הוא חודר לתוכי שוב, הפעם בכוח, זונח את ההתנהגות העדינה והמתחשבת שהפגין כשהיינו עם ניר.

"אני אוהב אותך גל." יבבתי, "אני כל כך אוהב אותך."

"אני יודע." ענה גל חרש, "אני מצטער." הוסיף והתגלגל מעלי, מצטנף בקצה המיטה בגבו אלי, סימן בדוק לכך שהוא לא רוצה שאגע בו כרגע.

"למה אתה מצטער? אתה עוד אוהב אותו?" לא היה צורך לפרט, לשנינו היה ברור שאני מתכוון לברק.

"כן, אני עוד אוהב אותו למרות שהוא העיף אותי."

"העיף אותך? אבל חשבתי שאתה עזבת אותו? במייל ששלחת לי כתבת שאתה עוזב אותו כי אתה לא יכול יותר לסבול אותו."

"זה לא היה מדויק. הוא גירש אותי, אחרת לא הייתי עוזב אותו."

"אבל למה שיקרת לי?" נדהמתי.

"כי התביישתי, הרגשתי כל כך מושפל, לא רציתי שתדע שהוא העיף אותי אז שיקרתי, אבל הסיבה האמיתית שבאתי אליך זה כי ברק העיף אותי מהבית."

"למה? למה הוא עשה לך את זה?"

"לפי מה שהוא אומר זה היה כדי להגן עלי. כל כמה חודשים היינו נבדקים ובבדיקה האחרונה הוא קיבל תשובה חיובית ואני שלילית. למחרת, כשהוא ראה שאני לא מסתלק לבד הוא ארז את כל הדברים שלי וזרק אותי החוצה."

"חיובית... שלילית..." חזרתי לאיטי על דבריו, קצת מבולבל, היה מאוד מאוחר והייתי שתוי קצת ועייף מאוד. לקח לי זמן להבין את כוונתו, אבל בסוף קלטתי למה הוא מתכוון.

"הוא לא רוצה אותך כי הוא חולה איידס?"

"כן. הוא לא רוצה להיות איתי כי אני בריא והוא לא, ועכשיו לך כבר לישון צפי, אתה עייף ומחר תכננו ללכת למצפה התת ימי. לילה טוב."

.

ה. הבוקר שאחרי

התעוררתי בבוקר כשגל קם חרש מהמיטה והתגנב למקלחת. שכבתי דומם, מעמיד פני ישן, מקשיב לקילוחי המים הזורמים על גופו, משתוקק להצטרף אליו, להעריץ במבטי ובידי את גופו הרטוב, לסבן את עורו החלק והזהוב ואם הוא עדיין רוצה בי למשוך אותו שוב למיטה, אבל התביישתי.

התביישתי כי ידעתי שניר נמצא בחדר הסמוך.

מה יכול להיות יותר מביך מלהביט באור הבוקר הבהיר בעיני אנשים שהתהוללת אתם בלי מעצורים בלילה? אל תגידו לי, אני מעדיף לא לדעת.

עצמתי בכוח את עיני והצטערתי שלא חשבתי על הבוקר שאחרי כשהנחתי לעצמי להיסחף בלילה הקודם.

גל גמר להתקלח, כעת הוא בטח מתנגב חשבתי בערגה, מצטער שהוא סגר ברוב התחשבות את דלת המקלחת מונע ממני לראות אותו ערום, ואז נשמעו לפתע צליליו של אגם הברבורים בעיבוד אלקטרוני מחריד שתמיד הצחיק אותנו - הנייד של ניר.

הוא ענה מיד ומההלו הראשון שלו ידעתי שהוא מדבר עם אימא שלו ושזו שיחה איומה במיוחד והוא זקוק לתמיכתי.

זנחתי את מזימותיי להציץ בגופו המושלם והערום של גל והלכתי אל ניר שישב על המיטה פרוע ומקומט, עיניו אדומות, ממולל את הסדין הכחול שסיפק המלון לאורחיו באצבעות עצבניות, מנסה להדוף את התקפותיה הנמרצות של הפולנייה מהגיהינום שניתכו עליו בלי שום רחמים מאז שנולד ועד עצם היום הזה.

אימא של ניר - גברת נחושה בדעתה ותקיפה עד פחד - הייתה מסתדרת נפלא עם אבא שלי - ההומופוב הבור, העקשן וגס הרוח שהתנהל בעולם כאילו הוא עדיין חי ברומניה של לפני נפילת הקומוניזם.

מוזר שהוא חי שנים כה רבות עם אישה עדינה, נעימה וליברלית כמו אימא שלי שדמתה בכל אורחותיה דווקא לאביו השקט והנחבא אל הכלים של ניר.

כמה פעמים השווינו בין המשפחות שלנו, מריצים עליהן קטעים משעשעים וצוחקים צחוק מר שהסווה את ייאושנו ממולידנו שחשו מן הסתם ייאוש דומה כלפינו.

בגלל האלימות המילולית וההתלהמות של אבא שלי הייתי חייב לעזוב את הבית מיד אחרי הצבא, משאיר את אימא לגורלה, ולמרות שהתחננתי לפניה פעמים רבות שתעזוב אותו היא התעקשה להישאר נשואה לבהמה הזו.

ניר היה סבלני ממני ועד לפני שנתיים חי עם הוריו, מנסה להתמודד עם מזגה הנוראי של אימו ולתמוך באביו ידוע הסבל. אני מניח שלולא העידוד הנמרץ שלי הוא היה גר שם עד עצם היום הזה.

אחרי שהוא עזב את הבית אימו לא דיברה איתו חצי שנה ובמקום להודות לאלוהים על החסד הזה שנעשה לו הוא לא הפסיק לנסות לפייס אותה - קנה לה מתנות יקרות שלא היה יכול להרשות לעצמו, התחנף, שלח פרחים והתקשר ללא הרף - עד שהוד מעלתה הואילה לסלוח לו על שבגיל עשרים ותשע הוא עשה מעשה והתחיל לחיות חיים של בן אדם מבוגר ועצמאי.

תיעבתי את האישה הגסה, היהירה והטיפשה הזו בכל לבי, וכל פעם שהייתי מקשיב לשיחות שלה עם ניר הייתי מתמלא חמת זעם.

"כן אימא."

"אני יודע אימא." חזר ואמר ניר בסבלנות, מעווה את פניו העוויות איומות שפירושן היה שראשו כואב מאוד והוא שואל את נפשו למות בגלל ההצקות שלה.

נעמדתי מאחוריו והתחלתי מעסה בעדינות את עורפו המכווץ ממתח. סוף סוף השיחה הסתיימה והוא הסתובב לעברי, כבש את פניו בחזי וכרך את ידיו על מותני.

"מה היא רצתה, הגורגונה מוורשה?" שאלתי.

הוא נאנח ובגופי עברה צמרמורת כשחשתי את נשימתו על עורי החשוף. "בקשתי ממך כבר מאה פעמים לא לקרוא לאימא גורגונה צפי." נזף רכות בלי שממש יתכוון לכך, "היא רק רצתה להגיד לי כמה היא דואגת לי ואוהבת לי ולספר לי מה דעתה על הבזבזנות שלי, על החברים הסוטים שלי ועל הטיפשות והטמטום שהפגנתי בכך שהחלטתי לנפוש באילת במקום לנסוע לטורקיה אתה ועם אבא." דיווח לי ניר ונאנח ואחר כך התחיל לרדת עם שפתיו הרכות והנבונות במורד חזי לעבר בטני, ועד שגל הצטרף אלינו, מדיף ריחות רעננים של סבון ושמפו הוא כבר הגיע הרבה יותר דרומה משם.

עד שהגענו לארוחת הבוקר כבר התפוגגה כל המבוכה שחשתי ולא שבה יותר עד לרגע שבו עלינו שוב לאוטובוס בדרך צפונה לעבר החיים המציאותיים שחיכו לנו בבית.

"מה נעשה כשנגיע לחיפה?" שאלתי את גל.

"ניקח מונית, נוריד את ניר בדירה שלו ונמשיך הביתה." ענה לי גל בפשטות.

"כן, אבל אני מתכוון מה נעשה אחר כך, מה נעשה עם שלושתנו?"

גל חייך ואחז בכף ידי, מלטף בעדינות את האזור הרגיש שבין אגודלי לשאר האצבעות, יודע שזה מטריף אותי.

"נמשיך לחיות כרגיל צפי, נקום בבוקר, נשתה קפה ונלך לעבודה כמו תמיד." ענה לי ניר שישב לבד במושב לפנינו, רגליו פשוטות לו קדימה בנוחיות, ומרפקו נשען על המסעד המפריד בין המושבים.

"אבל ניר..." הבטתי בו, סוקר אותו היטב, נדהם לראות עד כמה השתנה בימים האחרונים - הוא השתזף מאוד כמובן, וגם רזה מעט כי היה עסוק מכדי לאכול - אבל השינוי העיקרי שחל בו היה מין זוהר של בטחון עצמי ושביעות רצון שאפפו אותו כהילה בלתי נראית, אך מוחשית מאוד, בעיקר לי, שהיטבתי כל כך להכיר אותו.

אילת שינתה לחלוטין את התנהגותו של ניר העצור והבתולי של פעם. מבחור שמרן, ביישן וחששן, הפך למסמר המסיבה בכל מקום אליו הגיע, רודף תענוגות וזיונים שלא ידע שבעה.

למרות שמראהו לא השתנה והוא נותר גוץ עגלגל, בעל פדחת מקריחה וגוף שעיר הגישה שלו לחיים השתנתה והיא שעשתה את כל ההבדל. פתאום גברים שמו לב אליו - לתמהוני התברר שיש הרבה מאוד גברים שהמראה הדובי שלו קוסם להם מאוד - פתאום כולם ראו שהוא מצחיק, סקסי, שנון ופיקח.

"יצרנו מפלצת." התלוצצתי לא פעם כששוב הוא היה מבריז לי ולגל, משאיר אותנו לבד. חזרנו לשחזר עוד כמה פעמים את הלילה הראשון, וכל פעם הייתי חש את אותה תערובת מגרה מבחילה של קנאה מהולה בגירוי למראה הזין היפה של גל טוחן את התחת של ניר או נבלע בפיו.

את הפינאלה היינו שומרים לאחר כך, לזמן שנהיה לבד, ובסוף הוא העיר בטוב לב שהוא מעדיף להיות קצת יותר ממשחק מקדים עבורנו ועבר להשתעשע עם אחרים.

 במבט לאחור אני מבין שהנסיעה לאילת הייתה מעין קו פרשת המים ביחסים שלי עם שניהם. למרות שהמשכתי לאהוב אותם מאוד - את גל כבן זוג ומאהב, ואת ניר כידיד וכחבר הכי טוב שלי - מאז אותו שבוע באילת הם החלו להיסחף ממני ולהישמט מחיי, ושום דבר שעשיתי לא הצליח לעצור את התהליך העצוב הזה.

ניר המשיך לקרוא לי החבר הכי טוב שלו, אבל בקושי דיברנו פעם בשבוע. מאז אילת הוא נעשה עסוק מכדי לבלות איתי. יותר לא ישבנו יחד לצפות במחזות מוזיקליים ישנים, בולסים פופ קורן עד בחילה, יותר לא הלכנו לסינמטק לראות סרטים אירופיים עלומי פשר כדי שנוכל להתווכח אחר כך שעות על משמעות השתיקות והמבטים הנוגים שהחליפו הגיבורים בשחור לבן איכותי, לא קשקשנו עוד שעות בטלפון ולא החלפנו מיילים מבודחים.

בלעדיו גם העונה החדשה והמסעירה של בנות גילמור איבדה את טעמה הטוב, וחיי שקעו שוב לשיממון בדידות אפרורי.

גם גל אהובי לא הביא לי נחמה. הוא אמנם המשיך להיות הבחור הנעים והחביב שבו התאהבתי, אבל יותר לא יכולתי לשקר לעצמי – לא אותי הוא אהב אלא את ברק.

לא רבנו חלילה, המשכנו לגור יחד ואפילו עברנו לדירה גדולה יותר שלמרבה האירוניה הייתה קרובה מאוד לדירה של ניר. המשכנו לישון יחד, ולעשות סקס - לפעמים אפילו זה עם זה - בדרך כלל עם זרים שנגררו אחרי גל לדירה שלנו.

אל תבינו אותי לא נכון, החיבה ההדדית ששררה ביני לבינו, חיבה שהתחילה כשעוד היינו מכרים וירטואליים לא פגה, ולמעשה התחזקה.

גל היה חבר שלי, הוא היה לטובתי, בטחתי בו עד כדי כך שהנחתי לו לקשור אותי ולבצע בי דברים שלא הייתי מניח לאף אדם אחר בעולם לעשות. ידעתי שהוא חש כלפי חיבה אמיתית וכנה, והוא מוכן לעשות בשבילי כל מה שרק יוכל - כמה חבל שהוא לא היה מסוגל לאהוב אותי כשם שאהבתי אותו, כמו שהוא אהב את ברק.

.

ו. להיות שם בשבילו

את יום ההולדת השלושים שלי ביליתי במסיבה נתעבת במיוחד על גג תל אביבי אפלולי שורץ גברים חרמנים ושיכורים. רק אחרי שיצאנו משם לפנות בוקר, שתויים ואחוזי קבס והקאנו יחד את האלכוהול הזול שסבאנו כל הלילה, נזכר פתאום גל שאתמול היה יום הולדתי.

הוא התנצל ארוכות ואני אמרתי שגם אני שכחתי וזה לא חשוב (שקר מוחלט שנועד לשמור על גאוותי) וחודש אחר כך כנראה בגלל רגשות האשמה שחש הוא הזמין אותי לאכול איתו במסעדה יקרה לכבוד מה שהוא כינה - יום השנה לקשר שלנו.

איזה קשר? מה קשר? חשבתי במרירות בעודי מתגלח גילוח ערב לפני היציאה. הייתי במצב רוח רע מאוד באותו יום - בעצם מצב רוחי היה רע כבר זמן רב מאוד - זה סתם קשר של ניצול, הוא מנצל אותי כדי לא לישון לבד, ואני ... אני בעצם עושה אותו דבר למרות שאני ממשיך לספר לעצמי כמה אני אוהב אותו.

אם רק הייתי יכול לשוחח עם ניר על רגשותיי, לשפוך לפניו את לבי, לבכות קצת אפילו, ואחר כך להתנחם איתו בטיול לילי ממושך שיסתיים בפיצוציה של פיני השמן שמוכר את הוופלות לימון הכי טובות בעיר ... אבל ניר לא היה בעיר, נסע לקרוז הוללות ביכאטה של אחד ממכריו החדשים.

הייתי מלא רחמים עצמיים כשחשבתי על ניר, מפליג לו לאורך חופי הים התיכון, דוגם את חיי הלילה ההומואים בכל ערי החוף בהן עוגנת היכאטה המפוארת, זונח מאחוריו את ברית המכוערים שלנו, את החברות, התמיכה והידידות שהענקנו זה לזה.

זה היה מצב הרוח שלי כשהתיישבתי מול גל במסעדה הנחמדה, היקרה והמעוצבת שצריך היה להזמין בה מקומות שבוע קודם.

שמתי מפית על ברכיי ועיינתי בחוסר רצון בתפריט שהיה עמוס שמות צרפתיים מפונפנים וחסרי פשר, נמנע בעקשנות מקשר עין עם גל שניסה בכל כוחו להיות חביב וסבלני למרות מראה הפרצוף החמוץ שעטיתי על עצמי, ואז נפתחה דלת הזכוכית הצבעונית של המסעדה ופנימה נכנס הגבר הכי סקסי שראיתי בימי חיי.

רחב כתפיים, דק וחינני כרקדן פלמנגו, שחום כצועני, שחור עיניים ותלתלים, עמד בפתח וסקר את כל המסעדה, שולחן אחר שולחן, עד שעיניו נפגשו בעיניו של גל שהחוויר וקם ממקומו, מתעלם מהמפית שנשרה מברכיו, ופסע כמכושף לעבר ברק שהושיט לעברו את זרועותיו מחייך חיוך ניצחון של פיראט שהשיג סוף סוף את תיבת האוצר. 

וזה היה כמובן סוף הקשר שלנו.

ברק - זיהיתי אותו מיד מהתמונה ששמר גל מתחת לציפוי הניר של מגרת התחתונים שלו - אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהפגישה הייתה מקרית, או שאני מהווה סוג של תחרות.

נכון שגל ניסה לחזור לעצמו אחרי החיבוק והנשיקה שהעניק לו, אבל הזיוף היה מעורר רחמים ולא שכנע אפילו את הפיקולו הקטין שעבר במהירות משולחן לשולחן ואסף את הכלים המלוכלכים.

בלי להמתין להזמנה התיישב ברק מול גל על כסא שגרר לו בקלילות מעוררת קנאה (הכיסאות האלו היו עשויים מתכת וכבדים נורא) משולחן סמוך, וכשהוא מתעלם ממני כאילו הייתי שקוף שלח את כפו, אחז בעדינות בפרק ידו של גל והביט בשעון שלו - שעון יקר למראה עם חגורת עור שחורה ורכה שגל ענד רק בהזדמנויות מיוחדות ושמר באותה מגרת תחתונים ליד הצילום של ברק.

"אני רואה שאתה עדיין עונד את השעון שנתתי לך." אמר בקול שקט ורך שכאילו ליטף את אוזני של השומע מבפנים. אפילו אני קיבלתי צמרמורת מהקול שלו, רק אלוהים יודע מה התרחש אצל גל המסכן.

"רוצה אותו חזרה?" שאל גל בהתגרות ומשך ממנו את ידו, מחביא אותה בחיקו.

ברק רכן קלות לעברו ובתנועה זריזה ותקיפה החזיר לעצמו את השליטה על ידו של גל. "לא את השעון אני רוצה אלא אותך." אמר בנחת.

את השמחה שנדלקה על פניו של גל ראה גם הקבצן העיוור שעמד מהצד השני של הרחוב, אבל הוא המשיך לשחק אותה קשה להשגה והזכיר לברק שהוא זה ששילח אותו מעל פניו.

"עשיתי את זה כדי להגן עליך גלי." הסביר ברק, "חשבתי שאני עומד למות. פחדתי פחד מוות להדביק אותך. אני עדיין פוחד מזה, אבל כיום אני יודע יותר על המחלה הזו, אני יודע שאני לא אמות כל כך מהר כמו שחשבתי. הפסקתי לעשן ולשתות ואני מרגיש מצוין ומתפקד כרגיל עם התרופות. הרופאים מאוד מרוצים ממני, גם אני הייתי צריך להיות מרוצה שניצלתי ממוות, אבל אני אומלל. אני מרגיש שאין שום טעם להתאמץ ולחיות אם אני לא יכול להיות אתך."

אני מודה שלא ממש התרשמתי מדבריו של ברק שנשמעו לי כמו דקלום מוכן היטב מראש ולא ריגשו אותי כלל, אבל מסתבר שהנאום נוטף הפאתוס הזה היה בדיוק הדבר הנכון להגיד לגל.

הוא נמס כולו לשמע וידויו של ברק, הביט בו בעיניים לחות מדמעות, הושיט לו גם את ידו השניה, ובקושי שם לב שהסתלקתי משם.

אחר כך הוא סיפר לי שברק הוסיף ונאם על השינוי שחולל הוירוס הזה בחייו, ואיך הוא הפך אותם מן הקצה אל הקצה, ומהולל חסר מצפון שרק רודף אחרי הזיון הבא הוא נעשה בן אדם מיושב ומתון שרק רוצה שקט ושלווה. גבר שסוף סוף הבין שאהבה לבן אדם אחד שווה יותר מאלף זיונים חסרי משמעות.

"ברק סיפר לי שהוא הפסיק עם הסמים, השתייה, השלישיות והמסיבות." בישר לי גל, עולה על גדותיו מרוב אושר, "הוא קנה בית עם גינה ויש לו חתול סיאמי, כל מה שהוא צריך זה אותי כדי שהחיים שלו יהיו מושלמים."

"אבל הוא חולה איידס גל. חשבת על זה? אתה יודע מה זה לחיות עם חולה איידס שיכול למות לך כל רגע? בן אדם שיצטרך לקחת תרופות כל החיים ?" ניסיתי להכניס אותו קצת לפרופורציות. "חשבת על הסכנות שבחיים כאלו? לא יפריע לך שתמיד תצטרך קונדום ואף פעם לא תוכלו להיות ספונטניים ופשוט לזרום עם הרגע?"

"היה לי מספיק מספונטניות. ככה הוא נדבק, מרוב שהיה ספונטני וזורם. לא אכפת לי שיהיה לי קשה, ולא אכפת לי אם הוא יחלה ויצטרך טיפול. אני אוהב אותו. תמיד אהבתי רק אותו."

"ומה איתי גל?" שאלתי, מנסה לכבוש את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.

הוא נאנח והתיישב לצידי, כורך יד חמה ומנחמת על כתפי. "אתה היית נהדר צפריר, היית חבר נפלא. תומך ומקסים ונדיב. אני תמיד אוהב אותך, אבל ... אתה יודע..."

"כן. אני יודע. תמיד ידעתי." השפלתי את ראשי אל ברכי וקיוויתי שהוא ילך כבר ויקח איתו את פניו הקורנות מאושר ואת החיוך הזורח שלו.

אם רק חצי מהשבחים שהעתיר עלי היו נכונים הייתי צריך לשמוח בשמחתו, אבל לא יכולתי. קנאתי נורא והרגשתי מרירות ועצב. לא יכולתי לשאת את מראה פניו הפורחים מרוב שמחה. הוא אף פעם לא נראה ככה בגללי, אפילו לא פעם אחת, אבל מספיק שברק הזה רומז לו באצבע קטנה ומיד הוא...

ברחתי למקלחת, הטמנתי את פני במגבת הכחולה של גל ובכיתי כמו ילד.

כשיצאתי משם סוף סוף - עיני אדומות וגרוני ניחר מבכי - גל, על כל חפציו, נעלמו מהדירה שהייתה פעם של שנינו, ורק המגבת הכחולה שלו, רטובה מדמעותיי, נשארה אחריו.

הוא השאיר לי מכתב התנצלות ארוך, רגיש ומלא כוונות טובות. היו בו המון תודות, איחולים והצהרות חיבה וידידות נצח, אבל במשפט המסכם הוא כתב – הוא אהבת חיי והוא חולה וזקוק לי שאהיה שם בשבילו. עם כל חוסר הרצון שלי להכאיב לך שנינו יודעים שזה הדבר הנכון לעשותו. הלוואי והייתי יכול לאהוב אותך כפי שאני אוהב אותו, אבל זה בלתי אפשרי, אני שייך רק לו, תמיד הייתי שלו, ואני חושב שתמיד ידעת את זה. אני מקווה שתסלח לי ויום אחד תהיה מאושר כמו שאני מאושר ברגע זה.

.

ז. אתה לא לבד

אחרי שהוא הלך התפרקתי לגמרי. נכון, תמיד ידעתי שהוא לא אוהב אותי כמו שהוא אוהב את ברק, אבל כל כך אהבתי את העובדה שיש לי חבר יפה ושווה שיכולתי להתגאות בו, אהבתי את הסקס איתו, אהבתי לישון איתו, אהבתי להיות חלק מזוג. אפילו לקנא לו אהבתי. גם אחרי שהבנתי שהוא לעולם לא יאהב אותי כמו שאני אוהב אותו המשכתי ליהנות מהחיים איתו, לשמוח שאני חלק מחייו.

יש אנשים שלא אכפת להם לחיות לבד, שמסוגלים להיות בודדים וליהנות מהחופש שהבדידות מעניקה להם, אני לא אחד מהם. הייתי כל כך לבד פתאום.

הדבר היחיד ששמר על שפיות דעתי באותם ימים איומים הייתה הידיעה שניר יחזור ואוכל לספר לו הכל ולבכות על כתפו. פינטזתי איך הוא יחבק וינחם אותי, יכרוך ידים חמות סביבי ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושעוד אזכה לאהוב ולהיות אהוב.

זה לא קרה, כלומר כן, ניר חזר, אבל לא לבד אלא עם רומן - בחור צעיר ממנו בעשר שנים שהוא פגש בהפלגה.

ניר היה מסוחרר ממנו לגמרי, ומיד כשראיתי אותם יחד ידעתי שני דברים - שאין שום סיכוי שאוכל לדבר עם ניר עם כל הלב ולגרום לכך שהוא יקשיב לבעיות שלי, ושרומן הצעיר והיפה לא אוהב את ניר אלא רק מעוניין במקום לינה חינם ובחשבון בנק שאפשר להתעלק עליו.

ברור היה לי מיד שאם אגיד משהו ניר לא יאמין לי ואפילו ישנא אותי.

נכון, ברית הלא מתאימים שכרתנו פעם גוועה, אבל לכל הפחות נותרנו מעין ידידים ולא רציתי להרוס את המעט שנותר ולכן שתקתי, חייכתי בנימוס, איחלתי להם כל טוב וחזרתי לחיי הבדידות שלי.

את הדירה הגדולה מידי בשבילי השכרתי, ובמקומה עברתי לדירונת פעוטה בקריות וניסיתי להמשיך בחיי.

לא הצלחתי בכך.

ניר ואני כמעט שלא דיברנו יותר, והקשר ביני לבין גל הפך מסורבל ומעיק. הוא דווקא ניסה כמיטב יכולתו להמשיך להיות ידידי והתאמץ לגרום לי לחבב את ברק שבאמת היה בחור נחמד, בעיקר עכשיו, אחרי שנעשה נשא, התיישב בדעתו והפסיק לחיות מזיון לזיון, אבל זה כאב מידי.

הם היו מאוהבים מידי, יפים מידי מכדי שאוכל לחוש נוח איתם.

התגעגעתי כל כך לניר של פעם, לבחור הנחמד המצחיק והשמנמן שהבין את כל בדיחות בנות גילמור שלי ואהב את כל השירים והמחזות שאני אהבתי. ניר שידע בעל פה את כל שירי שלמה המלך ושלמי הסנדלר וחשב שאלתרמן גאון וש´שחקי שחקי´ הוא השיר הכי יפה בעולם, שהעריץ את נחמה הנדל ואת חווה אלברשטיין - "המלכה" היה מקפיד להוסיף תמיד אחרי שאמר את שמה - ותמיד הצליח להצחיק אותי עם בדיחות הלא מתאים שלו והבעות פרח הקיר הבישן שעשה בכל פעם שנקלענו לחברה שלא הייתה לטעמו.

לא הצלחתי לחבב את ניר החדש החטוב והרזה שפניו נראו חלולות ומתוחות, וששתה רק מים מינראליים והקפיד על סוכרזית בנס קפה שלו עם החלב חצי אחוז שומן, בלי עוגה כמובן. רציתי חזרה את ניר, החבר שלי שאף פעם לא חשב אם מה שהוא לובש מתאים או אפנתי, ושזלל וופלות לימון ובמבה עם מילקי כאילו לא ידע מה זה קלוריות.

אחרי הפרידה מגל אכלתי כדי להתנחם ולמרבה הפלא לא הפכתי לשק שומן כמו שחששתי תמיד, אולי כי גיליתי את הנחמה שבספורט ופקדתי בקביעות את חדר הכושר השכונתי שהיה הומופובי עד לדיכאון, אבל יעיל מאוד בפריקת אנרגיות ותסכולים. אחרי כמה חודשים התמלאתי מעט והייתי כמעט שרירי, אבל עדיין בודד מאוד ועצוב מאוד, ובין לבין גם נעשיתי חרמן מאוד.

יכולתי לחזור להרפתקאות המתועבות בגנים אפלים ולניסיונות המדכאים למצוא מישהו באטרף או באתר וירטואלי אחר, כמעט שעשיתי את זה, אבל הבעיה היא שאחרי שאתה יודע איך זה מרגיש לאהוב באמת מישהו הרעיון שתניח לאדם זר לפרוק על גופך את תאוותיו בשעה שאתה מבצע בו בדיוק אותו דבר ואחר כך שניכם נפרדים זה מזה בידיעה ששוב לא תיפגשו גרמה לי בחילה.

כל זמן שלא ידעתי כמה מתוקה וטובה היא האהבה יכולתי להגיד לעצמי שזה סתם שקר גס של כל מיני משוררים רומנטיים, אבל כיום כבר ידעתי את האמת ולא יכולתי עוד להסתפק בתחליף עלוב.

במקום זה פרקתי את מרצי על המכשירים החבוטים בחדר הכושר וכשגם בכך לא היה די נתתי לאצבעות ללכת במקומי. אחר כך הייתי נרדם, עצוב ובודד, וחולם על מישהו חמים ואוהב שיחבק אותי לפני השינה, יאחל לי לילה טוב ויתעורר לצידי בבוקר. 

ואז, באחר צהרים חמסיני ומאובק אחד שנפל עלינו קצת לפני פסח כדי לחרב לעקרות הבית המסורות את ניקיונות החג חזרתי מהעבודה עייף וצמא ועצוב מהרגיל ומצאתי את ניר יושב על המדרגות המוליכות לדירתי, נובר בלהיטות בחבילה גדולה של ופלות בטעם לימון ושוטף אותן עם מיץ תפוחים לא מוגז - המשקה שהיה חביב עליו בזמנו, לפני שהפך לצרכן אנין של מים מינראליים תוצרת חוץ, נטולי קלוריות, נתרן וטעם.

"שלום מר רגב? במה זכיתי לכבוד הזה?" שאלתי ביותר משמץ לגלוג.

לא התראינו כבר כמעט חודש, ושתי ההודעות האחרונות שהותרתי במשיבון שלו נותרו ללא מענה. התכוונתי להוסיף ולהעיר משהו לא נחמד על זה שחברים לא מסננים חברים, אבל ברגע שראיתי את פניו ההערה המתחכמת שלי נמחקה ממוחי.

הוא נראה בדיוק כמו שאני הרגשתי אחרי שגל עזב וידעתי שהתחשבנויות קטנוניות זה הדבר האחרון שהוא זקוק לו כרגע.

התיישבתי איפה לצידו על המדרגות, לקחתי ופל אחד ונגסתי בו הטעם המתוק חמצמץ החזיר אלי באחת את זיכרון החברות האמיצה שלנו וכל המרירות שצברתי בליבי כנגדו נעלמה. זה היה ניר, החבר הכי טוב שלי, והוא היה זקוק לי כעת.

"אז מה ניר, החלטת שאתה צריך את עזרתי כדי לחסל את כל החמץ שיש לך בבית?" הערתי כבדרך אגב ולקחתי לי שלוק מפחית המיץ שלו.

המיץ היה מוגז!! ניר תעב מיץ מוגז! הוא היה מוכן לגווע בצמא ולא לשתות משקה עם גזים.

"אני לא מאמין!" צעקתי, "מה קרה לך? איך זה יכול להיות?" כרכתי זרוע סביב כתפו וטלטלתי אותו מעט, "בסדר, עכשיו תגיד מי אתה ומה עשית לניר - החבר הכי טוב שלי?"

במקום לחייך אלי כפי שקיוויתי שיעשה הוא עצם את עיניו בהבעת ייאוש ודמעות החלו לזלוג על לחייו החלולות שפעם היו שמנמנות וחלקות.

"צפי..." התייפח, "צפריר, אני כל כך מצטער צפי, אני..." הוא הניח את ראשו על כתפי ובכה כמו ילד, לא מסוגל להמשיך לדבר.

"קדימה, בוא ניכנס." הקמתי אותו, "סיפקנו כבר מספיק חומר רכילות לשכנות, בוא חמוד."

משכתי אותו לדירה ושם, בין התייפחות להתנצלות, הוא סיפר לי את כל הסיפור העגום והלא כל כך מפתיע – מסתבר שרומן הצעיר והיפה לא היה (הפתעה! הפתעה!) מאוהב בו, ואפילו לא חיבב אותו במיוחד. הוא קם ועזב אותו יום בהיר אחד לוקח איתו כל דבר ערך שיכול היה להניח עליו את ידיו כולל כל המזומן בחשבון הבנק של ניר וכרטיסי האשראי שלו, המחשב החדש ואפילו את המשקולות שבהן היה ניר מתאמן בבית.

"אני המום, היו לך משקולות גם בבית? אתה בטוח שאתה ניר ולא איזה חייזר?" נדהמתי.

ניר התחיל לצחוק צחוק רווי דמעות תוך שהוא מספר לי שאין לו כסף אפילו לשלם שכר דירה לחודש הבא.

"מצוין." אמרתי, "תמיד חשבתי שהדירה שלך היא חור ושאתה משלם עליה יותר מידי. בוא ניסע לקחת את הבגדים שלך ולבשר לבעל הבית האנטיפת שלך שהוא נפטר ממך סוף סוף."

ניר שטף את פניו, קינח את חוטמו ויחד נסענו לדירה שלו לאסוף את מעט החפצים שנותרו ברשותו - בעיקר בגדים ודיסקים של מחזות זמר שהחבר הגנב שלו תעב עד כדי כך שאפילו לא טרח לגנוב אותם.

בדרך לדירה שלו ניסה ניר להתנצל שוב ואמר לי שהוא הרגיש עד כמה התאכזבתי כשלא תמך בי אחרי עזיבתו של גל והודה, מבויש עד עמקי נשמתו, שהוא התרחק ממני כי קינא לחבר הצעיר והיפה שלו וחשש שאני אגנוב לו אותו.

"לא הייתי נוגע בו אפילו במוט של מטאטא." אמרתי, "מיד ראיתי איזה טיפוס נצלן ושפל הוא."

"למה לא אמרת כלום?"

"ואם הייתי אומר היית מאמין לי? חשבת מהזין לא מהמוח. העדפתי לשתוק ולא לריב אתך, נורא התגעגעתי אליך ניר."

"גם אני התגעגעתי צפי, הייתי חרא של חבר, אבל התגעגעתי אליך כל כך. הוא היה נורא יפה ואף אחד לא ידע למצוץ לי כל כך טוב כמוהו, אבל איזה מטומטם שהוא היה, אלוהים ישמור! רק בגדים ובילויים היו לו בראש. את אלתרמן הוא בכלל לא הכיר, ובחיים הוא לא שמע את שלמה המלך ושלמי הסנדלר. איך יכולתי לבזבז עליו כל כך הרבה זמן וכסף?"

"זה קורה לכל אחד ניר, גם אני ידעתי שגל לא אוהב אותי באמת ובכל זאת..."

"אבל גל היה לפחות מתוק ונחמד אליך. ואני הייתי כל כך קר כלפיך כשהוא עזב, מה שרומן עשה לי זה העונש שלי שהייתי כזה חבר מגעיל."

"לא, זה לא עונש ניר. זה פשוט דבר שקורה לפעמים. לא נורא, העיקר שאנחנו שוב ביחד." עודדתי אותו, "קדימה, תן חיוך, לא ניתן לאף אחד מהיפיופים האלו לשבור אותנו ניר."

"אתה צודק, לא ניתן להם." אמר ניר בעגמומיות, אבל לפחות הוא הפסיק לבכות ואפילו ניסה לחייך.

אספנו את בגדיו, סגרנו חשבונות עם בעל הבית שלא הצטער כלל על לכתו, ובדרך חזרה הביתה לקחנו עותק של המחזמר "שיקאגו" ועוד באותו ערב, מעל קערת פופקורן עם המון חמאה ומלח, כרתנו מחדש את ברית הידידות הישנה שלנו - ברית המכוערים והלא מתאימים.

.

ח. כן מתאים 

וככה חזרנו להיות חברים וגם שותפים לדירה. נכון, ניר לא היה שותף נוח כמו גל ולא פעם הייתי צורח עליו שיפסיק לפזר גרביים מלוכלכות בחדר, ומעיר לו שלא מספיק לשים כלים מלוכלכים בכיור, צריך גם לשטוף אותם, אבל למרות החיכוכים הקטנים הללו העדפתי את נוכחותו על פני הבדידות.

היינו רבים וכועסים מידי פעם, אבל אחר כך נרגעים, מתנצלים ומסיימים כל מריבה בהתפייסות מתוקה.

לפי התכנון ניר היה צריך לישון על הספה בסלון, אבל משום מה זה לא הסתייע. בערב הראשון היינו עייפים מכדי לסדר אותה ולכן הוא צנח על המיטה לצידי ונרדם, ובערב השני היו עליה המון חפצים שעוד לא נמצא להם מקום והוא שוב נרדם לצידי, וביום שאחריו... לא זוכר כבר מה הייתה הסיבה, אבל אחרי כמה ימים זה כבר הפך לסידור קבוע ונוח למדי.

היינו אומרים זה לזה לילה טוב ונרדמים מהר, אבל במשך הלילה, באורח פלאי היינו נוהגים להתקרב לאט לאט זה לזה ובבקרים הייתי מוצא את עצמי מחבק את ניר שחזר והתעגל מעט - אם כי מעולם לא חזר להיות הדובון השמנמן שהיה פעם - לוחץ אל ישבנו החלקלק את אברי ומניח לו לחכך את הזין שלו בכף ידי.

בפעמים הראשונות העמדתי פנים שאני מנומנם ולא ממש מודע למה שקורה, אבל אחרי כמה פעמים זה נעשה מגוחך. כמה זמן אפשר להתעלם ממה שבצענו זה בזה בשעות הקטנות של לפני עלות השחר?

בוקר שבת אחד אזרתי עוז, שיניתי את הרוטינה הקבועה וניסיתי לקחת את אברו העבה והנחמד לפי. לתמהוני הוא עצר בעדי בתנועת יד, וכששאלתי מה הבעיה סירב לענות וכבש את פניו בכרית.

"מה? לעשות מותר, אבל לדבר אסור?!" התפרצתי, "עוד לא יצאת מהשטויות האלו ניר, או שאתה חושב שאני באמת מאמין שישנת בבקרים האחרונים ולא שמת לב מה אנחנו עושים? כי אני בטח שלא ישנתי!"

הוא התיישב ונעץ בי מבט מוזר. "זה מה שאתה חושב עלי? שאני... שאני טיפוס כזה?"

"אין לי כבר מושג איזה מין טיפוס אתה." אמרתי בכעס, מרגיש מאוכזב ועייף מכל המשחקים הללו. "אנחנו ישנים יחד כבר כמעט חודש ניר, שיחקנו אחד עם זקפת הבוקר של השני בלי לדבר על זה מספיק זמן. אתה לא חושב שזה פשוט אידיוטי אחרי כל הזמן שאנחנו מכירים זה את זה?"

"זה באמת היה אידיוטי, לשתוק כל הזמן, אני מצטער צפי, אבל ..."

"אבל מה? מה הבעיה?"

הוא האדים, הסב ממני את פניו, נושך את שפתיו כמנהגו תמיד כשהיה נבוך והמשיך לשתוק.

"תכף תגיד שלא מתאים לך אחד שנראה כמוני?!" התרתחתי, מתוסכל מאוד מההתנהגות המשונה שלו. "קדימה, תגיד את זה! שמעתי ´לא מתאים´ ממספיק בחורים, עוד ´לא מתאים´ אחד לא ישבור אותי!" צעקתי עליו, "קדימה, תסתכל לי בעיניים ותגיד את זה!"

"אתה כזה דביל צפריר, איך יכול להיות שאני מאוהב בבן אדם סתום כמוך?" אמר ניר והסתכל לי ישר בעיניים.

"בדיוק כמו שאני יכול להיות מאוהב במטומטם כמוך." עניתי לו מיד, ושנינו פרצנו בצחוק והתנפלנו זה על זה, ובפעם הראשונה בחיינו (אם כי אני שמח לבשר לכם שבהחלט לא האחרונה) התנשקנו ולא הפסקנו עד ששוב ניסיתי להתקדם הלאה ושוב עצר אותי ניר ואמר בצער שאי אפשר כי אין לו קונדומים.

"גם לי לא." נזכרתי, "אבל... רק רגע."

בדקתי ביומן שלי ונזכרתי שבאמת הגיע הזמן לעשות שוב בדיקת איידס. עשיתי אחת מיד אחרי שגל עזב ומאז עברו כבר שלושה חודשים והגיע הזמן לעוד בדיקה אחת.

"אתה עושה בדיקת איידס כל שלושה חודשים?" התפעל ניר.

"בערך, לא תמיד אני כל כך מקפיד, אבל גל הרי חי קודם עם ברק שהוא נשא ולמרות שנזהרנו בכל זאת כדאי להיבדק. מתי אתה נבדקת לאחרונה ניר?"

ניר התפתל, הסמיק וניסה להשתמט מתשובה, אבל אני כבר הכרתי טוב את כל התחבולות שלו ולא ויתרתי לו ובסוף הוא נאלץ להודות שהוא מעולם לא נבדק.

"מה?!" נחרדתי, "אבל הטיול לאילת היה כבר לפני יותר משנה ניר! ומאז בטח שכבת כבר עם איזה ... עם כמה בחורים היית מאז?"

ניר האדים כמו שרק בחור שגדל בבית דתי יכול להאדים משאלה כזו והודה שאין לו מושג כי הוא היה שיכור הרבה פעמים והוא גם לא בטוח שתמיד הוא שם קונדום.

"אני לא מאמין!" צרחתי, "אתה באמת מטומטם ניר! מה לעזאזל חשבת לעצמך?"

ניר ברח למקלחת ובכה שם לתוך המגבת שלו - ואני שחשבתי שזה הפטנט המיוחד שלי - עד שבאתי להתנצל לפניו שצעקתי עליו, חיבקתי וניחמתי אותו, והבטחתי לו שכבר מחר בבוקר נלך לעשות בדיקה.

"מחר?" החוויר ניר, "מה בוער? למה כל כך מהר?"

"כי זה בוער, הייתי הולך עוד היום אם לא היה שבת. היית צריך להיבדק כבר לפני שנה, מה עובר עליך?"

"אני פוחד." הודה ניר.

"זה לא נורא חמוד, היום מקבלים תשובה עוד באותו יום ואני אהיה אתך כל הזמן. אל תפחד."

"אתה לא מבין." רטטו שפתיו של ניר, "אני לא פוחד מהתשובה, אני פוחד מהדקירה."

"מזה אתה פוחד? מדקירת מחט? מה אתה, ילד קטן?" נדהמתי.

"אני לא יכול לשלוט בזה, אני מתעלף כשאני רואה דם והדקירה כואבת נורא, אני עוד זוכר כמה זה כאב כשעשו לי חיסון בבית ספר." מחה ניר, ונעלב כשפרצתי בצחוק.

למחרת הוא שוב ניסה לספר סיפורים שכואבת לו הבטן, והגרון שורף לו, והוא עייף, ואולי נלך מחר? אבל אני התעקשתי כמו פרד וגררתי אותו ממש בכוח למרפאה.

גם בחדר הבדיקות הוא עשה לי בושות וניסה לברוח, למזלי הרופא היה מספיק אוהד ונחמד כדי לתת לי לשבת לצידו ולתת לו יד, וסוף סוף עשו לו את הבדיקה ואפילו נתנו לו סוכרייה כי הוא לא בכה.

היו לנו כמה שעות לשרוף עד שנקבל תשובה אז הלכנו לסרט ואחר כך למסעדה, וכל אותו

הזמן קנטרתי אותו בלי רחמים על פחדנותו הילדותית, צוחק ומדבר ועושה הצגות של בן אדם חסר דאגות בחיים כדי לא לחשוף את העובדה שאני מתוח ומבוהל מאוד, כמו שהייתי תמיד עד שקיבלתי תשובה שלילית.

כרגיל סתם התעצבנתי וגם הפעם קיבלתי תשובה שלילית, אבל ניר לא.

"אני מצטער נורא." אמר הרופא, "אבל התשובה שלך חיובית."

למרבה הפלא מי שנשבר והתמוטט הפעם הייתי אני, ודווקא ניר שפחד כמו תינוק מדקירת מחט נשאר רגוע לגמרי.

"תהיה גבר ותפסיק לבכות." פקד עלי בקשיחות מפתיעה, "אני לא יכול להתרכז כשאתה מתפרק לי ככה."

"אולי באמת עדיף שתצא החוצה צפריר." הציע הרופא ברוך, "יש לי הרבה דברים חשובים להסביר לניר."

"חכה לי בחוץ ותנסה להירגע חמוד." חיבק אותי ניר ודחף אותי בעדינות החוצה.

ישבתי על הספסל, אומלל ומוכה יגון, עד שהתעשתי קצת ואז, כמעט בלי לחשוב על זה, מצאתי את עצמי מחייג את מספרו של גל כדי שיספר לי איך זה להיות חבר של נשא.

גל היה נהדר כמו תמיד, ואחרי שהביע צער בכנות אך בקצרה נתן לי המון עצות מעשיות  שהעיקרית בהן הייתה לא להתייחס לניר כאל חולה אלא להמשיך לראות בו אותו בן אדם שהיה פעם ולהמשיך לאהוב אותו כמו קודם.

"אני נורא שמח שאתם יחד עכשיו." הפתיע אותי, "תמיד חשבתי שאתם נורא מתאימים זה לזה והתפלאתי למה אתם לא זוג. מיד כשפגשתי את ניר חשבתי שאתם ממש חמודים יחד. איך לא ראיתם את זה מיד?"

"לא יודע למה, אולי כי כל הזמן שמענו מכל מי שרצינו ´לא מתאים´ והנה עכשיו, כשסוף סוף התגברנו על השטות הזו ומצאנו אחד את השני ...." לא יכולתי להתאפק ושוב פרצתי בבכי, "אני כל כך אוהב אותו, אני נורא פוחד שהוא ימות." התייפחתי.

"חכה שם, אנחנו מיד מגיעים." פקד עלי גל, ורבע שעה אחר כך, עוד לפני שניר יצא מחדר הרופא, הם כבר היו איתי, תומכים בי ומעודדים אותי.

"כל אחד עלול למות כל רגע מכל סיבה שהיא." פרס לפני ברק את משנתו, "זו בדיוק הסיבה לנצל כל רגע ולא לבזבז את החיים על שטויות כמו רדיפה אחרי ריבועים בבטן, מסיבות וזיונים."

בעוד הוא מסביר לי כמה חשוב לא לאבד תקווה, להמשיך לחיות טוב ובריא ולשמור בכל מחיר על משטר תרופות יצא ניר מחדרו של הרופא עמוס במרשמים וטפסי בדיקה והופתע לראות אותנו ממתינים לו.

"חשבתי שתלך." אמר, "אני לא בטוח שאני הייתי נשאר אם המצב היה הפוך."

"שתוק כבר!" התרגזתי "למה אתה טיפש כזה? אף אחד לא הולך לשום מקום ושלא תעז למות לי עכשיו אחרי שמצאתי אותך!"

ניר התחיל לצחוק וחיבק אותי, "אל תדאג, אני לא הולך למות כל כך מהר, לא אחרי שסוף סוף מצאתי משהו שחושב שאני כן מתאים."

 בזה תם הסיפור שלנו אם כי לא נשלם. יש אולי שיחשבו שזה טראגי שגילינו שניר חולה דווקא אחרי שהבנו שאנחנו מאוהבים זה בזה, אבל אני מעדיף להיות חיובי ולחשוב על המזל שהיה לנו – מזל שהבנתי שאני מאוהב בו ורוצה אותו, ומזל שהוא היה אחראי מספיק לגלות לי שהוא לא נבדק מעולם, ומזל שהתעקשתי שהוא ייבדק ושגילינו בזמן את הנשאות שלו, ושהספקנו להתחיל לתת לו תרופות לפני שמצבו הדרדר, והכי חשוב, איזה מזל שגילינו סוף סוף שזה כן מתאים, מתאים לנו מאוד להיות יחד.