סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


 
 

אני יוצא רק בימי שישי בלילה. בשאר הימים אני שם בשבילו. חוזר מהעבודה מוקדם ככל האפשר, מטפל בו, נותן לו תרופות, מדבר איתו, צוחק איתו, מספר מעשיות משעשעות, עושה מסג´, מבשל לו דברים שהוא אוהב, דואג שיאכל כמה שיותר, ובלילה ישן לצידו, צמוד הכי חזק שאפשר בלי להכאיב.

רק לילה אחד בשבוע אני מקדיש לעצמי וגם אז הוא נמצא איתי, בנפש אם לא בגוף, מציץ כאילו מעבר לכתפי, מזכיר לי דברים שעשינו יחד, מחייך יחד איתי מדברים מצחיקים שקורים לי, ונדהם כמוני מהשינויים שחלו בעולם מאז היינו צעירים, וכמובן מזכיר לי ללא הרף להזהר ולשים קונדום.

לא חשוב עד כמה אני מסטול, שיכור, מבואס וכד´ תמיד הוא שם, צועק בתוך ראשי שאזהר.

בזמן האחרון אני מרגיש שכבר לא אכפת לי מכלום וכמעט שוכח, אבל ברגע האמת הוא צץ פתאום ומזכיר לי שאזהר כדי שלא אגמור כמוהו - רק בן ארבעים וכבר גמור ומחוסל. שוכב במיטה שלנו, רזה, מכוסה פצעים, ממתין למוות שיבוא לגאול אותו.

הרופא כבר רמז שאולי קשה לי מידי והגיע הזמן שלו ללכת להוספיס, אבל אני מסרב להרמז.

רוצה אותו איתי, רוצה לטפל בו, רוצה לישון איתו, לא רוצה להקל על עצמי.

מי יוכל לטפל בו יותר טוב ממני? מי מכיר אותו כל כך הרבה שנים? מי אוהב אותו יותר ממני? אין אף אחד חוץ ממני. זה רק אני והוא!! ככה זה היה תמיד וככה יהיה עד הסוף!!

אני ממתין עד שהוא ירדם ואז מקפיד להשאיר מים ותרופות בהשג ידו, מכבה את האורות, משאיר רק את האור הקטן בפרוזדור, והולך החוצה לשחר לטרף.

לפעמים אין לי מצב רוח לרעש ולמהומה אז אני מסתפק בגן. הולך לי לבד בין העצים האפלוליים, תופס עין של מישהו שנראה טוב פחות או יותר. לא חשוב מי, רק שלא יהיה צעיר מידי ולא יפה מידי. לא רוצה מישהו שיזכיר לי את מה שכבר נגמר.

רוצה אחד שיהיה כמוני - גבר באמצע הדרך, כבר לא ממש חטוב, יפה ורענן, סתם אחד שאשכח מיד אחר כך.

אחרי המבט הראשון הוא ניגש ואנחנו מדברים. השיחה דלה ככל האפשר, אפילו לא מוסרים שמות, כי הרי ברור שהשם בדוי, אז למה לטרוח? באנו לזיין לא להתידד.

אקטיבי, פאסיבי? אוראלי, אנאלי? הקונדום שלי או שלך? ונגמרה השיחה.

האמת, לא אכפת לי במיוחד מה התשובות. אני גמיש, יכול ככה או ככה. מה זה משנה? בסופו של דבר אלו תמיד שני גופות חמים שמתחככים זה בזה, ותמיד יש זין שנדחף לחור, מפמפם בלחות השמנונית, גומר מהר ככל האפשר והולך.

היום אני מרגיש פחות מדוכא, קצת פחות לחוץ, מרגיש שאני זקוק גם לקצת בילוי. רוצה לראות פנים מחייכות, לשמוע דיבורים, מוזיקה, לטשטש את עצמי עם אלכוהול.

אז אני הולך למועדון ההוא שנמצא בפינת הרחובות ההם. זה לא ממש משנה לי, כולם דומים.

לכולם אותו ריח של יחום וזיעה, בכולם אותם גופות מטופחים פחות או יותר. אותו אור עמום אדמדם מרצד בחדר החושך שתמיד אוירו ספוג עשן סיגריות ופופרס וגל ריח של קיא ושתן מרחף לתוכו מכיוון השירותים שלעולם הם קטנים, תפוסים ומזוהמים.

קודם אני שותה קצת על הבאר. האלכוהול תמיד יקר מידי וירוד באיכותו במקומות הללו, אבל זה לא ממש חשוב, העיקר שאחרי כמה כוסות אני מרחף בבועה מגוננת של סוטול שמורידה את ההגנות שלי ומדכאת את תחושת המיאוס מעצמי.

אחרי כמה כוסות אני מחייך, אומר שלום לכמה מכירים, לוחץ ידים פה ושם, ואז מוריד את החולצה וצולל לחדר החושך.

עוד לפני שעיני מסתגלות לאדמומיות המעושנת כבר כורע למרגלותי אחד. הוא צעיר, שערו מגולח, עגילים מעטרים את גבותיו ומתחתיהן עיניו נראות זקנות מטושטשות. אחרי שתי מילים הוא כבר נטפל בזריזות מדהימה לרוכסן מכנסי, והנה כבר הזין שלי בפיו החם והמיומן.

גבר אחר, בהיר שרירי וחלקלק, נצמד אלי מאחור, מלטף את השיער שעל חזי, נוגס את תנוך אזני, ממלמל מילים בשפה לא ברורה באזני. ידיו בחריץ ישבני, בודקות אם אפשר. בטח שכן, למה לא? היום אני פתוח לכל דבר, אבל ... אני בודק במהירות, יש קונדום? כן, הכל בסדר, הוא מוגן.

"תשים לי קונדום." אני מעיר לגלוח הראש הכורע לפני.

"לא משנה. לא אכפת לי." הוא אומר בקוצר רוח וממשיך בשלו.

אני מנער את כתפו. "אבל לי אכפת. שים או שתעוף."

להפתעתי הוא נהנה מהקשיחות שלי, מחייך ושולף מיד את מלבן האלומיניום הקטן, קורע אותו בשיניו ומלביש עלי את המעטה הדקיק.

בזהירות רבה הוא מגלגל אותו אט אט במעלה אברי ואני רואה שאצבעותיו דקות ועדינות וציפורניו מכורסמות כשל ילד.

הבהיר מאחורי אוחז בכתפי בכוח וחודר לתוכי. אני עוצם עינים והולך לאיבוד בתוך גופי, נטרף מעונג התחושה של שתי זוגות הידים השונות כל כך במגען על עורי.

לרגע אני כאילו נחצה לשניים. זה כל כך טוב! אני לא יודע מה אני מעדיף - הרכות החמה הזו שיונקת את אברי מלפנים, או הקשיחות העבה שממלאת אותי כמעט עד כאב מאחור. אולי זה הצירוף של השניים שעושה לי את זה? לא יודע.

אני גומר בפיו של גלוח הראש שמוריד ממני ברוב התחשבות את הקונדום ונעלם בלי מילת פרידה, וממתין בנימוס סבלני עד שגם הבהיר ההוא יגמור את מעשיו בגופי מאחור, ואז, כשגם הוא גומר לגנוח על כתפי ומתפוגג בחשכה כאילו לא היה שם מעולם, אני חוזר לבאר, לובש את החולצה שלי שהמתינה לי בנאמנות, והולך הביתה, טיפה שיכור, מסופק עד לשבוע הבא.

בבית אני דבר ראשון מתקלח היטב, מקרצף את בשרי בספוג, חופף טוב את השיער, ואז נקי ומטוהר, חוזר אליו. הוא שוכב על צידו, פניו המעונות רזות עד לכאב ונשימתו איטית ומיוסרת.

חרש אני מחליק לצידו, כורך את ידי על מותניו. עצמותיו בולטות מעורו, דוקרות את גופי ואת ליבי הזוכר עוד כמה היה גופו גדול וחם כנגד גופי. כמה חזק ומלא חיים היה פעם.

"איך היה הטיול שלך?" הוא שואל פתאום, מפתיע אותי.

"בסדר, נחמד." אני עונה, מרגיש נקיפת אשמה מטופשת שאיני יכול לכבוש.

"נזהרת?" הוא שואל רכות, מלטף את כף ידי המונחת על בטנו.

"כן. בטח, אני תמיד נזהר."

"טוב, תמשיך להזהר." הוא מפהק, "אני מת מעייפות. לילה טוב חמוד."

"לילה טוב מתוק, תישן טוב, אני שומר עליך."