סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 
 

מכל המקומות בעולם נפגשתי שוב עם נינו דווקא במחלקת הרנטגן. כמו רוב החולים שהגיעו בלילה הוא הגיע מהמיון. בהתחלה הבטתי בטופס שלו בלי לקרוא את השם.

 "חשד לדלקת ראות" היה כתוב שם בכתב ידו הבלתי קריא של ד"ר גרין - הרופא התורן, ולמעלה, באותיות אדומות קטנות ומסודרות כתבה האחות -HIV  חיובי, אזהרה דיסקרטית בשביל כל עובדי בית החולים שידעו ויזהרו. כבר חלפו הימים בהם היו ניגשים לחולי איידס עם כפפות גומי ומסכות, היום כבר כולנו נבונים יותר, אבל עדיין יש עובדים פארא רפואיים שמנסים להתחמק מלטפל בחולי איידס.

רוב חולי האיידס באים משום מה למיון בשעות הקטנות של הלילה, השעות בהן אני עובד כטכנאי רנטגן - עוד סיבה ללאון להתנגד לעבודתי כתורן לילה - אחת המריבות שלנו שלא נמצא לה פתרון. אני מתעקש ולא מוכן לוותר על משמרות הלילה ברנטגן. הלילה בבית חולים  תמיד דרמטי, לא צפוי, מסעיר – אני אוהב את זה.

פעם פעמיים בשבוע אני עובד כתורן, לפעמים ישן שינה טרופה, ובדרך כלל לא ישן כלל. מצלם את כולם - מנפגעי תאונות דרכים או תאונות סתם, עד צעירים שהסתבכו בקטטות. מחולים זקנים בסוף חייהם המוסעים בכיסאות גלגלים בידי עובדי בתי אבות אדישים ומפהקים, עד לתינוקות קטנים הנישאים בידים רוטטות של הורים צעירים והיסטריים - זה לא רק הכסף, זו העבודה עצמה, עבודה שמפגישה אותי עם אנשים שונים מידי ערב. עבודה שבה כל הזמן קורה משהו לא צפוי ומרתק.

אני אוהב את האווירה בבית החולים בלילה – המסדרונות הרחבים והריקים מוארים בניאון קר, אנשים משוטטים כרוחות רפאים, צעדיהם מהדהדים על הרצפות הנקיות - לפעמים הלילות רגועים, חסרי אירועים, משעממים אפילו, ופתאום - מבול של תאונות ונפגעים. תפקידי לעזור לרופאים ולחולים - להרגיע, לדבר רכות עם אנשים כואבים ומבוהלים, לחייך חיוך נעים כשאני מגיש את המעטפה עם הצילום וחוות הדעת של הרנטגנולוג, לאחל בריאות והחלמה לאנשים מודאגים, ולראות את ההבעה המבוהלת על פניהם מפשירה מעט למראה פני הידידותיים. אני נהנה הנאה משונה להיות ער כל הלילה ובבוקר להעביר את המשמרת לתורני היום. כשכולם הולכים לעבודה אני מתמוטט במיטה, מרגיש אדם טוב ומועיל – כמעט גיבור.

 רק לשכנע את לאון שככה אני אוהב לחיות איני מצליח. הוא שונא את בית החולים ואת העבודה שלי. ארבעה ימים בשבוע אני עובד כרגיל, בא בבוקר למעבדה, חוזר בצהרים, עובד בבית, מנקה, מבשל, עושה קניות, מטפל בגינה, ורק את הימים החופשיים שלי - שלישי ושישי - אני מנצל לעבודה ברנטגן.

לא מבין למה זה מציק לו, אבל ככה זה.

 לאון ניסה הכל, מתחנונים ואיומים ועד להצעה שאבוא לעבוד במשרד שלו. אני דוחה אותו בתקיפות מנומסת. "אני לא מתערב לך בקריירה לאון, לא מתרגז ששוב אתה נוסע לישיבות בתל אביב, או לפגישות עסקים באירופה." אני מזכיר לו בנחת כשהוא מתלונן על הלילות הבודדים בבית. "אני אוהב את העבודה שלי, אני טוב בה, אני עוזר לאנשים חולים ופצועים ואני מרוצה מזה. למה אתה לא מבין?"

לאון רוטן בזעף, תחילה הוא מבקר את המשכורת הדלה שלי, שלא שווה את המאמץ לדעתו, ובסוף, אחרי הרבה עיקופים והתעכבויות, מצליח להביע את האמת על מה באמת מטריד אותו - שאפגוש גבר אחר ואקיים איתו יחסי מין סוערים בארון כלי המיטה או משהו מפגר מעין זה, כמו שראה בסרטים פורנוגרפיים.

אני מתפוצץ מצחוק, מחבק אותו ומקנטר אותו שבטח יש לו נקיפות מצפון בגלל הבילויים שלו בנסיעות העסקים לחו"ל ובגלל זה הוא חושב שגם אני …

לאון מסמיק ומוחה בתוקף. עיניו מאדימות מעט מדמעות שהוא עוצר בכוח. "אני נאמן לך לחלוטין." הוא מצהיר, כאילו שאי פעם חשבתי אחרת. אנחנו מסיימים את הויכוח המופרך הזה במיטה והוא משלים עם העובדה שאני עובד כתורן לילה ברנטגן ומתנחם בכך שאני זמין כל הזמן בנייד.

 חאמיד, הסניטר הערבי שמביא לי את התיק של נינו מצביע לכיוון המסדרון לרמוז לי שהותיר שם את החולה ואץ לדרכו. אני מכיר אותו טוב, בחור נחמד שמתייחס תמיד ברגישות לחולי איידס - וזה לא כל כך מובן מאליו כמו שהיה צריך להיות - לכן הוא מקבל תמיד את המקרים האלה, בעיקר את החולים החשודים כהומואים. אולי גם הוא הומו? לא יודע, לא מעיז לשאול. כשאני עוטה את החלוק הלבן עם התג של טכנאי רנטגן אני משאיר את האישיות האזרחית שלי בצד. לכאורה אני יכול להיות יותר משוחרר עם הצוות הפארא רפואי, אבל גם מהם אני מעדיף לשמור ריחוק מנומס - לא בדיחות, לא טפיחות על השכם, שום סיפורים מהחופשה האחרונה.

אף אחד לא יודע עלי כלום, לאון מעולם לא התקשר לטלפון של המחלקה אלא רק אל הנייד שלי, וככה אני מעדיף את זה. יחסי עבודה מנומסים ותו לא.

עם החולים אני חביב, מלא אהדה, אבל קורקטי מאוד. רק כלפי הזקנים והילדים אני מרשה לעצמי לפעמים להיות קצת יותר אמפתי, אבל בזהירות לא מגזים.

לא מוכן לחזור שוב על הסיפור של האונקולוגית, זה מסוכן מידי. מידי פעם יש חולה כרוני שחוזר שוב ושוב, ואז אני מרשה לעצמי לתת לו יחס קצת יותר משפחתי – שואל מה נשמע ואיך העניינים, אבל לא ממש לוקח ללב.

היה למשל בחור טברייני יפה אחד בשם סיטון שבא מההוספיס של חולי האיידס, מאוד חיבבתי אותו, אבל שמרתי על מרחק מנומס.

לשמחתי הוא השתפר מאוד ולא חזר יותר, אחר כך נודע לי שהוא נפטר. זו אחת הבעיות עם חולים שאתה נקשר אליהם, הם מתים לך פתאום.

בגלל זה שנאתי את האונקולוגית, אתה פוגש אותו חולה שבוע אחר שבוע, נותן הקרנות, שומע על טיפול כימי, רואה איך הוא נובל ודועך, או לפעמים חוזר ומתאושש, ואז בום! באה המכה והוא מת. לא תמיד כמובן, חלק יוצאים מזה, אבל מעט מידי, הרוב שוברים לך את הלב.

מזל שברחתי משם. פרסונל צריך להיזהר ולא לשרוף את עצמו, אמרו לי בקורס, החולים באים והולכים ואנחנו נשארים, אסור לשכוח את זה, אבל אני, כמו טיפש, התעלמתי. הייתי צריך ללמוד את הלקח בדרך הקשה, עכשיו אני כבר יודע.

חאמיד נתן לי את תיק הקרטון החום עם ההפניה לצילום ריאות מחזית ובפרופיל - הצילום הכי שגרתי ונדוש שיש – אני מבצע אותו בערך מאה פעם בשבוע. יצאתי למסדרון וקראתי את השם שהופיע בטוש שחור על גבי התיק העבה והמרופט - סימן לחולה ותיק – "אנטואן צ´זארה!" צעקתי דרך שגרה בלי להרים את הראש מהתיק שבידי, ואז תפסתי מה אני אומר וסקרתי בבהלה את המסדרון הריק.

"נינו?" לחשתי מבוהל. המחשבות דהרו במוחי במהירות, לא יכול להיות, זה לא הוא, זה בטח אחד אחר באותו שם, לא יכול להיות שנינו שלי יצוץ ככה, עשר שנים אחרי שעזב, ועוד כחולה איידס.

מה פתאום? אני מדמיין, זה בטח … חריקה מוכרת נשמעה מעבר לפינת המסדרון ואז הוא הופיע, מתגלגל לאיטו על כסא הגלגלים הרעוע של המיון, ראשו מושפל כלפי מטה, כבוחן את מידת ניקיונם של המרצפות הכהות. למרות שראיתי רק את פדחתו שהאפירה ואת רבע הפרופיל היפה שלו, מיד זהיתי אותו. איזה מזל שבשעה מאוחרת זו של הלילה היינו לבד במחלקה.

"נינו!" צעקתי וכרעתי על ברכי לפניו, מניח את ידי על כתפיו, בוחן בדאגה את פניו, משווה במהירות את הזכרון שנותר לי ממנו למציאות של היום.

הוא רזה מאוד, גם קודם לא היה שמן, אבל עכשיו נעשה ממש שקוף, מין רוחניות מלאכית שרתה על פניו החיוורים, אופיינית מאוד לחולי איידס שעברו משלב הנשא לשלב החולה. עיניו נותרו נהדרות כתמיד, כחולות ירקרקות צלולות וחודרות, והפה היפה, הדק והאכזר, נותר מפתה כשהיה. עצמות הלחיים המגולפות שלו גבוהות וחדות עוד יותר, השיער עדיין סמיך מאוד, אבל קצוץ ומאפיר, המצח אולי מעט גבוה יותר, ושני קמטים, שפעם הופיעו רק בשעת כעס, נחרטו לתמיד בין הגבות היפיפיות דמויות כנף שחף.

כן, אין ספק, מבוגר מעט יותר, חולה ועייף, אבל עדיין נינו היפה והמכשף שלי!

 רגע ארוך הבטנו זה בזה, "דורי הקטן שלי," אמר לבסוף נינו בקול משועשע, רגיל לגמרי, "נעשית ממש גבר לעניין." חייך אלי. עשר השנים האחרונות נמוגו ונעלמו ושוב הנחתי את ידי על לחייו, ממסגר את פניו היקרות בכפות ידי, מחליק בעדינות את אגודלי על שפתיו – ככה הייתי מלטף אותו תמיד - אם הוא היה נושך את אצבעי המלטפת את פיו ידעתי שעוד רגע יטיל אותי למיטה ויכבוש אותי תחת גופו הדק והבהיר.

הפעם הוא רק הביט בי, חסר מבע, ופיו נותר קפוץ בחזקה, מסרב להיעתר לאצבעי המפצירה – אולי שכח. שמתי לב שהיו יותר קמטים סביב עיניו, ופניו היו חמות מדי בכפות ידי.

"נינו שלי," אמרתי חרש, מתאפק לעצור את הדמעות שצצו פתאום בעיני. ואז, בצורה מאוד לא מקצועית, עשיתי דבר המנוגד לכל כללי האתיקה הרפואית, המוסר האנושי וההגיון הפשוט, ונישקתי את פיו, מחדיר את לשוני בין שפתיו, נלחץ אליו בכל כוחי.

עשיתי זאת למרות הכתובת האדומה שהופיעה על התיק שלו, למרות שהוא היה חולה ואני פרסונל, למרות שהוא ישב בכסא גלגלים ואני הייתי בריא.

זכרתי הכל, כלום לא נשמט מזיכרוני, ובכל זאת צפצפתי על הכל ונישקתי אותו.

הוא הדף אותי מעליו. "תפסיק עם זה מיד." נזף בי בכעס וטלטל מעט את כתפי.

ילד בן עשר היה מפעיל יותר כוח, הוא היה חולה וחלש והיה לו חום. לפתי בעדינות את פרק ידו ומששתי את הדופק שלו שהיה מהיר מדי. "לדעתי יש לך קצת חום." אמרתי, "איך אתה מרגיש?" שאלתי בנימוס, כאילו לא נישקתי אותו רק הרגע.

לפעמים אני כזה טמבל!

"אני גוסס מאיידס." ענה בפשטות, מביט לי ישר בעיניים, "אל תנשק אותי יותר טמבל, ואל תבכה." הוסיף בזעף, "כל אחד מת פעם ועכשיו תורי."

הוא שב והתיישב בכיסאו החורק – החברה מהמיון מנצלים את זה שהרנטגן קרוב אליהם, ותמיד הם נותנים לחולים שלנו את הכיסאות הכי דפוקים וחורקים.

"תתנהג יפה דורי." הזהיר אותי, כמו שהיה עושה תמיד לפני שהיינו נכנסים לעוד אחת מאותן מסיבות שהיו בעצם אורגיות פרועות שבהן היה עלי לציית לדבריו ולהניח לזרים לגעת בי, לחדור אלי, לרגש אותי, בעוד אני רואה זרים אחרים נוגעים בו, גורמים לו עונג.

 היה עלי לראות הכל ולהמשיך לחייך ולהתנהג יפה, בעוד שכל מה שרציתי היה לחטוף אותו משם ולברוח. אף פעם לא עשיתי מה שבאמת רציתי במסיבות ההן, תמיד התנהגתי יפה - השתכרתי, סיממתי את עצמי, צחקתי, נישקתי, חיבקתי, הזדיינתי, והתעלמתי מהבכי שצבט לי בפנים - לא חשוב כמה שתיתי וכמה עישנתי, תמיד היה בפנים ילד אומלל שביקש ללכת עם נינו הביתה, להתכרבל במיטה ולישון רק איתו, בלי אף אחד אחר.

גלגלתי אותו עד לפתח חדר ההלבשה ופתחתי את הדלת. "בוא, אני אעזור לך להתפשט," אמרתי והכנסתי אותו פנימה.

החדר היה קטן ולבן, מואר באור ניאון חריף. היה שם רק ספסל עץ קטן ומתלה מתכת פשוט מוברג לקיר.

"מספיק שתוריד רק סוודר וחולצה," אמרתי ופתחתי את הרוכסן של הסוודר האפור שלו. מתחת לבש חולצת פלנל משובצת באדום וירוק, רחבה מידי ודהויה מכביסות. פעם הוא היה מעדיף למות ולא ללבוש בגדים כל כך סרי טעם, חשבתי בעצב, ופרפתי את הכפתורים.

הוא הניח לי להפשיט אותו כאילו היה ילד חסר אונים, מקפיד להביט אי שם מעבר לכתפי, מתחמק מעיני שביקשו לשווא את עיניו. תליתי את בגדיו על המתלה ופשטתי מעליו בזהירות את הגופייה המרופטת - עורו היה חיוור מידי, שקוף כל כך עד שראיתי את הורידים הכחולים על גופו הצנום. כל שריריו הדקים והחזקים נעלמו, צנום כשלד עמד לפני, מכנסיו רפויים ואחוזים בחגורה בלויה שאיכותה הטובה עדיין ניכרת בה.

לפחות הבגדים שלו נקיים חשבתי, תולה גם את הגופייה על הקולב. מין זמזום מוזר היה בראשי, הרגשתי כאילו אני בוער כולי, אבל ידי היו קפואות. עכשיו, כשהיה ערום למחצה, גם אני לא רציתי להביט בפניו, לא רציתי לבייש אותו יותר מהנחוץ. 

"כפי שאתה רואה אבדתי קצת משקל בזמן האחרון." אמר בקול מבודח ואיום, כאילו מחלתו היא רק עניין של מה בכך שאין טעם להתרגש ממנו יתר על המידה.

הנהנתי בלי מילים, מבחין בזעזוע שדמעות זולגות על לחיי. גופי הבין עוד לפני שאם אנסה לדבר תתפרץ ממני יללה נוראית, והרי הבטחתי להתנהג יפה.

"דורי, חמוד שלי," אמר ברוך והרים את סנטרי באצבע דקה ומטופחת. ידיו נותרו עדיין הידיים היפות ביותר בעולם. הבטתי בפניו, פני מלאך שנפל ממרומים, ושוב עשיתי את זה, התעלמתי מכל ההוראות, שלחתי לכל הרוחות את כללי הזהירות וחיבקתי אותו, מצמיד את הגוף הדקיק אל חזי, מחליק בידי על הצלעות הבולטות, מנשק את הכתפיים והצוואר המוכרים והאהובים כל כך, מרטיב אותן בדמעות רותחות. הוא ליטף אותי ברוך, מחכך את מצחו בכתפי, אומר לי מילים רכות באיטלקית וברומנית, נוהג בי כבילד עצוב, מנחם אותי כאילו אני החולה.

"אני כל כך מצטער דורי," לחש, "אני מבקש סליחה, אתה סולח לי?"

"בטח." הופתעתי, "על מה?"

"שעזבתי, שלא התקשרתי, שלא חזרתי לקחת אותך. וגם על כל מה שקרה בתל אביב. הבילויים והמסיבות … אתה זוכר את המסיבות?"

הנהנתי, מוחה את דמעותיי בשרוול. "לא הייתי צריך לקחת אותך, לא אהבת את המסיבות הללו." הוא חייך, "תמיד היית כל כך שקט וטוב, אבל ידעתי שלא רצית להיות שם."

אז הוא כן ידע ובכל זאת … לא חשוב, עזוב את זה עכשיו, עברו עשר שנים מאז. הוא חולה כל כך, עזוב את זה דורי.

"איך חלית?" שאלתי. הוא נאנח ליטף את לחיי ושתק. מגעו בפני היה עדין כל כך, זהיר כל כך, ומיד משך בבהלה את ידו ושילב את זרועותיו על חזהו – לא לגעת! - צעקה עלי שפת הגוף שלו.

"בוא נעשה את הצילום הזה." אמרתי ודחפתי אותו בעדינות מחדר ההלבשה לחדר הרנטגן. צילמתי אותו בזריזות, מניח לאישיות המקצועית שלי להשתלט על המצב, מסרב לחשוב את מי אני מצלם ומה עלול להתגלות בצילום.

בזמן שהוא התלבש לקחתי את הקסטות לחדר הפיתוח. נאבק בבהלה הפתאומית שתקפה אותי ברגע שהוא נעלם מעיני דחפתי במהירות את הצילומים למכונת הפיתוח, ובלי להמתין שיצאו מהצד השני חזרתי אליו במהירות, שם לב שאני רץ את המרחק הקצר בין חדר הפיתוח  לחדר ההלבשה.

הייתי כמו אימא לתינוק - כל הזמן עומד על המשמר, חושש מתקלה או מאסון נורא שיקרה אם אסיר ממנו את עיני לרגע.

לרווחתי הוא היה איפה שהשארתי אותו - יושב על הספסל בחדר ההלבשה, נאבק בכפתורי החולצה - מיד שמתי לב שהגופייה לבושה הפוך על גופו.

"בוא, אני אעזור לך." אמרתי ומיהרתי להפוך את הגופייה ולהלביש לו את החולצה והסוודר. היה חם בבית החולים, החימום עבד בלי הפסקה כל החורף, אבל הוא רעד מקור. הייתי בטוח שיש לו דלקת ראות וכמובן שצדקתי.

הושבתי אותו על הכסא שלו במסדרון ורצתי להביא את הצילומים. בדרך בדקתי אותם ומיד ראיתי את הקו העדין של הנוזל מתחת לפסגות הריאות – דלקת ריאות כפולה.

לא רציתי להניח לנינו להמתין לבד לאבחנה, בזמן שהרנטגנולוג עבד על הצילומים ישבתי לצידו ועדכנתי אותו במה שקרה בחיי בשנים שהוא נעדר מהם.

"אז אתה בסדר, יש לך בית ועבודה ובן זוג. אתה מסודר." סיכם נינו את חיי במשפט אחד קצר.

"כן. בעצם זה נכון. יש לי חיים טובים." הסכמתי, שואל את עצמי למה אני לא מרגיש אפילו שמץ של שביעות רצון מהתיאור המדויק הזה של חיי.

"אז מה הבעיה דורי?" שאל והניח יד דקיקה ולוהטת על פרק ידי.

"אין שום בעיה, הכל טוב נינו!" הצהרתי בעליצות. שלפתי חיוך, מדביק אותו בכוח לפרצופי. "הכל בסדר. באמת!" הנחתי את כפי על כף ידו ולחצתי אותה בעדינות.

"טוב לראות אותך נינו, נורא התגעגעתי." אמרתי בפשטות.

הוא נאנח ומשך את ידו ושוב שילב את זרועותיו על חזהו. "צריך להיזהר דורי." לחש בעצב. עכשיו הוא נזכר להזהיר אותי, איפה הוא היה לפני עשר שנים? רגע, בעצם הוא הזהיר אותי כבר אז, אני זה שלא רצה לשמוע.

נו, ומה עוד חדש? 

עזבתי את הבעיות שלי ובפעולת הסחה מזהירה הצפתי אותו בשאלות – "מי מטפל בך? איפה אתה גר? יש לך ביטוח רפואי? עם מי אתה חי? איך הגעת לבית החולים?"

"אני חי לבד ילד." הצטחק נינו, "שכרתי דירה ישנה ברחוב מסדה ואני מתכוון לחיות שם עד שלא אוכל יותר ואלך להוספיס. אני לא רוצה להתאשפז עד שלא תהיה לי ברירה אחרת, אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית."

רעיון פרוע החל מתגבש במוחי, מטורף לגמרי, אבל … נינו תמיד עורר אצלי את הצד הזה. "נינו, אם אתה חי לבד..." התחלתי, ואז חאמיד הופיע ואני השתתקתי.

"באתי לקחת את מר אה … " הוא הביט ברשימה שלו, מתלבט איך לבטא כהלכה את השם הזר.

.
"שמו אנטואן צ´זארה." אמרתי "ולדעתי יש לו דלקת ראות. בוא נבדוק את התשובה." ובלי היסוס פתחתי את המעטפה החומה הגדולה של הצילומים והוצאתי את התשובה של הרנטגנולוג.

חאמיד הרים את גבותיו בפליאה לעומתי – התנהגותי לא הייתה מקובלת ואולי גם לא חוקית - התעלמתי ממנו וקראתי את הכתוב במכתב - דלקת ריאות כמובן.

החזרתי את המעטפה לנינו ובקשתי שלא ילך לפני שיודיע לי איפה הוא מתאשפז.

"הם יכולים להכריח אותי להישאר בבית חולים?" שאל נינו, מביט בי בדאגה.

"לא, אבל אני מבקש שתקשיב לעצה של הרופאים נינו." הפצרתי, כורע על ברכי לפניו. זרועותיו נותרו שלובות על חזהו ומבטו סירב לפגוש את שלי.

שוב היה עלי לכבוש את דמעותיי. למה הוא מתנהג ככה? הוא לא רואה שאני רוצה לעזור לו? הבטתי בחאמיד שפניו הביעו רחמים על נינו והשתתפות בצערי.

"בפנימית אין מקום. בטח יעבירו אותו להוספיס." ניבא ממרומי ניסיונו, "כמה זמן אתם מכירים?" חקר בסקרנות.

"היינו יחד ארבע שנים. אחר כך נסעתי לאמריקה. חזרתי רק לפני חודש כדי למות בין היהודים." אמר נינו, ובלי לרחם עלי פרץ בצחוק, לא מבין כלל שכרגע הוא הוציא אותי מהארון.

"אתה מבין חאמיד, לא היה לי נאה לחיות עם היהודים, אבל החלטתי שבשביל למות אצלם הם מספיק טובים." הסביר בנימה אירונית משועשעת.

החלפתי מבט עם חאמיד שלא נראה נרעש כלל מהבשורה שאני הומו, ובשתיקה חזרתי לחדר הרנטגן, מניח את נינו בידיו הנאמנות של  חאמיד.

הוא חזר אחרי רבע שעה לספר לי שהוחלט לאשפז את נינו למשך הלילה במיון. "מחר, אם הוא יסכים ואם יהיה מקום, יאשפזו אותו בהוספיס של חולי האיידס."

"יפה מצדך שאתה לא אומר כלום." ציינתי בקול שקט, מתבייש להביט בפניו.

הוא משך בכתפיו בשוויון נפש. "גם אני מהקהילה," אמר בנחת, "עוד ביום הראשון שראיתי אותך הגיי ראדר שלי השמיע אזעקה, אבל הבנתי שאתה בארון אז שתקתי." הוא חייך אלי חיוך קונדסי שהאיר את פניו העגלגלים.

"גם אני יצאתי מהארון רק אחרי שהתאהבתי. אני חי עם החבר שלי כבר שנתיים." בישר לי בגאווה. כמה טבעי ורגוע הוא נשמע, כאילו לחיות עם גבר זה הדבר הכי נורמאלי בעולם. חבל שלא כולם כמוהו.

הודיתי לו בחום. לחצנו ידים והוא חזר לעבודתו, משאיר אותי להמשיך בעבודתי. כל דקת פנאי רצתי למיון לראות מה שלום נינו. הוא ישן שינה לא רגועה, מחובר לאינפוזיה של סיילין ואנטיביוטיקה, נראה קטן וחיוור בפיג´מה הכחולה של בית החולים. על הגיליון שלו הייתה הפניה להוספיס של חולי איידס, או לחילופין לבית החולים האיטלקי - מקומם של הטרמינלים חסרי התקווה.

"למה אתם שולחים אותו מכאן?" תקפתי את ד"ר ישי, התורן העייף של המיון.

הוא נאנח, "כי הפנימית מלאה והוא חולה איידס." אמר, כאילו זה הסבר מספיק. "חבר שלך?" שאל, ונשען על המשקוף, חונק פיהוק.

"כן!" אמרתי בקול, "הוא חבר טוב שלי, וכן, אם זה מה שמטריד אותך, גם אני הומו! ואני לא חולה איידס. נבדקתי רק לפני חודש, ואני חי עם אותו גבר כבר כמה שנים ולא מזיין מהצד!" עכשיו כבר צעקתי ממש חזק, מושך מבטים משתאים מכל עבר.

ד"ר ישי, צעיר שמנמן ופיקח, נאנח. "ואני לא מזיין בכלל." אמר בעצב וטפח על כתפי, "ודרך אגב, כל הכבוד על היציאה הדרמטית מהארון ועל הנאמנות לבן הזוג שלך." הפטיר בחיוך ופנה לדרכו, אדיש לגמרי להצהרותיי הנרגשות.

השתרכתי חזרה לרנטגן, מלווה במבטים של האחיות. המיון הוא צומת מרכזית בבית החולים ועד מחר בבוקר כולם כבר ידעו שאני הומו.

אף אחת לא אמרה כלום, אבל המבטים שלהן דקרו לי בגב. שעה אחר כך מינה, האחות הכי נחמדה במיון, תפסה אותי יושב לצידו של נינו ומביט בו והניחה יד קלילה על כתפי, "תמיד הרגשנו שבנות לא מעניינות אותך," רחשה בקול שקט, "לא באמת הופתענו. והחבר שלך …  ד"ר ישי צודק, עדיף שיתאשפז בהוספיס."

"ואם אני לא רוצה?" הפתיע נינו, עיניו עדיין עצומות, "ואם אני מעדיף לחזור הביתה?"

"אתה לא יכול." חתכה מינה בקול תקיף, "במצבך אתה צריך מישהו שיטפל בך."

היא קמה והלכה, מותירה אותי עם נינו שפקח עיניים והביט בי בחיוך קל. "לא ידעתי שהיית בארון עד עכשיו." לא התנצלות הייתה בקולו אלא לעג.

משכתי בכתפי, "זה בסדר, מסתבר שכולם ידעו. איך זה שאין לך אף אחד שיטפל

בך?"

הוא צחק. "תפסת מרובה לא תפסת." אמר ועצם שוב את עיניו.

"מרוב חברים נשארת לבד." פירשתי את דבריו. הוא הניד לאות הן ומשך את השמיכה הדקה עד מעל לראשו. "אל תדאג לי, לך לעבוד, אני לא הולך לשום מקום."

ליטפתי את פניו וחזרתי לרנטגן. סוף סוף הגיע הבוקר והמשמרת שלי נגמרה. ביום שישי בשבע בבוקר העברתי בזריזות את המשמרת לתורניות היום ודהרתי חזרה למיון. נינו כבר היה לבוש בבגדיו ונאבק עם המעיל שלו, ששרוולו התחמק מזרועו המגששת. תנועותיו שפעם היו כל כך חינניות וקלילות נעשו כבדות ומגושמות כאילו היה שתוי או מסטול.

מיהרתי לתפוס את השרוול הסרבן ולכוון את זרועו של נינו לתוכו.

"לאן אתה הולך?" נזפתי בו בעדינות וכרכתי את ידי על מותניו.

הוא התנער ממני בחיפזון, "רוצה הביתה." אמר בזעף.

ד"ר ישי הציץ מעבר לוילון שהקיף את מיטתו. "הוא מסרב להתאשפז." מסר לי, כאילו אני המבוגר האחראי ונינו הוא ילד קטן או זקן חרש וסנילי.

נינו הזעיף את פרצופו, הוא שנא את היחס הזה כלפיו. "אני אדם מבוגר ד"ר וזכותי להחליט על גורלי." אמר בקול צלול, והמבטא הזר שלו מתנגן בחדות מכל הברה.

"נינו בבקשה," התחננתי, "אני אקח אותך להוספיס ואשאר אתך כל הזמן. אתה צריך לקבל עוד שלוש מנות אנטיביוטיקה לפחות. נכון ד"ר?"

ד"ר ישי משך בכתפיו. "הוא יכול לקבל אנטיביוטיקה גם פר אוס (דרך הפה)." הפטיר ונתן לי חבילת מרשמים, "תדאג שהוא לא יישאר לבד, שיאכל וישתה בצורה סדירה ושיבוא למעקב בשבוע הבא." הורה בקול מקצועי, מביט בי ולא בנינו, והסתלק.

החלפתי מבט חטוף עם נינו שמיהר להסב ממני את מבטו. אז ככה זה להיות חולה איידס - להיחשב למת מהלך שאפילו הרופא לא רוצה לדבר איתו, להפסיק להיות אדם אמיתי עם עבר ועתיד אלא להפוך לגוויה נושמת שתופסת מקום מיותר - כמה נורא שזה קרה דווקא לנינו היפה והגאה בכיתי בתוכי, והסבתי את עיני ממנו כדי שלא יוכל לקרוא את רגשותיי. הלוואי ולאון היה כאן כדי לחבק אותי ולנחם אותי חשבתי פתאום, קולט שזו הפעם הראשונה מאז שראיתי את נינו שנזכרתי בלאון.

הסעתי את נינו לדירתו בג´יפ שלי, שואל את עצמי איך לאון ירגיש אם לא אשוב הביתה עד שמונה בבוקר. בדרך כלל הוא לא עבד בימי שישי שאותם הקדשנו לבילוי משותף, אולי יותר מאוחר אתקשר אליו, אבל לא עכשיו, עוד לא, אני עדיין לא בטוח מה להגיד לו.

הדירה ברחוב מסדה הייתה קטנה מאוד ומלוכלכת מאוד. דירת שני חדרים מוזנחת, חסרת אור ואויר בקומה העליונה בבלוק ישן מתקופת המנדט שהיה דחוק בין עוד כמה בלוקים ישנים ומרופטים. המקרר היה ריק, החלונות סגורים, לא היה חימום והאוויר הסריח מעוני עתיק וחסר תקווה. רציתי לצאת עוד לפני שגמרתי להיכנס.

לכל הרוחות, אפילו פנלים לא היו שם, רק פס צבע שמן מטונף מרוח לאורך הקיר – אפילו ג´וק עם קצת כבוד עצמי היה מסתלק משם בבוז.

"יש לך כסף?" שאלתי בדאגה.

הוא משך בכתפיו והטיל את עצמו על המיטה הצרה – מיטת סוכנות חלודה שלא הייתה מוצעת בסדינים אלא מכוסה בשמיכה צבאית מאובקת. גם שאר הרהיטים היו ישנים, מאובקים ומרוטים. זה היה מקום איום, גם אדם בריא היה מקבל דלקת ראות בדירה הזו.

"נינו אתה חייב לצאת מכאן, לנשום אויר נקי, לאכול טוב, לקבל טיפול. בוא נלך להוספיס." בקשתי והתיישבתי לצידו, נוגע במצחו, חומו שוב עלה. הוא ניסה לענות אבל השתעל ונחנק, כובש את פניו בכרית דקה ומרופטת.

"לך תקנה לי בבקשה תרופות ותסתלק מכאן." אמר בקול חנוק, "לך בבקשה, החבר שלך בטח דואג, לא הודעת לו לאן נעלמת."

בעיתוי מופלא הנייד שלי השמיע קול, לאון היה על הקו. "איפה אתה דורי?" התפלא.

"אני עם חבר חולה שמסרב להתאשפז. יש לו דלקת ראות." הסברתי, "אני צריך לטפל בו לאון."

"מתי תחזור? מי החבר הזה? אין לו מי שיטפל בו?" הציף אותי קולו, מושך אותי חזרה לחיים השלווים והנורמאלים שנסוגו מאחורי הקלעים ברגע שנינו חזר.

"לאון זה … זה מסובך קצת … " התפתלתי. אני ברחוב מסדה בדירה שלו. הדירה הזו היא … יש בעיה, אני לא יכול לעזוב אותו ככה."

לאון החל להביע את פליאתו באזני, מודאג נוכח שתיקתי, ואז נינו הדהים אותי כשהסתובב ופשוט חטף את הנייד מכפי. "הלו לאון." אמר בקול נמרץ, "מדבר אנטואן צ´זארה. אני חולה איידס, יש לי דלקת ראות, אני חי בדירה קרה ומטונפת והילד מסרב להסתלק כי פעם הוא ואני היינו יחד. אולי הוא סיפר לך עלי? פעם קראו לי נינו."

לאון ענה מה שענה, ונינו הקשיב רוב קשב וחייך, נראה לרגע כמעט כמו פעם. "אין צורך בקונדומים לאון. אני כבר גמרתי את מכסת הזיונים שלי בחיים." אמר משועשע, "בוא, קח את הילד, אין לי מספיק כוח להיפטר ממנו בעצמי," ושוב אחז בו שיעול.

לקחתי ממנו את המכשיר, "לאון אני מצטער," אמרתי בשקט, "אני לא יכול לעזוב אותו. הוא לגמרי לבד ואין לו עוד הרבה זמן, אני חייב להיות איתו, אני מבקש שתסלח לי."

שתיקה ארוכה השתררה ואז לאון נאנח אנחה ארוכה ושאל מה בדיוק הכתובת של הדירה. "חכה לי שם." אמר בקול עייף, "אני בא במונית."

רצתי לבית מרקחת וקניתי את התרופות, וכשלאון הגיע הייתי בסוף תהליך האריזה של בגדיו של נינו. הוא שכב עצום עיניים, רועד קצת מתחת לשמיכה הדקה מידי, משתעל מידי פעם, מתעלם ממני.

לאון סקר את הדירה במבט אחד מהיר, ואחר הביט בסקרנות במזוודה עם מעט הבגדים הדלים שארזתי - קצת לבנים, שתי פיג´מות, חלוק, נרתיק כלי רחצה, כמה חולצות טריקו שני ג´ינס וטרינינג ירוק ובלוי - הכל היה נקי אבל מהוה. בכלל לא מתאים לנינו שזכרתי, שהקפיד להדר בלבושו.

"איפה הוא ?" לחש, מביט סביבו בעצבנות.

"שוכב בחדר השינה. הוא חולה מאוד לאון, אני לא יכול …" ניסיתי להסביר, כובש את רצוני להתחבא בין זרועותיו המנחמות.

לאון הניד בראשו, "הבנתי, אסור לו להישאר לבד, בטח שלא כאן. ניקח אותו הביתה ונטפל בו."

"אתה בטוח לאון?" הבטתי בו מודאג, "הוא חולה איידס ואני … אנחנו, אני …"

"אתה אוהב אותו, אף פעם לא הפסקת לאהוב אותו." פסק לאון בביטחון.

הנדתי לאות הן ושוב זלגו הדמעות מעיני. בלי לחשוב על מעשי נפלתי בזרועותיו של לאון שחיבק אותי בנוקשות כאילו הייתי זר שהתנפל עליו פתאום.

"סליחה לאון." התנצלתי באומללות. "היית כל כך טוב אלי, אבל אני ונינו …. הוא ואני …. אנחנו … " לא ידעתי עוד מה להגיד והשתתקתי.

האם יש בכלל אנחנו ביני לבין נינו שמתכווץ כל פעם שאני מנסה לגעת בו? למה אני עושה שטויות כאלו? מה יקרה לחיים שלי עכשיו?

לאון ליטף את כתפי. "אני מבין." אמר בפשטות, "בוא ניקח אותו הביתה."

"אתה לא חייב לאון, הוא הבעיה שלי לא שלך. אני יכול לקחת אותו להוספיס."   

"תזרוק אותו להוספיס ותלך?" שאל והגיש לי ממחטת נייר.

"לא, בטח שלא. אני אשאר אתו. אני חייב להיות איתו." הסברתי.

לאון הניד בראשו בלי שום פליאה. "אני מבין." חזר ואמר ביובש ופתח את דלת חדר השינה, מביט בנינו שנרדם בינתיים וישן, מכורבל מתחת לשמיכה ורק חצי מפניו מציץ החוצה.

"קח אותו ונלך." חזר ואמר.

כרעתי על ברכי וליטפתי את כתפו, "בוא נינו, הולכים הביתה." טלטלתי אותו בעדינות.

הוא התיישב והביט בלאון במבט בוחן ואז נעמד והושיט לו את ידו ללחיצה. לאון לחץ את ידו ממושכות מביט מהורהר בפניו. עומד בין שני הגברים המבוגרים ממני שבחנו זה את זה חשתי כילד קטן.

"אני רוצה להזכיר לך אדוני שאני חולה באיידס." אמר נינו בהדרת כבוד.

"אני יודע." אמר לאון בנחת "ולמרות זאת אני מקווה שתקבל את הזמנתי ותבוא לגור אצלנו."

"אני אשמח מאוד לאון. תודה לך." אמר נינו בענווה, מחייך אליו, מתעלם ממני.

 שעה אחר כך כבר היה נינו - רחוץ ומגולח ולבוש בפיג´מה הכי חמה שלי - שוכב לבטח במיטה בחדר השינה הקטן, אחרי שלקח את התרופות שלו ואפילו שתה מעט תה ממותק בדבש. ישבתי לצידו מנסה לשכנע אותו לאכול משהו, אבל הוא סירב בנימוס, מבטיח לי שאולי אחר כך בצהרים …. לחץ את זרועי ושוב נרדם.

הבטתי בו עוד קצת, הטבתי את השמיכה שציפיתי למענו בסט הפלנל החביב עלי - הכחול עם הציורים של כבשים לבנות – ויצאתי חרש מהחדר.

לאון ישב במטבח, מרפקיו נשענים על השולחן ובהה באוויר. התיישבתי מולו ושתקתי.

"איך הוא נדבק לדעתך?" שאל לאון אחרי שתיקה ארוכה.

משכתי בכתפי, "לא יודע. הוא תמיד היה פרוע מאוד, אהב סקס עם זרים, אהב אורגיות, רץ ממסיבה למסיבה, אבל היה זהיר מאוד. השתמש בקונדומים, אולי הייתה תקלה? אולי קונדום נקרע? לא יודע. מה זה חשוב? הוא חולה והוא עומד למות."

הדמעות שוב זלגו בלי שליטה.

"כולנו עומדים למות. חלק מאתנו יותר מוקדם מאחרים." היגג לאון. זה לא ניחם אותי, המשכתי לבכות וניסיתי שוב להודות לו על טוב ליבו.

"זה גם הבית שלך." אמר לאון בעדינות, "ברור שאתה צריך לעזור לחבר שלך. גם אני הייתי עושה אותו דבר. אני רק רוצה לדעת דבר אחד דורי, אם הוא היה בריא אז …"

מחיתי את דמעותיי, "אם הוא היה בריא הוא לא היה חוזר לארץ. הוא לא רצה לחיות כאן. הוא בא למות בין יהודים לאון, אבל הוא לא מוכן לחיות איתם. וגם אם הוא כן היה חוזר הוא לא היה צריך אותי. הוא לא היה נוגע בי, הוא לא אוהב אותי, לא כמו שאתה אוהב. אני והוא, זה בכלל לא היה אותו דבר … לא היינו ממש זוג, הוא תמיד היה לבד ועכשיו הוא ימות לבד."

"לא. הוא לא. יש לו אותך." ניחם אותי לאון, "וגם אני אעזור לך." הבטיח.

"למה לאון? למה אתה עושה את זה?" הטלתי את עצמי עליו, משתוקק לחוש את חמימותו הדובית השעירה.

"מאהבה, הכל מאהבה." לאון גיחך בעצב ולקח אותי למיטה. "לך לישון דורי, אתה הרוס."

נצמדתי אליו. "אל תלך," בקשתי, "תחבק אותי. כל כך עצוב לי."

הוא נשכב לצידי וחיבק אותי, מערסל אותי בזרועותיו עד ששקעתי בשינה.