מכתב להורים של נשא איידס שבא לספר להם שהוא נשא.

שלום לכם הורים יקרים, אני מאמין שנכנסתם לכאן אחרי שילדכם בנכם או בתכם באו וסיפרו לכם כי הם נשאי איידס ופתאום חרב עליכם כל עולמכם. אני מקווה מאד שלא עשיתם כמו הורים שפגשתי בתקופת ניהול האתר שגרשו את הילד שלהם והיו גם כאלה שאמרו על בנם קדיש.

אני מקווה שבעצם זה שנכנסתם לכאן רציתם לדעת קצת יותר על האיידס ולהבין על מהות ה"מפלצת" שפתאום נפלה עליכם ואתם עומדים להיות שותפים לה.

תדעו הורים יקרים, אין יום יותר מהיום בו ילדכם זקוק לכם, בו בנכם או בתכם זקוקים לחיבוק שלכם ולחיזוק שלכם. זה יום שבו הם זקוקים לכם יותר מתמיד.

אני רוצה לספר לכם על ההורים שלי, שקיבלו תוך תקופה קצרה שני דברים, גם הומו וגם איידס, תתארו לכם איזה מכה קשה זו.

שחליתי הייתי במצב מאד קשה, האמת, הייתי במצב שהיה בין חיים ומוות, יותר נכון הייתי יותר באזור של המוות מאשר באזור של החיים. אף אחד עוד לא ידע אז מה יש לי, ידעו שיש בעיה קשה ובעצם ראו אותי דועך. אימי שראתה אותי דועך לקחה אותי לרופא הכי טוב שיש, לאחר יומיים לקחו אותי לחדר מיון, היו איתי לאורך כל שהותי בטיפול נמרץ ואחר כך שהייתי במחלקה בבית החולים ובסוף לקחו אותי הביתה אליהם על מנת להמשיך את הטיפול. כבר אז הרחנו שהסיפור הוא איידס. אבל הייתי עוד במצב שלא רציתי לדעת או יותר נכון, הדחקתי את זה.

אמא שלי, טיפלה בי כמו שמטפלת אם בתינוק שלה. טיפול מסור ואוהב, מחבק ומדהים כאשר בתוך תוכה ידעה כמוני שיש לי איידס.

יום אחד באה אמא שלי אלי באחת מארוחות הבוקר שעשתה לי ואמרה לי את המשפט שיישאר חרוט בליבי כל חיי: "לא משנה מה שיש לך, אנחנו איתך עד הסוף", זה אומר בעצם, לא משנה אם יש לי איידס הם לא יעזבו אותי וימשיכו לתמוך בי לכל אורך הדרך. הדבר הזה נתן בי את הכוח להמשיך. לאחר מכן הסכמתי כבר לשוחח עם הרופא, הוא סיפר לי שיש לי איידס והסביר לי כמה מצבי קשה מאד אבל בשליטה.

אחרי שיצאתי מהרופא, שאצלו הייתי עם אמא, הלכנו הביתה, סיפרנו לאבא, הוא קיבל את זה בסדר באופן יחסי, לא אכחיש כי היה לו קשה אבל הוא חיבק אותי וחיזק אותי, התקשרנו לאחותי ואחר כך קראנו לאחי וסיפרנו לו. האמת הייתי בטוח שהוא מאותו רגע לא ייתן לי להתקרב לילדים שלו. אבל אחרי שסיפרנו לו את הכל, הוא הלך הביתה, ככל הנראה סיפר לאישתו ואחרי זמן לא רב היו צלצולים בדלת, אני ישבתי אז בסלון בית ההורים והייתי עצוב נורא ואז כמו רוחות סערה הגיחו האחיינים שלי מדלת הכניסה היישר לסלון, קפצו עלי, חיבקו אותי, התיישבו לידי, ובעצם מה לא עשו על מנת לאושש אותי ולעשות אותי מאושר. אני באותה שנייה עם כל הכאב והלחץ שלי התאוששתי פתאום והבנתי לעצמי יותר מכל רגע שבני משפחתי לא יעזבו אותי לשניה וימשיכו לאהוב אותי כמו שאני.

יותר מזה, אחותי הגיעה למחרת בבוקר, הייתה איתי המון, באה כמעט כל יום מאותו היום, עשתה לי טיפולים אלטרנטיביים אותם היא יודעת לעשות (היא באה כל יום ממרכז הארץ) ובעצם בכך היא הביעה את הכל, את אהבתה אלי.

מאותו היום ההורים שלי היו שותפי הסוד שלי הכי גדולים, ההורים והאחים, החלטנו בהחלטה משותפת כי האיידס הוא העניין שלי בלבד ושל המשפחה ולא כל העולם צריך לדעת על זה. החלטנו כי זה לא נושא שיסופר לאף אחד מחוץ לחוג המצומצם כי אין סיבה שכל אחד יידע את זה.

כן, מאותו הרגע המשפחה שלי חיבקה אותי והייתה לצידי ואגיד לכם שזה עד עצם היום הזה, שאני כבר עוד מעט מציין שש שנים להיותי נשא איידס.

הם נתנו לי לזרום בקצב שלי, לא הפריעו, רק תמכו ותומכים עד היום, מחזקים ואוהבים ונותנים לי את כל הכוחות להתמודד עם הדבר הזה, עם המפלצת הזו ששמה איידס.

יותר מזה גם חבר טוב, חבר אמיתי שסיפרתי לו קיבל את זה באופן מדהים ובלי שום קשר יש חברים טובים שעד היום לא יודעים שיש לי איידס למרות שאני פוגש אותם או מדבר איתם כמעט כל יום.

הורים יקרים,

זה קשה, אין לי בכלל ספק, זה אפילו יותר מסובך ממה שאני אומר, אני יודע את זה. זה ממש לא פשוט לשמוע פתאום שלילד שלכם יש איידס. אתם בטח מתחילים לנסות לשבור את הראש למה נדבק, מה עשה לא טוב, איפה התנהג לא נכון ובעצם מנסים להאשים אותו על כך שלא היה זהיר ולא דאג לבריאותו. אתם בטח טוחנים כל כוון על מנת לנסות להבין את זה ויותר מזה להאשים אותו בעצם מה שקרה לו.

זה לא הזמן לעשות את זה, אל תעשו את זה עכשיו. חבל להוסיף כרגע עוד שמן למדורה שבין כה בוערת כרגע במלוא עוצמתה. זה לא הזמן כרגע לטחון את הסיבות לכך שלילד שלכם יש איידס. בזמן הזה הוא זקוק לכם ולחיבוק שלכם, לאהבה שלכם, לתמיכה שלכם, להראות לו שאין שינוי ביחס שלכם אליו.

אני מאמין שאולי יש דברים שאתם גם לא יודעים ולכן צריך לשאול איך להזהר, מה כן מסוכן ומה לא מסוכן ואני יכול לומר לכם ששום דבר באופן עקרוני לא מסוכן.

אין בעיה שיאכל באותם כלים כמו כל בני הבית, שישתה באותן כוסות, שישתמש באותם שרותים, שיחבק את כולם כולל כולם מגדול ועד קטן, שיאכל מהצלחת שלך אמא או משלך אבא, אין בעיה עם כלום, הכל ניתן לעשות ולא יקרה לאיש כלום.

מה כן צריך לשים לב, אם חלילה יורד לו דם, לשים כפפות בזמן שמטפלים בו על מנת לא להסתכן, אם משהו חריג קורה לשים לב לזה והכי טוב בשבילכם לעשות מה שאני עשיתי עם המשפחה שלי וזכה להצלחה מטורפת:

אני שלחתי את האחים שלי יחד עם אמא שלי לרופא, הרופא שלי המטפל ענה להם על כל השאלות שהיו להם לשאול, אמא הייתה מבחינתי שומרת הסף שדאגה לכך שלא ייכנסו לשאלות חטטניות וישאלו רק שאלות חשובות בנושא של זהירות והתנהגות. הרופא ישב איתם שעתיים שלמות וענה להם על כל השאלות שהיו להם ותצחקו או לא, בזמן שהם היו אצל הרופא אני שמרתי על האחיינים שלי. אז מכאן תבינו מה שאתם רוצים.

אין סיבה לעשות מה שעשו הורים לנשא איידס אחד שפגשתי פה ובליל הסדר בשנה שעברה שכמה ימים קודם קיבל את הבשורה וסיפר להם את הדבר, והם שמו לו כלים חד פעמיים והרחיקו אותו לקצה השולחן על מנת שלא ייסכן אף אחד, אין לעשות דברים כאלה ואל תעיזו לחשוב על הרעיון הזה בכלל, הוא שווה בדיוק כמוכם ויכול לשבת בין כולם ולקרוא יחד איתכם את ההגדה של פסח ולאכול את מטעמיה של האמא.

אל תעשו גם את המשך הטבח שהם עשו לו, ביום המימונה. יש משפט במימונה שאומרים תרבחו ותסעדו, מה שההורים שלו עשו לו ביום המימונה זה תטבחו ותכסחו, הם סיפרו לכל הדודים והדודות, כל בני המשפחה שיש לו איידס וביישו אותו וגרמו לו כמעט להתאבד. כן ככה עשו הורים של ילד שסיפר להם שיש לו איידס, עצוב.

אני מקווה שאחרי שקראתם את כל שכתוב כאן, אם חלילה הגעתם לרגע הזה, תעשו חושבים, תספרו עד שלוש ותזכרו תמיד את שאמרתם פעם ונשבעתם תמיד: לא משנה כלום אבל הילד שלכם תמיד יישאר הילד שלכם ולטוב ולרע. לא תמיד הילד מביא נחת, לפעמים הוא מביא לכם מכת מצריים שמאד קשה להתמודד איתה, זה יכול להיות בלימודים שהוא תלמיד לא טוב, זה יכול להיות בדברים אחרים וזה גם יכול להיות בזה שיבוא לספר לכם שיש לו איידס או שהוא הומו, זה ממש לא משנה.

אני הבאתי להורים שלי דאבל, לא אחד, שניים, איידס ואחרי חודשיים הומו. ועם כל זה אני יכול לומר לכם שאני וההורים שלי החברים הכי טובים שקיימים. הם עוזרים לי, תומכים בי ומחבקים אותי על כל בשורת האיוב שהבאתי להם.

אני יודע שזה לא פשוט אבל תדעו, ברגע הזה שהילד שלכם בא לספר לכם את הדבר הוא יותר מתמיד זקוק לכם, זקוק לחיזוק שלכם, לתמיכה שלכם, לחיבוק שלכם, לאהבה שלכם ואני הייתי מצפה שברגע זה תתעלו על עצמכם ותתנו לו את החיבוק הנכון והאוהב.

ואם חלילה כבר עשיתם משהו לא נכון או הלכתם בדרך אחרת לא יקרה לכם כלום אם תתתקפלו, תקראו לו, או לה, תסבירו את עצמכם ועל כך שהייתם אז בלחץ ובסערת רגשות ותגידו לו או לה כי אתם תמשיכו לאהוב אותם תמיד כי הם הילדים שלכם. לא יקרה כלום לכם אם תתקפלו ותחזרו שלב אחד אחורה ותקבלו את הילד שלכם וביחד איתו תלמדו להתמודד עם הדבר הנורא הזה ותדעו שגם אם תעשו את זה מאוחר זה עדיף מאשר לא לעשות את זה בכלל.

תסבירו לילדכם שזה היה לכם באותו רגע קשה, לא יקרה כלום אם תתנצלו מול ילדכם על הדרך שקיבלתם את זה ותסבירו שזה היה לכם קשה ויהיה יפה אם מאותו רגע תחבקו את הילד שלכם ותהיו אמא ואבא אמיתיים שאוהבים את ילדם ברגע הטוב ויותר מזה ברגע הרע.

מוגש כחומר למחשבה להורים של נשאי איידס שקיבלו את הבשורה ומתקשים לעכל את הנושא הזה או שקיבלו אתו רע ואולי דרך מאמר זה יתעוררו.

ועוד מילה קטנה לסיום, אם תרצו להתייעץ איתי, הטלפון שלי מופיע בתחתית כל דף באתר, אתם מוזמנים להתקשר, אני מוכן גם להפגש עם כל הורה שירצה ולא משנה מהיכן בארץ. וגם, לדעתי תבקשו לשוחח עם העובד או עובדת סוציאלית של ילדכם ותראו שהכל יתבהר לכם ומשמיים קודרים זה יהפוך להיות למעונן חלקית ואחר כך לשמיים כחולים