אובחנת כנשא איידס, זו היא אחת מהנקודות זמן הכי משמעותיות שיש לך בחיים. קשה לדעת ולנבא מה יהיו ההרגשות והרגשות שלך בימים אלה הראשונים שאתה יודע שיש לך איידס. זה משתנה מאדם לאדם התגובות והמחשבות.

אצל נשאים רבים התגובות באות לידי ביטוי בחולשה פיזית ונפשית, עצבנות ברמות שונות, רוגז, פחד, ייאוש ובכי.

כל אדם מביע את הדבר בדרך אחרת, אצל חלק מופיע הכל ואצל חלק בשלב הראשון לא מופיע כלום וזה יוצא בשלב מאוחר יותר.

 אי אפשר להעריך בזמן את הדבר אבל ברגע שתדע שאתה נשא איידס נושא הבריאות שלך יהפוך להיות הדבר הדומיננטי ביותר והחשוב ביותר בחייך. אבל למרות הכל תזכור כי אמנם אין תרופה לאיידס אבל כיום איידס נחשבת למחלה כרונית והטיפולים שלה נותנים חיים ארוכים וטובים ואפילו עד זקנה מלאה.

 העובדה שיש לך איידס זה המידע היחיד שתהיה מסוגל לספוג ברגע הראשון שתקבל את ההודעה שיש לך איידס. בשלב זה אולי תשאל באותו מקום שקיבלת את התשובה הגורלית הרבה שאלות אבל סביר להניח שאת רובן לא תזכור אחרי שתצא מהדלת של המקום בו קיבלת את התשובה. אחרי שתצא משם תזכור רק דבר אחד – יש לך איידס. באותה השנייה שאתה שם סביר להניח שייצאו לך המון שאלות או לחילופין תאלם ולא תדבר, אבל זה דבר טבעי לגמרי והגיוני. אל תנסה לבחון את עצמך או להעניש את עצמך על כך שלא שאלת שאלות, את התשובות שאתה צריך לקבל לא תקבל באותו רגע, את התשובות שתצטרך לקבל זה יהיה מהרופא שיצטרך לטפל בך ולשמור עליך מאותו הרגע.

 הדבר הכי חשוב כרגע הוא לעכל את הבשורה.

 נקודה נוספת שתצטרכו לתת עליה את הדעת היא למי לספר באותו הרגע ואת מי לשתף ברגע הקשה שלכם. תחשבו ואל תמהרו לספר. תשקלו מה הרווח וההפסד שיצא לכם מלספר לכל אחד ואחד שאתם רוצים לספר לו. אל תרוצו לספר שיש לכם איידס. תחשבו אם האדם שאתם תספרו לו יועיל לכם בהתמודדות או יגרום נזק ויקשה עליכם. האם לספר למשפחה זה נכון או לא נכון. תעשו הכל בשיקול דעת למרות שברגע כזה קשה להיות שקול ומדוד אבל זה דבר חשוב ומצד שני זה מאד עוזר לספר לפחות לעוד אדם אחד על זה.

 יתרה מזאת, יעלו לכם מחשבות אולי לספר לפרטנרים קודמים על זה שאתם נשאים, גם פה אני ממליץ לא למהר ולחשוב פעמיים למי אתם מספרים ולמי לא ולעשות זאת בשיקול דעת לפי חשיבות האנשים האלה אליכם מצד אחד ומצד שני לשקול אם ייגרם לכם נזק שהוא יכול להיות בלתי הפיך. במצב של נזק בלתי הפיך דעתי היא – לא לספר אפילו אם הדבר בעייתי. לפחות לא בשלב הראשון של הימים הראשונים, זה יכול לחכות, כפי שזה חיכה עד עכשיו.

 אתה בטח תרצה בשלב הראשון לדעת אם כבר להיפרד מכולם או שזה לא סוף העולם, אתה תרצה לדעת מה עומד בפניך, לאן פניך מעכשיו, אתה תרצה לדעת המון, ויותר מזה, בשלב הזה לא תרצה לדבר עם איש ולא לשמוע איש, אתה תרצה לדעת המון אבל לא לשתף המון.

 על כל זה איש לא יוכל לשים את עצמו במקומך רק אתה את עצמך.

 היום אני יכול לומר לכם שאם תכנסו לאתר (במקרה הזה שלי) ותשבו תקראו את הכל אני מאמין ומשוכנע שזה ישאיר אתכם קצת יותר אופטימיים ועם תקווה.

 לאחר שעברת את השלב הראשון של העיכול והבשורה אתה צריך להתחיל לפעול למען עצמך. זה כולל פגישה עם הרופא במחלקה האימונולוגית בבית החולים שתבחר לטפל בו ולהיות שם בהשגחה.

 ישנם נשאים שלא רוצים להיות מטופלים בעיר מגוריהם בגלל העובדה שהם מכירים אנשים ולא רוצים לפגוש אותם בבית החולים וזה דבר לגיטימי. אפשר במידה ואתם חוששים לפנות לבית חולים בו יש מחלקה כזו בכל מקום אחר בארץ ואין לכם מחוייבות לבחור בבית חולים בעיר המגורים שלכם.

 לבית חולים בעיר מגורים יש יתרון בזמן שאתם מרגישים לא טוב והן מבחינת לוגיסטיקה ללכת לבדיקות בלי לנסוע רחוק אבל זה שיקול שאתם צריכים לבחור בו לפי ההרגשה שלכם.

 סביר להניח שבעת הפגישה הראשונה שלכם בבית החולים יפגוש אתכם הרופא של המחלקה, האחות שאחראית שם ויפנו אתכם או יפגישו אתכם עם עובד או עובדת סוציאלית שמתמחים בטיפול עם נשאי האיידס.

 קחו מהם את הפרטים  שאתם זקוקים להם, איך משיגים אותם, איך יוצרים איתם קשר, מה שעות פעילות המחלקה, איך הכל עובד ואיך הכל פועל שם על מנת שתדעו.

 סביר להניח שבהתחלה ייקחו  לכם דגימות דם, מספר לא קטן של מבחנות על מנת לעשות לכם בדיקות מקיפות ורק לאחר שיהיה בידי הרופא את כל התוצאות הוא יציע לכם מה צריך להיות בהמשך באם זה טיפול תרופתי או רק מעקב תקופתי.

 לסיכום,

הרבה אנשים ירצו לעזר לכם ואתם לא לבד. יש לאן לפנות ויש עם מי לדבר אם רק תרגישו שאתם בשלים לזה.

אין פה שעון עצר מופעל על זמנים, הכל תלי במצבכם וההרגשה שלכם. אין פה שום מד של זמן שאומר מתי נכון לעשות מה, קחו את הזמן שלכם. תשבו עם עצמכם ותחשבו מה נכון, שתפו חברים טובים אם תראו לנכון, אולי בני משפחה הכל לפי ההרגשה שלכם ותדעו שאין פה שחור ולבן, אין פה משהו שהוא נכון או לא נכון לעשות הכל נכון מבחינתכם והכל יכול ללכת בקצב שלכם.

דמעות זה טוב, זה משחרר, לבד זה טוב זה עוזר, ביחד זה טוב זה משחרר אבל תנו ללב שלכם להוביל את אשר קורה איתכם.

זה לוקח זמן, אבל הזמן בסוף עושה את שלו וכל אחד בקצב שלו.

 ותמיד תזכרו, אם תרצו עזרה, יש מי שמוכן פה לעזור לכם בכל יום ובכל שעה וירטואלית או מעשית פנים מול פנים.

 אתם לא לבד.