סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

א. בגלל העיניים היפות שלו

אצלנו הכל הפוך - קודם גרנו יחד, אחר כך ישנו באותה מיטה, ורק בסוף היה סקס.

ואהבה? מה עם אהבה ישאל הקורא המופתע?

מאין לי לדעת? אהבה היא בשבילי תעלומה גדולה. הוא טוען שהתאהב בי ממבט ראשון והחליט לשכור יחד איתי את הדירה שלנו רק בגלל העיניים היפות שלי, ואני אומר לו "שבי, טיפש אחד, הרי העיניים שלך יפות הרבה יותר, על מה אתה מדבר בכלל?"

"אל תקרא לי טיפש!!" הוא מתרתח, "ואם אני טיפש אז אתה סתם דביל!!" ודוחף אותי.

אני דוחף אותו חזרה.

דוחפים לפה ולשם עד שאחד נופל על הספה והשני קופץ עליו.

"מספיק כבר עם המשחק המקדים הזה בציבור, לכו תשיגו חדר" רוטן המיתולוגי שלי שמאס כבר מזמן במהומה שאנחנו מעוררים בסלון המוקפד שלו.

"מה תשיגו חדר?!! כבר יש לנו, ואפילו שניים." הוא אומר וצוחק, וגומות מתוקות צצות משני עברי פיו.

"אוי, אתה כזה מתוק." נאנח גילי, החבר הנוכחי של המיתולוגי וצובט את שבי בלחי, וזה האות בשבילי לקחת אותו משם ולהסתלק לדירה שלנו שמעבר לרחוב.

בגלל הדירה הקטנה הזו נפגשנו. עמדתי מול המודעה שנתלתה על עמוד חשמל מול הסופר והושטתי יד לתלוש את הפתק האחרון עם מספר הטלפון שנותר מידלדל מדף משובץ שעליו נכתב בכתב יד מרושל – דירה חמודה, קומה ג´ במרכז, מרוהטת, דו"ש

לא שמתי לב מתי הוא הגיע, הוא כאילו צץ מאי שם ופתאום הושיט את ידו וניסה להקדים אותי בתלישת הפתק הפעוט.

ככה יצא שדבר ראשון ראיתי את היד שלו - יד שחומה, צרה, ארוכת אצבעות ויפה - יד שהייתי שמח להרגיש על גופי, חלפה מחשבה במוחי, ואז הפניתי את ראשי וראיתי אותו.

עיניים של במבי - כהות ומלוכסנות קמעה, עטורות ריסים שחורים צפופים.

צעיר מידי בשבילי, שחום כזה ורזה, תלתלים של כושי ושיניים לבנות לבנות מציצות מבעד לשפתיים מלאות בצבע ארגמן סגלגל. חמוד כזה, לא הסגנון שלי, אבל בהחלט חמוד.

"אני ראיתי את המודעה קודם!" גייסתי את כל הסמכות הגברית שעמדה לרשותי – האמת, מעט מאוד, אבל הוא נראה לי קטן ורזה וצעיר כל כך עד שהצלחתי במפתיע להישמע תקיף ומלא בטחון כמו אחי הגדול.

"אני חושב שראינו אותה יחד." אמר בנחת, והישיר אלי את מבט הבמבי התמים שלו, "תראה," הוסיף לפני שהספקתי לחשוב על תגובה הולמת. "בוא נלך ביחד, זו דירת שני חדרים נכון, אולי בכלל אין על מה לדבר, ואולי יש? למה לריב לפני שנראה על מה מדובר?"

מה שנכון נכון חשבתי והסכמתי.

התקשרתי למס´ המצוין על הפתק וקול אישה מבוגר ועייף אמר לי במבטא רומני שהדירה נמצאת ברחוב תות, פינת רחוב טליה, לא רחוק מהמקום בו עמדנו. לא היה אפילו טעם להזיז את האוטו מהחניה שמצאתי בניסי ניסים בשביל לנסוע לשם.

הלכנו ברגל, וברגע שהגענו הבנתי מיד שכבר הייתי שם פעם עם המיתולוגי שלי כשהלכנו לדירה של סבא שלו ז"ל שגר ממש מעבר לפינה.

"סבא של חבר שלי גר בדיוק שם." אמרתי והצבעתי על הדירה שאותו תריס מתכת ישן שעוד סבא של מיכה התקין בזמנו סגר על המרפסת שלה.

אחרי שנפרדנו מיכה קנה את הדירה של סבא שלו מהוריו, צבע את התריס בכחול עז וגזם את עץ האקליפטוס שהצל על חלון חדר השינה.

היום שוכב שם איתו בחור אחר חשבתי, ולמרות שידעתי שזה לטובה ועדיף ככה חשתי צביטה של געגועים.

"חבר טוב שלך?" שאל הצעיר השחום שלצידי, שבינתיים הספיק להציג את עצמו כשבי, קיצור של שבתאי.

"יותר מחבר, הוא המיתולוגי שלי." אמרתי כמעט מבלי משים, ורק אז קלטתי שבעצם יצאתי ברגע זה ממש מהארון בפני אדם זר לחלוטין.

החיוך שהוא שלח אלי - חיוך זוהר שנראה גדול מידי לפניו הצרות והעדינות - הבהיר לי שהבחור לא רק שלא הופתע או הזדעזע מהגילוי, אלא נמלא אושר גדול לשמוע שאני שייך לעדת הפייגלך.

"אני גם." אמר בשמחה גלויה, "נכון שזה נהדר?"

ניסיתי לחייך חזרה, אבל בליבי כבר ויתרתי על הדירה. לא היו לי אשליות, בלי שותף לא הייתי יכול להחזיק דירה משלי, אבל בשום פנים ואופן לא רציתי בעוד מתחרה שיגור איתי. רציתי לגור עם בחורה נחמדה שאפשר יהיה לסמוך עליה שתבשל, תעשה קניות, ותנקה, ובתמורה אני אפתה את החברים היפים והחרמנים שלה, ואם יהיה צורך אתקן את הברזים הדולפים ואזיז רהיטים כבדים.

הגורל רצה אחרת.

הדירה הייתה בדיוק, אבל בדיוק מה שרציתי. ברגע שנכנסתי פנימה כבר לא רציתי לצאת.

יש מקומות כאלו שנותנים לך הרגשת בית. משהו בקירות, בזווית שהאור נופל על המרצפות, האופן שהמרפסת נפתחת בנועם לעבר הגינה, הסידור של המטבח והצבע של אריחי האמבטיה, הכל משדר לך - הגעת הביתה, תנוח, אין צורך לחפש יותר.

היו שם שני חדרי שינה מוארים עם שירותים משופצים בטוב טעם, סלון נחמד, ומרפסת רחבה עמוסה עציצים, ולפני שהבנתי מה ואיך מצאתי את עצמי מבטיח לגברת אורבך שאני אוהב מאוד עציצים, ושאני אטפל בהם במסירות.

היה לי ברור לי שאני לא יכול להרשות לעצמי את שכר הדירה בלי עזרה, ושהחלום על השותפה הנחמדה שאוהבת לבשל יישאר בגדר חלום. הייתי תקוע בין גברת אורבך שרק רצתה לגמור כבר עם העינוי הזה של זרים שהתרוצצו אצלה בבית, ובין שבי שהשתוקק עוד יותר ממני לגור בדירה הקטנה והמטופחת הזו.

"ואת משאירה את כל הרהיטים גברת אורבך?" שמעתי אותו שואל אותה בחביבות בעודו סוקר בהתפעלות את מיטתה - מיטה ענקית מעץ מהגוני כהה עם מוטות אפיריון מחוטבים לנוי.

"כן." אמרה גברת אורבך, קצת בצער, "אין בבית האבות מקום לרהיטים האלו, ורק להוציא אותם המדירה יהיה כל כך מסובך ויקר עד שממש לא כדאי... ואולי אני עוד אחזור הביתה... הכי פשוט שהם יישארו פה."

"את צודקת." מיהר שבי להסכים בחלקלקות לשון, "אל תדאגי, אנחנו נטפל בהם נהדר, אני ממש מת על הרהיטים הישנים והיפים האלו. היום כבר לא עושים דברים באיכות כזו." החליק על פיתוחי העץ באצבעות דקות ארוכות ורגישות, ושוב חזר בעיני רוחי המראה המטריד של אצבעותיו על גופי, חיזיון שמיהרתי להסיט הצידה.

לא עושים סקס עם שותפים לדירה! הזכרתי לעצמי את כלל הברזל שלי, בעודי מבין שאני תקוע עם הבחור הרזה והשחום הזה, ומשלים לאיטי עם העובדה הזו.

"בחיים צריך לדעת להתפשר." חשבתי לעצמי. אני יודע, אני נשמע כמו אימא שלי - הפולנייה המקורית – אבל כמו שגם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום גם פולניות מרגיזות צודקות לפעמים.

אני לא בן אדם ספונטני ושונא להחליט מהר מידי. אם זה היה תלוי בי הייתי מבטיח לגברת אורבך שאחזור אליה בעוד יום יומיים עם תשובה, אבל שבי קורץ מחומר אחר.

ברגע שגברת אורבך פנתה למטבח להביא לנו כיבוד הוא שאל אותי בלחש להוט אם הדירה נראית לי. הנהנתי לאות כן, וניסיתי להגיד שבכל זאת אני עוד צריך לחשוב על זה, אבל הוא כבר שעט הלאה והחל לשרבט זיכרון דברים.

כשיצאנו משם אחרי חצי שעה, מפוטמים בעוגיות החמאה המצוינות של גברת אורבך, (שבי הספיק לקחת ממנה את המתכון), כבר היינו השוכרים הגאים של הדירה שלה, ולא עוד אלא שגם קיבלנו זכות ראשונים במקרה שהיא תימלך בדעתה ותחליט להישאר בבית האבות עד מאה ועשרים ולמכור את הדירה שלה.

בדרך החוצה התחלנו לספר אחד לשני פרטים נחוצים זה על זה. שמות משפחה למשל - הוא סוויסה, שבתאי סוויסה. אני אמנון הררי (לשעבר ברגר) המכונה נוני בפי מכרי.

הוא סיפר שהוא עובד ולומד, אבל לא פירט. אני סיפרתי שכמעט גמרתי את הלימודים ונשאר לי רק לעשות את הפרוייקט בהנדסת מכונות. אני כבר עובד בבית מלאכה באזור התעשייה של המפרץ, ומת להיות עצמאי ולברוח מהבית הפולני החונק והמגונן מידי.

"ואתה?" אני פונה אליו, "אתה גר אצל ההורים?"

הוא מניד בראשו בתנועה חטופה וממהר לשנות נושא ולדבר על הכסף שאין לו בדיוק את כולו.

הוא נראה כל כך נבוך ואומלל עד שליבי נכמר מרחמים. להיות צעיר ותפרן זה מצב שאני מכיר היטב על בשרי.

"אין בעיות," אני אומר בנדיבות, "אני אקח את חדר הגדול ונחלק את שכר הדירה. מאה שמונים דולר אני, ואתה מאה עשרים. תוכל לעמוד בזה?"

הוא מגמגם שאולי, ולא בטוח, ותלוי אם ישיג את העבודה שהוא רוצה או לא.

"אז יש לך עבודה או שאין לך עבודה?" אני מתבלבל. לפי ההגיון שלי לא שוכרים דירה לפני שיש עבודה ומשכורת מסודרת. לא ככה?

"כן, אבל... אל תדאג יהיה בסדר!" הוא אומר בתוקף ולוחץ את ידי לפרידה.

ושוב היד הזו, השחומה, הדקה והיפה מבלבלת את מחשבותיי המסודרות. אנחנו מחליפים מספרי ניידים, קובעים להיפגש בשבוע הבא בדירה, ונפרדים בחום.

 .

 ב. מחליט לפי הרגש

שבוע אחר כך הוא מביט בפליאה באחי שכושל תחת נטל של קרטון ענק מלא ספרים וכלי בית, בעוד אני עולה אחריו עם עוד קרטון מלא בגדים. אחרי מדשדש חבר של אחי, נושא את המחשב שלי.

שבי מחזיק בידו מזוודה צנועה ועל כתפו תלוי תיק בינוני ותו לא.

"זה כל מה שאתה מביא? חוץ מזה אין לך שום דבר?" אני נדהם כל כך עד שנימוסי הטובים נשכחים ממני.

"מחשב, ספרים, סירים, משהו?" הוא נראה כמו תייר שבא לחופשת סוף שבוע, לא כמו אחד שעובר דירה.

לא, זה הכל. אין לו כלום חוץ ממה שהוא נושא עליו. למראה פני המופתעות הוא מושך בכתפיו, מסווה את מבוכתו בהבעה של שוויון נפש.

"קיבלתי את העבודה שרציתי." הוא אומר בחיפזון כדי לשנות נושא.

"מזל טוב!" אני שמח, "במה אתה עובד?" תחום עיסוקו נשמט איכשהו משיחתנו הקודמת.

"אה ... במלונאות." הוא מגמגם תשובה שהנסתר רב בה על הנגלה, אבל כולנו עסוקים מידי מכדי להתפלא ולחקור.

רק אחר כך התברר שהוא עובד כפקיד קבלה, ומשמש בל בוי לעת מצוא במלון אחד, ולא מן המשובחים.

לזכותו אגיד שעמד תמיד בהתחייבות הכספית ושילם את חלקו בשכר הדירה בזמן למרות שלעיתים היה עליו למלצר, ואפילו לשטוף כלים כדי להרוויח די כסף.

"מה אתה לומד?" שאל אחי בתום לב, והניח באנחת רווחה את הקרטון הרביעי והאחרון במספר בחדר השינה הגדול שהיה אמור להיות שלי - החלטנו שחדר השינה הקטן יותר שהייתה בו רק ספת נוער נפתחת יהיה של שבי ששילם כאמור שכר דירה מופחת.

שבי לא ענה לאחי על שאלתו אלא רק גנח וקילל חרש בערבית מרוקאית עסיסית - קללות שעוד אלמד להכיר היטב בעתיד.

חשתי לחדר השינה שלו ומיד הבנתי שאנחנו בצרות – גברת אורבך נמלכה בדעתה ולקחה את ספת הנוער, משאירה ברוב התחשבות שטיחון נאה וארונית לילה, אבל בלי ספה תואמת.

"איפה אני אישן?" הביט שבי במבט נוגה ולח על השטיח, "אפילו שק שינה אין לי."

"אל תדאג, עד שנקנה לך ספה נסתדר במיטה שלי." אמרתי בקלות דעת, ועד היום כשאני ממש כועס אני צועק עליו שאני הולך לקנות ספה כדי שאוכל לישון לילה אחד בשקט.

אחרי שהסבלים המתנדבים שלנו הלכו עמדתי לסדר את בגדי וחפצי בארון הקיר הענקי והריק של גברת ברגר.

גיליתי שאני לא יוצלח גמור בקיפול בגדים ותלייתם. עד היום אימא עסקה בכך וחשבתי שזה עניין של מה בכך לקפל גופיות ותחתונים, ולתלות מכנסיים וחולצות על קולב. טעיתי טעות מרה. הכל יצא תחת ידי מקומט ומבולגן.

שבי נחלץ לעזרתי וגילה כשרון לא מבוטל באילוף הבגדים הסוררים שלי. רק אז התברר שהוא עוסק בלימוד אופנה ועיצוב בדים, והוא גם טבח חובב בזמנו החופשי.

"אימא שלך בטח מצטערת לאבד עוזר כל כך חרוץ ומוכשר." הערתי בתום לב כשחגגנו את סיום מלאכת הסידור על צלחת פסטה ברוטב גבינה טעים להפליא שהוא הכין בקלילות מדהימה.

הוא הסמיק קצת והודה שאימא שלו בעצם די כועסת על הכשרונות שלו, והייתה מעדיפה שיתעסק במשהו גברי יותר.

"כמו הנדסת מכונות?" גיחכתי.

"הורי היו מאושרים אם הייתי מגלה נטייה להנדסה, אבל אפילו בגרות במתמטיקה אין לי." הודה בעצב.

"לא נורא, אתה מבשל ממש טוב. זה לא פיצוי מספיק?"

הוא הניד בראשו בעצב לאות לא. "אני משתדל לא להיכנס למטבח בבית, גם ככה הם חושדים שאני הומו." אמר בקול חרישי ומודאג.

"אבל זה מה שאתה!!" נדהמתי, "מה? הם עוד לא יודעים שאתה הומו?"

"אנחנו לא כל כך מדברים על זה." אמר באנחה קלה.

"אבל ...". ניסיתי להבין, "מה זאת אומרת לא מדברים על זה?"

הוא שוב משך בכתפיו, משיכה קלה שרימזה על פער בלתי ניתן לגישור שאין אפילו טעם לדון בו.

"אני חי את החיים שלי והם את שלהם."

"והם לא שאלו לאן אתה עובר? לא סיפרת להם שהשותף שלך הוא הומו?"

"הם לא ממש מבינים שעברתי דירה," השפיל שבי מבט, "הם חושבים שאני ... אני עובד במלון אז הם חושבים שאני כאילו ישן שם מידי פעם ו... טוב, הם די עסוקים, הם לא ממש שמו לב שבעצם אני כבר לא גר בבית."

הייתי מוכה תדהמה. אימא שלי שמה לב לכל דבר שעשיתי או לא עשיתי. כל חיוך שחייכתי או אנחה שנאנחתי נרשמו ונידונו.

היה עלי להיות אשף הדיפלומטיה והעיתוי רק כדי להודיע לה את בשורת האיוב שגם אני - הגוזל האחרון שנותר בקן - עומד לפרוח ממנו.

איך יכול להיות שההורים של שבי לא שמו לב שבנם חובב העיצוב והבישול הוא הומו, ושהוא כבר לא גר בבית

"במה ההורים שלך עסוקים כל כך?!!" השתאיתי.

"עסוקים, אתה יודע, יש לי שתי אחיות נשואות, ועוד אח שהולך להתחתן, ויש נכדים, וסבתא חולה, ודוד שרוצה לעלות מצרפת ועוד לא החליט. יש להם המון עיסוקים חוץ ממני."

"אז... זאת אומרת ש.... שסתם הסתלקת מהבית?"

"משהו כזה." סיכם שבי בנחת ופנה להדיח את הכלים.

"אבל הם לא ידעו שאתה מתכנן לעזוב? לא סיפרת להם שאתה מחפש דירה?" המשכתי לא להבין.

"לא חיפשתי דירה. ראיתי אותך קורא את המודעה והחלטתי ללכת על זה... ככה זה אצלי, אני מחליט מרגע לרגע, לפי הרגש." ניסה שבי להבהיר לי את השקפת עולמו.

אני מודה שלא הבנתי, ועד היום אני לא קולט איך זה יתכן בכלל, להחליט ככה, בגלל בחור ומודעה שראית במקרה שזהו, אתה עובר דירה ודי?

עד היום הוא מדהים אותי בתגובות הספונטניות שלו, וכל פעם אני משתומם מחדש איך זה שאני שמתכנן מראש כל דבר, והוא, שלא מתכנן כלום מראש, מצליחים לחיות יחד בלי לרצוח זה את זה.
 .

ג. נס קטן ויום יומי

אתם בטח מצפים לשמוע שכבר מהלילה הראשון ... לא, בכלל לא. בימים הראשונים היינו כמו חברים בצבא או בפנימייה שגרים באותו חדר.

ישנו אמנם באותו חדר ובאותה מיטה, אבל היה אז חורף, ושנינו ישנו בפיז´מות, ולא נרשם שום מגע. היינו מאופקים ומנומסים ולקח לנו זמן מה להכיר אחד את השני ולהרגיש נוח זה עם זה.

אחרי כמה ימים של מגורים משותפים התרגלנו לראות זה את זה רק בתחתונים, ידענו איך השני מתגלח, איזה קולות הוא משמיע כשהוא מתעורר, איך הוא מצחצח שיניים בבוקר, ואיך הוא שותה את הקפה שלו.

הוא גילה שאני קם בלי שעון מעורר גם בבקרים קרים וגשומים, ואפשר לסמוך עלי שאכין לו קפה ואתעקש שהוא יקום בזמן ולא יאחר, ואני למדתי שהוא שר בבריטון ערב שירי חזנות מסתלסלים בנוסח מרוקאי כשהוא מתגלח.

הוא למד שאני אוהב עוגות שמרים טריות עם הקפה, ואני גיליתי שהוא מעדיף טוסט עם דבש ושנינו אהבנו דווקא את הנס קפה הפשוט של עלית, ולא את הקפה המגורען המשובח יותר.

ובכל זאת הכל היה תמים ובלי שום מגע כאילו שהיינו שני סטרייטים מהוגנים.

 אחר כך הוא סיפר שרצה אותי מהרגע הראשון, אבל התאפק כי פחד שאדחה אותו ומחמת אי הנעימות יהיה עליו לחזור לבית ההורים, ואילו אני, למרות שחלף בי מידי פעם הרהור זימה שבעצם הוא בחור מאוד ... מאוד סקסי, ואני אוהב את הריח שלו, ואת הנוכחות שלו לצידי במיטה, אבל ... ומיד נזכרתי בהחלטה ההגיונית שהחלטתי שאסור לשותפים לדירה לקיים יחסי מין, ושאני בעצם נורא עסוק בעבודה, ומי צריך את הבלגאנים הללו? ומיד הייתי מדכא את היצר הרע ועושה מקלחת קרה.

אולי היינו ממשיכים ככה עד עצם היום הזה, אבל בערך שבוע אחרי שהתחלנו לגור יחד הייתה סופת רעמים וברקים - האחרונה באותו חורף.

 היינו בחדר השינה והתכוננו ללכת לישון כשפתאום הבריק ברק עז, וקול רעם חזק מאוד נשמע ממש מעל גג הבית. האור כבה בפתאומיות ושבי צעק בבהלה וזינק לזרועותיי.

רציתי להגיד לו שיירגע כי זו סתם הפסקת חשמל, ועוד מעט האור יחזור, אבל פתאום מצאתי את עצמי מנשק אותו, ועד שהאור חזר, חצי שעה אחר כך, כבר היה מאוחר מידי לחזור ולהיות הגיוני ושקול.

רק זמן רב אחר כך דיברנו על מה שקרה, וגם אז יותר גמגמנו מאשר דיברנו, אבל היה ברור לשנינו שפשוט נועדנו זה לזה.

הגוף שלי והגוף שלו, כל כך שונים אחד מהשני במבנה ובצבע כמו הותכו יחד, ומהרגע הראשון שררה ביניהם הבנה מופלאה. בחוש שמעל להגיון הם ידעו בדיוק איך לענג זה את זה ולהתאים זה לזה בצורה מופלאה.

מבחינה מסוימת זה היה כמו לחזור הביתה, שנינו הרגשנו כאילו הכרנו זה את זה פעם, בעבר רחוק, וכעת שבנו ונפגשנו מחדש.

כשנפגשנו שנינו היינו באמצע שנות העשרים שלנו - אני מבוגר ממנו בשלוש שנים - ושנינו היינו מנוסים מספיק כדי לדעת עד כמה התאמה כזו היא נדירה ומיוחדת.

בדרך כלל לוקח זמן רב להכיר בן זוג חדש, ועד שלומדים מה ואיך, כמה ולמה, יש המון רגעים של מבוכה ותסכול.

לא מעט יחסים נהרסו כי בני הזוג לא הצליחו להסביר אחד לשני מה הם רוצים באמת ולא היו מספיק גילוי לב כדי ששיתוף הפעולה במיטה יעלה יפה, אבל אתו זה היה מושלם מהרגע הראשון.

כל מה שעשינו זה לזה היה נכון, מושלם ומדויק בצורה שטנית ממש. עד היום אני שואל את עצמי אם היינו מצליחים להחזיק מעמד יחד לולא היה מתרחש הנס הקטן והיום יומי הזה שקורה כל פעם שאנחנו מפסיקים להתווכח, סותמים סוף סוף את הפה, מתחבקים ונותנים לגוף שלנו לדבר.
 .

 ד. המיתולוגי שלי

"הזוג המוזר." קבע מיכה - המיתולוגי שלי, חמש דקות אחרי שנכנס לדירתנו עם הנוכחי שלו. הוא מחליף אותם נורא מהר בזמן האחרון.

אני הייתי אתו כמעט שנה וזה היה ממש שיא מבחינתו, הרוב עפים אחרי חודש או פחות.

הוא הניח את בקבוק היין על שולחן המטבח וסקר בקפידה את הדירה שלנו.

"לא רע, לא רע." מלמל לעצמו, "סגנון פולני מוקדם עם טאץ רומני, אבל הדירה מרווחת וממוקמת יפה."

ראיתי איך הוא בוחן את שבי מכף רגל עד ראש בעיניו החודרות שלא החמיצו אף פעם שום פרט, והרגשתי איך אני מתחיל להזיע בכפות הרגליים - הסימן הסודי והפרטי שהגוף שלי נותן לי כשהוא חש שאני במצוקה.

אתם מבינים, למיתולוגי שלי יש הרגשה שיש לו זכות לבדוק אישית את כל אחד מבני הזוג שלי, והוא מממש את הזכות הזאת על אפי ועל חמתי.

הוא כבר גרם לי להיפרד מכמה מועמדים פוטנציאלים שנפלו לזרועותיו החסונות בהתלהבות גדולה מידי לטעמי.

אם אתם מזהים פה קנאה ותחרותיות, מעורבבות עד לבלי הכר באהבה ובחברות כנה אתם לא טועים.

עד היום קיבלתי את ההתנהגות שלו כעובדה מוגמרת, כמו שקיבלתי בהשלמה כל דבר אחר שהוא עשה לי, כולל להעיף אותי חודש לפני שחגגנו את יום השנה שלנו – "כי חגיגות יום שנה הם בניגוד לעקרונות שלי, זה פשוט לא אני נוני, ובאמת, יש גבול כמה זמן אני יכול לגור עם אותו בן אדם." אמר בקלילות לפני שהזמין מונית שתיקח אותי, על מזוודותיי שהוא ארז במו ידיו, חזרה לבית הורי.

"וכמובן שנשאר חברים." אמר לפני שנגררתי משם, המום ואילם מצער, ונישק את לחיי כשהוא לוחץ בכוח על כתפי כדי לעודד אותי, מתנהג כאילו לא הוא הגורם לכאב הלב שלי.

 במשך כמה ימים ניסיתי להתנהג כלפיו בקרירות, ולהפגין כעס על גירושי מדירתו, אבל הוא לא התרשם מההצגות שלי נזף בי שאני מתנהג כמו פולניה בגיל המעבר, והתעקש שנישאר ידידים.

אחרי שהתגברתי על הגירוש הבנתי שזה לא היה משהו אישי נגדי, הוא פשוט לא מסוגל לחיות זמן ממושך עם אותו בן אדם, ואם לא אקבל אותו כפי שהוא אאבד אותו לגמרי. אז התגברתי וקיבלתי אותו כמו שהוא, וזכיתי באקס מיתולוגי שהוא גם חבר נאמן, וגם מדריך ומורה לחיים, ולפעמים גם צרה צרורה.

סחבתי אותו למטבח, משאיר את שבי עם הנוכחי שלו - צעיר מתוק ורזה עם כרבולת מחומצנת ועיני תכלת תמימות - והושבתי אותו על כיסא, רוכן מעליו, ידי לוחצות את כתפיו בכוח כדי להדגיש את רצינותי.

"אותו לא!!" אמרתי ישר לפרצופו.

הוא קימט את מצחו בזעף כנגדי למרות שזיהיתי רבע חיוך משועשע בזוויות פיו. "ככה? ולמה דווקא אותו לא?!"

"כי ככה!!!" התפרצתי בזעם, ובכל זאת צייתי לתנועה הקלה של סנטרו כשהורה לי לשבת מולו, והתיישבתי, מרגיש כמו תלמיד סרבן שנקרא לתת את הדין לפני מורה קפדן.

"נוני," אמר המיתולוגי והניח יד חמה וגדולה על ברכי, "אני לא מכריח אף אחד להיות איתי, אתה יודע את זה. מי שבא אלי עושה את זה מרצונו הטוב, ואם האקסים שלך רוצים אז ..."

"לא היה לי אכפת מהאחרים, אבל הוא משהו מיוחד!"

"אם הוא ירצה אני לא אזרוק אותו מהמיטה שלי." פסק מיכה בנחת, "וגם אותך אני לא אזרוק." הוסיף בחיוך, והניח את כף ידו השניה על לחיי.

הרעד שעבר בי למרות רצוני, מזכיר לי נשכחות שהייתי מעדיף למחוק מזיכרוני, שעשע אותו והרגיז אותי, כמעט שהטחתי בו משהו מחוצף וגס שבטח הייתי מתחרט עליו אחר כך, אבל שבי נכנס כדי להביא שתייה ועיניו התקדרו למראה שנינו יושבים זה מול זה, ברך אל ברך, ידו על לחיי.

אני הייתי נבוך, אבל את מיכה אי אפשר היה להביא במבוכה. זה היה אחת הדברים שהפכו אותו למיתולוגי.

"שבתאי!!" הרעים וקם ממקומו, מתנשא מעל שבי הצנום, "תן לי להסתכל עליך כמו שצריך!" מסגר את פניו של שבי בכפות ידיו הגדולות, "יש לך עיניים מדהימות," אמר ברכות, "אני מכיר דוגמניות שהיו מוכנות למכור את הסבתא שלהם בשביל ריסים כמו שלך."

שבי חייך בשובבות. "גם אתה נראה לגמרי לא רע." השיב בשלווה, "ואני מכיר שחקני פורנו שהיו מוכנים להחליף את סבא שלהם בציוד כמו שלך, אבל עדיין התשובה היא לא."

"לא זכור לי ששאלתי משהו." העיר מיכה ורבע החיוך שנסתר בזויות פיו התרחב לחצי חיוך.

"באמת? כנראה שהשמיעה שלי היא כבר לא מה שהייתה פעם." לא איבד שבי את שלוותו.

מיכה פרץ בצחוק רועם וכל המתח התפוגג באחת. שארית הביקור עברה בנעימים.

 "אתה נראה תמים, אבל אתה ערמומי כמו נחש בקש." התפעלתי אחרי שהם הלכו, וחטפתי ממנו סטירה שכאבה למרות שניתנה מכף יד דקה ועדינה.

"מיתולוגי או לא, אל תשכח שהוא האקס שלך והוא יישאר רק אקס." הודיע לי ושפתיו רפרפו על לחיי הבוערת.

"אתה לא מבין שבי, מיכה הוא ... הוא מיכה. יש לו דעות אחרות... הוא לא מאמין בזוגיות ובנאמנות, הוא לא..."

"שמיכה יחיה איך שבא לו ויחליף גברים כמו גרביים, אבל אני ואתה נוני, אנחנו זוג, ובשבילי זה אומר נאמנות בלי פשרות. אתה מבין נוני? בלי יזיזים, בלי הסדרים, בלי סקס עם האקס גם אם הוא מיתולוגי סקסי. רק אני ואתה, הבנת?!"

הנחתי את פי על פיו כדי להשתיק אותו. "הבנתי, הבנתי, ואני מקווה שגם אתה מבין."

בגלל זה הסתגרת אתו במטבח? חשבת שאני אכנס למיטה עם האקס שלך?" נעלב שבי, "אתה עוד לא מכיר אותי נוני."

נכון, אז עוד לא הכרתי אותו, כי אצלנו, כמו שכבר אמרתי, הכל היה הפוך. רק אחרי שעשינו הכל יחד, כולל לישון ולגור ביחד, התחלנו באמת להכיר זה את זה, ואפילו עכשיו אחרי שאנחנו יחד כבר כמה שנים אנחנו עדיין מפתיעים זה את זה.
 .

 ה. לא מדברים על זה

בהתחלה רבנו המון, רבנו כל הזמן. היינו מתווכחים וצועקים ואחר כל מתפייסים במיטה, ומיד כשיצאנו ממנה רבנו שוב.

על מה רבנו? על מה לא?

ככל שהכרנו זה את זה יותר גילינו להפתעתנו שעל כל דבר תחת השמש יש לנו דעות שונות. קחו למשל פוליטיקה – תגידו, שני הומואים, מה יש להם לריב על פוליטיקה? עובדה שיש. הוא, בניגוד גמור לכל החברים שלי - ימני. כן, הוא מצביע ליכוד, כועס על שרון בגלל תכנית ההתנתקות, עדיין לא התאושש מהיציאה מלבנון, חושב שצריך להיכנס בהם בכל הכוח אחרי כל פיגוע, ובטוח שהכיבוש לא משחית. בעצם הוא בכלל לא מכיר בכך שיש כיבוש.

איך אפשר לא לריב עם דעות כאלו? ומצד שני, כמה אפשר לריב? אנחנו כל כך אוהבים, והרי צריך גם לחיות ביחד את חיי היום יום, וכמה אפשר להתנהג בבית כמו בתכנית פופוליטיקה?

הפתרון שלנו הוא לא לדבר על זה. עם הזמן גילינו שזה פתרון מצוין להמון בעיות. אני יודע, כל המומחים ממליצים דווקא כן לדבר על זה, אבל מה לעשות כשהדיבורים מדרדרים לצעקות? לשתוק, פשוט לשתוק. במקום להתווכח התחלנו לשתוק.

לדוגמא - אני עושה מילואים, והוא עושה מילואים. אני לא מספר לו מה עשיתי, וגם הוא שותק ולא מספר לי כלום.

רק ככה אנחנו יכולים להמשיך לישון יחד מחובקים.

יש עוד הבדלים – למשל, הוא עוד לא יצא מהארון לפני משפחתו. רשמית הוריו לא יודעים שהוא חי עם גבר ושאין סיכוי שהוא יביא להם כלה, אם כי גם זה לא לגמרי בטוח.

לפעמים, כשהוא נורא כועס עלי הוא צועק שנמאס לו, ושהוא לא יכול יותר, והוא הולך למצוא לו אישה, כי רק עם נשים אפשר לחיות. המצחיק הוא שבעצם פה אני דווקא כן מסכים עם הדעה שלו, אבל מצד שני אני שואל אותו – "איזו אישה תרצה לחיות בלי סקס עם הבעל?"

"מה, חסרות פולניות?" הוא שואל, ושנינו צוחקים ואז אני מעיר שאפילו פולניות רוצות ילדים לפעמים.

"אל תהיה בטוח כל כך שאני לא יכול לעשות ילדים," הוא מתעצבן, "כי אם אני באמת ארצה ..." ואז כשהוא רואה כמה אני נפגע ונרעש מדבריו הוא סותם ומחבק אותי, ואומר שזה היה בצחוק, ושנינו מעמידים פנים שאנחנו מאמינים לזה.

 כן, הוא יכול גם עם נשים, והוא נמשך גם אליהן מידי פעם, ויש לו המון חברות שלא יכולות לעשות קניות או ללכת להסתפר בלעדיו, ובאמת שלא אכפת לי, אבל למה הן נוגעות בו כל הזמן ומלטפות אותו ללא הרף?

ועדיין לא אמרתי לו מה דעתי על הפעם ההיא כשסיגלית נפרדה מהחבר שלה והייתה במשבר והוא ישן אצלה כל הלילה וחזר פרוע ודביק ועם ריח מאוד מוזר – זה היה אחד מאותם מקרים שהחלטתי שעדיף לשתוק בקשר אליו כי אחרת....

ופעם, בפסח הראשון שלנו יחד, זה היה ממש ממש קרוב. כבר עמדתי לפני מזוודה פתוחה והתחלתי להוריד את הגופיות והתחתונים מהמדף, ומזל שהוא נכנס בדיוק ברגע הנכון, צעק עלי וחטף ממני את הבגדים שאחזתי ובכה, וגם אני בכיתי, ושוב נפלנו על המיטה והתפייסנו בסקס.

הבעיה בפסח ההוא הייתה שהוא הרגיש שהוא חייב להיות בסדר אצל הוריו, ואני כל כך רציתי שהוא יהיה איתי ועם החברים שארגנו סדר פסח חילופי. נורא רציתי להיות עם החבר החדש והיפה שלי, וגם הוא רצה, אבל לא היה לו נעים מההורים. רק אז הוא אזר אומץ והתוודה לפני שבעצם הוא אף פעם לא ממש סיפר להם את האמת.

"אבל הם בטח שמו לב ש..."

"כן, אבל אצלנו במשפחה מעדיפים לא לדבר על זה." הוא נאנח, "ותאמין לי שככה עדיף." הוסיף והידק את הכיפה הסרוגה לראשו לפני שיצא לבית הוריו לעשות את הסדר אצלם.

כן, ויתרתי ושתקתי, והייתי לבד בסדר הראשון שלנו, ואת המזוודה סגרתי ודחפתי מתחת למיטה. לשמחתי הוא התחמק ממשפחתו עוד לפני שגמרו לשיר את כל השירים של סוף הסדר והגיע ממש בסוף הסדר האלטרנטיבי שלנו והספיק לנשק אותי לפני כולם ולשיר אתנו קצת.

אז חשבתי שבטח עד שבועות הוא יבין כמה שזה טיפשי ויספר להורים שהוא חי איתי. כבר עברו שנתיים מאז, אבל הוא עדיין לא אמר להם כלום, ובטח גם לא יגיד לעולם.

אני כבר לא רב אתו יותר על זה. השלמתי עם העובדה שיש דברים שהוא כבר לא יעשה ולא חסרים לי נושאים חדשים לריב אתו עליהם. 

למשל על המיתולוגית שלו! כן, לי, כמו לכולם, יש אקס מיתולוגי, אבל לו לעומת זאת יש מיתולוגית.

היא מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, ג`ינג`ית חטובת רגליים עם חזה גדול, תחת עגול ועסיסי, ומבטא רומני סקסי. וכשהיא חולצת בבעיטה את נעלי העקב הגבוהות שלה, לוגמת בירה ישר מהפחית ומדרדרת את הצחוק העמוק והשמח שלה גם אני מתחיל לחשוב שאולי בעצם ... אולי 90% סטרייטים כן צודקים ואנחנו טועים?

כל פעם שאני חוקר אותו בקשר אליה הוא מצחקק ומסמיק, ומזכיר לי שהיא אישה נשואה ואימא לילדים, ויש דברים שגבר לא מספר עליהם אפילו לחבר שלו, ו... כן, אנחנו שוב רבים, ושוב גומרים את הריב במיטה. לצערי עדיין לא שמעתי ממנו את כל הסיפור על האקסית הג`ינג`ית מהגיהינום, אבל יום אחד אני אוציא אותו ממנו, ואני מבטיח שאתם תהיו הראשונים לשמוע מה בדיוק הלך שם, איך, כמה ולמה.

.
ו. טיול בוקר

כמו בכל דבר אחר בחיים גם סגנון הבילוי בשבתות הוא שונה לגמרי אצלי ואצלו. הוא אוהב לישון מאוחר ויכול לרבוץ במיטה עד הצהרים. אני מאבד את סבלנותי כבר בשמונה בבוקר וחייב לצאת מהמיטה ולעשות משהו.

הגענו לפשרה שבשבתות אני קם לפניו, מכין ארוחת בוקר, אוכל ויוצא. הוא קם כשמתחשק לו, אוכל את מה שהשארתי לו, ומכין ארוחת צהרים חגיגית.

בשבתות אני בדרך כלל נוסע באופנים עם מיכה – זה הזמן שלנו להיות לבד – לדבר, לקשקש, לרכל - ולרענן את הקשר שלנו בלי לעורר את חמת בני הזוג שלנו כי הרי יצאנו לפעילות ספורטיבית מחוץ לבית, ואי אפשר להתלונן עלינו שאנחנו מתנהגים בצורה לא מהוגנת.

האמת, לפני שפגשתי את שבי היינו מגוונים מידי פעם את הספורט על גלגלים בספורט  מהסוג שמתבצע בערום, במיטה.

אני לא מסוגל להגיד למיכה לא, והוא מנצל את החולשה שלי אליו כל פעם שמתחשק לו. "אתה מושך מידי פעם בחבל כדי לבדוק אם אני עדיין קשור אל הקצה השני." הייתי מקנטר אותו באותן הזדמנויות, והוא היה צוחק ואומר שלא בריא לילד יפה כמוני להיות חכם מידי.

אני זוכר היטב את טיול האופניים הראשון שלנו אחרי שהתחלתי לחיות עם שבי. זה היה יום אחרי שמיכה ושבי נפגשו לראשונה. לפני כן הייתי עסוק מאוד, ועייף, והיה קר מידי לטיול אופניים, אבל אותו בוקר שבת היה צח, בהיר וחמים, וההזמנה של מיכה לצאת אתו לרכיבה באה בדיוק בזמן.

שבי ישן עדיין, ואני בדיוק גמרתי לאכול והייתי חסר מנוחה ומשועמם.

השארתי לשבי פתק שאני נוסע לטיול עם מיכה, ויצאתי.

הסתובבנו בשדות שמחוץ לקריה שלנו, נהנים מהשמש הנעימה ששימחה את ליבנו אחרי כמה ימים גשומים, ומהעשב הירוק והרענן שצמח לאורך השביל המתפתל בו נסענו.

כמו תמיד עצרנו מתחת לעץ התאנה הזקן וישבנו לנוח על הסלע השטוח, מתחממים כמו חרדונים באור השמש החורפית והרכה. מיכה השתרע פרקדן באנחה ושם את ראשו על ברכי.

"אני שמח שאנחנו שכנים." פתח בזהירות, "וגם השותף שלך מוצא חן בעיני."

"מיכה, גם אני שמח שאנחנו שכנים, וגם השותף שלך לדירה מוצא חן בעיני." השבתי בזהירות לא פחותה משלו.

הוא גיחך. "איך נעשית חכמולוג כזה? נדבקת משבתאי?"

"יכול להיות," הסכמתי, "השותף שלך, גיל, כמה זמן אתם כבר ביחד?"

"כמעט חצי שנה." אמר מיכה, "הוא ילד טוב," הוסיף, "נחמד כזה, לא מדבר הרבה, וממש מעולה במאסג´ים."

"יותר טוב ממני?"

"אף אחד לא היה יותר טוב ממך נוני, אבל אתה דברת יותר מידי, ושאלת יותר מידי שאלות."

"בגלל זה העפת אותי?" חזרתי לחטט בפצע הישן ההוא.

"לא העפתי אותך חמוד, שחררתי אותך, זה היה לטובתך."

"לטובתי, אה? לקח לי שנה שלמה להתאושש ממה שעשית לי מיכה. חודשים אחר כך עוד הייתי בוכה כל לילה. איבדתי עשרה ק"ג. הורי חשבו שיש לי איידס, או שאני מכור לסמים, או שניהם יחד."

מיכה לקח את כף ידי והניח אותה על חזהו. הרגשתי את ליבו פועם באיטיות במרכז כף ידי.

"אני מצטער," אמר חרש, "גם בשבילי זה לא היה פיקניק, אבל אם לא היית הולך אז, כבר לא היית הולך יותר, ולא יכולתי להרשות לעצמי דבר כזה, אתה מבין?"

"לא, אני לא מבין!" משכתי את ידי מידו והוא התעקש והחזיר אותה, מהדק אותה בחזקה אל לוח ליבו.

"למה לך לדוש בקטע הישן ההוא ילד, יש לך עכשיו צעצוע חדש וחמוד, בשביל מה אנחנו מדברים על זה בכלל?"

"כי הוא לא צעצוע. בני אדם הם לא צעצועים מיכה, ואתה פגעת בי, וגם בעצמך, ואני לא מבין את זה. אני רוצה להבין דווקא עכשיו, כי בפעם הראשונה מאז שנפרדתי ממך מצאתי מישהו שאני אוהב, אבל עוד לא הבנתי מה קרה אז."

"אתה מרגיש שצריך לסגור סיפור אחד לפני שתתחיל בחדש?" הצטחק מיכה.

"משהו כזה."

"ואתה בטוח שהסיפור שלנו סגור לגמרי?" דחף בעדינות את כף ידי הלכודה בשלו מתחת לחולצתו כדי שאגע בעורו החלק והחמים.

משכתי את ידי במהירות כאילו נכוותה.

"בטוח לגמרי." אמרתי בתוקף וקמתי במהירות. "בוא נחזור הביתה מיכה, נחנו מספיק ושבי מחכה לי עם ארוחת צהרים."

הוא קם בשתיקה והצטרף אלי בלי למחות. כשנפרדנו ליד דירתו שאל אם ניפגש גם בשבוע הבא.

"בטח, נהניתי מאוד, אבל אולי כדאי שתביא גם את גיל אתך, הוא בטח ישמח לטייל קצת."

"נראה, אני אשאל אותו אם הוא עוד יהיה פה בשבוע הבא." נישק מיכה את לחיי, מתעלם משתי זקנות חביבות שטיילו עם כלביהם והביטו בנו בתדהמה.

"להתראות חמוד וד"ש לשבי."

"נהנית מהטיול?" שאל שבי, בוחש בסיר מעלה ניחוח.

"כן, מאוד, בשבוע הבא ניקח גם את גיל. גם אתה מוזמן לבוא."

"טוב, נראה, אם לא ירד גשם ואם אני לא אהיה עייף מידי."

"אם אתה לא תבוא גם אני לא אלך." פסקתי.

שבי הרים אלי את מבטו מופתע מעט, "באמת?"

משכתי בכתפי. "אני פשוט לא רוצה ללכת בלעדיך ודי."

"אבל דברנו על זה נוני, החלטנו שכל אחד מאתנו יכול להיות לפעמים לבד עם החברים שלו, אנחנו לא תאומים סיאמים."

"עם החברים כן, אתו לא."

"למה לא? מיכה הוא לא חבר שלך?" הרצין מבטו של שבי.

"לא יודע, הוא כן, אבל ... עזוב, בוא נשב לאכול, ובשבוע הבא או שתבוא איתי או ששנינו נשארים בבית, או. קיי.?"

לשם שינוי שבי לא התווכח איתי הפעם והניח לנושא, ומאז הוא וגיל עושים תורנות וכל פעם אחד מהם מקריב את שנת הבוקר בשבת כדי לרכב איתי ועם מיכה על האופנים.

עד היום אין לי מושג אם מיכה יודע שזה לא מקרה שאנחנו כבר לא מוצאים את עצמנו יושבים לבד תחת עץ התאנה בטיולי השבת שלנו. קרוב לודאי שהוא לא יודע, אבל מצד שני...

.
ז. הדוד העשיר מפאריז

בסוף השנה שעברה גמרתי ללמוד ובקיץ היה עלי לעשות את המבחן הסופי ולהגן על הפרוייקט שלי. למרות שעדיין לא קרה שמישהו נכשל בהגנה על פרוייקט הייתי עצבני מאוד ופחדתי לפשל.

למדתי במרץ למבחן, התכוננתי לקראת ההגנה על הפרוייקט, ובזמן הפנוי עשיתי מאמצים גדולים מאוד לעשות רושם טוב על הבוס שלי ולהועיל לו ככל האפשר.

למזלי בעלי הבית שלי קיבלו הזמנה ענקית מרפא"ל והיה להם חשוב מאוד לבצע את הפרוייקט הזה בצורה מושלמת.

בגלל העומס שנוצר בבית המלאכה לא חסרו לי הזדמנויות להוכיח כמה אני חרוץ ויעיל. לא החמצתי את שעת הכושר הזו והשקעתי שעות עבודה רבות בפרוייקט של רפא"ל.

אם לא היה די בכך כדי להעסיק אותי נפלו עלי גם שבועיים מילואים בהר חברון, אמנם לא במבצע ההתנתקות עצמו, אבל הסדירים שהחלפנו נשלחו לאימונים בעיר האוהלים ככה שבעקיפין עזרתי לבצע את ההתנתקות.

שבי היה אמור להיות כעוס וממורמר על הזמן שהקדשתי ללימודים ולעבודה, ולרטון על שלא עשיתי כלום כדי להתחמק מהמילואים, אבל לפליאתי הוא קיבל הכל בהבנה גמורה, בחיוך אפילו.

הוא גם הגדיל לעשות והתנצל שבגלל חתונת אחותו גם הוא יהיה עסוק למדי, וביקש סליחה שהוא לא מזמין אותי לחתונה, אבל מאחר ואני בין כה וכה במילואים...

ואז חזרתי במפתיע מהמילואים, שמח וטוב לב כי החבר´ה שלשם שינוי הגיעו בהרכב מלא החליטו לעשות סידור של שבוע שבוע.

זכיתי לצאת בשבוע הראשון וככה יכולתי להגיע לחתונת אחותו של שבי.

"אם אתה לא רוצה אני לא אבוא." אמרתי בקלילות שנשמעה מעושה להחריד.

"אל תהיה טיפש!!" נזף בי שבי, "למה שלא תבוא? הרי הורי יודעים שאתה ידיד שלי. הם ישמחו מאוד שהשותף שלי לדירה יבוא לחתונה." ומיד התחיל לשלוף מהארון בגדים בשבילי.

הוא מינה את עצמו למלביש שלי וכשאנחנו יוצאים לאיזה מקום עלי לעבור את הביקורת שלו לפני שאפסע החוצה. רק לעבודה מותר לי להתלבש לבד.

זה לא שאין לי טעם בבגדים, זה פשוט לא נראה לי חשוב כל כך להתאים חולצה למכנסים, ולנעלים, ולג´ל בשערות, ולעניבה שאני שונא, ולכן אני מניח את הטרחה הזו לשבי שנהנה להתעסק בתלבושתי כאילו הייתי בובת ברבי ממין זכר. רק אחרי שהייתי הדור ומגונדר לטעמו של שבי יצאנו לחתונה שנערכה באולם יפה ברוב עם ובטוב טעם.

היה מקסים!!

ניחוח אירופי ריחף באוויר. הכל היה מעוצב בסגנון אה לה פראנס – השולחנות הערוכים לתפארה, המזון המעודן, לבושן של הנשים, הפפיונים של המלצרים האדיבים שחילקו בנדיבות כוסות שמפניה מבעבעת, המוזיקה החרישית שהתמזגה להפליא עם צחוקן של הגברות שהתנודדו בחן על עקבים דקיקים, מחייכות בנועם אל הגברים טובי הנימוסים.

אף שערה לא נפרעה ממקומה, איש לא צעק ולא הזיע או שפך חלילה יין על המפות הצחורות. אפילו הילדים המעטים שפוחלצו במחלצות מעומלנות ישבו דוממים ומנומסים עד כאב.

הוצגתי כידיד ושותף לדירה של שבתאי בפני שורה ארוכה של קרובי וקרובות משפחה שהבושם שלהן התערבב לשלמות ניחוחית מופלאה עם האפטר שייב של הגברים המעונבים לתפארה.

אחרי שידי נמעכה בלחיצות נמרצות ולחיי נושקה פעמים רבות אין ספור צנחתי מותש על כיסא, חבוי למחצה מאחורי פרגוד משי שכיסה בצניעות את הפרוזדור המוביל לשירותים, ושם שמעתי שלא בטובתי שיחה בין שתי גברות יפות תואר וזהובות שער שרק אחרי בחינה מדוקדקת וקפדנית ביותר יכולת להבחין שכבר חצו את החמישים.

הגברות דנו במבטא צרפתי חינני באורח שהואיל לכבד בנוכחותו את החתונה וסיפרו זו לזו מה בדיוק מתכנן הדוד העשיר שבא מפאריז לעשות למען הבן הקטן והמבולבל של ג´ורג´ט שלנו.

חזרנו מהחתונה מאוחר בלילה. הכבישים היו ריקים מתנועה והייתי אמור ליהנות מהמעבר המהיר בצומת הצ´ק פוסט שבשעות היום היא פקוקה להרגיז – לא נהניתי! הייתי עסוק מידי במה שנודע לי זה עתה. 

"אז מתי תכננת לספר לי שאתה נוסע ללמוד בפאריז שבתאי?" שאלתי בקול שקט וזועף, עובר בכעס מנתיב לנתיב בלי לטרוח לאותת.

שבי נאנח ועצם את עיניו, "אל תהיה כזה אמנון." ביקש, וגם קולו היה חרישי, אבל מתחנן.

"אני יוצא למילואים בשבוע הבא," הזכרתי לו, "והדוד שלך טס בעוד עשרה ימים לפאריז. לדעתי הכי טוב שתסתלק כשאני אטחן שמירות בהר חברון, תוכל להשאיר לי מכתב בסגנון ´זה לא אתה, זה אני´ שיהיה לי מה לקרוא כשאשכב לבד במיטה. מה אתה רוצה שאני אעשה עם הדברים שלך? לשלוח חזרה להוריך או לשרוף אותם?"

"אל תכעס." התחנן שבי, ורק אז קלטתי כמה אני כועס.

"היית צריך לספר לי את זה בעצמך, לא לתת לי לשמוע מאחרים שהדוד מפאריז הזמין אותך להשתלם בבישול במסעדה היוקרתית שלו."

"עוד לא החלטתי מה לעשות, אבל זו הזדמנות חד פעמית." התנצל שבי, "זו מסעדה מאוד יוקרתית וההצעה שלו היא מאוד נדיבה אמנון."

"אני מסכים שבי. אתה צריך לנסוע אבל למה לא סיפרת לי על ההצעה בעצמך?"

"חיכיתי לרגע המתאים, היית כל כך לחוץ בגלל הפרוייקט, ואחר כך המילואים ו... אם אתה לא מסכים אני לא אסע."

" בטח שאני מסכים, אתה חייב לנסוע."

"אתה רוצה להיפטר ממני?" הפנה אלי שבי מבט לח ונעלב.

"בחייך שבי!" נשפתי בקוצר רוח, לפעמים הוא היה כל כך לא הגיוני, "אל תדבר שטויות! בטח שאני לא רוצה שתסתובב לך בלעדי בין המון גברים יפים וחרמנים שיסתכלו על התחת המתוק שלך כשאני מזיע במדים מקומטים בין מילואימניקים לא מגולחים שחושבים שהומו זו קללה, אבל זו הזדמנות נפלאה ואני לא רוצה שתפסיד אותה בגללי."

שבי העווה את פרצופו במצוקה, "אבל איך תסתדר בלעדי?" הביט בי בחוסר אונים, כאילו אני זה ששולח אותו לגור לבד בעיר הכי סקסית בעולם.

"אני והיד הימנית שלי נסתדר נהדר." הבטחתי לו, "תיסע, זו הזדמנות נהדרת בשבילך שבי, אחרי כמה חודשי השתלמות במסעדה הזו תוכל למצוא סוף סוף עבודה נורמאלית עם משכורת סבירה ואולי נוכל להחליף את הגרוטאה הזו שאנחנו נוסעים בה ולהציע לאורבכית הזקנה שנקנה ממנה את הדירה."

"ידעתי, אתה מת להיפטר ממני." אמר שבי בעצב, אבל שמעתי גם הקלה בקולו.

"עלית עלי," צחקתי, "אני מת שתסתלק כבר, רואה את התור של הבחורים היפים שעומד מתחת לחלון ורק ממתין שתטוס מפה כבר? נו, מתי אתה נוסע?"

"אידיוט!" התנפל עלי שבי, קצת צוחק וקצת בוכה.

הוא צודק, אני באמת אידיוט שאני נותן לו ללכת, הרהרתי אחרי שכבר החלטנו סופית שכן, הוא נוסע, אבל כלפי חוץ נשארתי רגוע.

הייתי בטוח שזה כלום, רק כמה חודשים קצרים שיחלפו חיש מהר ועד תחילת השנה החדשה נהיה שוב יחד.

.
ח. חשבון מהעבר

עוד במילואים התחלתי להשתעל קצת. ההתקררות לא עברה גם אחרי שחזרתי הביתה, אבל לא היה לי זמן וראש לטפל בעצמי.

מועד נסיעתו של שבי היה קרוב מאוד. היו לנו המון סידורים ועניינים לטפל בהם. במקום ללכת לרופא שתיתי הרבה תה עם דבש, אומר לעצמי שזו מעין תגובה פסיכוסומטית לפרידה המתקרבת.

גם את התקפי השלשול, ההזעות הליליות וכאבי הראש שייכתי לאותה מחלקה.

שלושה ימים לפני הנסיעה הלכנו יחד לעשות בדיקת דם חוזרת לאידס. את הבדיקה הראשונה עשינו מיד אחרי שהתחלנו לחיות יחד, וזה היה לפני יותר משנה. היינו אמורים לחזור ולהיבדק שוב אחרי שלושה חודשים, אבל דחינו את הבדיקה החוזרת עוד ועוד. אף פעם לא היה לנו די זמן, היינו עסוקים מידי בחיים ובאהבה שלנו וזה נראה לנו סתם בלבול מוח מיותר. 

רק בגלל הנסיעה שבי החליט שהוא צריך ללכת ולהיבדק שוב לפני שהוא מפקיר את בריאותו בידי רופאים צרפתיים מפוקפקים. בוקר אחד, בדרך לעבודה, התייצבנו במרפאה הקטנה הסמוכה לדירתנו, הנחנו לאחות לקחת מאיתנו דם ומיד שכחנו מכל העסק.

ברור היה לנו שהבדיקה הזו  מיותרת לגמרי, סתם עוד סידור רשמי קטן ומעצבן שעושים כי ככה צריך ודי.

בדרך חזרה משדה התעופה עצרתי בצד ובכיתי את כל הדמעות שעצרתי בתוכי מרגע שהחלטנו שהוא נוסע.

אחרי שיבש מעיין דמעותיי נסעתי הביתה לקול צליליו הנוגים של הקונצרטו של מוצארט החביב עלי. המוזיקה ניחמה אותי ולמרות שלבי כאב מאוד לפחות עיניי היו יבשות מדמעות.

רק כשעמדתי בצומת הצ´ק פוסט, ממתין לרמזור שיואיל להניח לי להמשיך הלאה, קלטתי שאני עומד להגיע לדירה ריקה ולבלות בה לבדי סוף שבוע בודד.

כדי לדחות את רוע הגזרה החלטתי שזה הזמן לקפוץ למרפאה ולקחת את התוצאות של בדיקת הדם שעשינו כמה ימים קודם לכן.

במקום סתם לתת לי את הניירות ולחייך הזעיפה האחות את פניה והתעקשה שאמתין לרופא שימסור לי את הבדיקות.

עד שהוא הגיע הספקתי ללכת פעמיים לשירותים, אומר לעצמי שהשלשול הזה הוא תוצאה של המתח שאני נתון בו בימים האחרונים וזה לא נורא ועוד מעט זה יעבור.

רק אחרי שהרופא הביט בי במבט רציני וארגן את תווי פניו להבעה של צער מאופק הבנתי שטעיתי.

הרופא הזה הכיר אותי זמן רב, עוד מאז שהייתי ילד, הוא סיפר לי מיד ובלי שום גינוני רשמיות ששבי בסדר, אבל לצערו הרב אני קיבלתי תוצאה חיובית וזה לא דבר טוב.

"אבל בבדיקה הקודמת הייתי בסדר." מחיתי ושילבתי את ידי על חזי כדי לעצור את הרעד שאחז בהן.

כדי להתחמק ממבטי המבוהל הוא הביט בניירות שלפניו וציין שזו בדיוק הסיבה למה מומלץ להיבדק פעמיים בהפרש של שלושה חודשים בין בדיקה לבדיקה. חבל שחיכינו זמן רב כל כך, אמר באנחה, וחזר וציין שכמה טוב שלא הדבקתי את שבי.

"אבל...." שקעתי במחשבות, מנסה להיזכר מה עשיתי לפני שפגשתי אותו, והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שכנראה נדבקתי מיד אחרי שראינו יחד את המודעה הזכורה לטוב של גברת אורבך.

אחרי שהחלטתי לעבור דירה ערכתי מסיבת פרידה מאוד מאוד פרועה לכל חברי. שתיתי ועישנתי יותר מידי ולא נזהרתי כמו שהייתי אמור להיזהר. זו הייתה הפעם האחרונה שעשיתי דבר פזיז כזה, אחר כך עברתי לדירה החדשה, אני ושבי נעשינו זוג וכל חיי השתנו וקיבלו כיוון חדש לגמרי, לא השתכרתי אפילו פעם אחת מאז שהתאהבתי בו ומובן שלא היו גברים אחרים.

הייתי בטוח שהשארתי את עברי הפרוע מאחורי, אבל מסתבר שטעיתי, הנגיף הארור הגיש לי חשבון מהעבר וכעת הגיע זמן הפירעון.

הנהנתי בראשי בכובד ראש בעודי מעמיד פנים שאני מקשיב לרופא שהסביר לי כל מיני דברים על בדיקות דם, רמת תאי T  בגופי, אורח חיים בריא והרכבים שונים של כדורים שישמרו עלי כנשא בלבד, וניסיתי לנסח בראשי מכתב פרידה משבי.

ברגע שהידיעה שאני חולה אידס נקלטה במוחי היה לי ברור שאנחנו חייבים להיפרד. הוא היה צעיר מכדי להיתקע עם בן אדם חולה שלוקח עשרות כדורים סביב השעון וחרד מכל עיטוש.

"אני חייב להיפרד ממנו מיד." נכנסתי לדברי הרופא, קוטע את הסבריו המלומדים.

הוא השתתק והרשה לאנחה כבדה להימלט מפיו. "כן, אולי זה עדיף. מזל גדול שלא הדבקת גם אותו." הסכים איתי בעצב, ולרגע אחד הציץ מעבר לחלוק הלבן שהרופא עטה על עצמו כשריון איש חסר אונים וקצת עייף שאין לו מושג איך לנחם אדם שכל עולמו חרב עליו באחת. 
. 

ט. סוד בתוך סוד

מאז שנודע לי שאני נשא אני מרגיש כמו בובת מטריושקה רוסית. סוד בתוך סוד. גם מי שיודע שאני הומו לא יודע שאני חיובי, אני יודע שעלי לספר לכולם, אבל אין לי אומץ, אפילו לשבי לא סיפרתי למה נפרדנו.

אמרתי לעצמי שמי שאוהב אותי לא ייבהל, ומי שייבהל ויברח ממני אני אבין ולא אכעס, גם אני מבוהל, אבל בפועל העזתי לספר רק למיכה שסיפר לגילי, הנוכחי שלו, שמצליח להחזיק איתו מעמד גם אחרי חצי שנה יחד.

הכי קשה זה לדעת שאתה טמא, הרוס, מורעל, שאפילו הדמעות שלך, דמעות שאתה שופך מלב רותח מצער נושאות את הנגיף הממית.

השבועות הראשונים שבאו אחרי שקיבלתי את הבשורה חלפו מהר. כל פעם שאני מנסה להיזכר מה בדיוק קרה אז אני חש שראשי מתמלא ערפל אפרורי שמטשטש הכל.

רק שתי עובדות מזדקרות בבירור מתוך הבלגן שבמוחי – מיד אחרי ששוחחתי עם הרופא שבישר לי שאני חיובי כתבתי לשבי מכתב פרידה שאמר בקצרה שזה לא הוא זה אני, ואחר כך ארזתי את כל חפציו בקרטונים ושלחתי אותם להוריו.

מה שאני כן זוכר זה שבשבוע שאחר כך ניסיתי להתפטר מהעבודה. איש לא ידע בבית המלאכה שאני הומו וכמובן שלא יכולתי לספר להם שאני נשא.

חשבתי שזה רעיון טוב שבמקום להמשיך לחיות בתוך ארון כפול עדיף שאספר לבוס שאני נוסע לחו"ל לטיול ממושך.

כנראה שלא נשמעתי משכנע במיוחד והבוס לא קיבל את התפטרותי. ברוב קולות שלו בלבד הוחלט שאני פשוט עייף מהקיץ העמוס שעבר עלי וכדאי שאקח חופשה ארוכה ואחזור מיד אחרי החגים.

הייתי מותש מכדי להתווכח איתו. חשבתי שקרוב לוודאי שאחרי החגים כבר אהיה מת, ומה זה משנה בכלל?

הבטחתי לו שאסע לחו"ל לחופשה ממושכת, אנוח היטב ואחזור מיד אחר כך. ברור לי שלא נסעתי לחו"ל, אבל אני לא מצליח לזכור מה כן עשיתי ואיך קרה שאני נמצא פה כעת.

אני זוכר במעורפל שהשכרתי את הדירה שלי לשכנים שמשפצים את דירתם ושהם איחלו לי טיול נהדר בחו"ל והבטיחו לי שאחרי החגים הם יגמרו את השיפוץ ויפנו את הדירה.

אני יודע שחתמתי איתם על זיכרון דברים וקיבלתי כסף וגם שארזתי מזוודה, אבל מה קרה אחר כך?

כל פעם שאני מנסה לסדר בזיכרוני את המאורעות שהביאו אותי למקום הזה ראשי מתחיל לכאוב, ערפל אפרורי מתאבך בתוכי, קטעי שיחות ואירועים מתערבלים במוחי ואני חייב למהר ולמצוא משהו שיעסיק אותי אחרת יהיה רע.

מזל שהמציאו את הסודוקו.
.

י. המחלקה שלנו

סך הכל המקום הזה לא כל כך נורא, אפילו נחמד, מזכיר קצת קיבוץ של פעם. מאחורי הצריפים יש דשא ענקי ובבקרים, ממש אחרי הזריחה, אפשר לראות ציפורי דוכיפת מדלגות על המשטח הירוק, מנענעות את הציצית שעל ראשן, מנקרות את האדמה הלחה, מחפשות

תולעים

המחלקה שלנו מורכבת מארבע צריפים מאורכים בצורתL  - בכל אחד מהם יש חמישה חדרים עם שירותים ומקלחת משותפים בקצה אחד, וחדרון אוכל קטן שמשמש רק להכנת קפה ותה בשעות הלילה בצד השני.

את הארוחות העיקריות אנחנו אוכלים בבניין המרכזי של המחלקה. זה הבניין היחיד שעשוי מלבנים.

יש שם שלושה חדרי רופאים, עמדת אחיות, משרד, חדר אוכל גדול וחדר יום שבו ניצבת טלוויזיה גדולה ורועשת - מרכז החיים של רוב החולים.

בצד עומד גם מחשב מיושן ורעוע שפלאי פלאים, מחובר לאינטרנט, אבל כמובן שיש חסימה על אתרי פורנו.

שוכני המחלקה שלנו הם חולים אמיתיים, אבל חוץ מבעיות גופניות יש להם גם בעיות נפשיות.

רק אחרי כמה ימים של אשפוז תפסתי שאני לא סתם מאושפז בבית חולים אלא נמצא  במחלקת הקוקואים, הפסיכוסומטיים, ההומואים, האנורקטיים והאובדניים. כל אחד מאיתנו לוקה בחלק מהתופעות הנ"ל, ויש בנו כאלו שלוקים בכולן בבת אחת.

סופי השבוע הם הכי גרועים, אוקיינוסים של זמן פנוי שמזמין צרות. כל יום שישי אני מתנפל על העיתונים וגוזר מהם את דפי התשבצים של הסודוקו וזה מעסיק אותי עד אמצע השבת.

אחרי שאני גומר את כל תשבצי הסודוקו בעיתון, יש לי שתי ברירות – לשבת ולרחם על עצמי או לעשות פיזיותרפיה.

בשבת סגור, אבל האחות נותנת לי להיכנס ובמשך כשעה אני מרים משקולות וכשנמאס לי מזה אני עושה את כל התרגילים שאני זוכר מהפילטיס.

הכושר שלי משתפר, השרירים מתחזקים, מסת השריר עולה, בקרוב אחזור לעצמי, לפחות חיצונית. מבפנים אני עדיין טמא והרוס, אבל מבחוץ לא רואים כלום. הרופא אומר שאני אוכל לחזור לעבודה מיד אחרי החגים כמו שהבטחתי לבוס.

כשחזרתי מחדר הכושר בא העובד הסוציאלי לדבר איתי, הוא צעיר נחמד, הומו כמובן – מינו אותו לטפל בחולי איידס בהנחה שלא נתבייש לדבר איתו.

הוא גילה לי שהוא חושש שאני בדיכאון.

מי, אני? בדיכאון? וואללה?!

מעניין מה נתן לו את הרושם הזה? אולי הדמעות שלי?

קיבלתי טישו וחיוך נבוך, ובסוף אני ריחמתי עליו יותר מאשר שהוא ריחם עלי.

אני נחשב מקרה קל. יש לי עבודה ודירה וסביבה תומכת. את רעיון הסביבה התומכת הם קיבלו מהביקור של מיכה וגילי שהביאו איתם עוד זוג - יזיזים לעת מצוא של מיכה ושלי.

הם הביאו לי מעמולים מרוקאים ססגוניים ונישקו אותי למרות מחאותיי.

התנצלתי שלא סיפרתי להם והם אמרו שזה בסדר וניסו לנחם אותי בחיבוקים. זה לא היה מנומס, אבל ניערתי אותם מעלי.

"תפסיק כבר אמנון!! זה שאתה נשא לא מפריע להם!" נזף בי מיכה ושלף בקבוק מיץ מנגו שהביא לי ובסוף שתה את רובו לבד, מעורבב בוודקה.

בזמן האחרון אני לא סובל שנוגעים בי, נרתע כשמנשקים ומחבקים אותי. אני פוחד ממגע אדם, מרגיש מטונף, טמא, לא רוצה להעביר אליהם את הלכלוך שלי.

ניסיתי להסביר והם צעקו עלי בצרפתית וקיללו אותי במרוקאית. הם בריאים והם לא יכולים להבין. אני רואה איך הם נוגעים זה בזה כדי להתעודד – חיבוק, מגע של יד ביד - והלב שלי נקרע מעצב וגעגועים לשבי.

"אל תתקשרו אליו!" אני מזהיר אותם, "אני לא רוצה שהוא ידע, אני רוצה שהוא יכעס עלי, בשבילו אני מת."

הם מחליפים מבטים אשמים ומשפילים מבט. ברור שהם כבר התקשרו וסיפרו לו למה העפתי אותו.

אני כועס ושופך עליהם מבחר קללות בערבית וברוסית מטונפת.

מיכה מטלטל אותי בכוח ופוקד עלי לסתום. כרגיל אני מציית לו וסותם.

לפני שהם הולכים הוא נותן לי חבילה של קונדומים ופוקד עלי להשתמש בהם. מועמדים לא חסרים פה. חלק גדול מהחולים הם צעירים, יפים וחרמנים למרות המחלה.

אני בין המבוגרים והעצובים. לא רוצה סקס, לא רוצה חיבוקים, לא רוצה נחמה. הולך לחפש לי עוד סודוקו במחשב.

.
יא. ט" באב

בערב ט"ו באב, הוא קרא לי גידי לשבת איתו על הדשא ולצפות בירח המלא. גידי היה בין הראשונים שפגשתי כשהגעתי לכאן. בהתחלה הוא התייחס אלי יפה, הראה לי איפה נמצא כל דבר, פטפט איתי בזמן הארוחות ועשה הכל כדי לגרום לי לחוש נוח.

הוא היה כל כך נחמד וידידותי עד שאפילו אני, בדרכי המגושמת, ניסיתי להיות חברותי כלפיו.

בזמן האחרון זה לא בא לי כל כך בקלות, להיות חברותי כלפי אנשים, אבל ניסיתי.

שמנו שמיכה ישנה על הדשא ושכבנו עליה, מתבוננים בירח שהיה גדול וצהוב ומלא. הלילה היה חמים ורומנטי והוא שכב קרוב אלי, ואחר כך עוד יותר קרוב, ואחר כך ....

הוא בן ארבעים פלוס, שמנמן, נמוך, מקריח קצת. חמוד מאוד לדעתי (מזכיר לי קצת את ההומו הדרום אמריקאי ההוא מהסדרה ´פליסטי´).

אני יודע שלדעתו הוא שמן מידי, נמוך מידי, ומבוגר מידי. הוא היה רוצה להיות גבוה, צעיר, חטוב ועם יותר שערות על הראש מאשר על החזה, אבל לי הצורה שלו כלל לא מפריעה.

אני מחבב אותו כמו שהוא שמנמן וחמוד עם חוש הומור שובב וחיוך מתוק. חבל שחוש ההומור שלו נעלם ברגע ששאלתי אותו מי זה נועם.

שאלתי את השאלה הזו כי כשהוא גמר הוא אמר את השם נועם. למען הדיוק ההיסטורי אני חייב לציין שהיה שם גם בקבוק וודקה שהתחיל את הערב כשהוא מלא, וסיים אותו ריק ומאחר ואני לא נוגע באלכוהול אז אתם בטח מבינים שגידי לא ממש שלט בעצמו לקראת סוף הערב.

אחרי ששאלתי מי זה נועם הוא התרגז עלי נורא ופתאום הוא באמת נראה זקן, מכוער, קירח ובלי טיפת חוש הומור.

הוא קרא לי בשמות גנאי לא נעימים כמו שרמוטה מז****ת ועוד כל מיני כינויים שרק אדם שיכור מאוד מסוגל לצעוק בלי בושה, ובאופן כללי התנהג כמו דביל מושלם.

לא לקחתי ללב, כבר קראו לי בשמות גרועים יותר.

קמתי, סגרתי את המכנסים ורציתי ללכת, ואז הוא אמר פתאום, "נועם זה מישהו שאהבתי מאוד. אחרי שחליתי הוא הלך." ובכה.

כשניסיתי לנחם אותו ולתת לו חיבוק קטן הוא חזר לקלל אותי.

אולי הירח המלא השפיע עלי, באמת רציתי להבין מה עובר עליו. "למה אתה מקלל ככה גידי?" שאלתי.

"כי אני עדיין אוהב אותו." הוא אמר, "ואתה סתם זונה מז****ת בתחת."

לא ידעתי מה לענות אז הלכתי.

מאז ערב ט"ו באב התעלמנו זה מזה, מתנהגים כאילו השני נעשה שקוף פתאום.

הערב, בקבוצת התמיכה הטיפולית - חבורה של אנשים שיושבים בעיגול ומדכאים זה את זה לפי התור עם הסיפורי חיים העצובים שלהם – איזה נודניקית שאלה למה אני לא מספר כלום על עצמי.

"מה את רוצה שאני אספר?" שאלתי.

"מה שאתה רוצה." אמרה הנודניקית והסמיקה.

כדי להתחמק אמרתי שאין לי מושג מה להגיד, שאני בן אדם משעמם שלא קרה לו כלום בחיים.

כנראה שהמנחה החליט להסתלבט עלי, או שאולי זה הייתה דרכו להציל את הנודניקית ממבוכה, והציע שמי שמתחשק לו לדעת עלי משהו שישאל אותי ישירות.

"היה לך פעם חבר?" שאל פתאום גידי והסתכל לי בעיניים בפעם הראשונה מאז ט"ו באב.

"כן, היה לי חבר, בחור צעיר וחמוד. גרנו יחד כמעט שנה לפני שהעפתי אותו."

"למה העפת אותו?" שאלה הנודניקית ההיא –שחורדינית צעירה ורזה מידי.

"כי קיבלתי תשובה שאני חיובי." הסברתי.

"ובגלל שאתה נשא איידס אתה לא אוהב אותו יותר?" שאלה השחורדינית שאלה שרק נודניקיות כמותה מסוגלות לשאול.

"בדיוק ההפך, ר