אתמול, יום שלישי, הלכתי לפגוש את הזהב הלבן, כן אתם יכולים למצוא אותה במסגרת הבלוגים של נווה אור. דיברנו בטלפון, שמעתי קול דקיק אחרי שיחות ארוכות במסרים והחלטתי שהגיע השעה לבקר אותה. בדמיון לא תארתי אותה ולו לרגע.

כשהתקשתי אליה היא שמעה את קולי ושמעתי שהיא עצובה. שאלתי אם זה טוב שאני אגיע וללא היסוס היא אמרה לי, כן, תבוא, זה יהיה טוב בשבילי.

הגעתי לכוון ביתה ולא מצאתי אותו לרגע והתקשרתי, היא אמרה לי, תסתכל אחורה והנה אני רואה, בחורה קטנה, מלאה, "חיוך של מליון דולר" חיוך קסום ואני כמובן הלכתי לקראתה. לחיצת יד ונכנסו לביתה.

שכנסנו רציתי לתת לה חיבוק גדול אך לא היה לי נעים ואז היא שאלה, אפשר לקבל ממך חיבוק גדול ונתתי לה חיבוק שהעביר אנרגיות שלדעתי אם היו מחברים את שנינו ביחד לעמוד המתח גבוה באזור הייתה ירושלים יכולה לקבל זרם לשבועיים ימים לפחות. משהו שלא ייאמן.

הבית שלה היה הפוך ומבולגן, דירה קטנה, בשכונה חמודה.

התחנו לדבר, המון, היא פשוט מקסימה. מדהימה. משהו שטרם ראיתי, הסתכלנו על מסמך כלשהו שרצתה להראות לי במחשב, הבטחתי לה שאני אעזור לה בבניית אתר יפה לנווה אור שהיא חלק ממנו, היא הכינה קפה והלכנו לשבת בפינת הישיבה שלה.

התחלנו לדבר, כל מילה מדהימה בפני עצמה, כל מילה שהוציאה הייתה מיוחדת במינה, ואז פתאום בלי שום התראה, מרוב התרגשות היא קיבלה התקף אפילפטי. אני יכול להגיד על עצמי, שנבהלתי, הייתי לבן, חיוור, מה עושים, איך מתנהגים, ולא ידעתי.

למעט מלהחזיק לה את הרגליים שקפצו ולראות שהיא לא נפגעת פיזית ממדף שהיה שם לא עשיתי כלום, גם כי לא ידעתי, גם כי לא חשבתי שיש הרבה מה לעשות.

לקח הסיפור חצי שעה לערך שנראו כמו הנצח.

חשבתי, אולי להזמין אמבולנס, אולי לא. אבל ראיתי שהיא נושמת והכל לא נראה שהיא בסכנת חיים ולכן נתתי לדברים להמשיך עד שנרגעה.

חצי שעה של התאוששות אחרי והיא התחילה לחזור לעצמה.

ואז לשמחתי באו חברות טובות שלה שהביאו לה משהו, חיבקו אותה והיו איתה ואז נפרדנו לשלום ועזבתי את המקום.

כשעזבתי את הבית שלה, עמדתי בחוץ והתחלתי לחשוב לעצמי, על מה אני בחיים שלי עוד מעיז לקטר, על מה ?

על זה שיש לי איידס ? אז מה ? יש לי איידס אבל אני חיב ועושה הכל ללא כל הגבלה.

אני חי, עובד (למרות ששום מעביד לא צריך לדעת בכלל שיש לי איידס וזה בכלל לא נראה לעין), יש לי בית יפה ומסודר, משכורת, חבר בן זוג כבר שנתיים, משפחה אוהבת ומחבקת (בניגוד למשפחה שלה שלדבריה לא משפחה חמה ואוהבת) יש לי הכל בחיים. אז באיזה זכות אני עוד מוצא לבוא ובעצם לקטר, אז מה, יש לי איידס, SO WHAT.

כן, זה נשמע מאד מוזר, אבל שאתה רואה את האנשים האחרים, שיהמחלה שלהם נחשבת לפחות חמורה מאיידס ואתה מבין מה עובר עליהם, על זה שלא מקבלים אותם לעבודה כי אולי פתאום יקבלו התקף, לא רשיון, לא כלום  ואני אומר לעצמי, אז יש לי איידס, אז מה. אני חי אני מאושר, ומסתבר שגם רגעי החולשה שלי גם אם הם קיימים אין לי ולו את הזכות להתלונן.

ממש אין לי.

שאני רואה את זה ולא פעם ראשונה אני נתקל באנשים במחלות אחרות
אני אומר, שאני פשוט לא רשאי להתלונן במצבי כיום.

אין לי את הזכות ולו לרגע.

חברים, הביקור אתמול לימד אותי המון על החיים.

אם עד אתמול הערכתי את מצבי, את משפחתי, את החבר, את הכל

היום אני מעריך את זה פי אלפי מונים יותר.

יום טוב חברים, בוקר טוב

אני צריך להיות מאושר מכל מה שיש

ג`וני ירושלים 


אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב