היום קיבלתי בוקס לפרצוף בשנייה אחת. לא, לא חלילה פיזית, נפשית. פתאום בשנייה אחת חזרתי 7 שנים לאחור. האמת רציתי השבוע להתחיל לחזור אחורה בזמן ולספר לכם מה עבר עלי היום לפני 7 שנים אבל זה הקדים אותי ובענק. כמעט בכיתי, דמעות היו לי בעיניים אבל הם נעצרו.

לפני 7 שנים, ישבתי עם חבר בבית קפה בתל אביב, אחרי המון זמן שלא נפגשנו, החלטנו להפגש לקפה בדיזינגוף סנטר. השעה שעת אחר הצהריים. נפגשנו, אני הרגשתי מאד רע, אבל החלטתי שעל מנת לפגוש את רותם אחרי המון זמן אני מוכן גם ליסוע לירח. מאד התגעגעתי אליו, הוא ידיד נפלא היה אבל נעלם לחו"ל וחזר וביקש שנפגש.

חיבוקים, נשיקות וישבנו בבית הקפה ברחבת הכניסה של הקניון.

אני הזמנתי קפה ועוגת גבינה. הוא הזמין קפה.

ישבנו ודיברנו המון, חלק מהזמן בהיתי באוויר והוא שאל אותי אם הכל בסדר ואמרתי לו שכן, האמת, חוץ מזה שהרגשתי מאד רע והשתעלתי תכופות, לא ידעתי עוד כלום ממה שעוד כמה ימים עומד להתרחש בחיי.

לקחתי המזלג לאכול את עוגת הגבינה. אני חושב שאת הרגע הזה לא אשכח בחיי. היד רעדה לגמרי, המזלג השתולל בתוך היד שלי ובקושי הצלחתי לחתוך חתיכה מהעוגה, ואחר כך ניסיתי להעלות את עוגת הגבינה לפה שלי והיא נפלה לי מהיד. רותם שאל אותי אם הכל בסדר ועניתי כן, ותרצתי את זה שאני מתרגש. וכך עוד ניסיון שבקושי שרד ועוד אחד ובסוף ויתרתי על העוגה בגלל הבושה.

אחרי למעלה משעתיים נפרדנו איש איש לדרכו ואני בתוך הבושה שלי, היד הרועדת.

שבועיים אחרי זה כבר הייתי שבר כלי ועוד שבוע אחרי זה הייתי בבית החולים שלא נתנו תקווה לחיי, אחרי שלושה שהייתי בחדר טיפול נמרץ והוזנתי מאינפוזיות הרופא ביקש שאני אתחיל לאכול אוכל רגיל ולא אינפוזיה. ניסיתי לקחת כף לאכול את המרק אבל היא רעדה לי לגמרי וויתרתי.

אבא שלי ישב לידי והאכיל אותי מרק, כמו שמאכילים תינוק בן יומו. התפוצצתי בתוכי, רציתי למות.

והיום, אני יושב ואוכל ארוחת בוקר בשעת צהריים בקפה ארומה. גם ככה אין לי עודף מצברוח כי אני חוזר בימים אלה 7 שנים לאחור ליום בו כמעט סיימתי את חיי ובנוסף לזה שכל החברים שמסביבי נעלמו לי ובעצם מצברוח בזבל.

ופתאום הולך מולי, אדם מבוגר, איש מטופח ובידו מגש. על המגש כוס מיץ, כוס קפה וסנדוויץ, והמגש רועד הידיים שלו רועדות והוא מתקשה ללכת עם זה והמיץ נשפך טיפה אפילו מהכוס.

בתנועה אינסטינקטיבית קמתי ונעמדתי מולו, תפסתי את המגש ואמרתי לו שייתן לי את הזכות לקחת את המגש בשבילו למקום, הוא אמר לי אין צורך וביקשתי ממנו, תן לי בבקשה לעזור לך.

הוא הסכים, לקחתי את המגש ושמתי לו אותו במקום שהוא רצה לשבת איחלתי לו בריאות וחזרתי למקומי.

התיישבתי בכסא והתייבשתי. 7 שנים חזרו לאחור, הידיים הרועדות שלי חזרו לי לגמרי ובעצם כל ההסטוריה שלי שכמעט נגמרה ב 7 ביוני 2001 עמדה מול עיניי.

בהיתי בקיר שמולי, באנשים בלי לראות תווי פנים ובעיני זירזפה דמעה, התביישתי לבכות שם כי הרגשתי שעוד רגע אני מתפרץ שם בבכי היסטרי אבל משהו עצר אותי ולא נתן לי לעשות את זה. לקח לי כמה דקות להתאושש מזה והמשכתי לאכול אבל מאותו רגע המחשבות לא עזבו את ראשי והם גם עכשיו מסתובבות בו ומשגעות אותי לגמרי.

איפה הייתי אז, נלחמתי על חיי.

איפה אני היום שבע שנים אחרי, זה עולם אחר, אבל המחשבות עם כל כמה שטוב לי היום בחיי באופן יחסי, ויש הרבה דברים לא טובים שגם היום קיימים אך לא נראים, המחשבות של הימים ההם לא עוזבות אותי ולא יעזבו אותי לעולמים.

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב