מעשה שהיה כך היה.

בעת שאושפזתי בבית החולים והייתי עם 3 אינפוזיות, חמצן, לא יכול ללכת בקושי יותר משני צעדים ברצף, ידיים רועדות, אבל הראש, כן הראש לא הפסיק לחשוב ולעבוד.

במשך כל הימים באו כל מיני רופאים שחקרו אותי על נטיותי המיניות ואני כמובן כארוניסט (אז הייתי כזה) התחמקתי בדרכים עלקלות מכל שאלה שנשאלתי בדרכים שהאמת היום לא יודע איך עשיתי זאת.

כל בדיקת דם שלקחו ממני ביקשתי לדעת מה לוקחים ממני כי חשדתי מאד שיקחו ממני ללא רשותי דם ויעשו לי בדיקת איידס.
כל זה כבר היה שהייתי חזרה במחלקה ולאחר שגילו שיש לי PCP.

יום אחד בצהרי היום, הגיע רופא חמוד, יפה תואר, בילבל את המוח שלי לרגע ותוך כדי זה שאב מידי דם ו.....נעלם.

לאחר כחצי שעה הגיעה משלחת של הרופאים לביקור רופאים ואז לרגע קרה משהו שאני לא מבין עד היום מהיכן היו לי את הכוחות לעשות.

הפכתי פתאום מאדם להיות מפלצת יורקת אש עם מספר ראשים, מתפתלת וזועקת.

הם עוד לא פתחו את הפה שלהם ואז באתי עליהם ביציאה:
"באיזה רשות לקחתם לי דם לבדיקת איידס"

הרופאים היו המומים. לא ידעו מה לעשות, לא ידעו איך להגיב, פשוט משותקים. הם התחילו להתבלבל ואז ביקשו סליחה ויצאו לרגע מהחדר להתייעץ.

הם חזרו ואמרו, כן אכן לקחנו לך בדיקת איידס. אמרתי להם אז תשברו את המבחנה עכשיו, לקחתם דם בלי רשות ואתם הולכים לעשות בדיקה כזו ללא רשותי ואני לא מוכן.

מאמר מוסגר:
לא רציתי לדעת כלום, לא רציתי לדעת אם אני נשא והתסמכתי על בדיקת איידס שנעשתה לי שנה וחצי בערך קודם בה לדברי הרופא הייתי בריא
(על זה בכלל....יש לי סיפור אחר לספר בבוא היום כיותר לי הדבר)

ביקשתי מהם חד משמעית - תשברו את המבחנה. הם אמרו שלי שהבדיקה חשובה ואמרתי להם שזה ממש לא מעניין אותי ואין לי חשק ורצון לדעת אם יש לי איידס או לא. אמרתי להם עכשיו תשברו אותה וזהו, אין לכם את הזכות לעשות זאת.

אין לי מושג מאיפה הכוחות שהיו לי.

הם יצאו שוב והפעם ניסו למצוא את המנוחה והנחלה אצל ההורים שלי שישבו במסדרון בזמן ביקור הרופאים.

ההורים שלי אמרו להם: "מה שג´וני אומר זה מה שיהיה ותכבדו את בקשתו"
הם יותר מזה אמרו שהם לא מתערבים בעניינים שלי ואם אני לא רוצה אז זה זכותי המלאה ואני מספיק בוגר על מנת להחליט.

הם חזרו שוב פעם וניסול לשחק מול ליבי אבל ממש ללא הצלחה.

שוב יצאו,

אחרי מספר דקות חזרו עם הצעה. הרופא שלי ד"ר מוזם הציע כי הוא יעשה את הבדיקה אבל לא יתן אותה לבית החולים וזה לא יירשם בתיק הרפואי.
הוא התחייב לא להעביר את התשובות לאיש והכל יהיה רק אצלו בלבד.
אמרתי לו שאני רוצה את זה בכתוב.

תבינו, אני עם אינפוזיות בקושי נושם, חמצן ונלחם את מלחמת חיי.

הרופא רשם זאת בתיק הרפואי וחתם ואני גם חתמתי וכך הסתיים הסיפור.

מבית החולים השתחררתי אחרי שבועיים שבמכתב השחרור היה רשום:

יש לבדוק חשד לאיידס. למרות שבתת המודע הכל היה ברור.

הרופא ואני סיכמנו שאני ארצה לדעת את התוצאה האמיתית אני אבוא אליו ואבקש.

לקח לי בערך חודשיים להחליט את ההחלטה שאני רוצה את התשובה.
כל הזמן ביקורים אצל הרופא, בדיקות, מעקב וידעתי שאם הוא יהיה היסטרי מזה הוא כבר ימצא את הדרך לגרום לי לקבל את התשובה.

הרעיון המרכזי שלי היה:
לקחת את הזמן הנתון מהרגע שיצאתי מבית החולים ועד היום שאחליט לקבל את התשובה להפרד מכל החברים וכל האנשים שאני מכיר ואז, יום לפני שאני מקבל את התשובה לשים קץ לחיי בשתיית כדורים או קפיצה ממקום גבוה.
זה הייתה התוכנית.

חזרתי הביתה והייתי בעצם בהשגחה של אמא שלי מאז, טיפול מסור ואוהב
ויום אחד בתוך כדי ארוחת בוקר אמא שלי אמרה לי:
לא משנה מה יש לך אנחנו איתך עד הסוף ונתמוך בך בלי שום קשר למה שיש לך ואל תדאג.

הדבר הזה האיר את האור לראשונה ולקבל את האומץ, צריך ללכת מתישהו לקבל את התשובה.

השבועות נוקפים, כל שבוע בדיקה במרפאת בית החולים, כל שבוע הרופא רואה אותי ואז שבוע אחד לקראת סוף יולי (להסבירכם שיצאתי מבית החולים באמצע יוני) ואז אמרתי לרופא, שבביקור הבא אני רוצה לשמוע את התשובה והאבחנה.

הגעתי ליום הז, כמו שהבנתם, לא קפצתי משום גג.

הייתי אמנם אפאטי מאד אבל טיפה אופטימי.

עלינו לקומה שמינית וחיכינו לרופא בחדרו.

הוא הגיע, חלוק לבן, זקנקן התייש שלו בהק באור והוא נכנס בסבר פנים חתומות והתיישב על הכסא והחל לדבר.

כמו שאתם מבינים התשובות לא טובות, וככה וככה. הוא המשיך את השיחה אולי שעתיים, הסביר לי כל פרט ופרט, הסביר מה מצבי, מה מעכשיו קורה ובעצם איך החיים שלי הופכים להיות מכאן והלאה.

אני כמעט ולא דיברתי, אמא דיברה בעיקר, אני הייתי קצת בהלם אבל אולי סתם אדיש ואפאטי.

לאחר מכן הכניס את העובדת הסוציאלית אסטל והאחות הראשית מישל שקיבלו אותי בחום וחיבוק חם ובעצם, מאז הרגשתי שיש לי שם בית חם ואוהב.

חסרתי הביתה, המום, אבל רגוע יחסית וכל השאר בסיפורים האחרים.

יש לציין דבר חשוב:
הייתי בטוח שבאותו יום אבכה , ירדו דמעות שיוכלו למלא את הכינרת ועוד ישרא קצת להציף את ים המלח אבל לא אז ובעצם עד היום לא הצלחתי עוד להוציא יותר מדמעה קטנה בעיין ובעצם אפשר לומר שמאז עוד לא הצלחתי לעשות את הדבר שאני חושב נורא רציתי לעשות ולא יצא לי לעשות

לבכות

ג´וני

אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב