מישהו מתחבר במסנג'ר (הטלפון נייד לפעמים):"שלום, הגעתי אליך דרך האתר"

ג'וני: "עם מי הכבוד"

מישהו: "לא חשוב איך קוראים לי אבל מצאתי את השם שלך והחלטתי לפנות אליך"

ג'וני: "במה אוכל לעזור"

מישהו: "קיבלתי תשובה לבדיקת איידס והתגלתי כחיובי, אני כל הזמן יושב ובוכה, אני כבר לא יכול יותר, אין לי עם מי לדבר אני אבוד, אני רוצה למות"

ג'וני: "הגעת למקום הנכון, קח נשימה עמוקה, קח טיפה אוויר, למות ? תשכח מזה, גם אני חשבתי ככה אבל אם תיתן לי את הזכות אני חושב שאני אוכל לעזור לך לראות את הדברים אחרת"

כן, זה ציטוט בערך של שיחה שאני מקבל לפחות אחת לשבוע באתר שאנשים פונים אלי שקיבלו את התשובה שהם חיוביים וחרב עליהם עולמם. הם מתקשרים, הם בעיקר מתחברים מהמסנג'ר כי השיחות דרך המסנג'ר יותר אנונימיות מבחינתם והם מחפשים טיפה אוויר לנשימה ובעצם לגלות מה הולך לעבור עליהם. כאשר אני מקבל את השיחות האלה אני נזכר בי, בעצמי שהייתי בתחילת הדרך וחרב עלי עולמי ולא היה לי עם מי לדבר. דיברתי עם הקירות, דיברתי עם עצמי. זה היה קשה. אני מודע לדבר הזה שנקרא בדידות ולחץ ומודע לכך שאדם נמצא באותו רגע באי ודאות טוטאלית שלא משתמעת לשתי פנים.

השיחות בדרך כלל מתחילות בהיכרות כללית, אני רוצה קצת לדעת מי הוא האיש או הבחורה שעומדים מולי במסנג'ר או בטלפון. קצת היכרות ופתיחות דו צדדית ברוב המקרים כדי לרכך את האווירה ולתת הרגשה ששנינו באותה סירה. אני מספר להם שאני גם נשא. שאני חי עם הנגיף כבר איקס שנים במקרה שהיום זה כבר 7 שנים ואני חי. אני מספר להם את העובדה שאני בתחילת הדרך חשבתי בדיוק כמוהם. אני לא מנסה לייפות דברים ואחר כך אני מנסה לתת להם להבין שזה לא סוף העולם ואפשר לחיות עם זה.

השיחות בדרך כלל ארוכות, לא פשוטות, צריך המון לעודד, לתת תקווה, לתת אמונה לאנשים שבעצם זה לא סוף העולם ואפשר לחיות עם הנגיף ואפשר לחיות עם איידס. אני אומר לאנשים שזה לא קל, זה תהליך אבל בסיומו של התהליך הזה אפשר לחיות יותר טוב. זה תלוי בהם אני מסביר להם ויותר מזה אני אומר לאנשים שמותר להם לבכות, מותר להם להתאבל  ומותר להם להיות עצובים וכואבים וזה חלק מתהליך הקבלה של המחלה.

לא מעט אנשים מנסים להאשים את ההסטוריה שלהם, את המעשים בעבר, לטחון מה היה ואיך היה ומה הם לא עשו בסדר. אחד הדברים שהוא המוטיב המרכזי של החיים והדרך שלי הוא: לא להסתכל אחורה אלא להסתכל קדימה ולראות מה קורה ומה יקרה מעכשיו לכוון העתיד. איך מכאן ממשיכים לחיות ולא להסתגף על מה שהיה. לפעמים זה חלק קריטי ולפעמים אנשים רואים את זה כמוני.

השיחות ארוכות, אני מספר להם על החיים, הם שואלים שאלות, הם רוצים לדעת איך אני חי עם זה ואני מגלה פתיחות עד רמה מסוימת שלא פוגעת בפרטיות שלי. אני מספר לאנשים על הזוגיות שלי, על המשפחה שלי אבל גם מצד שני אומר להם שלא כל משפחה דומה למשפחה שלי שקיבלה את זה כלכך בסדר למזלי. צריך להיות מודע לזה וצריך לדעת איך לראות כל דבר.

אחד הדברים הנוספים שאני מעביר לאנשים בתחילת הדרך שלהם כחיוביים שלא צריך לרוץ לספר לכל העולם שיש להם איידס, שלא צריך לרוץ לספר לפרטנרים מזדמנים שהיו להם שיש להם איידס ובעצם אני בדעה וגם אם יחלקו עלי לא מעטים – הדעה אומרת – אם זה לא אדם בקרבה ישירה, לא מספרים להם על האיידס ולא אומרים לאיש דבר. פי אלפי מונים זה בקהילה הגאה ששם לספר לאדם אחד זה בעצם זה דומה להודעת ביפר שמופצת לכל הנמענים של הרשת ואחרי חמש דקות כל ההומואים באותו אזור והסביבה יודעים את המידע – יש לפלוני או אלמוני איידס.

הדעה שלי היא שלא צריך לספר לכל אדם קרוב, אולי רק לחבר אחד או שניים קרובים, אם המשפחה פתוחה לזה לספר להם ולהתמך וזה הכל בהתחלה. אחרי שעובר זמן והמחשבות נהיות רציונאליות אפשר לעבור לשלב ב' של לספר לעוד חברים. הדעה שלי מתוך בית הספר שלמדתי בו אצל העובדת הסוציאלית שלי בירושלים היא שצריך לספר רק לקומץ קטן ובעצם זה הבעיה שלי ולא של כל העולם שיש לי איידס. כמה שפחות אנשים יידעו – יותר בריא, צריך לעשות את זה לפי השיטה – עלות מול תועלת והכוונה בזה היא: מה ייצא לי אם אספר לפלוני אלמוני. אם יהיה לי רווח אישי מזה, תמיכה, אהבה יותר, או כל דבר נפשי טוב לעצמי אז זה כדאי לספר אבל אם זה לא כך אין שום הצדקה לספר וצריך לברור את האנשים ולספר רק לאנשים במסורה.

לדעתי כמה שפחות יידעו – יותר בריא, ככה יותר טוב ואני דוגל בזה ומעביר את זה לאנשים.

השיחות שלי עם הנשאים החדשים הן ארוכות, לפעמים מתפזרות על כמה ימים, על שבועות, הרבה אומרים שהם רוצים להפגש אבל מקבלים רגליים קרות שזה מגיע למעשים ולפעמים רק אחרי שבועות הם רוצים להפגש. למרות זאת יש כאלה שמגלים ומייד רוצים להפגש כדי לקבל את התמיכה והחיבוק ואני בשביל זה מוכן להגיע לכל מקום, לראייה נסעתי לחיפה והקריות לא מעט פעמים, לאזור הצפון הרחוק בישראל לא פעם והמון פעמים לכוון תל אביב וגם שאנשים נתנו לי התראות קצרות של מספר שעות שביקשו להפגש והסכמתי לעשות זאת ולו רק בשביל לראות עוד אדם אחד מחייך.

במסגרת השיחות גם יוצא לי מצב שבו אני צריך להסביר לבן זוג של נשא, בת זוג של נשא בעצם לצד השני של אדם חיובי, על החיים בזוגיות ולתת להם את כל האינפורמציה איך חיים בזוגיות עם איידס. אני נפגשתי עם זוגות רבים , ישבתי איתם שעות, סייעתי ללא מעט נשאים בזוגיות, סטרייטית וגאה ובעצם זה לדעתי אחד הדברים החשובים שקיימים לשמור על זוגיות וברוב המקרים זה הצליח ונשמר באופן מדהים.

השיחות עם אנשים אלה הן ארוכות, קשות, לא פשוטות ולפעמים לוקחות טונות של אנרגיה אבל השורה האחרונה שלהן היא החשובה וזה נתינת התקווה לאנשים אלה שפתאום צץ עליהם הכל בבום אחד והם אובדי עצות וצריך לשנות את כל קו החשיבה שלהם מהקו שחושב על המוות לקו שחושב על החיים.

זה מורכב, זה מאד מסובך, טונות של כוחות נפשיים אבל אחרי שיחה כזו, עם כל כמה שאני מוציא אנרגיה נפשית מתוכי הסיפוק ברוב המקרים עולה על כל דבר אחר ונותן לי חיזוקים על מנת ולהמשיך לחיות ולשרוד את חיי.

לא פעם גם יצא לי לשוחח לא עם נשאים, עם אמאות, אחים, חברים שבעצם פנו אלי בשם אותם נשאים חדשים, נתתי להם את הכוון, ביקשתי מהם שיעבירו להם את המסר והצעתי את עצמי לשיחה עם אותם נשאים חדשים, לא מעט הסכימו לדבר והיו גם כאלה שהעדיפו להשאר בבונקר. היו כאלה שביקשו להפגש.

לא סרבתי מעולם לפגישה עם נשא איידס חדש, לפעמים זה לקח זמן, לפעמים זה לא היה במיידי אם לא יכולתי מבחינה אישית אבל בסופו של דבר כמעט ולא איכזבתי איש.

אם לסיום אספר שתי דוגמאות, האחת היא על בחור, תל אביבי, הוא חשש להבדק, שיכנעתי אותו להיבדק והוא קיבל את התשובה, שהוא חיובי.
תמכתי בו בתחילה בטלפון. אחר כך נפגשנו. עזרתי תמכתי ולקחתי אותו איתי לקבוצת תמיכה שהייתי בה. יותר מזה, למרות שהיה לו בן זוג, הוא היה במצב בריאותי לא טוב, היה לו חום גבוה, לחצתי אותו ללכת לרופא, איש לא ידע חוץ מבן הזוג שלו על המחלה, יום אחרי שלחצתי אותו הוא הלך לאיכילוב ואושפז, אני אמרתי לו שאני מגיע לשם בבוקר והגעתי יחד איתו, דאגתי לזה שיסדרו לו מיטה בחדר, דאגתי שיקבל את כל מה שצריך, שלחתי את החבר שלו משם שלא יפריע ואחר כך קראתי לעוד חבר שלנו שהוא תל אביבי, (אני ירושלמי) והתחלקנו ביננו, אני הייתי בא כל בוקר ב 9 לבית החולים איכילוב וישבתי איתו עד שעה חמש או שש בערב והחבר התל אביבי היה בא בחמש או שש אחרי העבודה ויושב איתו עד 9 בלילה וכך סעדנו אותו עד שהשתפר מצבו והחבר שלו ועוד חבר טוב אחר הבינו שהם צריכים לקחת פיקוד וברגע שהם הבינו זאת זזנו הצידה והם התחילו לטפל בו במסירות ונאמנות. עד אז, דאגנו לו אנחנו כמו אח קטן, כמו ילד משלנו ובעצם כאילו הוא בן משפחה שצריך סיוע. היום הבחור במצב מצויין, עובד, מתפקד וחי את חייו בשקט.

וסיפור אחר, על בחור שפנה אלי במסנג'ר לפני תקופה, אמר לי שהוא הולך למות כי גילה שיש לו איידס. התחלתי לשוחח איתו במסנג'ר שעות, הרבה שיחות, מוטיבציה מכל כוון, הסברתי לו, נתתי לו לקרוא דברים והשורה האחרונה היא שהוא חזר לעצמו, מתפקד רגיל, חי, נושם ובעצם חזר לשגרת החיים.

אלה רק שניים מיני מאות אחרים שהיו במהלך השבע שנים האלה ולא להאמין כמה היו, המונים, המון אנשים שבעצם קיבלו את הסיוע, את התמיכה, את העזרה ואת זריקת העידוד איך לחיות עם איידס ולהשאר בחיים.

כן, חברים, כתבתי היום שני פוסטים, שהם בעצם חלק ממעגל של עשייה שלי שהוא רק חלק קטן מהמעשים אבל הרצון שלי שאנשים יבינו שהם יכולים לפנות אלי ובשבילם אני כאן.

אחד זה לאנשים הבריאים הלחוצים, והשני הוא לאנשים שמגלים את הבשורה ומרגישים בבדידות נוראה כאילו חרב להם הבית והמטרה שלי העילאית היא להחזיר להם את התקווה ללב ולנשמה.

לשמחתי ההצלחה גדולה מהאכזבה, עם נשאים, לשמחתי החזרתי רבים מהם לשגרת חיים ולחיים רגילים, אנשים שהיו על סף שקיעה בתוך תהום וחזרו להיות על גבעה פורחת וירוקה. זה כיף, זה נותן לי כוחות להמשיך להלחם עם המחלה שלי ובעצם כל אחד כזה שאני יודע שאני מחזיר לו את החיים זה בעצם הכוח שלי להמשיך לחיות את החיים שלי.

החיים כולם הם השרדות. החיים כולם דורשים המון אנרגיה ולשמחתי אני מצליח להחזיר לאנשים את החיוך והתקווה וזה שווה מליונים.

אם מישהו מכם יהיה זקוק בשלב כזה או אחר לסיוע המסנג'ר שלי הוא

yoqva@msn.com

אל תהססו לפנות וגם אם לכם זה נראה הדבר הכי דבילי, עדיף לשאול, לדבר, להעזר מאשר להשאר עם לב כואב.

ג'וני ירושלים

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב