הם רואים את המוות כבר מול העיניים. הם היסטריים לגמרי וכבר שרפו את כל העולם. כבר הכל מת, הכל הלך להם וזהו. כבר בעצם אפשר לומר שאמרו עליהם קדיש וישבו שבעה. הם כבר חילקו את הירושה. הם כבר הכינו צוואה. הם בעצם כבר השלימו עם המוות שלהם.

מי אלה ?

הלחוצים והחוששים שבעצם עוד אין להם כלום ומבחינתם כבר מת העולם. הם יושבים וקוראים את רשימת התסמינים של מחלת האיידס. הם מגלים שיש להם לשון לבנה. שהייתה להם נזלת והיה להם שיעול וחצי, הם הזיעו בלילה (אבל שכחו שהימים ימי חמסין וחם), הם גילו שיש להם פריחה (שלא אומר כלום) ובעצם הם מצאו שכל רשימת התסמינים שיש באתר כבר נמצאת עליהם והכי גדול זה שכל אחד כבר הופך להיות מומחה לבלוטות נפוחות ולימפה נפוחות שלפעמים וברוב המקרים אין להם שום חצי בלוטה נפוחה אבל יש להם דמיון נפוח.

הם נזכרו שהם מצצו בלי קונדום לפני חצי שנה או שנתיים, או לפני יומיים חלילה, ויש כאלה שגם הזדיינו בלי קונדום ויותר מפעם אחת. יש כאלה שחגגו בדרך זו או אחרת, חלקם היו הכי מוגנים שבעולם וחלקם כאלה שחטאו בכל דרך אפשרית, לא קונדום, לא הגנה ובעצם השתרללות לשמה לא מוגנת.

וזהו, הם מגיעים לאתר, שולחים אימייל היסטרי, SMS עצבני, מתחברים למסנג'ר והם מדברים איתי כאילו חרב העולם והכל מת.

אני מקשיב להם, מנסה להסביר שכל רשימת התסמינים היא רשימה שמתאימה לבערך עוד מי יודע כמה אלפי או עשרות אלפי מחלות אבל אותם זה לא מעניין, מבחינתם יש להם איידס וזהו. הכל נגמר.

אני מנסה לשכנע אותם להיבדק על מנת שיפיגו את החשש ברגע הנכון, אפשר בדיקת קומבו (אחרי כשבועיים וחצי), אפשר בדיקת אלייזה (אחרי חודשיים), אפשר בדיקה מהירה (אחרי שלושה חודשים), ורובם אבל לא כולם – לא מוכנים בכלל לשמוע על זה.

אנחנו נמות אבל לא נדע הם אומרים לי. ואני מנסה מאותו הרגע להתחיל להיכנס לליבם על מנת להסביר להם שהם חיים סתם אולי בסרט ואין שום סיבה להרוג את עצמם סתם ועדיף להבדק ולדעת שהכל בסדר או חלילה שלא ואז לומדים איך לחיות עם זה ולפי זה לנהוג בהתאם.

אני מסביר להם שאין דרך אחרת לדעת אם יש איידס או לא וחייבים לעשות בדיקה והם בשלהם – אנחנו לא נבדק, ויהי מה.

היה לי אחד כזה בזמן האחרון, שיגע אותי לגמרי, הטריף לי את החושים, מצא לעצמו כל תסמין שיש לאיידס וגם לא, עשה עבודת מחקר על כל האתרים בעברית, אנגלית, תורכית ואני חושב גם פרסית לא יודע מה וחיפש כל תסמין שרק יכול להיות והוא כבר אמר לי שהוא השלים עם זה שיש לו איידס וזהו, הכל נגמר ואין יותר מה לעשות. הוא ימות. ניסיתי לשכנע אבל אותו לא הצלחתי.

יש כאלה שאני כן מצליח אחרי זמן לשכנע להיבדק, לוקח זמן אבל זה בסוף עובד. הם מגיעים לזמן הנכון והולכים להיבדק.

שהם מדברים איתי הם כבר הולכים עשרה צעדים קדימה כאשר אין סיבה ואני אומר להם: למה לרוץ קדימה, אין שום סיבה לזה, בואו נתמקד בהווה ואם חלילה יהיה את הסיבה לזה אז נשבור את הראש. רובם לא מוכנים לשמוע את שאני אומר אבל אחרי שיחות ארוכות ואחרי שהם הולכים שני צעדים קדימה, ארבע אחורה וחוזר חלילה בסופו של דבר אני מגיע איתם להסכם, הם ילכו להיבדק ואחרי זה הם יפנו אלי, אני מבטיח להם שהם יוכלו לדבר איתי כמה שירצו עד הבדיקה ואחרי זה עד קבלת התוצאה, ההסכמה היא כזו: הם יפנו בכל מצב, אם חלילה יש איידס, אני אומר לכולם, אני מתחייב לעזור להם בתמיכה עד שיקומו על הרגליים, עד שימצאו את הדרך שלהם אני מבטיח שאפגש איתם ואתן להם את כל הכוחות שרק צריך. אבל אני גם מבקש מהם שיספרו לי גם אם הכל שלילי והכל בסדר שאדע גם רגע של נחת. זה קשה אבל הם לבסוף מתרצים ומראים כאילו הם נרגעים ואז

רגע לפני שהמסנג'ר נסגר

השאלות והחרדות חוזרים והכל מתחיל מחדש.

כן, כך עובר לו עוד יום ועוד יום, אנשים פונים, כמעט כל יום מישהו חדש, ולמרבה הפלא מי שמגיעים אלי משום מה הם בעיקר העולם הסטרייטי ולא העולם הגאה. מגיעים לא מעט, המון סטרייטים ואודה גם כאלה שגילו שיש להם איידס ולומדים לחיות עם זה.

על אלה אספר בפוסט הבא שלי על מה עובר כאשר אדם מתגלה כחיובי ופונה אלי.

כן, לא פשוט, לפעמים אנשים כאלה יכולים להטריף את הדעת אבל נקודת האור היא ברוב המקרים שאחרי שהם מטריפים את הדעת ומשגעים, אחרי שהם כבר מצליחים להוציא אותי כמעט משווי המשקל בסוף הם מבינים שאני בסך הכל רוצה את טובתם ומכאן פתאום הם משנים פאזה וזורמים עם הדרך שלי שבסוף וכמעט בכל המקרים השורה האחרונה שהם הולכים להבדק ובסופו של דבר קורה להם הדבר הכי חשוב בעולם

הם חוזרים לחייך וחוזרים לחיים.

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב