7 שנים, וכאילו היה זה אתמול. 7 שנים ולחשוב שבימים אלה בשעות האלה הייתי בדרך למקום אחד, למעלה לשמיים. כן פשוט כך. בימים ההם, סוף חודש מאי 2001 התנדנדתי בין חיים ובין המוות ובעצם גופי נלחם להשאר בעודי כבר בחרתי במוות.

אני רציתי באותם ימים למות, ביקשתי מהורי שיתנו לי למות בשקט בבית, בתוך החדר בו גדלתי, אבל הגוף שלי, משהו בתוך תוכי שאין אני יכול להסביר בחר אחרת, בחר להלחם על הזכות לחיות.

לא אני נלחמתי, גופי נלחם, הכוח הפנימי שלי שלא הכרתי בכלל, הוא נלחם שאני אשאר בחיים.

לא רציתי בכלל לחיות, סבלתי, נפלתי ובעצם ביקשתי זכות ענקית – למות בכבוד בבית.

המעטה של המלחמה היה שזור בכוחותיהם ובמלחמה שהורי ניהלו באותם ימים, כאילו הם משלבים ידיים זה ביד זה, הכוחות הפנימיים שלא הכרתי והורי חברו ביחד למען מטרה אחת, להשאיר אותי בחיים. האמת, בניגוד להסכמתי, אבל לא היה לי אפילו את הכוח להלחם וקיוותי בתוך תוכי שזה ייגמר וכמה שיותר מהר.

לא עברו מספר ימים ואושפזתי, מצב קריטי, אינפוזיות בלאגנים, טיפול נמרץ ובעצם להורי אמרו שידוע לכולם שהגעתי לבית החולים חי אבל לא בטוח שאני גם אצא ממנו באותה הדרך.

בימים הראשונים לא נלחמתי ורק סבלתי, שכבתי במיטה ובעצם את הרצון לחיות לא ראיתי.

אבל גופי ומשפחתי בחרו אחרת, גם הרופאים שיתפו איתם פעולה ואחרי מספר ימים קשים שלא נתנו אפילו שבב של תקווה וראו את המוות שלי מסתובב בחדר טיפול הנמרץ פתאום ממקום לא ידוע החלו להגיע כל מיני כוחות שהתאחדו לחזק אותי על מנת שאבחר בדרך אחרת.

זה החל שדיברתי עם מגדת עתידות שלי ש"אנסתי" אותה לפתוח קלפים על הבריאות והיא אמרה לי שיש לי מחלה קשה אבל אני אקבל תרופות ואחיה עוד הרבה שנים. פשוט כך.

זה נתן לי להבין הרבה וכנראה זה הטריגר שנתן לי כוח פתאום.

מאחד שלא יכול אפילו לפסוע צעד אחד ברגל, שכל צעד שהלכתי היה כמו של תינוק שהולך את צעדיו הראשונים ושאני מחובר לאינפוזיה וחמצן על מנת שאוכל לבצע את הצעד פתאום התחלתי לצעוד, צעד ועוד צעד, פסיעה ועוד פסיעה, מללכת רק בחדר עד השרותים, כבר סיבוב במסדרון בית החולים ובעצם, מכלום להמון.

אפילו לרחוץ לא יכולתי, רחץ אותי האח של בית החולים, כי לא יכולתי להתרחץ, בושה שלא הייתה גדולה יותר מזו, פעם ועוד פעם רחצו אותי עד שפתאום ביקשתי מהם, אני רוצה להתרחץ לבד והצלחתי.

האכילו אותי אוכל כי המזלג רעד לי והכף במיוחד ופתאום, הצלחתי לקחת אוכל ולאכול לבד, נכון, לא מרק אבל אוכל רגיל התחלתי לאכול לבד ולא שאבא שלי ואמא ישבו להאכיל אותי כמו תינוק קטן שמאכילים.

וכך פתאום משום מקום קיבלתי כוחות שאמרו לי ביום אחד מן הימים בבית החולים אתה יוצא הביתה, אבל בתנאי אחד, שאמא שלך תסכים לטפל בך בבית. האמת שהסתתרה הייתה שרצו שאהיה פחות בזיהומים שבבית החולים וכך יותר בריא.

אמא לקחה אותי הביתה, טיפול מסור של אם אמיתית ואבא אוהב, חיבוק של משפחה ו 10 גרם אנטיביוטיקה ביום שזה כמות מטורפת של מלחמה על השלום של הגוף שלי.

כל כמה ימים נסעתי להדסה שהרופא שלי יראה אותי, הוא שמר עלי מרחוק וידע שהוא צריך עוד לדבר איתי על הדברים שלא רציתי לשמוע קודם.

עברו שלושה שבועות, ואמא אמרה לי יום אחד, לא משנה מה יש לך בני, אנחנו איתך עד הסוף ואז הסכמתי לשמוע את הבשורה בשמה המלא, יש לי איידס.

ישבתי בבית המון זמן, לבד, עם משפחה מקסימה ותומכת, לבד בלי אף אחד שיתמוך בי לרגע, אומלל ועצוב ורואה שרק מתים מאיידס ונהיה עצוב יותר.

הזמן עובר, השנים עוברות, האתר נפתח, הפורום, החיים משתנים, אני זוכה לאהבה ובעצם חיי משתנים מקצה לקצה.

כן, לפני שבע שנים ידעו מי שידעו במשפחתי ובבית החולים שאני הגעתי לבית החולים ומשם אצא בארון מתים.

לפני שבע שנים ראה אותי רופא שאז היה דוקטור והיום פרופסור בכיר שאמר שאני אשאר בחיים.

הוא נלחם את מלחמתי ובתוך התת מודע שלי כנראה שגם אני.

המוות עמד בפתח. בעצם בדרכים כאלה או אחרות הייתי כבר למעלה, שתי ידיים ורגל אחת כבר היו למעלה. עוד יד עלתה ובעצם הייתי למעלה ונפגשתי עם אלוהים. זה איש לא ידע עד עצם היום הזה.

עמדתי מול אלוהים שהיה לבוש בלבן ואת פניו כיסו העננים, כי אסור לראות אותו ומותר רק לשמוע.

אמרתי לו שאני מבקש שייתן לי לנוח שם למעלה כי עייפתי ואין לי כוח יותר ונמאס לי.

הוא פנה אלי ואמר לי שהוא לא רוצה שאשאר למעלה וכי יש לי עוד המון מה לעשות למטה והוא מבקש ממני שאהיה שליח שלו ואשמור על החיים ואדאג שישארו כאלה ולא יעלו למרומים.

התחננתי שייתן לי לנוח והוא סרב. הוא אמר לי שאם בכל זאת אתעקש הוא ישאיר אותי אבל שאז אצטרך לזכור שהוא יהיה מאוכזב ממני.

לא רציתי לאכזב אותו.

קיבלתי את  הכוחות ואני כאן, חי, וממשיך בדרך שהוא התווה לי אלוהים, דרך אחרת של שליחות ואהבת הזולת.

מאז השתנו חיי, הפכתי להיות אחר, החיים שלי הפכו להיות אחרת ובעצם השתנתי מקצה לקצה בהשראתו.

7 שנים אחרי אני חי, לא מת, למרות שזה היה הרצון שלי אז ובעצם אלוהים נתן לי את הכוח לחזור לחיים ולשנות את החיים והמעשים.

והיום שבע שנים אחרי, לעומת אותו יום שהתחיל כל הסיפור, שאז היו מאיידס מתים וכל מה שמצאתי זה שמתים מאיידס ובכל מקום היה כתוב שאין מרפא לאיידס ובסרטים ובסרטי החיים הבנתי שיש עוד מוות באיידס, היום שבע שנים אחרי מתפרסם דו"ח של משרד הבריאות שאומר שאיידס לא נכנס לקטגוריה של מחלות שמהוות עניין משמעותי בנושא תמותה ובעצם היום כמעט בכלל לא מתים מאיידס. בעצם, לא מתים מאיידס.

רציתי למות, בחרתי בחיים והיום 7 שנים אחרי אני מסתכל לשמיים ואומר

תודה, שהשארת אותי בחיים.

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב