תקופה ארוכה התמודדתי עם התרופות ועם עצמי באופן מדהים, אבל לאחר תקופה מסוימת של מספר חודשים, התחילה ירידה משמעותית במצבי הנפשי. אמנם כל הזמן שתי רגליים על הקרקע, אבל דיכאון, עצבות, מריבות עם כולם ורצון לברוח מכולם. בחלק מהזמן היו מחשבות גדולת מאד על ערך החיים ועל עצם הרעיון אם יש הצדקה לקיומי.

וכך עברו הימים והמצב רק החל מדרדר.

וכך עברו הימים והמצב רק החמיר יותר ויותר, כאשר יום אחד החלטתי שאני נוסע לדרום למספר ימים למען התנתקות טוטאלית מכל הנעשה סביבי. הכל היה מוכן ומזומן, נסעתי והגעתי לזאביק באילת. איש מדהים ומקסים לכל הדעות. אבל הבית מוזנח, אין טלוויזיה, אין רדיו, אין בעצם כלום. מנזר בודהיסטי קטן. הבית הכניס לי עוד קצת אפור בחיים, על כל מה שהיה לי כבר כשבאתי. חשבתי שאני בא לפינת חמד, ופתאום אני בשדה מוקשים עבורי.

וכך עברו להן השעות, אנשים נחמדים בתוך מנזר. ואני מגיע לערב ומחפש מה לעשות עם עצמי לבד. הסתובבתי באילת והמחשבה הייתה אחת כפולה, האם אני מטביע את עצמי בים, או שאני נוסע להרי אילת למצוק וקופץ למטה. ההחלטה הייתה בסוף ללכת לישון ולראות מה יוליד יום חדש.

כן חברים, קמתי בבוקר מתוסכל לגמרי. זאביק לא היה בבית וירדתי לאכול ארוחת בוקר בקניון אילת. חיפשתי מושיע, חיפשתי את אסטל, אחר כך את מנש חברי הטוב ובסוף מצאתי את מוטי חברי מתל אביב. סיפרתי לו על מצבי והמילים היחידות שהיו הן – תעלה על האוטו ובוא, אני מחכה לך לארוחת ערב. וכך פתחתי אחרי שעה ב"מסע הביתה". עברתי בדרך לבקר בחור נחמד שהכרתי בירוחם, ומשם שמתי את צעדי לכיוון העיר הגדולה תל אביב.

8 בערב, אני מתדפק על הדלת, ומתקבל בקבלת פנים לבבית על יד מוטי וחברו שהיה מופתע מעצם הגעתי. לאחר ארוחת הערב שמוטי מצטיין בהכנת כאלה, פרשנו חזרה לחדר ואז הציע לי מוטי לקבל טיפול רייקי מלא על מנת לשפר את מצבי. הסכמתי.

לאחר הטיפול באמת חשתי הקלה ונסעתי לירושלים.

03:00 ירושלים.

לא מוצא את ימיני ושמאלי, ובעצם כך המשיכה לה כל השבת. בערב ישבתי לבד בבית, ובעצם החלו החרדות והמחשבות לגבור. רוצה למות. רוצה לדעת איך לעשות את זה הכי טוב, הכי מהר והכי לא כואב.

נמאס לי מהחיים. 

חשבתי איך הכי טוב לעשות את זה, ואז עלה במוחי לקחת את כל הכדורים שיש לי בבית, ויש לי הרבה, ובעצם ללכת ולישון ולא לקום יותר. בשלב זה רוח מאֵי שם דגדגה אותי ואמרה לי אולי יש רעיונות טובים יותר איך להתאבד. בעצם זה נתן לי רוח לחפש באינטרנט, אולי יש שם חומר שייתן לי דרך יותר פשוטה וקלה לגמור את החיים.

נכנסתי לאינטרנט ורשמתי במנוע החיפוש – התאבדות.

הדבר הכי בולט שמצאתי שם היה אתר שמטפל באנשים במצוקה. ישבתי וקראתי את האתר לעומקו,  ואז עלה הרעיון – רגע חושבים.

בחצות הלילה פנה אלי דיק, חברי מהצ´ט ומשך אותי לשיחת אינטרנט, יש לציין שהוא כבר הרבה זמן ידע שאני בדיכאון גורף. לאחר מספר דקות עברתי לשיחת טלפון איתו. שוחחנו וסיפרתי לו על מה שחלף עלי בשתי היממות האחרונות, ואז הוא שאל אותי שאלה אחת : "אתה על סטוקרין ? ". אמרתי לו שכן, ואז הוא ישב במשך כמעט ושעה ודקלם לי את מצבי. סיפר כאילו הוא יושב בתוך תוכי עמוק ומספר על מה שעובר עלי. השורה האחרונה של השיחה הייתה – לבקש ולהחליף את התרופה.

 אני חייב לעצור פה ולציין, שבכל התקופה היה לי חבר אחד תומך ושמו מנש. אני חייב לציין זאת בנפרד מהפרק עליו, וזאת כי לולא הוא, אני חושב שהמעשים שלי היו כבר נעשים קודם. מנש היה יד ימין שלי, וזאת לפי בקשתי. בתקופה הזו מנש היה במשבר אישי ורצה להסתגר וכך עשה, אני פניתי אליו בתחנונים וביקשתי שיסתגר מכל העולם, אבל אני צריך אותו כאוזן קשבת ואולי קצת מייעצת. הרבה אין לו מה לייעץ לי, אבל עצם ההקשבה שלו והכתף התומכת היו מבחינתי אור גדול, שנתן לי את הכוח להמשיך. כל ערב היינו מדברים, הייתי שופך את ליבי ובעצם הוא מבחינתי האיש שהשאיר אותי בשפיות בכל המחלה ובתקופה זו בפרט.

 כשפניתי לרופא שלי מוזס ואסטל העובדת סוציאלית, הם הרימו גבה ואמרו שהדיכאון שלי נובע מהתקופה שאני עובר ובעצם מכל מה שעובר עלי בתקופה כל-כך קצרה. לדעתם קצב ההחלמה שלי הוא זה שגרם לי להגיע למצב כזה.

פגשתי אותם מספר פעמים, והפצרתי בהם להחליף את התרופה. לא נעניתי בקלות בכלל. באחת הפעמים אף אמרתי להם שאני מוכן ומסוגל גם אם יש בעיה להפסיק בכלל לטפל. אמרתי להם שאני לא מוכן לסבול יותר ומעדיף לחיות זמן קצר יותר אבל באיכות חיים גבוהה יותר. ואז הגיע יום שישי אחרי ואפילו עם ההורים שלי התחלתי לריב, לא חשוב שגם עם עוד חברים זה קרה, אבל ברגע שהגיע המשבר להורים אמרתי כבר די וחדל.

בשבת התקשרתי לאסטל ואמרתי לה שבעצם נמאס לי מהחיים וזהו. אסטל ביקשה שאחזיק מעמד עד למחרת היום, והסכמתי בלי להתחייב. למחרת פגשתי הן את אסטל ואת מוזס, ובעצם משם הדברים התחיל להראות אחרת, הם ביקשו ממני שאני אלך לפסיכיאטר ואני סירבתי, אבל ההסכם שבסוף התגבש היה שאני אלך אליו ואקשיב ואשמיע את עצמי, והוא מחליף את התרופה.

 כך היה.

הלכתי לפסיכיאטר. הוא נראה לי בהתחלה כדמות מאיימת, אבל עם השיחה נראה לי כדמות מקשיבה ואוהדת. סיפרתי לו בשטף על כל מה שעבר עלי, ובעצם יותר מזה על מה שאני חושב שגורם לי לדיכאון. הוא ישב והאזין לי ברצינות גמורה. יחד איתו החלטנו על כך שאני כרגע לא מקבל שום טיפול אנטי דיכאוני, ואם אני ארגיש שכתוצאה מהחלפת התרופה אין שינוי מהותי, אני אבוא אליו ביוזמתי ואבקש טיפול.

נפרדתי ממנו מרוצה מאד.

יצאתי ממנו מחייך כמו שמזמן לא יצאתי ממקום כלשהו.

כך חלפו להם הימים, הסטוקרין הוחלף בוורמין ובעצם לקח קצת זמן ובעצם חזרתי להיות ג´וני שכולם מכירים, אני האיש האמיתי