סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 

 

מאז גיל צעיר מיקי ואני רונן היינו חברים מאד טובים. מאז גיל 15 הכרנו אחד את השני כמו שאיש לא הכיר את השני מעולם. מה לא עשינו ביחד, הכל, ללמוד ביחד, ללכת לבריכה ביחד, לטייל ביחד אפילו חברות משותפות היו לנו כן, פשוט כך. שהסתכלו עלינו תמיד ביחד אמרו – התאומים.

פשוט חברים בלב ובנפש.

עבר זמן, התגייסנו לצבא ואיש איש הלך לדרכו, מיקי הלך לצנחנים ואני הלכתי לסיירת. כל אחד מאיתנו שרת במקום אחר, רחוק, ובעצם הדרכים שלנו נפרדו. אמנם נפגשנו מידי פעם בפעם, בילינו יחד לא מעט בזמן הפנוי אבל האמת, לא יותר מידי, לא היה זמן לזה.

והנה כבר שנינו הפכנו להיות משוחררים, חופשיים, כל אחד מצא את הדרך שלו וחי אותה. אני הלכתי לאוניברסיטה והוא החל לעבוד כמתכנת בחברת הייטק. מידי פעם היינו נפגשים ומבלים אבל האמת, לעיתים רחוקות, איש לא ידע כמו בעבר מה עובר על השני.

 ויום אחד הטלפון שלי מצלצל, על הקו מיקי, הקול שלו נשמע מאד חלש ועצוב, הוא ביקש אם אני יכול להקדיש לו קצת זמן ולהיפגש לקפה כי הוא רוצה לדבר איתי על משהו. משהו מאד חשוב. לא יכולתי לסרב לו וקבענו להיפגש בבית קפה בשעה חמש אחרי העבודה. הוא ביקש שאקדים, הוא חייב לדבר איתי, זה נראה לי חשוד אבל איך אני יכול לסרב לזה, והסכמתי והקדמתי את זה בשעה.

 נפגשנו, חיבוק קטן בפגישה, והתיישבנו בפינה האפלה של בית הקפה שלנו בשכונה. פינה קבעה שבה ישבנו כל הזמן, בית קפה ותיק.

 הוא היה נבוך, הוא השפיל את מבטו ואמר שהוא חייב לשתף אותי במשהו שקרה לו והוא רוצה שאני אהיה שותף הסוד שלו.

 הוא התחיל לדבר, הוא סיפר לי שיש לו איידס והמצב שלו רע ואפילו גרוע. הוא סיפר לי שהמצב שלו חמור והרופאים לא יודעים לנבא את העתיד. הוא סיפר לי שרק אני יודע את הדבר ואיש לא יודע.

דיברנו ודיברנו, מצב רוחי ירד עד מאד, לא ידעתי איך לאכול את זה, האמת, שהיום אני מסתכל לאחור לא הייתי אפילו נחמד, הייתי פשוט מגעיל וזה בלשון המעטה.

 אחרי השיחה נפרדו דרכנו וכל אחד הלך לביתו. הסתגרתי בבית ואמרתי לעצמי שאין לי מה לחפש איתו ובקרבתו יותר ואני צריך להתרחק. כן, פשוט כך, להתרחק ממנו שאני לא צריך חברים שהם חולי איידס. עברו כמה שעות והטלפון מצלצל, לא עניתי לו, עבר יום, עברו יומיים ואני לא עונה לו לכל הצלצולים, פשוט מתעלם ממנו. בשלב מסוים הוא הפסיק להתקשר אלי. הוא לא התקשר יותר וגם בשלב אחר שמעתי שמועה שהוא לא נראה כבר במקומות שאנחנו רגילים להיות בהם כמו בית הקפה שלנו ששאלתי שם אם הוא מגיע ואמר לי שלא וסיפרו לי גם שהוא נראה כחוש ורע מאד.

 וכך הזמן עבר, מידי פעם שמועה ועוד שמועה ואז שמעתי שהוא בבית חולים מאושפז במצב מאד רע. בעל בית הקפה שלנו סיפר לי שלא נשאר לו הרבה לחיות למיקי, אולי ימים, אולי שעות אולי שבועות, לא הרבה נותר לו, הוא גוסס. נאבק על חייו, הוא סיפר לי גם שהוא לא רוצה לראות איש כמעט והוא גם סיפר לי שמיקי סיפר לו שהתחמקתי מלענות לו מהרגע שהוא סיפר על זה שהוא חולה איידס. הוא סיפר כמה הוא מאוכזב ועצוב. כמה כואב לו שככה נגמרה חברות נפלאה.

רציתי לבקר אותו אבל בעל בית הקפה אמר לי – אל תלך, הוא לא רוצה שתבוא.

 רציתי בכל זאת ללכת, כל יום רציתי והוא לא נתן לי.

 יום אחד  הגעתי לבית הקפה, על השער הייתה מודעת אבל, שחורה על דף לבן, מסגרת שצועקת לשמיים עליה כתוב מיקי כהן ז"ל נפטר ממחלה קשה.

 התיישבתי על הרצפה בכניסה לבית הקפה, תפסתי את הראש, השפלתי מבט והתחלתי לבכות כמו ילד קטן התחלתי לצעוק, מיררתי בבכי ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב ורוב כעס על עצמי. דפקתי את הראש בקיר של בית הקפה וירד לי קצת דם. בעל בית הקפה הביא לי כוס של מים, רצה שאכנס לבית הקפה אבל אמרתי לו, כי בלי מיקי אני לא נכנס לשם יותר והמשכתי לבכות.

 אספתי את כוחותי וחזרתי הביתה, התארגנתי ויצאתי ללוויה שלו, היה שם קהל גדול של אלה שהם באמת חברים שלו ואני האפס המאופס שבעצם הייתי חבר שלו אבל אפשר לומר – הייתי.

את מספר המטפחות שניגבו את הדמעות אי אפשר לספור, אין סוף, הדמעת זלגו וזרמו כמו נחל, כמו נהר אפילו אפשר לומר.

תפילה, קדיש, אל מלא רחמים, פרחים וכולם עזבו את המקום.

 מאנתי ללכת, לא רציתי ללכת, לא רציתי לעזוב את המקום, התיישבתי ליד הקבר שלו, ליד השלט שכתוב את שמו, חיבקתי את השלט ובכיתי. לא יכולתי ללכת משם, שעות ישבתי שם בלי יכולת לזוז, בשלב מסוים התחלתי לדבר אל מיקי. דיברתי אליו וביקשתי ממנו סליחה שנטשתי אותו ככה ברגע האמת, שנבהלתי, שפחדתי, שלא הבנתי, שפשוט פישלתי ולא סתם פישלתי אלא פישלתי בענק, דיברתי איתו, הוא לא ענה, ביקשתי סליחה, הוא לא ענה וידעתי שאת הסליחה הזו איש לא יסלח לי לעולם. ידעתי כי מה שעשיתי לו בעצם זה שנטשתי אותו ככה בגדתי בו, בגדתי בחבר, בגדתי בערך החברות, בערך הרֵעות.

 היום שאני חושב על הכל, ביום הזיכרון שלו, ואודה את האמת, אני כל יום הלך לאחוזת הקבר שלו עם זר פרחים אני אוכל את עצמי ומתפוצץ. אני לא נח לי לרגע, נפשי לא נותנת לי מנוחה ולו לשנייה, נפשי לא נותנת לי טיפה של מחשבה על משהו אחר. עזבתי את העבודה בה עבדתי כי לא תפקדתי, אני חי מהיד לפה, אני לא מסוגל לעשות כלום אני פשוט גמור ואני יודע כמה לא הייתי בסדר, איך הפקרתי חבר, איך הפקרתי אותו ברגע שהוא היה הכי זקוק לי ואני יודע יותר מזה שאם זה היה חלילה הפוך הוא היה הופך עולם על מנת לעזור לי ואני בגדתי בו, כן , בגדתי בו ואין על זה סליחה.

 חברים, זה הסיפור שלי, זה סיפור שתכניסו לעצמכם טוב לראש ותזכרו שערך החברות חשוב מכל דבר אחר. תזכרו שאם לכם זה יקרה פעם, אם חבר שלכם יבוא אליכם ברגע של מצוקה וממש לא משנה אם זה איידס או כל מחלה אחרת, או בכלל כל צרה אחרת, תעזרו לו, תחבקו אותו, תנו לו תמיכה, תנו לו אהבה, תהיו החברים שהייתם ואל תנטשו אותו כי על דבר כזה אין שום סליחה בעולם.