1. הטיול באוסטריה 

קודם כל - כמו שאתם רואים - חזרתי ואני שוב כאן. שום דבר ממה שחששתי שיקרה לא קרה - המטוס לא נפל ואני שבתי הביתה בשלום.

מצד שני קרו דברים שכלל לא העליתי על דעתי שיקרו. מה שמוכיח שאין טעם לדאוג - בין כה וכה אתה אף פעם לא יכול לנבא מה יקרה ומאיפה תפתח הרעה - מה שכן, בטוח שהיא תיפתח ממקום כלשהו.

הטיסה

כמו שכולם זוכרים מתי מפחד בגלל הטיסה, ודווקא הקטע הזה עבר לי בקלות רבה. ברגע שנכנסתי למטוס ראיתי מיד שהמטוס הוא בעצם סוג של אוטובוס וכל מה שעלי לעשות זה לא לזכור את העובדה ההזויה משהו שהאוטובוס הזה מרחף בשמים. קל לעשות את זה כשאתה יושב במושב הרחוק מהחלון ומבחוץ נשקפים לך שמים אפורים לגמרי וכולם סביבך רגועים ושלווים גם כשנקלעים לכיסי אוויר שמטלטלים קצת את האוטובוס המעופף הזה. במקרה זה כל מה שצריך לעשות זה לגייס יכולת ההדחקה המשוכללת של פולני מלידה ולהגיד לעצמך בתוקף שזה סתם אוטו נורא ארוך עם סידור כסאות מוזר המקפץ על הכביש הרעוע בחוץ – באמת, מה הם עושים הם המיסים שלנו? בטח שלא מתקנים את הכבישים האיומים - ותו לא.

מאחר וקמתי בשתיים לפנות בוקר הצלחתי לישון את רוב הדרך לשם וחוץ מקצת כאבי אוזניים בנחיתה הכל עבר לי בכייף.

מכרה המלח

היינו בזלצבורג וכמובן שהיינו חייבים לבקר במכרה המלח ולהחליק במגלשות העץ שמחליפות בהצלחה לא מבוטלת את המדרגות המיושנות ואת המעליות המשעממות.

הקטע של הגלישה היה נחמד והתאכזבתי כשבמקום המגלשה השלישית שציפיתי לה תקעו אותנו ברכבת מצחיקה מבולי עץ וקטר צעצוע.

חבל שהמדריכה הייתה טיפוסית אוסטרית מיובשת וחסרת הומור שהאנגלית שלה הייתה בעלת מבטא כה חזק עד שאי אפשר היה להבין מילה מדבריה, אבל המכרה היה באמת מרתק מאוד.

מהמעט שהצלחתי להבין מהסבריה קלטתי את הסיפור שלא יאומן על האיש במלח. מסתבר שבמאה ה- 19 כורים אוסטרים מצאו במכרה מישהו שנהרג מהתמוטטות סלע והשתמר להפליא במלח. כקתולים טובים הם נשאו אותו למטה לכפר וקברו אותו.

כמה שנים אחר כך באו ארכיאולוגים ורצו לחפור את הקבר ולחקור את הגופה ואז התברר לתדהמת התושבים כולם שהקבר ריק!

האוסטרים, מזועזעים עד עמקי נשמתם מהשערורייה הזו, לא ידעו את נפשם ממבוכה – הכיצד קרה כדבר הזה דווקא להם המתעבים חוסר סדר מכל סוג שהוא ובעיקר סולדים מגוויות שמסתלקות מקברן ללא רשות?

מבוישים ומזועזעים מהבלגן הנוראי לא התקררה דעתם של האוסטרים עד שלא עשו מופע אורקולי מרשים עם בובת כורה מדברת שתסביר שלא ידם הייתה במעל אלא הגויה עצמה, בעזרת השטן מן הסתם, פרעה את הסדרים בבית הקברות שלהם ונעלמה.

מערת הקרח

מערת הקרח הייתה מדהימה וכבונוס פגשנו משפחה ישראלית עם שלושה בנים, אחד יפה יותר מהשני, אבל היחיד שנחשד כבעל מנוי באטרף היה דבוק לאימא לבלי הפרד, הלך לצידה יד ביד (הבחור נראה לי בן שלושים בערך) ודיבר רק איתה.

עלינו למערה חיש קל ברכבל, ומשם נאמר לנו יש עוד כברת דרך קטנה עד למערה עצמה. השביל התחיל בתמימות כשביל פסטורלי רגיל, מתפתל בעדינות בין חומות שלג צחורות, ואז לאט לאט שינה את טעמו והחל עולה עליה תלולה מאוד, עתירה בסרפנטינות מתישות, ועד שהגענו לפתח המערה חשבתי שאשבוק חיים לכל חי.

בפנים היה יפה ומדהים, וגם המדריך שדיבר אנגלית בעלת מבטא אוסטרי דשן מאוד היה יפה תואר ומסוקס כיאות במדיו האדומים, ובכל זאת הדבר היחיד שהטריד אותי כשפסעתי במעלה ובמורד המדרגות בעקבות גוו החטוב וישבנו השרירי של מדריכנו זהוב השיער והשרירי היה  איך נרד במורד העלייה השטנית שעלינו בה זה עתה?

קיוויתי לרכבת הרים קטנה או רכבל נחמד ואפילו על חמור רתום לעגלה הייתי מתפשר, אבל המציאות טפחה על פני. כשיצאנו מהמערה נוכחתי שאשר יגורתי בא לי - ירדנו באותה הדרך שבה עלינו - ואני שמח לבשר לכם שזה היה קשה באותה מידה אם כי הפעיל שרירים שונים לגמרי ברגלי הדואבות.

ככה קרה שהפעם היחידה באוסטריה שבה הזעתי והיה לי חם נורא הייתה בלכתי בין חומות שלג ואשוחים חורפיים.

הנוף היה כמובן מדהים ביופיו וכמו תמיד הכל היה נקי מסודר ומאורגן למופת.

צלילי המוזיקה

הסיור שהכי אהבתי היה הסיור שעשינו בעקבות צלילי המוזיקה של ג`ולי אנדריוס והכל בזכותו של פיטר - מדריכנו המלבב - אוחצ`ה אירופית שמנמנה וטובת מזג עם חוש הומור משגע ורשעות עוקצנית מלאת חן.

מסתבר שהסרט הזה שנעשה בהוליווד חוטא לאמת ההיסטורית בכל כך הרבה הזדמנויות וצורות עד שצריך סיור של ארבע שעות (משתיים בצהרים עד שש בערב בדיוק) כדי לבאר את כולן ולצחוק תוך כדי כך על האמריקאים, האוסטרים, התיירים מכל העולם בכלל ומיפן בפרט, וכמו כל קומיקאי בעל חוש הומור משובח באמת גם על פיטר עצמו ועל הנהג הנאמן שלו - מרכוס השתקן והחייכן.

זלצבורג יפה להלל וגם האזור הכפרי סביבה מדהים, ופיטר שלשם שינוי דיבר אנגלית ברורה נטולת מבטא אוסטרי (אביו אמריקאי) הזכיר לנו להתפעל מחמודותיה בערך כל שלוש דקות ועשה את זה בהתפעמות נפש כל כך כנה ונחמדה עד שלא יכולתי שלא להסכים איתו בפה מלא – הנוף פשוט נהדר!

לפי סיפורו צוות הסרטה עבר תלאות רבות, כולל גירוש מכנסיה אחת בעיר עצמה בגלל דגלי צלב הקרס שהם תלו מחוץ לכנסיה כחלק מהתפאורה, והיה גם הגזיבו המפורסם שנדד מפה לשם ובכל זאת שרד עד עצם היום הזה, ועוד ועוד סיפורים ובדיחות, והמון המון נוף מדהים ביופיו.

חוץ מהנוף המדהים גם האוכל היה טעים להפליא ובעיקר התרשמתי מהניקיון החולני כמעט ששרר בכול. כולם היו אדיבים להחריד ותמיד, בכל מקום שבו היינו, כולל בית קפה נידח צמוד לתחנת דלק שכוחת אל, היו שירותים נקיים להפליא שמעולם לא חסר בהם ניר טואלט.

מצא חן בעיני שבאזורים הכפריים הכל נראה מיושן מעט, ואין רדיפה אחרי המודרני והחדיש. שבילי עפר מתפתלים להם בנחת בין כרי דשא טבעי, והבתים החדשים בנויים באותה מתכונת מיושנת של אבות אבותיהם.

אין ריצוף הולנדי חדיש, או רבי קומות מנקרי עיניים, והרבה אנשים מהלכים להם בשלווה בבגדים המסורתיים של אבות אבותיהם ונראים שבעי רצון לגמרי.

ההקפדה הרבה של האוסטרים על פרט קטן שבקטנים כולל לשים מפיות עם ציורי דגים כשמגישים דגים, ועם ציורי תרנגולות כשמגישים עוף, לטפח עציצים פורחים בכל פינה ולשמור הכל מצוחצח ובוהק הביאה אותי להרהורים נוגים על הבלגן והחפיפיות הישראליים.

עכשיו אני מבין טוב יותר את טרוניותיו של אפרים קישון על תרבות הסמוך ויהיה בסדר שלנו.

גם במלון המודרני בוינה הכל היה מעוצב ומוקפד אם כי בסגנון מודרני הרבה יותר, וארוחת הבוקר שאכלנו שם - הארוחה האחרונה שלי בחו"ל - הייתה נפלאה ומגוונת להפליא. נהניתי ממנה מאוד למרות פרצופיו החמוצים של הבוס.

הטיסה חזרה עברה בשלווה גמורה, ולמזלי ישבתי ליד קשיש אוסטרי חביב שדיבר אנגלית טובה למדי ואילו הבוס עם איציק ישבו רחוק ממני.

מאחר וחזרנו בשבת קיבלנו עיתוני סוף שבוע, והמאמר הראשון שקראתי עוד לפני שהמטוס המריא היה מאמרו של יאיר לפיד. הוא כתב שם שהישראלים נשארים בארץ למרות הקשיים כי רק כאן הם מרגישים שהם תורמים וחשובים. מאמר פטריוטי ורגשני מאוד שבטח היה מצחיק אותי בנסיבות אחרות, אבל פה גרם לי פתאום לדמוע. ברחתי לשירותים, יללתי קצת ואז ניגבתי את הפנים, התחמשתי במשקפי שמש וחזרתי לשבת בכיסאי. 

גם הנחיתה הזו גרמה לי לכאב אוזניים, אבל הפעם הצלחתי להציץ מעבר לכתפה של שכנתי - צעירה צנומה ומנומסת - וראיתי את הנוף הישראלי של גוש דן ואת קו החוף מתקרבים אלי במהירות. הכל נראה לי דהוי וצהוב, מאובק ועצוב מאוד.

תמיד ידעתי שאנחנו בעצם חיים בשולי המדבר ונאבקים בו כל הזמן, אבל רק כשטסים מלמעלה אפשר להבין את זה באמת.

למה סבא וסבתא שהיו אנשים הגיוניים ותאבי חיים לא נשארו באירופה, או הגרו לאמריקה? שאלתי את עצמי בתסכול, ואז המטוס נגע בקרקע, וכמה דקות אחר כך השלטים כבר היו בעברית, הנייד שלי חזר לרשת של אורנג`, בשירותים הייתה שלולית על הרצפה, היה חסר נייר לניגוב ידיים, והנוסעים התחילו לדחוף זה את זה בתור לאיסוף הקניות מהדיוטי פרי. בקיצור, הבנתי שהגעתי הביתה ובבת אחת נעשה לי טוב על הלב. נקי ומוקפד לא יהיה כאן מן הסתם גם בעוד מאה שנה, אבל פה אני מרגיש בבית וזה מה שהכי חשוב.

2. שונא מתנות יחיה

לפני שאתחיל לספר על היום האחרון של הטיול שנחרט בזיכרוני בחזקה אני רוצה להגיד שלמרות הכל אוסטריה מאוד מאוד יפה, שהבוס שילם על הכל, כולל הכל, ואפילו הוסיף דמי כיס בסך 200 יורו (שזה, תודו, יפה מאוד), לא נתן לנו לשלם אפילו על כוס קפה והיה נדיב מעל ומעבר, ובכל זאת לא נהניתי כמו שהייתי אמור ליהנות בתנאים הנפלאים הללו, גם כי התגעגעתי נואשות לנרי והיה לי עצוב לישון לבד, וגם כי כל הטיול הנהדר הזה נעשה כדי להשפיע עלי ולשנות אותי ולעשות לי הסבה מהומו לסטרייט, אבל אני, כמו אוויל, קלטתי את זה רק ביום האחרון, למרות שהייתה בי תחושת אי נוחות קלה עוד מהרגע הראשון, תחושת אי נוחות שביום האחרון הפכה לוודאות.

ביום האחרון יצאנו מאתר הנופש הנחמד שבו שהינו עד כה ונסענו חזרה לווינה, נסיעה ארוכה ונעימה למדי בתוך נוף ירוק, מין ירוק רענן כזה שאין בארץ.

הכביש התפתל לו מעדנות בין גבעות ויערות שמידי פעם עבר בהם נחל מפזז, או חצה נהר שקט ועמוק. הכל היה נקי ומסודר ושליו, וכל כך ירוק ויפה עד שהלב נחמץ מקינאה.

למה אצלנו אין? למה רק אצלנו כל טיפת מים היא יקרת המציאות, הירוק מאובק וצהוב, והכל קשה ומכוער ומעיק כל כך?

חולף דרך הנוף החלומי הזה הבנתי סוף סוף את ידידי הרוסים שלא הפסיקו להתגעגע הביתה למרות שרק פה אפשר להקים את מדינת היהודים. אין בעולם די נאומים ציוניים לוהטים שיצליחו לשכח את הגעגועים לשקט הצלול והירוק הזה, ולשפע המים ולשלג - איך שכחתי את השלג? - כתמי שלג לבנים פרושים להם כלאחר יד בין העצים הישרים והמסודרים כאילו כלום וזהו מנהגו של עולם.

פה ושם מבליחות בקתות עץ מצועצעות עם וילונות תחרה בחלונותיהם, ונשים בהירות שיער בשמלות פרחוניות וסינרים רקומים מטיילות על המדרכות של עיירות ציוריות קטנות, נושאות סלי קש בסגנון כיפה אדומה.

אני מתמוגג מכל היופי הזה ופתאום מבין את מקורם של הסיפורים על בקתת עץ קטנה ביער עבות ו... הנייד שלי מצלצל לפתע - דני על הקו.

אני מציץ בשעון, בשעה הזו הוא אמור להיות בבית ספר. מה קרה?

"השעו אותי." הוא מתייפח, ומנסה לספר לי סיפור סבוך ומבלבל שאין לי סבלנות לשמוע עד סופו. קיצורו של דבר הוא - דני מואשם על לא עוול בכפו (כרגיל) והוא מושעה לשלושה ימים. אימא כעסה מאוד וג`קי נתן לו עונש ואפילו נרי צעק עליו.

"מתי אתה חוזר?" הוא מסכם את נאומו המסובך בקול בוכים שקורע את לבי.

אני משתדל להישאר רגוע ולדבר איתו בנחת למרות שהבכי שלו מעורר בי רגשות אשמה איומים - הנה אני מבלה ונהנה והילד סובל ומתגעגע, זנוח לנפשו, מסתבך בצרות, ואני לא לידו כדי להושיע.

למרבה הצער כל השיחה הזו נערכה במכונית השכורה, וכמובן שהבוס ואיציק שמעו כל מילה שאמרתי, ואת דבריו של הילד ניחשו פחות או יותר ומיד כשסיימתי לדבר הם הסתערו עלי בשאלות.

כמה זמן אני מכיר את דני? ומה היחסים שלי איתו? ומה פתאום אני לוקח על עצמי לחנך אותו?

במקום להיאטם בתוכי כמו שהייתי צריך לעשות אני מסתבך בהסברים מעצבנים ומוצא את עצמי מדבר על עסקי האישיים וגרוע מכך - על אילו של דני ואימו.

הבוס שומע מה שהוא רוצה לשמוע ולא מה שאני אומר באמת ומיד פוצח בנאום אזהרה מרגיז ומיותר לגמרי – אתה מסתבך, ילד בגיל הזה זה מסוכן, ולמה לך? ומה אתה צריך את זה?

אני כועס על עצמי ועל הפטפטנות שלי, ואחר כך על נרי שמזניח את הילד למרות שהוא הבטיח להשגיח עליו במקומי. ברגע שאנחנו מגיעים למלון אני ממהר להתקשר אליו, הוא לא נמצא ואני משאיר הודעה ויוצא בעל כורחי עם הבוס ואיציק לבילוי המועדף עליהם - צפייה בחלונות ראווה יוקרתיים של בגדים, תכשיטים ושעונים - שעמום המחץ.

באמצע וינה, בין בניין האופרה ההדור למלון זאכר האלגנטי נרי מתקשר. הוא לא מצטער כלל על התנהגותו ואם לא די בכך הוא כועס על ההודעה המאשימה שהשארתי לו, ולפני שאני מבין למה ואיך אנחנו מתחילים לריב בטלפון בעוד הבוס ואיציק עסוקים למזלי בקפה והעוגה שלהם ובלטישת עיניים חמדנית בכמה בנות דקיקות על עקבי מסמרים שטופפות להם ברחוב במיני קצרצר.

השיחה שלנו - קצרה ורעה - מסתיימת בטריקת שפופרת זועמת. למזלי הם לא שומעים אותה, אבל מרגע זה גם מעט ההנאה שאני מפיק מחמודותיה של וינה נעלמת.

אחר כך המצב הולך ורע - רגלי כואבות, אני עייף ונרגז והבוס מתעקש שבמקום ללכת למלון ולנוח ניסע למקום שנקרא גרינציג. זה רחוק נורא וקר לי, ומעולם לא חיבבתי רכבות תחתיות וגם החשמלית האדומה והעליזה שהתפעלתי ממנה בצהרים נראית מדכאת בלילה, אבל הוא מתעקש להמשיך הלאה והלאה עד שמגיעים לרובע גרינציג שמתברר כמקום חשוך ומשמים למדי.

רוב הפאבים או המסבאות או איך שקוראים למקומות הללו ריקים למחצה כי זה מחוץ לעונה וכשאנחנו נכנסים סוף סוף לאחד מהמקומות הללו מתברר שהוא מלא תיירים שיכורים מבירה. המקום מאוד פרימיטיבי - חצר עם ספסלים מעץ ושולחנות גסים. קר שם ומישהי צוחקת בקול מרגיז והמנגינה המסורתית מנסרת להרגיז.

אנחנו מתיישבים בחצר על ספסל עץ קשה משעינים מרפקים על שולחן פיקניק מתנודד ומזמינים גבינות ונקניקים ממלצר צעיר ויפה תואר, אבל איטי ומגושם.

הבוס כועס כשאני מסרב לשתות בירה או יין ומתעקש על מיץ. כל הסברי על הבעיה שיש לי עם אלכוהול נופלים על אוזניים אטומות.

לרוע המזל, או אולי לטוב המזל, מתיישבות לידינו שתי בנות מאוד מאוהבות שלא מתביישות להתנשק ולהתלטף בציבור.

שתי הנשים הללו - לא צעירות, לא יפות ולא רזות כמו שהבוס ואיציק אוהבים, סתם נשים רגילות, אחת אפילו די שמנה - מתנשקות לנו מול הפרצוף ואז מתברר לפתע למה אני כאן באוסטריה עם איציק והבוס. הוא משמיע לי נאום מלא תיעוב נגד ההתנהגות הפרובוקטיבית שלהן ומשם מותח בקו ישיר ביקורת על החיים שלי, על הזוגיות שלי ועל ההתנהלות האישית שלי, והכל לטובתי כמובן.

רק אז אני מבין למה זכיתי להזמנה לטיול חינם החלומי הזה ובזכות מה נפל על ראשי כל השפע הזה ומרגע זה ואילך הפסוק הישן והציני - שונא מתנות יחיה - מהדהד בראשי כמו פעמון של אחת מהכנסיות הרבות הפזורות בוינה היפה ולא מרפה עד עכשיו.

3. יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי

הטיול הזה שמהרגע הראשון נשמע טוב מכדי להיות אמיתי ממשיך להרעיל את האווירה גם אחרי שהוא נגמר. רבתי בגללו עם נרי וספגתי לעג והעוויות ביטול מבודחות מכל מי ששמע את התלונות שלי.

אף אחד לא יכול להבין מה באמת היה חוץ מאיציק שהיה שם איתי, אבל הוא הרי מנסה בכל כוחו להפוך למעין שיבוט של הבוס (בזמן האחרון אפילו טון הדיבור שלו ושל הבוס נעשו דומים) ככה שאין טעם לפנות אליו לעזרה בקטע הזה.

כדי להבין מה באמת היה שם אני צריך לספר קצת על הבוס שלי - הוא צבר יליד חיפה ממוצא פולני. הוריו - שמתו כבר - הם פליטי שואה מגטו לודג` (כמו סבא וסבתא ז"ל) שנפגשו אחרי השואה והקימו בישראל משפחה חדשה שנועדה להחליף את המשפחות שאיבדו במלחמה.

הוא בן יחיד שהתייתם בגיל צעיר יחסית והתחתן עוד כשהיה חייל לאישה נחמדה מאוד שמוכנה לסבול את השתלטנות שלו מהסיבות שלה מן הסתם. הוא מהגברים שאוהבים לשלוט בכל פרט בבית, כולל להלביש את אשתו לפי טעמו, לרהט את הבית, לקנות כלי מטבח, ולחלק הוראות ועצות בכל דבר ועניין לכל מי שנקלע לסביבתם.

איציק מקבל עליו את מרותו בשמחה ובששון ואכן הוא למד ממנו המון כי הבוס נעשה עם הזמן איש העולם הגדול, נהנתן אנין טעם הבקיא בהלכות הגויים.

עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפיו בגלל העקשנות שלו, הכישרון שלו המזל שלו, החושים העסקיים המעולים שלו ובעיקר תבונת הכפיים והכישרון הטכני יוצא הדופן שהוא ניחן בו, אני מוצא את עצמי לאחרונה מביט בו בתיעוב מוחלט.

האיש בנה את עצמו בעשר אצבעות ובעבודה מפרכת מאוד הקים בית מלאכה קטן מאפס ממש, בלי שום עזרה מאיש. כל מה שיש לו הוא הרוויח במו ידיו בעבודה קשה ובאומץ עסקי נדיר, והוא רואה ברכה במעשיו.

הוא נותן פרנסה לי ולעוד כמה משפחות, דורש עבודה קשה, מסורה ודייקנית, אבל משלם בקפידה משכורות הוגנות למדי, לא גבוהות במיוחד, אבל עם כל התנאים הסוציאליים כולל ביטוח מנהלים, שעות נוספות וכל מה שצריך לפי החוק.

כמעסיק אין לי טענות אליו הוא קשוח, אבל הוגן. מילה שלו זה מילה. גם העובדה שהוא לא העיף אותי לכל הרוחות למרות שאני נשא עדיין משחקת בעיני לטובתו, אבל כאדם פרטי אני מעדיף לשמור ממנו מרחק.

למרבה הצער לא רק אני חש כך אלא גם הבנים שלו שהם פחות או יותר בגיל שלי ושל איציק.

שניהם ניחנו בחוש הטכני של אבא שלהם, והם בחורים טובים ומוצלחים, ובכל זאת מעדיפים לא לעבוד אצלו בעסק ולבנות את חייהם רחוק ממנו ככל האפשר, ועכשיו אני יודע בדיוק למה.

אני לא יכול להגיד שלא הוזהרתי. מנהלת הגרפיקה שמכירה אותו מעל עשרים שנה אמרה לי שאיציק הוא בעיניו תחליף לבנו הבכור ואני לצעיר. בזמנו חשבתי שאלו קשקושים, אבל כעת אני מבין שיש בזה משהו.

הנסיעה לאוסטריה נועדה לכאורה לביקור בתערוכה מקצועית ולעריכת סיור מקצועי אצל אחד הספקים של המפעל, אבל למעשה היא הייתה נסיעת מבחן בשבילי לראות אם אני מתאים להשתבט ככפילו של איציק.

כמובן ששום דבר לא נאמר במפורש, אבל לאט לאט התפענחה לי הכוונה האמיתית של ההצעה הנדיבה שקיבלתי בשני ידיים – להפוך אותי לגרסא צעירה וצייתנית יותר של הבן הצעיר של הבוס שלי.

אני חושש שנמצאתי לקוי ונכשלתי במבחן, בעצם אין לי מושג למה אני כותב `אני חושש`. אני שמח מאוד שלא התקבלתי! מאז שהצלחתי לשכנע את המפקד שלי שלמרות המקבצים המוצלחים שלי במטווחים אין מצב שאני הולך לקורס צלפים לא חשתי שמחה כל כך גדולה.

זה התחיל בקטן, עוד כשהיינו בתערוכה הוא כל הזמן העיר לי לדבר בקול שקט ולא לצעוק כמו כל הישראלים, ולא שאני צעקן כזה גדול, אבל קשה לשוחח בלחישות מעודנות כשסביבך מרעימים בקולם ערב רב של גרמנים ואוסטרים אדומי קלסתר.

בארוחות נדרשתי בכל תוקף לטעום מטעמים שהפכו את קיבתי - דברים כמו כבד ונקניק חזיר המתקרא שינקן שהוגשו לי בארוחת הבוקר דווקא, ולא רק שלא היו כשרים בעליל אלא גם היו ממש בלתי הולמים ארוחות בוקר.

העדפתי לדבוק בחביתות עם גבינה, לחמניות נחמדות עם קימל או פרג ושפע גבינות שמנות ומעניינות מאוד. אני נשבע שעשיתי מאמצים עצומים לא להיות פרובינציאלי וליהנות מהשפע הקולינרי של העולם התרבותי, אבל כשבן אדם תמים מהקריות מזמין פסטה ברוטב שמנת ומקבל אותה עם קישוט של גזיזי שפק (מין נקניק חזירי בצורתו ובטעמו כאחת) מעל השמנת מה אפשר לצפות?

תצחקו ממני אם אתם רוצים, אבל אני לא אוהב בשר לבן, או איך שלא קוראים לזה בארץ, לא אוהב ודי מרגיש לא נוח לאכול את זה, ובינינו זה גם לא מי יודע מה טעים. מעדיף עוף. אז עשיתי פרצוף קצת נגעל ואכלתי בערך רבע מהצלחת שהייתה גדושה מידי לדעתי ובכך הרגזתי את בעל המאה שחשב שזה מקנה לו זכות להיות גם בעל הדעה.

אני לא דוס ולא אכפת לי לאכול במקום לא כשר, אבל מרגיז אותי שמנסים לדחוף לי בכוח בשר חזיר בשעה שאני מעדיף שניצלים עסיסיים. גם הסלידה שלי משתיית אלכוהול ולא חשוב באיזה צורה הוא מגיע לא הוסיפה לערכי בעיני נותן החסות השתלטן שלי.

היה גם הקטע עם הנשים. הבוס בן אדם נשוי שנים רבות ואם מתחשק לו לשטוף עיניים בבנות שיכולות להיות נכדותיו שיבושם לו, אבל למה בהתלהבות קולנית כזו? במין תאוותנות מתועבת שאני חושב שהייתה הופכת את קיבתי גם אם הייתי סטרייט מושבע.

אלו נשים, לא חפצים שאפשר לרכוש אותם, ואני מצאתי את ההערות שלו סרות טעם ומחוצפות מאוד. גם אם אף אחת לא הבינה מילה מדבריו את המבטים והחיוכים הרומזניים שלו כולן קלטו ולא אהבו אותם.

מה שהכי עצבן אותי הייתה הדרישה המטופשת שלו שניפתח זה לזה, שנתחבר רגשית, שנהפוך למין משפחה דביקה ואוהבת, ונטולת הומואים כמובן.

אני מכיר את איציק כבר כמה שנים ואני די מחבב אותו, אבל הוא לא חבר שלי ואני לא חבר שלו. אי אפשר להיות חבר של מישהו בפקודה ושל הבוס על אחת כמה וכמה שלא.

חוץ מזה היו כמה מקרים שקרו שלא באשמתי שהעכירו את רוחו של הבוס חולה השליטה שלנו שנעשה מריר ורגזן בגללם - שבר ענן פתאומי שתפס אותנו באמצע שיטוט בין חלונות ראווה והרגיז אותו מאוד. שייט על אגם שלא התקיים בתאריך שצוין באינטרנט - במקום זה הלכנו למערות הקרח המדהימות וזה היה ממש בסדר.

והכי מרגיז, באוטו ששכרנו לא היה כונן דיסקים אלא רק טייפ רגיל. ואילו הוא הביא המון דיסקים ולכן נאלצנו להסתפק בשני קלטות מסכנות שנקלעו במקרה למזוודה שלו. באחת פוליקר והגבעתרטון ובשניה מיקס של שירים למסיבה שכללו את `אני אתגבר` האלמותי בביצוע אוחצ`י מדהים של זמר עלום שם ואת Y.M.C.A.  העליז מאוד, קצת חוליו אגלסיאס ואת חצוצרת הזהב של הרב אלפרט שנתן ביצוע מרגש מאוד ל`יידשע מעמע`.

אני מניח שאחרי ששמעת את הקלטות הללו בערך שלוש מאות פעם בטייפ דפוק שהקפיץ אותן החוצה כל פעם שהבוס הוריד הילוך אי אפשר לבוא אליך בטענות שאתה נרגן מעט.

אני מצאתי את התקלות הללו משעשעות למדי ובטלות בשישים לעומת הנוף המדהים ביופיו, אבל הבוס התרגז, וכדרכם של בוסים הוציא את כעסו על הסביבה.

אחרי ארבע ימים בנוף האוסטרי המדהים, היפה, המהמם, הנקי, שכל אנשיו כל כך אדיבים ומסבירי פנים, גם אני נעשיתי קצת עצבני. ביום החמישי כבר נמאס לי מכל היופי והניקיון הזה והרגשתי שאם אראה עוד פעם אחת את פרצופו של מוצארט על כדור שוקולד אצרח.

הכל סביבנו היה פשוט בלונדיני מידי וכשנפגשנו פתאום במשפחה ארמנית כהת עור עם בנות צחקקניות, אבא שמן ומחוטט פנים ואימא בשביס שמרני ובשמלה בסגנון עדות עזה התחשק לי לנשק אותם מרוב שמחה.

מה לעשות? אני מוכן להיות עובד חרוץ ונאמן, ולהרוויח בזיעת אפי כל פרוטה ממשכורתי, אבל אחרי שעות העבודה אני בן אדם פרטי שלא מוכן שיאלפו אותו, יגבשו אותו, יעצבו ויגזמו אותו. לא רוצה לדבר על החיים הפרטיים שלי עם אנשים שהכרתי במקרה בעבודה, לא רוצה להשתנות ולהיות מתוחכם יותר, לא רוצה שיבחרו לי את החברים והאוכל וצורת החיים, ולא יעזור בית דין, להסתובב בין חלונות ראווה ולהביט בתכשיטים ובשעונים נראה לי הדבר הכי משעמם בעולם. גם אם כל שעון עולה חמישים אלף יורו ועיצב אותו מעצב פלצן מהתחת. אני חושב שהזמן נשאר אותו זמן גם אם קוראים אותו משעון יקר בצורה מגוחכת וגם אם משעון סווטש זול.

אתמול כשחזרתי ניסיתי להסביר את זה לנרי שנשאר זועף ולא הבין אותי. הוא קרא לי מלפפון פולני חמוץ ושאל בקנטרנות למה אני כפוי טובה כזה.

כמובן ששוב רבנו ושוב לא היה לי סקס.

בבוקר כן היה וזה היה גרוע כאילו רק לפני דקה נפגשנו ואנחנו שני זרים מגושמים ונבוכים. שנינו יצאנו לעבודה בהרגשה חראית ומאז האווירה בבית לחוצה ומתוחה ולכן עוד לא יצא לי לספר לו איך הייתי שוכב כל לילה בבקתת העץ הציורית, מתמתח מתחת לשמיכת הפוך הקלילה והנעימה ומדמיין שהוא שוכב על הסדין הצח לידי, שחום, חמים וחרמן ולא מנומס בעליל, ורק כך הייתי יכול להירדם.

4. מוצארטים משוקולד 

נכון שדני חולה בוירוס שגורם לו להרגיש נורא ואיום ולהקיא, אבל זה וירוס של 24 שעות בלבד וזה עובר מהר ובלי נזקים, וכן, סדקתי את האקווריום הישן והאהוב שלי כשניקיתי אותו, אבל לפחות הוצאתי ממנו את הדג לפני שכל המים נזלו החוצה, וסך הכל מדובר באקווריום זכוכית עגול ופשוט והדג נראה שבע רצון לגמרי בצנצנת החלופית.

חוץ מזה נרי הבטיח להביא לי אקווריום חדש זהה לישן, ובזכות התאונה הביתית הקטנה הזו חזרנו לדבר כמו פעם.

התברר שאני לא רואה מהרהורי לבי ולא מדמיין, הוא באמת התנכר לי והתרחק ממני, אבל זה לא קרה בגלל שהפסיק לאהוב אותי ומצא מישהו אחר אלא בגלל החשש הנורא שלו שבבסיס מישהו ניחש, או הלשין, או סתם גילה במקרה, חשש שמעכיר את רוחו בצורה לא הגיונית לדעתי, כמו שהתחושה שלי שהבוס התאכזב ממני בזמן הטיול לאוסטריה והוא מצטער שלקח אותי ובזבז עלי כסף נראית לו חסרת הגיון. 

"אז מה אם לא התנהגת בדיוק כמו שהוא חשב שאתה צריך להתנהג? הוא לא קנה אותך, הוא רק קנה לך כרטיס טיסה וכמה לילות במלון. לקחת אותך לחו"ל היה הרעיון שלו והוא יכול להרשות את זה לעצמו עם המשכורות העלובות שהוא משלם לכם, וחוץ מזה זה בטח נרשם לו כהוצאה מוכרת במס הכנסה. אני במקומך לא הייתי מוכן אפילו לגעת בסכו"ם של מסעדה לא כשרה אז שיגיד תודה. אם הוא היה באמת מכיר אותך כמוני הוא היה מבין שהוא צריך להגיד לך תודה מאה פעמים שהסכמת לבזבז שלוש שעות על הסתכלות בחלונות ראווה של תכשיטים ובגדים." הוא מנסה להחזיר אותי למציאות. 

"הרגשתי שאני מאכזב אותו ושהוא ציפה ממני להתנהג אחרת, אבל אני לא יודע מה בדיוק הוא רצה שאני אעשה." אני מנסה שוב להסביר את המועקה שסבלתי ממנה בטיול. 

"שילך להזדיין, הקקה השחצן הזה! שיפטר אותך אם לא נאה לו שאתה לא שותה ולא אוהב אוכל לא כשר. עבודה כמו זו, במשכורת הדפוקה ובתנאים העלובים שיש לך אצלו תוכל למצוא בלי בעיות כבר מחר, אבל הוא בחיים לא ימצא מישהו אמין וחרוץ כמוך שיהיה מוכן לסבול אותו ואת איציק הסוציומט שלו." הוא מעודד אותי. 

"אז מה בדיוק קרה בבסיס שאתה כזה לחוץ ולא מסוגל לספר לי?" 

"שמעתי משהו שלא הייתי צריך לשמוע ואני די בטוח שמישהו יודע עלי. אם זה ידלוף למחלקה הלך עלי." 

"לא נכון נרי, החבר`ה שאתה מפקד עליהם הם צעירים עם ראש טוב, הזמנים השתנו, להיות הומו זה לא משהו שמישהו מתייחס אליו בכלל, וחוץ מזה אתה סמל ראשון והמ. ע. שלהם והם רק רבטי"ם מושתנים, מה הם כבר יכולים לעשות?" אני מנסה לעודד אותו. 

"זה לא תל אביב כאן שרגא ואתה יודע את זה. אתה יודע איך הם, לא משנה שאני המפקד, אם הם ירצו הם יכולים למרר לי את החיים עד מוות. " מתקדרות פניו מדאגה, "הם חברה טובים, אבל אין מצב שהם ימשיכו לכבד אותי ולהקשיב לי. אם הם ידעו שאני הומו אני אצטרך להפר את החוזה ולעזוב את הצבא." הוא מנבא. 

"לא הבנתי למה אתה כזה גועלי וסגור, חשבתי שאתה לא אוהב אותי יותר." אני מספר לו איך הרגשתי אחרי שחזרתי לארץ. 

"גם אתה חזרת נורא מצוברח. חשבתי שאתה כועס עלי בגלל המריבה בטלפון. נכון שהזיון בבוקר היה מגעיל?"

"כן, די." 

מה די? זה היה הזיון הכי גרוע שהיה לנו בחיים!" הוא כבר מתחיל לחייך. 

"לא נכון, לדעתי אז כשהקונדום נקרע היה יותר גרוע." אני חולק עליו, ועכשיו כבר שנינו צוחקים ומלטפים אחד את השני, פורקים את המועקה מהלב ומרגישים הרבה יותר טוב. 

אז נכון שבגלל אירועי הימים האחרונים שנינו עלולים למצוא את עצמנו מובטלים, אבל מצד שני שנינו צעירים ובריאים ואוהבים, יש לנו קצת חסכונות ותמיד אפשר למכור את האוטו ואנחנו כבר נסתדר, יהיה טוב.

אני אשם

"אתה אשם." אמר לי דני אחרי שיצאנו מקופת חולים בלי לקנות אף תרופה כי הרופאה הרוסייה הנחמדה שלנו (זו שבטוחה שאני החבר של אליס - אימא של דני – ואבא של מיה – אחותו - ולא מוכנה לתת לעובדות לבלבל אותה) קבעה שזה רק וירוס ופשוט צריך לשכב בשקט, לשתות הרבה תה ולחכות שהמחלה תעבור מעצמה.

"אני אשם שאתה חולה? הרי לא הייתי בכלל בארץ?"

"כן, אתה אשם, נעשיתי חולה בגלל שעזבת אותי." הוא אומר בפסקנות ודורש שאקנה לו טילון לפני שנחזור הביתה. רבע שעה אחר כך הוא מקבל צבע ירקרק ומקיא את הטילון ואת התה ששתה קודם לאסלה ושוב חוזר ומאשים אותי.

למחרת בבוקר אני מנסה לקום ומגלה להפתעתי שרגלי לא נושאות אותי. נרי דוחף לי מדחום לפה ומודיע לי שכנראה נדבקתי מהילד והיום אני נשאר בבית.

"שמעתי אותך משתעל נורא לפנות בוקר." הוא מוכיח אותי, "היית צריך לחזור למיטה ולא לשבת ליד המחשב."

"לא יכולתי לישון ולא רציתי להפריע לך עם השיעולים שלי אז כתבתי קצת." אני מתנצל.

"אה!! אז זה שאתה יושב ליד המחשב כל הלילה במקום לישון זה באשמתי?!" מתרגז נרי.

אני רוצה לענות שזה היה רק שעתיים לא כל הלילה ושלא יהיה נודניק, אבל השיעול שוב תוקף אותי וקשה לי להחזיק את העיניים פקוחות.

נרי הולך לעבודה ואני ודני נשארים היום בבית, מתפנקים עם תה בדבש וזוללים מוצארטים משוקולד - ככה דני קורא לכדורי השוקולד עם הפרצוף של מוצארט - ומכיוון שאין לי כוח לכתוב אני מבלה את רוב היום בשינה ובקריאת בלוגים. בין לבין אני עושה הפסקות מנוחה וקורא את הספר שהתחלתי לקרוא עוד בטיול - `ארבע בתים וגעגוע` של אשכול נבו.

הספר מרתק אותי ותוך כדי קריאה אני מנסה להבין למה יש ספרים שהם טובים ומעניינים וראויים לפרסום ואחרים פשוט משעממים ודוחים.

לא יודע מה התשובה והיא גם משתנה מאדם לאדם - אני למשל סולד מספרי רם אורן וגם הקוד של דה וינצ`י וכל ספרי הארי פוטר השאירו אותי אדיש. לעומת זאת את ספריו של שלום עליכם אני מסוגל לקרוא שוב ושוב למרות שאני כבר מכיר אותם בעל פה.

זו תעלומה שכנראה אין לה פתרון.

5. פוסט לחוץ

יש ימים כאלו שבהם שום דבר לא הולך כמו שצריך והכל, כולל דברים שבכלל לא חשבת עליהם, משתבש.

זה התחיל עם האינטרנט שרק הבוקר היה בסדר ופתאום נדם בגלל הספק העלוב שלנו - הוט - שהודה באשמה, אבל הטכנאי יוכל לבוא רק מחר.

אחר כך נרי התקשר אלי לעבודה (אירוע יוצא דופן בתכלית) והודיע לי חגיגית שהוא מתכוון לשבור את החוזה שלו עם חיל האוויר ולהתפטר כי הוא לא יכול יותר לסבול, ונכון שהוא אוהב את העבודה שלו מאוד, וגם את הבוס שלו הוא אוהב (עוד תימני אחד) והוא מאוד מרוצה מהתנאים והמשכורת, אבל החשד שאולי יודעים, ואולי יגלו, ומה יהיה, מתיש אותו ומדכא אותו נורא ונמאס לו לחיות ככה.

אחרי שניסיתי להרגיע אותו והפצרתי בו לצאת מהשירותים, משם הוא התקשר אלי, וללכת לאכול ארוחת צהרים הוא סגר את הנייד שלו באנחה ששברה את ליבי ומיד היה שוב צלצול!

איציק נעץ בי מבט זועם ואמר לי בפעם הרביעית היום שהוא שונא את הצלצול של המכשיר הזה ושאעשה משהו למען השם. למזלי מיד אחר כך גם המכשיר שלו צלצל והוא התחיל לריב שוב עם הקבלן שמשפץ לו את הדירה והורס לו את הבריאות תוך כדי כך, ואני יכולתי להתפנות לשמוע את הצרות של מיצי שהחליט לעזוב את החבר שלו וביקש רשות לבוא לגור בינתיים אצלי.

אמרתי שאין בעיה ושאני אשמח מאוד, ומיד אחר כך התחלתי לחשוב על כל הבעיות שעלולות להיווצר מהמצב העדין הזה ונתקפתי סחרחורת.

אני חייב להחביא את הכרית לב שהוא נתן לי בוולנטיין, להתקשר לנדנד להוט, לשנות את הצלצול של הנייד למשהו שיערב יותר לאוזנו של איציק, ולסיים את הפוסט הזה שאני מקליד אצל הורי לפני שהם יתחילו להציק למה אני בא לבקר אותם כל כך מעט ומיד מסתגר עם המחשב.

האמת, צודקים.

חזרתי מהורי מפוטם באוכל ונושא שלל קופסאות פלסטיק מלאות מטעמים ומצאתי בבית את נרי עגום פנים, מקדיר מבט אל כוס תה בדבש בעוד מיצי שרוע לו על הספה, מתגלגל מצחוק מול וויל וגרייס.

"תגיד, תגיד, השחקן הקשיש הזה, הוא לא ההוא שהיה בזה?"

"בזה לגמרי." אמרתי בפיזור נפש, מעיף מבט לעבר הקשיש לבן השער שגרייס כעסה עליו. זקן כיסה את רוב פניו, אבל היה משהו בצורת הגבות שלו שהזכיר לי נשכחות.

"אוף אתך! באיזה זה הוא היה?" התעקש מיצי לחפור בזיכרוני התשוש.

"אהה... אני חושב שבשוגון ובציפורים מתות בסתר, אבל אולי אני טועה. איך אתה מחזיק מעמד?"

"בסדר גמור, אני אתאפק עם הפיפי עד סוף הפרק." חייך אלי מיצי בגבורה.

"הוא מתכוון לזה שנפרדת מעומר? החבר שלך?" הבהיר נרי את כוונתי בטון מלא תוכחה אירונית.

"אה! הוא, כן, אהה... נו, טוב, דברים כאלו קורים." ניסה מיצי להעמיד פני גיבור, אבל היה די ברור שעומר פחות או יותר פרח מזיכרונו.

"למה אתה מתכוון דברים כאלו קורים?" התנפל עליו נרי בזעם. לפני יומיים חייתם יחד, ישנתם באותה מיטה ועכשיו אתה צוחק פה מהסדרה הדבילית הזו ובכלל לא אכפת לך ממנו! לא פלא שבגלל זה כולם אומרים ש.... לא חשוב."

"מה לא חשוב?" התרגז מיצי, "תגיד, אל תתבייש."

נרי לא התבייש ופצח בנאום מלא קלישאות על השטחיות של הקהילה, על רדידות הקשרים שבה, ועל אופיים השפל וחסר העקביות של כל אחד ואחד מחבריה. "ועומר המסכן בטח יושב בבית ובוכה בגללך, ולא מעלה בדעתו שאתה שוכב לך פה בנחת וצוחק מהשטויות בטלוויזיה." סיכם את נאומו חוצב הלהבות במשפט שסתר לגמרי את כל מה שאמר קודם על אופיים השטחי של הקשרים בקהילה.

"שתוק כבר טמבל! אתה לא יודע שום דבר עלי ועל עומר וזה גם לא עניינך! מהרגע שגמרת לדבר עם המפקד שלך נעשית הפוך לגמרי." התרגז מיצי והלך לחדר האורחים לראות את הסדרה על הלסביות.

"קדימה, לך איתו! הרי הטלוויזיה מעניינת אותך יותר ממני, אני יודע את זה."

"שתוק דביל! מה קרה? מתי דברת עם המפקד שלך?"

"עכשיו. הוא התקשר אלי לנסות להוציא ממני למה אני רוצה לשבור את החוזה ולעזוב, ודרך אגב, לשבור חוזה זה סיפור לא זול בכלל."

התיישבתי מולו, הזזתי הצידה את הכוס ולקחתי את שני ידיו בידי. "אולי תחשוב על זה שוב נרי?"

"אל תדאג!!" הוא התפרץ ורצה לקחת את הכוס, אבל אני, למוד ניסיון מר, סילקתי אותה מהר מטווח ידו. "לא תצטרך לפרנס אותי, אני אמצא מיד עבודה חדשה, ויש לי גם המון חסכונות, כסף לא יחסר לנו."

"אני לא דואג בגלל הכסף." שיקרתי (אני כן דואג, דואג מאוד) "אבל אתה פשוט לא יודע מה המצב בשוק העבודה. נורא קשה עכשיו, ובמיוחד יהיה קשה לבחור כמוך שהתמחה בתחום מאוד מסוים שרק הצבא זקוק לו. אין לך תעודות חוץ מהקורס של הצבא, ואין לך ניסיון באזרחות וחוץ מזה אתה צעיר מאוד נרי." אמרתי בעדינות, מודאג מהצורה בה הוא ישב מולי, עגום ומבוהל - נראה בן שש עשרה, לא בן עשרים ושלוש - מנסה להסוות את הפחד שלו בכעס, "ומה שהכי חשוב, אתה מאוד אוהב את העבודה שלך. רצית לעשות קריירה צבאית ונורא חבל שבגלל שטות כזו ..."

"זאת לא שטות! זה מה שאתם לא מבינים! זה ... זה לא שטות!"

"אני לא מבין, למה נדמה לך שהם יודעים?"

"לא אמרתי שיודעים, אמרתי שחושדים ומחפשים אותי, ושתדע לך פולי שהכל בגללך!"

עכשיו גם אני מתעצבן. נרי מקשר איכשהו את הנטייה המינית שלו אלי, אולי בגלל שעד שהתחלנו לחיות יחד הוא הצליח לשקר לעצמו שהוא בעצם דו מיני ושברגע שתופיע הבחורה המתאימה הוא ישכח מגברים. העובדה שבמקום העלמה הקסומה הופעתי אני גורמת לו להאשים אותי בהומואיות שלו.

זה טיפשי לגמרי וכשהוא רגוע הוא הראשון שיודה בכך, אבל מהרגע שעלה בו החשש שבבסיס יודעים שהוא הומו הוא פקעת עצבים.

"איך זו יכולה להיות אשמתי? אני לא מכיר שם אף אחד חוץ מדדי שכבר לא משרת אתך יותר?"

"זו אשמתך כי אתה מכריח אותי לעשות כל שלושה חודשים בדיקת דם. מישהו ראה אותי יותר מידי פעמים ברמב"ם וחיבר אחד ועוד אחד."

"אין בעיות!" אני מתרתח, "לא רוצה לעשות בדיקות דם אז לא, אבל תזכור, אין בדיקות אין סקס, וחוץ מזה גם סטרייטים עושים בדיקות לאיידס, הוירוס הזה לא עושה אפליות."

"תשמע שרגא," הוא מתרגז נורא, כתמי סומק כהים מכתימים את עצמות לחייו ועיניו מצטמצמות בזעף, "תשמע ...."

הוא נראה כל כך כועס ויפה שאני לא יכול יותר להתרגז עליו, "מה לשמוע חמוד?" אני שואל ברכות, אנחנו מחליפים מבטים ואז מצב הרוח המרדני שלו מתחלף באחת.

"אני לא יודע מה לעשות." הוא אומר בפשטות, "אני נורא מבולבל שרגא. תגיד לי מה עושים במצב כזה?"

מאין לי לדעת לעזאזל?!! אני מבוגר ממנו רק בחמש שנים ואין לי מושג מה עושים, אף פעם לא היה לי מושג, אז למה שעכשיו יהיה לי?

"אני חושב שהכי טוב זה להירגע קצת ולהוריד טורים." אני אומר בקול שלו, כאילו שיש לי מושג על מה אני מדבר, "החיפזון מהשטן, וכשאתה לחוץ אתה תמיד טועה. לא חתמת עדיין על כלום, נכון?"

"לא. רק דברתי באופן לא רשמי עם המפקד הישיר של המחלקה ועם מפקד הטייסת, אבל הכל בשקט, לא בצורה מסודרת."

"ומה הם אמרו?"

"הם לא הבינו מה עובר עלי וביקשו שאני ארגיע, שלא אהיה פזיז, ואמרו שבאזרחות יהיה לי מאוד קשה להשיג תפקיד אחראי כזה במשכורת כל כך טובה, ושאם אני אעזוב אני אצטער."

"ולמה הקוץ (הכינוי שנתתי למפקד הישיר שלו) התקשר אליך עכשיו?"

"אל תקרא לו ככה!" הוא מתרעם.

הוא מאוד מחבב את הקצין שלו שגם הוא תימני - בחור נחמד שהאמין בו תמיד, עודד אותו ותמך בו. (אם זה נשמע שאני טיפה מקנא אז זה נכון).

"בסדר, סליחה. אז למה הוא התקשר? הוא כועס עליך?"

"לא, אבל הוא קצת פגוע, והוא בעיקר רוצה להבין מה עובר עלי."

"אז אולי תספר לו ודי. הרי אתם גם חברים."

"לא!" נקפצים פניו של נרי בהחלטיות והעקשנות שלו שעזרה לו להפוך למ"ע בגיל כל כך צעיר למרות הבעיות הלימודיות שלו צפה שוב על פני השטח.

משפחה זה דבר אחד, הם בשר מבשרך והם תמיד יאהבו אותך. גם אם אתה הומו אתם עדיין שייכים לאותו שבט, אבל אנשים זרים זה דבר אחר. הוא לא מוכן לא יכול לסבול את הרעיון שזרים מחוץ למשפחה ידעו שהוא כזה.

פה הוא מתעקש ואי אפשר להזיז אותו למרות המחיר הגבוה שההסתתרות בארון עלולה לגבות ממנו.

בסוף הצלחתי להוציא ממנו שהוא אמר לקוץ שיש לו בעיות משפחתיות ולא פירש, מניח לקצין שלו לחשוב שהבעיה היא עם הוריו החולים שסובלים מההיעדרויות התכופות שלו מהבית.

הקוץ הבטיח לברר אולי אפשר יהיה לסדר את נרי בתפקיד פחות אחראי עם פחות תורנויות.

"אולי באפסנאות?" הערתי בנבזות, "אתה והארון שלך תרגישו נוח במחסן בגדים."

"מצחיק מאוד!" אמר נרי במרירות והלך לישון, משאיר אותי מול כיור מלא כלים, מצטער על ההתחכמות הטיפשית שנפלטה מפי.

יש לי הרגשה ברורה למדי מה יהיה הלאה, מה שיהיה זה שנרי יתחיל להישאר יותר ויותר בבסיס, ויהיו לו פתאום המון תורניות, ואחר כך יספרו לי - בטח דדי שעדיין מקושר טוב מאוד למרות שהוא משרת במרכז - שהוא פצח שוב ברומן לוהט עם איזו יפיפייה תורנית, וכך יוסר מעליו החשד הנורא שהוא הומו והכל יבוא על מקומו בשלום חוץ מהלב המסכן שלי שכבר נמעך ונרמס פעמים רבות כל כך עד שעוד פעם אחת באמת כבר לא תשנה לו שום דבר.   

6.  מבין אותך

אתמול הוא חזר מאוחר מאוד ושיכור. הוא לא היה ממש שתוי, אבל גם פיכח לא היה.

"שתית אצל הוריך?" התפלאתי, כי הוא אמר שהוא הולך לבקר אותם.

"לא, שתיתי אחר כך במקום הזה של הרוסים." הוא ענה והלך לעשן בגינה.

חיכיתי חצי סיגריה ויצאתי אליו.

"גמרתי את הסיפור של ג`וני." סיפרתי לו, "חשבתי רק לכתוב את ההתחלה ופתאום הכול נשפך ממני בבת אחת."

"חכה עוד יום יומיים עד שתשלח, תמיד אתה עושה תיקונים אחר יום יומיים."

"כן." הסכמתי, "נכון, אתה כבר מכיר אותי טוב. שתית הרבה?"

"לא, לא כל כך. אני עייף. אתה מוכן לישון איתי למרות שאני מסריח מבירה?"

"אני תמיד מוכן לישון אתך."

"מי זה בכלל הג`וני הזה?" הוא שאל אחר כך, כשכבר שכבנו מחובקים בחושך.

"לא יודע בדיוק, איש אחד, נשא איידס שהקים אתר תמיכה. שלחתי לו לאתר כמה סיפורים שהוא אהב והוא ביקש סיפור מיוחד ליום הזיכרון לנפטרים מאיידס."

"ומיד ישבת לכתוב את הסיפור?" יש שמץ של לגלוג בקולו, "תמיד אמרת שאתה לא יכול לכתוב לפי הזמנה, אבל אתה כל הזמן עושה את זה. כתבת לפלא, וכתבת למשקיף, ועכשיו הג`וני הזה."

"אני אוהב לכתוב למען בן אדם מסוים." אני מודה, "בזמנו כשדוד היה העורך של האתר כתבתי במיוחד בשבילו ואהבתי את זה."

"מתי תכתוב בשבילי?"

"כשתתחיל לקרוא מה שאני כותב."

"אני קורא, אבל לאט. אתה כותב סיפורים נורא ארוכים עם המון פלסף."

"אני אשתדל לקצר ולכתוב מעניין, בלי פלסף." אני מבטיח.

"מחר אני צריך להיות בבסיס," הוא נאנח, "ואני אחזור די מאוחר. מה אתה עושה מחר?"

"בבוקר אני הולך לבקר את בוריס ואחר כך הקבוצת תמיכה. אחרי הצהרים אני אנקה קצת את הבית."

"אל תעבוד קשה, אתה נורא עייף, הלכלוך לא יברח."

"זה בטוח. הלכלוך אף פעם לא בורח רק מתרבה. תגיד אבנר, אני יכול לספר לבוריס עליך?"

"ואם אני אגיד שלא זה יעזור לי?" הוא עוקץ אותי קלות.

"אם תגיד שלא אז לא." אני נפגע קצת, "ואם כבר מדברים אז מה בדיוק גורם לך לחשוב שעלו עליך?"

"שום דבר מוגדר, אבל... לא יודע. אולי אני מדמיין. יש לי מין הרגשה כזו שכולם יודעים וצוחקים עלי מאחורי הגב. אתה בטח חושב שאני נורא טיפש."

"לא, בכלל לא." אני ממהר להבטיח ומנשק את כתפו, "באמת שלא. בגילך גם אני נורא פחדתי שידעו ואם בבסיס היו יודעים ... פחדתי אפילו לחשוב על זה. אני ממש מבין אותך."

הוא מסתובב, נדחף אלי בכוח ודוחף את פניו לבית שחיי. "שקט, בוא נישן. מחר יש לנו יום עמוס."

סוף שבוע

כל היום השמיעו שירים של יוסי בנאי ז"ל. קולו החם והנעים נשמע בכל תחנה – מדבר, שר, צוחק, מתבדח - אהבתי אותו מאוד מאוד וכל כך צר לי על מותו.

יהיה זכרו ברוך. 

ופתאום בצהרים, בדרך הביתה מהפגישה של קבוצת התמיכה העברתי ל - 88 אפ. אן. וגיליתי שהם נותנים שעה שלמה של שירי צזאריה אבוריה - הזמרת החביבה עלי.

איזה יופי! 

נוהג הביתה, חושב על הפגישה ועל הרעיון שלי לכתוב סיפור על הקבוצה שלנו, סיפור שיתאים מאוד לאתר של ג`וני.

שאלתי את כולם והם בעד בתנאי שאטשטש כמובן את זהותם. כנראה שהפתגם שאומר - כשנסגרת דלת נפתח חלון – צודק. הנה, דוד עזב ונסגרה לי הדלת של אתר הסיפורים ופתאום הגיע ג`וני ופתח לי חלון.

בבית אני מנסה להסביר לדני מי היה יוסי בנאי, אבל הוא לא יודע על מה אני מדבר ומבלבל אותו עם אריאל זילבר.

הבית מלוכלך והפיצה לא עשויה, אבל אני מרגיש שאני מתמוטט מעייפות ופשוט לא מסוגל לפתוח את העיניים. לא יודע מה קורה איתי ולמה אני עייף ככה כל הזמן, בחיים לא הרגשתי תשוש כל כך.

אולי אני עוד עייף מהטיול בחו"ל? עוזב הכל כמו שהוא והולך למיטה לישון. ישן מצוין וקם בשש, מלא מרץ.

מנקה ומכין פיצה והולך לגהץ עם התכנית `שעה היסטורית` של פרופסור הר סגור, ומידי פעם עושה הפסקה לכתוב קצת.

עוד מעט הוא יבוא ונשתה יחד קפה, אולי תה, ואולי נאכל משהו. אחר כך נראה קצת טלוויזיה ואולי יבואו חברים וגם אם לא העיקר שנהיה ביחד ולא נריב יותר.

שבת שלום.

בשבת חזרתי דביק כולי מ... בחיים לא תנחשו, מדבש. כן, הייתי מרוח כולי בדבש ואפילו נעקצתי עקיצה אחת קטנה ולא ממש כואבת בכתף.

איך זה קרה? פשוט מאוד - יש לי ידידה שבעלה הוא כוורן (כיום אומרים דבוראי) ואני התבקשתי לעזור לו עם הרדייה כי הבן הגדול שבדרך כלל עוזר חטף עקיצה בפנים וחצי פרצוף התנפח לו.

למרות שהוא נראה זוועה עם עין אחת עצומה לגמרי הנער בכל זאת בא לעזור, אבל היה לו קשה ולכן אני והדבוראי עשינו את רוב העבודה הקשה, ושוב מצאתי את עצמי סוחב ארגזים כבדים מפה לשם.

יצאתי מהבית די מקודם משאיר את נרי ישן - הוא אוהב לישון עד מאוחר כשהוא יכול -וכשחזרתי אחרי הצהרים הוא כבר לא היה. יצא לו לאי שם בלי להשאיר פתק.

כשאני מסתלק בלי להודיע לאן הוא כועס עלי. אבל לו מותר. התקשרתי לנייד ולא הייתה תשובה, רק תא קולי. אולי הוא אצל ההורים ובגלל זה הנייד כבוי. אין טעם להתעצבן, אני לא המשגיח שלו, הוא בן אדם מבוגר וזכותו ללכת ולחזור בלי לדווח לי.

הולך להתקלח ולישון ומתעורר למחצה כשהוא חוזר מתקלח ומצטנף לצידי במיטה.

"היית אצל ההורים?"

"כן."

"סיפרת להם?"

"לא העזתי, הם יתחרפנו אם הם ידעו שאני אשאר בלי משכורת אפילו חודש אחד, אבל קפצתי לבקר אצל המפקד שלי (הקוץ) וסיפרתי לו הכל."

פתאום אני ער לגמרי. "הכל? למה אתה מתכוון הכל?"

"הכל. עלי, עליך, הכל."

"כולל על זה שאני נשא?"

"כן, הכל. אפילו על פחיסטון שמת מאיידס חתולים. הוא לא יידע שיש בכלל דבר כזה."

"כן, רוב האנשים לא יודעים עד שהחתול שלהם מת להם."

"אתה כועס שסיפרתי?"

אני חושב קצת ומגלה שלא, אני לא כועס, רק מופתע. "ואיך אתה מרגיש עכשיו?"

"הקלה עצומה, כמו אחרי וידוי. כאילו שירדה לי אבן מהלב."

"הוא היה מופתע מאוד?"

"לגמרי. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק עליו, הוא בחיים לא חשד ונשבע לי שאף אחד אפילו לא חושב בכיוון."

"ומעכשיו הוא מעריך אותך פחות? רוצה שתעזוב?"

"לא, בכלל לא, ממש לא. הרי הוא מכיר אותי כבר המון זמן, אני אותו בן אדם שהייתי תמיד. הוא מיד אמר שחבל שאכלתי את עצמי ושבכלל לא משנה לו עם מי אני ישן בלילה."

"אתה רואה? אמרתי לך!" אני לא מתאפק, "ותראה שככה יהיה גם עם שאר האנשים, ומי שזה כן מפריע לו שיזדיין, מה אכפת לך ממנו?"

הוא נאנח ומשנה נושא ומספר לי שהמפקד שלו נבהל לשמוע שהוא חי כל כך הרבה שנים עם נשא איידס. "הוא אמר שזה שאני מתעקש לחיות אתך למרות האיידס מראה שאני מאוד אמיץ."

"להגיד על מישהו שהוא מאוד אמיץ זו דרך מנומסת לקרוא לו טיפש." אני מעיר בחמצמצות.

הוא צוחק, קורא לי פולני גועלי ודורש פרס על האומץ שלו, וכמובן שמקבל אותו.

אחר כך אני אומר לו שהוא היה מאוד אמיץ כשסיפר הכל למפקד שלו, לי לא היה אומץ לעשות את זה כשהייתי בצבא, ושאני שמח שהכל עבר בשלום.

המתח של הימים האחרונים מתפוגג אחרי השיחה הזו ואנחנו נרדמים מחובקים ומאושרים.

7. מסיבת הפתעה

קיבלתי טלפון מגברת אחת שמזדהה כאשתו של צוקר שהיה איתי בקורס חובשים. יש לו יום הולדת בשבועות והיא רוצה לעשות לו מסיבת הפתעה ולהזמין את כל החברים שלו מקורס החובשים. המסיבה תהיה בישוב אחד באזור המרכז והמוזמנים מתבקשים להגיע עם בני זוגם אם יש להם כאלו.

"אתה תבוא?" חוקרת בדאגה גברת צוקר.

"בטח." אני עונה בשמחה, צוקר היה חבר טוב ולפגוש את שאר החבר`ה שאת חלקם לא ראיתי מאז הנסיגה מלבנון נשמע לי רעיון נפלא.

"לבד או עם בת זוג?"

פה אני נתקע. "אההה ... אני... אהה ..."

"אני מבינה." היא מצטחקת בחביבות שנשים נשואות באושר שומרות לרווקים מבולבלים שחיים בבלגאנים בלי לדעת מה ילד יום. "ליתר בטחון אני ארשום שתבוא עם בת זוג, להתראות  פולי."

"להתראות." אני עונה בנימוס, ובלב מקלל את עצמי ואת הפחדנות שלי. למה לא אמרתי לה ישר שאני אבוא עם בן זוג? מה היא כבר הייתה עושה לי? מבטלת את ההזמנה? נו, אז מה?

"מי זה היה?" שואל נרי, מנומנם עדיין.

"סתם אחת, לא חשוב, לך לישון." אני מרגיע אותו והולך לחשוב מה אני עושה עם מסיבת ההפתעה של צוקר – הולך למסיבה לבד, מבקש ממישהי שתבוא איתי, או מפסיק להיות פחדן כזה ובא עם נרי.

אחרי שהתלבטתי במשך הלילה הלוך ושוב עם הסיפור של המסיבה סיפרתי לו הכל מעל הקפה של הבוקר ושמחתי מאוד כשהוא לטש בי מבט מלא תחנונים ושאל בקול אומלל אם אני באמת רוצה לסחוב אותו למסיבה של חברים שלי מהצבא, אנשים שאני עושה אתם מידי פעם מילואים, ועוד להציג אותו כבן זוגי?

"לא, לא ממש." הודיתי באמת לאמיתה וקצת התביישתי אבל גם רווח לי לראות שהוא לא רוצה לבוא כמו שאני לא רוצה לקחת אותו.

או. קי. אז אני לא ממש בארון, אבל זה לא אומר שכל מי שישב לידי כמה דקות בקורס שעשיתי במאה שעברה חייב לדעת שאני הומו, נכון? אני נפגש עם החבר`ה האלה במילואים וממש לא דחוף לי שהם ידעו עם מי אני ישן בלילה.

אחרי שנרי נשם לרווחה הוא תפס תחת ושאל אם אני רוצה שאסדר לו בת זוג.

נזפתי בו שלא יתחצף למבוגרים ממנו, והודעתי לו שאפילו קשיש כמוני עדיין יכול להשיג בת זוג למסיבה.

הוא חייך ואמר שלא נראה לו שאליס תרצה לבזבז ערב שלם על חבורת חננות מגולני, ואולי כדאי שאקח את מיה כל זמן שהיא עדיין לא יודעת לדבר.

אמרתי לו שהוא חוצפן ושיש לו מזל שאני ממהר לעבודה, והבטחתי לו שאני אגיב בזמן ובמקום המתאים לי לחוצפה שלו.

"אני מקווה שזה יהיה היום בערב," ענה לי החבר הבלתי נלאה שלי, "כי עד מחר סנילי שכמוך בטח ישכח כבר מהכל."

יש לו מזל שבאמת מיהרתי לעבודה אחרת כבר הייתי מראה לו מה זה קשיש סנילי. אם הייתי יודע מה מחכה לי שם אולי לא הייתי כל כך ממהר, אבל לתומי חשבתי שכל מה שמצפה לי זה דלי מלא דסקיות שצריך לסיים כבר לסמן.

כרגיל החיים הפתיעו אותי בסיבוב.

אחרי ארוחת עשר אני רואה את ההודי מנגב בהיסטריה את הכסא שהטורקי ישב עליו ונראה לחוץ נורא.

"מה קרה?" שאלתי בתמימות, ולצערי הוא הלך וסיפר לי.

מסתבר שכבר כמעט חודש שלם יש לטורקי דימום רקטלי שהולך ומתגבר, ועכשיו הוא כבר משאיר כתמי דם על כסאות. ההודי נורא מבוהל מהקטע הזה ולא מצליח לשכנע אותו ללכת למיון.

"הוא אומר שיש לו בדיקה בסוף החודש ושלא כואב לו ושום דבר לא בוער, אבל אני פוחד שהוא יתעלף לי כאן ואני לא יודע מה לעשות." שפך לפני את ליבו.

"זה בגלל השתייה שלו, הבן אדם הרי פחות או יותר אלכוהוליסט ובטח הכבד שלו הרוס." חיווה השמן, שיודע דבר אחד או שנים על שתייה, את דעתו המלומדת.

בסוף החלטנו להתקשר לבת של הטורקי ולהלשין עליו כדי שתיקח אותו למיון כי ככה פשוט אי אפשר להמשיך.

בזמן שהדיון הזה התקיים הטורקי עצמו נעלם מהשטח וההודי העיר שהוא בטח שוב הלך לבית קפה הזה מול הבית הירוק שפתוח 24 שעות.

"חבל לך על הזמן איזה פושעים מנהלים את המקום הזה, אני לא מוכן לשתות שם אפילו קולה. הבעל הבית נראה לי ממש רוצח וכל הזמן יש בחדר מאחורה משחקי קלפים, שמעתי שיש להם אפילו רולטה מתקפלת שהם מחביאים כשבאה המשטרה."

לא יודע מה יהיה הסוף של הסיפור הזה, אבל טוב לא יצא מזה, זה בטוח. המצב של הטורקי הדרדר מאוד לאחרונה. רוב הזמן הוא סתם מסתובב עם סיגריה וקפה ולא עושה כלום, ומשעה עשר הוא נעלם לתדלוק בבית הקפה ההוא שמוכרים בו הכל חוץ מקפה.

הולך לשעה, שעה וחצי, חוזר מסטול ואי אפשר לדבר איתו יותר אף מילה אחת. מדליק רדיו בקולי קולות ורב עם מי שמנסה להחליש, מתקשר לאימא שלו ומדבר ספניולית בצעקות, ובסוף נרדם בישיבה על הכסא פלסטיק של ההודי וכשהוא קם הוא משאיר כתמי דם, ומה שהכי חמור - חוזר הביתה ברכב הרעוע שלו למרות שאסור לו בכלל לנהוג.

הבית קפה הזה שהוא קונה בו את הבירה נפתח רק לפני כמה חודשים וכבר רכש לו מוניטין רע מאוד. מבחוץ הוא נראה כמו עוד פיצוציה כזו עם דלפק שמוכרים בו חטיפים, ויש אפילו מקרר לדברי חלב, אבל המוכרות נראות ממש פרחולינות, ובצד תמיד יושבים כמה ערסים עם פרצופים לא סימפטיים, ובאמת יש חדר אחורי עם וילון חרוזים מעץ שעשן סיגריות וסיגרים מסתנן דרכו כל שעות היום. הייתי שם פעם אחת לקנות לי חטיף כששכחתי לקחת סנדוויץ` לעבודה וברחתי משם מהר.

מוזר איך הצומת שלנו מתחלקת לשני צדדים שמקיימים ביניהם מאזן אימה שביר. בצד אחד - הצד הפעיל ביום - יש בתי מלאכה, נגריה, פנצ`ריה, מכון לרחיצת מכוניות, והשלד הישן והריק של שוק הקריות, ובצד השני - צד הלילה - יש אולמות אירועים ואת הבית הירוק - מן מלונית המשכירה חדרים לפי שעות שמעולם לא ראיתי מישהו יוצא או נכנס אליה בשעות העבודה - ואת העלק בית קפה השורץ טיפוסים חשודים שפתוח 24 שעות ביממה אבל נראה די נטוש במשך היום.

יש יחסי גומלין לא בריאים בין שני הצדדים – בלילות בעלי בית הקפה ואולמות האירועים משליכים את הזבל שלהם בחנייה של שוק הקריות, ממש מתחת לחלונות של בית המלאכה שלנו ומזל שכל כמה זמן המועצה מפנה אותו, ובימים עובדי בית המלאכה הנגרייה והמחסן קופצים מידי פעם לקנות משהו בבית הקפה, אבל בורחים מהר.

שני יוצאי הדופן ששוהים שם הרבה זמן הם בעל הבית של המכון לרחיצת מכוניות - נרקומן שהוא כאילו בשיקום - והטורקי האלכוהוליסט שלנו.

הם מבזבזים שם את רוב הכסף שלהם. אשתו המסכנה של בעל המכון לרחיצת מכוניות כבר רבה איתו לא פעם שהוא לוקח את כל הרווח מהקופה ופעם הוא אפילו הרביץ לה במגרש החנייה לעיני כולם. מזל שהפועל שלהם בא והפריד. אחר כך לא ראיתי אותה שם יותר ואמרו שהיא עזבה אותו עם הילדים. לאחרונה המכון יותר סגור מפתוח וזה לא פלא.

ועכשיו הטורקי שאשתו כבר נפרדה ממנו לפני יותר מעשר שנים מתחיל לשלם על ההתעללות שהתעלל בגוף שלו כל כך הרבה זמן ודווקא בצורה משפילה כזו.

8. ל"ג בעומר

לפני שנה בל"ג בעומר הייתי עצוב נורא. היה חרא של חג כי כבר ידעתי שנרי עומד לעזוב בקיץ לשלושה חודשים, ואם לא די בכך בערב החג רבתי עם דני בגלל שטעיתי קצת בדרך כשהסעתי אותו למדורה של חבר.

בסוף הגענו בזמן והכל היה בסדר, אבל הוא אמר לי שאני נוהג כמו הומו ונורא נעלבתי. השקעתי זמן רב כל כך לחנך אותו וללמד אותו שהומו זה לא קללה ובסוף הוא מדבר ככה?

מאז שנפגשנו הילד הזה גוזל המון מזמני ומהמשאבים הנפשיים שלי. למרות שאין שום קרבה משפחתית ביני לבינו אני מכיר אותו כבר חמש שנים - שזה ממש הרבה בשביל ילד בן 13 -אוהב אותו כאילו היה אחי הצעיר ומרגיש כלפיו אחריות ורצון עז לדאוג לו ולטפל בו.

נכון, יש לו אימא שהוא גר איתה, אבל הקשר שלהם קר מאוד ומלא כעסים, וגם עם הבעל שלה הוא לא מסתדר כל כך טוב.

קשה להאשים את אליס שהיא אימא דפוקה - למרות שזה נכון - כי גם היא לא גדלה במשפחה חמה ולא ידעה איך לגדל אותו. נדמה לי שעם הילדה היא מצליחה יותר, שזה יפה מאוד, אבל לא עוזר לדני.

כשפגשתי אותו הילד היה פשוט מוזנח. נכון, הוא לא היה רעב פיזית, אבל היה ברור שהוא צריך בן אדם מבוגר שישים אליו לב ויאהב אותו. כיום הוא צוחק ומספר שהוא ופחיסטון ראו אותי מסתובב עצוב ובלי חברים ולכן הם אימצו אותי. יש בזה משהו, בתקופה ההיא גם אני הייתי בודד ומוזנח וזקוק לחברים ולכן התחברנו מיד ומאז אנחנו יחד.

כשרק נפגשנו דני היה ילד קטן בן שמונה. רזה, פרוע, חצוף, לפעמים אפילו אלים, אבל כל מי שטרח להביט טוב בילד השובב הזה ראה שיש לו עיניים עצובות וצורך בחיבוק שאני שמחתי לתת לו.

אם היה לי שקל על כל פעם שאנשים הזהירו אותי שאסתבך בגלל דני הייתי סוגר בקלות את משיכת היתר שלי. כילד קטן הוא נהג לבוא לישון אצלי במיטה ואהב להתמרח עלי ולהידבק אלי בכל הזדמנות וסיפר לכל החברים שלו שאני הדוד שלו.

כיום הוא כבר גדול מידי לזה ומקפיד שלא אתן לו אפילו נשיקה כשהוא ליד חברים, אבל כשהוא עצוב, או עייף, או בצרות, הוא שוב בא להתפנק אצלי.

גם את נרי הוא אוהב מאוד ונהנה להשתולל איתו ולשחק איתו במשחקי מחשב, אבל רק אלי הוא מתקשר כל פעם שהוא מסתבך.

מספרים על רוצחים סדרתיים ועל כל מיני פושעים אלימים שעוד כילדים הם נהגו להתעלל בחיות חסרות ישע וליהנות מסבלן. אם זה סימן לרשעות ואכזריות אז דני הוא בדיוק ההפך – אוהב חיות, מתנהג כלפיהן בעדינות רבה, ומסוגל לבכות ממראה של חתול דרוס. גם כלפי ילדים קטנים ממנו הוא מתנהג תמיד בעדינות ובחביבות יוצאות דופן אצל ילדים בגילו, אבל דווקא כלפי שאוהב אותו מאוד הוא מתחצף ועושה הכל כדי להוציא אותי מגדרי.

הילד הזה יודע לקלל בצורה יצירתית מאוד ולהמציא כל יום תעלול חדש, ויש לו כשרון להסתבך בצרות ולהקשות עלי את החיים בצורה נוראית, ובכל זאת אני אוהב אותו מאוד ולא יכול להפסיק לדאוג לו.

היועצת של בית הספר שאני מקפיד לשוחח אתה מידי פעם טוענת שהמרדנות שלו בסמכות שלי היא סימן טוב, סימן שהוא בוטח בי ורואה בי אדם בוגר שמסוגל להציב לו גבולות ולשמור עליו. ככה זה בגיל ההתבגרות - הילדים מחפשים מישהו שיציב להם גבולות.

אולי היא צודקת, אבל מאוד מאוד מעייף להיות גבול.

כמה אפשר להתווכח עם ילד שמסוגל להציק כל הזמן מחדש שהוא רוצה עגיל בלשון וקעקועים על הכתפיים?

בקשר לעגילים ולקעקועים התפשרנו על זה שנדבר שוב על קעקועים אחרי גיל שש עשרה ושעגילים הוא יעשה אחרי שיהיה מבוגר (ורצוי שלא יראה לי איפה כי יש לי לב חלש) ושבינתיים יסתפק במדבקות של קעקועים שיקנה מהכסף שהוא יחסוך אחרי שאני אשלם לו על טיפול בגינה.

אחר כך בא הבלגן של הכלב - מאחר ואחרי מות פחיסטון סירבתי להכניס עוד חתול הביתה הוא אימץ לו כלב קטן ומעצבן שהוא מגדל אצלי בחצר. (אליס לא סובלת כלבים) הכלב אוהב ללכת לשחק עם הכלב של השכנה ממול ולפני יומיים היא באה להתלונן שהכלב שלי נכנס אליה הביתה ועשה לה פיפי על הספה!

היא גברת צעירה ונאה מאוד עם מבטא אמריקאי נחמד, ובדרך כלל אישה נעימה, מנומסת וביישנית מאוד, אבל המקרה הזה זעזע אותה עד עמקי נשמתה (כנראה שבאמריקה כלבים לא עושים דברים כאלו).

כמובן שמיהרתי להתנצל ולהבטיח שמהיום חץ יהיה קשור כל הזמן, וביקשתי סליחה בשמו ובשם דני, אבל בלב התפקעתי מצחוק. לא שאני מקל ראש בפשעיו של חץ, אבל היא תיארה את המקרה בצורה כל כך דרמטית ונראתה כל כך מבולבלת ומזועזעת עד שהיה לי קשה להתאפק מלחייך.

אחר כך דני אמר שהכל באשמת הבת שלה שמכניסה את חץ הביתה, וחוץ מזה לטענתו הכלב השתין על הספה הקטנה המתקפלת של הילדה וזה ממש כלום כי היא מגומאוויר.

שזה יישאר בינינו אבל צחקתי חצי לילה מהמחשבה על חץ יושב על ספת גומאוויר קטנה ומשתין להנאתו בסלון המטופח של השכנה. אם הוא יעשה את זה בבית שלי אני אזרוק אותו מהחלון.

בבית ספר שלו כולם כבר יודעים שאם צריך לסדר משהו בקשר אליו עדיף לבוא אלי כי אליס שוכחת, או דוחה, או סתם מתעלמת בטענה שאין לזה זמן וכוח לילד והיא עסוקה עם הקטנה.

היום שוב היה לי טלפון מהמורה שלו - הבת זונה כמו שהוא מקפיד לכנות אותה למרות כל הנזיפות שלי-  יש סיור לימודי בצפת ביום חמישי והיא מסרבת לקחת אותו בלי ליווי וגם בטיול השנתי היא רוצה שיהיה לו ליווי של מבוגר.

דני מסרב בכל תוקף לצאת עם ליווי ומעדיף להישאר בבית. גם על הטיול השנתי הוא מוכן לוותר.

אני משוכנע שאם הוא היה הולך למורה מתנצל ומפעיל עליה את הקסם האישי שלו (שיש לו ממנו בשפע) ומבטיח שהוא יהיה בסדר ולא יתפרע היא הייתה מוותרת על הליווי, אבל הוא גאה מידי בשביל להתחנן ונעלב מעצם הבקשה שלה שיביא ליווי.

השנה הוא כנראה לא יצא לטיול שנתי – חבל.

9. מחר אני אגיד שדי כבר

אשתו של צוקר מהקורס חובשים התקשרה אלי שוב למחרת ואמרה שהיא לא מצליחה לאתר את דור. היא יודעת מהסיפורים של צוקר שאני ודור היינו מין זוג כזה וכל הזמן היינו ביחד ואולי אני יודע איפה הוא.

אמרתי שאני לא יודע, וחוץ מזה כולם בקורס התחלקו לזוגות כי היינו מזריקים זה לזה מים פיזיולוגיים בשביל להתאמן אחד על השני ובודקים לחץ דם ודופק זה לזה, והכי נוח לעשות את זה עם בן זוג קבוע, וגם ללמוד נוח יותר בשניים כי היה המון חומר תיאורטי ומבחנים בקורס הזה ו...

פתאום קלטתי שאני מדבר יותר מידי ובטון מתנצל מידי ומתנהג כאילו שהיא האשימה אותי במשהו וסתמתי את הפה.

"אז אתה יודע איפה הוא או לא?" היא שאלה, קצת בקוצר רוח.

"אני יודע שאחיו גר בקריות. אני אמצא אותו בספר טלפונים ואברר."

"יופי, אני סומכת עליך, ביי."

לדור יש שם משפחה די נדיר וזכרתי שלאחיו קוראים שמואל. מצאתי שמואל אחד בקרית מוצקין והתקשרתי. אני די שונא לדבר בטלפון עם זרים, אבל הבטחתי ולכן התגברתי על עצמי ודיברתי עם אחיו, מסביר לו את כל הסיפור עם מסיבת ההפתעה של צוקר, מגלה להפתעתי שהוא מתחמק מלהגיד לי מה מספר הטלפון של דור.

"הוא בדיוק עבר דירה, אני לא יודע מה המספר שלו." הוא אמר בחוסר רצון.

"אבל בטח יש לו סלולרי." התפלאתי, "אתה לא יודע איך להשיג את אחיך?" זה היה ממש מוזר.

"לא, אני לא יודע. תדבר עם אבא שלי, הוא יודע." אמר האח באנטיפטיות ונתן לי את הטלפון של האבא.

האבא נשמע קצת מבולבל וההסבר שלי על מסיבת ההפתעה של צוקר לא ממש נקלט אצלו, אבל הוא נתן לי את הטלפון של דור ברצון, ואפילו זכר מי אני כי ביקרתי אצל דור כמה פעמים בבית בזמן שלמדנו יחד בקורס.

"אתה עדיין זוכר אותי?" התפלאתי, "כל הכבוד על הזיכרון שלך."

"בטח שאני זוכר, אתה הבחור הגבוה והיפה מקרית ים. דור לקח את התמונה שלך שהייתה תלויה אצלו בחדר כשהוא עזב אחרי שאימא שלו נפטרה."

אמרתי שאני משתתף בצערו ועברתי בשתיקה על החלק של התמונה. דור אהב לצלם וצילם אותי כמה פעמים. לצערי איבדתי את התמונות שהוא נתן לי. לא ידעתי שהוא שמר תמונה שלי ועוד תלה אותה על הקיר.

מהר, לפני שאאבד את אומץ לבי, התקשרתי אליו והוא לא היה. השארתי הודעה ושכחתי מכל העסק.

הערב הוא התקשר ודיברנו. זה קרה בעיתוי ממש מוזר - הטלפון מדור הגיע כמה דקות אחרי שמיצי גמר לדבר עם עומר - האקס שלו - ולעשן תוך כדי כך את הצינגלה הכפול שהוא מוריד כל ערב בזמן השיחה הקבועה עם האקס.

כמו תמיד בזמן שהוא דיבר מהטלפון בסלון אני ונרי שכבנו במיטה וראינו חדשות, מנסים לא לשמוע איך מיצי מנסה לצנן את עומר שכבר כמה ימים מתקשר כל ערב ומתחנן לפניו  שיחזור (הוא גם שולח לו כל הזמן פרחים והבית נראה כמו חנות פרחים).

השיחה שלהם תמיד מתחילה יפה ובנימוס, ואז, ככל שעומר מתלהט יותר ומיצי מתמסטל יותר, היא נעשית הזויה ומוזרה יותר ויותר, רצופה הרבה צחקוקים טיפשיים של מיצי וכנראה שכעס ותסכול מהצד של עומר, ובסוף זה נגמר בטריקת טלפון זועמת של עומר, ואז מיצי מתפשט ובא למיטה שלנו, נדחף ביני לבין נרי, והכל מתחיל מחדש.

אני מנסה להגיד (כל פעם בקול קצת יותר רם) שזה לא רעיון כל כך טוב ונרי (שהוריד איזה בירה או שתיים לפני שהגיע למיטה) משתיק אותי ומבקש שלא אעליב את האורח שלנו ושאפסיק להיות פולנייה כזו, ומיצי שואל בקול נעלב אם אני לא אוהב אותו יותר כי הוא שוב עלה במשקל ומתחיל ללטף אותי בצורה שקשה לי לעמוד בפניה, אבל לזין שלי קל מאוד לעמוד, וגם להיות קשה קל לו עד להפתיע.

היום זה קרה שוב והפעם החלטתי שאני מפסיק להיות סמרטוט כזה, הפעם אני מדבר כי אני לא יכול ככה יותר. בזמן האחרון ההרגשה הזו שאני לא בתוך הגוף שלי והוא פועל במיטה בנפרד ממני - הרגשת תל אביב - מציקה לי יותר ויותר כשמיצי נמצא איתנו ולא טוב לי ככה, אבל בדיוק אחרי שאמרתי למיצי שאני מאוד אוהב אותו ואני מעדיף אותו ככה - קצת שמנמן - אבל לא במיטה שלי, נדחף ביני לחבר שלי, ושהוא מתנהג בצורה טיפשית ולא זו הדרך לפתור את הבעיות שיש לו עם עומר ועם עצמו, הטלפון צלצל!

הרמתי את השפופרת של האלחוטי ועניתי, וזה היה דור.

הלכתי לסלון עם הטלפון, התכרבלתי על הספה מתחת לשמיכת צמר המשובצת וסיפרתי לדור את כל הסיפור עם צוקר והמסיבת הפתעה שלו, ושאלתי אם הוא רב עם אחיו.

"כן, אחרי שאימא נפטרה יצאתי מהארון ורבנו נורא."

"אני באמת מצטער."

"טוב, הוא תמיד שנא אותי וחשב שאימא אוהבת אותי יותר."

"אולי תתפייסו בעתיד? כמה אחים כבר יש לך?"

"אחד יותר מידי. אני לא סובל אותו. יותר טוב ככה. דווקא לאבא שלי לא היה אכפת בכלל. ומה אתך  פולי?"

"הכל בסדר, אני חי עם חבר." אמרתי והתפלאתי כמה קל היה לי להגיד את זה.

הוא נאנח ואמר שהוא שמח בשבילי, אבל חבל שאני לא פנוי. "היה לי קראש נוראי עליך בזמן הצבא ולא העזתי להגיד כלום. נורא פחדתי שאני אגעיל אותך אם תדע."

"ידעת שגם אני הומו?" התפלאתי.

"חשדתי וקיוויתי והתפללתי, אבל לא הייתי בטוח עד שהבחור הזה בא לבקר אותך ביום האחרון של הקורס. אחרי שראיתי אתכם יחד כבר ידעתי... חשבתי שאני אמות מרוב קנאה. איך קראו לחבר שלך אז?"

"לא היה לי אז מישהו קבוע, זה בטח היה יגאל."

ניסיתי לחטט בזיכרוני, מי בא לבקר אותי בסוף הקורס? נדמה היה לי שיגאל קפץ פעם אחת לביקור וישן אצלנו בחדר ודור, ברוב התחשבות, הלך לישון אצל מישהו אחר, או שיצא לאפטר? אני כבר לא זוכר.

"באמת שלא ידעתי," התנצלתי, "אני מצטער."

"זה בסדר, כבר התגברתי על זה. אתה עדיין יפה כזה כמו שהיית?"

"לא, אני לא." אמרתי מהר, "ואני גם נשא איידס." הוספתי ומיד הצטערתי שגיליתי.

"באמת?" נדהם דור, "והחבר שלך?"

"הוא בריא."

"והוא יודע עליך?"

"בטח, איזה שאלה?"

"אז איך אתה נראה עכשיו? נעשית שמן וקרח?" הוא שואל וצוחק.

אני צוחק חזרה ואומר שנעשיתי רזה ושעיר.

"זה לא משנה בעצם," אומר דור, כי לא בגלל זה הייתי מאוהב בך אלא בגלל שהיית כזה נחמד איתי, ותמיד עזרת לי והייתה לך המון סבלנות להסביר לי הכל, והיה לך ריח כזה טוב וחיוך כזה מקסים ו..."

הוא ממשיך לספר לי איזה נהדר הייתי בקורס ואיך ריכלו עלי שישבתי בכלא כי לא רציתי ללכת לקורס צלפים והתעקשתי להיות חובש - סיפור ארוך שאני אספר פעם - וכמה שהוא העריץ אותי בגלל זה.

הוא חשב שאני נהדר וראוי להערצה ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה.

"האופי החמוד שלך לא השתנה מאז, נכון?" הוא שואל.

"לא יודע. אולי, אבל גם אז לא הייתי כזה נהדר, סתם דמיינת." אני אומר, "הייתי רק ילד מבוהל בארון ומתי מפחד שמישהו ידע שאני הומו."

"פולי!" צועק נרי מחדר השינה, "די לקשקש! בוא כבר למיטה! אני לא משתלט עליו!" וצוחק צחוק פרוע של שלושה בירות – אני לא אוהב את הצחוק הזה.

"תשמע דור," אני מפסיק את ההשתפכות שלו שמביכה אותי בצורה נוראית וגם מעציבה אותי מאוד כי איפה הילד שהייתי אז ואיפה הבן אדם הדפוק שאני עכשיו? "אני חייב לסגור, אני אדבר אתך מחר בערב, בסדר?"

"בסדר חמוד." הוא אומר לי ברכות, "לילה טוב  פולי." ופתאום הדמות שלו - רזה ומבוישת עם חיוך מתנצל - צצה, ברורה לגמרי מול עיני.

הוא תמיד היה מבולבל ומפוזר כזה, וכתב בשגיאות כתיב איומות, ואיבד כל הזמן את הכומתה שלו ואת המפתחות. הייתי צריך להשגיח עליו כל הזמן שלא יסתבך בצרות עם המפקד הקשוח שלנו.

איך הצלחתי לא לראות מה שכיום, שמונה שנים אחר כך, ברור לי לגמרי - הוא הלך אחרי לכל מקום כמו כלבלב ותלה בי עיניים מעריצות וכל מי שהיה בקורס, חוץ ממני, הבין שהוא שפוט שלי.

אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא בטח היה מקיא מגועל.

אני נגעל מעצמי - הרי הבטחתי לא להיכנס יותר למיטה עם שיכורים ומסטולים.

אני נכנס לחדר השינה, מוכן ומזומן להגיד להם בדיוק מה אני חושב על מה שקורה אצלנו בחדרי חדרים מאז שמיצי נפרד מעומר, אבל המראה של מיצי, עומד על ארבע באמצע המיטה וגונח בעוד נרי מזיין אותו בכוח ממסמר אותי למקומי.

למראה הזין הכהה והיפה שלו נכנס ויוצא מהחור הורוד של מיצי השכל שלי נעשה משותק והזין נעמד דום.

אני מסתכל על עצמי מהצד ויודע ששוב הכל יהיה כמו שהיה אתמול ושלשום - אני אזיין ואיהנה ואחר כך ארגיש גועל מעצמי.

נרי מרגיש שנכנסתי, פוקח עיניים, מביט בי במבט חודר ומחייך לעצמו חיוך קטן. "בוא הנה שרגא." הוא פוקד עלי, "ותביא לפה את הזין שלך, אני צריך עזרה."

אני שם קונדום ומביא את עצמי, כולל הזין, לעזור לו. 

אז בסדר, היום אני שוב אזיין, אבל מחר אני אסביר להם שככה אי אפשר יותר, שלא טוב לי ככה ולא נוח לי לעשות דברים כאלו ושאני לא רוצה יותר להרגיש את ההרגשה הזו שאני עומד מהצד ומסתכל על עצמי עושה דברים שאני מתבייש לספר עליהם.

10. כדור כחול

כיביתי את המחשב וחזרתי למיטה. נרי שכב עם הגב אלי ולא הסתובב לחבק אותי כמו תמיד. כבר כמה ימים שהוא ישן ככה. אולי זה לא חשוב, אבל אני שם לב לדברים הקטנים הללו.

"פולי," הוא אמר פתאום, "מי מוצץ יותר טוב, אני או מיצי?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות אבנר, ותדע שלך שאני רציני, יותר אני לא רוצה לעשות דברים כאלו! נמאס לי מכל הקטע הזה!"

"בסדר, גם לי."

"באמת? אז למה אנחנו... למה התחלת עם זה בכלל?"

"לא הכרחתי אותך לעשות כלום, גם אתה רצית!" הוא מתקיף אותי, ואחר כך עובר לטון פחות תוקפני ומנסה להסביר שלא ידע שזה הולך להיות ככה ושמיצי יתנהג בצורה מוזרה כזו.

"כשהיינו עם פזי זה היה נחמד וכייפי כזה, וחשבתי שגם עם מיצי זה יהיה ככה, אבל אחר כך הכל הסתבך, וחוץ מזה ..." הוא מסתובב ומשעין את מצחו על כתפי, "אני רוצה לספר לך משהו אבל אל תכעס."

"לא לכעוס ממה?"

"קודם תבטיח שלא תכעס."

"לא יכול להבטיח סתם, מה עשית אבנר?"

"מיצי קונה כל מיני כדורים אצל ליאור, אקסטות וכאלו. אתה זוכר שאתמול נורא השתוללנו ואתה לא הצלחת לעמוד בקצב שלנו?"

"מה לקחת?"

"לקחתי את הכדור הזה, איך קוראים לו? הכחול הזה?"

"ויאגרה? לקחת ויאגרה?!" מרוב זעזוע אני מתיישב ומדליק את האור.

"כמה כדורים כאלו לקחת נרי? תגיד את האמת, זה לא צחוק."

"רק אחד, באמת. לקחתי אחד סתם, בשביל הקטע, אבל מיצי לוקח כל פעם. הוא אומר שבלי זה הוא לא יכול לזיין."

אני נשכב חזרה, מכבה את האור ולמרות הכעס שלי על הטיפשות של שלושתם ושלי אני מתחיל להבין מה קרה למיצי ולמה הרגשתי כל הזמן הרגשה מוזרה שמשהו פה לא נורמאלי ולא בסדר.

"הוא גם מעשן וגם לוקח אקסטות, והוא ביקש מליאור שישיג לו קוק, אבל ליאור התרגז נורא ואמר שהוא לא סוחר סמים והוא לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו יותר."

"אל תיקח יותר סתם כדורים נרי, זה ממש מסוכן. ויאגרה לא לוקחים בלי מרשם של רופא, זה לא צחוק, אפשר למות מזה ואתה בטח שלא צריך דברים כאלו."

הוא מהנהן בשתיקה וידו מתגנבת לכף ידי. "אתה כועס נורא  פולי?"

"לא, אבל תבטיח לי שלא תיקח יותר סמים, ותרגיע עם השתייה נרי."