כמה קשה להיות עם מסיכה ויותר מזה שלא רק בפורים. בפורים האמת אני ממש לא מתחפש כבר שנים, אבל לצערי כל החיים שלי הם חיים עם מסיכה. זה קשה. זה נורא והאמת זה מתסכל אותי מיום ליום עוד יותר ועוד יותר. קראתי את הכתבה על אסי מאקזיט ופשוט רציתי לבכות אבל מאושר בשבילו, לראות איך כולם מקבלים אותו כהומו, נכון קצת עם בעיות פה ושם אבל כולם חיבקו אותו.

שלא תטעו לרגע, ולא תרחמו המשפחה שלי קיבלה אותי כהומו, כנשא איידס בצורה מדהימה ואני כתבתי על זה בעבר, אבל עדיין אני מרגיש כאחד שחי וגר בתוך בונקר עמוק וכבד, בונקר שהפעם בניגוד ליציאה מארון ההומואית אני מרגיש שזה בונקר שלא ייפתח. כן, האמת גם ככה חשבתי על זה שהייתי הומו אבל לצערי בעולם של הסטיגמות הזה ואם לא יהיה מהפך בקנה מידה עולמי היסטרי אז סביר להניח שהפעם אני אשאר נעול ומבוצר בתוך הסוד שלי. כולי תקווה שזה לא ייפלט בדרך כזו או אחרת אבל אם אני אצליח לשמור על הכל כמו ששמרתי על עצמי כהומו בזמן הפצצות קשות אז אני מאמין שגם פה אני אצליח לשמור על בטחוני האישי.

אני חושב על זה בכל פעם הן על ההומואיות שבי, הן על הנשא שבי והאמת לפעמים אני מתפוצץ. על הומו, נו בסדר משפחה יודעת מקבלת אבל ממש לא תומכת ברעיון לספר לאחרים על הדבר. על הנשאות הם שומרים בקנאות עלי שלא אפלוט בשום מקום ויושבים עלי כמו מאבטח צמוד על מנת לשמור עלי שלא אעשה שטויות או אחשף, האמת פה אני שומע להם מאד ומקשיב מאד והאמת הם צודקים, בחברה כמו שלנו עדיף לא לחשוף כי הנזק יעלה על התועלת.

איפה אני רואה שזה מוציא אותי משווי המשקל שלי ומרגיז ולא בשבילי אלא בשביל כל אלה שזקוקים לזה שיקבלו אופטימיות, שיקבלו תקווה, שיקבלו את החשק והרצון לחיות  - זה בא לידי ביטוי מול כלי התקשורת. זה הדבר שהכי פוגע בי אבל מסתבר שאין מה לעשות מולם וזה פשוט כל פעם מפתיע אותי ומעצבן אותי מחדש.

בזמנו, לקראת יום האיידס רצה לראיין אותי כתב למוסף 24 של ידיעות אחרונות, קבענו, לפתע הוא בא אלי ביציאה שהוא בא עם צלם, אמרתי לו שאם בא צלם אני לא בא, הוא אמר לי אולי נבטל את הראיון כי בלי תמונה לא תהיה כתבה, התשובה שלי הייתה חד משמעית, נבטל. הוא אמר לי שהוא צריך לחשוב ולבדוק עם המערכת ואחרי 24 שעות רק חזר ואמר לי שתהיה כתבה בלי תמונה והם הסכימו לכך, ונפגשנו בבית הקפה של כפר המכביה, שפכתי את ליבי וסיפורי מזווית שאז הרגשתי שאני יכול לדבר עליה.

לאחר תקופה לא ארוכה פנתה אלי כתבת מערוץ 10 ורצתה לעשות כתבה ליומן ביום שישי, כן רצתה לתת 14 דקות של כתבה אבל דרשה ממני להביא נשאים שיסכימו להחשף עם פנים, אמרתי לה שהדבר הזה הוא בעצם מראש להגיד שהיא לא רוצה כתבה. היא ביקשה ממני לחפש נשאים כאלה, שמתי מודעה באתר ובפורום וחוץ מעצמי שלא מוכן להצטלם לא מצאתי איש שיהיה מוכן להצטלם. פשוט כך, איש לא מוכן להצטלם והשניים היחידים שיסכימו להצטלם מבחינתי הם פשוט נזק לעולם הנשאים כי הם יראו אותנו בעולם עגום ואומלל וזה ממש לא ככה. לא אגיד לכם שהחיים שלי בשמיים אבל החיים שלי זורמים את היום ולדעתי אפילו טוב. ובקיצור לעניין הכתבת, אחרי שבועיים או שלושה חזרתי אליה עם תשובה שאין אנשים כאלה, היא ניסתה לשכנע אותי למצוא כאלה ואמרתי לה שאין סיכוי אבל אמשיך לנסות, אבל כמו שאמרתי, אין כאלה וגם אני לא אסכים לחשוף תמונה, אני כן אסכים לחשוף את הסיפור של החיים על כל הפרטים אבל לא את התמונה.

לאחר מכן היו עוד דוגמאות של כתבים של עיתונים גדולים בהם היה כתב של ידיעות אחרונות שרצה לכתוב בעמוד ראשון על ההתפתחות של הסיפור עם הרופא שיש לי ואז הוא אמר לי, מתי נפגשים, אני צריך לתאם  צלם, אמרתי לו שאנחנו נפגשים בשמחה אבל הצלם לא יכול להיות שם ולצלם, הוא אמר לי שיחזור אלי ועד היום אני מחכה לו שיחזור, כן, מחכה.

שיא השיאים של החוצפה הישראלית שכמעט נשרפתי בו אבל בעזרת חבר אמיץ ואמא חזקה ששמרו עלי לא קרה כלום היה בעת הכתבה לעיתון ירושלים, עיתון ירושלים והכתבת עשו עלי כתבה מדהימה, כתבה מהממת ואז לפתע הכתבת באה אלי בדרישה אני צריכה תמונה שלך וגם אם זה יהיה מאחור מטושטש על מנת שאנשים יוכלו להזדהות, אני בהתחלה סירבתי אבל היא הפצירה בי ותאמה עם הצלמת בביתה. הסכמתי ללכת לשמוע אבל התנתי את התנאים שלי ואמרתי שאני לא מוכן שישארו לא פילים ולא תמונות ואם התמונה לא תמצא חן בעיניי אז יורידו אותה. הצטלמתי, החבר היה איתי, ולמחרת קבענו עם הצלמת במעבדת הפיתוח, ראינו והזדעזנו, אפשר לזהות אותי כהרף עין.

לקחתי את התמונות ואת הפילם והלכנו למערכת, התחיל דין ודברים מאד קשה עם הכתבת ועם המערכת, איום לא להעלות את הכתבה, איום שגנבתי את התמונות, למרות שזה ממש לא כך וזה היה ההסכם, צעקות איומים, צרחות של הכתבת ובסוף נתתי להם תשובה חד משמעית – שום דבר אין תמונה.

ישבנו לאחר יום שנרגעו הרוחות והעצבים עם גרפיקאית של העיתון, הסברתי להם את זה שלא מפחיד אותי לבטל כתבה ושתהיה הכי טובה שבעולם והאמת כנראה זה עבד והם ויתרו ובסוף לקחנו תמונה של כף יד שהייתה וחיברנו אותה לכתבה, זה מה שנכנס לעיתון, אני יודע שהם כעסו אבל אני לפחות הייתי רגוע וזה היה מעצבן ומעליב ואפילו פוגע. יותר מזה ביקשתי והתחננתי מהכתבת שמספרת בעיתון בכתבה של שלושה עמודים על האתר ועלי להכניס את כתובת האתר והיא פשוט סרבה

נמשיך באותה הכתבת, שבזמנו הבטחתי לה את הסיפור שלי כבלעדי ברגע שיתפוצץ סיפור הרופא והיא כל כמה ימים התקשרה אלי לשאול מה עם הסיפור ואמרתי לה שאודיע לה שיהיה רלוונטי, יותר מזה דיברתי עם העורך דין ונתנו לה בלעדיות לנשוא – אז !!!

שיצא הדיסק טיפה של תקווה ראיתי בה קרש קפיצה לפרסם את הדיסק, פגשתי אותה ונתתי לה ובאותו הערב קיבלתי הודעת טקסט שאומרת – מהמם !!!

אמרה לי שהיא תכתוב כתבה והיא תכנס ביום שישי במוסף. אמרתי לעצמי נפלא. היא סיפרה לי שהיא דיברה עם העורך, הוא גם שמע וכולם התלהבו. אחלה, מה יותר טוב מזה. ובקיצור, הגיע יום שישי פתחתי העיתון ואין כתבה, התקשרתי ושאלתי ואז נאמר לי שלא היה מקום טוב ונחכה שבוע, טוב, עבר שבוע, יום שישי, קמתי בשש בבוקר, רץ לדוכן העיתונים ו...חיפשתי ו...אין כתבה. כתבתי לה הודעה שאני מאוכזב ממנה ואחרי זה אני כבר לא אוכל לסמוך עליה שכאשר הסיפור עם הרופא יתפוצץ ואז אני לא ונתן לה יותר בלעדיות לכתבה. היא שלחה אלי הודעות טקסט נזעמות כאילו אני עוד אשם בהכל ואחר כך ביום ראשון למחרת ממש דו קרב משפיל ומעליב על גבי הודעות טקסט, אפילו לא טרחה להתקשר ולהתנצל, אתם יכולים להבין שאת הכתבה על הדיסק טיפה של תקווה עד היום לא ראיתי בעיתון וסביר להניח שגם לא אראה בחיים.

כן, נמשיך בקינוח כי אין סוף והיו עוד המון מקרים בטלוויזה ובעיתון אבל אלה היו הבולטים כתב בסופשבוע הזה כתב כי הוא רוצה לעשות כתבה על חיי נשא או חולה איידס, התקשרתי הייתה שיחה נחמדה אבל בסוף שאמרתי לו שאני נשאר ג'וני ואין תמונה הוא קצת התחיל להסס ואמר שהוא צריך לבדוק עם המערכת ונראה. זה עדיין סיפור פתוח ללא סוף כי אני מחכה לשמוע ממנו אבל סביר להניח כי כמו כל שאר הכתבים זה יידחה כי אין לי פנים אין לי שם אמיתי וקשה לגרום לכך שיזדהו איתי, אני דוקא חושב שזה לא נכון אבל זכותם לחשוב כך.

מה אני בעצם רוצה להגיד לכם בכל זה, התחפושת שלי נשארת אבל האדם שבי רק מתפתח ואני יכול להגיד עם יד על הלבד שהלב שלי כל יום נפתח עוד ועוד.

אין מה לעשות אבל אני חייב להשאר בבונקר שלי ולא רק בשבילי אלא גם למען החבר, למען המשפחה שלי ויותר מזה למען עצמי. אין מה לעשות – אני אשאר ככה כל הזמן ולא רק מבחירה אישית.

אודה, אני נפגש עם המון אנשים, אנשים שחיים בסרטים של הנשאות, לא מוכנים להפגש עם איש ואחרי שכנוע מוכנים להפגש איתי ואחר כך אני מגלה שהם חזרו לחיות חיים נורמליים בזכות המפגשים שלנו. אני לא מפחד לחשוף בפניהם פנים כי אני יודע שלא חבר וירטואלי, לא אגודה של נשאים, לא איגוד של נשאים הוא דרך החיים של הנשא, דרך החיים של הנשא היא לחזור למעגל המציאות, למעגל החיים שלו ולחזור להיות אדם ככל בני האדם. בשירים שלי אני מקרין את זה כמו שאני מתכוון "להיות אני, להיות עצמי, להיות רק מי שאני" וזה הדרך שאני רואה אותה נכונה. נכון כולנו, הנשאים נמשיך להיות בבונקרים הרבה זמן אם לא כל החיים אבל נמשיך את החיים.

ולכם הכתבים באשר הם מילה אישית שלי.

שאני מדבר איתכם, אני חושב לא על עצמי, על ג'וני, אני לא חושב על פרסום בשבילי כי אני כבר מספיק מפורסם בארץ ובעולם, יש לי שם ברמה של עולם שלם בזכות האתר ואני לא צריך מכם את התהילה שלי, התהילה שלי היא בעשייה שלי וזה שווה עולם ומלואו. כן זה נראה לכם מוזר אבל בשבילי אני לא צריך אתכם.

אני זקוק לכם בשביל כל המתחבאים למינהם, בשביל כל אלה שזקוקים לעידוד ותמיכה, בשביל כל אלה שזקוקים לחיבוק חם ולא יוצאים מהבונקר.

אני מקרין להם לכל אלה שאני מעביר להם את המסר שהם אנשים שווים, שהם אנשים עם לב ואופי, הם פרצוף ועם חום ואני מעביר להם שהחיים שלהם צריכים להמשיך אבל עם איידס והם צריכים לשאוף לחזור כמה שיותר מהר להיות ככל אחד ובלי לספר לכל אחד שהם נשאים כי זה לא עניין של איש מה קורה איתם בדם ובמיטה. כן פשוט כך.

אני רוצה את הכתבים על מנת להעביר את המסר כי עם איידס אפשר להתמודד בצורה אופטימית וטובה ואפשר לחיות גם טוב עם החרה הגדול הזה גם אם הוא נורא והיום. ולראייה בעת כתיבת מאמר זה מצאתי מייל אצלי שנשא שכבר קורא את האתר שלי מספר שנים והיה לו רק היום את האומץ לכתוב לי ולבקש לדבר והתקשרתי אליו, דיברנו ואולי אפילו עוד הערב אנחנו נפגש לקפה קצת לדבר, כן זה חשוב ודוחה גם דברים אחרים, אמרתי לו שאם אצליח לשנות תוכנית אז אני אפגוש אותו, נראה בהמשך.

אבל יש עוד הרבה כאלה שלא יודעים ובשבילם כתבה בטלוויזיה גם עם מגבלות, כתבה בעיתון עם אותן מגבלות יכולה לתת להמון חיים תקווה ורצון לחיות.

אז כתבים יקרים, קשה, אבל אין דבר שאי אפשר לפתור אותו ואם אכפת לכם מבני האדם אז קדימה, בואו לעשות כתבה וכמו שאמרתי לא בשביל הפרסום שלי אלא בשביל כל אלה שזקוקים לזה באמת שיידעו שעם איידס יש תקווה ואפשר לחיות

ג'וני


אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב