לאחר שהשבוע שמעתי מנשא חדש, שסיפר יומיים לפני ליל הסדר להוריו שהא נשא איידס וציפה מהם לחיזוקים וקבלת העובדה שהוא נשא ובמקום זה קיבל בוקס בפרצוף בדמות העובדה שהוריו, כן, הוריו נתנו לו לאכול בניגוד לכל בני המשפחה שאכלו בכלים מחרסינה,  בכלים חד פעמיים והשפילו אותו החלטתי שצריך לחזור על מאמר זה שהוא בעצם מיועד לכל אמא, אבא, אח, אחות, ובכלל למי שיש לו קרוב אוהב שהוא במצוקה בגלל שגילה מחלה קשה ובטח שזה איידס.

 להיות נשא איידס, שלא מספר לאף אחד מסביב זה הדבר הכי קשה שיכול להיגזר על נשא איידס ובטח בתחילת הדרך. להיות נשא איידס שאתה מתחיל את כל התהליך הזה שמתחיל בעצם בפצצה אטומית שמתפוצצת בתוך הנפש שלך זה הדבר הכי רע שיכול להיות. לשמחתי הרבה אני את התהליך של קבלת המחלה וההתמודדות עברתי ביחד עם בני המשפחה הקרובים אבל לצערי לא מעט שמעתי על נשאים בתחילת הדרך וגם באמצע הדרך שבעצם מתמודדים עם המחלה לבד או עם מעט חברים קרובים.

חברים, הורים, אמאות, אבות, אחים, אחיות שקוראים את זה, תחשבו על זה. תחשבו איך אתם הייתם מתמודדים עם מחלה אחרת לבד. תחשבו ותנסו לשים את עצמכם בנעליים האלה ולחשוב. האמת זה דילמה אמיתית.

לא בהכרח הבן הוא הומו, לא בהכרח הבת היא לסבית, לא בהכרח קרו דברים אבל הם קרו והילד שלכם, הילדה שלכם נדבקו ברע מכל, נדבקו באיידס. ואתם ששמעתם את הדבר הנורא הזה במקום באותו רגע לחבק את הילד שלכם שלחתם אותו לגלות, שלחתם אותו מהבית שלכם החוצה, לקור, לשלג, לשלוליות, לביצה של החיים. במקום לבוא ולתת את הכתף, את החיבוק, את היד המושטת אתם בחרתם בעצם לזרוק את הילד שלכם לכל הרוחות בלי טיפה מחשבה בעצם, איך אתם הייתם מרגישים אם היו עושים את זה לכם.

לכם מוקדש הבלוג הזה היום מכאן והלאה.

אני מתבטא בבלוג הזה בכוונה בילד שלכם שהוא הומוסקסואל, צעיר בן 22 שעשה מה שעשה במיטה ואין לנו צורך להיכנס לפרטים, ובעצם יום אחד הלך לעשות בדיקת איידס שגרתית ופתאום גילה, יש לו איידס.

ואתחיל.

לילד שלכם קוראים תומר, תומר כמו שאמרתי הוא בן 22, נשא איידס מזה שעתיים, נמצא כרגע ברחוב יפו בירושלים, אחרי שקיבל את הבשורה שהוא נשא איידס, שיש לו איידס במרפאת הדסה ברחוב שטראוס. קיבל בעצם פטיש של 100 טון בראש והוא עכשיו חושב מה הוא עושה עם הרע הזה, איך הוא ממשיך הלאה. הוא חושב האם להגיע למגדל הקרוב ולגמור את הסיפור בקלות בלי כאבים, הוא חושב האם לקפוץ לגלגלי האוטובוס הקרוב שנמצא לא רחוק ממנו, האם לנסוע לים ולקפוץ מעבר לשובר הגלים ולהגיד – שלום לעולם.

הוא מסתובב שם וחושב מה הוא עושה עם עצמו, העולם נחרב, הכל מת, הכל הלך, החיים נשרפו לו, יש לו איידס.

ומה הוא יעשה שיבוא הביתה ? פנים נפולות, עצוב, מדוכא, מה יגיד בבית, מה יעשה ?

והוא בעצם מסתובב חסר אונים לגמרי ובעצם חסר כל תקווה לחיים.

המחשבות שלו הן שאם יבוא הביתה ויגיד לכם שיש לו איידס, ואתם שאתם לא פתוחים בקטע הזה וגם לקבל את היותו של תומר הומוסקסואל עלה לכם בדמים יודע הוא תומר כי סביר להניח שהדלת תראה לו מצידה החיצוני, וכי בעצם לא תרצו יותר לראות אותו או לשמוע ממנו כי הוא חולה איידס, הוא נשא איידס, יש לו איידס. הוא חושב בעצם על הנושא ופשוט אומר, אולי בכלל לא אלך הביתה, אולי אשב לי על ספסל ותיפול אבן מהשמיים, אולי היא תגמור לי את ההתלבטות מה אני עושה , זה המחשבות של תומר באותו הרגע.

ואם כן אלך הביתה ולא אספר כלום, לא אגיד כלום, מה יהיה. הרי אמא תדע בעוד מספר ימים שמשהו לא בסדר, תראה פתאום כדורים על השולחן, תראה אותם במגרה שתסדר, תראה אותם בארון בטעות תדע שמשהו קורה ותתחיל לחקור ולשאול ואחר כך ?...

אולי אמא ואבא יקרים תבינו פעם שדברים קורים בחיים, שדברים מתרחשים ולא הכל לפי שאנחנו רוצים או מצפים. אבל כולנו מחפשים בסופו של דבר תמיד את הטוב, אבל גם יש רע בחיים.

שהייתם קטנים, ההורים שלכם היו המפלט שלכם, הגב שלכם, היד שלכם, החיים שלכם, לא נתנו לכם בעצם להיפגע מזבוב, אז הגיע הזמן שגם אתם תתחילו להבין שגם לילדים שלכם יכולות להיות מצוקות וגם יכולות להיות לכם אכזבות.

שתומר יבוא הביתה, הוא צריך להיות אמיץ כדי לשרוד בלי להגיד כלום או בעצם לחיות עם הדבר הזה בתוך תוכו בלי שאיש יידע.

אני הייתי מקווה שאתם כהורים תדעו תמיד שצריך להעביר לילדכם את המסר הזה שאתם הורים לא רק שטוב, שאתם הורים גם שרע. גם שעצוב, גם שזה מדאיג, אבל אין אבא ואמא שהם רק שטוב בחיים. יש אבא ואמא שרע בחיים.

כאן אתם נמדדים, כאן אתם נבדקים. אתם נבדקים שהילד שלכם זקוק לעזרה, שהילד שלכם זקוק לחיבוק, לתמיכה, לטונות של אהבה, של חיבה, של עזרה.

אני מצפה מהורים של תומר שיהיו כאלה ובעצם אני מצפה מכל הורה להיות כמו ההורים שלי, לחבק בעת משבר ולא לתת בעיטה ולהגיד – קישתה מכאן, חבר.

 אני מצפה שאתם אבא ואמא יקרים, לא תעשו את מה ששמעתי רק השבוע כאשר נשא איידס סיפר להורים שלו יומיים לפני ליל הסדר שהוא נשא איידס ואז בליל הסדר ההורים בלי בושת פנים נתנו לו לאכול בכלים חד פעמיים שלא ייסכן אותם, אני מקווה מאד שאתם אבא ואמא אנשים נאורים שמבינים שאם תומר יאכל בכלים הרגילים בבית, ישתמש באותם שרותים, שיתן נשיקה לדוד, לדודה, לאח ולאחות לא יקרה לאיש כלום ובטח גם אם ילחץ את ידם אין סכנה שהוא ידביק אותם, אני מקווה אבא ואמא יקרים שאתם מספיק חכמים ובוגרים ותבינו שזה לא מסוכן.

אני הייתי רוצה לראות את תומר מגיע הביתה, אמנם עיניים נפולות, עיניים עצובות, ואמא שרואה את תומר, אומרת לו, מה יש לך בני היקר, מה קרה. ותומר בלי חשש יגיד לה, קרה לי דבר לא טוב בחיים , קרה לי דבר רע, עולמי נחרב, ואני זקוק לעזרתכם,

יש לי איידס.

אני מצפה שתגובתה של אמא של תומר תהיה לתפוס את תומר חזק ולחבק, לחבק חיבוק כזה שיבין, בני היקר, אני איתך ואשמור עליך עכשיו יותר מתמיד, ואחר כך אחרי החיבוק, הדמעות, הכאב הראשון, שלא יהיה חשש וללכת לספר גם לאבא, לספר לו על זה, לספר לו על זה שלתומר יש איידס. ואבא יתפוס את תומר ייתן לו חיבוק, חיבוק שיגיד בעצם בני היקר, אני אשמור עליך מעכשיו בכל משמר, אני איתך מעכשיו לעולמי עד, אתה הבן שלי ואני שמח שהיה לך את הכוח לבוא לספר לנו ולשתף את הוריך ברע שיש לך.

בשביל זה אנחנו אבא ואמא, בשביל זה אנחנו פה,

בשבילך.