יום חמישי היום לפני 7 שנים, הייתי על הספה בבית, דעכתי. הייתי אפאטי וחסר כל רצון לחיות. הורי רצו לקחת אותי לבית חולים. ביקשתי מהם בקשה אחת שקיוויתי שיממש והיא - תנו לי למות בשקט בבית. אל תיקחו אותי לבית החולים בבקשה. הורי לא הקשיבו לי ולקחו אותי לבית החולים.
 אושפזתי בבית החולים הדסה עין כרם. לא ידעתי שלהורי אמרו שאני נכנס לבית החולים אך הסיכוי שאצא משם הוא אפסי. החמצן בדם עורר פאניקה בבית החולים, חדר המיון עמד על הרגליים, אינפוזיות מכל כוון, לחץ ובלאגן של רופאים, צילומים, בדיקות ומה לא. ההורים שלי ליד מיטתי והלחץ בחדר המיון ענק בצורה מטורפת. עברו שם שעות, אני אפאטי לגמרי אבל מצד שני קשוב לכל מה שקורה שם. קשוב ללחץ שיש והבנתי שמשהו רע שם מתרחש באותם רגעים. אחרי מספר שעות העלו אותי לחדר בקומה 7 של בית החולים שהיה ריק. כל הזמן היו לידי אח או אחות, טיפלו במסירות והשגיחו עלי כל הזמן. את הורי שלחתי הביתה שיהיה להם כוח לחזור בבוקר. כן בדיוק ברגעים האלה - היום לפני 7 שנים זה התחיל.

יום שישי היום לפני 7 שנים, לילה קשה עובר עלי, כל הזמן אחיות באות והולכות, רופאים, אינפוזיות משתנות, עוד דקירה, עוד מחט, והנה כבר מגיע הבוקר ואני מעבר לנמנום לא יכול לישון. הבוקר מפציע. ההורים מגיעים. רופאים מגיעים בלי הפסקה. המון אמפולות של דם לוקחים ממני. רופאים באים, רופאים הולכים, הרופא שגזר את הדין ואמר שאני צריך להגיע לבית החולים גם הגיע, רופא חרדי. וכך ממשיך הריטואל עד הצהריים. אני מקבל נוזלים ולא נותנים לי אוכל. זה הכל. מידי פעם הרופאים מדברים עם הורי. היום אני יודע שמה שאמרו להם שבנתיים אני בסכנת חיים ושום דבר לא ידוע ובעצם הכל לוטה בערפל. אני רואה את ההורים, יודע שהם דואגים אבל לא יודע מה אמרו להם באמת. בצהריים החלטה, מורידים אותי לסיטי ראות, ויש החלטה אבל לא סופית - לטיפול נמרץ. אני עובר את הסיטי, מוציאים אותי החוצה עם המיטה, אני לא יכול ללכת. הכל מובל על מיטה שוכב. עוברות דקות של חרדה, יוצא הרופא ואומר באופן חד משמעי - הוא עולה לטיפול נמרץ , המצד לא טוב בכלל, הריאות מזוהמות ושחורות. אני בהיסטריה אבל לא מתווכח. מת מפחד. אבל אין לי ברירה, לא שואלים אותי וקדימה - המיטה נוסעת לקומה שמונה - טיפול נמרץ. ועוד פעם מגיע צוות ענק, מקיפים אותי ים של אנשים, קושרים אותי חזרה ל3 אינפוזיות, נוזלים, חמצן באף, מד חמצן דם באצבע ובקיצור קשור מכל הכוונים. עובדים סוציאליים באים מתחילים לחקור, רופאים חוקרים אותי על כל מיני דברים, מודה, לא שיתפתי פעולה בכל מה שקשור להיותי הומו. וכך כמה שעות. ההורים שם כל הזמן. נכנסת שבת, אני רואה שההמולה סביבי לא נרגעת. לא מבין מה קורה. לא יודע את האמת. אני שמעתי שהיו שיחות עם הרופא החרדי שמטפל בי אל תוך השבת למרות שכבר נכנסה שבת והם התייעצו איתו. וכך עד אולי 11 בלילה. אז נפלה החלטה, עושים לי ברונכוסקופיה במוצאי שבת. ההורים אחרי שנפלה ההחלטה הלכו הביתה, ליל שבת, שעה מאוחרת. אני בדיכאון טוטאלי. אבל לפחות דבר אחד הצלחתי - לישון. ישנתי ומידי פעם איזה אח או אחות העירו אותי - החליפו אינפוזיה ובדקו אותי וחזרתי לישון. לילה טוב. היה לילה קשה. מחר יהיה יום יותר קשה. והחברים שלי, אף אחד לא מתקשר ולאף אחד משום מה לא איכפת ממני ואיש לא מתקשר לשאול בשלומי. איזה חברים חרה יש לי. כן עצוב לי. רק ההורים והאחים בקרבתי.

יום שבת, היום לפני 7 שנים. אני בטיפול נמרץ. מחובר ל 3 אינפוזיות של אנטיביוטיקה, אחת של הזנה, חמצן באף, מד חמצן בדם באצבע, פיפי עושה בבקבוק, להתקלח עוד לא לקחו אותי כי היה לחץ בטיפול נמרץ. כך מתחיל היום. בשעת בוקר מוקדמת ההורים שלי כבר התייצבו. זה אחרי שכל הלילה נערכו שיחות עם הרופא שלי החרדי ובבוקר הוא התקשר לשאול איך אני מרגיש, כן, חברים - שבת. בבוקר באו לקחת לי דם, לקחו עוד כל מיני בדיקות, החליפו אינפוזיות, ההורים בנתיים כבר הגיעו. ומאותו רגע לא משו ממיטתי. במהלך היום עוד פעם דיברו על הברונכוסקופיה שתיערך הלילה. נשמע שם מפחיד. אבל לא ידעתי עד כמה. במשך היום באו כמה חברים של ההורים שלי, כמובן האחים שלי אבל חברים לא באו. לא עניינתי אותם. במהלך היום הרגשתי לא טוב, השתעלתי כל הזמן והייתי חסר מנוחה נפשית. כך עברה לה השבת והאמת שכחו להגיד לי כי במוצאי שבת אסור לי לאכול כלום לפני הבדיקה. אכלתי משהו, נדמה לי ענבים או גזר, הרופא החרדי הגיע לבצע הבדיקה ואז הסתבר שאכלתי והיה צורך בהמתנה של 3 שעות להתחלת הבדיקה. הוא המתין. את הבדיקה באופן פרטי מימנו ההורים שלי, לא רצו שסתם מישהו יערוך אותה אז שילמו דרך שר"פ. הגיע זמן הבדיקה, כולם נכנסו לחדר שלי, כן עשו את זה בחדר שלי שאושפזתי שם. בטפול נמרץ. הרופא בא לבוש לבן, מסכה, עוד אחות, אמא שלי הייתה איתי והחזיקה לי את היד ואז הרופא אומר שהוא ידחף קיסם להרדמה מקומית של המקום ממנו מכניסים את הצינור, אחרי זה הוא מבקש שאשתף פעולה עם כל מה שהוא יגיד. הדבר האחרון שאני זוכר זה שהאחות לקחה קיסם באורך 30 סמ עם צמר גפן טבול במשהו, ודחפה לי אותו לאף. מאז אבדו עיקבותי, נרדמתי או אולי נאמר להגדרתי - איבדתי את הכרתי לגמרי. הרופא הבין שאני מסומם לגמרי ולפי אימי התחיל את הטיפול, הוא עבד עלי 3 או 4 שעות, הוציא טונה של ג`יפה מתוך הריאות, לקח מלא דגימות, ובסופו של דבר אמר לאמא שלי באמצע הלילה, משימה אחת בוצעה - נלקחו דגימות והריאות נוקו. בסביבות 5 או 6 בבוקר התעוררתי. לידי הייתה אמא שלי. מסתבר שאבא היה עד 3 או 4 בבוקר שהסתיימה הבדיקה והלך לישון, אמא נשארה איתי. היא סיפרה לי שדיברתי כלכך הרבה שטויות ומלמלתי המון, היא אמרה שבקלות יכולתי למכור את מפתחות הצוללת לכל אחד. לאט לאט התאוששתי. מסתבר שבלילה כבר יצאו שליחים מעבר למעבדת הדסה שם הייתי לעוד 3 בתי חולים, 2 בירושלים ואחד בתל השומר כפי שהבנתי. הכל על מנת לגלות מה יש לי. איש לא ידע עוד ברגעים אלה שמה שיש לי הוא איידס. אמרו לנו שייקח בערך 48 שעות עד שיידעו מה הבדיקות יגידו. לילה קשה, שבת קשה.  ולא נשכח כמובן שלהורי שוב אמרו - שאני בסכנת חיים ממשית מיידית.

יום ראשון בטיפול נמרץ. שעת בוקר מוקדמת, אמא לידי, אחרי הברונכוסקופיה. אני מתעורר לי לאיטי ומבין שהכל כבר אחרי ואני לא זוכר כלום. אמא נשארה כל הלילה ולקראת הצהריים אבא בא להחליף אותה שתלך לנוח. אני מוצף באינפוזיות ומרגיש מסריח כאילו לא יודע מה. עוד לא זכיתי למקלחת אפילו בכל הימים האלה. כך עובר לו היום, רופאים הולכים, רופאים באים, ואני שקוע בתוך עצמי ובמרה השחורה שלי שכל מה שאני רוצה הוא בסך הכל לדבר אחד - למות. אני מסתכל מהחלון, מבין שהמרפסת שם זה קומה שמונה ומשם ספלש וברגע הכל נגמר. אבל יש בעיה אחרת, אין לי את הכוחות ללכת אפילו עד שם. אני לא יכול. כך ממשיך לו כל היום והערב ירד, ההורים הולכים הביתה לפי דרישתי, הם יודעים שלא ידוע אם יהיה לי מחר.
 בלילה אני מחליט שאני הפעם לא מוותר. ואני מחכה לשעת כושר לביצוע התרגיל שלי. השעה 11 בלילה. האחות באה להחליף אינפוזיות ומשחררת את האינפוזיות מהיד. איך שהיא עושה את זה אני מושך את היד מתחת לסדין ומודיע לה חד משמעית - עד שאין מקלחת לא מחברים שום אינפוזיה - אני שובת ולא נותן לכם ומצידי אמות בלי אינפוזיה. מייד התחיל רחש בחש, האחות הצעירה ניסתה לשכנע אותי וראתה שאין לה סיכוי. ולפתע שמע את זה אח אחד שאהב אותי שם מאד. הוא קרא לעזרת אח שני והם החליטו שהם לוקחים אותי להתרחץ. זה לא פשוט, אני לא מסוגל ללכת יותר משני צעדים. הם הביאו כסא גלגלים שמיועד לרחצה. הם הוציאו בגדים מהארון, שני האחים המקסימים, לקחו את כלי הרחצה שלי, עזרו לי להתפשט חלקית ולקחו אותי למקלחת. במקלחת האח האחד הפשיט אותי לגמרי. שטף אותי במים חמים, סיבן אותי (איזה בושה - מסבנים אותי ומקלחים אותי) וכל זה שאני מחובר לבלון חמצן. אחרי זה הוא עמד לידי ליד המראה ואני התגלחתי שהוא מידי פעם עוזר לי גם כן על מנת שזה יילך יותר מהר. בסופו של דבר, הוא הלביש אותי בבגדים ולבנים נקיים. והחזיר אותי למיטה. נקי ומצוחצח ומריח חדש. עכשיו השכיבו אותי במיטה והסכמתי שיחברו אותי חזרה לאינפוזיה. הם לא כעסו עלי וההפך הוא הבינו את הרצון שלי הבסיסי - להתרחץ. השביתה עזרה, אני נקי. לילה טוב חברים.

יום שני בטיפול נמרץ. היום אף אחד לא הסתכל עלי בטיפול נמרץ. רק ביקורות מידי פעם והחלפת אינפוזיות. היום היה שגרתי אבל בחדר השני נאבקו הרופאים על החיים של חולה אחרת במצב סופני. כל הצוות הרפואי היה שם ובפשטות אפשר לומר - עלי לא שמו בכלל. בשלב מסויים התחלתי להרגיש כאילו אני נמצא בתוך בריכת שחיה. השמיעה שלי במכה נפלה כאילו אני מוטבל בבריכת שחיה ולא שומע כמעט כלום. פתאום הכל נשמע אחרת, תרתי משמע. זה היה קשה. זה היה זוועה אפילו אבל לא היה מה לעשות. אחרי שהתלוננתי הביאו רופא אוזניים שבדק אותי ולא מצא כלום. כך עבר לו היום בשגרה עד שבשלב כזה או אחר הגיע הרופא ואמר להורי כי יש י PCP. אני לא ידעתי מה זה אבל זה נשמע לא טוב. הם כבר ידעו שהשם הזה אומר דבר אחד - איידס. לנו הם עוד לא אמרו את השם המפורש אלא המשיכו בהגדרה - PCP. ניסינו לחקור מה זה אבל לא אמרו לנו ולא ידענו מה זה. הם גם לא שיתפו פעולה ולא הסבירו מאומה אני בתוך תוכי הבנתי שמשהו לא טוב קורה פה וזה אומר - יש לי איידס.. עברו עוד כמה שעות טובות ונפלה החלטה כי יותר מאוחר אני אורד חזרה למחלקה פנימית ואטופל שם. זה הייתה ההחלטה. זה לא אומר שיצאתי מסכנת החיים שלי אבל היה צורך במקום שלי בטיפול נמרץ והעבירו אותי לחדר רגוע במחלקה הפנימית. מכאן קרו כמה דברים מאד מוזרים שאספר כעת. פתע פתאום הופיע רופא עטוף חלוק לבן, ניצל חוסר תשומת לב רגעי שלי, ולקח מבחנת דם ונעלם. לאחר בערך כשעה הגיעו שלוש "מפלצות" עם חלוקים לבנים (רופאים), ואני כמו מפלצת עם שלושה ראשים נלחמתי מולם ואמרתי להם "גנבתם לי דם", אני יודע מה עשיתם, ואני לא מוכן לזה ומבקש שתשברו את המבחנה ולא תעשו את הבדיקה, אמרתי להם שאני יודע שהם לקחו בדיקת איידס ואני לא מוכן לזה ואני דורש שישברו את המבחנה. הרופאים היו המומים ממני. לאחר מספר דקות שבהן הבהרתי את כוונתי, הרופאים ביקשו פסק זמן ויצאו מהחדר להתייעצות, שם פגשו גם את הורי וסיפרו להם את זה, והורי אמרו להם שהם מכבדים כל בקשה שאני עומד עליה. הרופאים חזרו לאחר מספר דקות עם הצעה של הרופא הבכיר, הבדיקה תעשה, אבל לא תועבר לאף גורם בבית החולים, וכשאני ארצה לקבל את התשובה, אבוא אליו ואקבל את התשובה. כך היה ונחתם בתיק הרפואי שלי. מאותו רגע בדקתי כל חלון וכל מרפסת, המטרה הייתה אחת, לראות מאיפה אפשר לקפוץ לעולם האחר העולם שכולו אומרים שטוב. כל המשיך הערב במלקה הפנימית של בית החולים והלילה ירד, ההורים הלכו הביתה. ניצחתי ניצחון מטומטם את הרופאים אבל אני יודע שאני קובע את כללי המשחק פה ולא הם. כי ככה אני רוצה וזה לא יעזור להם. הייתי מרוצה מעצמי שאני עם כל התשישות שלי עדיין עם ראש צלול וגם אם הוא לא תמיד צודק.
 

יום חדש בבית החולים, רופאים באים, רופאים הולכים, אני אחרי הסיפור הגדול שהיה אתמול בבית החולים. היום זה ניסיון ממשי לקום מהמיטה. אני מפחד אני חושש אבל הגיע הרגע הגדול שבו צריך לקום על הרגליים וללכת באמת לבד בלי פחד. אני מת מפחד אבל אמא לא מוותרת לי. מביאים בלון חמצן נייד, נעלי בית וקדימה היום אני הולך לבד לשרותים בלי שאף אחד יעזור לי או כלום. אני מוריד רגליים מהמיטה, עומד, מתנדנד כמו לולב, אבל אני עושה את זה. אני הולך צעד קטן ונעצר, באף החמצן, אף אחד לא תומך בי ורק אמא הולכת אחרי עם החמצן הנייד. אני הולך צעד קטן ועוד צעד קטן, אולי כמה מטרים בסך הכל ואף אחד לא תומך בי. אני נכנס לשרותים והם מכניסים לי את הבלון לשם וסוגרים עלי הדלת. ואחר כך חזרה שסיימתי. כן זה עבד. קיבלתי אומץ וביקשתי מהם שאני רוצה להתקלח והם הסכימו ויותר מזה הסכימו לכמה דקות לנתק אותי מהאינפוזיות. הלכתי שוב, הפעם רק עם חמצן זה היה חובה. הגעתי לאמבטיה, עזרו לי להתפשט כמעט עד הסוף הכינו לי הכל שם וזהו, אני מתקלח לבד ואפילו מתנגב לבד וווואו. שסיימתי ללבוש תחתונים קראתי לסיוע ועזרו לי להתלבש וקדימה חזרה למיטה. כן, עשיתי את זה, גם הליכה קצרה, גם מקלחת לבד אני מתקדם אבל אני עדיין חי בערפל, הרופאים לא אמרו לי היום כלום למעט ביקורים חוזרים ונשנים. היום גם החלטתי שאני צריך להגיע טלפונית לטרי, קוראת בקלפים שדיברתי איתה כמה חודשים קודם. הפכתי עולמות עד שהגעתי אליה, ובשעת ערב לאחר שגירשתי באותו יום את כולם מוקדם, דיברתי איתה והפצרתי בה לפתוח קלפים ולהגיד מה היא רואה. היא לא רצתה אבל הפצרתי קשות שלא השארתי לה הרבה ברירות. לא אספר את הכל אבל השורה האחרונה הייתה:

" יש לך מחלה קשה מאד, אתה תחיה עוד שנים רבות, אבל כל ימי חייך תצטרך לקחת טיפול תרופתי שישפר לך את איכות החיים"
 

אז כבר באמת הבנתי את הכל.

 

מסתכלים קדימה לימי האישפוז הבאים. פרק אחרון בסדרת האישפוז המרתקת שלי. הימים חולפים, הרופאים באים ולא אומרים שום דבר אחרי שהיה לי את ההסכם איתם. מה שהם אומרים – יש לי PCP. רופא אחד עם זקן ג'ינג'י כל פעם מגיע משחק לי על המצפון – כן אותו אחד שעשיתי איתו את ההסכם ואחרי זה נעלם. הבנתי שהחליטו לתת לי אנטיביוטיקה מסוג אחד שנקרא רספרים. שמעתי גם מהרופאים שבמידת האפשר הם רוצים שאצא ככל האפשר מהר מבית החולים. אני כבר מצליח ללכת לבד לשרותים בלי עזרה של אף אחד. מתקלח לבד. אבל לאכול – אבא ואמא מאכילים אותי שזה מרק וכל השאר אני כבר אוכל לבד, אוכל מוצק. החום עולה יורד, החמצן בדם קצת מסתדר, אני משתעל אומנם אבל פחות, הפצעים בגוף נעלמים ואני מתאושש נפשית מעט. החברים שלי עדין נשארו מנייאקים וזונות ואיש מהם לא בא לבקר אותי פרט לידידה אחת שבאה פעם אחת. חברה של אמא מגיעה הביאה לי מתנה אבל מעבר לזה רק ההורים והאחים. כל בוקר ב 7 בבוקר טלפון לאמא ואבא אומר להם בוקר טוב ומספר על מצבי, הם שואלים מה אני רוצה שיביאו לפנק אותי ואני אומר להם, בדרך כלל זה היה מישמיש וענבים. אמא הייתה מגיעה כל בוקר ב 9 בערך והייתה נשארת עד חמש בערב ואז אבא היה מגיע ומחליף עד שמונה והולך הביתה לנוח. לא רציתי שהם יתעייפו יותר מידי כי גם ככה זה מעמסה גדולה. כך חלפו הימים, יום אחד בא הרופא ובשיחה משותפת עם אמא שלי סיפר לה שאני צריך לקבל סדרה של 21 ימים אנטיביוטיקה מסוג רספרים, 10 גרם כל יום. המון. הוא אמר שהוא מוכן לכך שאני לא אקבל את זה בוריד אם היא מוכנה להתחייב שהיא דואגת שאני אקבל את התרופות בזמן ובשעות שיגדיר לה. היא כמובן הסכימה. נו, באמת, מי רוצה להישאר בבית חולים. כבר ראינו את השחרור מתקרב, ביקשתי מהם שאני מאד רוצה להשתחרר ליום ההולדת שלי שחל ב 22 ביוני והם אמרו שמקווים שזה יקרה. חום עולה, חום יורד, ניסיתי פעם לעבוד עליהם שאין חום אבל תפסו אותי על חם. וכך עברו להם עוד יום ועוד יומיים אני כבר מסתובב לבד במסדרונות בלילה, ויום אחד החלטתי שצריך גם לעבור ליד דוכן הרופאים. ראיתי את התיק שלי שם מונח בצד, אודה, פתחתי אותו ומה ראיתי, בקטן בקצה הדף כתוב HIV חיובי. הסתכלתי ולא הגבתי, סגרתי והמשכתי הלאה. לא אמרתי מילה לאיש החלטתי לשתוק כי ידעתי שזה האמת אבל שאני עדיין מתכחש לה מתוך בחירה אישית. וכך הגיע היום המיוחל, בגלל הדרך שאנסתי את הרופאים קיבלתי מכתב שחרור שבו כתוב – יש לבדוק חשש לאיידס. את האמת ידעתי. האמת לאמיתה שאין להתכחש לה אבל מה שרציתי באמת זה להגיע הביתה, לסדר את הדברים שלי ולארגן הכל, ורגע לפני שאחליט לדעת את הדבר האמיתי, פשוט לשים קץ לחיי. זו הייתה ההחלטה. אני רוצה שבסופו של דבר אני אמות בבית. שוחררתי מבית החולים ולא האמנתי כי אני בדרך הביתה ומודה מבחינתי זה היה כמו חלום שקרה לי אבל ידעתי שסופו של החלום קרוב יותר ממה שאני חושב. אני אמשיך בימים הקרובים לספר לכם על מה שעבר בבית, לא יום ביומו אבל לדעתי יש בזה המון מסר והמון חשיבות שחשוב שכל אחד ואחת מכם יקרא ויפנים.

בבית אחרי השחרור מבית החולים. כך שבתי לבית ההורים, עצוב, מתייסר, חלשלוש, כואב ומדוכא, ידעתי מה יש לי, ובעצם מאותו רגע הייתה לי כוונה אחת, שהיא להתחיל להיפרד מכולם בתוך תקופה מסוימת, ואז, יום לפני שאני אלך לקבל את התשובה, לשים קץ לחיי. ככה רציתי. והימים חלפו, אנטיביוטיקה בכמויות, ארוחות מסודרות ובכמות מכובדת, משפחה מלטפת ואוהבת, פינוקים, ובעצם מה לא. ואז, כן אז, בוקר אחד, בשעת ארוחת הבוקר, פנתה אלי אמא ואמרה: "לא משנה מה יש לך, אנחנו איתך עד הסוף", האמת מזה הכי הרבה חששתי, ממה שהם יגידו אבל בסתר ליבי האמנתי שהם יתמכו בי, למרות כל הרע שבדבר. אמרתי לאמא טוב ותודה, אבל אמרתי שאני צריך עוד קצת זמן לעצמי עם זה, והיא קיבלה זאת בהבנה. חלפו הימים, והגעתי לעוד ביקורת, ואז אמרתי לרופא שלי שבביקורת הבאה אני רוצה לשמוע את הכל, כל האמת. כך חלף לו הזמן, ואני מכין את עצמי נפשית ליום הגורלי 1 אוגוסט 2001. באותו היום כבר באמת הראש שלי לא היה במקום בכלל, אבל יצאנו לדרך עם עוד שבב של תקווה בלב, אבל בידיעה שאת הגרוע מכל אנחנו הולכים לשמוע אצל הרופא. נכנסנו למרפאה והתיישבנו שם, אמא ואני, והרופא נכנס בחלוק לבן ובפנים חתומות. הוא התיישב, עד אז לא הוציא מילה מהפה, ואיך שהתיישב אמר, כמו שאתה מבין התשובה היא חיובית. במחשבות שתכננתי קודם הייתי בטוח שבאותו רגע יפרצו דמעות ובכי לי ולאמא גם, אבל לא דמעה אחת. וכך ישבנו עם הרופא במשך כמעט שעתיים, ולאחר שנתן לי את כל האינפורמציה הרצויה והדרושה, קרא לשתי נשים מופלאות וקסומות בשם מישל ואסטל, שבעצם לא עזבו אותי מאז לרגע ובעצם עד היום, ועליהן ארחיב בהמשך. הרופא אמר שהוא נוסע למחרת לחו"ל וביקשתי ממנו להמתין עד שיחזור להתחלת הטיפול. הוא הסכים. ביום שנחת התקשר אלי ואחרי מספר שעות הייתי אצלו לקבל את ההנחיה לטיפול התרופתי. דיכאון, עצבות, AXN, אוכל ושינה, זה מה שאפיין את מצבי. לא יותר. פרט למשפחה הקרובה, ואחים, לא ידע איש על עצם המחלה. אני רוצה לספר על סיפור קסום אחד, שלא יישכח אצלי לעולם. כשחזרתי הביתה מבית החולים, לאחר קבלת הבשורה, קראנו וסיפרנו את הדבר לאחי, ואמא סיפרה לו על הפחדים שלי, שאולי ייפגע משהו עם הקשר עם שלושת הילדים שלו. הוא הלך הביתה. לאחר שעה, צלצולים רמים בדלת, אמא פתחה, ואז, כמו רוחות סערה, הוריקן, הגיעו שלוש דמויות בדמות שלושת האחיינים שלי, רצו לסלון בו ישבתי, קפצו עלי, חיבקו אותי נישקו וליטפו אותי ובעצם עטפו אותי בכל הטוב שרק יכול להיות בעולם. הייתי באותו רגע מסכן אבל מאושר.

תופעות הלוואי שלא אשכח
 

בעצם התחלתי לטפל בתרופות במהלך חודש אוגוסט. חודש שהיה קשה עד מאד מבחינה נפשית. לאחר מספר שבועות של טיפול החלו כאבי שרירים אשר פגעו בי מצוואר ועד כפות הרגליים. כל-כך קשה היה הדבר כי ללכת היה בשבילי זכות גדולה. כן ללכת. כל צעד נמדד, לאט לאט ובעצם כל ירידה מהמיטה הייתה נשקלת ונמדדת. גם לישון היה משימה לא קלה, לא מצאתי את מקומי, בעצם כל תנוחה בה הייתי הייתה כואבת לי. בימים הגרועים יותר חייתי על 8 כדורי נורופן ליום וזה יכול לסבר לכל אדם את מה שאני עברתי לקחתי כל-כך הרבה משככי כאבים שנתנו לי מנוחות רגעיות. אבל מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא בעצם שני דברים שקרו לי וחייבים להיות מסופרים. הראשון היו לי נעליים שבעצם הם זוג הנעליים שלי מזה הרבה זמן. כאשר הייתי שם את הרגל שלי, רגל סינדרלה בתוך הנעל הייתי יכול ללכת ולהסתובב חופשי ובלי שום מגבלה בכלל. מתרוצץ מסתובב ובעצם מה לא. כאשר הייתי מוריד את הנעל לפתע, עצור, אי אפשר ללכת ובעצם אני תקוע במקום. היה מצחיק לראות אותי הולך בבית עם נעליים וששאלו אותי התשובה הייתה אחת, עם נעל זו אני הולך ואחרת אני מושבת.

במהלך הזמן הייתי אצל ליסה במפגשים השבועיים ותוך כדי אחד המפגשים סיפרתי לאחר מחברי הקבוצה, שכואב לי נורא והדגשתי מקום מסוים. הבחור, אדם לא צעיר אבל מקסים וחמוד אמר לי שזה היום יהיה עליו והוא מבטיח לי שיהיה טוב. שתקתי, בעת המפגש אמרו לי שאני היום הפרויקט העיקרי ואז הוא שם את היד על המקום הכואב. שכבתי מבלי להזיז טיפה את עצמי, כולם עושים לי רייקי. וואו. אחרי כ 25 דקות בערך קמתי וחיוך גדול על שפתי. כן , כן , כן לא כואב לי יותר. ואוו. הכאב לפתע פתאום פסק. זהו. הסברים אין לי. אבל אני יודע שזה היה היום האחרון עם הכאבים של תופעות הלוואי

המשך יבוא

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב