סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 


 

פרולוג

כשנרי סיפר לי שהוא עובר לקריה ידעתי ששום דבר טוב לא יצא מזה. לפני חמש שנים בערך, כשהייתי בגילו של נרי, חייתי כמה חודשים בתל אביב וחזרתי הביתה לקריות עם הזנב בין הרגליים ועם איידס.

מאז פחדתי מהעיר בלי הפסקה, ראיתי בה מקור כל רע והקפדתי לשמור ממנה מרחק. לדעתי הסתדרתי בחיים יפה מאוד גם בלי המקום ההוא - מצאתי לי עבודה לא רעה, קניתי בית שאת המשכנתא עליו שילמתי יחד עם נרי, היו לי חברים טובים, הייתה קבוצת התמיכה שלי לנשאים שנפגשה כל יום שישי בצהרים והשלמתי עם המשפחה.

בזמנו, כשהייתי צעיר שחצן, זלזלתי בבני משפחתי. חשבתי שהם פרובינציאליים, לא משכילים, לא מתוחכמים מספיק בשביל בחור פיקח כמוני.

כיום אני חכם יותר. אני מבין שמה שבאמת חשוב זה שהם אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני וגם כשהם מרגיזים אותי לפעמים אני אומר לעצמי שמשפחה לא בוחרים, ובטח גם אני מרגיז אותם מידי פעם.

היחידה שלא היה לי קשר טוב איתה הייתה אחותי הצעירה, אבל מאז שהיא חזרה בתשובה והתחתנה היא התרחקה מכולם, לא רק ממני, ככה שלא לקחתי את זה  באופן אישי.

ואז, אחרי תקופה טובה ושקטה הכל התחיל פתאום להשתנות. זה התחיל עם ההחלטה של חיל האוויר להעביר את נרי מרמת דוד לקריה בתל אביב. לא אהבתי את הרעיון שהוא יבוא הביתה רק בסופי שבוע, אבל נרי הסביר לי שכשאתה בקבע אתה הולך לאן ששולחים אותך וזה רק עניין זמני.

כמה ימים אחר כך סבתא נכנעה לגילה המופלג והסכימה סוף סוף ללכת לבית אבות. יומיים אחרי שאבא ואימא התחילו לחפש קונה לדירה שלה מצאתי פתאום בחצר צרור מפתחות זר עם מחזיק מפתחות ורדרד, ובעקבות אותו מחזיק מטופש אני ונרי נפרדנו, ואז אחותי ברחה מבעלה והבלוג המשעמם והמנומנם שלי נעשה פתאום מעניין מידי.

הפעם זה סופי

"אז מה? שוב נפרדתם?" שואל בוריס, מוזג לי מיץ מנגו, מציע לחזק אותו בוודקה ומחייך לנפשו כשאני מסרב בבהלה.

"אני חושב שהפעם זה סופי." אני אומר, והוא מגחך ולוגם מהבירה שלו. "תזכיר לי כמה פעמים שמעתי את זה מאז שאתם יחד?"

"אני יודע שאמרתי את זה אלף פעמים לפחות, אבל הפעם..."

"נו, מה הוא עשה הפעם, התימני הנוראי שלך?" הוא שואל באנחה ומגלגל את עיניו בלאות.

"ידעתי שהוא ישתולל בתל אביב, אבל הפעם הוא ממש הגזים." אני עונה ברצינות, מתעלם מהלעג שבקולו.

בוריס מנסה להפסיק לחייך ומעלה על פניו הבעה אוהדת. "נו, ספר לי מה קרה דוצ`ינקה?"

"מצאתי צרור מפתחות," אני מתחיל בסיפורי ושוב משתתק. בוריס חבר מאוד ותיק, אין לי חבר קרוב יותר ממנו, אבל אפילו ממנו אני מתבייש מהטיפשות שגיליתי הפעם.

"נו, מה קרה חמוד? ספר לבוריס." הפעם האהדה שבקולו אמיתית לגמרי.

"מצאתי את המפתחות על הרחבה מתחת לחבלי הכביסה שלנו. למפתחות היה מחובר מחזיק מצועצע צבעוני כזה וחשבתי... הייתי בטוח שדבר כזה שייך לאחד האוחצ`ות של ליאור וכמו טיפש הלכתי ושאלתי אותם אחד אחד אם זה שלהם.

"וזה לא היה?"

"לא. כולם אמרו שזה לא שלהם ואז צלצל הטלפון ואיזה אחד... טיפוס מגעיל אחד, קוקיצה  תל אביבית כזו עם קול מאנפף, מעצבן כזה, מדושן עונג כזה."

"אחד כזה שמדבר במבטא צפוני ושם סימן שאלה בסוף כל משפט?" חידד בוריס את התיאור.

"כן, אחד כזה." הסכמתי, "והוא שאל אם המפתחות שלו אצלנו כי הוא חושב שהוא שכח אותם בכיס המכנסים של אבנרי."

"אבנרי?" גיחך בוריס.

"כן, ככה הוא קרא לו, תיאר את המחזיק המגעיל שלו ואמר שהוא בטח בכיס של המדים של אבנרי החמוד."

"ומה אמרת?"

"שצרור המפתחות שלו פה ואני אתן אותו לנרי ברגע שהוא יגיע הביתה, וסגרתי."

"אתה יודע," אמר בוריס אחרי שתיקה קצרה ועגומה, "יכול להיות בהחלט שיש לזה איזה הסבר תמים לגמרי ואתה סתם כועס."

"גם אני חשבתי ככה למרות שאם היית שומע את הסיסי הזה היית מסכים איתי שהוא הפסיק להיות תמים דקה אחרי שהוא יצא מהחיתולים, ובכל זאת הייתי מוכן לתת לנרי ליהנות מהספק, אבל כששאלתי אותו הוא בכלל לא הכחיש שהוא וסיסי מסתובבים יחד לאחרונה, ושסיסי מראה לו את חיי הלילה של תל אביב ומלמד אותו דברים."

"דברים, אה?" המהם בוריס ומזג עוד וודקה לבירה שלו.

"כן, דברים, ושאני סתם מנפח כל שטות ועושה עניין מלא עניין, ומה זה כבר מציצה קטנה פה ושם בין חברים, ושלא צריך לעשות סיפור מכל סטוץ פעוט."

"יש בזה משהו." אמר בוריס בנחת, "אתה הרי יודע איך הוא, ואתה זה שתמיד אמר ש..."

"לא אכפת לי מה אמרתי פעם! נמאס לי כבר בוריס! אם הוא דורש ממני נאמנות אז שיפסיק לבגוד בי כל הזמן!" התרתחתי, "ומה שהכי הרגיז אותי," המשכתי לכעוס כאילו אני עדיין באמצע הויכוח עם נרי, "זה הביטוי הזה סטוץ פעוט, מה הוא היה אומר אם הייתי מספר לו שהיה לי סטוץ פעוט עם מישהו?"

"אני חושב שדברים כאלה עדיף לא לספר." שמר בוריס על ניטראליות זהירה.

"ואני חושב שדברים כאלו עדיף לא לעשות!" צעקתי, "וגם אמרתי לו את זה, ורתחתי מכעס בגלל הבושות שהוא עושה לי. כולם בטח ידעו של מי המפתחות האלה, ובגלל החבר המאוס שלו עשיתי צחוק מעצמי לפני כל החבר`ה של ליאור, ואחר כך גם הסיסי הזה צחק עלי ו..."

"אז מה מפריע לך יותר, הבגידה שלו או זה שכולם יודעים?" ניסה בוריס למקד את זעמי המשתולל.

"גם וגם." הודיתי.

"ואחרי שצעקתם וצרחתם בטח הלכתם למיטה והכל נרגע, נכון?"

"לא. הפעם זה לא נגמר במיטה. הפעם הוא כעס עלי בחזרה ואמר שאני פרובינציאלי ושמרן, שאין לי ראש טוב, שנמאס לו ושאני חונק אותו ולא נותן לו ספייס ושהוא הולך, ואחר כך הוא הלך וזהו."

"וזהו?"

"כן, זהו. הלך וכבר יומיים לא שמעתי ממנו כלום."

"הוא יחזור כמו טאטל`ה דודינק`ה. אחרי כמה ימים ימאס לו הראש התל אביבי הטוב. אני מכיר אותו, מהר מאוד הוא יבין כמה בדידות יש בספייס הזה והוא יחזור אליך."

"אני לא בטוח, וגם אם הוא יחזור אני לא יודע אם אני עוד רוצה אותו."

"אל תדבר שטויות, אתה אוהב אותו, ואל תדאג, גם הוא אוהב אותך מאוד. הוא פשוט נורא צעיר וחרמן. תהיה סבלני ותראה שעוד מעט הוא יחזור על ארבע."

"לא רוצה! נמאס לי להיות סבלני. תגיד בוריס, בא לך איזה סטוץ פעוט איתי?"

בוריס פורץ בצחוק, אומר שבגילו כבר לא עושים סטוצים, אבל מחמיא לו שבחור צעיר ויפה כמוני מציע לו הצעה כזו, ואז הוא מחבק אותי חזק, מנשק אותי על פי ושולח אותי הביתה.

טוב, סטוץ לא יצא לי ממנו, אבל לפחות שפכתי קצת את הלב, גם זה משהו.

יש לי אחות

יש לי אחות צעירה ממני בשנה. גדלנו יחד כמעט כמו תאומים ובילדותנו היינו קרובים מאוד, אבל מאז גיל ההתבגרות התרחקנו זה מזה. כשאני יצאתי מהארון היא חזרה בתשובה ומיד אחרי שמלאו לה שמונה עשרה התחתנה עם איזה חוזר בתשובה ששידכו לה.

אחרי שיצאתי מהארון הפכתי בעיניה מוקצה מחמת מיאוס. לא הייתי בחתונה שלה וגם לברית של הבן לא הוזמנתי. אימא ניסתה מידי פעם לספר לי על הבעיות שלה, אבל מעולם לא הפגנתי התעניינות. היו לי את הצרות שלי והחריקות בחיי הנישואים של אחותי נראו לי כעונש הולם על היחס המתנכר שלה כלפי כל המשפחה.

ידעתי באופן מעורפל שבשנים האחרונות המצב בינה ובין בעלה נעשה בלתי נסבל ושהיא רצתה להתגרש עוד לפני שהילדה האחרונה שלהם נולדה, אבל הוא כל הזמן ביקש שלום בית והעסק נסחב שוב ושוב.

בחודשים האחרונים סיפרה לי אימא בשיחת טלפון בהולה - שבאה כמה ימים אחרי הפרידה מנרי - הגיעו מים עד נפש ואחותי ליאת (ששם החיבה המשפחתי שלה הוא ללי) החליטה שהיא נפרדת ממנו ויהי מה.

בהמלצת מנהלת בית הספר שבו היא מלמדת ילדים כבדי שמיעה היא מצאה משרה בלונדון בבית ספר דתי רפורמי שמחפש מורה דתייה דוברת עברית. עקרונית היא כבר התקבלה ללימודים ואחרי שהיא תסדר את כל הניירות והבירוקרטיה עם הגט המתמהמה ורשיון העבודה באנגליה היא תוכל לנסוע ולהתחיל חיים טובים יותר בחו"ל.

ברגע שבועז בעלה שמע על התכניות שלה הוא נעשה אלים ואיים עליה שבחיים היא לא תקבל גט ושהוא ייקח לה את הילדים. ללי נבהלה לקחה את הילדים – ילד בן שש ושתי בנות קטנות בנות ארבע ושנתיים – וברחה להורים.

אחרי שהיא סיפרה להורי על חייה עם בועז הם החליטו שהכי טוב יהיה שללי על שלושת צאצאיה יעברו לגור בדירה של סבתא שטרם נמכרה ושמיקומה לא היה ידוע לבועז.

מאחר והיה עליה לעבוד גם בקיץ בקייטנה וגם ללמוד בהשתלמות שלוש פעמים בשבוע הורי החליטו שאבא יקפוץ לדירה שלה אחרי שהילדים יחזרו מהקייטנה וישמור עליהם, אבל לרוע המזל אבא שלי הלך כדרכו לשחק לו טניס בקאנטרי, חטף מכה בעין מכדור, וכמו גבר אמיתי פשוט התעלם מזה והמשיך הלאה עד שגילה שהוא לא רואה כלום בעין החבולה.

רק אחרי יומיים הוא הגיע סוף סוף לרופא שכעס עליו מאוד כי מסתבר שיש לו סדק ברשתית ועליו לשכב במנוחה ולהתפלל שלא יאבד את ראייתו. עשו לו איזה טיפול בלייזר לתקן מה שאפשר ומעכשיו הוא מרותק למיטה.

כל הצרות המשפחתיות הללו נפלו עלי בבת אחת ובהפתעה גמורה במוצאי שבת כשאימא התקשרה והודיעה לי שהוחלט שאני זה שישמור על הקטנים ויעזור לה להסתדר עד שהיא תיסע בשעה טובה לחו"ל.

"אבל למה אני?" ייללתי.

"כי אין אף אחד אחר דודי." אמרה אימא בקוצר רוח (בשבילה אני תמיד אשאר דודי). "אבא מרותק למיטה ואני צריכה לטפל בו, והבנים - סמי ומשה אחי הגדולים - עסוקים ויש להם ילדים משלהם. רק אתה פנוי במיוחד עכשיו כשנרי עזב..."

לא היה צורך להמשיך. לכולם היו בני זוג להיות איתם ולטפל בהם ורק אני, ההומו חסר המשפחה, היה פנוי להובלה.

"אבל אני עובד עד הצהרים." ניסיתי לדחות את רוע הגזירה

"עד הצהרים יש קייטנה. ללי צריכה מישהו שיהיה איתם עד שהיא תחזור מההשתלמות. המסכנה חייבת לעבור את ההשתלמות הזו כי המעסיקים שלה בלונדון מתעקשים על זה. בקושי יש לה זמן לטפל בגט ובנסיעה."

חשבתי מהר ושאלתי את אימא אם יש מצב שאני אגור אצל ללי עד ספטמבר. אימא כמובן התחילה לחפור נמרצות והייתי חייב לספר לה שאחרי שנפרדתי מנרי קיבלתי הצעה להשכיר את הבית שלי לאיזה חבר של חבר (סיפור מסובך שאין צורך להיכנס אליו כעת) שרוצה את כל הבית לעצמו, לא רק חדר אחד.

רק לפני כשעתיים אמרתי לו שאני לא מעוניין – הוא נראה לי טיפוס מוזר ולא אמין - ופתאום כן הייתי מעוניין. הוא שמח מאוד ששיניתי את דעתי והיה מוכן לשלם לי סכום שיפתור את בעיית המשכנתא (רוני הלך עם המשכורת שלו כמובן) עד ספטמבר וככה גם לא אגור בדירה המשותפת שחלקנו יחד מעל שנה ולא אצטרך להיזכר בו כל הזמן.

התכנית שלי נשמעה מושלמת עד שדיברתי עם ללי. היא שמחה מאוד שאני אבוא לגור אתה והודתה שהיא די פוחדת מהלילות לבד עם שלושה ילדים קטנים, אבל היו לה תנאים – בלי אינטרנט, בלי טלוויזיה, "ובלי כל הלכלוכים שלמדת בתל אביב."

"יש לי פה שלוש נשמות זכות (נשבע לכם שככה היא אמרה) ואני לא רוצה שהם ילמדו ממך את כל הטינופת החילונית."

פתאום הצטערתי שמיהרתי להבטיח לבחור ההוא את הבית שלי לחודשים הבאים, ובכל זאת הבטחתי שאני לא אתחבר לאינטרנט ואמרתי לעצמי שאולי מעז יצא מתוק – אני אתנתק מהאינטרנט ואתרכז רק בכתיבה נטו, אם יהיה לי כוח וזמן.

אחר כך הכל קרה מהר מאוד ותוך סוף שבוע אחד עברתי לגור בחיפה, בדירה הישנה של סבתא שהייתה קטנה וצפופה עוד יותר מכפי שזכרתי. גם השכונה הישנה התחרדה מאוד ונעשתה צפופה מכוערת עוד יותר מכפי שהייתה קודם.

לקח לי פחות מיומיים להבין שאני לא מסוגל לא לכתוב בבלוג שלי ושההתנתקות מהעולם הוירטואלי האהוב עלי מוציאה אותי מדעתי.

ידעתי שהמגיבים הקבועים שלי דואגים לי וחסרה לי מאוד הכתיבה שהקלה עלי את העצב של הפרידה מנרי והניתוק מהבית. הסברתי הכל לללי ורק דבר אחד לא סיפרתי לה – שנרי קורא לפעמים בבלוג שלי ושהכתיבה בבלוג מהווה מעין קשר ביני לבינו, קשר שלא יכולתי לוותר עליו למרות כל הצהרותיי התקיפות שהסיפור שלנו נגמר.

היא בחנה אותי בחשדנות, סיפרה לי עוד פעם מה דעתה על גברים - רעה מאוד מאוד - ועל אינטרנט - מכשיר שטני ומיותר – ובסוף הסכימה בתנאי שאגלוש רק בלילה כשהילדים ישנים וחזרה והזכירה תמונות מלוכלכות שאסור להן בשום פנים ואופן...

"ללי אני שונא פורנו! בחיים לא גלשתי באתרי פורנו וגם לא בצ´אטים ובפורומים. אני לא עושה סקס וירטואלי, אין לי מצלמת רשת, כל מה שאני עושה זה לגלוש קצת באתרים מהוגנים לגמרי של הקהילה ולכתוב בלוג. יש לי כמה חברים וירטואליים שהקשר שלי איתם הוא חברי ווירטואלי בלבד. באמת, אין לך מה לחשוש מהאינטרנט."

מתגעגע

לא טוב לי פה. עצוב וצפוף וחם ואני מרגיש לא במקום. חנוק לי פה. את הדירה של סבתא אני שונא עוד מהשנה שעברה, ואת השכונה הדתית הזו אני פשוט מתעב.

אני מתגעגע נורא הביתה ועוד יותר מתגעגע לאקס.

חברים מתקשרים ושואלים מה קרה ואני לא יכול לספר להם. כואב לי לדבר על זה. במקום לדבר על הפרידה ממנו אני מספר להם על אחותי והילדים שלה ועל האקס שלה לעתיד שמתגלה כבן אדם מוזר, מפחיד וטיפוס שמאוד מאוד לא נעים להסתבך איתו.

עכשיו אני מבין למה היא חוששת ממנו כל כך. טוב שאני פה כדי שהיא לא תהיה לבד. האמת שרוב הזמן רק אני נמצא עם הילדים בעוד שהיא מתרוצצת כל היום – בבקרים עובדת בקייטנה, ואחרי הצהרים עושה השתלמות, ובין לבין מתעסקת בסידור העבודה בלונדון, וכל הזמן דואגת. דואגת לילדים, לאבא שחולה, לאימא שכל הנטל נפל עליה, דואגת אפילו לאקס שלה שלמרות כל מה שעשה ואמר הוא עדיין האבא של הילדים וסך הכל אדם חולה שהיה צריך לקחת כדורים ולא לנסות לפנות לדת בתור תרופה לבעיות הנפשיות שלו.

יש לה זמן לדאוג אפילו לי ולהצטער שנגזר עלי להיות בודד ונטול משפחה - לא, היא לא יודעת שאני חולה איידס, היא חושבת שזה שאני הומו זו מחלה ואימא הזהירה אותי שאוי ואבוי אם היא תדע שאני גם נשא איידס. גם ככה קשה לה עם הנטייה שלי.

מדהים שאחרי כל מה שעבר עליה היא עדיין דתייה ומקפידה על קלה כחמורה. קשה לי שוב להסתגל לחיים בבית דתי, קשה לי לחיות פתאום עם שלוש נשים - שתיים קטנות אבל בכל זאת מאוד נשיות, ואחת גדולה וכועסת - בעיקר על גברים, אבל גם על עצמה ועל מה שקרה לה בחיים ובכלל.

צריך המון טקט במצב הזה. הילדים מתגעגעים לאבא שלהם ומרגישים שאימא מודאגת ולא מבינים מה קורה ולמה.

הכי קשה לי עם שאולי – ילד בן רבע לשבע בערך – הוא שובב וסקרן ולא מפסיק לשאול שאלות מטרידות. היא ישנה עם הקטנות במיטה הזוגית הישנה של סבא וסבתא ואני ישן עם הילד על ספה נפתחת בחדר השני שאנחנו קוראים לו חדר הבנים. אין לי רגע של פרטיות וזה מעיק מאוד אחרי שחייתי לבד כל כך הרבה זמן.

הכל קשה ומרגיז וכל צלצול טלפון מקפיץ אותי בתקווה שאולי נרי בכל זאת מתקשר אלי.

אני יודע שזה טיפשי וחבל על הזמן, אבל לא יכול להתאפק וממשיך לקוות.

חוץ מזה המצב פשוט מבאס - החייל החטוף המסכן הזה, וההתנגדות הנבזית למצעד הגאווה  וקאסמים על אשקלון.

שאולי שאל אותי הערב אחרי ששמענו חדשות ברדיו איפה נפלו הקאסמים. הראיתי לו מפה של ישראל שמצאתי באיזה ספר ושקעתי בהסברים מסובכים על מפות וניווטים. לתמהוני הוא הקשיב בסבלנות רבה והבין הכל.

מדהים אותי שילד כל כך צעיר מסוגל לשבת רבע שעה בלי לזוז ולהקשיב לי בשתיקה. תליתי את מפת ישראל מעל הספה שלנו ואמרתי לו שישאל אותי כל מה שהוא לא מבין. עכשיו הילדון הולך אחרי לכל מקום ושואל שאלות כמו שרק ילד סקרן בגיל הזה מסוגל לשאול.

אני מנסה להעסיק אותו (הבנות מעסיקות את עצמן יפה מאוד לבד) אבל אין לנו טלוויזיה ומעט הספרים שיש פה הם ספרי קודש ומוסר משעממים להחריד. מחר אקח אותו לספריה ואנסה לגרום לו להתמכר לקריאת ספרים.

אולי זה ישתיק אותו קצת.


 

שקרן וחוצפן הולכים לשירותים

נכון שהבטחתי לא לפתוח את המחשב ליד הילדים, אבל התינוקות ישנה, מימי הקטנה השתלטה על החדר של הבנים והיא עסוקה בבניית עיר ברביות מכריות, ספרים ומקלות כביסה.  ושאולי שקוע כל כך בקריאה עד שאפילו תזמורת שלמה לא תצליח לגרום לו להרים את עיניו מדפי הספר של גלילה רון פדר הנצחית.

ללי מסתובבת אי שם בין עורכי דין או משהו, ואני כל כך נרעש ומבולבל עד שרק הכתיבה על מה שקרה תצליח להרגיע אותי קצת.

טוב, אולי איזה ואליום יעזור יותר, אבל אפילו אני מבין שזה לא רעיון טוב להסתובב מסומם כשאתה אחראי על שלושה ילדים מתחת לגיל עשר.

וזה מה שקרה היום - יצאתי היום מהעבודה, אספתי את הילדים מהקייטנה ולקחתי אותם לביקור אצל סבא וסבתא. משם אחי אסף את הבנות אליו ואני ושאולי המשכנו לספריה.

שם שמחו עלי שמחה גדולה כי מזמן לא באתי לבקר, והספרנית הובילה את שאולי למדור של הילדים, גילתה שהוא לא ממש מתלהב מספרים עם יותר ציורים מכתוב, צחקה ולקחה אותו למדור הנוער.

נהניתי מאוד לראות איך הוא עובר בין המדפים, דוגם מפה ומשם, מתלבט בין הסדרות הישראליות של גלילה  לבין הבריטיות של אניד בלייטון ולא מצליח להחליט. בסוף לקחנו גם וגם ואז הוא נתקע מוקסם מול פינת המחשב - יש כזו בספריה שלנו - והביט בי במבט מתחנן.

"מה אימא שלך תגיד?" נזפתי בו.

"תפסיק להיות כזה רשע עם הילד דוד." אמר קול מאוד מוכר מאחורי גבי, ויד שמגעה מוכר עד כאב נחתה על כתפי.

"מי זה ברקו?" שאל שאולי בסקרנות - הילד הזה סקרן בצורה חולנית ממש - ושוב התפעלתי איך הוא יודע לקרוא לי דודי כשאנחנו ליד אימא שלו, וברקו כשאנחנו לבד, ולא מתבלבל אף פעם.

"אני אבנר, אני חבר של ברקו." אמר נרי ולחץ את ידו של שאולי ברצינות חביבה שכבשה את ליבו של הילד מיד, ואחר כך אמר לו לשחק קצת בשקט במחשב כי הוא וברקו הולכים רגע לשירותים.

במצב רגיל לא הייתי מסכים לרעיון הזה, אבל זה לא היה מצב רגיל, וחוץ מזה השירותים של הספרייה נמצאים בקומת המרתף והם מבודדים, שקטים, נקיים ומאוד מאוד מרווחים.

ירדתי איתו בצייתנות ובשקט למטה, אומר לעצמי שאני הולך איתו רק כדי להגיד לו שיפסיק לקרוא לי בבלוג (ככה הוא ידע שאני אהיה היום בספרייה) ושיחזור בבקשה לתל אביב ויניח לי לנפשי.

בסוף לא הספקתי להגיד כלום. ברגע שנכנסנו פנימה הוא התנפל עלי ונישק אותי, לקח לי די הרבה זמן להחזיר לעצמי את כושר הדיבור.

הוא התאושש ראשון מהנשיקה ומיד פצח בשורה של טענות ומענות - למה בן אדם זר גר בבית שלנו? למה נעלמתי ככה? למה אני לא זמין בנייד? ולמה אני נראה זוועה?

היו לי המון תשובות לשאלות הללו, יכולתי לנאום נאומים שלמים על כל שאלה, אבל הסתפקתי במשפט אחד קצר -  בגלל שעזבת אותי.

"לא עזבתי אותך, זו סך הכל הייתה עוד מריבה אחת קטנה שאתה ניפחת בלי שום סיבה." הוא ענה לי, עושה כדרכו שיפוץ קוסמטי למציאות.

"לא יכולת לחכות כמה ימים לפני שברחת?" נזף בי.

"אני אולי כן, אבל אחותי לא. החופש הגדול התחיל והיא הייתה חייבת לעזוב כי הילדים כבר היו רשומים בקייטנה בחיפה."

"היא כבר בן אדם מבוגר, מה היא צריכה אותך?"

"אם הייתי רואה את האקס לעתיד שלה היית מבין, הוא מפחיד."

"ומי זה הטיפוס הזה שגר אצלנו?"

"אחד שהסתבך וצריך מקום שקט לכמה שבועות."

"לא היית צריך להכניס אותו אלינו, אתה יודע שהייתי ממשיך לתת לך כסף בשביל המשכנתא."

"אני מעדיף להחזיר את הבית לבנק ולא לקחת ממך גרוש אחד."

"דוד."

"כן אבנר."

"עשיתי שטות איומה, נסחפתי בגלל סיסי, אבל אחרי יומיים כבר הבנתי שזו הייתה טעות."

"אל תדאג, מהר מאוד תמצא אחר שיבוא במקום סיסי."

"אבל אני רוצה אותך."

"חבל מאוד כי אני לא רוצה אותך יותר." אמרתי, מסתכל במבט חודר מאוד בפיסת הקיר שמעל לראשו. לא יכולתי להביט בפניו כשאמרתי שאני לא רוצה אותו יותר, אני לא שקרן טוב עד כדי כך.

"אתה שקרן." אמר נרי בביטחון גמור ונישק אותי שוב, מוכיח בלי מילים את טענתו שאני שקרן.

"בסדר." אמרתי אחר כך, (הרבה מאוד אחר כך) "אז יכול להיות שפה ושם אני עדיין כן רוצה אותך אבל ..."

"אין אבל, זה פשוט עוד פעם כל הסיפור של הקיץ שעבר שחוזר על עצמו, אין לי כוח לעבור את זה שוב."

"לך אין כוח? אתה באמת חוצפן, אתה יודע את זה?"

"יש לך מישהו חדש."

"תפסיק לדבר שטויות."

"כן או לא?"

"בטח שלא, החלטתי להתנזר מסקס עד לשנת 2020."

הוא חייך חיוך שחצני ויפה ושאל אם אני אוהב אותו, לא חיכה לתשובה והודיע לי שהוא אוהב אותי, שכל הדברים האחרים לא חשובים ואני סתם מנפח כל מיני קטעים חסרי משמעות, ובגלל שאני כזה דראמה קווין לחוץ אין לנו יותר בית, ואיך נוכל לישון יחד?

"אתה לא מבין שאני לא רוצה אותך יותר? אני לא רוצה לישון אתך יותר? תקלוט, אין כבר אנחנו!" אני מצהיר בתוקף ומתכוון להמשיך ולהרחיב בנושא, אבל הזין שלי נכנס לפה שלו ומכשיל את כוונותיי בזדוניות.

אחר כך מגיע שאולי, מתלונן שחבורת פרחחים סילקה אותו מהמחשב ושהוא רעב ורוצה הביתה, ואני מסתלק ומשאיר את נרי שעון על קיר השירותים בעיניים עצומות, מנסה לחסום את הדמעות מלזלוג על לחייו.

הגעתי הביתה עם שלישייה מותשת ועצבנית של אחיינים וגיליתי שליח של חנות פרחים מידפק על הדלת. הוא שמח מאוד לקראתי, תקע בידי זר וורדים גדול ויקר מידי לקח בתודה את הטיפ והסתלק.

רק אחרי שהילדים התפזרו לעיסוקיהם העזרתי לפתוח את הכרטיס המצורף לזר. הכרטיס היה תמציתי מאוד - אני אוהב אותך דוד. היה כתוב שם בכתב היד המוכר שלו, ואם לא תחזיק את הטלפון שלך פתוח כל הזמן אני אבעט לך בתחת.

על החתום – אבנר, החבר האוהב שלך

זה לא רק הסקס

הבוקר התעוררתי עם שחר לשמע קולה של אחותי שדברה עם מישהו בטלפון. היא דברה ברכות, צחקקה הרבה וסיימה את השיחה בנשיקות.

בבת אחת נפל לי האסימון - ללי מאוהבת. זו הסיבה שהיא החליטה לעזוב את בעלה ולטלטל את ילדיה לחו"ל, בגלל זה מצבי הרוח המתחלפים, הכעסים, המתחים, ההיעלמויות המוזרות והמסתורין שאופף את יחסיה עם בעלה.

כמה מוזרים הם בני האדם, מצד אחד היא עדיין דתייה חסודה שלובשת רק חצאיות ארוכות וחולצות מכסות מרפקים, ומצד שני מנהלת שיחת אהבים עם גבר זר.

מצד אחד היא סולדת מהנטייה המינית שלי ואוסרת עלי להדליק את המחשב בנוכחות ילדיה ומצד שני היא מורדת בבעלה, איך אפשר להבין את זה?

נמנמתי קלות לצידו של שאולי הישן ואז התעוררתי שוב לשמע צרחה מבוהלת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שבועז מצא אותנו והוא מנסה להיכנס לדירה.

זינקתי בתחתוני למטבח ו... "ג´וק!" צרחה ללי וברחה על עוד רוחה בה למקלחת, הסתגרה בפנים וסירבה לצאת עד שנשבעתי לה שהג´וק מת וקבור במעמקי הפח ואני לבוש מכף רגל ועד ראש.

בעבודה השארתי את הנייד שלי פתוח וכולם התקשרו אלי ללא הרף. כולם חוץ ממנו. התקשרו הורי כמובן, חברים מקבוצת התמיכה וליאור השכן שלי שטען שהבחור שהשכרתי לו את הבית הוא טיפוס מוזר וחשוד מאוד, אחר כך מסר את השפופרת לדני שגם הוא התלונן על הדייר המוזר שלי שבעט בחץ - הכלב שלו - ורצה לדעת מתי אני חוזר.

"אני לא יודע חמוד." התנצלתי, "אחותי צריכה אותי כי היא לבד ויש לה שלושה ילדים קטנים וג´וקים במטבח. אולי תבוא אתה לבקר אותי? תוכל לשחק עם שאולי, הוא ילד נחמד."

"בן כמה הוא? מה הוא אוהב לעשות? איזה משחקי מחשב יש לו?" חקר דני במעשיות.

"אין לו מחשב וגם טלוויזיה אין לו." עקפתי בזהירות את שאלת הגיל, מודע היטב לכך שילד בן רבע לשבע הוא ממש תינוק בעיני נער שעוד מעט ימלאו לו ארבע עשרה.

"איזה מסכן." התמלא דני רחמים, "אז מה הוא עושה כל הזמן?"

"קורא ספרים ומשחק עם האחיות שלו."

"מסכן." שנה דני, ושאל למה שאולי לא יכול לצפות בטלוויזיה שמחוברת רק לווידאו כמו הבן דוד שלו שלומי שהוריו אמנם דתיים, אבל מבינים שילד חייב טלוויזיה להתפתחותו התקינה.

"כי אין פה בכלל טלוויזיה, ובטח שלא ווידאו."

"לפזי יש אחת מיותרת והוא מחפש למי לתת אותה והוא מוכן להוסיף גם את הווידאו שלו, ולי יש המון קלטות של דיסני שאני כבר לא מסתכל עליהן. אני כבר אדבר איתו."

"יופי, תודה חמוד. אני מתגעגע אליך, ד"ש לחץ."

דקה אחר כך התקשר פזי ושאל אם אני בא לקבוצה מחר.

"לא חושב, ללי כל הזמן מתרוצצת ואני די תקוע פה עם הילדים."

"אם תשאל אותי אז אחותך מנצלת אותך בצורה גועלית." התרגז פזי, "לא מספיק שאתה גר אצלה ועושה בשבילה כמעט הכל היא מפריעה לך ללכת פעם בשבוע לקבוצה?"

"פזי היא בכלל לא יודעת שאני נשא, מספיק קשה לה עם זה שאני הומו."

הידיעה הזו הצליחה להשתיק אפילו את פזי הקשקשן. גם בלי שאמר מילה היה לי ברור שהוא שונא את הרעיון שאני שוב בארון.

"אין מה לעשות פזי, היא תחטוף שבץ אם היא תדע שנשא איידס מטפל בילדים שלה, היא לא כל כך מתמצאת, לדעתה אפילו לנשום ליד חולה איידס זה דבר מסוכן."

"אני לא מבין למה אתה צריך תמיד להיות כזה קדוש מעונה?" התרגז פזי, "בשביל מה אתה צריך בכלל את כל הכאב ראש הזה? ומה נרי אומר על זה שאתה גר פתאום בחיפה?"

"אני ונרי כבר לא."

"שטויות. כמה פעמים כבר שמעתי את זה? אני בטוח שבעוד שבוע תחזרו. כמו שאני מכיר אתכם אתם בטח מדברים כל הזמן בנייד."

"האמת שלא דיברתי איתו מאז... אה... זאת אומרת..." קשה היה לי להודות שרק אתמול נפגשתי עם נרי בשירותים של הספרייה והיום אני יושב על קוצים כמו בחורינה פתיה וממתין לטלפון ממנו.

פזי צחק. "נו, תספר לי מה קרה, הרי בסוף תעשה את זה בין כה וכה."

"זה סיפור ארוך פזי, "אין לי זמן עכשיו, בהזדמנות אחרת." נחפזתי להיפרד ממנו וחזרתי לעבודה, מביט מידי פעם בתסכול במכשיר הקטן והנוצץ שסירב לקשר אותי עם האדם היחיד שרציתי לדבר איתו.

להתקשר אליו לא העזתי. הוא היה בבסיס בקריה, ומניסיון ידעתי שגם אם המכשיר שלו יהיה דלוק הוא יכעס עלי וידבר איתי בקול רשמי קר כזה, או יעמיד פנים שאני בכלל טעות במספר. עדיף להמתין עד שיהיה לו רגע פנאי ופרטיות ולהפסיק להיות לחוץ כזה.

אני יודע שהוא אוהב אותי, הוא הרי אמר לי את זה רק אתמול, ושלח פרחים, ואל תשכח את הבלגנים שיש בעזה, בטח אין לו ראש וזמן אלי עכשיו. הם בטח עסוקים נורא עם המזלטי"ם ואין לו רגע אחד של פרטיות.

הסברתי את כל זה לפזי כמה שעות אחר כך כשפסענו במורד הרחוב לעבר הסופר. פזי נושא את התינוקת שלומית (המכונה תיתי) במנשא בד, חגורה לבטח על בטנו, מנשק בהנאה את ראשה הריחני, ואני גורר את עגלת הקניות המשובצת של סבתא, ובכיסי פתק עם רשימת מצרכים לשבת שהשאירה לי אחותי.

בצד השני של הפתק היה כתוב שהיא תחזור רק במוצאי שבת כי היא עסוקה מאוד בסידורים (מעניין איזה מין סידורים אפשר לסדר בשבת?) תודה רבה לי על העזרה, שבת שלום וד"ש להורים.

דני וגולן נשארו לשמור על שאולי ומימי שחלקו את תשומת לבם בין חץ שהגיע גם לביקור, ובין הטלוויזיה החדשה שלהם.

שאלתי את עצמי מה תגיד ללי למראה התוספת החדשה הזו לסלון שלה, מנסה לשכנע את עצמי שלא יכול להיות שאפילו אשת עקרונות כמוה תתנגד לבת הים הקטנה על כל אינסוף המשכיה ולפיטר פן - הילד הנצחי המעופף.

"המקום הזה פשוט זוועתי." רטן פזי, מדלג מעל צעיר בהיר אחד ששכב על המדרכה מעולף למחצה ופחית בירה מוטלת לצידו, "לא הייתי מרשה לילדים שלי לגור פה אפילו דקה אחת." הודיע לי, והידק את ידיו סביב תיתי העליזה שלא ידעה כלל שהיא חיה במקום זוועתי כל כך.

"זה רק זמני." ניחמתי אותו, "השכונה הזו בעצם לא רעה כל כך, אבל לאחרונה באו לכאן המון עובדים זרים ועולים מחבר העמים, אתה יודע איך הם."

"לא פלא שאחותך פוחדת לחיות כאן לבד." הצהיר פזי, לקח ממני את הפתק, השתלט על עגלה גדולה והחל להעמיס אותה במיומנות במצרכים, מוסיף עוד כהנה וכהנה על הרשימה החסכונית של ללי.

"פזי, בחייך. זה נורא יקר." נבהלתי.

"לא חוסכים באוכל! הילדים צריכים לאכול טוב." נזף בי פזי ושם עוד סוג של קורנפלקס בעגלה, "זה על חשבוני." הרגיע אותי כשראה שאני בודק בדאגה את ארנקי המצומק.

"יש לך נשמה של יידישע ממה פזי." קנטרתי אותו, שמח שהוא איתי - נדיב, עליז ועגלגל, תמיד במצב רוח טוב, שופע בדיחות והערות מצחיקות - אי אפשר היה להיות בדיכאון כשפזי היה בסביבה.

בדרך חזרה סיפרתי לו על מחזיק המפתחות של סיסי, המריבה עם נרי והפגישה בספרייה. "ומאז הוא לא התקשר?"

"לא, אבל אני לא מתפלא, עם כל המהומה שיש עכשיו בעזה ..."

"אבל הוא בקריה."

"הקריה זה המוח. הוא נמצא עכשיו במוקד ההחלטות פזי."

"עכשיו אני מבין למה המדינה נראית ככה, "אוי ואבוי לנו אם אחד כמו נרי שלך נמצא במוקד ההחלטות." גיחך פזי ובלי לשעות למחאותיי עצר מונית ועמס עליה את קניותינו.

אחרי שפזי וחבורתו העליזה נסעו לדרכם משאירים אותנו מצוידים היטב לשבת - גולן אפילו הסכים להשאיר לשאולי את השש בש המתקפל שלו אחרי שלימד אותו את עקרונות המשחק והבטיח לו לחזור בשבוע הבא ולשחק נגדו – התקשרתי לאימא וסיפרתי לה על חשדותיי בללי.

"אני יודעת." הפתיעה אותי אימא.

המילים נעתקו מפי. הורי היו תמיד כל כך שמרנים ועצורים כשזה נגע למין. מעולם לא דיברנו על הנושא בבית, והנה היא מודיעה לי בשלווה שהיא יודעת שלביתה היחידה, אישה דתייה ואם לשלושה, יש מאהב.

"זה לא מפריע לך, את לא חושבת שזה לא בסדר?" נרעשתי.

"מה שלא בסדר זה שהיא התחתנה בשידוך בגיל שבע עשרה עם בחור שהיא בכלל לא הכירה, זה מה שלא בסדר." ענתה לי אימא בתוקף.

"אבל הם כבר נשואים, יש להם ילדים, היא לא יכולה סתם ככה..."

"תאמין לי שזה לא סתם ככה, היא סבלה מספיק ודי מהטיפוס הזה. לפחות דבר אחד טוב יצא מזה, היא הפסיקה להאמין שהרבי יודע יותר טוב ממנה מה טוב לה. אם הוא היה יכול לשדך משוגע כזה לילדה תמימה כמוה אז באמת... לבת שלו הוא בטח לא היה נותן אפילו לדבר עם אחד כמו בועז, והבת שלי צריכה להקריב את כל החיים שלה בשבילו רק כי הוא חזר בתשובה? בשביל מקרים כאלו המציאו את הגירושין. לא משנה מה היא תעשה אחר כך, העיקר שתיפטר מהבועז המאוס הזה."

"כל זמן שיש להם ילדים ביחד הם יצטרכו לשמור על קשר." הזכרתי לאימא.

"כן, הילד הוא בעיה. מהבנות לא אכפת לו, למנוול הזה, הוא אפילו אמר ברבנות שלדעתו הן לא ממנו. איזה מלוכלך! להפיל על ילדות תמימות תיק של ממזרות! הלוואי שיישרף בגיהנום!" אמרה אימא שלי, העדינה והרכה שמעולם לא פגעה בזבוב בזעם שהדהים אותי.

הבטחתי לאימא שאני שולט במצב והכל בסדר, איחלתי לה שבת שלום וסגרתי. דקה אחר כך הוא התקשר סוף סוף, נשמע עייף מאוד ועצוב מאוד.

"אני כל כך מתגעגע אליך." התלונן, "מתי נוכל כבר לישון יחד?"

"תלוי מתי תקבל חופש."

"אני יוצא מחר בצהרים, אבל מה זה יעזור לי אם אתה תקוע בחיפה עם שלושה ילדים ואחות דתייה?"

"שתחזור הביתה רק במוצאי שבת."

"וואלה?"

"כן, וואלה."

חיש קל גובשה תוכנית על פיה נרי יעבור אצל הוריו להגיד שלום ולקחת מדים נקיים, ומיד אחרי ארוחת ליל שישי יבוא אלי ונוכל לבלות יחד את כל השבת.

"מה נגיד לילדים?"

"נגיד את האמת, שאתה חבר שלי." הם יותר מידי קטנים להבין. שאולי בטח יקטר קצת שהוא צריך לישון עם הבנות, אבל אם תשחק אתו שש בש מספיק פעמים הוא יוותר לך על הצד שלו במיטה."

"מה אני לא אעשה בשביל לישון אתך דוד? בשבילך אני מוכן אפילו לתת לילד בן שש לנצח אותי בשש בש." צחק נרי.

אחרי ששאולי הביס אותו שלוש פעמים רצופות, הוא כבר לא צחק, אבל אחרי שהילדים נרדמו סוף סוף - לא לפני שראו את מלך האריות בפעם החמישית באותו יום, ואני חזרתי ואמרתי שכן, אני מאמין לו שהוא הפסיד בכוונה כדי שהילד ילך לישון עם חיוך על הפנים - הגענו סוף סוף למיטה.

"זה לא רק הסקס," אמר נרי אחר כך, כשנפטרנו מהקונדומים וגם מהעטיפות שלהם (רק זה חסר לנו, שהילדים ישאלו מה זה הניירות האלו?) "זה פשוט לישון צמוד אליך, לגעת בך בלילה ולקום אתך בבוקר. כל כך התגעגעתי לזה, גם אתה התגעגעת דוד?"

"כן, גם אני, אבל גם לסקס."

"בשביל סתם סקס יש גם אחרים."

"לא בשבילי נרי, פעם לא היה אכפת לי, אבל עכשיו אני לא יכול. לא שחסרות הזדמנויות, ויש לי הצעות אפילו שאני נשא, אבל אני לא יכול יותר. נעשה לי רע רק מלחשוב שבן אדם זר יגע בי, אתה מבין?"

נרי נאנח ואני ידעתי שלא, הוא עדיין לא מבין.

"לא נורא, אני אחכה שתבין. לילה טוב אבנר."

"לילה טוב דוד."

 

פיל לבן בסלון

השבת עברה מהר מאוד והייתה מלאת פעילות ומעייפת להחריד. הילדים העירו אותנו מוקדם מידי לטעמי, ולא הפסיקו להציק אפילו לרגע. הם התרוצצו ללא הרף, בכו, רבו, עלו, ירדו, וכל הזמן רצו משהו – לאכול, לשתות, לצאת, להיכנס, לראות סרט, לרקוד ולקפוץ.

הרגשתי שאני יוצא לאט לאט מדעתי ובלי העזרה של נרי עוד הייתי זורק איזה ילד מהחלון מרוב עצבים.

הוא היה ממש מלאך, וגילה כשרון לא מבוטל בהרגעת בנות קטנות ורגזניות, משאיר לי להתמודד עם שאולי שחטף התקף געגועים קטלני לאימא ולא הפסיק לילל ולנדנד. עד שיצאה השבת והילדים נרדמו סוף סוף, הייתי שפוך מעייפות.

"בוא נשכב וננוח טיפה." הצעתי, "יש לך עוד זמן עד שתיסע, נכון?"

"מתי אתה חושב שללי תחזור?" שאל נרי, "כמה זמן יש לנו לדעתך?"

"אין לי מושג, אני מניח שאם היא תצא מתל אביב במונית מיד אחרי צאת השבת היא תגיע לפה בערך בעשר בלילה."

"אני לא מבין מה יש לה לעשות בתל אביב?"

"אני חושב שיש לה שם מישהו."

"וואלה? כל הכבוד לה!"

"לא היית אומר את זה אם זו הייתה אחותך."

"תלוי מי היה גיסי."

הפוריטן שבי שדי מחפף בשמירה כשמדובר בי זקף ראש ולהפתעתי השמעתי לנרי נאום קשוח ומתחסד על חובות משפחתיות של אם לילדים, ונאמנות לערכי המשפחה, והתרגזתי כשהוא התחיל לצחוק ממני.

"מתאים לאחד כמוך לצחוק." סיננתי בזעם.

"אחד כמוני?" הסתמר נרי בעלבון.

"כן, אחד כמוך שלא מסוגל לא לבגוד בי ולבייש אותי לפני כל החברים שלנו. אתה בדיוק כמוה, משאירה את הילדים הקטנים שלה לבד ורצה להשתרלל בתל אביב."

"הגזמת דוד." אמר נרי והתיישב, מביט בי בתוכחה.

הפיל הלבן הזה שכל סוף השבוע ניסינו להתעלם ממנו, לעקוף אותו, ולבלבל אותו עם סקס לוהט והצהרות אהבה נתקע ביני לבינו, גדול מתמיד.

"אני הגזמתי?!" התפרצתי, ופתאום היינו בתוך מריבה מרירה מאוד, רצופה חשבונות קטנוניים, מריבה שמי יודע איך הייתה נגמרת לולא נשמע לפתע צרצורו של הנייד שלי.

זה היה שוב איתן - המפקד שלי במילואים שכבר שוחח איתי מספר פעמים ביומים שלושה האחרונים וניסה שוב ושוב לשכנע אותי לבוא להדריך בקורס חובשים שהוא היה מפקדו.

בגלל המצב בעזה נוצר מחסור במדריכים בקורס חובשים ואיתן שמונה לאחרונה למפקד הקורס פנה אלי ישירות - פקידת המילואים המלשנית שלנו גילתה לו את מספר הנייד שלי - ופחות או יותר התחנן שאסכים לקבל צו שמונה ואצטרף לצוות המדריכים החסר שלו עד שהבלגן בעזה יירגע.

בנסיבות רגילות הייתי מסכים ברצון, אני אוהב להדריך ואני חושב שאני טוב בזה, אבל אלו לא היו נסיבות רגילות כמובן.

איתן הודה שהסיפור שלי על אחותי שמסתתרת עם שלושה ילדים פעוטים מבעל אלים (טוב, אולי הגזמתי קצת) נשמע משכנע מאוד, אבל אני מדריך מעולה ובניגוד לכל שאר המילואימניקים שלו אני לא נשוי והוא ממש, אבל ממש, חייב לפחות עוד מדריך אחד בצוות כי מי שנשאר כבר נופל מהרגלים מרוב עייפות.

"רק עד שהפעולה בעזה תסתיים." התחנן לפני, "עניין של עוד יומיים, שלושה גג."

חשבתי רגע או שניים ואמרתי בסדר, מחר אני מגיע, ורק אחר כך התחלתי לחשוב מה עשיתי ולשאול את עצמי אם הייתי עונה לו ככה לולא המריבה עם נרי?

יכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי מנפנף אותו מעלי, ואם הוא היה ממש מתעקש הייתי מספר לו שאני נשא גם אם פירוש הדבר היה שמעולם לא אוכל יותר לעשות מילואים או לפגוש את החברים הותיקים שלי מהצבא.

אין לי אשליות בקטע הזה, בצבא אין סודות. גם אם הייתי מבקש מאיתן לא לספר לאיש והוא היה מבטיח לי בהן צדק לא להגיד כלום בטוח שהשמועה שברי הומו ונשא איידס הייתה מגיעה לכל מכרי בגולני וזה היה הסוף שלי בצבא.

"אז בסוף אתה כן הולך למילואים?" שאל נרי בעצב כשסיימתי את השיחה.

"כן, איתן ממש לחץ עלי. אל תעשה עניין, זה רק לכמה ימים. כשכולם יחזרו מעזה הכל יירגע שוב."

"לפחות יהיה לך במה לשטוף את העיניים, שמעתי שכל ההומואים השווים הולכים לקורס חובשים." ניסה נרי להתבדח.

"ואני שמעתי שכל האוחצ`ות השרלילות הולכות לקריה." עניתי ברשעות.

"מה קרה לך ברקו? למה אתה כזה... כל כך... לא יודע, פעם לא היית כזה." התעצב נרי אל ליבו.

"זה בהשפעת החיים איתך." הטחתי בקשיחות.

הוא השפיל את ראשו בבושה, נראה כל כך מתחרט ואומלל עד שאני מתרכך ומחבק אותו, מבטיח לו שאני אתגעגע ושאני אוהב אותו ושהכל יהיה בסדר ואף חניך שלי, מפתה ככל שיהיה, לו יצליח לפתות אותי כי אני רק שלו, שלא לדבר על החוקים הצבאיים הנוקשים מאוד בנושא הקשרים הרומנטיים בין מפקד לפקודיו.

בינתיים ללי חוזרת הביתה ותופסת אותנו נפרדים זה מזה בחיבוק. אחרי כמה שניות של מבוכה הדדית אני מציג אותו בפניה כחבר שלי שעזר לי עם הילדים. היא מגלה איפוק וכל זמן שהוא שם היא מתנהגת בנימוס, מודה לו על העזרה ומאחלת לו דרך צלחה.

רק אחרי שהוא הולך היא מתנפלת עלי בזעף.

"תפסיקי לצעוק עלי." אני משתיק אותה בקרירות, "שמעתי אותך עם החבר שלך, לפחות אני לא נשוי ועם ילדים."

ללי פורצת בבכי ומאשימה אותי ברשעות ובאכזריות. יש בזה משהו. אני סוקר את ההתנהגות שלי לאחרונה ומגיע למסקנה שהחיים עם נרי שינו אותי. איבדתי את האמונה התמימה בכוחה של האהבה לרפא את כל העלבונות ולכסות על כל הפשעים. בסוף השבוע האחרון גיליתי שאני לא הבן אדם הנאור וטוב הלב שחשבתי שאני. הבנתי להפתעתי שבמעמקי לבי אני דורש מנשים - בעיקר אם הן קרובות משפחתי - לנהוג במוסריות טהורה ללא רבב שאני לא חולם לדרוש מעצמי או מגברים אחרים.

אחרי שהיא שומעת על הבשורה של המילואים שלי היא מתמלאת כעס ובוכה עוד יותר חזק. הילדים מתעוררים ובוכים יחד איתה והמהומה חוגגת.

אני מזעיק את ההורים והם מגיעים מיד ומרגיעים את הרוחות. אבא משבח אותי על רוח ההתנדבות שלי, נשבע שמצב העין שלו הוטב מאוד ומבטיח למלא את מקומי.

אימא מתחילה לחטט במזוודות שלי אחרי מדים ומפצירה בי בלחש להשגיח על עצמי, לקחת תרופות בזמן ולא לעשות שטויות.

בסופו של דבר כולם נרגעים, ללי והילדים נרדמים, ההורים נוסעים הביתה ואני משוחח בטלפון עם פזי שקורא לי בחיבה חמור קופץ בראש, מבטיח לי לעמוד לרשותה של ללי בכל דבר ועניין ומבקש ממני לשמור על עצמי ולא לעשות שטויות.

אני מודה לו, מבקש שימסור ד"ש לכולם והולך לישון בהרגשה רעה מאוד.

משחק גמר

תמיד אמרתי שמילואים זה סוג של מכונת זמן בחאקי. ברגע שנכנסתי למדים הרגשתי שאני חוזר אחורה לתקופה שהייתי צעיר יותר, בריא יותר, תמים יותר. חוזר לתקופה המתוקה מרירה של לפני תל אביב, לפני שידעתי מה זה לאהוב, לפני שהתחלתי להיות הבן אדם שאני היום.

מאחר והניסן הדפוקה שלי נשארה אצל ללי עליתי על אוטובוס 901 הותיק והטוב ונרדמתי עוד לפני שעלינו על כביש החוף.

שעה וחצי אחר כך כבר פסעתי בשבילי בה"ד 10 מנסה להתעלם מהמבנים האפורים והמכוערים ולהתרכז בנוף האנושי הצעיר והרענן שלפני ואכן היה במה להביט. הסדירים האלו נראים כל כך טריים, מתוקים, מלאי אמון, תמימים אפילו, תענוג אמיתי.

ואז העיניים שלי נתקלו באולג - החניך התורן שלי. הוא קצת יותר בוגר מהשאר, עתודאי כפי שהתברר לי אחר כך,

הרבה פחות תמים וביישן מרוב החניכים הוא בדיוק מה שהיה הטעם שלי לפני שהכושי הזה עשה לי מהפך בחיים. אולג גבוה ורחב, בהיר וכחול עיניים עם שמץ מבטא רוסי קליל חמוד - אחר כך התברר שהרוסית שלי טובה יותר משלו אבל המבטא הזה נדבק אפילו אם עלית לארץ כילד – והעיקר, רגוע, שקט, מרוכז ומאה אחוז הומו בלי שום ספקות של כן, אבל גם נשים עושות לי את זה לפעמים.

זה מה שהכי קוסם לי בו - עם אחד כמו אולג לא צריך לתהות ולהתענות בספקות - שניה אחרי שעיני נתקלו בעיניים הכחולות הללו ידעתי שהבחור הומו מאה אחוז. לחיצת יד, חיוך, החלפת מבט מהירה ומיד שנינו יודעים בדיוק עם מי יש לנו עסק.

נכון, טכנית הוא אחד החניכים והוא כאילו תחת פיקודי, אבל ברור שהוא לא עוד חייל סדיר מבולבל ואפוי למחצה כמו החניך המצוי. הוא גבר והוא יפה, והוא לגמרי בקטע של גברים. דקה אחרי שהבטתי בו והוא בי דמותו של נרי שמלך על לבבי כמעט שנתיים החלה להתעמעם ולהתרחק.

לחצתי את ידו, הצגתי את עצמי, כיביתי את הנייד שלי והשארתי אותו כבוי כל היום - גם בהפסקות - וכשהוא שאל אותי בסוף היום אם בא לי לבוא אליו לראות את משחק הגמר של המונדיאל אמרתי מיד כן, ושנינו ידענו בדיוק לאיזה משחק גמר הוא מתכוון.

נסענו אליו והתברר שיש לו דירה עם עוד שני שותפים נחמדים שלא מצמצו אפילו כשהוא הגיע איתי לדירה.

להפתעתי התברר שהוא באמת מתכוון לצפות קודם במשחק. מי אמר שהומואים לא אוהבים כדור רגל?

בהתחלה ישבתי וצפיתי איתם, אבל אחרי המחצית התחיל להימאס לי להעמיד פנים שהמשחק הזה מעניין אותי והודיתי שאני לא כל כך אוהב כדור רגל. האמת שאני בכלל לא אוהב לצפות בספורט. לדעתי אם אתה לא ממש חלק מהמשחק ספורט זה עסק די משעמם.

לאולג לא היה אכפת להניח לי להשתמש במחשב שלו, ובעוד הם מתלוננים על השעמום של משחק הגמר במונדיאל הזה גלשתי קצת פה ושם והתעדכנתי בבלוגים החביבים עלי, תוהה בשקט לגבי סידורי השינה הנהוגים בדירה הזו.

בתום המשחק הכל מתברר - השותפים של אולג ישנים יחד בחדר אחד והחדר השני עם הספה הנפתחת למיטה כפולה והמערכת הענקית עם שלושה מגדלי הדיסקים העמוסים לעייפה הוא של אולג.

אנחנו מסתגרים בחדרו והוא מעמעם את האור, שם משהו שקט ורך על המערכת ומתחיל לנשק אותי, הודף אותי לאט לאט לעבר המיטה.

זה הזמן להגיד לו שאני נשא, אבל במקום זה אני מחזיר לו נשיקות, פושט את חולצתו ואת חולצתי, חולץ נעלים ומרשה לעצמי לשכב על המיטה, ידי תחת עורפו וידו בתוך תחתוני.

אנחנו מתקדמים מהר וברור שהוא בהחלט יודע מה הוא רוצה ואוהב.

אני משתף פעולה ושותק - אז פעם אחת אני לא אספר, מה כבר יכול להיות? - העניינים מתלהטים, אנחנו כבר ערומים ואז אני נזכר שמשהו חשוב מאוד חסר.

"קונדומים." אני אומר לו, "אין לי קונדומים אולג."

"בלאט! גם לי לא. לא חשוב."

"כן חשוב. חשוב מאוד."

"למה?" הוא מגחך, "אתה פוחד שיש לי איידס? אני מבטיח לך שאני בסדר, ואתה?"

כאילו באמת חזרתי להיות הטיפש הזה שהייתי לפני תקופת תל אביב אני מתפתה לרגע אחד נוראי להגיד שלא, מה פתאום? ופשוט להמשיך, אבל הרגע חולף ואני הודף אותו מעלי ואומר לו מה שהייתי צריך להגיד עוד קודם, מיד כשהוא התחיל לנשק אותי.

הוא קופא, נדהם, ואז קם מהר מהמיטה והולך לשירותים. אני שומע אותו מצחצח שיניים בהיסטריה, מקלל תוך כדי ברוסית.

בעוד הוא מתרחץ במים לוהטים מידי (מהמקלחת שלו יצאו אדים כמו מסאונה) ומקלל ללא הרף קמתי, התלבשתי והסתלקתי מהדירה עוד לפני שהוא הספיק לצאת.

בדרך הארוכה חזרה לבסיס - הלכתי המון עד שתפסתי מונית – נזכרתי איך נרי נישק אותי כשאמרתי לו שאני נשא, אמר שהוא ידע עוד קודם וזה לא חשוב, והוא נורא מצטער.

כשהגעתי לחדר שלי דבר ראשון פתחתי את הנייד ולמרות השעה המאוחרת השארתי לו הודעה שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו רצח.

למחרת בבוקר אולג תפס אותי עוד לפני ארוחת הבוקר וניסה להתנצל.

הרגעתי אותו שזה בסדר וביקשתי סליחה שלא אמרתי לו כלום לפני שהתחלנו.

הוא חייך, אמר שזה בסדר, אמרתי לו בדיוק בזמן, וניסה לברר בעדינות אם הנשיקות שלנו...

"לא, זה לא מסוכן, תירגע."

"אני באמת נורא מצטער, אבל ... זה היה כזה שוק, אתה נראה לגמרי בריא ו..."

"לא חשוב איך הבן אדם נראה, לא כתוב לאף אחד על המצח שהוא נשא, תבטיח לי תמיד להשתמש בקונדום אולג."

הוא נשבע שמעכשיו הוא לא יזוז בלי קונדום ושכבר מחר הוא הולך לעשות בדיקות, וכשאני מבקש שמה שסיפרתי לו יישאר ביני לבינו הוא אומר לי לא לדאוג ומבטיח לי שיהיה בסדר.

אני ממשיך לדאוג, אבל שומר את זה לעצמי, והוא טופח על שכמי לפרידה והולך לדבר עם החברים שלו על משחק הגמר הענק שהיה אתמול.

אל תשאל אל תספר

את המזגן הזה שנאתי ממבט ראשון, וככל שהעמיקה היכרותנו כך גברה שנאתי אליו. בזדוניות שטנית הוא הצליח לטווח מטחי אוויר קר ישר אל הצד השמאלי של פני, בדיוק לתוך האוזן המסכנה שלי.

דבר טוב אחד היה במזגן הזה, הוא גרם לי להתגעגע למרק המהביל הזה שתושבי גוש דן נושמים כתחליף לאוויר. בסוף היום נעשה לי כל כך קר עד שנהניתי להניח לחום יולי אוגוסט  לעטוף אותי ולגרש את הקור המלאכותי מתוך עצמותיי.

הבעיה שזה קרה מאוחר מידי. אחרי כמה שעות של קירור מסיבי האוזן שלי מחתה נמרצות ולא נרגעה גם למחרת, ואם לא די בכך היא גררה אחריה גם את צידו השמאלי של הגרון שהכאיב לי בכל לגימה של קפה שניסיתי ללגום בבוקר.

כשנרי התקשר בצהרים להזכיר לי לקחת את הכדורים בדיוק עסקתי בבליעתם וזה כאב, וגם העורף כאב, וגם האוזן, ובעיקר הציק לי המצפון, שלא לדבר על החשש שעשיתי שטות כשסיפרתי לאולג בגילוי לב שאני נשא.

אני לא מכיר אותו והוא לא חבר שלי ולך תדע ... ואם כבר מדברים על זה אז מה פתאום אתה הולך ומתנשק עם אחד שאתה אפילו לא חצי מכר שלו? מה קורה לך? לא מתאים לך להתנהג ככה ברקו?  גם אם החבר שלך מניאק ואתה רוצה להחזיר לו כגמולו למה ככה, עם זר, ועוד אחד שיש לו פוביה מאיידס?

פני התלהטו מבושה כשנזכרתי איך הוא ברח למקלחת כדי לחטא את עצמו מהמגע שלי. אני מקווה שהוא לא קיבל כוויה מהמים הרותחים.

"אתה נשמע מוזר." אמר נרי, "מה קרה לך?"

"כלום, סתם. לא ישנתי טוב והמזגן הזה הרס לי את הבריאות. כואבת לי קצת האוזן."

"אז תכבה אותו ותבקש טיפות אוזניים." פקד עלי נרי, "הרי כולם שם חובשים, לא?"

למה לא חשבתי על זה קודם? אני ממש טמבל!

אחרי הצהרים כיוונתי את רפפות המזגן לכיוון אחר והוקל לי מעט, ובסוף היום ביקשתי לכסניות למציצה מהרופא שהתעקש להביט בגרוני ואחר כך באוזני.

גם בחדר שלו היה מזגן דולק בעוצמות סיביריות ומיד כשהמשב הקפוא פגע בגופי התחלתי להתעטש.

"אהה!!" אמר הרופא והוסיף זילארג´י נגד אלרגיה על הלכסניות והטיפות.

ידעתם שיש דבר כזה אלרגיה למזגנים? יש, ואני כמובן לוקה בה. אם הייתי אדם הגון באמת הייתי מספר לרופא שאני נשא, אבל אני לא, אז שתקתי. הלכתי לחדר, התכרבלתי במיטה עם ספר ונרדמתי אחרי שתי שניות. זילארג´י עושה לי את זה, ואז נרי התקשר שוב ופקד עלי להגיע תוך חמש דקות לשער.

"למה, מה קורה?"

"אני קורה, ותביא ציוד ללילה."

לא ממש הופתעתי כשגיליתי שהוא השיג מאי שם אופנוע שחור, גדול ורעשני. נאבקנו כמה דקות על מושב הנהג, ובסוף הוא הבין שאם הוא לא ייתן לי לנהוג הוא ייסע משם לבד וויתר.

לפי הנחיותיו נסעתי דרומה עד שהגעתי למושב קטן קצת אחרי נתניה. נכנסנו לבית ענקי בנוי למחצה שאפשר היה לגור רק במפלס אחד שלו ושם, בחדר שינה לבן ונחמד צופה על הים ניסיתי לספר לו.

ניסיתי ולא הצלחתי. הגרון בער לי וממש כאב לי להזיז את הלסת. על נשיקות אי אפשר היה אפילו לחלום.

"אני לא מבין למה סבלת בשקט את המזגן הזה במשך יום שלם?" השתומם נרי, "אתה הרי יודע שזה עושה לך רע, מה עובר עליך דוד?"

נשכבתי על מזרון ישן ובלוי שהיה מונח על רצפת פרקט יקרה וניסיתי להבין מה עובר עלי. האם אני מנסה להעניש את עצמי או שאני סתם טיפש?

שניהם כאחת כנראה.

נרי הביא לי תה וטוסט, הפציר בי לאכול ואחרי שנואש מהתאבון הירוד שלי נשכב לצידי, כרך את ידיו סביבי ושאל מה פשר ההודעה המוזרה שהשארתי לו אתמול במשיבון.

משכתי כתפיים ושתקתי.

נרי נאנח רכות והתחיל לנשק אותי על הצוואר, והחזה והפטמות, יורד לאט לאט לכיוון הבטן. "שים לב שאני לא שואל איפה היית אתמול." ציין בשביעות רצון רגע לפני שהחל לטפל בכשרון רב בזין שלי שלמרבה המזל אין לו שום נקיפות מצפון. הוא מילא יפה את הקונדום ועמד במשימה מעל ומעבר למצופה.

"דווקא מוצא חן בעיני כשאתה שקט ופסיבי כזה." הצטחק אחר כך, "זה לא שאני חוקר אותך, אני רק שואל את עצמי איזה דבר נוראי עשית אתמול בלילה."

"אני לא שואל על סיסי אז אל תשאל אותי על אתמול."

"אל תשאל ואל תספר. זה הולך להיות הקו שלנו מעכשיו?"

"למה לא? אם זה טוב לצבא האמריקאי אז למה לא לנו?"

"אתה אולי שותק ברקו, אבל הגוף שלך מדבר בפולנית שוטפת." צחק נרי.

ניסיתי להגיד משהו, אבל ברגע שפתחתי את הפה אוזני שלחה דקירה מכאיבה שפילחה את לסתי והשתיקה אותי.

"לפחות נהנית?"

עשיתי לא עם הראש, משכתי אותו אלי, הנחתי ראש על בטנו החלקלקה ושאלתי אותו למי שייך הבית המשונה הזה.

"פעם הוא היה שייך לזוג מאוהב שרצה לבנות יחד את בית חלומותיו, אבל תוך כדי בנית הבית הם התחילו לריב ובסוף נפרדו. הבית הזה הוא מצבה לאהבה שנגמרה." התפייט נרי.

"וואלה?" אמרתי בלגלוג הוא גיחך וסיפר שבעל הבית הוא בן דוד שלו שתלאות הבניה גרמו לו להיפרד מאישתו.

"אחרי הגירושין הוא נסע להתאוורר בחו"ל ונתן לי את המפתח כדי שאני אקפוץ לפה מידי פעם לבדוק שהכל בסדר. תראה את הסלון, אין מרצפות, אבל יש מסך פלזמה ענק. תראה את החדר עבודה, מחשב כזה משוכלל מונח על שולחן פורמייקה מימי איכה." הוא מתיישב על הכסא, מדליק את המחשב ותוך שניה הוא בתוך הבלוג שלי, קורא על מעללי עם אולג.

"הבן זונה הזה." הוא מסנן בכעס.

"כן, זה היה די מפדח איך שהוא הלך לקרצף את עצמו ברגע שאמרתי לו שאני נשא."

"לא לזה התכוונתי, התכוונתי שהוא בן זונה כי הוא נישק אותך. ואתה, למה לא סיפרת לו מיד?"

"כי גם אני בן זונה."

"בהחלט." הוא דוחף אותי חזרה לחדר השינה, הודף אותי אל המזרון ומסתער עלי, אבל מפסיק כשהוא רואה שאני מתקשה לשתף פעולה.

"אתה באמת לא מרגיש טוב דוד?"

"באמת. נדמה לי שיש לי חום. נורא כואב לי הראש והאוזן והגרון, ואני מרגיש רע שבכלל.... אתה יודע שבכלל... שעשיתי דבר כזה טיפשי. אני חרא נרי."

נרי מחבק אותי ואומר שזה בסדר, שהוא לא מצפה שמעכשיו עד סוף ימי אסתכל רק עליו ואתנזר מכל הגברים האחרים בעולם."

"באמת?" אני נדהם קצת מהשינוי שחל בו, "אתה בטוח?"

"אההה... כן, די בטוח."

"וגם אני צריך להגיד לך אותו דבר בתמורה?"

"כן, זה היה יכול להיות נחמד."

"היית מת!"

הוא פורץ בצחוק לשמע תשובתי ומספר לי על הויכוח הענקי שהתפתח במחלקה שלו סביב מצעד הגאווה בירושלים ואיך הוא התאפק ולא אמר כלום למרות שבא לו להכניס לכל הצבועים המסריחים האלה ש...

"ומה אתה חושב ברקו? צריך לצעוד או לא?"

"לא יודע. כן ולא. אני מקווה שהם יצעדו, אבל אני לא אוהב מצעדים. אני שונא צפיפות."

"אני יודע חמוד, אבל אתה לא חושב שחשוב שנפגין את הנוכחות שלנו ולא נוותר לחשוכים האלו ש..."

אני נראה כל כך מופתע מהנאום שלו עד שהוא מפסיק באמצע המשפט ופורץ בצחוק.

"בסדר, אני יודע שפעם לא דברתי ככה, אבל סיסי פתח לי את הראש, הוא הראה לי ספרים ומאמרים ודיבר איתי הרבה על תרבות קווירית ברקו, ותדע לך..."

דקירת קנאה מפלחת אותי. אני מפסיק את דברי ההתלהבות שלו מסיסי המאוס בהערה קנטרנית. "תרבות קווירית? ואני חשבתי שרק הזדיינתם כל הזמן."

"ממש לא. מה פתאום? אולי התלטפנו קצת פה ושם כשהיינו טיפה מסטולים, אבל הוא יודע שאני אוהב רק אותך, והאמת שהוא מת לפגוש אותך סוף סוף."

"אני לא מת לפגוש אותו."

"כי אתה סתם חנון פולני פחדן."

"בסדר." אני עוצם עיניים ומבקש אקמול. הוא מביא לי כדור וכוס מים, מחבק אותי ומספר לי קצת על מה שלמד וקרא בזכות סיסי.

למרבה המזל הכדור משפר את הרגשתי ואחרי שאני מרגיש יותר טוב אנחנו עושים שוב אהבה ואז הוא נרדם, מחייך ואני מתגנב למחשב, בודק קצת דואר, כותב בבלוג שלי וחוזר לזרועותיו.

ברגע שאני חוזר הביתה אני מתחיל לחפש חומר על תרבות קווירית. 

הצתה מאוחרת

בשיחת הצהרים עם נרי אני מדווח לו בשמחה שאני מרגיש הרבה יותר טוב דווקא אחרי שעשינו פעילות בחוץ. למרות שאני ממש שונא להזיע מתברר שאני פורח בחום.

רצתי והתרוצצתי והייתי מלא מרץ שהפתיע אפילו אותי. לפליאתי הסתבר לי שאני בכושר טוב יותר מרוב הצעירים שהתנשפו ובקשו רחמים אחרי כמה דקות.

עשיתי שטות אחת, (אני והפה הגדול שלי) וכשמישהו שאל אותי - אחרי שהורדתי את החולצה ונשארתי בגופייה – (היה חם נורא) באיזה חדר כושר אני מתאמן אמרתי שאני לא מתאמן בחדר כושר כי אני עובד מספיק קשה בבית המלאכה, מה שנכון.

הייתי צריך להתחמק מהשאלה הבאה, אבל יצר ההתחכמות גבר עלי, וכשאותו חוכמולוג - ג´ינג´י חצוף אחד בשם דניס - שאל במה אני עובד עניתי כהרגלי שאני מעמיס קופסאות, מדביק תוויות וצורב מספרים.

"פעם קראתי בתפוז בלוג שנקרא מדביק תוויות." העיר דניס, ופה היה המקום למזער נזקים ולשאול בתמימות מה זה בלוג, או סתם להתעלם, אבל במקום זה חייכתי ועשיתי כן עם הראש, ושניה אחר כך הצטערתי.

אני כזה טיפש לפעמים, (או אולי יהיר?) למה אני תמיד חושב על הדברים האלו כשזה כבר מאוחר מידי?

מאז התקרית המטופשת ההיא (שכולה באשמתי כמובן, ומה חשבתי שהתחלתי להתפשט ככה?) ניגשו אלי כבר חמישה איש לברר בקשר לבלוג, וחלק גם שאלו ישירות אם אני בקטע, וככל שניסיתי להיתמם ולהתחמק ככה נשמעתי פחות אמין ויותר שקרן.

לא רק שיש לי הצתה מאוחרת אני גם שקרן מחורבן ושחצן נוראי.

הייתי תופס את אולג בצד ומברר אם הוא זה שפתח את הפה, אבל הוא לא הגיע היום. קיבל גימלים בגלל שפעת. דניס התקשר אליו לדירה וסיפר שהוא מתלונן על חום, כאב גרון וכאבי אוזניים.

בחורה אחת צעקה שלא פלא שאולג חולה, גם היא מרגישה לא טוב והכל בגלל המזגן! מאז שתקנו אותו היא קופאת מקור! מיד שאר הבנות הצטרפו  לתלונות שלה וצעקו שדי כבר להקפיא אותן - למה לנשים תמיד קר יותר? 

כמובן שרוב הגברים התרגזו ואמרו שלא נכון, דווקא סבבה שיש מזגן כל כך חזק, וכמעט שפרצה מלחמת עולם בין חניכי הקורס.

אני כמדריך והבן אדם הכי מבוגר שם החלטתי לשחק אותה נציג האו"ם והצעתי פשרה - לחלק את הכיתה לחלק קר ולחלק חם.

הפנינו את רפפות המזגן לעבר החלק הקר, וכל הקרים - כולם גברים - התיישבו שם. הבנות פנו בלי היסוס לחלק הפחות מקורר, ואחרי התלבטות קלה גם חלק מהבנים עשו התגנבות יחידים מסיביר לכיוון החום.

מישהו העיר בנבזות שהחלק החם הוא המקום של הבנות וההומואים, ודניס – הבן היחיד שהתיישב בהפגנתיות בחלק החם (צמוד ליפה של הכיתה שהיא החברה הכי טובה שלו) - התנפל עליו בכעס (במילים, רק במילים. יש לו פה גדול, אבל הוא בחור די עדין סך הכל) ואיכשהו, לפני שהבנתי מה קורה, התפתח ויכוח צעקני שהתחיל במזגן ונגמר במצעד בירושלים.

אני לא בטוח לגמרי איך הם הגיעו ממזגן למצעד גאווה - נדמה לי שאחד הערסים שאל מה ההומואים יעשו בקור הירושלמי, ואחר אמר שהדוסים כבר יחממו אותם.

משם כבר אי אפשר היה לעצור את החבורה הרעשנית הזו שתעשה הכל רק כדי לא ללמוד ברצינות שיטות חבישה, החייאות ומילוי טפסים (נכון שטפסים זה באמת נורא משעמם, אבל זו לא סיבה לעשות בלגן).

בסוף הייתי צריך לצרוח עליהם שמי שלא שותק מקבל תלונה! אני שונא לאיים ככה, אבל לא הייתה לי ברירה, רק אז הם סתמו סוף סוף.

נדמה לי שהנושא המאוס הזה של המצעד בירושלים רודף אחרי לכל מקום. אנשים לא מפסיקים לדבר ולהתווכח על זה. הדבר היחיד שמסיח את דעתם זו הראסייה שזיידאן הכניס לאיטלקי, או יותר נכון מה בדיוק האיטלקי אמר לזיידאן שגרם לו לחטוף ראסייה כזו.

אני בטוח שקוקו אומר לכל מי שנכנס אליו למספרה שהאיטלקי קיבל בדיוק מה שמגיע לו ושזיידאן עוד היה עדין איתו - קוקו מעריץ את זיזו - וז´וז´ו משתיק אותו כי הוא שונא שיחות מעוררות מחלוקת במספרה, אבל בלב חושב אותו דבר.

כמה חבל שאני לא בבית עכשיו, מתווכח על המונדיאל במקום לענות לשאלות מציקות של ג´ינג´ים חצופים שקוראים יותר מידי בלוגים ומשתיק ילדים צרחניים במדים.

אם לא די בכל הצרות הללו פזי התקשר וסיפר לי שלדעתו בועז גילה את מקום מחבואה של ללי. אתמול בערב הוא נשאר לשמור על הילדים וכל כמה דקות מישהו התקשר וניתק, התקשר וניתק. זה הלחיץ אותו מאוד ולכן הוא הציע לללי להישאר לישון אצלה.

"והיא הסכימה?" התפלאתי.

"היא עשתה קולות של לא נעים, ומה פתאום, אבל לא התעקשה. לדעתי די רווח לה. לא רציתי להוסיף לה לחץ ולא סיפרתי לה על הניתוקים המסתוריים האלו ואני מציע שגם אתה לא תגיד כלום כי יש לה מספיק על הראש. תגיד, מה נגמר אתך ועם נרי?"

"לא יודע."

"אתם מדברים? נפגשים? משהו?"

"האמת שכן, דברנו בצהרים ואתמול בלילה ישנו יחד, אבל הלילה הזה הוא לא יכול כי הוא בתורנות."

פזי צוחק ואומר שאני דביל ושהחבר שלי דביל עוד יותר, ומבטיח לי לשמור על ללי והילדים. כשאני מנסה להודות לו הוא אומר לי לא לדבר שטויות ומספר לי כל מיני חוכמות ששאולי והבנות אמרו ועשו, נשמע ממש כמו דוד גאה. אני חושב שהוא יצטער יותר ממני כשהם ייסעו מפה ללונדון.

"למה אתה לא מתקשר לשאול מה שלומי?" התפנק אולג בנייד שלי. מה פתאום נתתי לו את המספר? מה עובר עלי לאחרונה?

"אהה... סליחה. רק עכשיו סיימתי את השיעור. אז מה שלומך?"

חרא. כואב לי ועצוב לי ומשעמם לי."

"אני מקווה שלא נדבקת ממני, גם לי קצת כואבת האוזן."

"לא, זה סיפור קבוע אצלי. בחורף אני בריא, אבל בקיץ המזגנים האלו גומרים עלי."

כדי לשעשע אותו אני מספר לו על המריבה שהייתה היום בין החניכים והוא צוחק ואומר שדניס בטח ילך בראש מצעד הגאווה עם דגל ענק.

"ואתה?" אני שואל.

"אני אתגנב מאחורה עם שקית על הראש מרוב פחד שאולי הורי בטעות יסתכלו בערוץ הישראלי ויזהו אותי."

"אבל אתה גר עם שותפים הומואים, חשבתי שהוריך..."

"הורי מבוגרים ושמרנים מאוד. אם הם ידעו הם מיד יפסיקו לי את הקצבה ואני אצטרך לגור בבסיס או להצהיר שאני חייל בודד."

נכון, הוא בחור יפה ומנשק טוב, אבל כמה שאני מכיר אותו יותר אני מחבב אותו פחות. "אבל בסוף תצטרך לגלות להם, באיזה שלב הם ירצו שתתחתן, לא?"

הוא צוחק אומר שנחצה את הגשר כשנגיע אליו ושואל אם בא לי לבקר.

"אתה בטוח?"

"כן, ויש לי קונדומים."

"תראה אולג... אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב."

אולג נאנח ומתנצל שוב על ההתנהגות שלו אתמול.

אני אומר שזה בסדר גמור ושלא לקחתי ללב (שקר כמובן), אבל שאני במין יחסי און / אוף עם מישהו, ואני חושב שזה לא יהיה הגון כלפיו...

"קשה להסביר." אני מנסה להתחמק.

"בטלפון באמת קשה להסביר דברים כאלו." מסכים איתי אולג, "אולי תבוא לכאן ותסביר לי אישית?"

אני מגמגם משהו והוא אומר שהוא בודד כי השותפים שלו נסעו לאילת ועצוב לו, ומשעמם לו, ומבקש שאבוא כחבר להחזיק לו חברה, זה הכל. "ותוכל להשתמש במחשב אם תרצה." הוא מוסיף בערמומיות.

מה באמת גורם לי לשים את פעמי לדירה שלו - הרצון הנוגע ללב שלו בחברתי, או המחשב שלו שמחובר לרשת ומאפשר לי גישה לבלוגיאדה?

שאלה טובה.

אני מגיע במונית לדירה שלו והוא נראה ממש שמח על בואי, מציע קפה ועוגיות, ואחר כך אנחנו מדליקים את הטלוויזיה ושוב נופלים על ויכוח בקשר למצעד הזה. הויכוח השביעי שאני שומע השבוע באמצעי התקשורת – נמאס לי!!

אין ספק שהעולם יצא מדעתו לאחרונה. חייל חטוף מתענה בשבי וכל מה שמעניין את כולם זה חיי המין של המלפפון הזה קצב, ואם המצעד יהיה בתל אביב או בירושלים או בכלל? למה כולם מתעקשים להיכנס זה לזה לתחתונים ולכפות את דעתם אלה על אלה ולעשות זה לזה פרובוקציות ועוד בעיר הכי קיצונית ופסיכית בעולם?

ואם אני כבר בעסקי שאלות שהתשובה היחידה שאפשר לתת להן היא - אתה אידיוט פזיז שלא רואה את הנולד - למה אני לא בבית עם נרי?

מה אני עושה פה עם הבחור הזר הזה שאני מחבב פחות ופחות כמה שאני מכיר אותו יותר? למה אני צריך לנסות להסתגל למחשב זר בבית זר ומשאיר את פזי וגולן שידאגו לאחותי ולילדים שלה בעוד אני מתברבר פה עם הקורס המטופש הזה?

אין לי תשובות נעימות לשאלות הללו ולכן אני עוזב את המחשב, שותה קפה עם אולג, מקשיב לתכניות שלו לאחרי השחרור - תאילנד והודו כמובן - ותוך כדי ממשיך לשחק עם השלט של הטלוויזיה.

מעביר לפה ולשם, מגיע לנשות הכדורגלנים - סדרה מטופשת בתכלית שאני מזפזפ אותה בדרך כלל במהירות, אבל... שני גברים, אחד כושי ואחד לבן, מתנשקים להם על המסך מולי כאילו הם לא שחקני כדור רגל מסוקסים אלא... אני לא יודע מה.

טוב, מה אני מתפלא? הרי כבר אמרתי שהעולם השתגע.

"אתה יודע למה זיידאן הכניס מכות לאיטלקי?" שואל אולג ומתחיל למשוך בזהירות את הטריקו שלי מתוך המכנס.

"לא, למה?" אני שואל ומנסה להחזיר את החולצה בחזרה למכנסי ולהתרחק ממנו בלי להיות בוטה מידי שואל את עצמי תוך כדי כך למה אני נתקע תמיד למצבים המגוחכים האלו שגורמים לי להתנהג כמו בחורינה מבולבלת?

"כי הוא צבט לו בפטמה." אומר אולג בנימת ניצחון ומדגים לי את הצביטה הלכה למעשה, ודורש שאני אדגים לו בתמורה ראסיה.

הראסיה שלי עדינה מאוד והוא תופס לי את הראש ומושך אותי אליו תוך שהוא נשכב לאחור במיטה.

מאחר והראש שלי קשור מאוד לגופי התרגיל הזה מסתיים בכך שאנחנו שוכבים זה לצד זה על מיטתו כשאני מנסה להסביר לו למה עדיף שלא נשתמש בקונדומים שהוא רכש מיד אחרי שהוציא מהרופא גימלים יקרי מציאות.

"אבל בדקתי באינטרנט, בדקתי בהמון אתרים ובכולם כתוב שסקס עם נשא הוא בטוח כל זמן שמשתמשים בקונדום ואפשר להתנשק והכל."

"זה נכון, אבל ... יש עוד סכנות בסקס חוץ מלהידבק באיידס אולג."

"איזה סכנות? תספר לי." הוא מניח ראש על כתפי, מתרפק עלי, מוכיח לי מה שידעתי מזמן - מתחת לכל המסכות של התחכום, הגסות, הקשיחות, החרמנות וחוסר הנימוס יש סך הכל בני אדם שמחפשים מישהו שיאהב אותם בלי תנאים ובלי גבולות. אהוב יחיד ומיוחד שייתן הכל ולא יבקש שום דבר בתמורה.

למה, למרות שאנחנו אנשים מבוגרים כולנו רוצים שוב את האהבה שקיבלנו מאימא?

אני לא יכול לתת לו אהבה כזו, לא יכול לתת לו שום אהבה, רק עצה טובה וידידות, וקצת חמימות.

אני מחבק אותו, מספר לו קצת על עצמי וקצת על נרי, וקצת על ליאור והזולה שלו, ועל העבודה שלי והקולגות שלי - הטורקי המסכן והחולה, ההודי, השמן, ניקולאי עם הקעקועים  וזמבורה הבריון שלא התחתן עדיין והסגן הלחוץ תמיד והבוס שלי, אפילו על תותית המסכנה אני מספר ובסוף הוא מתעייף מהקשקושים שלי ונרדם.

מילואים אמיתיים

כבר בבוקר יום רביעי היו שמועות לא טובות על בעיות בגבול הצפון ועד הצהרים כבר שמעו כולם על ההתקפה של החיזבללה. שוב חטפו חיילים והיו שמונה הרוגים ולמחרת בבוקר כבר התברר שאנחנו שוב נשאבים לבוץ הלבנוני.

איתן נראה מתנצל ונבוך כשהסביר לי שלמרבה הצער ההיענות שלי לבקשתו להדריך בקורס החובשים עלולה להתפתח בגלל המצב לשירות מילואים אמיתי.

"אמיתי? למה אתה מתכוון אמיתי?"

"אני מריח שהולך להיות שמח בגבול הצפון. פיקוד צפון צריכים עוד אנשים בשביל לפרוש תאג"ד על הקו לכל צרה שלא תבוא. אני שולח אותך ואת אולג ועוד כמה חבר´ה מהקורס ואין לי מושג מתי תוכל להשתחרר."

"אבל ... אבל..." כמעט אמרתי לו שאין לי מספיק תרופות איתי.

למרבה המזל הוא נכנס לדברי שניה לפני שיצאתי מהארון ואמר שהוא מאשר לי לעצור בדרך לכמה דקות בבית ולקחת ציוד, אבל שאעשה את זה זריז כי ממתינים לי בקרית שמונה.

נסעתי צפונה עם חבורה של סדירים מבוהלים שניסו להסתיר את פחדם בסיפור הלצות טיפשיות שמרטו את עצבי.

בדרך עצרתי לכמה דקות בבית, לקחתי איתי עוד בגדים ואת כל מלאי התרופות ששמרתי אצלי ואפילו הספקתי לפרסם פוסט פרידה קצר ואמיץ בבלוג שלי ולשלוח כמה מיילים זריזים לחברים ולבשר להם שאני הולך עכשיו למילואים אמיתיים.

קיוויתי שנרי יקרא מה שכתבתי בלוג וידווח לללי לאן נעלמתי. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא היה זמין בנייד וזה לא הפתיע אותי כלל לאור המצב המתוח.

חשבתי לנסות לדבר איתו ועם אחותי בערב, אבל במשך היום הייתי עסוק ללא הרף ובערב התחילה הפגזת קטיושות על קרית שמונה, הרשת נפלה ולא הצלחתי להתקשר לאף אחד. למחרת המצב לא השתפר - כבר התרגלנו לקטיושות על קרית שמונה אבל היו דיווחים על קטיושה בחיפה ואפילו בקרית אתא!

לא היה לי ספק ששוב אנחנו שוקעים בבוץ הלבנוני ממנו ניצלתי בעור שיני כששירתי בסדיר.

ביום שישי בערב אחרי שעבדנו בפרך 48 שעות שלח המפקד שלנו אותי ועוד כמה חברים הביתה לחופשת סוף שבוע בתנאי שנישאר צמודים לטלפונים ונעלה חזרה צפונה באתרעה של רגע.

בצומת הצ´ק פוסט התקשרתי לאחותי ונדהמתי לשמוע שהיא בדירה שלי!

"למה? ואיפה הדייר שלי?"

"הדייר שלך ברח לחו"ל עוד ביום רביעי. החלטתי ללכת לגור אצלך כי בועז בא לדירה של סבתא ועשה לי סצנה נוראית. מזל שלא הייתי לבד, פזי וגולן לא הצליחו להרגיע אותו, אבל אז נרי הגיע והצליח לשכנע אותו להפסיק לצעוק. זה היה הרעיון שלו שאני אעבור אליך."

"נרי היה אצלך?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"הוא טען שהוא בא לבקר אותי ואת הילדים, אבל אני חושבת שחוץ מזה הוא גם רצה לברר מה קורה אתך. אז מה קורה אתך?"

"אני עושה מילואים אמיתיים הפעם." אמרתי בעצב, "ואני עייף ומלוכלך ורוצה לאכול אוכל ביתי."

"חכה שם, עוד כמה דקות נרי יגיע."

"נרי?"

"כן, ברגע שהוא שמע שאתה בצ´ק פוסט הוא יצא לאסוף אותך. תדע לך שהוא מגיע באופנוע, אל תתעצבן עליו בבקשה."

כשנרי הופיע אחרי כמה דקות הייתי עייף מכדי לכעוס עליו, עייף עד כדי כך שאפילו לא ניסיתי לנהוג. חבשתי קסדה, התיישבתי מאחוריו, חיבקתי את מותניו, השענתי את מצחי על גבו והייתי מאושר לנשום אותו שוב.

באותו לילה ישנתי בזרועותיו על הספה בחדר האורחים, מניח לללי ולבנות לישון בחדר השינה שלנו.

שאולי ששמח מאוד על בואי והתפעל מהנשק שלי ומהמדים שלי הלך לישון אצל דני שסוף סוף קיבל את האח הצעיר שרצה מאז ומתמיד.

באמצע הלילה התעוררתי מזיע ורועד בגלל סיוט המילואים הקבוע שלי – כל פעם שהייתי הולך למילואים הייתי חולם על תאונת הדרכים שעשיתי בסדיר. במציאות התאונה לא הייתה רצינית מאוד - ההאמר שנהגתי בו התהפך ואני עפתי מתוכו וסדקתי כמה צלעות - אבל בחלומי הייתי שוכב מעוך מתחת לרכב הכבד, נחנק לאט לאט מתחת לגוש המתכת הכבד בעוד חברי לפלוגה מסתובבים סביבי חסרי ישע ולא מצליחים לחלץ אותי.

נשמתי לרווחה אחרי שהתעוררתי והלכתי להתקלח. ניסיתי להיות שקט, אבל נרי התעורר בכל זאת.

"על מה חלמת?" שאל בסקרנות. הסיוטים שסבלתי מהם לפעמים סקרנו אותו מאוד מאחר והוא היה שייך לאותם ברי מזל שמעולם לא זכרו את חלומותיהם.

"על התאונה שהייתה לי בסדיר."

"מסכן שלי, זה בטח בגלל המילואים." חיבק אותי נרי באהדה.

"כן, כנראה." הסכמתי איתו קצרות ולא סיפרתי לו שהתחלתי לחלום על התאונה בהאמר רק אחרי שנודע לי שאני נשא. . 

 

הפרעה בשיווי המשקל

אתם יודעים מה קורה כשיש בבית הרבה ילדים?

בלאגן!

קמתי בבוקר, העפתי מבט סביבי ונחרדתי. אפילו לפי הסטנדרטים הדי ירודים שלי הבית היה הפוך ומטונף.

לקחתי דלי, מגב וסמרטוט רצפה, צירפתי אליהם גופייה ישנה שלי שהוסבה למטלית אבק והתחלתי לעבוד.

נרי וללי הצטרפו אלי בשתיקה זועפת ועד שהילדים התעוררו היה הבית נקי בצורה סבירה ואני גיליתי שהסחרחורות שסבלתי מהן בחורף חזרו ובגדול!

האמת שעוד במילואים הרגשתי קצת לא טוב והרופא שהבחין בכך אמר לי שהבעיות שלי בשיווי המשקל נובעות מדלקת האוזניים שלקיתי בה (באמת תודה רבה, כאילו שלא ידעתי לבד) וזה כלום ויעבור מעצמו.

גם את זה אני יודע מניסיון, אבל בכל זאת זה ממש לא נעים להיתמך כמו שיכור בקירות ולסבול סחרחורות ובחילה כל פעם שאתה מרים את הראש.

מאחר ונרי נעשה תמיד נורא לחוץ כשאני מרגיש לא טוב שתקתי והמשכתי לעבוד עד שהכל היה פחות או יותר נקי ויבש, ואז פרשתי למחשב שלי והתחלתי לטייל קצת בבלוגיאדה, מנסה להתעלם מהחדשות הלא נעימות שהתעקשו לבצבץ מכל פוסט.

כמה דקות אחרי שהודיעו שהפגיזו את טבריה הגיע בועז לביקור. אין לי מושג איך הוא ידע את כתובתי אבל אני מניח שזו לא הייתה בעיה גדולה מידי לברר את זה.

להפתעתי הוא החליף את התלבושת הדתית הרגילה שלו והיה לבוש ג´ינס וטריקו, מגולח ובלי כיפה. מהרגע שפשט את מראהו הדוסי המאיים הוא נראה פתאום כמו סתם עוד גבר צעיר רגיל לגמרי, מתוח מעט או אולי עצוב וכלל לא מסוכן.

ללי החליפה צבעים למראהו ושתקה, אולי מההלם, אבל נרי לחץ את ידו בנחת והזמין אותו להיכנס.

בועז הביט בי בשאלה ואחרי היסוס קל אמרתי לו שיכנס ויגיד שלום לילדים. שאולי והבנות התנתקו מהטלוויזיה ורצו אליו, וברור היה שהם שמחים מאוד על בואו.

ללי לא אמרה כלום, אבל ידעתי שהיא כועסת לפי הדרך בה לקחה את הקטנה על הידיים והסתגרה איתה בחדר השינה.

בועז שתק ורק הסתכל עליהן מרחוק. הופתעתי לראות על פניו את הארשת המשתוקקת הזו שסטרייטים מקבלים כל פעם שהם מסתכלים על בחורה שמוצאת חן בעיניהם.

"אז מה קורה אתכם בועז?" שאלתי בנימה ידידותית אחרי שללי סגרה את הדלת, "ואיפה הזקן והפאות שלך?"

הוא העביר יד נבוכה על פניו המגולחות, "מאז שהיא הלכה חזרתי בשאלה." אמר וזז בחוסר שקט בכסא.

שאולי התפרץ לשיחה ואמר שהוא אוהב יותר את אבא בלי זקן דוקר, הודיע שהוא הולך לטייל עם חץ ודני, ודרש שבועז יחכה לו ולא ילך בלי להגיד שלום.

"אבא לא ילך בלי להגיד שלום." הבטיח בועז ונישק את לחיו בחיבה.

שאולי נישק אותו בחזרה, אמר שלום לי ולנרי והלך עם דני וחץ, משאיר את המבוגרים לפתור בעצמם את הבעיות שהם יצרו במו ידיהם.

"אתם בטח חושבים שאני איזה מפלצת." אמר בועז, מעביר מבטים ביני לבין נרי.

"ללי סיפרה לנו כמה דברים לא נעימים עליך." הסכים נרי.

"יכול להיות שהיא הגזימה קצת." ניסיתי לפשר ולרכך, "אבל אולי עדיף שתלכו כל אחד לדרכו ברוח טובה בלי לריב. לא חבל על הזמן והעצבים שלא לדבר על הילדים שסובלים מהמצב."

בועז נאנח, התנצל לפני נרי על המריבה שהייתה בדירה של סבתא, ביקש להעביר את התנצלותו לפזי ולגולן ואמר שללי לא הגזימה, הוא באמת ירד קצת מהפסים אחרי שנודע לו על הרומן שלה עם היורד הזה.

"איזה יורד?" התפלאתי.

"היא לא סיפרה לך?"

"היא לא מספרת לי כלום, וחוץ מזה הייתי במילואים כל השבוע."

"הוא מתכוון למנהל בית ספר ההוא בבריטניה." הסביר לי נרי שהיה כרגיל מעודכן יותר ממני בפרטים.

"היא פגשה אותו לפני שנתיים כשהוא היה בתהליכי גירושים. הוא בא לפה לתת הרצאה ומהרגע שהיא נדלקה עליו הכל התפרק." אמר בועז במרירות.

"דברים כאלו קורים." אמרתי והבטתי בנרי שהסב את מבטו ממני.

"אני יודע, אבל אני אוהב אותה. התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה." שפך לפנינו בועז את ליבו. "נפגשנו רק פעמיים לפני החופה, אבל מיד התאהבתי בה, והיא... אין לי מושג מה היא מרגישה, אף פעם לא הבנתי אותה. רק בגללה המשכתי עם השטות הזו של החזרה בתשובה, לפני שנפגשנו רציתי לפרוש מהישיבה והרב חשב שאם הוא יעשה לי שידוך אני אתחזק ואשאר, ובאמת התחזקתי, אבל לא בדת אלא באהבה."

"מה? נשארת דוס רק בגלל ללי?" נדהמתי.

"כן, למה אתה מתפלא כל כך?" נעלב בועז.

"כי זו רק אחותי הקטנה ליאת, באמת שווה לך להקריב קורבן כזה גדול בשביל אחת כמוה?"

נרי נראה כאילו הוא מתאפק לא לפרוץ בצחוק, ובועז התרגז עוד יותר. "אל תדבר ככה על אישתי!" צעק עלי, ואז נזכר איפה הוא נמצא, נרגע קצת והמשיך לספר.

" בהתחלה היא הייתה כל כך רצינית בקטע הזה של חרדיות ואני כל כך רציתי אותה אז ... זה לא שאני לא מאמין באלוהים, זה רק שלהיות חרדי כבד מידי עלי, אבל בשבילה... בשבילה הייתי מוכן הכל, אתה מבין?" העביר את מבטו ממני לנרי מחפש אצלנו הבנה לבעיות שלו.

אני שתקתי, אבל נרי הנהן בכובד ראש ואמר שהוא בהחלט מבין. הנה, הוא למשל נעשה הומו רק אחרי שהוא התאהב בי. "אתה לא חושב שהם דומים?" הוסיף, והניח את זרועו על עורפי במחוות בעלות מרגיזה קצת.

"מאוד דומים." הסכים בועז לתדהמתי, "בפעם הראשונה שפגשתי אותו חשבתי שהם תאומים."

תעזוב אותי." התנערתי בזעף מידו של נרי, "ולא נעשית הומו בשבילי, נולדת ככה. אל תפיל עלי את הבחירות שלך בחיים."

"זה בדיוק מה שללי אמרה לי." אמר בועז בקול נוגה, "שזה לא הוגן שאני מאשים אותה בבחירות שעשיתי בחיים שלי. והכי מצחיק זה שעכשיו היא כבר לא רוצה להיות חרדית יותר."

"טוב בועז, מה שהיה היה, ניסיתם וזה לא הלך. היא לא אוהבת אותך יותר, תשלים עם זה. שום דבר טוב לא יצא מזה שתגרור אותה ככה בלי גט. לא עדיף שתיפרדו יפה ושכל אחד מכם ילך לבנות לעצמו חיים משלו?"

"אני מסכים." אמר בועז בנחת, "אין לי ויכוח אתך, אבל אני לא מוכן שהילד שלי, הבן היחיד שלי, ילך לחיות בגולה רחוק ממני ושגבר אחר יהיה האבא שלו."

"ומהבנות לא אכפת לך?"

הוא משך בכתפיו ואמר שהוא לא רוצה לדבר על הבנות, אין לו שום דבר נגדן, אבל מה שבאמת חשוב לו זה הילד.

"אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. אם הם ילכו לחיות בלונדון הוא ישכח אותי."

"אבל ילד בגיל כזה חייב את אימא." מחיתי, "אתה לא יכול לגדל אותו לבד, איפה אתה גר בכלל?"

"פה ושם. אחרי שללי הלכה עזבתי את הישיבה, בגילי לא נוח לי אצל הורי ואני לא מרוויח מספיק להשכיר לבד דירה. בינתיים אני נע ונד בין חברים ומשפחה ומחפש דירה עם שותפים."

הוא הרים את כוסו וביקש עוד קפה. קמתי להכין לו וראשי הסתחרר בגלל התנועה המהירה מידי. הייתי חייב להיאחז בשולחן כדי לא ליפול.

"מה קרה לך?" נבהלו בועז ונרי. כדי להרגיע אותם היה עלי להיכנס להסברים מסובכים על דלקת אוזניים שהסתבכה וההשפעה שלה על שיווי המשקל וכל זה.

ללי נזעקה מחדר השינה, נזפה בי שאני מתרוצץ ככה במצבי ושילחה אותי למיטה. נשכבתי במיטה ורציתי למות. כל כך רע הרגשתי, ובסוף, עייף ויגע מכל תלאות השבוע האחרון פשוט נרדמתי.

התעוררתי שעה אחר כך כשללי נכנסה לחדר השינה עם ארוחת צהרים דשנה בשבילי. "תנסה לאכול כמה שיותר." הפצירה בי, "נורא רזית לאחרונה."

"גם את הורדת המון משקל."

"נו, טוב. הייתי ממש שמנה אחרי הלידה האחרונה, ועם כל הצרות שהיו לי לאחרונה..."

"גם לי היו צרות עם נרי." דחיתי את הצלחת מעל פני. "אין לי תאבון."

היא נאנחה ושאלה עד מתי נמשיך עם השקרים והעמדת הפנים הזו.

"למה את מתכוונת?" נבהלתי.

"אני נראית לך טיפשה? אני יודעת שיש לך איידס, מיד כשראיתי אותך הבנתי שמשהו לא בסדר אתך, כל כך רזית וכל התרופות האלו שאתה הולך אתם לכל מקום."

"תראי ללי, אני לא חולה איידס, אני רק..."

"אל תנסה לשקר. שאלתי את אימא והיא הודתה שזה נכון."

"לא התכוונתי לשקר, רק רציתי להגיד שאני נשא, לא חולה."

"אני יודעת, אימא הסבירה לי הכל. לדעתי אסור לך לעשות מילואים."

"ולדעתי אסור לך להתגרש מבועז."

שנינו לוטשים מבטים זועפים זה בזה ואז פורצים בצחוק בלתי נשלט - שריד לאחווה ששררה ביני לבינה כשהיינו ילדים.

"הוא אוהב אותך מאוד ללי ונורא פגעת בו. בשבילך הוא מוכן להיות דתי, או חילוני, מה שתרצי, ואפילו מוכן לסלוח לך על הבגידה שלך. את לא מבינה את זה?"

היא מושכת בכתפיה ומסבה את מבטה בסרבנות. "אני יודעת אבל אני לא אוהבת אותו." היא מתעקשת.

אם היה לי אומץ הייתי שואל איך הסקס שלהם, אבל אין לי ולכן אני מניח לנושא. בני אדם לא מקשיבים באמת לעצות שהם מקבלים אלא עושים מה שליבם חפץ. מניסיוני עדיף לא להכביר מילים בנושאים כאלו.

ללי מספרת לי שהיא מאוהבת במנהל בית הספר ההוא שחי בלונדון, אבל חוזרת שוב ושוב על טענתה שלא היה בינו לבינה שום מגע גופני, ושהם מחכים עד שהגט ייכנס לתוקף.

"הוא לא ייתן לך גט אם תיקחי לו את הילד."

"ואתה חושב שהוא צודק? אתה תומך בו, נכון? כל הגברים אותו דבר!" היא מתפרצת.

"אני לא תומך באף צד, אבל אני מבין אותו. מאוד כואב לאהוב מישהו שלא אוהב אותך וזה נורא פוגע לדעת שהבן זוג שלך רוצה אדם אחר."

"אני לא אשמה שאני לא אוהבת אותו ולא בגדתי בו, זו לא אשמתי שהתאהבתי באחר שאוהב אותי."

"אבל אתם נשואים, יש לכם ילדים ביחד, זה לא חשוב לך בכלל?"

היא מזעיפה פנים בעקשנות שאני מטיב להכיר וחוזרת על דבריה שהיא לא אוהבת אותו ואף פעם לא אהבה ושהכל היה טעות של צעירה שטופת מוח שנגררה אחרי רב כריזמטי ושעכשיו היא רוצה חיים שונים."

"ובגלל ששינת את דעתך בועז צריך לוותר על הילד שלו?"

"תפסיק לעשות כזאת דרמה מכל דבר. אנשים מתגרשים כל הזמן, ובועז יוכל לראות את הילד בחופשות הקיץ."

"זה פשוט לא הוגן מה שאת עושה לו, ומה כל הקטע הזה שאת פתאום לא דתייה?"

"אני כן דתייה ואני כן מאמינה באלוהים, אבל אפשר להיות דתי גם בלי להיות חרדי, נכון?"

"כן, אפשר, אבל אפילו הרפורמים לא מתלהבים מאישה מורדת."

"אישה מורדת!" היא צועקת ופניה מאדימים מזעם, "אני שונאת את הביטוי המפגר והשוביניסטי הזה דוד! מאחד כמוך הייתי מצפה ליותר!" היא מצהירה בכעס, ואך כפסע ביני לבין סטירת לחי, למזלי נרי מתפרץ לחדר ומודיע שהוא חייב ללכת עכשיו.

"אתה נוסע עכשיו לתל אביב?"

"לא חמוד. אני חוזר לרמת דוד. עד שהבלגן הזה יירגע אני אהיה שם." בלי לשים לב לנוכחותה של ללי הוא מנשק אותי על פי, אומר לי שהוא אוהב אותי והולך.

קצת אחר כך בועז דופק בדלת ונכנס יד ביד עם שאולי, מודיע שפקידת המילואים שלו התקשרה כרגע ושעליו ללכת.

"איפה אתה משרת?"

"הנדסה קרבית, ואתה?"

"בסדיר הייתי חובש קרבי בגולני, אבל עכשיו אני סתם חובש בפלוגת מילואים."

"בטח גם לך יקראו עוד מעט לחזור." מנבא בועז בקדרות. מנשק את הילדים המבולבלים, מחבק קצרות את ללי, לוחץ את ידי והולך גם כן.

חזית עורפית

יצאתי הבוקר מהבית עמוס המון שקיות קופסאות וצנצנות מדיפות ריחות ניחוח. מטען כבד שרובו נועד לאכילה - עוגיות ובורקסים תוצרת אימא עוגות, מעמולים ופירות ממטבחה של אליס.

איזה מזל שיש לי חבורה שלמה של מילואימניקים רעבים תמיד שיעזרו לי לחסל הכל. רגע לפני שיצאתי מהרכב של ג´קי שהסיע אותי לתחנת ההסעה הוא דחף לידי מחשב נייד דק וקליל "שיהיה לך מה לעשות כשתנוח מחיסול ערבים." אמר, וקרץ לי.

לשמחתי הרבה לא נאלצתי לחסל אף אחד במילואים הללו. כל מה שעשיתי היה לחסל בלגן נוראי במחסני החירום, לסדר אריזות מסוג זה או אחר של ציוד רפואי, להפסיד באינסוף משחקי שש בש לאזולאי ובאינספור משחקי שח לאולג ובין לבין לנסוע עם אלכס לדירה שלו בקרית שמונה ולהיאבק עד חורמה בוירוסים שהשתוללו במחשב שלו.

גיבור גדול אני כבר לא אהיה כמו שאתם רואים ולמעשה לא רק אני אלא גם שאר המילואימניקים שמשרתים איתי לא עושים יותר מידי חוץ מלדאוג למשפחות בעורף הלא בטוח כלל וכלל.

מלחמה מוזרה שבה החזית רוגעת ושלווה ואילו העורף מדמם ומבוהל.

אנחנו ישנים באוהלים מיושנים על מיטות מתקפלות חורקות, מתרחצים במשורה ואוכלים בעיקר מנות קרב ועוגות שהבאנו מהבית.

לחלקנו יש לפטופים שלפעמים אפילו אנחנו מצליחים לחבר לאינטרנט, וכמובן שלכולנו יש טלפונים סלולריים שנופלים כל פעם שקורה משהו בעורף.

מתסכל מאוד.

עד עכשיו רק אולג יודע למה בדיוק אני חייב לקחת תרופות בשעות קבועות ולהפתעתי הוא שומר על סודי ועדיין לא סיפר שום דבר לאף אחד. קיבלתי כמה הערות מופתעות מחברים ותיקים בגלל הרזון שלי, אבל הן נובעות בעיקר מקנאה ביכולת שלי לשמור על גזרה צנומה ואופנתית מאשר בגלל חשד שאני חולה.

אם הם רק היו יודעים.

אני מרגיש ממש טוב. הסחרחורות כבר לא מציקות לי, והדבר היחיד שטורד את מנוחתי אלו הגעגועים לנרי ולמשפחה, והדאגה לשלומם.

אני מדבר איתו פעם פעמיים ביום, אבל תמיד בקצרה רבה כי הוא עסוק ולחוץ מאוד. גם אחותי לחוצה ומתוחה. החבר שבא לשהות איתה במשך הקיץ רוצה לברוח חזרה לאנגליה, וכמובן שביטול הקייטנות והמצב המתוח לא מוסיף לשלוות נפשה.

היחיד שמאושר עד הגג הוא שאולי שמבלה את רוב זמנו צמוד לדני ולחץ. הוא לא מפחד כלל מהמצב, מרגיש שהוא חי בסרט הרפתקאות מרתק ונהנה מכל רגע.

הבוקר הצלחתי אפילו ליצור קשר עם הסגן והבוס. הם סיפרו לי שבגלל הקטיושות שנורו על חיפה הם שלחו את כולם הביתה ועוד מעט גם הם מסתלקים.

הם נשמעו מאוד רגועים, אבל אין ספק שהמצב לא קל. היו