סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 

 

הכל התחיל בגיל 17, נער צעיר מתבגר, ילד שאוהב את הבית וחי בבית. אחד שכמעט בלי חברים. אני מנסה למצוא את עצמי וללא הצלחה. אני שמנמן, לא מהמקובלים בכיתה, וכמו שאומרים, לא ילד המוצלח של המשפחה. קראתי אז חוברות פורנו, שהן בעיקרון חוברות של בחורים ובחורות אבל היו בהן תמונות של בנים וכמו כן הייתי קונה את העיתון פלייגירל ששם היו מלא תמונות של בחורים ערומים.

בקריאה בעיתון הפורנו הבנתי כי אפשר למצוא התנסות ראשונית (תקופה שעוד לא היה קיים בביתי אינטרנט) בשירותים בתחנה המרכזית שבירושלים. הייתי אז מתאמן במכון ספורט לקראת הצבא והחלטתי ללכת לבדוק את הדבר. מסתבר שבשירותים היה מקום בו היו נפגשים אנשים ומזדיינים בתאים.

נכנסתי לשירותים, ראיתי מה עושים כולם ועשיתי גם אני, עמדתי שם במשתנה והסתכלתי על אחרים גם שלא הייתי משתין, יותר מזה הייתי נכנס לתאים כמו כולם ומציץ מהחורים.

בפעם הראשונה שבאתי רק הסתכלתי. בפעם השנייה שבאתי לשם היה שם בחור נחמד לא כל כך צעיר שהתחיל לדבר איתי, ישב איתי בחוץ על הספסל ובנה אמון בי. לא הייתי מוכן עדיין לעשות כלום.

באחת הפעמים הבאות שבאתי לשם הוא שכנע אותי להיכנס איתו לתא, האמת, היססתי אבל מכיוון שהכרתי אותו הסכמתי להיכנס איתו לתא. כאשר נכנסנו לתא החלנו לאונן אחד לשני ואז הוא אמר לי שאסתובב והוא רוצה לאונן עם הזין על הישבן שלי. הסתובבתי בשיא תמימותי ואז הוא לפת אותי בחוזקה ואמר לי שאוי לי אם אני אזוז, ובכוח החדיר את הזין שלו לתוך התחת שלי לפי הטבעת. זה כאב, הוא סתם לי את הפה עם היד שלו ואמר לי שאם אני אפתח את הפה ואצעק הוא יהרוג אותי, הוא עשה את זממו, גמר בתוך התחת שלי, אמר לי לא להסתובב, ולא להעיז לצאת בדקות הקרובות מהתא. האמת באותו הרגע אני הייתי מיובש לחלוטין. סגרתי את התא, התיישבתי על האסלה ובכיתי. כאב לי ונבהלתי ממה שקרה לי.

לקח לי כחצי שעה בערך להתאושש, התלבשתי והלכתי הביתה. כמובן שלא סיפרתי לאיש. כמובן שלא אמרתי כלום לאיש ונכנסתי לשירותים בבית. שהורדתי את התחתונים שלי ראיתי שהם מלאים בדם, ניגבתי את הישבן שלי וראיתי שהוא מדמם אבל לא אמרתי מילה למישהו. לקחתי את התחתונים וזרקתי אותם לזבל בחוץ שלא יראו, שטפתי את עצמי, הסתגרתי בחדר ולא יצאתי משם בלי להסביר.

בכיתי לעצמי. לא הסכמתי מאותו היום ללכת לשום מקום, הבנתי שדבר נורא קרה לי, נאנסתי על ידי גבר שבטחתי בו והוא בגד בי.

זה היה מקרה ראשון.

הזמן חלף, שמנמן נשארתי ואז הייתי מחפש לי פתרון למציאת סקס. המקום היחידי שהייתי יכול לחפש סקס היה בגן העצמאות בירושלים. שם חיפשתי מקום.

בהתחלה שהסתובבתי שם, לא העזתי לדבר עם אנשים, הפחד היה גדול. לאט לאט היה לי אומץ לדבר עם אנשים וגם מידי פעם לעשות סקס כזה או אחר.

עם הזמן שהתיידדתי עם אנשים, התחלתי לדבר איתם ולפגוש אותם פעם או פעמיים בשבוע בגן. חשבתי לתומי שהם חברים שלי. הייתי בא, הם היו כמובן מזיינים אותי כולם, בלי קונדום ובלי שום אמצעי מניעה, אחד, שניים שלושה חמישה וגמרו כולם בתוכי.

יום אחד בעת הסקס, כאשר היינו במצב אינטימי, הם גנבו לי את הארנק ומפתחות האוטו, אחרי תחנונים ובכי הם זרקו את מפתח האוטו לשיח קוצני ואת הארנק החזירו בלי כסף מזומן שהיה לי ואיימו שאם לא אביא להם כסף הם ישחטו אותי.

לא למדתי מהפעם הראשונה לא הגעתי לשם תקופה ארוכה כי פחדתי ואז יום אחד פגשתי מישהו מהם באזור התחנה המרכזית שחזרתי מנסיעה. הוא ראה אותי וקרא לי, איים עלי עם סכין ולקח את השעון החדש שלי שקיבלתי לא מזמן מאבי שחזר מחו"ל. הוא אמר לי שלא אשכח שהייתי צריך להביא לו כסף כל פעם וברחתי.

כן, איבדתי אמון אז כבר בבני האדם ולא הלכתי לשום מקום.

לא עבר הרבה זמן, לא עבר תקופה ארוכה והתחלתי פתאום להיות מאד חולה, הרגשתי מאד רע, מצבי הדרדר, מצבי הנפשי עוד יותר הדרדר. נחלשתי כל כך והייתי במצב מאד לא טוב.

יום אחד התמוטטתי ולקחו אותי לבית חולים ולא מצאו כלום. לאחר מספר שבועות החלטתי לעשות בדיקת איידס אנונימית בתל אביב.

הלכתי לעשות בדיקה בוועד למלחמה באיידס בתל אביב. לא העזתי לעשות בדיקה אחרת, בטח לא בירושלים. פחדתי.

הבדיקה יצאה שאני בריא. כן הרגשתי רע, החיים בזבל אבל הבדיקה טובה.

לאחר כשבועיים מהבדיקה התמוטטתי לגמרי. נגמרתי. היית אפס מאופס גמור ובעצם אבדה התקווה.

חבר טוב שלי לקח אותי לבית החולים, שם כבר  התחילו לחקור אותי על כל עברי, לא סיפרתי להם על מקרי האונס והחדירות ללא קונדום. לא סיפרתי כלום.

הם לקחו לי בדיקות דם בניהם בדיקת איידס.

 עבר יום והרופא בא אלי עם עוד פמליה של רופאים ואמר לי:

יש לך איידס, חבר אתה חולה במחלת האיידס. אתה צריך לקבל טיפול במיידי כי אחרת תמות, אמרו לי שמצבי גרוע ביותר ובשלב זה אם לא אתחיל לקבל תרופות המצב יחמיר ויהיה מסוכן יותר. לידי באותו רגע היה רק החבר הטוב שלי שלא מש ממיטתי.

אמרתי להם בסדר וביקשתי שייצאו מהחדר.

בכיתי וחיבקתי את החבר. אמרתי לו:

הכל נגמר. החיים נגמרו.

 כן זה הסיפור שלי.

התהיות שנשארו היום אחרי 6 שנים שאני מספר את זה הן רק שתיים:

 למה לא נקמתי בשני בני הזונות האלה שאנסו אותי ופגעו בי ושדדו אותי ויותר מזה, מה יקרה אם אראה אותם ברחוב יום אחד – לדעתי אם אפגוש אותם סביר להניח שאני אואשם ברצח כי אני מתכונן רק לדבר אחד – לחסל אותם במידה ודרכנו יצטלבו.

 למה בוועד למלחמה באיידס אמרו לי שהכל בסדר ואחרי שבועיים או שלושה קיבלתי תשובה שאני חולה איידס. איך הם לא עלו על זה אצלם.

 על שני דברים אלה אין לי תשובות ואני לא מתכונן לבקש תשובות אבל בתוכי, בלב שלי אני אדע שעל מקרי האונס והשוד שלי איש בחיים לא יידע שמכיר אותי ויתרה מזאת אין לי את הכוח הנפשי ללכת להתמודד מול גוף ציבורי בתביעה משפטית ואזרחית כי נפשי לא תיתן לי לחשוף את האמת הזו בפומבי.

 אני יודע שאני יכול ללכת להתלונן במשטרה ויתפסו אותם, אבל אין לי אומץ לעשות את זה.

 ואתם חברים תזכרו תמיד, מצד אחד אם קרה לכם דבר כזה – אונס כזה, אל תשאירו את זה לעצמכם תספרו למישהו ואל תשאירו את זה בבטן שלכם ומצד שני אל תאמינו לוועד למלחמה באיידס כי אני נבדקתי אצלם ואמרו לי שאני בסדר והיום אני לא סתם נושא את נגיף האיידס, אני חולה.

 שלומי (שם בדוי)