לכל איש אין שם, כן, כך מסתכלים על האנשים החיים עם איידס. לכל איש אין שם כי אם יהיה לו שם סביר להניח שבחברה כמו שלנו ועוד רבות כמוה לא יהיו לו חברים, לא תהיה לו משפחה ולא תהיה לו אהבה. לכל איש אין שם, לכל איש אין פנים, כן לכל נשא כמעט אין שם ולכל נשא אין פנים.

עצוב, כואב כי בניגוד לכל המחלות בעולם אדם שחי עם איידס הוא אדם בלי פנים, בלי שם, אולי עם כינוי אבל תמיד אדם חסוי. אדם שחי טוב אולי אפילו אבל תמיד תחת מעטה של חשאיות ופחד מחשיפה.

ולמה אני לפחות יכול להגיד שאני מפחד, והאמת שאני מסתכל מסביב כל מי שסיפרתי לו קיבל את זה באופן מדהים, למה אני מפחד לספר, כי אני לא יכול לדעת מה תהיה התגבה של אלה שאספר להם ובעצם בכך שאני לא מספר אני מגן על עצמי מפני דברים שעלולים לקרות אבל לא בהכרח חייבים להיות שיקרו.

כשסיפרתי לאנשים ובראשון לחבר הכי טוב שלי על האיידס, בניתי חומת מגננה שלקח לי להכין אותה חודשיים שלמים, איך אני הולך לספר לאדם הראשון שאני מכיר על עצם נשאותי, הייתי בטוח שהוא ינדה אותי, יזרוק אתי מכל המדרגות, לא ירצה לדבר איתי אבל בסוף, באות יום שבאתי אליו וסיפרתי לו על האיידס הוא אמר לי, אני יודע, אבל לא רציתי לשאול אותך, חיכיתי שזה יבוא מצידך שתספר לי, הוא אמר לי שהוא תאר שזה איידס, לא היה לו תימוכין אבל ידע. הוא לא נטש אותי, הוא חיבק, קיבל ואהב ומאות והרגע הפך להיות שותף סוד אמיתי, חבר יותר טוב ממה שעוד היה קודם ובעצם שותף מלא למחלה שלי.

לא אחד ולא שניים בחרתי לספר להם אבל לא לכולם, ולמה לא לכולם כי הגעתי למסקנה שאני לא יודע מה תהיה התגובה של האנשים. בחרתי למי לספר ולמי לא אבל שאני מסתכל על זה היום אני אמר כמה זה עצב שאני לא יכול לספר לכולם, וזאת, כי אני לא מודע לרמת הסיכון העצמי שזה יכול לגרום לי, אין פה משהו שהוא קריטי אבל הפחד שלי שהוא יגרום לי כזה מפח נפש עצמי וחורבן עצמי כך שלי זה יהיה קשה מאד. לא איכפת לי מאות אדם אבל איכפת לי מעצמי ומהנזק העצמי שזה יגרום לי ולכן אני בוחר לא לספר לאותם אנשים, כי אני רוצה להגן על עצמי, על הנפש שלי ולכן, חוסר הסיפור הזה הוא מגנה שלפעמים לבסוף תסתבר כחסרת כל שחר אבל בתוך תוכי אני לא יכול לדעת מה תהיה התגובה באותה השניה.

סתם לדוגמה, יש לי ידידה מאד טובה, שלקח לי המון זמן לספר לה שאני הומו וזאת לאחר שפעם שישבנו באיזה שהיא סיטואציה היא לגלגה על הומואים, החלטתי יום אחד שלא מעניין אותי כלום, הזמנתי אותה לקפה בקניון, ישבנו ואז זרקתי לה את הפצצה – אני הומו, קיבלתי חיבוק חזק, שוחחנו על כל העולם ועוד קצת והבדיחה הכי גדולה שיום אחד הייתה תוכנית על הומואים חתיכים בטלוויזיה היא התקשרה אלי ואמרה – מהר, מהר תפתח את הטלוויזיה בערוץ כזה וכזה ותסתכל, פתחתי ובאמת היו שם מיטב בחורי ישראל בהופעה. יותר מזה, את בן הזוג שלי שרציתי שמישהו יכיר אותו ראשון בחרתי בה שהיא תהיה המבחן שלי, הבאתי אותו אליה, ראיתי את התגובות וזה עזר לי לגבש את עצמי. כן, פשוט כך ויש לציין כי היא התאהבה בו ממבט ראשון וקיבלה אותו בצורה מדהימה ביותר

אבל......

שזה מגיע לאיידס, היא לא יודעת כלום, לא סיפרתי לה כלום כי אני לא יודע איך היא תגיב. פשוט כך, אני מפחד שזה יהרוס את כל הידידות ולכן בחרתי שפה, היא לא תדע כלום ובעצם זה יישאר בשלב זה הסוד הכמוס שלי עד שיום אחד תשתנה ההרגשה שלי.

החלום שלי שיום אחד יקראו לי כבר בשמי האמיתי, החלום שלי שיהיה לי שם, שתהיה לי תמונה, שיהיה אדם שעומד מאחורי המיזם הזה ושמו "לחיות עם איידס" אבל לצערי בחברה שלנו, ישראל שנת 2006 אני לא רואה שדבר כזה יכול לקרות, לא רואה שייחשפו הפנים, לא רואה שיהיה לי שם בטח לא תמונה ולצערי בימנו אנו בניגוד לכולם, לכל חולי המחלות האחרות, לנו לא יהיה שם, לנו לא יהיו פנים.

שאני מסתכל בשבעות האחרונים בתכניות התרומות שנערכות, לכל מיני סוגים של חולים, מוגבלויות, מסכנים כאלה או אחרים, שמחבקים אותם, אוהבים אותם, מראיינים אותם, מדברים אליהם בשמם האמיתי, בפרצופם האמיתי, שמקרין המון סימפטיה ורגש אני מסתכל ואומר לעצמי, למה איידס הוא לא שוה ערך לכל המחלות האלה, למה איידס הוא שונה.

אני מבטיח לכם חברים שאם גם תסתכלו על הפנים שלי או של חברים שלי הנשאים תאמינו לי תגלו המון סימפטיה והערצה, תגלו המון רגישות  ושלא ניתן לתאר במילים, כמו בדיוק חולה הסרטן, חולה המחלה האחרת שזוכה לשם, לתמונה, לאהבה לחיבוק ולחמלה.

אבל אנחנו הנשאים שכל אחד מאיתנו קיבל את האיידס בדרך שלו, ובטוח שאיש לא מבחירה או רצון כמו שגם חולה הסרטן לא, אולי חלקנו לא היה זהיר מספיק אבל זה עדין לא אומר שאין לנו זכות לחיות.

יש לנו זכות לחיות גם אם עשינו טעויות כולם בחיים טועים, אין אדם שלא טועה ואדם שלא טועה הוא לא בן אדם.

מי יתן ויום אחד המשפט הזה ישתנה ובמקום "לכל איש אין שם" נוכל להגיד שיום אחד אחרי שננפץ ת הסטיגמה של האיידס נוכל לומר "לכל איש יש שם, לכל איש יש תמונה" ובעצם נוכל לזכות ולהיות שווים בין כל החולים ולא שונים מכל החולים.

יש לנו מחלה שאמנם היום נחשבת למחלה כרונית אבל היא קשה ורעה, יש לנו מחלה זוועתית ואנחנו בני אדם אל מגיע גם לנו שמישהו בעולם הגדול יתפקח וישנה את הפאזה בראש ויבין שאנחנו לא מצורעים (וגם אם היינו מצורעים אנחנו בני אדם), אנחנו לא יכולים להזיק לאיש ובעצם אנחנו כולנו שווים.

כן, מתי ? מתי זה יקרה היום שבו כבר אפסיק לקרוא לעצמי ג`וני ותדעו את שמי המלא.

כן, מתי ? מתי יקרה היום שבו אוכל לשים תמונה שלי ולומר, זה אני, בכבודי ובעצמי.

כן, מתי ? מתי זה יקרה שלהתראיין לתקשורת אוכל עם תמנוה ועם צבע  ועם קול נורמלי ושכולם יראו שזה אני.

כן, זה אולי יקרה בעוד שניים שלושה גלגולים שלי אבל בטח לא בעולם הזה.

אני יודע שיש כאלה שגידו לי, תקום, תיחשף זה חשוב, ואני אומר, לא גרום לעצמי נזקים שאחר כך אבכה עליהם כמו שנשאים שנחשפו מכים היום על חטא. זה מיותר, זה דבילי, זה טיפשי, וחבל על הדבר.

אני לא אחזור על הטעויות שעשו נשאים אחרים שהיום משלמים על זה ביוקר וגם אם עשו שרות לקהילת הנשאים, זה לא שווה את זה וזה לא ראוי לעשות את זה כי אני בימנו אלה חייב להגן על עצמי מפני כולם כי איש לא יעשה את זה עבורי.

לכל איש אין שם וגם לי אין, יש לי כינוי וזה ימשיך להיות כך לדעתי עד יומי האחרון, אולי.

ג`וני ירושלים, שנת 2006

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב