1. שבועות 

את ערב החג ביליתי עם משפחתי. ארוחת החג התקיימה אצל אחי הגדול. בדרך כלל אני משתדל לפגוש בו כמה שפחות, ובעקרון אני מתאמץ לא להגיע כשיותר משניים שלושה מקרובי משפחתי מתכנסים יחד, אבל הפעם אימא שלי התקשרה לנרי וביקשה מאוד שהוא ילחץ עלי כי כולם שואלים מה איתי ולא נעים לה מהמשפחה.

אתם לא רוצים לדעת איזה מכבש לחצים נרי הפעיל עלי, די בכך אם אגיד שהוא נחל הצלחה ואני התייצבתי לבוש במחלצות בפתח ביתו המרווח של אחי הגדול המכונה החיה (כינוי שבא לו בצדק בגלל נתוניו הפיזיים המצטרפים בשלמות הרמונית לאופיו החייתי).

האדם היחיד שבאמת שמחתי לפגוש היה אחייני הצעיר - בנו הבכור של אחי. ילד בן עשר שמאוד מאוד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא שמנמן, ביישן קצת, תולעת ספרים, חובב מדע בדיוני, משחקי מבוכים ודרקונים, מתעב מתמטיקה ופוחד מאביו האימתני בדיוק כשם שאני פחדתי ממנו כשהייתי בגילו.

הביקור לא היה כל כך מוצלח. לאבא שלי היה מצב רוח רע מאוד וכל זמן הארוחה הוא הציק לי למה אני עובד בעבודה עלובה כזו ולא מנצל את הפוטנציאל שלי והולך לעשות תואר כדי שאוכל להרוויח יותר כסף.

ניסיתי להסביר לו שגם אם היה לי די זמן וכסף ללמוד הייתי לומד משהו שירחיב את השכלתי ולא מבזבז את מעט החיים שהוקצבו לי על ניסיון להתעשר, ובכלל, אני מתעניין בדברים אחרים מאשר תארים ודיפלומות שאפשר לתלות על הקיר.

אמרתי סתם דברים אחרים ולא פירטתי ועל הכתיבה לא סיפרתי לו. הוא לא היה מבין והסיפורים שלי היו מגעילים אותו – אולי בצדק.

אבא לא אהב את התשובה המתחמקת שלי והמשיך להיות נרגן ולהציק. בסוף הבנתי שחלק מהבעיה נובע מכך שהוא פשוט לא שומע אותי טוב - גם כי היה שם רועש מאוד (המון ילדים צרחניים, מבוגרים קשקשנים ומוזיקה רועמת), וגם כי כנראה שתהליך ההידרדרות של השמיעה שלו שהחל עוד מזמן התקדם מאוד לאחרונה. כנראה שבגלל זה הוא היה כעוס ועצבני וכרגיל פנה אלי לפרוק את הלחצים. במשך שנים הייתי מוצא נוח להוצאת כעסים וזה לא השתנה עד היום.

בסוף אימא שמה לב מה קורה וחילצה אותי מידיו. היא הסכימה איתי שהוא כועס בעיקר כי הוא לא שומע טוב, וגם כי הוא נורא מודאג בגללי, ואמרה לי שוב שרזיתי - שמעתי את זה בערך חמישים פעם תוך שעתיים - וביקשה ממני ללכת לראות מה עושים הבנים בחדר המחשב.

אחי הפך את הממ"ד לחדר מחשב מצויד כראוי ואני מצאתי שם את אחייני יושב ליד צעיר לא מוכר לי שנכנה אותו פה שין. שין התברר כקרוב של גיסתי - בחור נאה ושחום בן שש עשרה בערך - ששמח שמחה גדולה על בואי וטרח להראות לי את שמחתו באותות ובמופתים.

מהר מאוד התבררו לי מספר עובדות - שין הומו, שין רוצה סקס, שין יודע שגם אני הומו, שין מתכנן לבצע בי את זממו למרות שאני מבוגר ממנו בעשר שנים.

במשך הדקות המעטות שלקח לאחייני הצעיר ללכת למזנון ולהביא לנו שתייה ועוגות הוא הצליח להבהיר לי את כל העובדות הללו בצורה ברורה מאוד, ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שאני נשא איידס. מסתבר שהוא כבר ידע את זה קודם וידע גם שיש לי חבר שאני חי איתו. כל פרט על חיי נודע לו דרך הרכילות המשפחתית וזו הסיבה שהוא הטריח את עצמו מלכתחילה לבקר את הדודה.

איזה מזל שהאחיין שלי, שיהיה לי בריא, התפרץ פנימה נושא צלחת עמוסה כל טוב ולא היה עלי לענות להצעות המביכות של הילד חסר הבושה הזה – אני לא זוכר את עצמי נועז כל כך בגיל שש עשרה, חרמן כן, אבל בטח שלא כל כך אמיץ.

כמה דקות אחר כך נרי התקשר והודיע לי שהוא למטה עם האוטו ומתי אני מגיע.

סך הכל הייתי שם שעתיים וחשבתי שיש לי עוד שעתיים לפחות עד שהוא יבוא לאסוף אותי, אבל כנראה שהוא שוב הסתכסך עם מישהו מהמשפחה שלו (גם הוא בילה כמוני את ערב החג בחיק משפחתו זולל עוגות גבינה ומתעדכן ברכילות משפחתית) והקדים לעזוב.

"אני חייב ללכת." אמרתי לצעירים המאוכזבים, ואחרי סיבוב חפוז של היפרדויות מכל הדודים והדודות (אחרי שנישקתי את אימא וסבתא קיבלתי לתדהמתי חיבוק ונשיקה גם מאבא), דהרתי החוצה. רק כשהגעתי לרכב הבחנתי ששין רץ אחרי. אם נרי היה יושב כמו שצריך מאחורי ההגה היינו יכולים להסתלק מיד, אבל לא! הוא היה חייב לצאת מהרכב ולשבת על הספסל עם סיגריה.

התיישבתי לצידו ועל כורחי הצגתי לפניו את שין שהתיישב מצידו השני וביקש גם הוא סיגריה.

נרי מדד אותו במבט נדהם ושאל את הילד בן כמה הוא, ומה אתם חושבים התינוק הזה ענה?

"אני מעל גיל ההסכמה ואני מסכים."

נרי התחיל לחייך ולא מחה כשלקחתי ממנו את הסיגריה והשלכתי אותה לפח. כפי שידעתי הוא סירב בנימוס להצעה לעלות למעלה ולהגיד שלום בטענה שהיה לו מספיק ודי מקרובי משפחה לערב אחד, אבל מצד שני הוא גם לא מיהר כל כך להיכנס לרכב. שין החצוף וחסר הבושה מצא חן בעיניו מאוד, למעשה קל היה להבחין שהם שניהם מצאו חן אחד בעיני השני.

די מהר הודה שין בפנינו שהוא אמנם סקרן מאוד וחרמן מאוד, אבל אין לו שום ניסיון מעשי והוא קצת פוחד להרחיק לכת, ומחפש מישהו מנוסה ממנו שידריך אותו בתחום הזה.

למרות שנרי אמר לו מיד שאנחנו לא הכתובת הוא המשיך להציק ולחפור. "אז מה, אתם ממש גרים יחד וישנים יחד והכל?" שאל בלהיטות סקרנית.

"בעיקר והכל." התבדחה דעתו של נרי.

"אתם כאילו עושים זה לזה הכל במיטה?" הוא המשיך לחקור, "אני מתכוון לא רק מזמוזים ונשיקות אלא גם דברים כואבים?"

נרי החליף איתי מבט משועשע וקרץ לי. "שום דבר ממה שאנחנו עושים לא כואב לי, ולך שרגא?"

חייכתי אליו ושתקתי, נבוך מכדי לענות, אבל בדרך הביתה חשבתי הרבה על השאלה של שין הצעיר והלהוט והגעתי למסקנה שהיא לא טיפשית כמו שהיא נשמעת.

אחרי שמניתי בליבי את כל הדברים הכואבים שאנחנו כן עושים זה לזה בין הנשיקות והמזמוזים הגעתי למסקנה שטוב ששתקתי. הוא עוד צעיר, יש לו זמן לגלות את זה לבד.

הלומי אוכל ושתייה נרדמנו מהר מאוד ובבוקר קמנו רעננים ומלאי מרץ. שמחנו יחד שלמרות ההרגשה שהיום שבת זה רק יום שישי ומחר יש שוב שבת, ומרוב שמחה התחלנו להתנשק ולהתחבק ומשם העניינים התגלגלו כרגיל, ואז הרמתי במקרה את מבטי וגיליתי ששכחתי לנעול את הדלת כמו שאני עושה בדרך כלל, וצעיר רזה ובהיר שיער ועיניים עומד בפתח ובוהה בנו במבט מוקסם.

אם לא די בכך קלטתי שבן זוגי היקר שם לב לנוכחות הצופה הלא מוזמן הזה הרבה לפני והדבר לא הפריע לו כלל, נהפוך הוא!

למראה הזעזוע שעל פני הנער ששמו דניס (סשה הגדול הביא אותו לביקור והם ישנו יחד בחדר האורחים שלנו) פרח ונעלם ואני זינקתי ממקומי ונעלתי מיד את הדלת.

"אתה לא נורמאלי!" צעקתי על נרי, "למה לא אמרת לי שמישהו מסתכל עלינו?!"

במקום להיות נבוך נרי משך בכתפיו, גיחך וקרא לי פולנייה ביישנית.

הודעתי לו שכל החשק עבר לי ובמקום לחזור למיטה נכנסתי למקלחת - בחדר השינה שלנו יש מקלחת פרטית - הוא נכנס מיד אחרי, הצמיד אותי לקיר והתעקש שהוא חייב לגמור כי הוא חרמן רצח.

"זה שמישהו מסתכל עליך מזיין חרמן אותך?" התמרמרתי, "אתה ממש סוטה אבנר!"

הוא צחק, ביקש ממני להפסיק להתנהג כמו נקבה, ודי מהר הוכיח לי באותות ובמופתים שדי כיף להיות סוטה, ובכל זאת, מהיום אין מצב שאני לא נועל את הדלת לפני סקס.

2. משהו חשוב לשאול

בשבת כבר נמאס לנו לנוח והחלטנו לצאת לטייל ברחבי עמק יזרעאל שחוגג את פסטיבל הדבש והחלב או משהו כזה.

התארגנו בשלוש מכוניות, לקחנו שפע של אוכל ושתייה ויצאנו לדרך. עד שהגענו לעמק יזרעאל גילינו שיחד אתנו נודדים בדרכים עוד המוני בית ישראל על זקניהם טפם וג`יפהם.

היה חם נורא והיו זבובים ושמש. כל הרוסים בחבורתנו - רוב מוחץ - סבלו נורא והתמרמרו שאיך זה שהקיץ בקושי התחיל וכבר הכל יבש וצהוב? ומה זה החום הנוראי הזה? ולמה יש פה כל כך הרבה זבובים ובני אדם ופקקי תנועה? ואיזה מין מדינה זו בכלל?

לגבי החום והזבובים לא היה לנו מענה, אבל פקק התנועה נגרם בגלל קבוצה ענקית של אופנוענים שיצאה מחניון קניון אלונים שבצומת אלונים וחסמה זמנית את הדרך.

עוד ועוד אופנועים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים זרמו מהחניון אל הכביש, מרהיבי עין ביופיים. נרי הביט בהם פעור פה ואחוז קנאה וידעתי שהוא היה נותן המון כדי להיות רכוב גם הוא על סוס ברזל מהיר שכזה, דוהר בכביש כשהוא עוטה מעיל עור שחור משובץ ניטים, קסדה מבריקה על ראשו ואולי גם בחורה שופעת נלחצת אליו מאחור, ידיה כרוכות סביב מותניו, שדיה נמעכים אל גבו...

הבטתי איך עיניו מתערפלות בגעגועים למראה הרוכבים אל החופש ושאלתי את עצמי אם הוא באמת מדמיין לו את עצמו מצטרף אליהם על אופנוע שחור וכסוף? ואת מי הוא היה מרכיב מאחוריו, נצמד אליו בכוח ומחבק אותו?

ואז הנייד שלי צלצל ושין היה על הקו.

"מאיפה יש לך את המספר שלי?" נדהמתי. מסתבר שהוא שאל את הדודה שלו – גיסתי - והיא פשוט שאלה את אימא שלי שבתום לב נתנה לה את המספר שלי.

"תשמע שין," התחלתי לשאת נאום חינוכי רב טקט שבו אני מבהיר לו שהוא צעיר מידי ואני לא פנוי ולא מעוניין וגם נשא ו...

"אני יכול לדבר עם נרי." הוא ביקש בנחת, "יש לי משהו חשוב לשאול אותו."

נתתי לנרי את הנייד שלי. השיחה עם שין עניינה אותו כל כך עד שהוא הפסיק לבהות בגעגועים באחרוני האופנוענים, צחק מקרב לב, זרק את ראשו לאחור, תלתליו מקפצים בעליצות על עורפו, והסתובב בגבו אלי, התרחק ממני כדי שלא אשמע את דבריו ושוב געה בצחוק רם.

מתי הוא צחק ככה לאחרונה ממשהו שאני אמרתי?

אחרי שהם גמרו לדבר הוא השיב לי את הנייד וחייך במסתוריות כששאלתי מה הילד רצה.

"לא משנה, רצה לשאול אותי משהו שנראה לו חשוב." סתם ולא פירש.

אחרי שהפקק שיצרו האופנועים התפזר, חזרנו הביתה והלכנו להתרחץ ולנוח. כמובן שדבר ראשון אחרי המקלחת דהרתי למחשב שלי לבדוק מה חדש, ואז הוא התפוצץ פתאום והכל נעשה איום.

הוא צעק עלי שהצחוק שלו היה רק הצגה לשין שקורא לי הרבה זמן בבלוג ויודע עלינו יותר מידי דברים לטעמו של נרי.

פתאום נרי ששונא לקרוא ישר ממסך מחשב התעקש לעבור על כל הבלוג, כולל התגובות, (מה שהוא מעולם לא עשה קודם), התעכב על תגובות הזימה של פלא (מזל שאין אצלי קישור לבלוג הסודי שלו) וצרח שאני מופרע ומטורף ופתטי וזונת צומי ששופך את כל החיים שלו בבלוג ושאני עושה מעצמי קרקס להנאת כל מיני חסרי חיים מעוותים שמאוננים על הסיפורים שלי, ועוד המון מילים רעות ופוצעות שלא ידעתי מה לענות עליהן.

התשובה היחידה שלי הייתה למחוק הכל וזה מה שעשיתי. אמרתי לעצמי שהכל לטובה ושאני אחוש הקלה בלי המשא הכבד של הבלוג.

אפילו סיפרתי לקרם ולמשקיף שאני חש הקלה וככה עדיף, אבל זה לא היה נכון. לא הרגשתי הקלה, בדיוק הפוך - חשתי אבל, חשתי אומלל, חשתי כועס

לא יכולתי להניח לו לגעת בי מרוב שכעסתי עליו. במשך יום שלם אחר כך הרגשתי שדי, שאני והוא גמרנו.

הוא חזר ביום ראשון מאוחר בלילה, שתוי ומסכן. דברנו שוב על הבלוג והוא התנצל ואמר שלא התכוון לרוב הדברים שאמר וביקש שנתפייס. אמרתי שבטח, אין בעיות, הכל בסדר והלכתי שוב לילל במקלחת. בחום הזה מתקלחים כל שעה ככה שזה לא נראה חשוד שאני מבלה שם המון.

למחרת, מיד אחרי העבודה הוא ירד בצ`ק פוסט והלכנו לממה מיה. אכלנו אוכל נפלא שהוגש בכמויות גדולות מידי על צלחות ענקיות, גדולות ממידת אדם סביר ואחר כך הלכנו לקנות לי סנדלים כי חץ - הכלב של דני – לעס את הסנדלים הישנות שלי.

לא הצלחתי למצוא משהו שימצא חן בעיני. לא היה לי נוח בשום סנדל ונרי איבד לאט לאט את הסבלנות. בחנות של גלי העלבתי זבנית אחת כשהתווכחתי איתה שאולי הסוליה הזו אנטומית, אבל לא רק שהיא תוצרת סין ירודה היא גם לא אורטופדית, ואני סומך על כף הרגל שלי בנושא הזה ולא על מה שהיא אומרת.

כשיצאנו משם (נזרקנו בעצם) נרי התרגז ואמר שאני מפונק ונודניק ודי כבר עם הבררנות שלי, ושוב היה ויכוח מכוער על כסף, סגנון ואיכות לעומת כמות.

אמרתי שאני מצטער מאוד וכמו שבבגדים אני לא מפונק בכלל בנושא של נעלים אני לא מוכן לעשות קיצורי דרך - נעלים זה דבר חשוב מאוד, בעיקר לבן אדם שעומד כל כך הרבה שעות על הרגלים - ואני לא מוכן להתפשר בתחום הזה בשום פנים ואופן.

בסוף מצאתי את מבוקשי בנעלי הקיבוצים. חזרנו הביתה בשתיקה מעיקה, התקלחנו בנפרד והלכנו לישון כל אחד בפינה שלו.

בלילה התעוררתי בוכה.

הוא התעורר ואמר שאני צדקתי בקשר לסנדלים והוא אוהב אותי, ואפילו התלוצץ ואמר שאני בחור איכותי עם טעם קלאסי והוא לא מבין מה אני מחפש עם ערס עצבני כמוהו וניסה לחבק אותי, ובאמת רציתי שנתחבק, אבל לא יכולתי. גוש של כעס קפוא חנק אותי ופשוט לא יכולתי לגעת בו.

אחר כך הוא הלך לעשן בחוץ ואני הלכתי שוב לבכות במקלחת. בשבוע הבא הוא נוסע לעבוד בתל אביב ויחזור רק בסופי שבוע, אולי.

מאז שהפכתי לחיובי לא הרגשתי כל כך אומלל. טוב, אולי אז כשנפרדנו בקיץ שעבר... לא יודע. איך אפשר למדוד אומללות?

אני מניח שאי אפשר, כמו שאי אפשר למדוד אהבה

אני רק יודע שאני זקוק למקום הוירטואלי הפרטי הזה שבו אני פורק מחשבות, מספר על היום שלי, מארגן את האירועים שקרו לי, קושר בין העבר לעתיד, מתעצבן, כועס, פוחד.

אני צריך את זה, ואני זקוק לחברים שמגיבים ושאכפת להם ממני גם אם זו חברות נטולת גוף ואם הוא לא מבין זו הבעיה שלו, לא שלי.

אז הנה, אני מתחיל שוב.

3. דליים סדוקים.

לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה .

באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו.

בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו.

במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה.

הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל, כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.

לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה".

האישה הזקנה חיכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני- אין?

המום שלך מוכר לי  מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם.

במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. ולולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה  מעשיר את הבית"

מסקנה - לכל אחד מאיתנו יש מום מיוחד, אך הסדקים והמומים שלנו הם שעושים את החיים יחדיו מעניינים ומספקים כל כך.

הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עוזב את הבסיס. אין לי מושג איפה הוא מצא את הסיפור הנחמד הזה ואיך הוא מצא זמן לשלוח לי אותו במייל, אבל אני יודע שזו הדרך שלו לבקש סליחה על המריבה הזוועתית של מוצאי החג.

כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה.

כל הבלגן עם הבלוג שלי בתוספת הלחץ שהוא נתון בו יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.

בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח... ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן לקריה, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל הבלוג המטופש שלי.

הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם.

ישבתי ליד המחשב ושקעתי בכתיבה, מתפלא איך הגיבור של הסיפור החדש שלי כופה עלי את הסיפור שלו בלי להתחשב בכלל ברעיונות  שלי.

אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח.

"המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.

"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב המכוער של דני - אני חייב לשים פה תמונה שלו שתצחקו קצת. 

הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו.

בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים.

"עוד מעט יש עובדה. רוצה לראות?" שאלתי.

הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.

"אל תדבר שטויות, בטח שלא."

"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"

חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"

"לא התכוונתי באמת שאתה זונה, דברתי מתוך כעס."

"אני יודע."

"מתי תסלח לי כבר שרגא, אני לא יכול ככה יותר."

"סלחתי לך מזמן, די."

הוא סוקר את פני בספקנות. "לא נכון." הוא קובע בעצב, "בוא נלך לראות עובדה."

אנחנו נשכבים על המיטה מול הטלוויזיה, מזדעזעים מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הפנסיונריות של `משגב לדך` ומהמצב הנוראי של אסי דיין שנשמע כאילו נדפק לו לגמרי המוח מהסמים.

אחר כך מנסים לצחוק מ`וויל וגרייס`, אבל לא מצליחים. אנחנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו מעיק עלינו, הדים של כעס מרחפים מעלינו.

הוא לוקח את כף ידי בידו, משחק עם האצבעות, שואל איך הולך הסיפור על קבוצת התמיכה.

אני אומר שבסדר, נדמה לי, אבל יש התפתחויות שלא צפיתי והגיבור שלי עושה דברים שמפתיעים אותי.

הוא צוחק ואומר לי שאני משוגע ואז נבהל ומבקש סליחה. אני אומר לו שיפסיק להיות טמבל כי אני באמת פסיכי ומושך אותו אלי.

עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל אנחנו לא מתנפלים זה על זה כרגיל אלא מתנהגים בעדינות, בהססנות אפילו.

"אני נורא אוהב אותך." הוא אומר אחר כך, "אני שונא לריב אתך שרגא, בוא לא נריב יותר."

לפני שאני מספיק להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם ואני מתגנב מהמיטה והולך לכתוב את הפוסט הזה.

היום הוא לא ראה אותי יושב אפילו דקה אחת מול המחשב. אני מתכוון להמשיך במדיניות הזו בעתיד ולהיכנס לאינטרנט רק כשהוא לא בבית גם אם זה יעכב את התשובות שלי ואת הכתיבה, וכמובן שהבלוג הזה יישאר סוד כמוס.

נראה אם אני אצליח לעמוד בזה.            

מודה אני

החום נשבר לפנות בוקר. קצת לפני עלות השחר מצאתי את עצמי מגשש אחריו בתוך סבך הקפלים של שמיכות הפיקה הנפרדות שלנו שהסתבכו במשך הלילה לפקעת חסרת תועלת של בד שלא חימם אותנו מספיק.

בסוף נשברתי, קמתי, העפתי את השמיכות הדקות מידי מהמיטה ועטפתי את שנינו בשמיכה הקיצית הזוגית שלנו. הוא הצטנף בזרועותיי, נדחק אלי מתוך שינה, מניח לי לנשק את עיקול כתפו החמים והחלק, להסניף את הריח שלו ולסבך את רגלי ברגליו.

מבחינתי אפשר היה להמשיך לשכב ככה, מעורבלים זה בזה, עד שיגיע הזמן לקום, אבל אתם יודעים איך הוא בבקרים. ער למחצה הוא מניח את ידי על אברו הזקוף ומתפתל בזריזות עד שהזין שלי מתמקם בין עגבותיו.

"הדלת לא נעולה." אני נזכר.

"זה בסדר, אנחנו לבד בבית." הוא משיב, מגשש במגרה של ארונית הלילה ומקלל כשהוא נוכח לדעת ששוב נשארנו בלי קונדומים.

"לא נורא, אפשר להסתדר בלי." פתחתי את הפקק של הקרם המועדף עלינו.

כל פעם אני מתפלא מחדש איך זה שבמיטה אין לנו שום חילוקי דעות, הגופות שלנו חכמים יותר מאיתנו והם יודעים בדיוק איך לעשות מה.

אחר כך הוא נרדם ואני שוכב לצידו בשקט, מנסה לחפש במוחי אחרי משפטים שיוכלו לתאר בדייקנות את הרגשת הנועם והחמימות העוטפות אותי.

קשה לי למצוא משפטים שיבטאו בשלמות את האושר הנפלא שמסב לי המגע בגופו. איך אני יכול לשחזר בכתב את העונג של  עורו החמים והחלק המחליק על עורי, את הטבעיות המופלאה שבה אבריו הדקים והגמישים משתלבים באברי.

ברגעים כאלו אני מרגיש כאילו אני צף על ענן רך שעוטף אותי ברכות, אני נינוח לגמרי, חסר כל דאגה, גופי רפוי ואני ספק חולם, ספק הוזה, רוקם עלילות מופלאות, פותר בעיות מציקות, מרגיש אחדות מופלאה של גוף ונפש, נטען באנרגיות בשביל כל היום.

אפילו המילים השחוקות של תפילת `מודה אני לפניך` נשמעות פתאום כאילו שמעתי אותן לראשונה רק הבוקר.

אחר כך אני נרדם ומתעורר רק כשהוא קם והולך להתגלח. אנחנו מתארגנים בזריזות מתורגלת היטב, נוסעים יחד לצומת, נפרדים בליטוף מוצנע ובחיוך זהיר והולכים איש לדרכו.

4. יותר מידי עוגות ושאלות מיותרות

ביום חמישי הלכתי למסיבת יום הולדת. החוגג היה חבר ותיק שלי שהיה פעם מעין בן זוג שלי בצבא. בתקופה ההיא לא האמנתי בזוגיות חד מינית, או אולי אמרתי ככה כי הייתי חרמן ולא רציתי לטרוח לשמור על מונוגמיות?

הייתי אז צעיר וטיפש ועדיין נאבקתי עם עצמי, מתקשה להשלים עם הזהות המינית שלי,

פגשתי את יגאל בלשכת גיוס כמה חודשים לפני שהתחיילתי, ומאז נפגשנו מידי פעם, בעיקר לסקס. יגאל סבל מההתלבטויות שלי באותה תקופה ועד היום אני חש קצת אשמה בנוגע אליו.

הוא הבחור שאיתו תפסו אותי הורי במיטה אחרי השחרור, ואיתו הייתי במילואים האחרונים שלי כשנרי היה בחו"ל. אחר כך הוא נסע להולנד לפגוש את אביו ונשאר לגור שם עם החבר שלו שבא אחריו.

אני בסופו של דבר נשארתי בארץ.

כשהוא הזמין אותי למסיבת יום הולדתו ה – 27 הייתי חייב ללכת. יש לנו הרבה היסטוריה וזיכרונות משותפים, הוא גר יחסית קרוב, אני מכיר גם את אימא שלו ואחותו והוא מכיר את נרי ומחבב אותו. הפעם לא היו לי תירוצים להתחמק.

הלכנו. סך הכל היה חביב ואפילו הקריאות הנדהמות - כמה רזית!! – לא היו מעיקות יותר מידי הפעם.

במהלך המסיבה יגאל לקח אותי הצידה ושאל מה קורה, מה שלומי ולמה אני לא אוכל עוד עוגה. הוא לא ראה אותי כבר כמעט שנה וזכר אותי מלא יותר ודי ברור היה שהצורה שלי כיום מצערת אותו.

ההסברים שלי שאני בריא לגמרי ואיבדתי כמה ק"ג רק בגלל תופעות הלוואי של התרופות, לא כי אני גוסס או משהו, לא שינו את מבט הצער והרחמים על פניו.

לקראת תשע בערב נרי הסתלק לראות כדור סל אצל מאור ואני חזרתי הביתה, מפוטם ביותר מידי עוגות ועצוב.

בבית מצאתי את הילד משחק עם הכלב. הוא סיפר לי שהיה לי אורח שבא לדבר איתי - אחד בשם שין.

"הוא שאל אותי שאלות מעצבנות." דיווח לי דני, ולפי מה שסיפר על השאלות של שין הבנתי ששין ניסה לברר, לא בעדינות יתרה, מה בדיוק טיב היחסים ביני לבין דני.

הוא שאל אם דני אוהב אותי, ואם הוא חושב שאני אוהב אותו, וכשהילד אמר – בטח, אנחנו אוהבים זה את זה! פולי הוא כמו אח שלי! - שין המסריח הזה התחיל לברר אם אני מנשק את דני, מחבק אותו, רואה אותו ערום, נוגע בו.

שאלות שאולי היו מכשילות ילד בן שלוש, אבל בטח לא את דני שאולי נראה קצת קטן לגילו, (בראשון לאוגוסט יש לו יום הולדת 14) אבל הוא ילד פיקח מאוד.

הילד אמר לו מיד שיפסיק לבלבל את המוח, שאני והוא מכירים המון שנים (מאז שדני היה בן שמונה) שאני כמו קרוב משפחה שלו, ושאין שום דבר לא בסדר ביחסים שלנו.

אחרי כמה דקות של חקירה שין התייאש והלך.

דני חשב שכל השיחה עם שין הייתה מצחיקה ולא ייחס לה חשיבות רבה. כדי לא להלחיץ אותו ניסיתי לא להראות שאני מתרגש, אבל האמת שרתחתי מכעס.

אני מעדיף לא לספר על המקרה הזה לנרי שבטח ירצה לעשות מהומה שלמה מכל הסיפור המכוער הזה.

זו לא פעם ראשונה שקיבלתי הערות, אזהרות, חקירות והרמת גבות בגלל היחסים שלי עם דני, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו ניסה לערב בחשדות המכוערים האלו גם את הילד.

אני לא יכול להימנע מלחשוב שהכל באשמת הבלוג שלי. אם הוא לא היה נכתב שין לא היה נכנס לנו לחיים. חשפתי את עצמי יותר מידי וזו התוצאה.

אוויר

קם כמו תמיד מוקדם מידי בתוך פרץ של שיעול חונק ורץ למקלחת. המים החמים מרגיעים אותי, שוטפים את זיעת הלילה, מורידים לביוב את הסיוטים. מצחצח שיניים ויוצא רענן לכיוון המחשב.

הוא מיירט אותי בסיבוב שנייה לפני שישבני נוחת על הכסא. "תסגור את הדלת ובוא לפה." הוא פוקד, ואני כבר יודע שהבוקר יהיה עוד אחד מאותם בקרים שבהם הכל יהיה כמו תמיד, אבל קצת שונה.

עד כמה שונה אני עוד עתיד לגלות.

ליתר בטחון אני אומר שעוד רגע, קודם אני רוצה....

כמו קפיץ דרוך הוא מנתר מהמיטה והודף אותי מהמחשב לכיוון הרצוי לו – רחוק מהמחשב.

"אל תדחוף כושי." אני דוחף אותו חזרה, אבל בצורה סמלית. מתפתח מאבק קטן ולא ממש רציני ובסופו הדלת נעולה ואנחנו במיטה.

המחשב נותר כבוי ומיותם.

אני נשכב עליו, מחזיק בו חזק, מביט ישר בעיניו. "למה הכל אצלך באלימות?" אני נוזף, "אתה לא יכול לבקש יפה?"

הוא מתפתל תחתי, מתאפק לא לצחוק. "ואם לא בא לי? למה, מה תעשה לי?"

"עיראקית קטנה ומופרעת שכמוך, תכף תראה מה אני אעשה לך." אני מגחך, שולף קונדום, מחזיק ביד אחת את פרקי ידיו העדינים מעל לראשו, דוחף ברך בין ירכיו כדי לרסן אותו ופותח את העטיפה עם השיניים. אני ממשיך להחזיק את ידיו ואת הקונדום אני מלביש ביד אחת (מסובך, אבל אפשרי אחרי אימון ממושך) תוהה אם לא הגזמתי קצת הפעם - הוא לא אוהב את הצד העיראקי שלו ועוד פחות אוהב שאני פונה אליו בלשון נקבה.

אולי באמת נסחפתי כי המאבק כמעט מפסיק להיות בכאילו, נדמה שהוא די  רציני הפעם למרות שהוא מתחיל להתפרע באמת רק אחרי שהקונדום מולבש כהלכה.

אחר כך הכל ממשיך כרגיל - שגרה מענגת ומוכרת היטב - הוא על בטנו, כרית מקופלת מגביהה את ישבנו, אני מעליו, גופי מעיק על גופו, ידי לופתות את כתפיו בכוח, חודר לגופו לאט ובזהירות, ופתאום אני חש שאני נחנק, אין לי אוויר!

מסתבר שהמאמץ של המאבק הקטן שלנו בתוספת התנוחה שבה שכבתי רוקנו את כל האוויר מריאותיי.

מרסן את הדחף הראשוני שמאיץ בי לעזוב הכל, לקום מהמיטה ולנשום נשימה עמוקה, ובמקום זה מתהפך יחד איתו על הצד, ולוגם לגימה גדולה של אוויר.

ככה קצת יותר טוב, אבל עדיין זה לא מספיק, צריך עוד אוויר. אני מחבק אותו חזק ומתיישב והוא על ברכי. הוא משמיע צעקה קטנה של הפתעה, נשען עלי באמון מלא, מצחקק לעצמו, מרוצה מההפתעה הקטנה שהכנתי לו, לא מודע כלל למצוקה שלי.

אחרי שמשתעל טיפה ולוקח כמה נשימות עמוקות הכל מסתדר. אנחנו ממשיכים ונהנים והכל בסדר. אם זה לא היה קורה כבר כמה פעמים בעבר אולי אפילו הייתי יכול לשכוח את הסיבה לתנוחה הזו שאנחנו נמצאים בה.

אדרינלין

היום בעבודה אני שוב מדביק תוויות. יש המון קופסאות מתכת כבדות שצריך להוריד מהן את התוויות הקודמות ולהדביק חדשות.

אני עייף יותר מהרגיל הבוקר, נאחז בכוס הקפה החם שלי ובקושי קם משולחן ארוחת העשר כדי לחזור לעבודה.

בהמשך היום כולם מקשיבים לגל"ץ, מגיבים בערנות על החדשות, ורק אני לא מצליח להשתתף בשיחה הערה על הקשישה המסכנה שהותקפה על הגשר מול רפא"ל, לא רחוק מאיתנו, ועל הבלגן בעזה שכולם מסכימים שהוא בטח טעות של הפלשתינים שהם מנסים לגלגל עלינו, ותראו איך כולם עושים מזה סיפור ולאף אחד לא אכפת שיורים כל הזמן קאסמים על שדרות!

אחרי שעתיים של עמידה על הרגלים מול התוויות הללו אני קרוב להתמוטט מרוב עייפות. למרות שנחתי כל השבת הגוף שלי צועק הצילו ומבקש שסוף סוף אמצא לו פינה לנוח בה קצת, ואז מתוך ערפילי העייפות אני נוכח פתאום לדעת שעשיתי טעות של מתחיל והדבקתי תוויות של צבע לבן על הקופסאות של הצבע השחור.

פרץ חזק מאוד של אדרינלין סוחף את העופרת מגופי ולמשך כמה דקות אני חוזר לעצמי ואני שוב ממוקד, חזק וערני כמו פעם.

למרבה המזל תפסתי את הטעות אחרי ארבע תוויות ומהר מאוד אני מוריד אותן, מסדר הכל כמו שצריך, ושוב שוקע בביצת עייפות, מדשדש מנומנם ותשוש עד סוף יום העבודה.

5. כוחי הולך ודל

הלכתי היום למרפאה. עוד בדיקה ועוד רופא ועוד פעם תשתעל, ותתכופף, ותתפשט, ותשכב, ולך לפה ולך לשם, ובדיקות כאלו ואחרות והמון שאלות מציקות.

וכולם נורא רציניים - כאילו שזה יעזור משהו. כאילו שיש להם באמת תרופה שתרפא אותי.

בדרך הביתה הוא מתקשר ומתרגז שלא שאלתי על זה ועל ההוא, ולמה לא ביקשתי שיבדקו פה ושם, ושיחליפו את המרשם לזה ולהוא.

"תעזוב אותי!" אני צועק, "די כבר! היה לי מספיק ליום אחד! תניח לי גם אתה."

הוא מתרתח נורא, צועק שאני מפונק וילדותי וטורק לי בפרצוף. זה כל כך מטופש ופוגע, למה הוא לא מבין?

מרוב כעס אני חייב לעמוד כמה דקות עם האוטו בצד הכביש כדי להירגע. אחר כך אני מתקשר לבוריס להתלונן עליו.

"הוא פוחד עוד יותר ממך, בגלל זה הוא צועק." אומר בוריס בבס הרגוע שלו, "זה לא משהו אישי נגדך."

"אני יכול לבוא אליך בבקשה, אני לא אפריע."

"נו, טוב, בוא, אבל אל תציק."

אני בא ומנסה לא להציק, רק שם ראש על הכתף שלו כשאנחנו רואים יחד חדשות, נשען עליו קצת ובסוף נרדם למרות המראות הנוראיים של הרכבת המרוסקת.

אחר כך אני מתעורר ומרגיש רגוע יותר וכבר לא כל כך עייף. אנחנו שותים יחד קפה, אוכלים בגט אקסטרה לארג` עם פסטרמה ומדברים על נשיקות.

בוריס לימד אותי לנשק. לפני שהכרתי אותו חשבתי שגברים לא צריכים להתנשק בפה. להזדיין כן, אבל בלי נשיקות. חשבתי אז שנשיקות וריקודים זה דבר שעושים רק עם בחורות.

"לקח לך הרבה זמן ללמד אותי?" אני שואל אותו.

הוא צוחק, "פחות מרבע שעה. היית כשרון טבעי. אני מקווה שהתימני הקטן שלך מעריך את זה."

"לא יודע. לא זוכר מתי התנשקנו כמו שצריך לאחרונה. בזמן האחרון אנחנו יותר רבים מאשר מתנשקים."

בוריס נאנח ודוחף אותי החוצה. "לך הביתה דוצ`ינקה, תן לו נשיקה מכל הלב, תתפייס איתו ואחר לך תאכל משהו, רזית נורא."

לא מתחשק לי ללכת, אני רוצה להישאר אצלו על הספה, ללטף את סולק החתול הסיאמי היפה שלו ולשמוע איך הוא קורא לי דוצ`ינקה, אבל עוד מעט החבר שלו חוזר ונרי השאיר לי עוד הודעה בנייד...

נותן לו עוד חיבוק ונשיקה לזכר ימים עברו וחוזר הביתה.  

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!

אתם חושבים שרחל המשוררת שכתבה את המילים הכל כך מדויקות האלו הייתה נבהלת אם הייתה יודעת במה חולה הבן אדם שאימץ את השיר שלה ואל מי הוא מפנה אותו?

מסכנה, היא מתה משחפת שהייתה האיידס של המאה ה – 19. עד שהמציאו תרופה לשחפת זה כבר היה מאוחר מידי בשבילה

בטח בעוד כמה שנים גם לאיידס תהיה תרופה, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מידי בשבילי.

הרהורים לפנות בוקר

מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם.

המחשבות רצות רצות ולא עוזבות.

מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום.

מספיק עם הבטלנות!

תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. ואת הוילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה.

הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה! 

הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק - מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, לשאוב חמימות ונחמה.

הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה.

כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו?

הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד.

בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה (או יותר, או פחות, לאלוהי חיל האוויר פתרונים כמה זמן זה יתמשך) כבר נהיה שוב זרים.

הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי הבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק.

הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, שולח את דני שנרדם על הספה בסלון למיטה. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד סידלין נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב.

אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.

נשיקה אחרונה ודי

כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות - עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.

ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הוילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן?

מצאתי את עצמי עמל ויגע – מנקה, שוטף, סוחב ואורז - מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים.

כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם.

נרי קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.

קמתי בדיוק בזמן לראות את `בנות גילמור` והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר.

הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי.

אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת שרגא, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."

משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל.

"למה לא?!" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי בקבע, מה אז?"

"פולי, תפסיק לצעוק עלי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה שאני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."

יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות?

"למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.

"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."

"ולך מותר להתרוצץ?"

"אני לא סתם מסתובב, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."

"אבנר, אתה לא תעבוד 24 שעות ביממה. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."

"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."

"או שכן או שלא."

"אני אחזור, זה רק סידור זמני."

אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."

פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר.

"ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.

"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.

"וגם אתה שרגא, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."

אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה.

ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."

"אני מבטיח, וגם אתה לא."

הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.

6. לישון באלכסון

במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של הבן זוג כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ובמקום חוטף פה ושם כשהרעב מציק.

בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר.

הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה - מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג`ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה.

אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג`אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד?

אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?

בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח.

זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.

אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות?

מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח?

מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך?

אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה ספר מעניין מאוד – `מצב גבולי` של פייר אסולין - ספר צרפתי מתורגם לעברית מופלאה ומיד אחרי שאסיים אותו אספר עליו מעט יותר.

אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו.

אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום - אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש... נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט!

הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה המוצדקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, ואז מה אם יש לי חופש למחרת? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה?

לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל.

רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג!

כשהוא איתי אני לא יכול סתם למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.

אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי.

בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ולבד נעשיתי עצוב עוד יותר.

פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול הראשון שלי אחרי שמלאו לי 13. החלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל הייתי צעיר מידי לעבוד.

אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד - אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב.

בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, אף אחד לא היה במסנג`ר, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח ... עוד מעט יהיו לי ג`וקים.

בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, לבוש מדי ב`, מזיע ופרוע, והסתער עלי.

כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות.

"מה אתה עושה פה? איך הגעת?"

"תפסתי טרמפ בססנה משדה דוב. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת.

הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא כבר שוב במדים, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כייפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר`ה של ספירית נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי בעתלית ו...

"לנו?" אני מחמיץ פנים.

"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע יחשבו שהמצאתי אותך."

"סיפרת לכולם?" אני נדהם.

"בחייך שרגא, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספירית), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר`ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.

"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.

"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספירית תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקצינים שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר.

"מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.

"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק נרי, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד.

7. מושפע

לפעמים דני אומר בקול קשוח כזה לאחד מהחברים שלו, "בו`אנה, אתה כזה חתיכת מושפע."

אני חושב שזה אמור להיות מעין עלבון, לפעמים נדמה לי שהגינוי הזה צריך להיות מופנה גם כלפי.

לפני כשבוע קראתי כתבה במוסף ידיעות על ילדים שאומצו אחרי ששהו בחודשי חייהם הראשונים בבתי יתומים שסיפקו להם מזון ומחסה פיזיים, אבל מנעו מהילדים חום אנושי.

הילדים הללו אומצו בסוף על ידי משפחות אוהבות שניסו להעניק להם הכל ולפצות אותם על הסבל שעברו, אבל לשווא.

הילדים הללו נפגעו כל כך קשה עד ששום דבר לא יכול לתקן את הנזק.

לא יודע למה אבל הכתבה הזו דכאה אותי מאוד, בקושי הצלחתי לסיים אותה. מעולם לא חשתי כל כך אסיר תודה לאימא שלי שהבינה שהיא לא יכולה לטפל בי ונתנה אותי לסבתא.

מי יודע מה היה יוצא ממני אם הייתי מבלה את שנות חיי הראשונות עם אימא מדוכאת ולא מתפקדת.

במשך השבוע התאמצתי מאוד לא לחשוב על הילדים המסכנים הללו והצלחתי לא רע עד שהיום עשיתי שטות ונסעתי לקנות דלק. השטות לא הייתה שמילאתי את טנק הדלק הריק שלי אלא שלקחתי את העיתון שהמוכר נתן לי חינם.

בעיתון הייתה כתבה על רופא ישראלי שעובד בבית יתומים אתיופי לילדים חולי איידס. הילדים המסכנים הללו התייתמו כי אימותיהם מתו מאיידס והשאירו להם בירושה את המחלה הנוראה הזה.

בכתבה סופר איך הרופא הזה הצליח לארגן לילדים תרופות והפחית מאוד את התמותה במקום. אחר כך שמעתי גם ראיון איתו ברדיו והוא אמר שהם זקוקים למתנדבים, אבל אין להם כסף לתת להם לכרטיסי טיסה וויזות. מי שיגיע לשם יקבל מקום לגור ויוכל לעבוד בהתנדבות ולעזור לילדים הללו שזקוקים למבוגרים שיאהבו אותם ויטפלו בהם.

בדמיוני ראיתי את עצמי עוזב את החיים המשעממים וחסרי המשמעות שאני מנהל כיום, נוסע לאפריקה וסוף סוף עושה משהו חשוב עם עצמי. תורם, מועיל, עוזר באמת, לא סתם גורר את עצמי מיום ליום וממתין למוות.

ואז התקשר דני וצעק שהכלב שלו חץ נעלם פתאום!, שמישהו גמר לו את הענבים (נרי אכל אותם אתמול - שניהם מתים על ענבים) ומתי תתחיל כבר הקייטנה שלו הוא נורא משועמם!

חזרתי הביתה עם שקית ענבים ודובדבנים כתוספת וגם עם קרטיבים בשבילו ואגוזי בשבילי. מהר מאוד גיליתי שחץ לא נעלם אלא סתם ישן במלונה ושדני כבר לא משועמם כי יש אצלו חבר שהביא משחק מחשב חדש.

אחרי שבדקתי בחוזר של הקייטנה התברר שהיא תתחיל רק בתחילת יולי, הראיתי לדני ולחבר שלו איך עושים טבלת ייאוש, הסעתי אותם לבריכה ובדרך התחלקתי אתם באגוזי שלי והבטחתי שאחרי שהקייטנה תיגמר ניסע לים, ואולי גם ללונה פארק – לא חושב שאני אגיע לאפריקה בקרוב.

זה לא אני, זה הוא!

מכר שלי גילה לא מזמן שהוא סבל כל חייו מתסמונת של הפרעת קשב וריכוז בלי שהיה מודע לכך. נרעש מאוד מהגילוי הוא עשה מחקר על הנושא ושיתף אותי בתוצאות.

קראתי מאמר שהוא שלח לי בנושא, ופתאום אורו עיני!

זה בדיוק נרי. 

מאז שהכרתי אותו הרגשתי כל הזמן במעין תחושת בטן שיש משהו חולני בהתנהגות שלו, משהו לא יציב, לא מאוזן, לא ממש נורמאלי, ורק עכשיו אני מבין שלא היה סתם נדמה לי אלא שזו אמת רפואית. כשאני מספר שהוא רוצה מין שלוש פעמים ביום, לא מסוגל לשבת רגע בשקט וכל הזמן מתרוצץ, מדבר ומרעיש, חושבים שאני מגזים ואולי גם משוויץ - לא יכול להיות דבר כזה, אבל זה בדיוק ככה.

אני לא חנון כבד ומשעמם כמו שתמיד חשבתי, אלא זה הוא שמכור להתרגשות ולדראמות - התזזיתיות והחרמנות הבלתי נלאית, חוסר היכולת להיות נאמן מינית, שפע המרץ המתיש והחיפוש המתמיד אחרי התרגשות ופעילות - הכל זה הוא!

בזמנו אמרתי לו שמאז שאני מכיר אותו אני מרגיש שאני גר בלונה פארק, דוהר ברכבת שדים. הוא צחק וחשב שזו מחמאה ולא היה לי אומץ להגיד לו שאני לא אוהב לונה פארקים ורכבות שדים מפחידות אותי.

עכשיו אני מבין הכל - המריבות, האלימות, התקפי הקנאה והכעסים הלא ברורים. המסיבות שהוא מכור להן... העישון... השתייה... האקסטות שהוא חייב מידי פעם... הבריחות וההיעלמויות שלו... הלחץ שלו לעוד ועוד סקס... הדברים המופרעים שאנחנו עושים במיטה... והבגידות שלו... הוא מנסה להסתיר אותן ממני, אבל אני מרגיש ויודע שהוא מזיין הרבה מהצד ... נכון, בדרך כלל רק בנות, אבל בכל זאת.

המכר שלי אומר שגם הוא היה כזה כאיש צעיר ועם השנים הוא נרגע. הוא בן ארבעים פלוס כיום והוא חי לבד ולדעתי לא ממש רגוע ומיושב כמו שנדמה לו, אם כי רחוק מלהיות פראי כמו נרי.

נרי יהיה בגילו בעוד כמעט עשרים שנה. אם נמשיך לחיות יחד אני לא אזכה לראות אותו מגיע לגיל הזה, לא בגלל הנשאות אלא בגלל שאני אתמוטט מעייפות.

אצלו אין אף פעם רגע דל. זה תמיד סקנדלים ופסטיבלים וסחרחורות רגשיות. מאז שאני איתו אני כל הזמן משקיע מרץ וכוחות להרגיע ולייצב אותו.

אנשים שקוראים בבלוג שלי חושבים שאני שקרן וממציא, אבל האמת שאני מספר רק חלק ממה שבאמת קורה אצלנו. אני מתבייש לכתוב לאיזה מקומות מטורפים הוא גורר אותי לפעמים.

הוא סוחט ממני את כל הכוחות.  לא פלא שהסיפורים שלי שהיו פעם ארוכים כל כך התקצרו והתחרבשו נורא. מה שהכי מרגיז אותי זה שהוא תמיד נתן לי להבין שאני טיפוס כבד ומשעמם, חנון כזה שהוא לא מספיק טוב במיטה, או מחוץ לה.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי ואותו - אם אני כזה גרוע אז מה אתה עושה איתי בכלל? הוא אף פעם לא ידע לענות תשובה מספקת, ובכל זאת הוא מתעקש שהוא צריך אותי - אני חייב אותך - הוא אומר כל פעם שאני מנסה לברוח ממנו.

עכשיו אני מבין שהוא צריך אותי בתור בולם הזעזועים והרגיעון שלו. כשהוא אומר שאני מרגיע אותו, שהוא חייב אותי, זו לא הצהרת אהבה - הוא מתכוון שהוא צריך אותי כמו שאחרים צריכים ואליום או פרוזק.

גם עכשיו כשאני מבין הכל אני עדיין אוהב אותו ויודע שלמרות הכל גם הוא אוהב אותי, אבל נורא מעייף להיות ככה. לא פלא שאני נושם יותר בקלות כשהוא לא פה.

מתגעגע, אבל גם מתרווח קצת.

מישהו אמר לי אתמול שאני סובל את ההתעללות המילולית והכעסים של פלא ואת הבלגאנים של בן זוגי כי אני אפס ומזוכיסט. הוא אומר שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה.

גם ט` אמר לי היום אותו דבר. יכול להיות שזה נכון, אולי הם צודקים ואני באמת אפס חסר אופי, מזוכיסט ונקבה, אבל תזכרו שלפעמים גם נשים מוכות ומדוכאות קמות יום אחד ומתמרדות - מקצצות את המתעלל בגרזן, או מציתות את המיטה שלו כשהוא ישן, או פשוט לוקחות נשק ומחסלות אותו!

אל תגידו שלא הזהרתי אתכם

8. יום שישי ארוך

אחרי שהתרגשתי והתרגזתי נורא בגלל המאמרים ההם על מבוגרים שסובלים מבעיות של קשב וריכוז כתבתי על זה פוסט, לא ניקיתי את הבית, (מספיק להסתכל עלי ככה – היה נורא חם, וניקיתי ניקיון יסודי בשבוע שעבר, וחוץ מזה פשוט לא התחשק לי) הלכתי לקבוצת תמיכה וסיפרתי להם הכל.

לאכזבתי אף אחד לא התרגש במיוחד מהגילויים המסעירים שלי

"גם אם לא הייתי פוגש את נרי אף פעם," אמר מולי וכבש פיהוק משועמם, "הייתי יודע לפי הסיפורים שלך שהוא היפר אקטיבי, וזה שהבעיה הזו לא עוברת כשבני אדם מתבגרים זה סיפור ישן שידוע לכל. ממה בדיוק אתה כל כך מתרגש?"

"אני מתרגש כי לא ידעתי שמבוגרים עם בעיות קשב וריכוז עלולים לסבול גם מהתנהגות מינית כפייתית." ציטטתי את המאמר שקראתי רק אתמול. 

"אני לא בטוח שזה כזה סבל לזיין על ימין ועל שמאל." היגג ערן, ונימת הקנאה בקולו הייתה גלויה מידי לטעמי.

"להתייחס למין שאמור להיות ביטוי לאינטימיות ואהבה כמו אל סוג של התעמלות זה רעיון רע מאוד גם לבן אדם עצמו וגם לבן זוג שלו." אמרתי בתוקף, אבל היחיד שהנהן לאות הסכמה היה דייב - המנחה שלנו - השאר הביטו בי במבט של גברים ששום דבר לא ישכנע אותם שסקס מכל סוג סיבה וצורה טוב, וכל המרבה הרי זה משובח.

"למה שלא תנסה לדבר איתו." ניסה פזי להרגיע אותי בעדינות.

"ניסית פעם לדבר ברצינות עם בן אדם שיש לו בעיית קשב וריכוז?!" התרגזתי, "באמת פזי, אתה יודע איך הוא!"

"כן." חייך פזי חיוך ספק חולמני ספק חרמני, "אני יודע." וקרץ אלי.

"וואלה!" פלט מולי בפליאה, " באמת פזי?" חקר, והפעם הוא לא משועמם כלל, "אתה לא מתבייש?" נזכר פתאום איפה הוא נמצא.

"מה יש לי להתבייש? גם פולי היה שם." מחה פזי.

כולם החליפו מבטים משועשעים. אני הסמקתי ודייב נראה נבוך.

"זה קרה מזמן." אמרתי, "וזה בכלל לא שייך לנושא."

"לדעתי זה כן שייך. זו לא פעם ראשונה שנרי גורר אותך להתנהגות מאוד פזיזה בתחום המיני ואני חושב שאתה צריך לעודד אותו לקבל עזרה מקצועית." אמר דייב בכובד ראש.

"לא יודע אם אני אצליח. האמת שלפעמים פשוט מתחשק לי להיפרד ממנו ודי." אמרתי בקול רם מידי וחיכיתי שהשמיים יפלו לי על הראש.

השמים נשארו במקומם, אבל לרגע השתררה בחדר שתיקה נדהמת, ואז גולן פרץ בצחוק וגם השאר חייכו ואמרו לי להפסיק לדבר שטויות.

"למה זה שטויות?!" התחממתי, "הוא בוגד בי כל הזמן, עושה לי צרות ודראמות והופך לי את החיים. לא היה לי רגע שקט מאז שפגשתי אותו, למה זה שטויות?"

קיבלתי מספר תשובות כמספר הנוכחים בחדר -

"כי אתה שפוט שלו בדיוק כמו שהוא שפוט שלך."

"אין מצב שתחזיקו מעמד זה בלי זה."

"אתה אוהב את הבלגנים שלו, בלעדיהם תמות משעמום."

"כי ככה זה שאוהבים, מקבלים זה את זה עם כל החסרונות."

"הוא לא כל כך נוראי, אל תגזים, גם אתה לא מלאך."

תשובות בסגנון הזה ניחתו עלי מכל עבר, והגדיל לעשות גולן שהניח יד שרירית על כתפי, טלטל אותי טלטלת גבר והזכיר לי איך נרי דואג לי, שומר על משטר התרופות שלי, משגיח עלי תמיד, ומספק לי בשפע חומר לכתיבה.

"אני מודה שבקטע של התרופות וכל זה הוא יותר אחראי ורציני ממני." הודיתי בחוסר רצון "אבל כתבתי לפני שפגשתי אותו וגם אם לא נהיה יותר יחד אני בטוח שאמשיך לכתוב. אני לא אחיה עם בן אדם שלא מתאים לי רק כדי שיהיה לי על מה לכתוב, זה טיפשי."

"אני חושב שמה שגולן ניסה להגיד זה שבלעדי נרי החיים שלך היו די משמימים." אמר דייב בעדינות, מרמז למה שסיפרתי לו על חיי לפני שנרי שעט לתוכם ועשה בהם כבתוך שלו.

רק אז נזכרתי פתאום שהיום אנחנו הולכים למסיבה בעתלית ואין לי מושג למי הולכים, מתי יוצאים, מה אני לובש, מי בא אתנו ומתי הוא בכלל אמור לחזור הביתה.

פתאום קלטתי שעוד לא דיברתי היום עם נרי, וגם אם הוא היה רוצה לדבר איתי הוא לא היה יכול כי הנייד שלי היה סגור.

מיד כשיצאנו מהפגישה הדלקתי את הנייד ושנייה אחר כך הייתי שקוע במריבה סוערת עם בן הזוג העצבני שלי שרצה לדעת לאן נעלמתי.

"היו לי עניינים לסדר." התרגזתי עליו חזרה, "גם אתה נעלם כל הזמן ולא מספר לי לאיפה."

"אני זה לא אתה." הוא חזר על הפזמון הקבוע שלו.

"עובדה שגם אני יכול להעלם לי פתאום אם יתחשק לי."  התגריתי בו.

נרי ראה שיש לי מצב רוח לוחמני ושינה טקטיקה, "מה עובר עליך שרגא?" שאל במתיקות שהייתה ממסה לב אבן.

"קראתי עליך בווי נט." גיליתי לו.

"השתגעת? על מה אתה מדבר?"

סיפרתי לו מה קראתי והוא שתק קצת ואחר כך אמר שהמאמרים שם שטחיים וכוללניים מאוד וכל מקרה הוא מיוחד ואני סתם מתרגש.

"בסדר, בוא הביתה ונדבר על זה."

"היום יכול להיות שאני אאחר קצת." אמר נרי בזהירות לא כל כך אופיינית לו.

"יופי." הפתעתי אותו, "ככה יהיה לי זמן לעניינים שלי, להתראות מתי שלא תגיע."

"אני אגיע בערב ואחר כך נלך למסיבה. לאן אתה הולך עכשיו?"

"ולאן אתה?"

אף אחד מאיתנו לא רוצה לענות קודם ובסוף שנינו שותקים כמו סתומים.

"טוב, אז נדבר בערב." נשבר נרי ראשון וסגר.

"בטח יש לו איזה פרצלוכה אחת שהוא הולך לזיין לפני שהוא מגיע הביתה!!" התפרצתי בזעם והייתי קרוב מאוד לרסק את הנייד החף מפשע שלי על הרצפה.

גולן ופזי שעמדו לידי וצותתו בלי בושה לשיחה שלי החליפו מבטים מופתעים. הם יודעים עלי הרבה דברים, אבל אפילו להם לא סיפרתי על התקפות הזעם שאני נתקף בהן לפעמים.

זה קורה לי לעיתים נדירות ומעולם לא הפניתי את כעסי אל בני אדם, רק אל חפצים, אבל כשזה תוקף אותי אני מסוגל לבעוט בקירות, לשבור חפצים, להשליך מכשירים, ובאופן כללי לאבד את השליטה על עצמי ולהתנהג כמו ילד מופרע.

אני תמיד מתבייש מאוד אחרי שזה קורה, אבל לא מסוגל תמיד לשלוט על עצמי. הפעם שלטתי והנייד שרד.

"בוא נלך לד"ר לק באלונים ונאכל גלידה." הציע לי גולן פינוק נדיר ויקר למדי.

"כן, גלידה!" התלהב פזי, "לעזאזל הדיאטה."

במקום מנות אישיות קנינו מיכל גדול של גלידה בכל טעמי השוקולד של ד"ר לק, התיישבנו בחוץ על מעקה האבן של החנייה וחיסלנו הכל עם כפיות פלסטיק פעוטות.

"כמו חבורת כוסיות מתבגרות." אמר גולן בשביעות רצון ונתן לפזי נשיקה על הלחי. רק אז קלטתי מה שכולם בטח ראו כבר מזמן - גולן ופזי הם זוג.

אחרי שהגלידה נגמרה הודיתי להם ונסעתי לבוריס. הוא היה בבית, יושב בתחתונים מול המאוורר וקורא בעיתון.

"אבל על מה בדיוק אתה כועס כל כך?" התפלא, "הוא תמיד היה כזה, אז מה? חשבתי שזה מה שאתה אוהב אצלו."

"כן ולא."

"אה, עכשיו אני מבין." צחק בוריס. הושיב אותי לצידו על הספה וחיבק אותי, "נו, די, זו סתם עוד כתבה אחת, מה אתה עושה מזה סיפור?"

"זו לא כתבה אחת אלא שלוש כתבות והיו המון אנשים שהגיבו להן וסיפרו סיפורים דומים. בשבילו לעשות סקס עם אחרים זה כמו לאכול קרטיב או לעשן, ותדע לך שהוא מעשן יותר משתי סיגריות ליום והרבה פעמים הוא מערבב חשיש בטבק של הסיגריות שלו. הוא חושב שאני לא יודע, אבל אני תמיד מרגיש מתי הוא טיפה מסטול."

בוריס משך בכתפיו באדישות, דברים כאלו לא נראו חמורים בעיניו. "מה הכי מרגיז אותך בהתנהגות שלו?"

"זה שהוא מזיין מהצד ומשקר."

"הוא משקר כי אתה עושה סיפור משטויות והוא אוהב אותך ולא רוצה להרגיז אותך."

"אז שיפסיק כבר."

"הוא צריך את זה כנראה ולא יכול להפסיק. זה באמת לא סיפור גדול  פולי."

"כן, באמת? אבל אם אני הייתי מזיין מהצד אז ... אם אני ואתה למשל... תראה איזה סיפור הוא כבר היה עושה מזה, זה כמו שאז הוא הלך ודיבר אתך שלא תיפגש איתי לבד, אתה זוכר, בחורף שלא נתת לי להיכנס לדירה שלך?"

"זה לא קשור לנרי, דדי היה אצלי אז והוא התחנן שאני לא אתן לך להיכנס." מחה בוריס וזז בחוסר נוחות, "די, תפסיק ילד. אתה עם נרי עכשיו, מספיק לעשות שטויות."

"לא רוצה." המשכתי לעשות שטויות וקיבלתי נאום שלם על סקס נקמה שהטעם שלו תמיד מר, ועל זה שלא מתאים לי להתנהג ככה."

"אבל לנרי כן מתאים?!!"

"אתה זה דבר אחר." הטיף לי בוריס מוסר וחטף צרור קללות כתשובה.

במקום לכעוס הוא צחק וגירש אותי הביתה.

חזרתי הביתה עצבני ומצאתי את נרי בבית, ממתין לי בארשת פנים של צדיק תמים.

"אני רוצה שתקרא את הכתבות האלו." פקדתי עליו.

"קראתי כבר ולא ראיתי שם שום דבר חדש."

"גם אתה כזה, כמו שכתוב שם?"

"זו כתבה מאוד כוללנית, כל מקרה לגופו." התחמק נרי באלגנטיות, "וחוץ מזה אני לא כזה נוראי."

"אתה די נוראי." אמרתי בצורה לא כל כך משכנעת כי הוא התחיל להתפשט פתאום.

"מה אתה עושה נרי?"

"הולך להתרחץ."

בכל זאת, לא ראיתי אותו כבר שלושה ימים והנה הוא עומד לצידי ערום. התחלתי להתפשט גם כן.

"לא, לא." אמר נרי בחיוך ערמומי, "הבנתי שאתה סובל נורא בגללי ואני מעיק עליך עם הדרישות המוגזמות שלי והחלטתי להשתפר ולהפסיק עם זה. בבקשה תתלבש."

"אז אתה לא רוצה שאני אסבן לך את הגב?" 

"אני מת שתסבן לי את הגב שרגא, אבל אני לא רוצה להציק לך. אולי יותר טוב שתלך לנוח?"

"אולי יותר טוב שתסתום את הפה ותן לי את הקונדומים."

אחר כך התנגבנו והלכנו יחד לישון. החלטנו שנדבר על הכל כשנהיה פחות עייפים ונרדמנו. התעוררנו בקושי בשמונה בערב. עד שהתארגנו והתלבשנו וקראנו לליאור שהיה צריך לשכנע את חומי (ששוב רב עם כוכב ולא היה לו חשק לבוא) שיפסיק כבר וכן יבוא, כבר הייתה השעה עשר.

למסיבה הגענו רק באחת עשרה.

המסיבה הייתה מסיבה ככל המסיבות - וילה עם ברכה ליד הים, הרבה שתייה וקצת חטיפים, מוזיקה חזקה מאוד, אורות צבעוניים והמוני צעירים וצעירות מקפצים במרץ.

למזלי פגשתי שם את אלכס שמלמד במכללה של ליאור. שנינו ישבנו לנו בצד ושוחחנו קצת על הא ועל דא - בעיקר ריכלנו על התלמידים של המכללה שמסתובבים כל הזמן בזולה אצל ליאור.

אחר כך אלכס הלך ובא איזה אחד שאיזה פטפטן גילה לו שאני כותב באתר הסיפורים. הוא הביך אותי עם הטענה שהוא מעריץ שלי סירב לספר מי הלשין עלי ושאל הרבה שאלות מביכות שלא ידעתי איך לענות עליהן - למה בחרת בניק הזה? ולמה החלפת אותו? ומאין בא לך הרעיון לסיפור ההוא? ועוד ועוד שאלות שאין להן בעצם תשובות.

בדרך חזרה כבר היה כמעט בוקר - מזל שישנתי קצת על איזו ספה נידחת, אחרת לא הייתי מצליח למצוא את הדרך הביתה מרוב עייפות - נרי בדק וראה שליאור וחומי ישנים זה על זה מאחור ושאל אם הבחור ההוא שקשקש איתי כל כך הרבה רצה את הטלפון שלי.

"לא, מה פתאום?" התפלאתי, "למה שירצה את המספר שלי? הרי יש לי חבר."

נרי גיחך חרש, נשען לאחור ועצם את עיניו. "נכון, יש לך חבר." אמר בשביעות רצון, הניח את כף ידו על ירכי, פיהק ונרדם.

9. חלום טוב

החלומות שלי בדרך כלל קצרים מאוד ואין בהם הרבה פעילות. חלומות של מצבי רוח - בעיקר פחד או צער.

הלילה חלמתי שכבר בוקר ואני עומד ומתגלח ופתאום, כמו שזה קורה בחלומות, אני יודע שמצאו תרופה לאיידס וזהו, מעכשיו אני בריא!

למרות שלא גמרתי להתגלח אני רוצה לספר מהר לנרי את החדשות הנפלאות. אני יוצא מהמקלחת לחדר השינה ורואה אותו עומד ומחייך אלי חיוך