סיפורים עצובים
לב אוהב אינו טועה  
האור של חיי
צלצול מאוחר לטלפון של טל
אהבה ללא גבולות
דמעות
טראומת חיים
להתראות עולם
כמה עצב יש באהבה     
קראו לו רוברטו     

סיפורי תקופת החלון
סיפורו של בחור במצוקה
סיפורה של בחורה במצוקה
סיפורו של בחור נשוי
הוא הציע לי להתפלל
אני לא נשא - שתוק כבר
למה לא הקשבתי לאמא
הוא חזר לחייך


  

שמי ניר יליד 74 ,

אשתף אתכם פה בסיפורי האישי הנוגע להיותי נשא בנגיף האיידס מזה שנתיים אפילו כמעט אפשר להגיד בימים אלו ממש – בדיוק שנתיים מהזמן שנדבקתי במחלה ושלושה חודשים לאחר מכן התברר לי בוודאות על היותי נשא .

נולדתי גדלתי וחונכתי במשפחה דתית למדתי בבתי-ספר דתיים (אפילו מאוד דתיים) אבל מגיל די צעיר ידעתי שכשאגדל ארצה להיות שונה משאר הסובבים אותי ,  ארצה להכיר יותר את העולם הקסום יותר והחופשי יותר,  זה התחיל מלראות טלויוזיה להציץ מבט חטוף אל תמונות של אופנועים ומכוניות שבד"כ מופיעות גם לידן דוגמניות יפות ולאחר אף לפוסטרים נועזים יותר בשלטי חוצות ובמגזיני אופנה , וככול שהתבגרתי יותר כמו כל גבר צעיר אף הגעתי לתמונות יותר נועזות .

הרגשתי את הכיף שבזה את החופשיות את הבחירה האישית שלי שאף אחד לא מכתיב לי יותר על מה להסתכל וכיצד לנהוג ,   כשהרגשתי יותר בטוח בעצמי בסביבות גיל 15 כבר מרדתי אף במסגרות החינוך הדתיות שבהן למדתי ולא התביישתי לעיתים לומר להם את שעל ליבי ועל כך שילמתי בהרבה ימי היעדרות מרצון ושלא מרצון מספסל הלימודים.

נציגי הישוב שגדלתי בו אינם היו יכולים לראות ילד שמתדרדר  בכזו קיצוניות לצד השני ומייד פעלו לפשרה שהייתה נדירה באותם ימים בהכוונה למסגרות לימוד ושלחו אותי לביה"ס מתון יחסית אך דתי עדיין ,  שם בפעם הראשונה הכרתי את "העם האסור" – בנות .

אני זוכר ביום הראשון ללימודים בו נסעתי עם אימי באוטובוס למוסד חינוך הגענו לתחנת האוטובוס בה היינו אמורים לרדת קמו מהספסל אם וביתה שגם הן היו בדרכן לאותו ביה"ס

באותו רגע קיבלתי פיק ברכיים מעצם ההבנה שהיא הילדה הזו תלמד איתי באותו ביה"ס

הימים הראשונים היו קשים ומרגשים מאוד עבורי . אך העובדה שהקנתה לי מקום של כבוד בחברה בכלל ובעייני הבנות בפרט הייתה עצם היותי בחור נאה ובעל חוש הומור.

כך עברו להן ארבע שנים נפלאות בהן עברתי חוויות מחוויות שונות בהן ההתנסות המינית הראשונה שלי ופיתוח ביטחון עצמי בחברה ובכלל.

אהבתי מאוד לשיר להתבדח ובמיוחד לשחק זה היה בשבילי המון , היה לי חלום שאולי יבוא יום ואוכל לחלוק כישרון זה עם עוד אנשים מחוץ לאותו מוסד והגיע יום שבאה אלי ידידה ואמרה לי על מכרה שלה המנהלת צוות בידור באילת  הרעיון קסם לי והחלטתי לנסות את מזלי ארזתי את חפציי ויצאתי להתנחל אצל דודתי באילת ,  אותה מכרה של ידידתי אכזבה אותי עם תשובתה שכל המשרות בצוות שלה תפוסות אבל ישנו עוד צוות המתגבש באותם ימים ואולי יש שם משרה פנויה מייד הגעתי למלון בו נערכו מבחני הכניסה לצוות (האודישנים) היה אודישן ממש לא מרשים שלי יצאתי עם הרגשה נוראה וחזרתי אל בית דודתי אבל וחפוי ראש כשלפתע באותו ערב צלצל הטלפון בביתה ובקשו ממני להגיע שוב לאותו המלון כדי להיפגש עם מנהל צוות הבידור אני התארגנתי צ´יק צ´ק וטסתי למלון שם חיכה לי המנהל בכבודו ואמר לי "תחזור אחרי הצעדים שאבצע" וביצע כמה דילוגים קלים שגם אותם עשיתי בקושי רב ,  הוא פשוט צחק עלי , אני "הייתי מת" לומר לו שחוץ מהרבה דתיים שאיתם רקדתי בבר מצוות של חברים לא רקדתי בפני גבר אף פעם , זה היה די מביך אך השתלם לי מאוד להגיע לשם כי בסוף כל תצוגת המבוכה שהייתה שם הוא חיבק אותי ואמר לי   "ת´שמע אני לא מקבל אותך בגלל הריקוד זה בטוח אבל אני כן מקבל אותך בגלל איך שאתה נראה ואני צריך דברים יפים על הבמה" . הסמקתי אמרתי תודה יפה וכשיצאתי מהמלון התפרצתי בקריאות שמחה ואושר וחזרתי לבית ולאחר כמה ימים אף התחלתי את עבודתי בצוות הבידור (בחשבון פשוט תגלו שלא לקחתי בחשבון את השירות הצבאי שאותו בעצם לא עשיתי וזה בגלל פרופיל רפואי נמוך עקב סכרת נעורים ממנה אני סובל מזה 13 שנים, אבל זה כבר סיפור אחר).

שם בצוות הבידור נפתחתי לעולם אחר במלוא מובן המילה.  מעולם אותו הכרתי עד אז לעולם זוהר יותר צבעוני יותר מלא באקשן אמיתי היה פשוט כיף שם נהנתי מכל רגע הכרתי המון בחורות , המון אנשים מכל הארץ ונפתחתי להרבה הנאות ופוזות שלא השתמשתי בהן אף פעם עד אותה תקופה סיגריות אלכוהול ואף סמים הארכתי שיער ענדתי שרשראות עגילים וטבעות למינהן הרגשתי בטופ , אך היה משהו שהיה עדיין חסר לי על אף שמיציתי הרבה מפנטזיות שהיו לי כנער , כידוע לכם עולם הבידור מלא ואפילו גדוש באנשים הנוטים לבני מינם וכך היו בחברים הסובבים אותי זה היה חלק בלתי נפרד מחברתי שם היו לנו בדיחות סיפורים הצגות ואפילו שירים על הנושא זה היה חלק מאיתנו ממש חלומם של כל ההומואים והלסביות – להרגיש שווים . רציתי לנסות גם את זה אך היה קשה לי מכמה סיבות ראשית מהסיבה הדתית שהיא והשלכותיה רודפות אותי עד היום שנית החברה בה הייתי הכירה אותי כסטרייט וחששתי מהתגובות שלהם אם ואומר שאני רוצה לנסות אז פשוט דחקתי זאת מטה מטה אל חדרים עמוקים ו"אפלים" בלב הכרתי בחורה נפלאה ויפה וחיינו כמעט באושר ארבע שנים אני לא צריך לספר לכם מהם הפשרות שחיים איתן כשמחליטים לחיות בזוגיות מלאה וכך גם היה אצלי בתחילה היה בסדר אך הימים עברו להם נכנסנו לשגרה נוראה וכל ריב קטן ודפוק קיבל מימדים לא פרופורציוניים ותגובות של שמירת זכרונות של "מתי אני לא הייתי בסדר מתי היא לא בסדר" כשבכל הזדמנות נהגנו לשלוף את הזיכרונות ועל כן החלתי לחפש משענת אחרת טלפנתי למכרה מהעבר והזמנתי אותה אלי עשינו אהבה ועבר לו יום , אך השגרה לא השתנתה ושוב אני מוצא עצמי מחפש להתרחק מהאישה שאיתי

אני משכנע את עצמי למה מוטב יותר לנסות מה שיותר רחוק כי גם ככה לא טוב לי "היא לא עובדת לא מנקה לא קונה מצרכים – לא כלום, רק יפה". אז מה יקרה אם אאבד אותה ? 

זו ההזדמנות בה אין לי יותר מחויבות אין לי נקיפות מצפון זהו אני לבד אני יכול לצלול והפעם בלי לחשוש אל מעמקי ליבי ולהוציא מהתא את מה שלא העזתי אף פעם ורציתי כל-כך  -  למלא לפחות את חיי המין שלי בתבלינים אבל ראשית רציתי להיות בסדר גם עם זוגתי וביקשתי ממנה שתועיל בטובה להסכים שננסה לשפר ולגוון את חיי המין שלנו על-ידי שיתוף עם זוגות אחרים בחיי המין ,זו הייתה עוד פנטזיה מאוחסנת אצלי ,אך היא לא הסכימה ואני מלא תסכול  גיבשתי שוב את הדעה שאין לי מה להפסיד אז  התחלתי לשבת ולחפש לי ריגושים אחרים הייתי רעב למשהו אחר וידעתי בדיוק לאיזה אגף בלב לגשת ולשם הגעתי ידעתי בדיוק מה אני מחפש חיפשתי ואפילו מצאתי , מצאתי בחור נחמד שהסכים לכל תנאי שהצבתי לו- ללא חיבוקים וסימני אהבה ללא נשיקות ורק רק עם קנדום , סקס נטו.

הייתה לי פנטזיה לבצע מין אוראלי ומין אנאלי כפסיבי יצרתי עם הבחור קשר והוא כמובן הסכים להכל ולקח ת´קופה וכך עברה לה ההתנסות הראשונה והיה לי נפלא זה היה מיוחד ומענג,  וכבר קבענו כי אצור קשר לפעם הבאה וכך היה בפעם הזו הכל התנהל בדיוק לפי הבקשות שלי "לא נשיקות לא אהבה ורק רק עם קנדום" רק מה שלא ידעתי שקנדום צריך להיות כל זמן האקט ולא רק בחדירה וככול הנראה זה היה הרגע המכריע אני זוכר שביצעתי בבחור מין אוראלי ובעצם עוד לפני שמתי לב לנוזל מאיבר מינו אך לא יחסתי לזאת חשיבות כי – איך אומרים ? "כשה… עומד השכל ב…" ,  ועשיתי מה שעשיתי שם ואני אומר לכם כבר לאחר האקט הייתה לי הרגשה לא טובה, אני זוכר שכשנכנסתי למקלחת צחצחתי שיניים "לכל מקרה שלא יקרה" על אף שלא שיערתי בכלל שמשהו יכול לקרות ממין אוראלי שאינו בטוח (קנדום) למזלי ולמזלה של חברתי באותה תקופה כמעט ולא שכבנו כלל .

המשכתי לחיות רגיל לא חשתי בכלום עד ערב פסח שבו עלה לי קצת החום והרגשתי חולשה איומה עברתי את החג וניגשתי לרופאה שאמרה לי שזה רק וירוס השפעת נתנה לי אנטיביוטיקה ושלחה אותי לבתי אני כמובן צייתתי החום ירד התחזקתי במעט אך זה לא היה זה הרגשתי שמשהו לא בסדר פיזית הלכתי קניתי ויטמינים שתיתי מיצים טבעיים ותה צמחים למינהם והמצב לא הלך והשתפר ולפתע התחלתי לחוש בכאבים בבלוטות הלימפה שפזורות לי בכול מיני מקומות ממקומות שונים שלא ידעתי על קיומן בגופי ואותן בלוטות אכן בלטו מאוד , הלכתי שוב לרופאה שהפנתה אותי לביה"ח על- מנת לעבור ביופסיה (ניתוח להוצאת הבליטה לאבחון) אמרו שאת התשובה אקבל כעבור שבועיים וחיכיתי ,

חיכיתי ליום הנורא הזה האמת לא בדאגה גדולה כל-כך  פשוט לא העלתי על דעתי משהו כזה .

בכלל חשבתי שלכול הגרוע אאלץ לשמור על תזונה נכונה יותר ולחזור לפעילות ספורטיבית לה הייתי רגיל ושלא עשיתי זמן יחסית , התשובה הגיעה הגעתי לרופא שנתן לי את הפתק ובו היה כתוב שלא נמצא שום ממצא חריג (ובטוש זוהר) אך רצוי שאלך להיבדק בבדיקת HIV.

אותו הרגע פשוט נפלתי מהרגליים כי עכשיו נפל האסימון תקופה ארוכה שאני לא מרגיש טוב, בד"כ אני אדם בריא שמייד עם קצת מנוחה הכל עובר ועכשיו כבר זמן רב אני חלש ועייף אז עם זה ועם המעשים שעשיתי עם הבחור לפני חודש הנוסחה הייתה מושלמת זהו באותו רגע ידעתי שאני הולך לעבור שבועיים מותחים בטירוף כי זו לא בדיקה שגרתית אלא פה באמת דברים קרו וקרו כאן דברים שבהחלט יכולים לשייך אותי למחלה חזרתי לבית עם פחד מוות ומנסה לעשות פרצוף של -   לא קרה כלום. חיכיתי יום והלכתי לקופת חולים לעשות בדיקה שאת תוצאותיה מקבלים כעבור שמונה ימים עד שבועיים וכך היה כשניגשתי לקחת את התשובות נכנסתי לקופ"ח ושמתי לב שהאחיות לפתע זזות בעצבנות ומתגודדות באיזה חדר רופא אי שם בפינה ולאחר כמה רגעים ארוכים ניגשת אלי האחות ואמרה לי "חמוד רק הרופאה תוכל לתת לך את תוצאות הבדיקות והיא בחופשה" מתי היא תבוא שאלתי והתשובה היית רק כמה ימים והלכתי לבית הרגשתי   .  .  .  אני לא יודע מה לכתוב כי המילה נורא לא מתארת קצת ממה שהרגשתי. למחרת קמתי בבוקר הלכתי לקופ"ח ושוב כאילו מישהו הכתיב להם את ההתנהגות  במקרים כאלו פשוט הן לא ידעו היכן להסתתר ממבוכה ורצו להתחמק בכל מחיר אני הכרתי את האחיות הן היו כ"כ נחמדות אלי תמיד כולן הכירו אותי באופן אישי בעקבות מחלתי השנייה המוזכרת לעיל אך פתאום כאילו כולנו זרים לא יכולתי לסבול זאת יותר ידעתי שצריך לעשות מעשה  ,ניגשתי לאחות וקראתי לה בשמה  הפרטי והוספתי כי אינני רוצה לחכות לרופאה אני רוצה עכשיו לראות את התיק שלי ואפילו אני אחפש אותו אם זו הבעיה האחות הנחמדה סימנה לחברתה ביד-כאילו: גשי גשי תביאי רופא ובואי. הכניסה אותי לחדר אחיות ודממה רועמת שררה בחדר לפתע נכנסו האחות השנייה והרופא שהיה שם במקרה והיגיעה הבשורה הרעה מכל " הבדיקות שעשית הגיעו והתשובות לא טובות" זו לא פעימה חסרה לי באותו הרגע אלא סרייה שלמה אני לא ידעתי איך להגיב, רק חשבתי -  אני ואיידס ??? איידס ???  זהו זהו זה הסוף , אני כ"כ אהבתי את החיים והנה עוד מעט הם יקטעו ועוד בסבל ? זה לא מגיע לי פשוט לא , אני אדם טוב מתורבת אינני חוצפן עוזר לזולת אדיב מכבד אחרים.  איך איך אלוהים ? אתה שם בכלל ? לזה אתה קורה צדק ? אתה יודע כמה חרות יש בעולם שהם הרבה הרבה לפני בתור כדי לקבל עונש    כזה !!!

בקופ"ח אני גיחכתי בשל היותי נפגש פנים מול פנים עם צחוק הגורל זה שבר לי הכל , יצאתי מהקופ"ח ודבר ראשון שעשיתי זה הרמתי טלפון לבחור שאיתו שכבתי  ואמרתי " תשמע נבדקתי בקופ"ח וגילו לי איידס אז לך תבדק" והוא הגיב  "מה יצאת חיובי ?" ניתקתי את הטלפון ואני אומר לכם תאמינו לי גם אז הייתי אדיב הרי ידעתי שרק איתו הייתי ומאותה תקופה התחלתי להרגיש לא טוב , וביננו מי אם לא נשא ותיק ישאל את השאלה לאחר מה שאמרתי לו "מה יצאת חיובי ?"  וזהו מאז לא ראיתי אותו אני לא טלפנתי וגם הוא כמובן אני אמרתי לעצמי מה זה משנה מה תהיה תגובתי אליו הרי אני כבר  "נגוע"  אז לך תתמודד חביבי לך.      הלכתי לבית נפלתי על המיטה וקרעתי את הכרית מבכי עצוב ומר במלוא מובן המילה נשארתי כך כמה שעות, חברתי לא הייתה בבית לשם שינוי כי בד"כ היא הייתה מתעוררת ב 13:00 בצהריים ונשארת שם עד אחרי "מבט" קמתי והלכתי לבית הוריה עמדתי מולם ואמרתי  " לפני קצת זמן בגדתי בבתכם ונדבקתי במחלת האיידס " פשוט כך

האם ברחה לחפש את ביתה התיישבתי , הייתה שם שתיקה ארוכה כשלאחריה ביקשתי מהאב שיסיע אותי חזרה לביתי כי לא יכולתי לעשות זאת לבד הוא הוריד אותי בביתי ומיד הלך לקנות לי כרטיסי טיסה ע"מ שאבין בדיוק היכן מקומי.   ומשם המשכתי את המערכה הקשה – התקשרתי להורי .

אנו משפחה דתית ממוצא מזרחי ועל אף אי ההסכמות של הורי עם דרכי ה"דתית" יש לנו קשרים חמים מאוד עם הרבה חום ואהבה מלא מלא בנשמה ולך ספר עכשיו להורים כאלה

שנדבקתה באיידס .

באותו יום טלפנתי אליהם ואיזה בכי היה שם בשני הצדדים אפילו המרכזניות של בזק נרטבו אך לשמחתי הורי דרשו שמייד אגיע לבית "קח כמה בגדים ובו".

את חברתי לא הצלחתי למצוא באותו יום ומסתבר שאימה מצאה אותה ואסרה עליה לבוא לבית שלנו כי אני שם והאב הגיע זרק לי את הכרטיסים לקח את ה DVD שקיבלתי ממנו ליום הולדת שהייתה לי יומיים לפני והלך,

בסדר, הכל היה מקובל עלי , אז פשוט לקחתי כל תגובה בחשבון כי אחרי הכל אני עשיתי פה את מה שהיה אסור לעשות ואני מקבל עלי את כל חומרת המצב האחריות כולה שלי וישנן השלכות וכך גם אני חושב כיום אך רק עם מעט סייגים ותובנה גדולה יותר על מצבי .

ההורים שלי  אינם בעלי רכב פרטי והינם אנשים קשיי יום השכירו נהג שייקח אותם אל שדה התעופה ע"מ להחזיר אותי לבית (שעתיים נסיעה לכל כיוון) שניהם באו לשם אני הגעתי לאוטו הייתי כחוש וחיוור לא יכולתי להישיר מבט אימא חיבקה אותי בחום כאילו אומרת אל תדאג אתה עדיין חי אני אדאג לך בכל הזמן שנוכל ושנותר . ובאותה תקופה אם לי היה ברור שהחיים עכשיו בהשאלה אז מה הורים מבוגרים ממוצא מזרחי יחשבו ? אבא בכה בכיסא ליד הנהג אני התיישבתי מאחור ושם החלו קצת אבל החלו לרדת לי דמעות בפעם הראשונה בפני מבוגר בכלל ובפני הורי בפרט מחיתי אותן מעיניי ואויש כמה שהנסיעה הזאת היית ארוכה , ארוכה ושקטה מידי פעם אימא שולחת יד ללטף את כתפי וכל יד כזו מציפה שוב את עיניי בדמעות ואני כאילו מחפש על מה להסתכל שוב בחוץ , הגעתי לבית הורי אחותי הצעירה ממני בשנה הייתה שם היא פשוט הוזעקה לשם ע"י אימי שגם להם יהיה מישהו לשתף היא היית נפוחה בפניה מבכי נכנסתי לבית לא יכולתי לפצות פה פשוט נכנסתי לחדר מיד ולמיטה אחותי הגיעה התיישבה לידי ופרצה בבכי מר בעוד היא מלטפת אותי בעצבות אני לא הגבתי , פני היו מופנות לקיר עיני פקוחות ומסתכל על כלום , לא ישנתי דקה באותו הלילה לא אכלתי כלום לא שתתי פשוט לא הרגשתי רעב או צמא רק עצוב ליבי פעם בחוזקה מפחד והתרגשות שלילית. זה היה יום שישי ההורים עושים סדר שבת כהלכתו ואני הצטרפתי אך הפעם לא רק שלא יכולתי לאכול כלום , פשוט אני מרגיש רע ומר וזה הולך ומתגבר פעימות הלב שלי האיצו ואני אומר להורי "אימא , אבא  אני לא מרגיש טוב" עם המידע שהיה לי ולמשפחתי אז בכל הנוגע למחלה הזו כנראה כולנו חשבנו שכך מתים מאיידס אני לא יכולתי לעמוד אפילו וגיסי שהתארח עם אחותי באותה שבת רץ לרכבו ע"מ לפנות אותי לביה"ח .

 שבת-- בישוב שלנו .

 שבת זה אומר שעד שאתה לא מת לא מפנים אותך וכשאתה מת אז מפנים אותך רק עד לחדר מתים של המועצה הדתית הקצה הישוב.(וגם זה ברגל בלבד) אך מפני חוסר הידיעה של כולנו הובהלתי לביה"ח ברכבו של גיסי שם בפעם הראשונה שאמרתי לאדם זר (לדר´) יש לי איידס, סיפרתי בקצרה והובחנתי כסובל מחרדה ומתת תזונה מיד– שתי אינפוזיות יחס חם מהרופאה ואני בריא כמו שלא הייתי בשלושה חודשים האחרונים.

הגיע שבוע חדש ידעתי שצריכים להתחיל ללמוד מה עושים ? איך עושים ? איפה ?

והייתי תלמיד טוב , אימא הגיעה לוועד איכשהו היא פשוט הפתיעה אותי כי אני לא ידעתי על עצם קיומו של גוף כזה הם שלחו לי חומר רב של דפי הסבר ודוגמאות זה עודד אותי מאוד לאחר עוד יום קבעתי תור במרפאה לנשאים שם דיברתי עם הדר´ שהסביר לי בעדינות שאני לא מת מחר ועוד כמה ימים ואף העזתי להרים טלפון ואף לדבר עם מישהי מהוועד בתור נשא איידס כל שיחה כזו פשוט מילאה לי עוד ועוד את מיכלי החיים

אני זוכר יום שנסעתי לבדיקות אחותי הצטרפה אלי לנסיעה היה חם באותו יום ועל כן היה איתי בקבוק מים קרים שתתי ממנו מעט סגרתי את הפקק בחזרה והנחתי את הבקבוק על מושב האוטו, אחותי שלא לקחה איתה בקבוק וסבלה אף היא מהחום לפתע לקחה את הבקבוק ולגמה בהנאה רבה מהמים הקרים,  

אני חייב להתוודות – זה היה הרגע שידעתי שאם עד עכשיו טיפסתי במעלה הבור אז מעכשיו אני מתחיל לטפס למעלה משפתו של הבור.  מעשה כ"כ פשוט אבל אם כ"כ הרבה משמעות עבורי – וואו יש לי עדיין צלם אנוש היא פשוט שתתה מהמים שאני האדם הנגוע והירוד מכל הרגע שתה, רציתי לחבק אותה מאוד וזה נשמע שוב כמו איזה סרט תורכי אבל עיניי התמלאו דמעות והפעם מהתרגשות חיובית.

אני חייב לומר לכם כי התקופה הזו מלאה ברגשות שלא יתוארו דמעות בעיניים לא היו חלק ממני מגיל 13 ושם בכיתי לפחות ארבע או חמש פעמים .

היה ברור לי שהקשר עם חברתי הסתיים אך התעקשתי לדעת מה שלומה ומה היו תוצאות הבדיקות שלה ולשמחתי היא יצאה שלילית (שימו לב באיזה מלל השתמשתי).

הקשר ביננו נגמר היא חזרה לבית הוריה ואני להוריי .

בתחילת דרכי כנשא הרגשתי כאילו אין טעם לנסות להתמודד אין טעם לשחזר דעות ודרך חיים של החיים שלפני המחלה הייתי מוזנח לא התגלחתי שבועות לא קניתי ביגוד חדש על אף חילופי העונות ,הייתי גמור לגמרי ושורה במחשבות במסקנות אובדניות של עצמי כשאני איני יודע מאומה על החיים כנשא אך היום אני שוב: שועל קרבות ותיק, האמת לא כ"כ ותיק סה"כ שנתיים אך אופן המחשבה שלי וקבלת הגזירה השתנו  מקצה לקצה הנני בריא חזק ונאה שוב עוסק בספורט ואפילו בתור מקצוע צדדי לכל השואלים את עצמם אני כיום ללא בת זוג (ומחפש) אך הספקתי בתקופה זו לצאת עם בחורה מתוקה ובריאה שידעה על היותי נשא ואף קיבלה זאת בהבנה ובאחריות עד שהוריה הריחו משהו ברגע של פליטת פה ואסרו עליה להיפגש עימי, אני לא
ניסיתי אפילו להתגונן או להצתדק כדי לשמור על העניין כמה שיותר חסוי.

אני בקשר עם עוד נשאים בארץ ששואבים אחד מהאחר כוחות.

החלטתי ללמוד, מה שלא עשיתי כל אותן שנים ארוכות של אחרי התיכון ועד השנה שעברה שזו כשלעצמה החלטה אופטימית והרי החיים ממשיכים .

ישנם אפילו אומרים כי המחלה היא אפילו מתנה במובנים מסוימים  ויצא לי לפעמים אפילו לאמת אמרה זו כי מעולם לא פגשתי כמות של אנשים טובים ואמיתיים חמי לב כמו שפגשתי מאז היותי נשא .

למדתי להעריך מאוד מאוד את החיים ובאותה מידה לחוות כמה שבריריים הם.

ויש מן הרגשה שלאחר שמישהו יודע עליך מידע סודי כזה כמו הנשאות אין לך כמעט משהו שמשתווה לו מבחינת סודיות ולכן הקשרים שנרקמים לאחר היותך מתוודה על מחלתך יכולים להגיע לשיאים שלא ישוערו או לא (כמו מישהי שאמרתי לה באיזה שלב על המחלה ומיד נאלצתי להזמין מד"א)

העת שיגיע ובו יודיעו על מציאת פתרון למחלה אינו מוטל בספק בעיניי אך כולי תקווה שעד שיגיע אותו עת החיים שלי ושל עוד אלפים פה בארץ ומיליונים בעולם (ואני חייב לציין שמכל המעמדות בחברה) יהיו קלים יותר מבחינת קבלת החברה את הנשאים והתמודדות עם סטראוטיפים .

אם הגעת עד פה בקריאתך סימן שכבר הקדשת הרבה .

                                                    
                                                        רק טוב , ניר