סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

יום חמישי 22 יולי 2004

הייתה זו שעת ערב מוקדמת מין קיץ אינדיאני בבנגקוק. השמש שוקעת לא שוקעת וריח של גשם בחוץ. נחתתי לפני שעתים אחרי 12 שעות טיסה ואני כבר נכנס למונית ונוסע לפגישה שתכננתי חודש ימים מראש.

כשהמונית נכנסה לחצר של הבית שלו לא היה לי אומץ לצאת מהרכב, וכדי להוסיף לחרדות שלי גיליתי שמרוב לחץ שכחתי את הארנק והטלפון במלון... פתאום הבנתי איך מרגישה חיה בספארי שאריה רודף אחריה ותופס אותה.. מלמלתי לנהג "צפצף אין לי כסף" והתרווחתי במושב האחורי מחכה לנשיכה הגואלת או מה שזה לא יהיה שיהרוג אותי ונגמור עם זה כבר.

והוא יצא מהבית. צועד כמו פנתר, לבוש בגינס כחול שער פרוע עם חולצה לבנה ישנה ולא מכופתרת שמתנופפת אחורה מהרוח ומראה לכל מי שרק מעונין שהוא  מלך הגונגל הצעיר.

מלמלתי משהו שאני אפילו לא זוכר. אני רק זוכר שהיה לי מאוד מאוד חם בפנים והרגשתי מאוד לא נוח עם זה. אני ישבתי במונית והוא עמד מסתכל עלי מלמעלה למטה, הייתה זו תחושה לא טובה.

הרבה זמן לא ראיתי אותו, הברק בעיניים, השפתיים האדומות שתמיד לחות, שעיר המשי השחור רציתי להרביץ לו, לצעוק לו שיפסיק להיות יפה לרגע וישלם לנהג מונית ושנגמור כבר עם פרק א.

הוא הסתכל עלי במבט לא מוגדר, והמילים הראשונות שלו היו " אתה נראה מאוד עייף, בוא תכנס הביתה. "

ההינו לבד בבית הוא שלח את ההורים שלו לסוף שבוע. יצאנו לגינה (ולא דיברנו) ראיתי את הפרחים והצמחים ששתלתי עם אמא שלו, את הערסל שההיתי ישן עליו מסטול בשעות אחה"צ את הפסלון שיש שהבאתי ליום הולדת של אבא שלו הכל היה שם, שום דבר לא השתנה חוץ מהעובדה שזה נראה לי עכשו כמו תפאורה של סרט ולא כמו מקום שחייתי בו.

התחיל להחשיך בחוץ ובריזה קרירה הגיעה משום מקום ועזרה לי לקרר את הפנים ולנשום. עליתי על הערסל בזהירות, (כמה חיכיתי לרגע הזה...) והוא נכנס עם מגש כוסות קולה וגוינט בגודל של בקבוק בירה. "זה ממה ששתלנו אז הוא אמר שמרתי לך את זה. לא עניתי, לקחתי את הסיגריה עישנתי ונרדמתי.

וישנתי וישנתי וישנתי וחלמתי על מטוסים מתרסקים ועל תאונות ועל פצצות ועל מה לא. ובחלום המטוס מנסה להמריא ולא מצליח ואנחנו מתרסקים לתוך השדה תעופה ואז אני פתאום בחוץ שרוף ואבא שלי עלי מנסה לכבות את השריפה במטוס ובאלגן ופתאום הכלבה שלי רצה ובורחת ואני שרוף לא יכול לעזור לה או לתפוס אותה ואני צועק לשוטר שיתפוס אותה ואחותי פתאום באה ואומרת לי שזה לא נורא אני כבר שרוף מדי ואני בכל מקרה לא יחיה עד הערב ואז אני מתעורר ופותח את העיניים ורואה שמים מלאים כוכבים ואני מזיז את הראש ואני רואה את מאי נח או ישן על הספה על יד ואני מרגיש שאני הולך לבכות ואני לא מצליח להשתלט על זה. ובום.... הבכי.. כמה זמן לא בכיתי ככה ... איזה בכי אחות...  ואני נותן לעצמי... ולא אכפת לי מכלום ואני בוכה ובוכה ובוכה ומאי מתקרב ואני מסתובב לצד שהוא לא יראה אותי והוא מנסה לשים לי יד על הראש ואני דוחף את היד שלו ולא מצליח להפסיק לבכות לא משתלט על עצמי במשך יותר מחצי שעה.

כשאני נרגע.. אני רואה אותו נכנס עם מגבת מכנס קצר וטי שירט העיניים שלו נפוחות מבכי (אני לא ראיתי שהוא בכה) ואומר לי לך להתקלח אני יכין משהו לאכול.

השעה הייתה כבר כמעט 2 בלילה התיישבנו לאכול בחצר האחורית ועוד לא הוצאתי מילה מהפה. היה שקט אפילו הצרצרים פחדו לזוז. ופתאום קלטתי שלא אכלתי כמעט 24 שעות. ואוכל... כמו אוכל… ממלא את הגוף והנשמה הרגשתי שכוחות חוזרים אלי לאט לאט כמו אחרי הפסקת חשמל ארוכה   בהתחלה נדלק האור בפרוזדורים ואחר כך בחדרים ולבסוף המסכים מתחילים להבהב והתוכנה בראש עולה.

הסתכלתי עליו אוכל, הוא היה רק עם מכנס קצר היה לילה חם בחוץ ולמזלינו לא ירד גשם. ולפתע הבנתי הכל. וידעתי שאני לא צריך לדעת כלום יותר ולא רוצה לשאול כלום. הרגשתי טוב, הרגשתי שלמרות שלא החלפנו מילה  עשיתי מה שבאתי לעשות  זו היתה הרגשה חזקה מבפנים ללא שום הסבר הגיוני.

ביקשתי ממנו להקפיץ אותי למלון, הוא היה מופתע אבל לא אמר כלום.

הוא מילמל משהו שהוא הולך להתלבש וקם... פתאום אני שומע שומע אותו מהסלון בלי לראות אותו.. ואני ינסה לצטט בתרגום חופשי...

""אני יודע שלגן עדן אני כבר לא אגיע. אני יודע שעשיתי את הדבר החמור ביותר שאפשר לעשות אין סליחה ואין מחילה למעשי, אין שום הצדקה ולא משנה מה הסיבה. אבל אני חייב להסביר. בבקשה תן לי 5 דקות גם אם אני האחרון שיכול לבקש משהו ממך""

לא עניתי והיתה דקת שקט ואז...

""בשנת 1998 ההינו בטיול משפחתי בקמבודיה. אני ההייתי בן .17 ביום האחרון עזבנו את המלון בדרך חזרה לתאילנד. כ 20 קמ מהעיר התפוצץ הצמיג הקדמי של הרכב והתהפכנו. לא היינו חגורים. אחותי שהיתה בת 13 עפה מהרכב ונהרגה במקום. אבי נפצע קל ואני ואמא נפצענו. שכבנו בתעלה 3 שעות. ואיבדנו המון דם. הגענו לבית חולים במצב אנוש של איבוד דם וקיבלנו 14 מנות דם כל אחד. אחת או יותר מהמנות היתה נגועה ב HIV. קמבודיה באותה תקופה יצאה ממלחמת אזרחים קשה עם הקמר רוג והפיקוח הרפואי היה מאוד רופף. מאז, אני ואמי נשאי HIV.""

נהיה עוד פעם שקט ואני הרגשתי שכל הכוחות עוזבים אותי מחדש החדרים המסכים הפרוזדורים... כל החשמל נכבה בבת אחת.... וזה המשיך.. ואני לא רואה אותו רק שומע...

"" במשך שנתיים לא ידענו כלום. כשהייתי צריך להתגייס לצבא עברתי בדיקות ואז גילו שאני נשא. באותה תקופה הייתי רק עם בחורות ורק מין בטוח מהסיבה היחידה שאני נחשב ממשפחה יחסית עשירה כאן ובחורות חיפשו להכנס להריון ממני על מנת לזכות בפנסיה לכל החיים ולכן לעולם לא חדרתי לבחורה ללא קנדום.

כשגילתי את זה לא הבנתי מאיפה זה הגיע ורק אחות של אמי שהיא רופאה בבית החולים האמריקאי בבנגקוק קישרה את התאונה למצב וכשכולנו נבדקנו ומצאו את הוירוס גם אצל אמא ההשערה אומתה. מסיבה לא ברורה אבי מעולם לא נדבק מאמי.

כשהכרתי אותך מאוד נלחצתי, אתה היית הגבר הראשון שהתאהבתי בו ופחדתי שאם תדע � תברח. בתקופה שהצעת שנבדק עלמנת להוריד קנדום איבדתי את העשתונות וסיפרתי לך שאני נקי. אבל לא התכונתי להוריד קנדום. בלי לספר לך קודם. תזכור היו לנו רק שני פעמים בלי קנדום שאני חדרתי ופעם אחת שאתה חדרת. לא פחדתי מהמצב שאתה חודר כי זה הרבה פחות מסוכן, פחדתי מהמצב שאני חודר שזה על בטוח הדבקה. אבל אמרתי לעצמי שאני לא יגמור בפנים... פשוט לא הצלחתי לדבר איתך על זה. פחדתי ממך פחד אימים � ואז נדבקת... ידעתי שנדבקת עוד לפניך, כי בוקר אחד ראיתי שהתנפחו לך הגנגיליונים.. שראיתי את זה ואתה טסת  באותו ערב רציתי להתאבד בלעתי חבילה של 25 כדורי שינה ברכב בחוץ אבל העוזרת שקמה בלילה לשרותים ראתה אותי ישן ברכב ואז פינו אותי לבית חולים לשטיפת קיבה.. מעולם לא אמרתי לך כלום על זה. ניסיתי להמשיך כרגיל למרות שידעתי שזמני קצוב כי אתה תגלה את זה. ולבסוף שגילת שאתה נשא רציתי לנצל את המצב ולהגיד לך שלא נורא כאילו זה לא ממני ולהמשיך לחיות איתך ביחד אבל כמובן לא יכולתי לעשות את זה ולכן סיפרתי לך שזה ממני עם עצב נוראי בידיעה שאני לא יראה אותך יותר.""

 ואז הוא הפסיק לדבר ונהיה עוד פעם השקט הנוראי הזה.

הרגשתי את העיפות מחדש אופפת אותי והפעם עם סחרחורות. לא היה לי כח לזוז או להוציא מילה הייתי גמור עישנתי יותר מדי, הראש כאב לי ולהפתעתי עדיין לא הוצאתי מילה מהפה! רק אמרתי לו אני חייב לנוח קצת עליתי לחדר נכנסתי למיטה והתעלפתי סופית...

יום שישי

היתה זו כבר שעת צוהרים מאוחרת שפתחתי את העיניים, והרחתי ריח מוכר רחוק וקסום... לקח לי דקה להבין איפה אני ושאני מריח אותו ישן צמוד אלי מחובק. פחדתי לזוז. לא רציתי שהרגע הזה יגמר. הסתכלתי עליו ישן. כמה יפה הוא, כמו סוס פראי נושם נשימות קצבות וסדירות. בלי לשים לב התחלתי ללטף את ראשו והוא פתח עיניים מיד. לשניה קלה נרתעתי, אבל לא הפסקתי. התגובה של שנינו היתה מהירה וידעתי מייד לאן אנחנו הולכים ושהרגשתי את ההתקשות של שנינו עוד הספקתי לתרץ לעצמי שאת המחיר כבר שילמתי אז למה לא להנות מהדרן נוסף... ואז נסחפנו לסקס  הזוי, מלא רגש ותאווה.

שיצאתי מהקלחת היה כבר ריח של המכונת קפה בכל הבית.  הרגשתי טוב. ישנתי נרגעתי התישבנו בחוץ ועדיין לא ירד גשם מה שחריג ביותר לתקופה הזו בתאילנד של המונסונים. השמים היו כחולים מהממים עם 27 מעלות. אמרתי כמה שמזג האויר מוזר לטובה והוא חייך אלי בשובבות ואמר שאני מזה פלצן... " לא הוצאת מילה מהפה יום שלם אחרי 4 חודשים שלא נפגשנו והמשפט הראשון שלך זה

 Ho.. What a lovely weather…

צחקנו והקרח קצת נשבר.

אמרתי לו: אתה יודע, אני אצלך בלי ארנק בלי טלפון בלי תעודת זהות או דרכון. בשניה אני יכול להעלם בלי שלעולם ידעו איפה אני. ואז הוא הסתכל עלי ואמר בשקט בשקט אבל יש לך אותי אם רק תרצה. בוא נעלם ביחד נדאג אחד לשני הרי מה יש לנו לחפש שם בחוץ?

אני חייב להודות שמעולם לא התפתתי להגיד כן ולהתמסר למישהוא בצורה כזאת. היה שקט ואז אמרתי לו � מאי אני חייב לחזור למלון לקחת את התרופות. השפתיים רעדו לו קצת וגם הבחנתי בעוית קטנה בעין. בוא ניסע לים נעבור דרך המלון ונקח את התרופות שלך הוא אמר.

בדרך חזרה מהים הוא נסע חזרה אליו הביתה בלי לשאול כלום. לא היה אכפת לי. ההיתי מאושר מסטול (וחרמן) דיברנו המון וצחקנו כל היום - איזה אושר! ההיתי כמו בבועה � לא ראיתי כלום מסביב הוא מילא לי את כל האופק מי שראה אותנו לא יכל שלא להבין שאנחנו זוג מאוהב.... היינו מרוכזים אחד בשני בצורה לא הגיונית.

הגענו אכלנו סיקססנו נרדמנו התעוררנו סיקססנו עישנו נירדמנו קמנו סיקססנו.... יצאנו .. נכנסנו למועדון תפסנו פינה רקדנו שתינו עישנו התחבקנו רקדנו ולא ראינו כלום מסביב אבל כלום! עד 7 לפנות בוקר

יום שבת

יום שבת קמנו אחר הצהרים מקומטים לגמרי. לקח לי המון זמן לאפס את המבט לכיוון אחד סטייל הגרמלין הפוזלת שמנסה להיות רופאת שיניים.

מזג האויר היה עדין בהיר והוא רצה שנסע לפאטיה. אמרתי לו שעוד לא יצרתי קשר עם העולם החיצון כבר 3 ימים וקצת חששתי. אבל לא היה עלי טלפון. הוא סגר את העיניים ואמר לי שהוא מתקשר לאלוהים  לשאול אם הוא סולח לי... התשובה היתה כנראה חיובית כי אחרי דקה הוא משך אותי למקלחת בצעקות של טרזן מטורפות והבלאגן התחיל שם מחדש....

בפאטיה כמו בפאטיה החול הלבן והים השקוף תכלת עשו את שלו רבצנו צחקקנו אכלנו טילנו על הצוקים קישקנו הוא השוויץ בצרפתית העילגת שלו שהוא למד בשוויץ.

מצאנו מלון חמוד על הים והזמנו ארוחת ערב לחדר. הסרט ההזוי שההיתי בו המשיך ... יצאנו למועדון (של סטרייטים) וכמובן שלא דפקנו חשבון לאף אחד רקדנו התחבקנו ולף אחד זה לא הפריע נהפוך הוא אנשים באו חייכו ורקדו איתנו... והסיפור חזר על עצמו חזרנו בבוקר למלון והתעלפנו למיטה.

יום ראשון

קמנו יחסית מוקדם. היינו צריכים לפנות את החדר עד השעה 12. בשמים כבר היו עננים... חלון השמש בין שני המונסונים נסגר. ברדיו התחילו לשדר הזהרות סערה. היינו שנינו בלב כבד נכנסנו לרכב וכמעט לא דיברנו. באמצע הדרך כבר התחיל להחשיך מעננים כבדים עם רוח חזקה נהיה חם מאוד וטיפות בגודל של שלוליות קטנות התחילו לרדת. עצרנו בדרך רק פעם אחת לדלק בתחנה נידחת וישבנו באוטו עם סנדביץ רטובים לגמרי. ישבתי במושב על ידו והסתובבתי לכיונו כשאני נשען על הדלת. הסתכלתי עליו אוכל בביסים גדולים פותח פה ענק כזה והשער נוטף מים לתוך הסנדביץ. אמרתי לעצמי אם רק היתה עלי מצלמה.. כי זו יכולה להיות התמונה האחרונה שאני יזכור ממנו. הוא קלט את המבט שלי והפסיק לאכול. הוא הסתכל עלי במבט לא מוגדר ופלט אז זהו אתה הולך לדבר סוף סוף. עשיתי כן עם הראש והוא הוסיף כל מה שתגיד יהיה מקובל עלי אבל אני רק מבקש ממך שתקח הכל בחשבון.

מאי, אמרתי לו בלי להתיחס למשפט האחרון. אני מאלו שמאמינים שבקצה הפירמידה הגבולות מאוד מאוד דקים ולא ברורים. האהבה מטורפת מאוד קרובה לשנאה. חיים מאושרים מאוד קרובים למוות כל אחד צריך לבחור את השביל שלו בחיים. אם אני בוחר חיי תשוקה, תאווה, מלאי רגש ברמות של קצה הפרמידה אני חייב לקחת בחשבון את את הסכנות הכרוכות בכך. מזמן כבר הבנתי שהבחירה היתה ותהיה תמיד רק שלי בין לשבת בבית ולחיות חיים שקטים שלווים ויחסית בטוחים ולבין לדחוף את הגבול כל פעם עוד צעד קדימה על מנת לחוות חוויות יותר ויותר מרגשות.

ולכן אין כאן עיניין של לסלוח לך או לא. כי מעבר למה שעשית האחריות הגלובלית על חיי היא רק שלי ואין אני יכול להאשים לא אותך ולא אף אחד אחר במה שקרה.

אני לא יודע מה יקרה מחר וזה בעצם כבר לא כל כך חשוב ומי כמוך יודע.. אנשים במצבינו יודעים לפתח אינסטינטק מאוד חזק של להנות עכשו עד הסוף כי מחר נמות. ועכשו שאני חושב על זה זו היתה הסיבה שהתאהבתי בך כל כך כי ככה אתה חי וככה אתה עובד.

נכון שאהבתי בעבר ואפילו לפני שנולדת כמו שאמרת לי פעם. אבל הסיפור איתך היה לגמרי שונה. אתה השתלטת עלי לגמרי. אתה הראת לי מה קורה מעבר לאופק. אתה לימדת כל כך הרבה דברים שחלקם עדיין לא הספקתי להפנים. עזוב את העובדה שאני נמשך אליך מינית ברמות מופרעות, אני גם במקביל סוגד לאופי לכוח ולצורת החיים שלך.

אני מעולם לא אמרתי למישהו כאלו דברים ואם אני עדיין שולט על כל זכרוני אני חושב שלא הרגשתי ברמות כאלו בעבר. אבל זו גם בדיוק הטרגדיה הגדולה שלי. אף אחד לא מסוגל לחיות כך בצורה מתמידה. זה בלתי אפשרי. האנרגיות שיוצאות משנינו כשאנו ביחד יכולות להאיר את כל בננקוק למשך שנה. אני יודע ואני מאמין שאין סיכוי שנעמוד בקצב הזה לאורך זמן. הדימוי היחידי שעולה לי במודע למצב שלנו זה כאילו מחברים שני פלוסים של שני מצברים ביחד.  הניצוצות - חבל על הזמן אבל כמו שאתה יודע המצברים בחיבור הזה יתרוקנו מהר מאוד.

אני חושב שהחיבור ביננו הוא הרבה יותר חזק מחיבור רגיל. אין כאן עינין של להתגרש ממך או להמשיך איתך. אלו הם מצבים של אנשים נורמאלים. אבל אצלינו אנחנו מחוברים בטבור כמו תאומים סיאמים. מה יעזור לי להגיד לך שאני רוצה לגמור איתך? גם אם אני לא יראה אותך שנתיים ואפילו יתאהב קצת במישהו אחר.. ברגע שאני יראה אותך ישרפו לי כל הפיוזים בראש ואני ירגיש בדיוק מה שאני מרגיש ברגע זה. אף פעם לא האמנתי שיש בעולם רק נשמה אחת שמיועדת לך ואם אתה בר מזל � פגשת אותה. אבל מסתבר שכן זה קיים. אתה הנשמה התאומה שלי ולמזלי � כן כן למזלי אחרי הכל, פגשתי אותך.. ומזה אידס לעומת לפגוש את הנשמה התאומה - ואני ממש לא ציני! אחרי הכל אתה יכול להתמוסס מסרטן ב6 חודשים בגיל 20 ואני כבר בן 40 ועוד אין לי שום כוונה ללכת מכאן.

ולכן אתה תהיה תמיד בבת עיני. גם אם לא נתראה בכלל או רק קצת. אני תמיד יהיה פנוי במקרה הצורך ואני ידאג לכך שאתה תמיד תהיה מעודכן ותדע איך להשיג אותי כל עוד אני חי.

הוא לא אמר כלום. וניסה לשמור על פני פוקר אבל הצלחתי להבחין בעוית הקטנה בין האף לעין שיש לו לשניה שהוא מתרגש.

ואז הוא חייך בבישנות לא אופינית ושאל אם בא לי לעשות תחרות צעקות בגשם - אני חשבתי שאני הולך לאכול אותו באותו רגע. יצאנו מהרכב נעמדנו בגשם בבוץ וברוח והתחלנו לצעוק... בהתחלה חזק אחר כך יותר חזק ואז באמת בכל הכוח... בעל תחנת הדלק דידה לדלת הסתכל עלינו וברח פנימה בבהלה. נכנסנו לרכב רטובים נחנקים ומשתעלים.

סוף דבר  יום שני 26 ליוני 2004  10 בבוקר.

 אני יושב במשרד בבנגקוק מקולח מגולח ומעונב. מעלה בכתב את החוויה הכי חזקה שעברתי מאז ומתמיד.

הגשמים חזרו. החיים חזרו לשגרה הגעתי לתאילנד על מנת לסגור תיק פתוח אבל בעצם עשיתי הרבה הרבה יותר מזה. הרגתי את המפלצת.  הרגעתי את השדים שהתרוצצו לי בראש. הבנתי מאיפה אני בא ולאן אני הולך. קיבלתי את עצמי לחלוטין בטוב וברע. השלמתי עם אלוהים.

אני מוכן לכל גורל לכל מצב לכל אפשרות.

אני נקי בראש, צעיר בנשמה

ומחכה לדבר הטוב הבא....

רועי.
 

* הסיפור אמיתי.
במידה ואתם רוצים לכתוב לרועי ישירות למייל:

eran8335@hotmail.com  או לכתוב בפורום שלנו