1. קטעים מפה ומשם

א. פחד

דיברתי לא מזמן במסנג`ר עם ידיד וירטואלי. היה מאוחר, היה שקט, הוא היה נחמד ואמפתי, שאל שאלות רגישות וגילה עניין במה שהיה לי להגיד. זרמנו (הכל היה וירטואלי כמובן) ואיכשהו השיחה נסבה על העבר שלי. הוא התחיל לחקור אותי איך, למה ומה היה בעצם?

וזה לא שהוא לחץ עלי לספר, הוא התעניין בכנות במה שקרה לי ושאל שאלות מתוך ידידות וחיבה כלפי.

כל כך רציתי לספר לו הכל, לפרוק את המועקה הזו מעצמי אחת ולתמיד, אבל ברגע שחזרתי ברוחי לעבר והתחלתי לספר על התקופה ההיא הראש כאילו התמלא באוויר חם, התנפח והתנתק מהגוף, והאצבעות שלי שבדרך כלל מקלידות במהירות ומבלי משים נעשו מגושמות כמו חתיכות עץ.

כל הזמן היו לי טעויות בהקלדה, הזעתי והבטן התכווצה בכאב. המשפטים המעטים שכן הצלחתי לפלוט היו מקוטעים וחסרי קשר, ובסוף הייתי חייב להתנצל שאני לא יכול יותר ולנתק.

למחרת שוחחתי עם הבחור שוב. ניסיתי להסביר מה קרה ולא הצלחתי. התגובה שלו הייתה ספקנית מאוד. הוא האשים אותי שאני מאכיל אותו בסיפורים בסגנון סרט טורקי ונפנף אותי בביטול.

אני בטוח שאם הייתי ממציא בשבילו איזה סיפור שלא היה ולא נברא הייתי נשמע אמין. כמה אירוני שדווקא כשאני מספר מה שבאמת קרה לי המשפטים שלי יוצאים שבורים ומרוסקים ואני מאבד את כוחי לשכנע.

ב. לא סומכת על גברים

היום עבדנו בלייזר על סימון של חלק מוזר מפלסטיק שנקרא בפי היצרן וופל - משהו גדול מלא זיזים וחורים ששרט אותי ללא הרף - לי זה נראה יותר כמו המסכה של דארת` ווידר ממלחמת הכוכבים מאשר כוופל.

גרוע מהוופל הזה הייתה האריזה שבה הוא הגיע - שני ארגזי קרטון ענקיים ועמוקים.

כדי שהעבודה תתקדם מהר קיבלתי עזרה מאחת העובדות אצלנו בדרך כלל בגרפיקה, אישה צעירה יחסית ששמה נגיד תותית. היא גרושה עם שתי בנות ומחפשת במרץ את בעל מס` שתיים. לא מזמן נפרדה מגבר שפגע בה מאוד, נכנסה לדיכאון, וכעת היא מטופלת בתרופות נגד דיכאון וחרדה.

מאחר והיא בחורה קטנת קומה ולא מסוגלת להגיע לתחתית הארגז הענקי הטלתי עליה את המלאכה הקלה יחסית של סימון הוופלים ולקחתי על עצמי את הוצאת הוופלים הלא מסומנים וסידורם על עגלה -  הם סירבו להסתדר כהלכה בגלל צורתם המוזרה ונפלו כל הזמן - הבאתם לתותית ואחר כך סידורם מחדש בארגז. מלאכה שהתבררה קשה ומעייפת מאוד שלא לדבר על השריטות בידיים.

פתאום הנייד של תותית צלצל ועל הקו היה בחור שהיא הגדירה כמחזר שלי. היא אמרה לי שהוא קופצת לרגע החוצה להגיד לו שלום ומיד חוזרת.

אחרי כמה דקות היא חזרה נרעשת ונרגשת, צנחה על הכסא וביקשה כוס תה עם הרבה סוכר כדי להתאושש.

מסתבר שהיא באמת פגשה את הבחור המחזר אחריה במגרש החנייה. הם שוחחו קצרות ולפרידה הוא נישק על לחייה, ובדיוק אז נכנסה מכוניתו של הבוס למגרש החנייה והיא חוששת שהוא ראה אותה, אבל לא בטוחה.

אחרי ששתתה קצת תה היא סיפרה לנו שלמראה המכונית של הבוס היא נתקפה בפחד נורא ולא רציונאלי, החווירה כסיד והבהילה את הבחור שלא הבין מה קרה לה.

"אני רועדת עד עכשיו." אמרה לי ומשכה בעצבנות את צווארון חולצתה.

אני מודה שלא ממש הבנתי למה היא נבהלה עד כדי כך. "אם הוא בכלל ראה אותך זה אולי קצת פדיחה, אבל למה לפחד? מה הוא כבר יכול לעשות לך? הוא לא יפטר אותך בגלל דבר כזה קטן!"

היא ניסתה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להסביר למה היא נאחזה פחד גדול כזה. "בזמן האחרון יש לי פחדים." אמרה במבוכה, "קשה לי. אני לבד, אני לא סומכת יותר על גברים, הבחור הזה כל כך פגע בי. התרופה החדשה עוד לא עובדת וכל כך קשה לי לקום כל בוקר ולהתארגן לעבודה."

"ומה עם הבחור החדש? אולי הוא דווקא בסדר?"

היא מושכת כתפיים, "לא סומכת יותר על אף אחד. כבר חודשים הוא מחזר אחרי, מנסה לשכנע אותי, מזמין אותי לבילויים, אבל שום דבר חוץ מנשיקה על הלחי עוד לא יצא לו מזה."

"בגלל זה הוא ממשיך לחזר אחריך." פוסק ההודי שרואה את עצמו מומחה בנושא יחסי גברים ונשים וצוחק.

"את אתגר בשבילו, כמה שתסחבי אותו יותר ככה הוא יעריך אותך יותר."

היא מנסה לחייך, מורטת שוב את צווארון החולצה. "לא סומכת יותר על גברים." היא אומרת וממשיכה לסמן את הוופלים דמויי המסכה של מלחמת הכוכבים.

ג. שער סגור

דני חזר היום מבית ספר והראה לי שלל שריטות מפוארות על הידיים והרגליים.

זה משהו שצריך להתרגל אליו כשמטפלים בבנים בגיל הזה, ובכל זאת אני חוטף צמרמורת כל פעם שהוא נפגע, אבל כמו גבר מסתיר את זה ממנו.

"מה קרה?" שאלתי בקור רוח והלכתי להביא פלסטרים.

"טיפסתי על השער כי חשבתי שהוא סגור, אבל הוא היה פתוח. הוא זז ונפלתי, ואני לא רוצה יוד שורף!!"

"בסדר, אז אני אשים לך יוד לא שורף, (אין לנו יוד שורף רק פולידין, אבל הילד מתקשה להפנים את זה) ומעכשיו, לפני שאתה מטפס על שער תבדוק אם הוא לא פתוח."

רק אחר כך חשבתי קצת על המשמעות של המקרה והבנתי שאפשר להקיש ממה שקרה על המון דברים אחרים בחיים.

אז תזכרו, לפני שאתם מחליטים שהשער סגור וצריך לבצע טיפוס קשה ומסוכן תבדקו קודם, אולי הוא בכלל פתוח?

ה. אהבה

כשהייתי ילד הייתה בדירה מתחתינו משפחה של רומנים. הם גרו שם לבד, רק היא והוא. הילדים שלהם היו כבר נשואים והיו באים לבקר בסופי שבוע עם הנכדים, אבל במשך השבוע הם היו לבד בדירה.

לה קראו סלמה, ולו קראו לוצי. הם היו זוג מכוער מאוד – שמנים, מעשנים, שותים ומשחקים קלפים וכל הזמן רבים בקולי קולות ברומנית מעורבת בגרמנית. הם היו מטרנסילווניה או משהו כזה, ואת כל אוצר הקללות שלי ברומנית למדתי ממה ששמעתי מהדירה הזו.

מה שהלך אצלם בדירה נראה ונשמע כמו תכנית ריאליטי מגיהינום הזוגיות שיש רבים שישבעו שהוא הגיהינום הכי גרוע שיש.

תמיד היא נחשבה לחולה יותר, אבל כשהייתי בן שתים עשרה בערך הוא נפטר פתאום, וכמה חודשים אחריו גם היא הלכה. כיום הם קבורים יחד מתחת למצבה זוגית, ובטח ממשיכים לריב לתיאבון גם עכשיו.

בלוויה שלה שבאה זמן קצר אחרי הלוויה שלו כולם דיברו על כמה שהם אהבו אחד את השנייה וסיפרו איך הם דאגו זה לזו כל השנים. פתאום, אחרי שהם מתו, כולם שכחו את הצעקות, המריבות, הקללות והדלתות שהיו נטרקות באמצע הלילה.

אז חשבתי שזה טירוף להגיד דבר כזה והמבוגרים פשוט צבועים ושקרנים, אבל היום גם אני מבוגר ואני כבר יודע שאני לא מבין שום דבר באהבה.

אולי הם באמת אהבו אחד את השנייה במין דרך מוזרה שקשה היה לנו להבין? עובדה שהיא לא יכלה להחזיק אפילו שנה אחת בלעדיו.

2. בוריס מביא מתנה

בזמן האחרון כל פעם שבוריס מתקשר אני במקלחת. לא יודע למה, אבל איכשהו יצא שבכל אחת משיחות הטלפון האחרונות (והדי נדירות שלנו) אני עומד רועד וערום, נוטף על המרצפות ולא מסוגל להתרכז בדבריו כי קר לי מידי.

התחלנו כבר לצחוק מהתופעה המשונה הזו, למרות שבעצם די מעצבן לצאת ממקלחת חמה ונעימה ולענות לטלפון ואחר כך לנגב את כל הרטיבות ובדרך כלל לגלות שהמים החמים כבר נגמרו.

אם היה לנו טלפון אלחוטי שאפשר לקחת למקלחת זה היה נהדר, אבל משום מה אף פעם לא יצא לי ללכת לקנות מכשיר כזה. או שאין זמן, או שאין כסף, איכשהו לא הסתייע.

היום כשחזרתי מקבוצת התמיכה - סשן המדוכאים כמו שקורא לו ידיד שלי - ולמרות שהם חברים שלי ואני אוהב את כולם אהבת נפש יש בזה משהו

בכל אופן חזרתי מהורהר אחרי ששוחחנו על נושא שהעליתי בעקבות  משהו שכתב אילן על המוח האנושי ועל הדרך שבה אנחנו מתעתעים בעצמו וחוזרים שוב ושוב לדפוס ישן וקלוקל.

אני משתדל לא לערבב את חיי הוירטואליים עם האמיתיים, אבל פזי שלנו, שיהיה לי בריא, רק נפטר מהנשוי שלו ומיד הלך והסתבך עם אחד שגם הוא לא ממש פנוי, ובטח שלא מתאים לו.

הבחור כאילו מתאמץ למצוא בני זוג שיאמללו אותו ובורח מאלו שעשויים להסב לו קצת אושר. דפוס מוכר שאופייני ליותר מידי ממכרי.

בוריס נתן לי שקית צנועה למראה וחייך כשראה את שמחתי למראה הטלפון הכסוף והנחמד מאוד שהיה בתוכה.

טלפון פיליפס אלחוטי דיגיטלי, יפה תואר, כסוף וחמוד, תואם בצבעו לשלט של הטלוויזיה שלי.

"זה בטח נורא יקר?" נמלאתי דאגה, "בוריס, לא היית צריך!"

"די כבר, פולנייה אחת." גער בי בוריס, "קניתי אותו בשבילי, נמאס לי כבר להוציא אותך מהמקלחת כל פעם שאני רוצה לדבר אתך. בוא, תעשה לי קפה."

עשיתי לו קפה והגשתי עוגה, ושמחתי שלמרות עצלנותי ושנאתי למלאכת הניקיון בכל זאת טרחתי לשטוף רצפה ולסדר את כריות הספה. שתינו קפה והוא לימד אותי איך להשתמש בטלפון.

אחר כך הלכתי לחדר השינה והתקנתי אותו על הארונית לצד מיטתי. הוא נראה טוב מאוד שם.

"מה פתאום הלכת וקנית לי מתנה כזו?" התפלאתי אחרי שהטלפון היה מחובר כראוי.

"סתם, בא לי. היה מבצע או משהו." גמגם בוריס שלא היה מזהה מבצע גם אם הוא היה קופץ עליו ברחוב ומנסה לבצע בו מעשים מגונים בפרהסיה.

כמו שאני מכיר אותו הוא בטח ראה את הטלפון בחלון של חנות ראווה, התלהב, בדק וראה שיש לו די כסף בארנק ופשוט נכנס וקנה אותו.

ככה הוא נוהג תמיד, קונה מה שבא לו מתי שבא לו ולא עושה חשבון לכסף, ובגלל זה הוא תמיד תפרן וחי מהיד לפה.

"הטלפון ממש ממש יפה." אמרתי וחיבקתי אותו, "תודה חמוד." דחפתי את אפי לתוך צווארונו והרחתי בהנאה את הריח שלו - תערובת של סבון ואפטר שייב ובוריס.

"נו, די." נבהל בוריס וניסה להרחיק אותי ממנו, "תפסיק, הרי זה לא... לא בגלל זה הבאתי לך מתנה ... אני סתם... נו, די ילד."

"נו, מי הפולנייה עכשיו?" התעקשתי והפלתי את שנינו על המיטה. "אתה פוחד ממה יגידו השכנים?" צחקתי ונתתי לו נשיקה.

"ילד... דוצ'ינקה..." הוא נאנח אנחה ממושכת ונשכב עלי, מחזיק את ידי מעל לראשי והניח את ראשו על חזי, "אתה שוב משחק באש." אמר בקול רך ועצוב.

"בבקשה, רק חיבוק קטן." פיתיתי אותו, "אתה בכלל לא מתגעגע אלי?"

"טיפש אחד." אמר בוריס וניסה לכעוס, בלי יותר מידי הצלחה. "איזה ילד אתה, איזה ילד טיפשון, אף אחד חוץ ממך לא עושה לי כזה חשק לחזור עשרים שנה אחורה."

"אבל לפני עשרים שנה היית נשוי עם ילדים קטנים, עכשיו אתה פנוי."

"פנוי, אבל לא בשבילך."

"אני לא רואה פה אף אחד חוץ משנינו." התחכמתי, "בבקשה, רק תחבק אותי קצת, התגעגעתי אליך נורא. אנחנו כבר לא מדברים יותר. תקשיב איזה רעיון יש לי לסיפור חדש."

"אתה והשטויות הגרפומניות שלך." רטן בוריס, משועשע בעל כורחו וריפה את אחיזתו בידי, מניח לי לחבק אותו.

לא נעלבתי, כמו כל מכרי גם בוריס חושב שאני מקדיש יותר מידי זמן לשיגעון הזה של כתיבה. הוא לא יוצא דופן.

המשכתי לשכב לידו מלטף את גבו ועורפו וסיפרתי לו את הרעיון שלי שאולי יצא ממנו משהו. הוא הקשיב ובהתחלה ניסה להתרחק ממני, אבל זה לא היה ניסיון רציני. בסוף הוא נכנע לצורך שלי לחוש בו צמוד אלי, שכב לידי בשקט ואפילו שלח יד מתחת לחולצה שלי וליטף בעדינות את גבי. 

"אני רק מבקש שלא תעשה יותר קונצים." הזהיר אותי, "תקפיד שהפעם שכולם ידעו שהסיפור / בלוג הזה הוא רק סיפור ושלא קיים בן אדם כזה בשם רזי שמתאהב בשכן הצעיר שלו למרות שהוא חי הרבה שנים באושר עם החבר שלו."

"כולם ידעו שזה בדוי." הבטחתי.

"ולמה לכתוב את זה בצורת בלוג? ולמה בחור בגילך כותב שוב על ויאז`ות משעממות?" המשיך בוריס להתלונן.

"לא יודע, ככה זה. הנושא בוחר אותי, לא אני אותו, וגם את הצורה שבה אני מספר את הסיפור אני לא ממש יכול לבחור בעצמי. הסיפור הזה מבקש לספר את עצמו בצורת יומן. ככה זה."

בוריס אחז את פני בכפות ידיו הגדולות והחמות ונישק את פי בעדינות. "אתה נראה עייף, הנה, תשים את הראש על הכרית ותעצום את העיניים, אני אשמור עליך."

עצמתי עיניים, משעין את ראשי על כתפו והמשכתי לחשוב על הסיפור שלי, הוזה את העלילה, מניח לגיבורים להיכנס לי לחלום ונרדמתי.

כשקמתי הייתי לבד ובחוץ כבר היה חושך. ישנתי כמעט שעתיים ואפילו לא הרגשתי מתי הוא הלך, רק הטלפון שעמד ליד מיטתי העיד שלא חלמתי את הביקור הזה.

3. יא הומו

זוכרים את חומי הדייר שגר אצלי בסתיו כשנרי עזב?

אני עדיין בקשר איתו. מדברים פה ושם, בעיקר בטלפון ובמסנג`ר. הוא חזר לאשתו אחרי שנואש מחיי הקהילה, אבל גם אצלה הוא לא מלקק דבש.

אתמול הוא החזיק אותי חצי שעה בטלפון ושפך לפני את ליבו. הוא הלך עם אשתו והבנות לארוחת ליל שישי אצל ההורים שלה. פרצה מריבה מכוערת ואז התברר לו שהיא סיפרה להוריה למה בדיוק הם נפרדו בזמנו. כעת כולם, כולל הגיסות המתועבות שלו, יודעות על הנטיות המיניות שלו ושהוא אצלה על תנאי.

מהיום לא רק בני משפחתו אלא גם בני משפחתה בזים לו והגרוע מכל, הוא בז לעצמו.

הוא לא מוצא את מקומו בעולם שאותו עזב, ויודע שגם בעולם ההומואי אין לו מקום. אם לפחות היה מתפשר על גברים בני גילו שנראים פחות או יותר כמותו אולי היה מצליח לשרוד בשקט, אבל הוא חושק רק בצעירים בני עשרים - מעין פיצוי על הזמן שבזבז כשניסה להיות כמו כולם, נשא אישה והוליד ילדות.

כדי להרגיע אותו הבטחתי לו שנצא מחר לצעדה קלה (הוא שוב הכניס את עצמו למשטר דיאטה והתעמלות) ופניתי למחשב למצוא בו מעט שעשוע ונחמה.

שוחחתי עם חברים במסנג`ר וגם מהם אני חושש שמעתי רק תלונות וקיטורים לעוסים עד דק על המצב ועל הקשיים.

בסוף פרשתי מותש למיטה, ובמקום לישון השתעלתי, והשתעלתי והשתעלתי עד שקצתי בחיי. למרות שאני יודע מה זה עושה לי לא יכולתי עוד לסבול – לקחתי תרופה נגד שיעול המכילה קודאין וכמו שידעתי למחרת קמתי עם ראש נפוח והרגשה שמישהו החליף את מוחי בצמר גפן. בכל זאת כשמבטיחים צריך לקיים וכמה אפשר לדבר במסנג`ר? צריך לשאוף קצת אוויר צח.

הלכתי לפגוש את חומי וגיליתי שלא הטיול העיקר בעיניו אלא השיחה. במשך יותר משעה הוא שפך לפני את מרי שיחו.

אני מדלג על כל הפרטיים האישיים מידי ומסכם בכללי את הנקודות העיקריות –

• לא מומלץ לאף אחד לצאת מהארון בגיל כמעט ארבעים, בעיקר אם אתה נראה בדיוק בגילך - מקריח וקצת שמנמן.
• אם אתה כבר חייב לצאת מהארון רצוי שתעשה את זה כשאתה צעיר, חטוב ויפה ותקפיד להישאר כזה גם שלושים שנה אחר כך פן מרה תהיה אחריתך.
• אם המר לך גורלך ואתה מוצא את עצמך מחוץ לארון בגיל המסוכן של רבע לארבעים אוחז בלוק לא נחשק של פקיד בלשכת השומה, אז לכל הפחות אל תעז לחמוד צעירים יפים וחטובים. אז מה אם החמצת את הזמן שלך להיות אתם כשגם אתה היית צעיר וחטוב? בעיה שלך.

זה היה טיול כל כך מדכא, ממש ממש מדכא, ולקינוח, בעוד אני מנסה לנחם אותו ולהגיד לו שלפחות יש לו ילדים בדיוק עוברת לידנו חבורת ילדים על אופנים. אחד מנסה לסדר את הכידון של האופניים והשני צועק עליו, "לא עושים ככה, מה אתה דפוק? יא הומו אחד!"

והנה, הלכה לי גם הנחמה פורתא שניסיתי לנחם בה את חומי המסכן. מה אתם חושבים יגידו הילד הזה וחבר מרעיו אם אבא שלהם יבשר להם שהוא ואימא נפרדים כי אבא הומו?

עדיף לא לדעת.

בערב חומי מתקשר ומספר שהוא החליט סופית היחסים עם האישה הם חסרי תקנה ואין מצב שהם יחזרו לחיות שוב יחד.

היא מרגישה פגועה נורא מזה שהוא התחתן איתה לא מתוך אהבה כנה אלא בתור תרופה לסטיות שלו (זה הניסוח שלה) ולדעתה הוא נהג כאדם שהתחתן עם אישה בלי לספר לה קודם שהוא חולה, לא עלינו.

מעשה פסול לכל הדעות.

"רימית אותי." היא אומרת, "ונתת לי לחשוב כל השנים שאני אשמה שרע לנו יחד. אני לא מאשימה אותך שאתה כזה (את המילה הומו היא לא מצליחה להוציא מפיה), אבל אני מאשימה אותך ברמאות. יכולתי להתחתן עם גבר שיאהב אותי, וגם אחרי שהתחתנו היו לי מחזרים, ואם לא הייתי טיפשה כזו הייתי בוגדת בך בכיף, אבל הייתי טיפשה ונשארתי נאמנה לך ועל זה אני לא יכולה לסלוח לך."

"והיא צודקת." הוא מוסיף, ואולי מצפה שאני אכחיש, אבל איך אני יכול?

חוץ מזה היה לי די והותר מזוגות מסוכסכים. כל פעם שהתערבתי במריבה בין בני זוג אכלתי אותה והפסדתי חבר - ט` למשל הוא האחרון שבהם.

לכן אני שותק ולא אומר שהיא צודקת ושהוא היה אידיוט, וחבל שהשנים שחלפו לא גרמו לו להחכים.

אני מסכים לתת לו לגור אצלי לכמה ימים עד שיתארגן (הוא כבר גר אצלי בראש השנה כשעזב את אשתו בפעם הראשונה) אבל מתנה את זה בכך שהוא יעזוב עד פסח כשנרי יחזור ומבקש שהפעם יניח לליאור ולחברים שלו.

חומי מבטיח להתנהג כמו שצריך ושואל על מכון כושר טוב ועל מקום אמין בו ניתן להסיר שער בלייזר.

אני לא מבין הרבה בנושאים הללו, אבל נותן לו את הטלפון של פזי – שהוא לא רק מומחה בקטע של טיפוח גברי אלא גם מחפש שותף חדש לדירה שלו, ובשקט בלב מקווה שאולי... אמנם אני לא שדכן, אבל שניהם בערך באותו גיל, שניהם בודדים ולשניהם יש ניסיון עם נשואים - חומי מבפנים ופזי מבחוץ - אולי הם יצליחו למצוא שפה משותפת?

מסתבר שכן, עוד במוצאי שבת הם הלכו יחד למכון כושר, ומשם עשו את דרכם אלי, עמוסים במזוודות של חומי.

"זה רק לכמה ימים." הוא אומר, "עד שהשותף לדירה של פזי יעזוב." אני מברך אותו בשמחה הבשורה שחומי כבר מצא לו סידור מורידה אבן מעל לבי. למרות שאני מחבב אותו מאוד וקצת מרחם עליו הוא היה שותף די מעיק.

פזי מקשקש על השיפוצים שהוא עומד להכניס בדירה שלו אחרי שהשותף הישן ילך ופתאום אני קולט שכל מי שאני מכיר מתעסק בנושאי דיור - אחד סוגר מרפסת, השני עובר לדירה חדשה, פזי נפרד מהשותף הישן, לוקח שותף חדש ושובר קירות.

אני מתחיל לשקול שאולי כדאי גם לי לצבוע את הכניסה לבית שעדיין יש עליה את סימני כפות הרגלים הקטנות והמבוצצות של פחיסטון ז"ל.

עוד מעט פסח, אולי הגיע הזמן לסייד אותן ולהשיג חתול חדש?

אחרי שפזי הולך לדרכו חומי פורק תיק אחד בארון בחדר האורחים, ואומר לי שסוף סוף הוא מרגיש חי באמת אחרי שכל השנים הללו היה חנוק בחיים לא לו. אכול פחדים והיסוסים.

"זה בגלל האימון כושר." אני צוחק, "אתה מרגיש חי כי השתחררו אצלך אנדורפינים בדם."

"זה בגלל המדריך החתיך." צוחק פזי בחזרה, "הוא שחרר לי כל מיני דברים בגוף ובראש." והוא מפליג בשבחו של המדריך שלו שהוא בחור נחמד מאוד, שחום עור, תפוח שרירים ועם זאת גבר רך דיבור ועדין הליכות.

"לא ידעתי ששרירנים זה הטעם שלך?" אני מתפלא.

"אני עדיין בודק מה בדיוק הטעם שלי ומשתדל לנסות הכל."

"אז נרגעת כבר מבחורים בגיל של הבן שלך?" (אורי, בנו הבכור, הוא חייל בן תשע עשרה).

"פולי," מרצין חומי, "אני לא דביל, אני יודע שרוב הבחורים בגיל הזה רואים בי קשיש סוטה, ולמרות שיש צעירים שאוהבים גברים מבוגרים יותר אני לא חי באשליות שאני אפגוש אחד כזה, ואני גם לא בטוח שאני רוצה."

"נו, אז מה אתה רוצה? ישבת וחשבת על זה פעם ברצינות?"

"תתפלא, אבל כן. אחרי שהלכנו לטיפול זוגי שלא ממש עבד המטפל הפנה אותי לפסיכולוגית מאוד גיי פרנדלי." הוא אומר את המילים הללו בזהירות, כאילו ניסה למדוד בגד חדש, "ואני חושב שאני יוצא מהשלב של לפצות את עצמי על מה שהפסדתי בעבר באמצעות זיון בחורים צעירים מידי."

"ולאיזה שלב אתה נכנס?" אני מתמלא סקרנות.

חומי מסמיק קצת וטיפה מגמגם, ואז מסביר לי שהוא לא בטוח עדיין מי הוא, ושהוא עובד עכשיו על קילוף כל השכבות שעטף בהן את עצמו במשך כל השנים בהן ניסה לתפקד כסטרייט, ושהוא לומד להתיידד עם עצמו ולהכיר את עצמו כמו שהוא באמת, ובטח הוא עוד ייכשל פעמים רבות ויעשה המון שטויות, אבל ....

ואז מופרע הוידוי המרגש בקולו המתפנק של כוכב שעומד בחוץ עם כוכבית - היצור העכברי הזה שמתחזה לכלב – ונוזף בה בגלל שהיא הורידה מעליה את האפודה שהוא קנה לה -משהו זוועתי בוורוד עם פייטים. 

"לא יפה כוכבית, ככה לא מתנהגים בובונת, חמודונת, מתוקונות שלי." הוא נוזף בה בקול מתחנחן.

אני מקבל חום וצמרמורת לשמע קולו הצייצני, ומפלס הסוכר בדם שלי עולה לגבהים מסוכנים רק לשמע הכינויים הטיפשיים שהוא מכנה בהן את היצורית מהמעצבנת הזו, אבל חומי בוהה דרך החלון, מוקסם לגמרי, ושואל אותי בקול נפעם מי היפיוף המדהים הזה שעומד שם בחוץ עם כלבה מתוקה.

אני מציץ החוצה בתקווה שאולי באמת חוץ מכוכב וכוכבית הגיעו לחצר שלי בחור מדהים עם כלבה מתוקה, אבל לצערי זה רק הם -  היא לבושה באפודה המזעזעת ההיא בסגנון עדות ברבי, והוא עטור בלורית מחומצנת, סתורה בצורה מטופשת, לבוש חליפת ג`ינס חדשה לגמרי שנראית שחוקה ומרוטה כאילו נגנבה מארון בגדי העבודה של פועל דחק קשה יום.

"זה כוכב, הדייר החדש של ליאור עם הכלבה שלו כוכבית." אני מציג בפניו את השכנים הלא מוכרים לו, "היא מפלצת מעצבנת והוא סתם מתעלק אחד." אני מנדב כתוספת את חוות דעתי המנומקת היטב, אבל לשווא.

חומי כבר לא מקשיב לי. הוא מפנה אלי את גבו ודוהר החוצה בדרכו לעשות את השגיאה הראשונה בסדרת השטויות שהוא אמור כנראה לעשות עד שיכיר את עצמו כהלכה.

ראשית חוכמה הוא מלטף את כוכבית ומספר לכוכב שמיניאטורה הצרחנית שלו היא ממש ממש מתוקה ואחר כך הוא מציג את עצמו ונענה בשמחה רבה להזמנה לקפה.

גם אני מוזמן, אבל ברור ששניהם מצפים ממני לסרב. אני עושה את המוטל עלי בנימוס ופורש למיטה מניח לחומי להמשיך לטעות כל הדרך עד להכרת עצמו צרכיו וטעמיו האמיתיים. 

4. עייפתי מאוד

כמה דברים רעים יכולים לקרות ביום אחד?

קודם כל בעבודה. הגעתי יחסית מוקדם כי ידעתי שממתינות לי עוד המון דסקיות לסמן - חמשת אלפים ליתר דיוק, ואני רק בתחילת הדרך למרות שכולי תפוס וכאוב עוד מאתמול ויש לי יבלת באגודל ימין.

רק נכנסתי וההודי מבשר לי שתותית פוטרה מעבודתה בגלל הסיפור של הנשיקה במגרש החנייה. האמת שהבוס חיפש אותה כבר זמן מה כי היא זלזלה וחיפפה, ומאז שהתגרשה הראש שלה היה במקום אחר, לא בעבודה.

היו שטענו שהנשיקה התמימה על הלחי הייתה בעצם התמזמזות רצינית, ואחת הבנות אמרה שאף בוס רציני לא היה יכול לסבול דבר כזה, ועוד מעובדת שכל הזמן מאחרת ונעדרת, ומפשלת על ימין ושמאל.

מילא התמזמזה עם גבר, אבל בשעות העבודה? והיא עוד הוציאה אליו החוצה כוס קפה שהכינה לו במטבח, סיפרה שירי המזכירה בהתרגשות. לרוע מזלה בדיוק אז הבוס חזר והיא נתפסה על חם.

המשכתי לסמן את המספרים ואת הדאטה מטריקס הארור הזה – אלו הנקודות המוזרות מתחת למספר – זה קוד מאוד מאוד מתוחכם שמכיל המון אינפורמציה, ויש לי גם קורא דאטה מטריקס מאוד משוכלל ומרשים שנראה כמו אקדח אינפרה לייזר בסגנון עתידני לחלוטין, אבל את הדסקיות אני מחזיק ביד בעזרת סרגל מתכת ואחרי הסימון אני משחיל אותן על חוט ברזל ישן - כל מאה על חוט חדש.

הבוס טוען שאפשר לעשות מאתיים בשעה, אבל למרות כל מאמצי לא הצלחתי לעשות יותר ממאה עשרים בשעה.

יש תקלות חוזרות ונשנות כי הדסקיות הארורות הללו זזות כל הזמן ואך לא די בכך  מקש האנטר של הלפ טופ שהטכניפור מחובר אליו מאוד מאוד רגיש. אם אני לא מקדיש לו את כל תשומת לבי ולוחץ עליו בכוונה יתרה ובלב שלם הוא תוקע את המחשב כאילו עשיתי דבל קליק. זה ממש מכונת אמת המקש אנטר הזה, מספיק שאני חושב על משהו אחר הוא מיד חש בזה שאני לא מתייחס אליו במאה אחוז ותוקע את המערכת.

הטורקי שהתרוצץ סביבי כל היום וניג`ס לי עם הסיפורים שלו על הדפיקה שהשכנה עשתה לטמבון של האוטו שלו שעמד לתומו בחנייה אמר שאולי המחשב מקנא שאני מדבר עם אחרים ולכן הוא נתקע?

לקח לי הרבה זמן להבין איך ללחוץ על האנטר ככה שהכל ילך חלק, ועוד יותר זמן לפתח טכניקה איך ללחוץ על הדסקית ככה שהיא לא תזוז למרות הדפיקות שהיא מקבלת מהמחט של הטכניפור. רק אחרי שעשיתי לה השוואת לחצים והחזקתי אותה באופן אחיד משני צדדים היא נשארה יציבה, וגם זה בתנאי שהמדובר היה בדסקית טובה ולא אחת מהדפוקות עם גרדים או סתם לא סימטרית.

עד הצהרים הגעתי כבר למומחיות כזו עד שרק לפי הרעש של הטכנופור ידעתי מתי עוד דסקית נדפקה לי. היו די הרבה כאלו, וגם אם כולן היו בסדר אני לא חושב שאפשר להגיע לקצב של מאתיים בשעה.

בגלל הלחץ של הבוס שהבטיח לקליינט שהעבודה תהיה גמורה תוך כמה ימים (טוב שלא נתן תאריך אלא רק השערה) עבדתי עד ארבע וכל הזמן שאלתי מה קורה מחר, ביום של הבחירות, עובדים או לא?

הבוס אוהב להחזיק אותנו קצר ושונא בעקרון ימי שבתון והוא סחב וסחב את התשובה עד הרגע האחרון, וגם כשהחתמתי כרטיס עדיין לא ידעתי מה קורה אתנו.

רק כשהייתי בסופר (אני עוצר שם בדרך הביתה לעשות קניות) התקשרתי לסגן והתבשרתי שתודה לאל, מחר בית המלאכה סגור. איזה מזל!

אני מצונן ומתעטש ומשתעל כבר זמן רב, ומזה כמה ימים שנתי נודדת, ואני יודע בסתר לבי שאם זה לא ייגמר אני אהיה חייב ללכת לרופא לבדיקות, דבר שאני שונא ופוחד ממנו מאוד ולכן קמתי ביום שישי במצב רוח נורא וגיליתי למרבה התדהמה שמכונת זמן זדונית השיבה אותי שבוע שלם לאחור. כל העבודה שהשקעתי בשבוע שעבר בניקיון הבית ירדה לטמיון - הכל שוב מלוכלך .

נרי, השותף שלי לחיים ולאחריות על הבית הזה (והסיבה העיקרית לכך שאני בכלל גר כאן), מצליח להתחמק בשיטתיות מכל עבודות הניקיון המאוסות עליו. כשנחה עליו הרוח הוא רוקח מיני תבשילים (ומשאיר אחריו הררי כלים מלוכלכים) ובזה מסתכמת כל עבודתו כעקר בית, השאר עלי.

נכון, הוא לא נמצא פה יותר מידי, אבל בכל זאת... גם אני שונא לנקות, לבשל, לקנות, להדיח, לנגב, לכבס, לגהץ, לקפל.

לגהץ כבר אמרתי? את זה אני שונא במיוחד!

מר נפש ועייף משנת לילה לא מספקת (שעון קיץ בצירוף אף סתום), הסתכלתי בשנאה בחלונות המטבח הטעונים שטיפה עוד מתחילת החורף, והלכתי לסידורים, שואל את עצמי בזעף מה לי ולמקום הארור הזה?

מה אני צריך בכלל בית כזה גדול? ולמה אני גר שם בכלל?

קשה לי להתרגל לכך שזה ביתי, ובעצם אני מרגיש ככה כלפי כל המקומות שגרתי בהם מאז שהייתי ילד.

רק בבית סבא וסבתא הרגשתי באמת בבית, אבל כשמלאו לי חמש הם נפטרו ואני הוחזרתי אחר כבוד מגן העדן של ילדות שבו הייתי נסיך מפונק, יחיד ומיוחד, אל בית הורי, לחיות בגלות משמימה באותו חדר קטן עם עוד שני אחים גדולים ורתחנים.

הבית של סבא וסבתא נמכר לקבלן שהרס אותו במחי בולדוזר ובנה עליו בית מידות מכוער, ומאז אני חש תמיד קצת הומלס.

התרוצצתי בכל רחבי הקריה, מטפל בכל הסידורים, ולאט לאט - אולי כי יותר גרוע הוא כבר לא הצליח להיות ואולי כי היה יום נאה ושמשי - החל מצב רוחי משתפר.

בספרייה מצאתי, מעשה ניסים, שני ספרים שזמן רב אני ממתין להם – `המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה` של מארק האדון ו`דיו חיוור` של הרלן קובן.

למרות שהגיע לי לקחת רק ספר אחד הספרנית שהתוודיתי בפניה שאני לא מצליח להחליט חייכה אלי בטוב לב (אני מנוי בספריה זו או אחרת מאז מלאו לי שש שנים וכל הספרניות, בלי הבדלי דת, צבע, גיל, משקל ומין פשוט חולות עלי) ואמרה שאין בעיות, לא נורא שכבר יש לי ספר אחד בבית (שאני לא מצליח לסיים משום מה), היא מרשה לי לקחת עוד שניים.

אחר כך מצאתי במוסך בדיוק את הנורה שחסרה לי, ובדרך גם עשיתי מהר קניות בלי לעמוד יותר מידי זמן בתור, וכשחזרתי גיליתי שהמון פרגים נהדרים פורחים בגינה שלנו, ומפני שברדיו הבטיחו שבשבת ירד גשם הרשיתי לעצמי במצפון נקי לא לנקות את חלונות המטבח.

במקום שטפתי היטב את הסלון עם שמפו רצפות בריח בזוקה (כשהייתי ילד רחצו רצפות עם סתם סבון בריח אורנים, והמהדרים התעקשו על לימון), אבל מאז השתנו הדברים.

למרות שאני בעקרון מחרים מסטיקים - לא חשוב מה צבעם ריחם או טעמם - ומנדה אותם נידוי גמור מעולמי ("אתה והשיגעונות הפולניים שלך" אומר נרי באנחה ומשליך את המסטיק שלו לפח ברגע שהוא נכנס הביתה) הריח הורוד הזה שעבר בקלות את מחסום ההצטננות שלי שימח את לבבי.

אחרי שחזרתי מפגישה של קבוצת התמיכה שעודדה אותי בהחלטתי לא ליצור קשר פיזי עם חברים וירטואליים (שמי יודע איזה מזימות אפלוליות הם חורשים בלבבם) הגיע דני מבית הספר ויחד הכנו את הפיצה המשופצרת של יום שישי שהצליחה להפליא, ואחר כך הלכתי לישון קצת, ואפילו הצלחתי לנמנם עד שהילד החליט לשאול אותי פתאום בקולי קולות מה המיקוד של חיפה? (מאין לי לדעת ואת מי זה מעניין בכלל?) והעיר אותי.

5. שלוש במאה

נכון שהרוקח אמר שזילרג`י לא גורם לנמנום, אבל מצד שני הייתה אזהרה על הקופסא לא לנהוג כשאתה לוקח את הכדור הזה, וגם לא לרכב על אופניים.

ניסיתי להסביר לנרי שזו הסיבה שאני ישן כל כך הרבה, אבל לשווא. כשהוא תוקע לעצמו רעיון לראש הדיבורים שלי נכנסים באוזן אחת ויוצאים בשנייה.

"כבר שבוע שלם אתה משתעל כל הלילה במקום לישון, בטח שאתה עייף!" אמר בכעס ודרש ממני בתוקף לקבוע סוף סוף תור לרופא.

האמת שאני מתכונן לעשות את זה כבר מתחילת השבוע. כל פעם לפני שאני מתיישב בארבע מול המחשב אני מזכיר לעצמי להתקשר בחמש וחצי למרפאה, ופתאום אני רואה שכבר שמונה בערב ושוב לא התקשרתי.

זו לא אשמתי, הזמן פשוט עושה ממני צחוק, אני לא מבין למה נרי לא קולט את זה?

"אני אקח אותך בכוח למיון." הוא איים עלי ולא הטה אוזן להסברי שמיון זה מקום שאליו הולכים עם דלקת ראות וחוזרים עם אותה דלקת ראות בתוספת חולירע אחרת שחטפת מהשכן שלך לספסל, וגם אם הצלחת להתחמק מהוירוסים והחיידקים המרחפים בשפע בחלל האוויר יש סיכוי שתחטוף פצעי לחץ בישבנך עד שתמצא רופא שישים אליך לב.

"אני נורא מצטער שהשיעול שלי הפריע לך לישון." אמרתי, "אבל במקום לכעוס פשוט בוא לישון איתי."

"אני לא עייף!" הוא צרח עלי והלך החוצה לעשן.

"מה אתה, מפגר?" נזף בי ליאור, "אתה לא יודע שהיום יום חמישי?"

"בטח שאני יודע שהיום יום חמישי, ידעתי את זה עוד לפני שאמרת לי, אני לא מפגר."

"יא אהבל! היום יש משחק של מכבי!"

"אההה!!" סוף סוף נפל לי האסימון.

יצאתי החוצה, התיישבתי לצידו, לקחתי ממנו את הסיגריה המאוכלת למחצה, קברתי אותה באדמת הגינה ושאלתי איפה הוא מתכוון לראות את המשחק של מכבי.

"לא יודע, בטח שלא אצל מאור."

"בגלל מה שהיה אתמול בסדר?"

"גם."

"אולי תספר מה קרה?"

הוא מושך בכתפיו בהבעה של ילד עקשן ושותק.

"אז אל תלך, אני אראה אתך את המשחק וגם ליאור יבוא. אפשר להזמין את בוריס וולאדי, ונדמה לי שגם ניצן חוזר הערב."

"זה לא אותו דבר."

"למה, גם הם שותים בירה, תוקעים גרפסים, מגרבצים ומדברים שטויות בדיוק כמו הבני דודים המפגרים שלך."

"כן, אבל הם הומואים."

"זה לא מפריע להם להבין בכדור סל, גזען אחד!"

"אני גזען?!" הוא מתרגז, "כמעט שנתיים אני סובל את השטויות הפולניות שלך ואני גזען?! ומה אתה שקורא לי כושי כל הזמן ואומר שכל הספורטאים הם בבונים מכוערים?!"

"טוב, אז שנינו גזענים. ידעתי שיש לנו לפחות דבר אחד משותף, והם באמת מכוערים, והשחקני כדור רגל גם יורקים ויש להם תספורות איומות."

הוא מתחיל לחייך, "לא לכולם, רק לבריטים." ואז הטלפון מצלצל וזה מאור, הבן דוד שלו.

בהתחלה נרי מאוד לא נלהב ובקושי מוציא הגה מהפה, אבל מאור לא מתייאש. אפילו דרך הטלפון אני שומע אותו צועק על נרי שיפסיק להיות הומו מניאק ויבוא כבר.

נרי צועק עליו חזרה שהוא בעצמו מניאק וסוף סוף הוא מחייך, כמעט צוחק, ובסוף מעביר את הטלפון אלי.

מאור מבקש ממני שאשכנע את החבר שלי לבוא אליו לראות את המשחק אפילו בכוח כי זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו, ואם מכבי תפסיד זה יהיה בגללו.

"אני כבר אטפל בו," אני מבטיח, ושואל מה היה בסדר.

"היו כמה דוסים סתומים שניסו ללכלך על נרי, אבל סתמנו להם את הפה. חבל שהוא הסתלק לפני ששמע איך השתקנו אותם."

"חבל שאני לא שמעתי." אני אומר, ומקבל הזמנה לבוא לראות אתם את המשחק.

"השתגעת? שאני אשב שעתיים ואראה חבורה של מכוערים מזיעים עם חולצות מגעילות מנסים להכניס כדור לרשת עם חור? רק זה חסר לי?"

"אתה כזה הומו!" צוחק מאור ושב ומפציר בי שאדאג שנרי יגיע למשחק.

"אתה רואה? למי שאוהב אותך לא חשוב שאתה הומו." אני אומר לחבר הדביל שלי, "יאללה! לך תקנה פיצוחים ורוץ למאור כי אחרת מכבי יפסידו."

כפיצוי על שעזב אותי לבד ביום חמישי נרי החליט לקחת אותי לטיול בשבת ובאותו הזמן גם נעשה משהו כדי לעודד את רוחו של ליאור המדוכא מאז שהחבר שלו - ג`ורג`י המתוק - נשלח ללונדון המעטירה לבלות את חג הפסחא אצל קרוביו.

"אבל לא בא לי לצאת." התחננתי, נאחז בקרנות המזבח של מחשבי היקר, "אני רוצה לכתוב משהו והבוקר הוא הזמן הכי טוב שלי לכתיבה נרי, ויש שירי שנות השישים ב – 88 אף. אם. סעו לטיול בלעדי, בחייך."

"תראה איזה יום יפה, תראה כמה שמש, כמה ירוק, לא חבל לשבת ולהתנוון מול המחשב ביום כזה?" ניגן נרי על מצפוני "ורדיו עם 88 אף. אם. יש גם באוטו." פיתה אותי נרי וגרר אותי החוצה בהבטחה שנטייל בטבע, נספוג שמש ונופים, ונחזור רגועים, שלווים ומאוהבים יותר מתמיד.

בהתחלה זה באמת נראה טוב. אפילו ליאור חייך בהתפעלות למראה מרבדי העשב הירוק זוהר המנוקדים פרחים צהובים משובבי נפש שהשתרעו מול קיבוץ שער העמקים. העפלנו לקרית טבעון, נהנים ממראה האלונים שעליהם היו עדיין ירוקים רעננים, חצינו את הצומת המרומזרת היחידה בקריה וגלשנו מעדנות לעבר המושבה הטמפלרית הציורית אלוני אבא - ששמה בזמן הטורקים היה ואלדהיים - ולפי ספר ההדרכה למקומות מרתקים בישראל מתנוססת במרכזה כנסיה עתיקה וקסומה שחייבים לבקר בה.

לרוע המזל כדי להגיע לאלוני אבא יש לעבור בצומת אלונים ושם, מעשה שטן, ניצב לו קניון קטן, נחמד, כפרי כזה, שמידי שבת נערכת בו חגיגת קניות כפרית קסומה ביותר.

לפני שהספקתי להגיד – אין לי כרטיס אשראי - כבר חנינו במגרש החנייה ושמנו פעמינו לקניון.

בחוץ היה באמת כפרי ונחמד מאוד! אם חשקה נפשך בצפרדעי חרס דוחי יונים, או עציצי במבוק מזכוכית, או תמונות פסטורליות מצוירות על עץ זה המקום לרכוש אותם, אבל מה שעניין את ליאור ורוני היה כמובן בגדים!

הם גררו אותי במהירות לאורך היריד הכפרי הציורי היישר לתוך הקניון הקטן והחביב שאולם הכניסה שלו היה עמוס לעייפה בדוכנים בהם מכרו מאכלים שונים ומשונים.

כדי להתאושש אכלתי מין פיתה דרוזית במילוי תרד ולבנה - היה טעים מאוד - ובעוד אני מוחה את פי מהלבנה נדחפתי על לא עוול בכפי אל מדרגות נעות (מה קורה לכם? כולה שתי קומות, למה צריך מדרגות נעות?) שהובילו אותי היישר אל הגרסא הפרטית שלי של הגיהינום – חנות בגדים אופנתית לצעירים ולנוער.

אני מתעב מקומות כאלו, בעיקר כשהם הומים אדם. המוזיקה בהם מנסרת בראשך בלי רחמים, אתה לא יודע אף פעם מי מוכר ומי קונה (בשבת המוכרים לא באים עם תגי שם) ובשום מקום אין שלטי הדרכה. רק בעזרת טלפתיה אתה יכול לנחש איפה המכנסים, איפה החולצות ומה המידות של כל דבר.

גרוע מכך, אחרי כמה דקות של שהות במקום ההומה אדם הזה אני נתקף פאניקה קלה, ראשי נעשה סחרחר, גרוני ניחר, אני מזיע בכפות הידיים, מאבד את מעט כושר ההבחנה והטעם הטוב שלי ורק רוצה הביתה.

רוני וליאור זינקו בחדווה לתוך הסחרחורת הזה של צבעים, קולות, גזרות ומחירים, והפקירו אותי לחסדיה של מוכרת נמרצת שניסתה לחקור אותי מה אני רוצה לקנות?

כדי להיפטר ממנה ברחתי לשירותים, ושם מצא אותי נרי עומד ומרטיב את פני, ומנסה להתאושש.

"נו, בוא כבר, מה קורה לך?

"רוצה הביתה."

"אבל אני רוצה שתמדוד את החולצה הזו, יש מבצע, שלוש במאה."

"לא רוצה מבצע, לא צריך שלוש חולצות, רוצה הביתה."

"נו, בחייך, אל תהיה ילד. מה קורה לך?"

"יש שם מפחידה אחת ששואלת שאלות."

"אני אשמור עליך, נו, בוא כבר! הרי לקחתי לך את החולצה שקיבלת מתנה, אני רוצה לפצות אותך ."

"אז קח אותי הביתה."

"אי אפשר עכשיו, עוד מעט. די, תפסיק להיות תינוק."

אני נגרר חזרה לגיהינום, מולבש ומופשט מספר פעמים עד שדעתו של נרי נחה עליו והוא מנצל את המבצע ורוכש שלוש חולצות במאה ₪ בלבד ואז, סוף סוף, אנחנו זוכים לעזוב את הגיהינום ולנוח בצל הכנסייה הקטנה שהיא באמת ציורית ואפילו קסומה.

כאן אני אהיה בטוח, אני חושב לתומי, מתיישב בצל אלון עבות מוכן ומזומן לזמן איכות עם החבר האוהב שלי.

ואז ליאור מסב את תשומת ליבנו לדוכנים צבעוניים הפרושים מאחורי הכנסייה ולחבורת האנשים המתרוצצים סביבם בחדווה שטנית.

רוני וליאור ניגשים לבדוק וחוזרים נרגשים מאוד, "איזה מזל יש לנו! בדיוק היום נערך פה יריד שבת אומנים, איזה דברים מקסימים מצאנו, אתה בא?"

"לא אני ... אני רק אנוח לי קצת... היה לי די מקניות להיום, וגם כואב לי קצת הראש, לכו אתם, אני אשאר כאן בצל."

הם מתייאשים והולכים לתור את היריד, וברגע שהם עוזבים אותי מזנקת עלי גברת נמרצת אחת ומנסה לשכנע אותי למדוד חולצה. חבל להפסיד, יש להם מבצע יוצא מהכלל של שלוש במאה.

6. הדרך לאוטופיה

אחרי מסע הקניות המעייף של שבת גמרתי אומר שעלינו לבלות זמן איכות אמיתי יחד - ולא, קניות לא נחשבות כזמן איכות.

אז החלטתי, הנה, תקראו מה קרה ואל תצחקו עלי, היו לי כוונות טובות.

"וחוץ מזה נרי," צעקתי עליו אחרי שהתאוששתי ממטר החולצות שניתך עלי בשבת, "נמאס לי שאתה מחביא אותי בבית. למה אנחנו לא הולכים אף פעם לשום מקום?"

"אני מחביא אותך? מי התחנן לפניך שתצא מהבית בשבת? מה, לא נהנית?"

"כן, בערך, אבל קניות זה לא נחשב, וכולה היינו פה, לא רחוק."

"אז מה כן נחשב? מסע רגלי מים לים? טיול אנגז`ה בשדרות רוטשילד? שכחת שאנחנו עובדים, וכשאתה חוזר מהעבודה כל מה שמעניין אותך זה החברים הוירטואלים שלך והתגובות שלהם לסיפורים שלך, וכל מה שאני רואה ממך זה הגב שלך כי הפרצוף שלך תקוע במסך של המחשב."

לרגע נשארתי חסר תשובה כי האמת, הוא קצת צדק, אבל לא אלמן ישראל, מיד צצה תשובה ניצחת במוחי.

"מחר בעשר מתחילה העונה החדשה של עקרות בית נואשות. מה דעתך שנראה את שני הפרקים החדשים יחד?" הצעתי. "לצפות יחד בסדרה משובחת זה זמן איכות, לא?"

"זה לא נחשב." אמר נרי, "רצית שנבלה יחד בחוץ, נכון?"
"טוב, אבל אני עובד, וגם אתה."

"אז נראה אותך גבר, קח יום חופש סוף סוף ונצא לטיול."

לחצתי ונדנדתי בעבודה, והזכרתי לאיציק שכבר שבועיים אני עובד חמישה ימים רצוף (בעקרון אנחנו עובדים רק ארבע ימים אלא אם כן יש לחץ, והיה, עיין ערך דיסקיות) וקיבלתי יום חופש בתנאי שביום שלישי אני אשאר עד שנסיים לסמן את כל הוופלים (אלא שנראים כמו מסכות שחורות של מלחמת הכוכבים).

"אין בעיות!" שמח נרי כשהודעתי לו שביום שני אני בחופש, "גם אני אקח חופש, לאן נלך?"

"לאוטופיה, לראות סחלבים." ניסיתי להפתיע אותו אך לשווא.

"אהה, כן. ראיתי בטלוויזיה את התכנית הזו על החממת סחלבים שאפשר לבקר בה, אחלה! אבל איך מגיעים לשם? זה בטח באיזה חור נידח ונלך לאיבוד בדרך." התייאש נרי עוד לפני שיצאנו.

הרגעתי אותו שהניווט עלי, ושלא ידאג, אני אביא אותו בבטחה לאוטופיה והתקשרתי ל- 144 ביררתי את הטלפון של פרק אוטופיה, צלצלתי, שמעתי הוראות מדויקות איך מגיעים לשם ונרגעתי. נכון, קצת חור נידח, נמצא אי שם בשרון, מעט אחרי נתניה במקום שנקרא בחן. מקום קטן וחבוי בין פרדסים, אבל בהחלט ניתן להגיע אליו.

ביום ראשון בערב בדקתי היטב במפה, סימנתי מסלול והלכתי לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם עקרות בית נואשות. רבע שעה אחר כך נרדמתי לצידו של נרי שנרדם לדעתי עוד לפני. הוא מכחיש בתוקף, אבל לא מסוגל לספר לי אפילו את סוף הפרק הראשון.

התעוררנו בחמש בבוקר אחרי שינה ערבה ונטולת עקרות בית נואשות, ניחמנו זה את זה שבטח יהיו המון שידורים חוזרים, ואחרי שנזכרנו שאנחנו ביום חופש ואין מה למהר הוא הדליק טלוויזיה, ואני פניתי למחשב.

כמו תמיד הוא התעקש לספר לי כל מה שהוא רואה בסדרה שלא עניינה אותי כלל - בין כה הפסדתי את ההתחלה כי הלכתי להכין לנו קפה - ודיבר ללא הפסק כדי להפריע לי לכתוב.

(הידעתם שהולנדי שחשקה נפשו בתמונה שצוירה על ידי אמן הולנדי וידו אינה משגת, יקבל הלוואה מהממשלה כדי לעודד את האמנות ההולנדית?)

לא ויתרתי, דבקתי בעקשנות במשימה ורק אז חזרתי למיטה והראיתי לו מה יעשה לאיש שמפריע לי בכוונה תחילה ובמצח נחושה. הכוונה הייתה להחזיר לו כגמולו ולהעניש אותו, אבל הזין שלי הפריע מאוד במשימה הזו ו... לא חשוב. בסוף הצלחנו לצאת מהמיטה בשמונה בבוקר והתחלנו להתארגן.

פתאום דני התפרץ פנימה ודרש לדעת אם עדיין יש לחמניות בסופר.

"פסח זה רק ביום רביעי, בטח שיש." הרגעתי אותו.

"לאן אתם הולכים?" הסתקרן הילד שמשום מה קיבל חופש שבוע לפני פרוץ החג.

"לטיול, לראות סחלבים."

"גם אני רוצה לראות, ושנעצור בדרך לקנות קוראסונים במאפייה."

לפני שהספקתי להסביר לו שאי אפשר לקחת ילדים לטיול שנועד לתחזוק הזוגיות נכנס ליאור לספר לנו שלא ישן כל הלילה מרוב געגועים לג`ורג`י ומיד החליט שסחלבים הם הדבר היחיד בעולם כולו שיעלה חיוך על פניו.

"איזה קטע שגם אתם בחופש היום!" התפעל חומי שבא לראות מה מעכב את ליאור, ואחריו נגררו כמובן כוכב וכוכבית, ומובן שכוכב פשוט מעריץ סחלבים ומת על טיולים."

"אבל אין לי מקום באוטו לכל כך הרבה אנשים." נבהלתי.

"נבקש מג`קי את הוואן החדש." אמר דני, הוא ישמח לתת לך אותו בתנאי שתיקח אותי לטייל, הוא אומר שאני מעצבן."

באמת, מעניין למה?

ג`קי הסכים מיד, אבל בתנאי ש... לא, הוא לא מתעניין בסחלבים, אבל הוא לא היה מוכן שכוכבית תיסע בוואן החדש שלו.

איזה מזל! 

בדרך למאפייה התקשר פזי, מדוכא מהרגיל, לבכות לי על מר גורלו. הוא בדיכאון - האקס שלו חסם אותו במסנג`ר, הוריו מתעקשים שיבוא לסדר, חייו אינם חיים, הוא זקן, שמן ומכוער - הסיפור הרגיל.

רוני תפס פיקוד, לקח את הנייד, שאג על פזי שיפסיק להתבכיין ונתן לו שלושים שניות להתארגן ליציאה.

זה לקח בערך חצי שעה, אבל בסוף הוא היה מאורגן. נכון, יותר לטרק בהרי האלפים מאשר לטיול בחממה ליד נתניה, אבל העיקר שהוא היה מוכן.

נשאר רק לקנות צידה לדרך. עצרתי במאפייה החביבה עלינו וכדרכי ליקטתי לי מבחר חביב מעוגיות העונה, מגוון אותו בבורקסים שונים ומשונים, ומקנח בלחמניות קלועות עם פרג. הוספתי מיצים ומים מינראליים וסרתי לקופה, שם עשתה קופאית חביבה את החשבון.

כדי לא לעמוד סתם כמו גולם, וחוץ מזה היא באמת הייתה חמודה מאוד, הערתי לה שעוד מעט הם יהיו בחופש פסח והיא לא תצטרך לקום כל כך מוקדם בבוקר.

היא צחקה ואמרה , המאפייה תמשיך לעבוד, אבל הכל יהיה כשר לפסח.

"אחלה!" אמרתי בשביעות רצון ויצאתי החוצה, שם קיבל את פני נרי בפרצוף חמצמץ ושאל אותי למה אני חייב לפלרטט עם כל בחורה שאני פוגש.

אולי עדיף שהייתי סתם שותק במקום להגיד לו שלא עם כל אחת, רק עם היפות שמדליקות אותי, אבל לא שתקתי.

מזל שלא היינו לבד באוטו. בטוח שאם היינו לבד והיינו רבים כאוות נפשנו המסע לאוטופיה היה נגמר מול המאפייה.

מאחר והיו לנו חברים למסע שצפו בנו בסקרנות התאפקנו מלריב ורק שלחנו מבטים זועמים זה בזה.

הם התאפקו עד מגידו ואז פתחו את השקיות שהבאתי, ואחרי שנזפו בי שלא הייתי צריך, ולמה קניתי כל כך הרבה, ולמה אני הורס להם את הדיאטה, הסתערו כולם על המטעמים ובקושי הצלחתי להציל מהם לחמנייה אחת קטנה להשביע את רעבוני.

נסענו ונסענו ונסענו, ופה ושם עצרנו לפיפי, וכדי שלא נשתעמם שמענו מוזיקה, ובגלל שלכל אחד יש טעם שונה יותר רבנו מאשר שמענו, ואחר כך שוב עצרנו לפיפי ולבדוק את המפות, ובסופו של דבר הגענו לבחן.

שמחים וטובי לב החנינו את הרכב בחנייה ופסענו בחרדת קודש אל פארק אוטופיה. בדרך אל הסחלבים נרי הסכים שקצת הגזים בתגובה שלו, ואני הודיתי שעניתי לו בצורה מעצבנת במיוחד ואנחנו חייכנו זה אל זה, מאושרים שהנה אנחנו בדרך הנכונה לשיקום הזוגיות שלנו, דרך רצופת סחלבים וזמן איכות יחד ו...

על שער הפרק הייתה תלויה מודעה גדולה בזה הלשון

עקב בעיות טכניות פארק אוטופיה סגור למבקרים

אתכם הסליחה

החלפנו מבטים המומים, קראנו את המודעה שוב ושוב, אך ללא הועיל. המודעה לא השתנתה - היום אוטופיה סגורה לרגל שיפוצים.

עייפים וחפוי ראש חזרנו הביתה. מרגיש נזוף ואשם שלא בדקתי לפני היציאה שהפארק פתוח הצעתי לעצור בעתיקות מגידו, הצעה שהתקבלה בשתיקה קודרת. גם הרעיון שניכנס לקניון הכפרי הקסום `שלוש משאלות` לא עורר התלהבות.

שום דבר שאמרתי לא עזר לעודד את בני ליוויתי המאוכזבים - כשהסבתי את תשומת ליבם למרבד הפרגים המרהיב בשדות קיבוץ הזורע ענו לי שאלו כלניות, וכשהתחלתי להתווכח שהעונה של הכלניות נגמרה ורואים בבירור שאלו פרגים הם אמרו לי להפסיק להיות נודניק ונזפו בי שנגמר כל המיץ.

עייף ומיואש החזרתי את הוואן למקום והלכתי להתקלח בתקווה שזרם המים החמים יצליח להשיב את נפשי ולעודד אותי קצת. הפעם גם המקלחת החמה לא עזרה.

"רציתי להגיע לאוטופיה ופישלתי." אמרתי לרוני, "וגם בזבזתי יום חופש סתם."

"זו לא הייתה אשמתך." ניחם אותי נרי, "היית עשר, ניווטת ישר לפארק בלי להתברבר, דאגת לכיבוד טעים, ואתה באמת צודק, אלו היו פרגים."

"אבל סחלבים לא ראינו."

"לא נורא, הסחלבים לא יברחו לשום מקום. ננסה בהזדמנות אחרת. עכשיו בוא למיטה, יש לי משהו יותר טוב מסחלב להראות לך, אתה יודע למה הוא יותר טוב?"

"למה?"

"כי מותר לך לגעת בו חופשי, ואפילו לקחת לפה."

7. הכל בסדר

"מזל שנזכרתי שאתה מזל עקרב, אחרת עוד הייתי מאמין לך." אמר פזי, לקח לי את הספל קפה וגמר אותו בשלוק אחד.

"אני הרוס, לא תאמין מה קורה אצל שוקי הקצב." נאנח בדרמטיות ונופף יד כמו שהוא עושה תמיד.  (מאיפה הוא למד לעשות את זה? יש קורסים להתנהגות כזו?) פזי הוא הבן אדם הכי אוחצ`י שאני מכיר, הוא חבר שלי מקבוצת התמיכה וכשהוא לא בדיכאון הוא מצחיק בטירוף ואחלה בן אדם.

"מה קורה אצל שוקי? בלגאנים?" ניסיתי להיות אוהד ומלא השתתפות למרות שלא היה לי מושג מה הוא עושה אצלי בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת זו.

"חבל לך על הזמן איזה תורים יש אצלו, אבל השגתי מושטים יפים ונסיכת הנילוס לחריימה."

"יופי לך ומה זה קשור לזה שאני מזל עקרב פזי?"

"אתה הרי יודע שבני מזל עקרב חייבים להיות תמיד בשליטה, (מי? אני? בשליטה? מה פתאום?) ושחשוב להם מאוד להראות חזקים והם שונאים לעורר רחמים."

"וואלה? אולי יש משהו באסטרולוגיה הזו, אבל מה הקשר של זה לחריימה?"

"למה אתה כזה קשה הבנה?" משתומם פזי, לוקח לו עוגיות קוקוס מצופה שוקולד, אוכל, ונוזף בי בחומרה למה אני קונה דברים משמינים כאלו, (נרי קנה) ולמה אני מרשה לו לאכול אותם, ומיד מושיט יד לעוגייה הבאה בתור.

אני נותן לו סטירה על היד. "פויה פזי, פזי רע!" אני אומר והוא נאנח ומבקש שאפסיק לחרמן אותו, ואחר כך מתעטף בסינר ומתחיל לשלוף סירים ומחבתות.

"פזי בחייך, מה אתה עושה?"

"מכין את הסדר כמובן." הוא מסתובב אלי ושם את ידו על פיו בהבעה של הפתעה מבוהלת (תנסו לדמיין את גרסא שמנמונת ודוברת עברית של ג`ק מ - 'ויל וגרייס' ותבינו את כוונתי) "אוי! שכחתי שאתה פולני! אל תגיד לי שבלי גפילטע איחס הסדר אצלך הוא לא סדר?"

לא יכולתי להתאפק וצחקתי, אבל המשכתי להתעקש שאני בכלל לא רוצה לחגוג את הסדר, ופזי מצידו המשיך לבטל את דברי בטענה שככה בני מזל עקרב מתנהגים - זו הדרך שלי להישאר בשליטה, להגיד שהכל בסדר ואני רוצה להישאר לבד למרות שברור שאני עצוב מאוד שאף אחד לא הזמין אותי לסדר.

"כן הזמינו אותי!" התרתחתי, "הזמינו ואני לא רציתי ללכת! שני האחים שלי הזמינו אותי, ונרי היה מוכן לריב עם הוריו כדי שגם אני אבוא, אבל לא רציתי. אני לא אוהב את החג הזה ולא רוצה לחגוג את הסדר המזדי...."

"לא יפה," נזף בי פזי, "אל תדבר ככה, הילד שומע הכל." ואכן, פתאום ראיתי שדני התגנב למטבח, עמד מאחורי והקשיב.

"מה אתה עושה פה? אתה לא נוסע עם אימא לנתניה?"

הוא משך בכתפיו וראיתי שהוא קרוב לדמעות. "מה קרה דני?"

"אימא אמרה שאם אתה מסכים אני יכול לא לבוא איתה ועם ג`קי ועם מאיה המגעילה (אחותו הקטנה – תינוקת מתוקה להפליא) ולהישאר אתך. אז אני יכול?"

"אבל למה אתה לא רוצה לחגוג עם סבתא והדודות? אצלי לא יהיה סדר יפה ולא יהיה אוכל."

"כן יהיה סדר יפה ויהיה המון אוכל." תיקן אותי פזי בלי היסוס ועשה לעברי פרצופים זועמים. "בטח שאתה יכול להישאר חמוד ולא יפה לקרוא לאחותך התינוקת מגעילה."

"היא מגעילה, יש לה קרחת ורק שלוש שיניים והיא לא יודעת לדבר."

אליס נכנסה עם מאיה על הידיים ושאלה אם זה לא יפריע שהילד יישאר אצלי כי הוא משגע אותה עם המצבי רוח שלו וכבר אין לה כוח.

"בטח שדני יכול להישאר, הוא ישיר לנו את הקושיות." חייך פזי בלבביות, לקח מידיה את מאיה הקטנה, עשה לה פרצופים והתמוגג מהחיוך שלה.

דני סירב להגיד למה הוא לא רוצה לחגוג עם המשפחה של אימא שלו ולי לא היה זמן לחקור אותו כי פזי נתן לי רשימה ענקית של מצרכים ושלח אותי לקניות.

חזרתי עמוס בסלים גדושי כל טוב ואך החלתי לפרוק אותם צץ אורי, הבן של חומי, במטבח ושאל אם אבא שלו הגיע כבר.

"אבא שלך הלך לנוח קצת בחדר אורחים." הסביר פזי, "הוא עייף מאוד. בוא, תעזור לי להזיז את השולחן לאמצע הסלון כי אחרת לא יהיה מקום לכולם."

אולי הייתי צריך לכעוס על פזי שהשתלט לי ככה על הבית והפקיע ממני את ליל הסדר האפיקורסי שתכננתי לי - פיתות עם שוקולד, גלידה והתחרעות מול הטלוויזיה - אבל כל כך שמחתי לראות אותו מלא מרץ, מארגן, יעיל, פעיל ואפילו מחייך פה ושם ששתקתי.

מאז שפזי נפרד מהמאהב הנשוי שלו שמירר את חייו הוא היה מדוכדך מאוד. התרופה החדשה שקיבל עוד לא התחילה לפעול, ואנחנו - חבריו לקבוצת התמיכה - עשינו תורנות פזי כדי לשמור עליו שלא ינסה חלילה שוב להתאבד לנו, כפי שהוא כבר ניסה בעבר.

מזל עקרב או לא, לא רציתי את כל המהומה הזו אצלי, אבל מה זה חשוב? חשוב שהתרופה החדשה התחילה כנראה לעבוד ופתאום חזר פזי הישן שהכרתי פעם - אוחצ`ה תוססת, מלאת הומור ונמרצת שלא הפסיקה להצחיק אותי.

וכאן המקום להסביר בצורה מסודרת את הסיפור של חומי ואורי. את חומי הכרתי בתחילת השנה כשהשכרתי לו את חדר האורחים שלי אחרי שנרי עזב את הבית והלך להיות סטרייט. נרי חזר מהר מאוד כמובן, אבל חומי המשיך לגור אצלנו עוד כמה חודשים ובמהלכם התברר לי איך קרה שהוא החליט רק עכשיו לחיות כהומו, למרות שהוא כבר בן ארבעים.

מסתבר שבזמנו, כשהוא היה חייל צעיר שניסה להילחם בכל כוחו בנטייה ההומואית שלו, הוא הכניס להריון בחורה צעירה שהחליטה לא לעשות הפלה אלא לנצל את ההיריון הלא מתוכנן כדי לסיים מהר את הצבא ולהינשא לחבר שלה.

החבר הזה היה מבוגר ממנה בכמה שנים טובות, גרוש שכלל לא רצה להתחתן שוב, בטח שלא עם חיילת צעירונת, אבל היא הודיעה לו שהוא הכניס אותה להריון והוא קיבל את הדין, התחתן איתה וגידל את הילד כבנו למרות שבטח היו לו ספקות בנדון.

קצת אחרי שאורי חגג בר מצווה הגבר שנישא לאימו נפטר ממחלה, ורק אז אימו גילתה לו שאביו לא היה אביו הביולוגי, דבר שזעזע כהוגן את אורי שבאותה תקופה התחיל להתבגר ולהבין שהוא נמשך לגברים.

אחרי שמלאו לו שש עשרה אימו גילתה לו מי אביו האמיתי ויזמה פגישה עם חומי שהיה אז נשוי ואב לשתי בנות צעירות. השניים הסתדרו לא רע, וחומי לקח את אורי לפגוש את הוריו הקשישים והציג אותו לפני אשתו ובנותיו. אשתו מאוד לא אהבה את הרעיון ולא האמינה לחומי שהוא לא ידע על הילד עד עתה, ואפילו האשימה אותו שהוא ניהל חיים כפולים והיה לו רומן עם אימא של אורי אחרי שהוא התחתן איתה ושהוא הוציא עליה כספים שהוא קיבל בסתר מהוריו.

היה ריב גדול שערבב רגשות פגועים, קנאה וכסף - הוריו של חומי קיבלו המון פיצויים מגרמניה (הם ייקים ניצולי שואה) - ואשתו חששה שבגלל אורי הירושה תקטן מאוד.

בסוף חומי צעק לה שהוא בעצם הומו, והכספים שהוא הוציא לא היו על אימא של אורי אלא על גברים.

ההודאה הזו זה מה שגמר להם את הנישואים. הם ניסו אחר כך עוד לחזור ולהתפייס, וזמן מה הלכו לייעוץ, אבל שום דבר לא עזר.

חומי עזב את הבית, גר אצלי, ניסה לחזור לאשתו ולא הצליח להפסיק לריב איתה, חזר לגור אצל הוריו, רב גם איתם ושוב חזר אלי, פגש את כוכב ונדלק עליו (הוא נמשך לצעירים דווקא) ולמרבה הפלא כוכב נדלק עליו חזרה (או אולי על הכסף של הוריו) וכיום הם מתכננים לגור יחד.

התברר שאימא של אורי הלכה לחגוג עם המשפחה של החבר החדש שלה ואורי שלא סובל אותו אמר שהוא בתורנות בבסיס כדי להשתמט מהסדר, ובמקום הלך לאבא שלו שגם הוא נשאר לבד כי כוכב הלך להוריו, ובסוף כולם מצאו את דרכם אלי.

אחרי הצהרים הלכנו לנוח מההכנות לסדר ופתאום ליאור נכנס, רותח מזעם. הוא שוב רב עם אבא שלו ועם אשתו שהוא קורא לה הזונה כי ... עזבו, אין לי כוח לפרט, הוא לא מסתדר עם המשפחה שלו וזהו.

כמובן שמיד הזמנו גם אותו להצטרף והוא הסכים בשמחה.

קצת לפני שש נרי התקשר לשאול אם לא עצוב לי לבד ולאחל לי חג שמח ונדהם לשמוע איזה שינוי גדול חל בתכניות שלי.

"איפה כולם ישנו אחרי הסדר?" שאל בחשדנות.

"מי יישן בכלל? אנחנו מתכננים אורגיה המונית עד אור הבוקר." עניתי את אחת התשובות המתחכמות שלי שתמיד מרגיזות אותו.

למרבה המזל פזי חטף מהר את השפופרת מידי, התנצל ברוב נימוס על הפלישה ופירט את סידורי השינה שלנו - חומי אורי וליאור ישנו בדירה של ליאור (חומי ישן במיטה של כוכב ואורי על הספה), דני יישן בחדר האורחים שלנו ואילו פזי ישן איתי, "ואני נשבע לך ששום דבר לא יקרה." אמר בחגיגיות.

"בסדר, אני סומך עליך פזי, ותשאירו לי קצת עוגה." שמעתי את נרי אומר וידעתי שהוא מתאפק לא לצחוק - פזי מצחיק גם אותו.

הסדר היה נחמד ולא מעיק. כל אחד קרא קצת, שרנו, שתינו יין, (אני שתיתי רק כוס אחת של יין מתוק לילדים, הרגשתי לא טוב ונתתי לדני לשתות את שאר הכוסות במקומי, הוא ישן עכשיו שנת ישרים בחדר האורחים עם כוכבית לידו - ההורים של כוכב לא הסכימו לארח אותה ולכן היא נשארה בהשגחתנו).

אחרי הקריאה החפיפית בהגדה אכלנו אוכל טעים מעשה ידי פזי וחומי- החריימה יצאה נהדר ועוגת הקצפת הכשרה לפסח הייתה מעלפת- ובדיוק כשהייתי באמצע הפרוסה השנייה הדלת נפתחה בחטף ולא, זה לא היה אליהו הנביא אלא נרי, עצבני מאוד, שסירב לגעת באוכל, אבל חיסל את רבע הבקבוק שנשאר והלך למיטה.

עזרתי לפזי להדיח כלים ולארגן הכל, סידרתי לו את הספה והלכתי למיטה. כמו שחשדתי הוא לא ישן עדיין, אבל היה שתקן ועצוב.

"עזבתי באמצע האוכל." זה כל מה שהוא היה מוכן להגיד. בטח הציקו לו ובלבלו לו את המוח והוא התרגז והלך.

"אין לי חשק לדבר על זה, אני עייף. תחבק אותי." ביקש והתכרבל בתוכי. התחבקנו חזק חזק ולא דיברנו על זה.

"עכשיו הכל בסדר?" שאלתי אחרי שמעכתי אותו חזק בין זרועותיי.

"הכל בסדר. בוא נישן." אמר נרי ונרדם.

לפנות בוקר התעוררתי בגלל התקף שיעול מרגיז, ישבתי לכתוב את הפוסט הזה ועכשיו אני אקח עוד כדור עם קודאין ואלך שוב לישון.  

8. יש מבצע

לא תאמינו איפה ביליתי את יום שישי בבוקר, גם אני לא האמנתי כשמצאתי את עצמי שוב בקניון הכפרי הקסום, יושב על שרפרף מרופד, מוקף נעליים מכל הסוגים ונערה שמנמונת וטובת מזג טורחת סביבי ומביאה לי עוד ועוד קופסאות של נעלי התעמלות מכל הסוגים הצבעים והדגמים.

מוזר, פעם חשבתי שאני יודע מה מספר הנעליים שלי, אבל היום אני כבר לא בטוח. מסתבר שהוא נע אי שם בן 45 ל 48 תלוי בדגם ובחברה המייצרת.

פעם חשבתי שלא אסכים להיתפס אפילו מת כשאני נעול בנעלים עם פסי כסף מנצנצים, אבל אחרי שמדדתי את הנעל העשירית הבנתי שפעם הייתי תמים וצעיר והגיע הזמן להתבגר.

אבל אני מקדים את המאוחר, קודם אני צריך לספר לכם איך בכלל הגעתי לבלות שוב בקניון. הכל התחיל בדיוק שתי דקות אחרי שנרי נסע לבסיס בהבטחה שהוא חוזר עד הצהרים. נפרדתי ממנו לשלום, גמרתי את הקפה וקמתי ממקומי, כולי מלא רצון טוב וכוונה כנה ביותר לנקות סוף סוף את חלונות המטבח שלנו שלא נוקו זה עידן ועידנים, (אני חושב שאני מזכיר אותם כמעט כל פוסט שני מאז פורים ועדיין הם מלוכלכים כשהיו), ופתאום דפיקה בדלת וניצן (שהספיק כבר להתחייל) צץ בפתח, כולו נרגש ונרעש.

"עוד כמה דקות הוא פה, ואני צריך את הבית שלך ריק!" הוא מודיע לי בקיצור צבאי נמרץ.

"הוא זה יובל אני מקווה." גיששתי בזהירות, כי אצל חבר`ה בגיל הזה, לך תדע?

ניצן הסתכל בי כאילו הודעתי לו זה עתה שכדור הארץ שטוח ונישא על גב שלושה פילים ולא טרח אפילו לענות לי.

"יש מים חמים?" ניגש ישר לעניין, "אולי נחליף סדין ומגבות? אני לא צריך קונדומים, אבל צריך חומר סיכה ו..."

"תרגיע, הכל יהיה בסדר. הבטחתי ואני אקיים. שב, תאכל עוגה, נשאר לנו עוד מסדר פסח."

"לא יכול, לא ראיתי אותו כבר חודשיים, אני כל כך מתרגש." קיפץ ניצן מרגל לרגל והלך אחרי, מפריע לי להחליף סדינים ומגבות.

הרגשתי כמו חדרנית של מלונית, אבל הבטחתי לילד שאם הוא יצטרך חדר פנוי כשהוא ויובל יצליחו להתארגן ולהיפגש סוף סוף שיבוא אלי.

מזל שנרי לא היה בבית.

"ולאן אתה תלך?" הוא נזכר פתאום שאני גם יצור אנושי. חרמנות מעוללת דברים נוראים למוח הגברי.

"אה, אל תדאג. תכננתי ללכת לקניות, אני אחזור בצהרים." אמרתי בקלות דעת ונסעתי. הבוס הזהיר אותנו שבחו"ל נלך המון ברגל וכדאי להביא נעלי התעמלות נוחים והישנים שלי נראים נורא, ומריחים אפילו עוד יותר גרוע.

החלטתי שמאחר וביום שישי הזה נפלה לידי הזדמנות לעשות מצווה ולעזור לזוג אוהבים צעירים וחרמנים מגיע לי פרס בצורת נעלי התעמלות חדשים ושמתי פעמי אל הקניון.

כשנכנסתי הסתבר לי שיש מבצע בחנות הנעליים - קנה שתי זוגות נעלי התעמלות ותקבל את הזוג הזול במחיר מציאה של 40 ₪!

מי יכול לעמוד בפיתוי הזה?

הבעיה הייתה שאחרי שעה של מדידות עדיין הייתי בשלב מציאת הזוג הראשון. אף נעל לא התאימה בדיוק. זוג אחד לחץ, השני שפשף והשלישי, בנוסף להיותו לא נוח, היה פשוט מכוער, רקום פרפרים בחוטים ורודים זוהרים.

אחרי שמדדתי את כל זוגות נעלי ההתעמלות שבחנות, ובכל זאת לא הצלחתי לשבור את רוחה של הזבנית החביבה מאוד שניחמה אותי שיהיה בסדר, היא שלתה מאי שם זוג נעלים לבנות עם פסים צבעוניים באדום ירוק כתום וכחול, וראו זה פלא! דווקא הנעלים הללו עשו חסד עם כפות רגלי המעונות - לא לחצו על האצבעות, לא מעכו את הרגל, תמכו בקשת ברכות והתייחסו בעדינות אל העקב – דמעות של הכרת תודה עלו בעיני כשנעלתי אותן.

אז מה אם הן נראו כאילו המעצב שלהן קיבל את השראתו מקופסת גירים של ילדי כיתה א` (או אולי מדגל הקשת של ההומואים?) לא חשוב, העיקר שלא היו רקומים עליהן פרפרים ורודים זוהרים והן לא נצנצו בזהב ובכסף, וחוץ מזה הן באמת היו נוחות.

"ועכשיו נחפש נעל שנייה בשביל המבצע." הודיעה לי המוכרת בחביבות.

הרגשתי איך טיפות זיעה קרה מתחילות לנטוף מעורפי, מתגלגלות לאיטן במורד חוט השדרה שלי. "לא צריך לחפש, אני אקח עוד זוג כזה בדיוק." גנחתי.

"אין עוד זוג כזה במידה שלך, אבל יש משהו דומה של אותה חברה PLANDING)  בצבע קצת שונה," והיא שלפה נעל בצבעים אדום ושחור עם סוליה לבנה.

"זו בדיוק אותה נעל, רק הצבעים שונים." בישרה לי בחביבות.

מדדתי וכף רגלי אישרה שאכן מדובר בתאומה של הנעל הקודמת. איך שמחתי שהחיפוש תם, כמעט נישקתי את המלאכית השמנמונת מרוב שמחה.

אחר כך ירדתי לסופר לקנות עיתון וחלב וגיליתי שפה העגלות נמצאות בחוץ. יצאתי החוצה וחטפתי מכת חום. מתברר שבזמן שאני התלבטתי בין עשרות זוגות נעליים הפך האביב הנעים של הבוקר לחמסין מעיק.

חטפתי מכת חום והחלטתי לברוח הביתה, גם ליד הבית יש סופר ושם העגלות חונות ברוב תבונה בתוך החנות הממוזגת, לא בחוץ.

מגרש החנייה המה אדם, כל בית ישראל על טפו וזקניו התרוצץ הלוך ושוב בין המכוניות, גורר אחריו עגלות עמוסות קניות. בכוחותיי האחרונים שירכתי את דרכי לעבר המכונית שלי שבתושייה רבה החניתי ליד שלט גדול וירוק, אחרת בחיים לא הייתי מוצא אותה.

אני לא מבין מה יש לכולם לעשות קניות עכשיו? לא אכלתם מספיק בסדר? בהמות! מספיק לזלול! לכו תעשו דיאטה! קיללתי אותם בעודי מתפתל בעמל בין אנשים, מכוניות, עגלות ועשרות זאטוטים נוטפי גלידה.

סוף סוף הגעתי לקריה. עצרתי מול הסופר הוותיק שלנו, נדחקתי בחנייה צרה מידי בין שתי מכוניות ובניסי ניסים הצלחתי לא לשרוט את האוטו ואפילו לצאת מתוכו בחתיכה אחת.

גם הסופר שלנו היה עמוס לעייפה, אבל אני התעלמתי מההמון, חיש קל קניתי מה שהייתי צריך חוץ מעיתון ידיעות שנגמר. מילא, שיהיה מעריב, חבל שהשבוע לא אקרא את דנה, אולי אשיג עיתון מהשכנים. בדרך לקופה התלבטתי מול מקרר הגלידות ובסוף קטפתי חבילה בטעם קפה - הגלידה הראשונה שלי העונה.

תוך כדי עמידה בתור בדקתי את השעון, כמעט שתיים, הם בטח כבר הסתלקו מזמן, אני מקווה ששמו את הסדינים בכביסה, איך אני מת להתרחץ קצת וללכת לנוח.

סוף סוף הגיע תורי, אני אומר שלום לטניה הקופאית החביבה עלי ושם לפניה את מצרכי המעטים.

"לא חבל להפסיד את המבצע?" העירה אותי טניה משרעפי, "קח שתי חבילות גלידה ותקבל את השנייה בחצי מחיר, אז איזה גלידה אתה בוחר?"

9. אימא יש רק אחת

יובל הגיע אלי אתמול נסער ונרגז. "אל תשאל איזה פדיחה היא עשתה לי!" התמרמר.

לא שאלתי מי זו היא, ברור ששוב הוא מתכוון לאימא שלו.

"מה קרה הפעם?"

"סוף סוף היה לי מספיק כסף לקנות כרטיס טלוויזיה למחשב, הזמנתי טכנאי שיחבר את הטלוויזיה שלי לכבלים והיא גירשה אותו!!! אל תשאל איזה בושות! איזה פה היא פתחה עליו,

אמרתי לה שזה רק במחשב שלי, ורק אני אראה, ומה זה משנה לה אם כבר יש לי אינטרנט, אבל היא ... אתה מכיר את זה - כל זמן שאתה גר בבית שלי אתה תעשה מה שאני אומרת!"

כן, אני מכיר, מכיר טוב.

"ומה אבא שלך אמר?"

"כמו תמיד, שתק. ניסה להרגיע, למצוא פשרה, אבל הפעם היא התעקשה כמו אני לא יודע מה וכרגיל הוא התקפל."

הוא צונח ברשלנות מלאת חן על הספה פושט רגלים ארוכות קדימה ומחבק את כרית הקטיפה האדומה שמיצי נתן לי לכבוד חג האהבה. "בעוד שבועיים אני מתגייס והיא עדיין מפקחת עלי כמו על תינוק!"

"תאמין לי שאתה לא מפסיד שום דבר." ניסיתי להרגיע אותו, אבל זה לא עזר.

זו לא הטלוויזיה הטיפשית הזו," הוא אמר, "זה העיקרון, זו הצורה שבה היא מנסה לשלוט עלי ועל כול המשפחה."

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו מחברי מתלונן על השתלטנות של אימא שלו הייתי היום אדם עשיר.

אולי זה רק אני, אבל נראה לי שזה מעין דפוס חוזר אצל כל ההומואים שאני מכיר - תמיד אימא היא זו שלובשת את המכנסים בבית.

אימי שלי למשל השתוקקה תמיד לבת, ולמרות שהרופאים ייעצו לה בתוקף לא ללדת שוב (בגלל הנטייה שלה לדיכאון אחרי לידה) היא התעקשה ולמרבה צערה נולדתי אני - בן זכר שלישי אחרי שני בנים.

הדיכאון הפעם היה חריף במיוחד - התרופות בזמנו לא היו יעילות ונטולות תופעות לוואי כמו שהן היום – וסבתא, אימו של אבי, נקראה לעזרה.

סבא וסבתא ז"ל גרו בקריה סמוכה, במרחק הליכה לא גדול מבית הורי, הם אלו שגידלו אותי עד שהייתי בן חמש.

גדלתי אצל סבא וסבתא עד מותם כי למרות כל מאמציה של אימא סבתא סירבה להחזיר אותי. אני לא זוכר את זה אבל סופר לי שכל שבת וחג היו הורי ואחי מבקרים אותי ומנסים להחזיר אותי הביתה וסבתא הייתה מקימה מהומה וצעקות והורי שוב היו נכנעים. כל מה שאני זוכר זה שאצל סבא וסבתא הייתי נסיך מפונק, בן יחיד שקיבל חדר גדול נפרד והמון תשומת לב והערצה, שם היה גן העדן האבוד שלי שנעלם בבת אחת אחרי שהם מתו בהפרש של כמה חודשים זה מזה - קודם הוא ואחר כך היא.

בזמן שהם היו חולים טולטלתי הלוך ושוב בין ביתם לבית הורי בלי שאף אחד יטרח להסביר לי מה קורה. אמנם הייתי רק בן חמש, אבל נבון לגילי, וחבל שאף אחד לא ישב והסביר לי שהם חולים ושכל הטלטולים הללו, שרובם נמחו מזיכרוני, הם לא באשמתי. 

בבית אבא אימא הקטן והצפוף לא שבעתי נחת, וגם הם לא ליקקו אצלי דבש. הייתי זעוף, כעסן, בעל לשון חדה וביקורתי מאוד. הייתי קוץ בתחת קטן ומעצבן, ועד היום אימא מזכירה לי איך הייתי מבקר את התבשילים שלה ומעיר שסבתא בישלה טוב יותר.

אבא והאחים שלי היו תמיד חבורה מגובשת, גברית מאוד, הומופובית מאוד. אימא ואחותי הקטנה היו הצד הנשי שהתעסק בניקיון בישולים וקניות, ואני נותרתי תקוע באמצע, תמיד מפריע, לא רצוי, תמיד עם אף בספר, תמיד לא מרוצה, תמיד חולה במשהו, תמיד מתלונן. נכון, ההתעלמות מתלונותיי על כאבי בטן היו טעות, אבל מאחר והתלוננתי ללא הרף כל הזמן, והרופא שכן נלקחתי אליו אמר שהילד סתם מחפש תשומת לב פטרו את כאבי הבטן שלי כהמצאה נוספת.

זו הייתה טעות ולי יש צלקת מכוערת בצד הבטן להוכיח זאת ואולי, אם הורי היו פחות לחוצים וטרודים בפרנסת ארבעת הילדים, היו מחישים אותי בזמן למיון וזה לא היה קורה, אבל שום דבר לא נעשה בזדון או בגלל הזנחה מרושעת.

ולמה אני לועס שוב את כל הסיפור הישן והמעייף הזה? כי אתמול ביקרתי עם נרי אצל הורי. אימא הזמינה אותי לארוחת צהרים, וכשאמרתי שאני לא הולך בלי נרי היא אמרה שכמובן, גם נרי כלול בהזמנה, וכך השאירה אותי נטול תירוץ לא לבוא.

באתי ולמרבה הפליאה נהניתי, ודווקא מחברתה של אימא. פתאום שמתי לב כמה אני דומה לה, לא רק חיצונית, אלא גם כמה אני והיא דומים בטעמים, ברצונות ובתגובות.

כמוני היא אישה מופנמת, שקטה, חובבת קריאה ומוזיקה, סולדת מהפרזות ומרגשנות, דייקנית, מאורגנת בעלת זיכרון מעולה וכשרון לשפות.

היא מטיבה להתבטא בכתב ובעל פה, ואת כשרון הכתיבה שיש לי ירשתי ממנה. היא זו שרשמה אותי לספרייה כשהייתי רק בן שבע ועודדה אותי לקרוא, מגינה עלי מאבי ואחי שראו בעיסוק הזה שטות רכרוכית.

כיום אני מבין שההתעקשות שלה ללדת בת באה מהצורך שלה בבת ברית במשפחה המצ`ואיסטית שלנו. אירוני הדבר שאני הייתי מועמד מתאים יותר מאחותי המוזרה, השתקנית והזועפת שאין לה רצון ויכולת לתקשר עם בני אדם (לדעתי יש בה משהו אוטיסטי מעט, אבל אני לא מכיר אותה מספיק טוב כדי לחוות דעה).

כילד נפסלתי מטעמי מין, וגם כי בילדותי נראיתי כמו אחי, רחב ומלא, אבל כעת אני דומה יותר ויותר לאימא, ומפגישה לפגישה אני מגלה ביני לבינה עוד ועוד קווי דמיון, ואפילו משתעשע ברעיון להראות לה כמה מהסיפורים שכתבתי, עד שאני נזכר בקטעי הסקס שבהם וחוזר בי.

בביקור האחרון גיליתי אפילו שהאוכל שלה בעצם טעים לי.

נרי התאהב בה מהפגישה הראשונה שלהם והפעם מצאתי את עצמי מתחרה בו על תשומת ליבה, מנסה להיות עוד יותר נחמד, משעשע ואבירי ממנו. הוא ניצח כמובן, אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה שאימא פרחה ונפתחה עקב תשומת הלב שלנו ומזמן לא ראיתי אותה כל כך מלאת חיים ומאושרת.

נכון, אבא אוהב אותה ומסור לה לחלוטין, אבל לא ממש יודע על מה לדבר איתה. הוא לא קרא ספר כבר שלושים שנה, אין לו טיפת חוש הומור, והוא לא יכול לספר משהו משעשע גם אם חייו יהיו תלויים בכך.

אבא אדם אמין מאוד, ישר וחרוץ, אבל משעמם כמו קטלוג של כלי עבודה. הוא טוב מאוד בעשיית דברים, הוא האדם שתרצה לידך כשגלגל באוטו מתפנצ`ר או הכיור נסתם, אבל הוא לא מסוגל לדבר בצורה מעניינת על שום דבר, ומעדיף לראות ספורט או סרט אלים מאשר לשוחח שיחה אינטליגנטית.

חוץ מזה הוא חסר כל יכולת ליהנות ממוזיקה, לא חשוב מאיזה ז`אנר, ואימא נובלת בלי מוזיקה וספרים.

אני יודע שאין כמעט הומו שאין לו איזה סיפור עם אימא - או שתלויים בה בצורה מופרזת, או שנעשים חברים שלה בצורה חולנית, או ששונאים אותה ומנסים למחוק אותה לגמרי מהחיים.

לא מכיר אף הומו שיש לו יחס נורמאלי לאימא. אולי אני אצליח להיות היוצא מהכלל - לשמור אותה במרחק סביר, לא רחוק מידי ולא קרוב מידי, לראות בה קודם כל בן אדם נפרד עם מעלות ויתרונות ולא שלוחה שלי.

לשתף אותה בחיי, אבל