אמא ואבא היקרים,

לפני חמש שנים, ממש בתקופה זו ראיתם אותי גוסס מולכם, ראיתם אותי דועך כמו פרח שקמל. ראיתם אותי דועך ובעצם נגמר לכם מול העיניים והאמת הייתם אובדי עצות בדיוק כמוני לאחר שלא היה רופא שלא ביקרתי, לא מרפאה שלא הייתי בה ולאף אחד לא היה את הדרך לעזור לי ולמצוא מה יש לי.

עודדתם אותי אז ללכת לעוד רופא, לעוד דבר, תמכתם ובעצם הייתם יד ימיני בכל מה שהייתי צריך. פשוט כך. אבל האמת שכל הזמן ניסיתי להסתיר מכם כמה קשה לי והיה לי הרבה יותר קשה ממה שאפילו חשבתי שאתם יודעים. השיעול הטורדני, ההרגשה הרעה, קוצר הנשימה, החוסר יכולת ללכת ועוד מלא דברים גרמו לי לאבד את הרצון לחיות ובעצם להרגיש כאחד שנשארו לו ימים ספורים ורוצה למות.

לא ידעתי שכאשר ירדתי הביתה עקבתם אחרי דרך החלון וראיתם את אשר עובר עלי, לא ידעתי שבעצם אתם יותר דואגים אפילו ממה שאני חושב שדואגים ולא ידעתי שמה שחשבתי שהסתרתי חלק לפחות היה נגלה לעיניים שלכם ועקבתם בדאגה.

לא אשכח את היום שבו באת אלי אמא ואמרת לי שמאותו יום נגמרה הזכות שלי לקבוע לאיזה רופא אני הולך ומאותו רגע ההחלטה תהיה שלך. הסכמתי לכל דבר כי פשוט כבר לא היו לי את הכוחות לחיות, לא היה לי כוח לכלום, אם את כבר נהגת באוטו שלקחת אותי לרופא שאת הוצאת עליו הון עתק שיראה אותי בזמן אמת, ולי לא היה כוח אפילו ללכת אבל הלכתי איתך, לא רציתי להיכנס, כי אמרתי שהכל אבוד ואת לא ויתרת לי ולקחת אותי. הבאת אותי לרופא שאמר לי שיש לי 48 שעות עוד להיות בבית ואם שום דבר לא משתנה, כן, את לוקחת אותי לבית החולים.

הלכתי הביתה, שום דבר לא השתנה, את זוכרת, והגסיסה רק המשיכה וצברה תאוצה.

ואז הגיע יום חמישי 7 ביוני שנת 2001 שעות הבוקר, אני שוכב על הספה אצלכם בסלון לאחר שבאתי אליכם מהדירה הקטנה שלי, בקושי נושם, אפאטי בצורה טוטאלית ונשכב ונרדם על הספה מתעורר, משתעל ובעצם מרגיש שזה השעות האחרונות בחיי. אבא הגיע אחרי שעה לשם, את הרגשת לא טוב ולכן היה לך קשה להתווכח איתי ואבא ארז מספר חפצים ואמר, הולכים לבית חולים. התחננתי אליו ואמרתי לו שייתן לי למות בשקט בבית, אני רוצה למות בבית והוא אמר לי שכח מזה, הולכים לבית חולים. לא רציתי אבל אתם לא שאלתם אותי, לא היה לי את הכוח להתווכח איתכם ואבא הזמין מונית ונסענו לבית החולים. בבית החולים הגענו למיון, התקבלתי שם ואז התחיל "רחש, בחש, מהומה" שהגיעו כל מיני רופאים, אחיות, אינפוזיות, לקחו דמים, חמצן ובעצם הרגשתי כאילו זהו, הכל נגמר,

הפרצופים חמורי הסבר של הרופאים נתנו לי להבין שמשהו לא טוב קורה. ומכאן התחיל הבלאגן, שמאותו הרגע לא את ולא אבא לא עזבתם אותי לשנייה. בלילה לאחר ששמו אותי במחלקה מבודדת, רק אני בחדר ענק של מחלקה בקומה אחרת של בית החולים שלא יהיה בלאגן מסביבי התחננתי לאבא שיילך הביתה לנוח, כל הלילה אחיות ורופאים רצו אלי, שמו 3 אינפוזיות כל הזמן ובעצם מה לא, כל הזמן רק הצוות הסתובב סביבי. איש מהצוות הרפואי לא נח לרגע ולא מש ממיטתי, כאילו שאין לי עוד הרבה לחיות.

למחרת כבר באתם ביחד, את ואבא, לא זזתם ממני לשניה, גם האח וגם האחות הגיעו, לא ידעתי אז שבעצם אמרו לכם שאולי לא אצא עוד לעולם מבית החולים חי ואני בסכנת חיים מיידית, לא ידעתי את זה, לא היה לי מושג שזה מה שאמרו לכם הרופאים. אבל ידעתי כי המצב שלי לא טוב.

לאחר שעות מספר הורידו אותי בדחיפות לבדיקת סיטי, ומשם אחרי הבדיקה לא פחות ולא יותר העלו אותי לטיפול נמרץ, לא קל היה הדבר, אפילו מסובך. לא זזתם ממני, לא לשנייה אפילו, כל הזמן הייתם לידי, החזקתם את ידי כל הזמן ותמכתם והאמת לא ידעתי שאתם יודעים שייתכן שאתם הולכים לאבד את הבן שלכם.

איש לא ידע מה יש לי,

כל הלילה הזה, של יום שישי היו דיונים עם הרופא שהיה חרדי שדיבר בטלפון כל השבת, התקשר בשבת לשאול בשלומי למרות קדושת השבת ובמוצאי שבת בא לעשות את הבדיקה הקשה שתוכל לומר מה יש לי אולי. הוא הציע שיעשה את זה וזה יהיה שרות פרטי ואתם אמרתם שאין בעיה שאתם מוכנים ושום סכום לא יעצור את הבדיקה שהוא יעשה ואז הוצאתם אלפי שקלים למען זה שהוא יעשה את הבדיקה, בכלל בלי לחשוב לשנייה, ורק שאולי יימצא מה יש לי.

כל הלילה הייתם איתי, כל הבדיקה לאחר שהתעלפתי ובעצם לא זזתם ממני לשנייה.

לאחר יום כבר היו תוצאות של הבדיקה, אמרו מה יש לי, קראו לזה PCP והאמת לנו זה לא אמר כלום, לרופאים זה אמר הכל, יש לג`וני איידס.

הטיפול בי בטיפול הנמרץ היה מסור ונאמן, כן, לא זזתם ממני לא שם, לא בזמן שהורידו אותי למחלקה אחר כך וגם כאשר הגיע רגע האמת שהרופא רצה להוציא אותי מבית החולים ואמר שאני זקוק להשגחה מלאה וטיפול אנטיביוטי של 10 גרם אנטיביוטיקה קשה ועוד מלא תרופות הסכמת אמא לקחת אותי תחת כנפך אלייך הביתה ולתת את כל כולך למעני. פשוט כך.

לקחתם אותי אליכם הביתה, כמו תינוק טיפלתם בי, ארוחות מפנקות, קצת להשמין אותי אחרי ירידה של 20 קילו, פינוקים, כמה שאפשר, סדר בתרופות והמון שיחות של מוטיבציה.

לא אשכח את אותו היום שבאת אלי, וששננו ידענו שבעצם יש לי משהו לא טוב שעוד לא אמרו לנו הרופאים מה הוא, אמרת לי את המשפט שיהיה חרוט בליבי כל החיים שלי:

"לא משנה מה יש לך, אנחנו איתך נהיה עד הסוף".

כן, זה המשפט שבעצם בליבי חיכיתי כל הזמן, חיכיתי לו שיתן לי את האומץ לדעת איך אני ממשיך קדימה, שאתם לא תנטשו אותי ובעצם תעזרו לי להתמודד.

מאותו הרגע כבר לא רציתי למות יותר, רציתי לדעת את האמת ולהתחיל להתמודד איתה. כן, ידעתי שאתם תהיו איתי כל הזמן ולא תעזבו אותי לרגע וגם אם זה קשה לכם.

הלכת איתי ביום ההוא, 2 באוגוסט 2001 להדסה, לרופא, לשמוע את בשורת האיוב האיומה, כן, שמעת איתי שיש לי איידס, הקשבת לרופא גם בשבילי כי אני הייתי אדיש לחלוטין, שאלת שאלות, ובעצם עשית הכל בשבילי, קיבלת הנחיות וחזרנו הביתה. לא נטשת אותי גם אז, חיבקת אותי, חיזקת אותי ונתת לי המון כוחות שלא יודע מאיפה הם הגיעו.

אבא היה בבית, סיפרנו לו והוא חיבק אותי, קראת לאח וסיפרנו לו וצילצלנו לאחות וסיפרנו לה, בהסכמה כמובן שלי, וישבנו ושוחחנו בסלון קצת ואחר כך נתתם לי קצת לשבת עם עצמי לבד.

לא ידעתי שבחדרי חדרים את והאח שלי דיברתם בניכם ואמרתם שאתם הולכים להביא את האחיינים שלי שיתנו לי מנת אהבה.

פתאום צלצול בדלת, אולי שלוש שעות אחרי בשורת האיוב, ואז הם רצו אלי, קפצו עלי, חיבקו אותי ונתנו לי את ההרגשה שאף אחד מבני המשפחה שלי לא ינטוש ואתי וכולם יחבקו אותי וימשיכו לאהוב אותי גם אם קיבלתי את הדבר הכי נורא בעולם.

גם האחות התקשרה ושוחחנו המון והיא הגיע למחרת ומאותו רגע לא עזבה אותי לשנייה ובעצם כולכם עטפתם אותי בחיבוק ענק של אהבה.

לא החסרתם ממני דבר ולא חצי דבר, רק עזרה וחום, תמיכה ואהבה ענקית שבעצם מאז היא רק גדלה ומתפתחת. לא החסרתם ממני חיבוק ולא החסרתם ממני שום דבר, בכל דבר תמכתם ועזרתם, בכל דבר שהייתי צריך עזרה מצאתם את הפתרון היצירתי וגם אם לפעמים בליבכם זה כאב והיה לכם קשה, לי לא הראתם את זה שקשה לכם, ידעתי שקשה לכם לקבל את הכל, את האיידס, את זה שאני הומו, את הכל כחבילה אחת ענקית שלא כל הורה מסוגל לקבל כזה חבילה.

כן אמא ואבא היקרים, אין הורים כמוכם ואין כאלה שעוזרים ותומכים ברגעים כאלה. אין כמוכם בעולם.

אני עכשיו שאני כותב את זה צמרמורות עוברות בגוף שלי וגלים גלים הצמרמורות עוברות אבל אני חייב לומר היום כי רק בזכותכם אני היום חי.

אם באותה השנייה שראיתם שגססתי לא הייתם לוקחים אותי לרופא ההוא, סביר להניח שהייתם באים לבקר אותי היום ליד סבא וסבתא איפה שהוא בהר המנוחות

אם לא היית אומרת לי את משפט המחץ שאתם איתי כל הזמן ולא תעזבו אותי ולא משנה מה יש לי סביר להניח שאני הייתי גומר את עצמי לבד כי אני לא הייתי מוכן להתמודד עם זה לבד ואז שלא ידעתי כלום ופחדתי שהעולם עומד בפני חורבן הרצון למות היה הדבר הבסיסי בחיי, אם לא הייתם אומרים את זה, סביר להניח שהייתם שמים פרחים עלי ואולי אבן לזיכרון.

כן אמא, כן אבא, אני חייב לכם את חיי, בזכותכם אני חי ובזכות התמיכה שלכם היום הגעתי למה שהגעתי כי רק אתם אלה שנותנים לי את הכוח והרצון לחיות, את החשק לחיות ולהתמודד עם הכל ובעצם לשים את האיידס היום כדבר משני שהוא לא מרכז החיים ולתת לחיים להיות מרכז החיים שלי.

הכל בזכותכם, לכם אני חייב את זה.

תודה

 

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב