בעיה ? אולי ? אולי לא.

מוזר נורא. פעם לפני שחליתי הייתי הפחדן הגדול ביותר עלי אדמות. כל דבר הלחיץ אותי והפחיד אותי. היום – אין שום דבר (כמעט) בעולם שיכול להפחיד אותי. מוזר אבל ככה אני מרגיש.

אתן לכם דוגמה רק מהימים האחרונים: הרכב שלי התקלקל – אבל ברמה של לחזור לימי האוטובוסים, כן, לנסוע באוטובוס. בשבילי כירושלמי לנסוע באוטובוס זה היה כמו משחק החיים כמו שאומרים – להיות או לא להיות. כן, הפחד מהפיצוצים, הפחד מהפיגועים, הפחד למות היה הדבר שהוביל אותי עד כדי כך שגם שנסעתי ברכב שלי, הייתי בוחר נתיבים שיש בהם התחככות מינימאלית עם אוטובוסים, קרי, לא להיות קרוב לאוטובוסים יותר מידי. שהייתי עומד בכביש, פקק מסוים ליד אוטובוס ובטח שניים הייתי מתחיל להיות היסטרי ברמה מטורפת עד שלא נפרדתי מהם ולו בגלל הפחד – מה יקרה לי אם הם יתפוצצו.

היום לעומת זאת, אני ללא רכב לצערי, חזרתי לימי האוטובוסים, כן, לעבודה, חזרה, תל-אביב, ירושלים, מה לא והכל, כן הכל באוטובוסים. לא מפחד, לא חושש, לא נרתע אפילו, בראש של שקט נפשי ניגש לתחנת האוטובוס, מסתובב בעיר בדרך לתחנת האוטובוס ובעצם בלי שום פחד מכלום, הפחד נעלם ואיננו, לא קיים, פחד שעד לפני שחליתי הוא היה פחד ברמה לא סתם, ברמה של היסטריה.

זו המחשה קטנה אחת אבל בעצם המחלה הזו שינתה לי קו אחד מאד מהותי, טוב או לא טוב אני לא יודע אבל היום אין מישהו או משהו שאני מפחד ממנו, שום דבר, כלום, לא חושש מכלום ובעצם לא מפחד מכלום. לא משנה אם זה בתנועה בכביש, בויכוח עם איש, אנשים, גופים או לא יודע מה, לא חושש מאיש, לא פוחד ללכת לדבר, לא פוחד אפילו להלחם על הצדק בדברים מסוימים – משום מה כלום.

פעם למשל אם מישהו היה אומר לי – ג`וני, צריך לדבר מול 5 אנשים, אני הייתי רועד מפחד מגמגם בזמן ההרצאה ובעצם היסטרי בצורה מדהימה – כן רק חמישה אנשים. לא מזמן עמדתי מול 150 איש באוניברסיטה גדולה בצפון, דיברתי על איידס ושום פחד, שוטף, רציף, עמדתי בפני שאלות קשות וגם לא נעימות ועניתי להם בלי שום פחד בלי שום חשש בכלל, לי זה נראה מוזר בעצם כי פעם לפני חמישה אנשים רעדתי כמו ויברטור בעוצמה מקסימאלית.

או למשל שהייתי בהרצאה מול בני נוער בכפר ויתקין ודיברתי לפני עשרות ילדים או לחילופין בבית ספר רוטברג ביום האיידס הייתי שם, עם שם נוסף, כן עם ג`וני ודיברתי, נשאלתי על ידי הצעירים שאלות קשות מאד, סיפרתי, והכל בלי שום חשש לדבר.

כן, זה בא בעוד מגוון של דברים בעשייה, במוכנות שלי להתמודד עם כלי התקשורת, מול כתבים, מול עורכים , מול שדרי רדיו וטלוויזיה ובחלקם עצבניים ולדוגמה דוביק מקפה טלעד תקע לי שאלה ביום שהתפוצץ הסיפור עם הרופא ושאל אותי ככה בהתקלה : אתה בעצם היית פצצה מתקתקת והייתי צריך להתמודד עם השאלה ועניתי לו כמו שצריך בשליפה מהמותן את התשובה בלי אפילו לגמגם. כן, כל הראיון אמנם בהצללה אבל החשש – הפחד – לא היו קיימים. וכך גם אצל מני פאר בתוכנית הבוקר, כך בראיון על הנדר של ערוץ 3 ובעצם בשיחות שרואיינתי ברדיו ברשת ב` מספר פעמים, ברדיו מעלה אדומים, ברדיו אילת ואני כבר לא זוכר איפה עוד פשוט זרמתי כמו דג במים מה שהיה פחד שאם הייתי רק רואה שדרן או חושב שמישהו ירצה לראיין אותי אני כבר הייתי מסתגר בבונקר אטום.

כן, הכל נגמר, לא מפחד מכלום, לא חושש, אין פחד מוכן לכל דבר וגם לגרוע מכל, מוכן לקבל כל גזרה שתבוא משמיים ואדע כי זה מה שצריך לקרות לי. או לחילופין  אדע יותר טוב להתמודד עם דברים בזכות זה.

כן חברים. לפעמים זה מפחיד אותי שאני לא מפחד, כן מוזר, אבל זה מפחיד אותי שאני לא חושש מכלום זה מפחיד אותי שאין לי ממי או ממה לחשוש ובעצם כלום – אני לא מפחד.

מה עושים עם זה ?

לא יודע, לא יודע איך להמשיך עם זה אבל מצד אחד זה טוב ואפילו מצוין אבל מצד שני לפעמים שאני כן חושב על זה אני אגיד עכשיו משפט שיסיים אבל הוא מוזר

אני מפחד מזה שאני לא מפחד

ג`וני


אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב