1. עיתוי מושלם

בצהרים התקשר סמי והזכיר לי שהיום האזכרה לסבא.

וואלה! כמה מהר עברה השנה. אני עוד זוכר איך רצתי ל`יד שרה` לשכור לו מיטה כי הוא לא רצה למות בבית חולים.

סבא  מת בעיתוי מושלם יום לפני החתונה של איציק וככה לא הייתי צריך ללכת - איציק היה נורא עצבני בשבועות שלפני החתונה ורבנו המון וממש לא בא לי להביא לו צ`ק ולשמוח בחתונה שלו.

ניסיתי להשתמט בתואנה שאני עייף מאוד ולא מרגיש טוב, אבל סמי מכיר אותי יותר מידי שנים והוא לא התרשם ופקד עלי להגיע עם כיפה ולא לאחר.

הגעתי עם כיפה ולא איחרתי.

כל הדרך לשם רבתי בטלפון עם נרי שהציק לי למה לקחתי ואליום. הוא שמע שזה ממכר והוא לא אוהב שאני פותר בעיות נפשיות בעזרת כימיקלים.

"ואתה מעשן!" צעקתי, "למה לך מותר?"

"סיגריה אחת ביומים לא נקרא מעשן." התגונן נרי, וחוץ מזה מאז הואלנטיין הפסקתי עם זה."

"למה? היא אמרה שלנשיקות שלך יש טעם של מאפרה משומשת?"

"ארצה חתול, זו הייתה רק נשיקה אחת, וחוץ מזה היא בעצמה מעשנת."

"לא נורא, בטח תמצא אחרות שלא מעשנות."

"די כבר שרגא! אני מנסה להתגבר על ההתמכרות לסיגריות ואתה לא עוזר לי ככה."

"די כבר אבנר! הנדנוד שלך בטח לא עוזר לי, וכדור ואליום אחד בחצי שנה זה לא התמכרות."

"למה לקחת ואליום לפני חצי שנה?"

"כי החבר שלי נסע לחו"ל התמכר לבנות והפסיק להתקשר אלי, שכחת?"

הוא נאנח ושואל למה אני צריך להגיד תמיד את המילה האחרונה, ואז אני מגיע לבית הקברות וחייב לנתק.

לא נורא, נמשיך לריב בבית. 

אני וסמי נפגשים במגרש החנייה ופוסעים בין המצבות, השמש האביבית מחממת את גבנו וידו החמה של אחי מנחה אותי לעבר הקבר של סבא ומחממת את עורפי.

משה מגיח מהפינה ומחבק אותי חזק (רחמנות על הצלעות שלי) וההורים מנשקים וחוקרים בדאגה לשלומי.

מילא אימא מנשקת, אבל אבא? מה עובר עליהם לאחרונה?

כדי לצאת מהמבוכה אני סוקר את אפנת המצבות המתפתחת בארצנו, נותן ביקורת בונה ומחלק ציונים. סך הכל אין במה להתבייש - מצד אחד מצבות קלאסיות משיש מלוטש ומגולף לנוי עם כתובות מסולסלות במיטב אפנת הרוקוקו, ומצד שני מצבות אבן מסוקסות עם עצים הבוקעים מבין חגבי הסלע וכתובות מברזל מחושל בחלודה ניו איג`ית.

אני מתלבט במה לבחור ומחליט לא להחליט עדיין, וחוץ מזה למה לשבור את הראש? שיורשי ומוקירי זכרי יריבו על סגנון המצבה, כל עוד אני חי יש לי דאגות אחרות.

אחרי הקדיש חוזרים לספסלים שליד הכניסה ואימא מחלקת כיבוד ומקימה מהומה כשאני מסרב לאכול.

כולם נקראים לדגל לנזוף בי ולהעיד שרזיתי ופני כחושות.

למזלי הם ממהרים לעיסוקיהם ואני יוצא בזול ומשולח הביתה עם דרישת שלום חמה לחבר וקופסת קרטון שמנונית עם מבחר בורקסים.

בדרך חזרה יש ברדיו שירים נהדרים של עופרה חזה. אני שומע, מחייך ונהנה עד שהקריינית מספרת לי שהיום זה שש שנים למותה מאיידס.

איזה עיתוי מושלם! 

בבית אני מוצא את נרי שמסתער על הכיבוד כאילו אין כולסטרול בעולם. בעוד הוא טוחן בורקסים אני שותה קפה וכועס עליו שהוא מתקשר לחברים מאחורי גבי ומדבר אתם עלי.

"בוריס הוא לא רק חבר שלך, הוא גם חבר שלי." הוא אומר בשלוות נפש, "ולדעתי ..."

"שמעתי מספיק את הדעות שלך! ומה פתאום עשית לי פאדיחות והתקשרת למיצי? בן אדם מנומס מברך אותי לחג האהבה ולך יש טענות?"

"בטח שיש לי טענות, מה פתאום הוא שולח לך כרית וקורא לך המלאך שלי? אתה לא המלאך שלו, אתה המלאך שלי." הוא אומר ודוחף לי לפה אוזן המן.

"אני לא מלאך בכלל, תפסיק עם זה נרי, עזוב, לא בא לי אוזן המן."

הוא מתיישב עלי ומנשק אותי בפה מלא פרג. "לא רוצה, מה תעשה לי?"

אני מראה לו מה אעשה לו ומכיוון שבתי קברות ומצבות מחרמנים אותי (אני מודה, אני סוטה מין מגעיל) אני נח קצת ומראה לו שוב.

אחר כך הוא נרדם, מחייך בין פירורי בורקס ואזני המן, ואני מחמם את מה שהוא השאיר, מחסל הכל והולך לספר לחבר`ה.

אתמול נרדמתי באמצע הגמר של משחקי החורף, ועוד על כתפו של מיצי. כשהתעוררתי כולם כבר הלכו לבלות והשאירו אותי לבד. רק היום בצהרים כשנרי קם ומצא אותי שוב מול המסנג`ר הבנתי שזה עצבן אותו מאוד.

"אבל ישנתי כי זה היה משעמם והייתי עייף, למה אתה כועס?"

"אתה תמיד עייף!" התרעם נרי, "תמיד אתה מתקפל באיזה פינה עם ספר או עיתון ונרדם אחרי כמה דקות. אולי אני אתחפש למסנג`ר בפורים כדי שתתייחס אלי?"

"גם אתה לא ממש מתייחס אלי לאחרונה." התגוננתי, "הנה, אמרת שנמאס לך מהמועדונים ובכל זאת הלכת והשארת אותי לבד."

"הלכתי כי קבעתי עם חברים, ולא הלכתי למועדון, הלכתי למסיבה של חבר מהצבא. היו המון בנות והיה אחלה."

משכתי בכתפי ונזכרתי שקונקורד טוען בלהט שהומואים בוגדים רק עם גברים, לא עם נשים. הוא יודע כי גם הוא היה פעם מאוהב במישהו שטען שהוא דו מיני ושיגע אותו עם הארוניות שלו, ובסוף בגד בו עם גבר.

"אם היית מזמין אותי הייתי שמח לבוא אתך גם." אמרתי כדי לראות מה הוא יענה.

הוא ענה שאני מדבר שטויות, ומה הטיפשות הזו שנפלה עלי, והתחיל לחפש סיגריה ופתאום הבנתי שהנה, אנחנו נמצאים בעיצומה של השיחה הזו שמזמן רציתי לנהל איתו.

הוא יצא החוצה לעשן בגינה ואני יצאתי אחריו עם מאפרה, התיישבתי לצידו על המדרגות וסיפרתי לו כל מה שמפריע לי ביחסים שלנו – הארוניות שלו, ההרגשה שאני רק חלק זעיר מחייו ושאין לי שותף מלא לחיים, ההבדלים הגדולים בהשקפת העולם ביני לבינו - כל מה שכבר פירטתי וטחנתי פה עד דק.

"בקיצור, נמאס לך לחכות עד שאני אהיה מוכן לצאת מהארון. אתה רוצה שאני אעשה את זה עכשיו או שניפרד." פירש נרי את דברי פירוש חופשי ומוטעה לגמרי.

"אני שופך את הלב ואתה חושב שזה אולטימאטום?" התרגזתי, "תגיד, הקשבת בכלל למה שאמרתי?!"

"כן, הקשבתי לכל מילה והבנתי הכל. קשה לך איתי. אתה רוצה שניפרד?"

"לא. אני רוצה שתשתנה."

"אני אשתנה, אני כל הזמן משתנה, אבל בקצב שלי. יש לך זמן לחכות או שאתה רוצה לזרוק אותי כבר עכשיו?"

"אני לא רוצה לזרוק אותך כושי מרגיז שכמוך! למה אתה מדבר ככה? אם אתה רוצה אז תלך, אף אחד לא מכריח אותך."

"אני לא רוצה ללכת, טיפש! אני אוהב אותך, פולני דפוק אחד."

מרוב עצבים הוא מדליק עוד סיגריה.

אני לוקח אותה ממנה ומועך אותה בכעס בתוך האדמה. "תפסיק עם הסיגריות האלו אבנר! זה לא בריא!"

"אתה אשם שרגא! אני מעשן כי אתה מרגיז אותי עם השטויות שלך."

אנחנו מביטים זה בזה באור הקר והאפרורי של צהרי שבת חורפיים ומדכאים. שנינו עייפים ומבואסים, מרגישים מאוכזבים אחד מהשני ומהחיים בכלל.

אחרי שתיקה מעיקה, הוא מחבק אותי, "אני אוהב אותך." הוא אומר, "אתה משגע לי את השכל לפעמים, אבל אני אוהב אותך למרות שאתה גרפומן אשכנזי פלצן, מכור לאינטרנט ונודניק."

"מי שמדבר!" אני מתרגז, או מנסה להתרגז, אבל הוא מתחיל לדגדג אותי ואומר לי כמה אני יפה וכמה הוא רוצה אותי, וזה נגמר במיטה.

אחר כך הוא מפהק ומתלונן שהוא עדיין עייף, ושהבטחתי לגהץ, אבל כשאני קם לגהץ הוא נשכב עלי, מתפנק, דורש חיבוקים ומסרב להניח לי ללכת.

"אני מבטיח לחבק אותו עד שיירדם ומניח את כף יד על גבו כמו שהוא אוהב.

"בפעם האחרונה שנפרדנו כמעט שמתי מרוב געגועים אליך." הוא מגלה לי, "אני לא רוצה לעבור את זה עוד פעם פולי, זה היה נוראי."

"כן, גם לי היה קשה."

"לי היה יותר קשה, אני לא חזק כמוך, אני צריך עוד זמן פולי, בסדר?"

"בסדר, אל תלחץ, לא בוער כלום. תישן עכשיו, מחר אתה קם מוקדם."

הוא נצמד אלי, מחייך ונרדם ואני הולך לגהץ. 

2. יום המשפחה

אני מודה שכבר כמה ימים אני הולך מדוכא וכרגיל אצלי הרגשה רעה מתחברת לבעיות בריאות, ועדיין לא ברור מי קודם למי ולמה.

האם בחילות, שלשול ועייפות גורמים למצב רוח שפוף, או שאולי העצבות שנפלה עלי היא שגורמת לי לסבול מכל מיני תופעות גופניות מתישות?

אני מניח שהא בהא תליה כמו שאומרים בארמית, ובכל מקרה מה זה משנה? עצוב לי ורע לי, השמים קודרים ומזג האוויר הפכפך, מעל שבוע שאני לא מצליח לכתוב כלום והכל נראה כל כך חרא עד שאני מרגיש כמו אגם מתייבש שעוד מעט קט יהפוך לשלולית בוץ דלוח.

כרגיל, הדבר שמצליח לשפר את מצב רוחי יותר מכל הוא דווקא צרות של אחרים – פולני קלאסי זה אני.

הצרות החלו בארוחת הבוקר. לנה, אחת הנשים הכי שקטות ועדינות שאני מכיר מקבלת פתאום שיחה מהנייד שלה.

לא ידוע עם מי היא מדברת אבל ברור שלשם שינוי הטלפון הוא לא מאימא שלה או מהבת שלה. (לנה היא אם חד הורית שגרה עם הבת שלה בת התשע ועם אימא קשישה שכמעט לא מדברת עברית).

אחרי השיחה היא נעשית עוד יותר עצובה ושקטה מהרגיל ובסוף היא תופסת אותי בצד ומגלה לי דבר נורא – הדוד שלה, האח הקטן של אימא שלה נפטר לפני יומיים משבץ מוחי ועליה הוטלה המשימה לגלות את הבשורה הנוראית לאימא שלה.

אימא של לנה היא גברת קשישה בת שבעים פלוס והיא לא פגשה את אחיה הצעיר כבר 11 שנים. מאז שעלתה ארצה הקשר שלהם הוא טלפוני בלבד.

לנה הייתה אובדת עצות, איך מבשרים דבר נורא כזה?

אמרתי לה שתושיב את אימא מולה, תגיד לה שיש לה בשורה קשה לספר לה ואחר כך שפשוט תספר את האמת ותקווה לטוב.

אין לי מושג מה היא תעשה. אני יודע רק שאני שמח שאני לא צריך להיות במקומה. גם ככה קשה לה מאוד בחיים. זה לא פשוט לדאוג לאימא מבוגרת וגם לפרנס לבד ילדה קטנה בלי שום עזרה מהאבא שנפרד ממנה ברגע שהיא סירבה לעשות הפלה, ולא ראה את הבת שלו מעולם למרות שגם הוא גר בקריות.

דילגתי על ארוחת צהרים כי היום אני יוצא בשעה שתיים והמשכתי לעבוד כשכולם ישבו לאכול, וככה קרה שרק אני שמעתי, קצת אחרי אחת, על הפיצוץ ברפא"ל שנמצא לא רחוק מהמפעל שלנו. את הפיצוץ עצמו לא שמעתי, אבל בעוד יעל דן מבשרת בהתרגשות שהיה פיצוץ עם המון נפגעים שמעתי אמבולנסים צופרים על הכביש הראשי לנהרייה.

אנחנו עובדים כקבלני משנה של רפא"ל ומכירים שם המון אנשים, ומאוד התרגשתי ונבהלתי לשמע הידיעה. בלי לחשוב יותר מידי דהרתי במעלה המדרגות לחדר האוכל וספרתי לכולם את הידיעות המרעישות, ורק אז, כשראיתי את פניו של אחד העובדים שהבן שלו עובד באבטחה בשער של רפא"ל הבנתי איזה שטות עשיתי.

כמובן שהקווים נפלו ואי אפשר היה לדבר עם אף אחד ועברו כמה דקות מתוחות ומבהילות עד שהתברר שזה לא פיגוע, רק תאונת עבודה, ושאין הרוגים וגם מספר הנפגעים קטן משחשבו, וסך הכל לא נורא, היה יכול להיות יותר גרוע

התנצלתי לפני האבא של המאבטח הצעיר שכבר נרגע, סגרתי עם איציק שמחר אני בחופש כמו שקבענו בבוקר ונסעתי הביתה.

בדרך הביתה נכנסתי למאפייה, קניתי כמה בגטים טריים ועוגה, ועכשיו, אחרי שגמרתי לספר מה קרה יש לי גם תאבון לאכול אותם! 

אחרי הצהרים נרי התקשר אלי לספר לי שיש אובך נוראי באזור המגורים של הוריו.

"אני יודע, גם פה יש. אל תשאל איזה אבק יש בבית." בישרתי לו.

"האבק הזה מאוד מזיק לחולי אסטמה." התחיל נרי בהיסוס, מצפה שאבין לבד את ההמשך - אימו סובלת מאסטמה כרונית.

"אימא שלך התקשרה? היא מרגישה לא טוב?"

"לא, אבל אני כבר מכיר אותה, עדיף שאני אהיה שם הלילה חמוד, לא אכפת לך, נכון?"

"לא, זה בסדר, אין בעיות. נתראה מחר."

"אז זהו שמחר..."

"מה? מחר האובך אמור להתפזר!" חסר לו שלא, אני מתכנן מחר לשטוף את כל הבית.

"כן, אבל מחר זה יום המשפחה, מה שהיה פעם יום האם."

"ממש חוצפה לקחת לאימהות את היום שלהן." התמרמרתי והזכרתי לעצמי להתקשר לאימא.

"אני מסכים אתך לגמרי, יש גבול גם לשטויות האלו של הפוליטקלי קורקט! מבחינתנו מחר זה עדיין יום האם ואנחנו לוקחים את אימא שלי לאכול במסעדה, אני לא יודע מתי אני אחזור הביתה."

כן, אבל אני יודע באיזה מצב תחזור, אני חושב לעצמי בשקט, ובקול רם אומר, "בסדר, אין בעיות, אני לא הולך לשום מקום."

"אולי כדאי דווקא שתקפוץ להורים שלך לביקור."

"בסדר, זה רעיון. אני מקפיץ את דני למספרה ואחר כך נלך להורי. היום הוא הולך לחמצן את השערות."

"חשבתי שאתה לא מרשה לו."

"נכון, אבל עוד מעט פורים והבטחתי לו שבפורים מותר."

"אתה מפנק את הילד הזה יותר מידי שרגא."

"הבטחתי, וחוץ מזה הוא משלם בעצמו, הוא חסך לבד את הכסף."

"בטח, כי אתה כל הזמן נותן לו כסף. מספיק שהוא מואיל בטובו להכין שיעורי בית או לעבוד אתך בגינה ומיד אתה נותן לו כסף."

"אני?! ומי נותן לו חמישה שקלים כל פעם שהוא מוריד את הזבל?"

שנינו צוחקים קצת ונפרדים, ובלילה הוא מתקשר שוב להגיד שהכל בסדר אצל אימא שלו וחוקר אותי אם זכרתי לקחת תרופות, ואיך אני מרגיש, ולמה אני נשמע צרוד כזה, ואם אני כועס שאני שוב ישן לבד?

"לא, מה פתאום? אני אוהב לישון באלכסון, וחוץ מזה מאין לך שאני הולך לישון לבד? יש עוד בחורים בעולם חוץ ממך."

"נכון, אני באמת לא יודע עם מי אתה ישן." הוא צוחק, ואני שומע את הרווחה בקולו שאני לא מציק לו ששוב אני לבד, "אז שיהיה לך לבריאות שרגא, ותגיד ליפיוף הזה שבא לישון אתך שלא ישאיר לי פרורים של טוסט פיצה במיטה, ושיסתפק רק בפסים מחומצנים או שבסוף תהיה לו קרחת."

3. מריבה

רבתי היום במסנג`ר עם ט` - ידידי הוותיק והאהוב. הוא בחור כל כך עדין מתוק ונחמד, ואני ממש ממש אוהב אותו. מבחוץ הוא נראה כמו דוב גדול, בריון חזק ושעיר, אבל מבפנים הוא ילד מבוהל שלא מעז לשנות את חייו וללכת אחרי הלב שלו.

דיברתי אליו בצורה מכוערת וניסיתי לעצבן אותו, אבל רק העצבתי אותו ודיכאתי אותו.

עכשיו אני מצטער מאוד, אבל הוא כבר הלך, וכשהוא בבית אי אפשר ליצור איתו קשר כי הוא פוחד מהחבר שלו שעוקב אחריו וחושד בו כל הזמן.

גם הוא אמר לי כמה מילים קשות מאוד, ובצדק אני מניח.

לדעתו כשיש קשיים בזוגיות צריך לעבוד עליהם ולנסות לפתור ולא לוותר ולחפש פרטנרים אחרים.

אולי הוא צודק, אבל מצד שני יש יחסים שהם כבר מעבר לתיקון וכל רגע שנשארים במערכת שהיא מעוותת וחולנית מיסודה זה סתם בזבוז זמן יקר.

אני מניח שגם הזוגיות שיש לי ולנרי היא לא ממש מושלמת, אבל אנחנו רוחשים כבוד זה לזה, נותנים אחד לשני פרטיות ומרווח נשימה והסקס הוא נהדר.

לט` אני חושש אין אפילו את זה, או שאולי אני טועה ולא מבין כלום?

נורא קשה לשפוט מה קורה בין שני בני אדם, בעיקר כששומעים רק צד אחד.

אני רק יודע שט` אומלל מאוד ודואג נורא לב. ואוכל את עצמו על הכאב שהסב לבחור הנחמד הזה שנתן לו את הלב שלו בקלות כל כך גדולה.

הוא כל כך רוצה להיות בסדר עם כולם עד שבסוף הוא שוכח לדאוג לעצמו. אני כבר מיואש ממנו ולא יודע איך לעזור לו.

אם מישהו לא חושב שמגיע לו לחיות טוב שום דבר שתגיד או תעשה לא יעזור.

אמרתי לו דברים קשים שאני מתחרט עליהם - שחבל שהבחור שאוהב אותו כל כך לא יודע שהוא משענת קנה רצוץ, שהוא סמרטוט חסר חוט שדרה שמרשה לחבר שלו להשפיט אותו כמו עבד ושאני מאחל לבמבי למצוא גבר אמיתי במקומו - עכשיו אני קצת מצטער על הדברים הבוטים שנפלטו מפי מתוך כעס על הוותרנות שלו.

לי זה כואב יותר

האמת, חשבתי לדלג על הלילה האחרון שעבר עלי ולא להזכיר אותו. לא הכל צריך לספר נכון?

הבלוג לא חייב לעקוב בקפידה אחרי כל דקה מחיי ניסיתי לשכנע את עצמי הבוקר כשבחנתי בזמן הגילוח את השפשוף על לחיי.

מאחר ואתם כן קוראים את הפוסט הזה אתם יכולים להסיק מכך שכרגיל אני לא מקשיב לעצות שאני נותן לעצמי - זה בסדר, אני לא לוקח ללב, גם החברים שלי לא מקשיבים לי אז למה שאני אתנהג אחרת?  

"אני חושב שנקעתי את היד." הושיט לי נרי את כף ידו השמאלית (הוא שמאלי) לבדיקה, מתעלם מכך שידו נפוחה בגלל המפגש שלה עם הפרצוף שלי.

וכאן המקום להזהיר את קוראי – מכה בפנים מכאיבה למכה בדיוק כמו למוכה, אם לא יותר. פנים של בן אדם זה משהו קשה וגרמי. אם נורא בא לכם להכניס למישהו אגרוף בפרצוף מומלץ להשתמש בכפפות אגרוף.

בטן לעומת זאת גם אם היא שרירית מאוד היא איבר נטול עצמות והרבה יותר ידידותית למשתמש הכועס. למדתי את התורה הזו כילד שנאלץ לחלוק חדר עם שני אחים מתבגרים ועצבניים בעלי אגרופים מהירי חמה.

בדקתי את פרקי אצבעותיו ושמחתי לראות שהם לא שרוטים והוא מסוגל להניע את האצבעות בחופשיות למרות הנפיחות הקלה.

"מזל שלא נשרטת, גם כשאתה שיכור ועצבני אסור לך לשכוח שיש לי איידס. אם אין לך כפפות כדאי שתיזהר מאוד כשאתה מכניס לי אגרופים."

"לא הייתי שיכור!" התרגז נרי, "ומי שהיה עצבני זה אתה, לא אני! היה לי מצב רוח נהדר עד שהתחלת עם השטויות שלך!"

"כן היית שיכור, אחרת לא היית מקיא את הנשמה."

"אני לא משתכר משתי בירות." נעלב נרי, "הקאתי כי הכנסת לי ברך לבטן." התמרמר, ושני כתמים אדומים כהים פרחו על לחייו, "ועכשיו אתה תסתובב בפרצוף של אישה מוכה וכולם ירחמו עליך, אבל מי שבאמת חוטף זה אני!"

"חוטף ונהנה מכל רגע." התגריתי בו והפניתי אליו את גבי, יודע היטב מה יקרה עכשיו.

הוא זינק עלי, שוכח שוב שאני גדול וחזק ממנו ושאת מה שהוא לא יודע על קטטות אני כבר הספקתי מזמן לשכוח.

זרקתי אותו על המיטה, נשכבתי עליו ונתתי לו שיעור בהליכות ונימוסים.

"אבל זה לא הוגן!" הוא מחה, "עכשיו תורי!"

"החיים לא תמיד הוגנים." סיברתי את אוזניו, ואחר כך גם הוכחתי לו את זה בפועל.

הוא התפתל, צעק, השתולל, אפילו נשך קצת, אבל אחרי שהפעלתי את כל כובד משקלי הוא נכנע ונרגע, ואפילו התנצל.

"שטויות, זה סתם שפשוף קטן. אני בטוח שלך זה כואב יותר." אמרתי בגבורה.

הוא נישק את הלחי החבולה ואמר שהוא עושה שטויות כשהוא שתוי, ושאם לא הייתי צועק עליו...

"איך אני יכול לא לצעוק כשאתה מופיע מאוחר, מסריח כולך מאלכוהול ומנסה לנשק אותי למרות שאתה יודע שאני שונא את הריח הזה."

"אבל אמרתי לך שחגגתי עם המשפחה שלי. דווקא היה לי מצב רוח טוב, למה היית כעסן כזה? ידעת שאני אחזור מאוחר, מה קרה?"

"סתם שטויות, רבתי עם ט` והאלרגיה נורא מציקה לי, העיניים ממש מגרדות לי, זה מרגיז אותי נורא."

"אוי, מסכן שלי, אני אקנה לך היום לורסטין." השתתף נרי בצערי, "איפה הטיפות האלו שקיבלת בשנה שעברה?"

הוא צלל לארון התרופות לחפש את הטיפות ואחר כך הלך להתקלח, ואני ניצלתי בינתיים את ההזדמנות לזרוק לפח את המוסף של שבת שהבאתי מהורי.

הם קונים באדיקות עיתון מעריב בעוד שאני מעדיף ידיעות (בגלל דנה כמובן), אבל אתמול כשביקרתי אצלם לקחתי מהם את המוסף ובטיפשותי קראתי הערב את הכתבה של בילי מוסקונה לרמן על ניידת העזרה שמסתובבת בתל אביב ומטפלת בזונות הרחוב.

מתי אני אלמד שיש דברים שמערערים אותי ומוציאים אותי משיווי המשקל, שיש מקומות שאסור לי להגיע אליהם אפילו דרך העיתון, ושיש דברים שאסור לי להיזכר בהם כי אני עדיין לא מסוגל להתמודד אתם?

4. ההוא של בוריס

היום קרה משהו שהרעיד את אמות הסיפים של עולמי הקט – בוריס התקשר אלי!

לאחרונה הוא שומר ממני מרחק בצורה קפדנית, וגם כשאנחנו מדברים זה תמיד בקיצור. תמיד הוא עסוק מידי, עייף מידי ובעצם הוא צריך להיות במקום אחר.

השיחה האחרונה שלנו לפני כמה שבועות הייתה פשוט איומה ונוראה, כל כך נוראית עד שחסתי על קוראי ולא הכנסתי אותה לבלוג, אבל אולי כעת בשלה השעה.

נפגשנו ממש במקרה ליד הדואר ואני שאלתי אותו בחביבות (אחרי שלחצתי את ידו ובירכתי אותו לשלום כמובן) מה נשמע, ולמה לא רואים אותך לאחרונה?

הוא חייך את החיוך הקצת ציני וקצת עצוב שלו ואמר שלאחרונה הוא לא כל כך מתפקד כמו שצריך ולכן עדיף שלא ניפגש.

"אתה חולה?" שאלתי, מודאג, כי למרות הכל אני קשור אליו ואוהב אותו ורוצה בטובתו.

"אני בסדר, אבל הוא לא. התעייף המסכן, מותר לו בגילו." אמר בוריס והמשיך לחייך כאילו הוא סתם צוחק (די אתכם, יא כבדים. הוא זה הזין שלו כמובן).

לא עניתי לו בחיוך, אני מכיר אותו, הוא תמיד מתלוצץ על הדברים הכי רציניים ומתנהג בשיא הרצינות כשמדובר בשטויות, ככה עובד חוש ההומור שלו.

גם אותי זה הצחיק פעם, עכשיו כבר לא.

"אז מה? אם אין מצב לסקס כבר לא נאה לך להיפגש איתי?" התמרמרתי, ופתאום נורא כעסתי עליו. "חשבתי שאנחנו חברים ברוך?"

ברוך זה השם העברי של בוריס.

"תפסיק להיות כל כך כבד ילד." אמר בוריס וכמעט ליטף לי את הראש, אבל אז הנייד שלו צלצל והוא עשה לי שלום עם היד והסתלק, ומאז לא דיברנו.

כמה שחשבתי יותר על השיחה האווילית הזו כעסתי עליו יותר, ונשבעתי שבחיים אני לא מתקשר אליו שוב ושאני מוחק אותו מהצוואה שלי ומהזיכרון שלי ובכלל, והנה הוא מתקשר פתאום!

"ראיתי אותך אתמול נוסע לספריה עם איזה ילד." הוא אמר.

"כן, זה האחיין שלי. אני מסיע אותו לפעמים לחוג מבוכים ודרקונים."

"אה, איזה הקלה, ואני חשבתי שפצחת בקריירה של פדופיל פעיל." אמר בוריס בצחוק.

אני יודע - בדיחה סרת טעם ואווילית. סימן שהוא היה נבוך ולא ידע איך לדבר איתי.

"מצחיק מאוד." אמרתי ביובש, "יש לך עוד משהו להגיד?"

"סליחה." אמר בוריס, "אני באמת מתנצל, לפעמים אני אידיוט. מתי אפשר לדבר אתך?"

"מתי שתרצה, אתה יודע איפה אני גר."

"אני רוצה לשוחח אתך, רק אני ואתה לבד."

"אז בוא אחרי הצהרים, נרי חוזר רק אחרי המשחק כדור סל בטלוויזיה."

"אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב שנהיה רק אני ואתה לבד בבית." אמר בוריס בהיסוס.

"מה הבעיה? הרי אתה אימפוטנט." ירדתי עליו.

"אל תדבר שטויות!" התרגז בוריס, "זה שלא בא לי עליך לא אומר שאני אימפוטנט."

עכשיו גם אני התרגזתי. "אם לא בא לך עלי אז אין בעיות, אני לא אאנוס אותך. תקפוץ אלי הביתה ונדבר, מה הבעיה?"

"אני אחשוב על זה, נראה." אמר בוריס וניסה להגיד עוד משהו, אבל התשובה הזו כל כך עצבנה אותי עד שפשוט סגרתי את הטלפון ודי.

שילך לעזאזל!! מי צריך אותו?! חשבתי לעצמי וכאב לי כי פעם חשבתי שאנחנו חברים, שאכפת לו ממני.

אחרי שחזרתי שבור ומרוסק מתל אביב לא נתתי לאף אחד הזדמנות לגעת בי, ורק בוריס הצליח, לאט ובסבלנות, לגרום לי להשתחרר והחזיר אותי לעצמי.

אף פעם לא היינו ממש זוג, בהתחלה הוא היה נשוי, ואחר כך היה הקטע של ארקאדי שהפריד ביני לבינו הרבה זמן, ובכל זאת תמיד ראיתי בו סוג של ידיד ולא הפסקתי להתגעגע אליו.

נכון, יש אולי אנשים שיזדעזעו מהפרש הגילים ביני לבינו וישאלו מה בכלל אני רואה בגבר הדובי הזה שיהיה בחורף הבא בן חמישים?

אין לי תשובה לשאלות האלו, וזה בכלל לא עסקו של אף אחד.

ככה אני מרגיש וזהו. 

כשחזרתי מהעבודה הוא חיכה לי על המדרגות של הבית, נראה מתוח קצת.

נכנסנו יחד ואני חיממתי לנו מרק בעוד הוא מדבר, ואחר כך אכלנו יחד ולפני שהוא הלך התחבקנו לפרידה.

מצד אחד הוקל לי אחרי השיחה הזו ומצד שני נעצבתי מאוד.

אם הוא היה רוצה להישאר וללכת איתי למיטה הייתי עושה את זה ברצון, ולא אכפת לי מה נרי היה חושב על זה.

לצערי הוא לא רצה, ואני מניח שהוא צדק, אבל בכל זאת הצטערתי. הוא הגבר היחיד בעולם שאני מוכן לבגוד איתו בנרי, אם כי אני לא מרגיש שזה נחשב לבגידה משום מה, (אולי כי אותו הכרתי קודם), ולמרות שאף פעם לא דיברנו על זה אני בטוח שנרי מודע לכך. 

טוב, עכשיו אני צריך לספר על מה דיברנו.

אז ככה – הוא אמר שלאחרונה הוא חולם עלי המון והפסיכולוג שלו (הייתי כל כך מופתע לשמוע שהוא הולך לטיפול פסיכולוגי עד שכמעט נפלתי מהכסא) הציע לו לדבר איתי כדי לפתור את הרגשות המעורבים שיש לו בקשר אלי וככה לשבור את המחסום המנטלי שהוא הקים בנושא שלי.

(רגשות מעורבים? מחסום מנטלי? בחיים לא שמעתי אותו משתמש בביטויים האלה. אולי הפסיכולוג הזה החליף לו את האישיות או הפנט אותו?)

"לא ידעתי שיש לך בכלל איזה סוג של רגשות בקשר אלי, ובטח שלא מעורבים." הערתי.

"אל תהיה אידיוט." אמר בוריס, "ותביא לי קרוטונים למרק."

הבאתי קרוטונים והוא אמר שזה טעים ושבגללי הוא שובר את הדיאטה, ולמה הבאתי לו את הדבר המשמין הזה?

"כי אני אוהב אותך שמן." אמרתי, "וכדאי שתחליף פסיכולוג, אתה מתחיל לדבר כמו אוחצ`ה  פתטית."

"כן, בגילי זה באמת פתטי." נאנח בוריס, אבל כשאמרתי לו שלהיות אוחצ`ה זה פתטי בכל גיל הוא צחק, והפעם באמת ליטף לי את הלחי ואמר שרק עכשיו הוא מבין למה הוא הסכים לקחת ממני את ארקאדי ושהוא מתנצל על זה.

"זה בסדר, שכחתי מזה." שיקרתי, (יש דברים שלא שוכחים אף פעם), "אבל באמת, למה עשית את זה?"

"בעיקר קנאה. כל כך קנאתי וכעסתי כשראיתי כמה אתה אוהב אותו. אני התגרשתי בגללך והנה אתה חולה על הילד הטיפש הזה..."

"אתה התגרשת כי אשתך תפסה אותך על חם! כי נמאס לה לחיות עם הומו." נכנסתי לדבריו.

"היא תפסה אותי על חם כי הפסקתי להיות זהיר, והכל באשמתך ילד, סחררת לי את הראש, הוצאת לי את החשק להיות נשוי."

"מי, אני?!" נשארתי פעור פה, "אבל אתה אמרת ... אבל... אני לא זוכר את זה ככה."

"אתה זוכר מה שנוח לך לזכור." אמר בוריס די במרירות.

"אז מה? אתה כאילו... כאילו היית מאוהב בי אז?"

"לא כאילו, ולא אז." אמר בוריס בזעם, "אבל זה לא ילך כי הבעיה שאתה ילד! אתה לא מבין כלום והכל צריך להסביר לך כמו לתינוק! וחוץ מזה אני בהחלט זקן מידי בשבילך. אתה יודע שיש לי בן שהוא כמעט בגילך!" את החצי השני של המשפט דקלמנו יחד מרוב הפעמים שהוא אמר לי את זה. 

"מה נרי אמר לך כשדברתם?"

"מאין לך שדיברתי איתו?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות, מה הוא אמר לך?"

"שאני קשיש, שהבדל של 22 שנה זה מוגזם, שהוא ישגיח עליך יותר טוב, שאני מתנהג לידך בצורה פתטית ויותר טוב שאני אמצא לי מישהו בגילי ואתן לך לחיות בשקט."

"אני ארצח אותו!" אמרתי בכעס, ובאותו רגע התכוונתי לזה.

"אתה לא תרצח אותו, אתה אוהב אותו, וחוץ מזה הוא צדק. הוא לא אמר שום דבר שאני לא אמרתי לעצמי קודם."

הוא קם ואמר שכבר מאוחר והוא קבע עם וולאדי בחיפה ללכת לחנות ההיא של מידות גדולות לקנות לו חולצות (בשביל וולאדי, בוריס לא כזה שמן).

"אז בשביל מה באת בכלל?!" התרגזתי, "סתם כדי לעצבן אותי?"

"לא חמוד, רציתי להוריד דברים מהלב ורציתי שתפסיק לחשוב שאני כועס עליך, שתדע שאני שומר מרחק ממך כי אני אוהב אותך." אמר בוריס ופנה לדלת.

"אל תלך," ביקשתי, "שוולאדי יקנה לעצמו לבד חולצות, בוא, תישאר איתי, תשתה בירה ונראה יחד `ערב חדש` או משהו."

"אני חייב ללכת. הוא לא מסתדר בלעדי, הוא מיד רב עם המוכרים או שהוא נעשה חבר שלהם וקונה משהו חסר כל טעם, ואחר כך הוא הולך לשתות ושוכח לחזור הביתה." אמר בוריס, "הוא צריך אותי פולי."

"גם אני צריך אותך." מחיתי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הוא קם ופנה ללכת, מאפשר לי לתת לו רק חיבוק חטוף לפני שהלך.

למרות שזה היה חיבוק קצר מאוד אני די בטוח שאין לו שום בעיה עם ההוא שלו. 

5. מנת יתר של הסטמין

אתמול בלילה נרי חזר אחרי המשחק של מכבי. הוא ראה אותו אצל מאור - הבן דוד שלו. נרי ומאור זה סיפור. מאור מבוגר ממנו בשנתיים והוא תמיד היה מעין אח בוגר של נרי שהאחים שלו היו כבר די מבוגרים כשהוא נולד והקשר שלו אליהם היה תמיד רופף מעט.

מאור הוא זה שלימד אותו את עובדות החיים והדריך אותו איך לעשות מה. הוא מאוד מחשיב את דעתו, וחשוב לו שלמאור תהיה דעה טובה עליו.

כואב לו שהוריו, אחיותיו והגיסים יודעים שהוא הומו, אבל הרעיון שגם מאור ידע מחריד אותו. אצל מאור הוא משחק את הגבר המאצ`ו שרק מת להשכיב כמה שיותר בנות.

יש להם מעין מסורת של להיפגש כל יום חמישי, לראות משחק כדור סל, לשתות בירות, לדבר על בנות ולקלל את מכבי.

אם הוא היה בבית הייתי רואה את המשחק איתו, אבל מאחר והוא היה אצל מאור, משחק את הסטרייט, לקחתי תרופה נגד אלרגיה שדי טשטשה אותי ופשוט נרדמתי.

התעוררתי כשהוא חזר בחצות ופתאום הייתי נתון בחקירה מדרגה שלישית - האם בוריס בא לכאן היום? למה? ומה היה? ומה פתאום? ועל מה דברנו?

לא אוהב חקירות כאלו, ולא אוהב שמעירים אותי ככה באמצע הלילה. כמובן שהתפתחה מריבה טיפשית ומיותרת.

"דברנו על דברים שקרו לפני שהכרתי אותך בכלל, מה זה משנה?" אמרתי לאט ובחוסר בטחון כי הראש שלי לא עובד טוב אחרי שאני לוקח הסטזין.

"אני רואה שאתה מתעקש להישאר מסתורי." התרגז נרי, "הזדיינתם?" שאל במין התגרות ילדותית כזו שמאחוריה אפשר היה להרגיש את הקנאה האינפנטילית שלו ואת חוסר הביטחון שלו בי, כל הדברים שמקשים עלי מאוד את החיים במחיצתו.

"לא עשינו שום דבר חוץ מלאכול מרק ולדבר." אמרתי בתוקף, אבל משום מה כמה שאתה יותר חף מפשע ככה אתה נשמע יותר אשם.

"נו, די נרי, בוריס חי עם חבר ואני אתך, אין שום סיבה להתרגז סתם." ניסיתי לגעת בו.

"אני לא מבין למה הוא בא לדבר אתך פתאום!" אמר נרי והדף אותי מעליו.

"כי הוא עובר כל מיני דברים, הוא הולך לטיפול ומנסה להתגבר על דברים שקרו לו בעבר, לא יודע בדיוק למה."

"הוא סיפר לך שדיברתי איתו פעם עליך?"

"לא, הוא לא סיפר כלום." שיקרתי.

דווקא לשקר הוא האמין. לך תבין בני אדם?! חבל שכל העסק לא הסתיים בכך, אבל לצערי נרי לא נרגע והמשיך לחפור בנושא.

"לפני כמה שבועות נמאס לי כבר מאיך שהוא מסתובב סביבך כל הזמן ומתחרמן עליך אז תפסתי אותו לבד ואמרתי לו שהוא כבר זקן מידי להתנהגות כזו, שזה פתטי, שיניח לך לנפשך וימצא לו חברים בגילו." גילה לי נרי.

"זה היה מיותר לגמרי נרי. הוא מודע יפה מאוד להבדל בין הגילים שלנו, יותר מידי מודע לזה ולא היית צריך להתנפל עליו ככה, זה היה מכוער וגס רוח."

"ולזיין מהצד את האקס הקשיש שלך כשאתה חי איתי זה לא מכוער?" התרגז נרי, "ואל תגיד לי שלא עשית איתו כלום! שקרן אחד!"

התפתחה מריבה לא נעימה שארכה יותר מידי זמן, ונאמרו מילים שלא היו צריכות להיאמר, גם מצידי וגם מצידו.

אמרתי לו שלא יתערב לי בעניינים, ושיפסיק לבלוש אחרי כל הזמן, וביקשתי שיתן בי אמון כמו שאני נותן בו.

"אתה?!" הוא צעק, "אתה חושב שהשכבתי כל בחורה שאני מדבר איתה ואחר כך רץ להתבכיין על זה בבלוג המסריח שלך ומספר הכל לחברים הוירטואליים המתפלצנים שלך! אתה מדבר על לתת אמון?!" והוא זרק על הקיר ספל שעמד על השולחן ושבר אותו לרסיסים.

זהו, נמאס לי כבר ממנו!

אמרתי לו שהפעם אני לא מתכוון לנקות אחריו, שלחתי אותו לכל הרוחות, הסתגרתי בחדר השינה ולקחתי עוד כדור למרות שההשפעה של הקודם עוד לא עברה.

שמעתי אותו מקלל ומזיז רהיטים, ושוב מקלל, ואחר כך נרדמתי.

למחרת קמתי אחרי תשע בבוקר עם ראש כבד ופה יבש. הוא כבר לא היה בבית, אבל נדמה לי שהוא ישן על הספה.

שברי הכוס נעלמו וגם תיק הנסיעות שהוא לוקח לבסיס כשהוא עושה תורנות לא נמצא במקומו הרגיל.

החלטתי להמשיך את שגרת יום שישי כרגיל וכך עשיתי – בישלתי קצת וניקיתי ואפילו ניסיתי להשיג את ט` במסנג`ר אבל היום הוא לא היה לצערי. או שהוא עסוק מאוד בלעבור דירה או שהוא כועס עלי מאוד.

מנרי לא שמעתי שום דבר מאז אתמול בלילה וכעת אני יושב לבד, תוהה אם עדיין יש לי חבר או שאני שוב פנוי, ואם אני שמח, או עצוב, או סתם מסטול ממנת יתר של היסטמין. 

בגלל ההיסטמין נפלה עלי תנומה מתוקה כבר בעשר בלילה, אבל באחת שלושים ושמונה בדיוק, לפי השעון שליד מיטתי, צלצל הטלפון והקפיץ אותי.

זה היה הוא. לא שיכור ולא מסטול, אבל מאוד עצוב, כמעט על סף בכי.

הוא התנצל על השעה המאוחרת, דרש בשלומי בנימוס, ואחר כך הסביר לי שהוא מבקש שנעשה הפסקה, שאחרי המריבה האחרונה הוא מבין כמה הוא עייף וחסר מנוחה, ומבולבל. קשה לו מאוד והוא רוצה פסק זמן.

"אין בעיות." עניתי, "מבחינתי זה בסדר גמור."

"אני אהיה אצל ההורים." הוא הודיע לי למרות שלא שאלתי, "או בבסיס. אל תשכח שיש את התרגיל הזה שאולי גם אני אצטרך לצאת אליו מיד אחרי פורים."

"פורים זה רק בעוד שבועיים, כמה זמן ייקח הפסק זמן שלך?"

"פורים זה רק בעוד שבוע וקצת." הוא תיקן אותי, "ואני לא יודע, אני מצטער שאני עושה לך את זה פולי, אבל אני פשוט לא יודע."

שנינו נאנחנו משני עברי הקו ושתקנו קצת, ואז הוא שאל אותי אם אני עדיין אוהב אותו.

"בטח שכן, אל תהיה טמבל. אני אוהב אותך כמו תמיד." עניתי מיד, "ואתה?"

"אני מאוד מאוד אוהב אותך פולי, זה הדבר היחיד שאני יודע בביטחון, חוץ מזה הכל אצלי בפנים בבלגנים. אני פשוט צריך קצת זמן לעצמי כדי להבין מה קורה איתי, בסדר?"

"קח את הזמן שלך, אני לא בורח לשום מקום חמוד."

האיפוק שלו נסדק קצת והוא מתחיל לילל, אבל בטוב טעם, שום דבר מוגזם.

"אני לא מצפה שתתייבש בזמן הזה פולי, אני רק מבקש שתהיה זהיר ואם אפשר, אל תביא אף אחד למיטה שלנו."

"אל תדבר שטויות, אני יכול להתאפק שבועיים שלושה."

"באמת?" הוא נשמע מפקפק מעט.

"בטח שכן, מרעיבו שבע, זוכר?"

הוא מחייך מבעד לדמעות ואומר שוב שהוא אוהב אותי ושנדבר מידי פעם, ושמחר הוא יקפוץ בבוקר לקחת כמה בגדים וכאלו, אבל רק אחרי שאני כבר אצא מהבית.

"בסדר, איך שנוח לך חמוד, ואל תשתה יותר מידי, טוב?"

הוא מבטיח שלא יגזים בשתייה, ושלא יעשן יותר מסיגריה שתיים ליום, ומבקש שאקפיד על משטר תרופות. מאחל לי שבת מנוחה וסוגר.

6. פסק זמן?

אם בימים כתיקונם אני מתקשה להחזיק את עיני פקוחות בערבים הרי שכיום, כשאני עצוב ומדוכא והכל השתבש לי פתאום אני ישן עוד יותר מהרגיל - ככה אני מגן על עצמי מפני שקיעה במחשבות לא טובות.

אם הוא היה כאן אז כמובן שלא הייתי נרדם כל כך מוקדם, ובמחשבה לאחור אחת הבעיות הכי רציניות שיש לנו היא ההבדל בשעונים הביולוגיים שלנו. הוא מהטיפוסים שמתעוררים בלילות ואוהבים לישון עד מאוחר במשך היום, ואילו אני מתחיל לנקר כבר בערב ולא מסוגל לישון ברגע שהשמש זורחת.

הערב הלכתי לישון בתשע וחצי בלילה אחרי שביליתי את השבת השמשית והיפה הזו בבטלה מתישה, הודף בעקשנות את כל הבעות האהדה של החברים והמכרים שלי שכולם כבר ידעו באורח פלא שמשהו לא טוב עובר עלי ועל נרי.

לפני שנרדמתי חשבתי איך הוא תמיד התלונן על הישנוניות שלי בערבים, ואיך אני התרגזתי על העצלנות שלו בבקרים והגעתי למסקנה ששנינו טעינו - יש לנו שעונים ביולוגיים שונים וזו לא אשמתו של אף אחד מאיתנו.

אני מצטער שהצקתי לו בבקרים ואני יודע שהוא מתחרט שלעג לי כשהייתי נרדם עוד לפני חצות. 

התעוררתי קצת אחרי חצות מפני שמישהו עשה רעש בחדר הארונות. ראיתי פס אור מעבר לדלת ההזזה שבדרך כלל אנחנו משאירים פתוחה, והמחשבה הראשונה שלי הייתה שזה גנב, אבל ... הדלת נפתחה ודמותו הדקה של נרי, נושא ערמת בגדים, הופיעה, שחורה על רקע האור שמאחוריו.

"אתה מפגר או מה?" נזפתי בו, מדבר משום מה בלחש. באמת דבילי, הרי היינו שם רק אני והוא, ושנינו היינו ערים.

"הערתי אותך? סליחה. לא יכולתי לישון." הוא אמר בקול רגיל שנשמע רם מידי.

"מה אתה עושה פה בכלל? אמרת שתבוא בבוקר."

"אימא שלי שגעה אותי אז ברחתי הביתה. הגעתי עוד באחת עשרה, אבל אתה ישנת ולא רציתי להעיר אותך. ראיתי טלוויזיה בסלון ופתאום חשבתי שאולי כדאי להכין את התיק למחר כבר עכשיו, ככה אני אוכל לישון קצת יותר מאוחר בבוקר ו..."

"אבל מה פתאום באת לישון פה? חשבתי שאתה רוצה שנעשה פסק זמן?"

"כן, אבל אני עדיין גר כאן, נכון? כל הדברים שלי פה ו... " הוא מתכופף, שם את הבגדים בתיק שלו ואז מתרומם ומביט בי בחוסר בטחון.

הוא לבוש רק חלוק מגבת פתוח ונראה צעיר ורזה, ומאוד מבולבל ומתוח. לבי יוצא אליו.

"אתה לא לובש כמעט כלום, לא קר לך ככה?" אני שואל ומרים את קצה השמיכה, ומיד החלוק נושר מעליו והוא כבר לצידי, צמוד אלי, רועד מקור.

"איך אתה מרגיש?" הוא שואל, ומניח ראש מתולתל ופרוע על חזי.

"רע מאוד." אני עונה בחומרה, מתהפך ונשכב עליו, מועך אותו תחתי. "ממש גרוע, למה אתה עושה לנו את זה?"

"לא יודע." הוא נאנח ומתפתל תחתי ככה שהזין שלי מתמקם בנוחיות בין עגבותיו, ומתחיל לנוע באיטיות מטריפה, מחכך את אברו הנתון בתוך כף ידי. "לפעמים אני תופס כזה פחד ממה שקרה לחיים שלי מאז שפגשתי אותך... פתאום אני כאילו מסתכל על עצמי דרך העיניים שלהם ונבהל נורא ומנסה לברוח."

"אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח." אני אומר ומהדק את אחיזתי בגופו, נושך בעדינות את כתפיו ועורפו. הוא חלק וטעים, גמיש וצלופחי תחת גופי.

הוא מגחך ושואל איפה הקונדומים.

"הבוקר נתתי את החבילה הסגורה ליובל ולניצן, חשבתי שלא תהיה פה השבוע."

"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל ..." הוא שולח יד ופותח את המגרה התחתונה, שם אנחנו שומרים קונדומים וחומר סיכה. "הנה, נשאר עוד אחד, אני יכול לשים לך אותו?"

"ממתי אתה מבקש רשות כושי?"

"אתה רואה איזה קוטר פולני אתה? אפילו כשאני מנסה להיות מנומס אתה מתלונן."

"אוף, שתוק כבר ובוא הנה."

הוא שותק ובא אלי, וכשאני חודר לתוכו הוא מבקש שאפסיק להיות עדין כזה, מתפתל תחתי, מבקש שאקרע אותו, מנשק אותי בכוח, חובט בי באגרופיו, גומר לפני ומקלל, ומתעקש שלא אפסיק עד שגם אני אגמור.

אחר כך אנחנו מתקלחים יחד והוא מנסה להסביר לי כמה הוא חושש שאני איתו רק כברירת מחדל, ושבעצם אני מעדיף את בוריס, או מישהו כמותו, בוגר יותר ו...

"ומה?"

"אתה יודע, מישהו שהוא לא כושי שחור ומכוער כמוני."

כבר ניהלנו את השיחה הזו קודם ובכל זאת הוא צריך לשמוע את זה כל כמה זמן מחדש, הייתי צריך להגיד לו את זה מיזמתי.

"אם אתה מחפש מחמאות אבנר תצטרך להכניס קודם את השד העדתי לבקבוק."

הוא עושה פנטומימה של כליאת השד בבקבוק והשלכתו מהחלון, ואני צוחק ואומר לו כמה הוא יפה בעיני, ועד כמה אני אוהב אותו למרות שהוא משגע אותי עם השטויות שלו.

"גם אתה משגע אותי." הוא מתלונן וצוחק, ואז מפהק, מבקש שלא אחוס עליו ואעיר אותו מוקדם בבוקר ונרדם, משאיר אותי לתהות מה גורלו של פסק הזמן שלנו - האם מה שקרה הלילה אומר שפסק הזמן או בוטל, או הושעה זמנית, או מה? ומה קורה אתנו בכלל? 

אתמול שוב הייתי לבד בבית. נרי התקשר הסביר שהוא צריך להישאר בבסיס, לא הזכיר כלל את הפסק זמן הזה שנפל עלי, והיה רגיל וחביב כמו תמיד.

לא העזתי להתחיל לשאול יותר מידי שאלות, ובטח שלא להתלונן ששוב אני לבד. הייתי רגוע, שקט, הגיוני, לכאורה הייתי כמו שאני תמיד, אבל כמובן שזו הייתה רק העמדת הפנים הרגילה שלי, של אדם שמסתפק בחברת עצמו, שרואה את המשעשע שבכל מצב, אדם חזק בוגר ויציב - מסוקס חסר פחד.  

זה האדם שהוא התאהב בו – גבר בגברים שלא צריך בעצם אף אחד ואי אפשר לסדוק אותו ולא חשוב מה תעשה לו – הגבר הזה הוא לא באמת אני, הוא מסכה שאני סוחב על עצמי כבר כל כך הרבה שנים עד שהיא נדבקה ולא רוצה לרדת.

אחרי השיחה עם נרי החלטתי לנצל את זה שאני לבד הלילה והתחלתי לכתוב סיפור

פתאום, די מאוחר בלילה – תצחקו לכם, אבל 23:30 זה מאוחר בשבילי – נכנס קונקורד למסנג`ר שלי שברוב טיפשות השארתי פתוח.

קונקורד מצליח כל פעם להפריד ביני לבין הפסאדה החיצונית שלי, התבונה וכושר האבחנה שלו מצליחים לחדור לתוכי כל פעם מחדש וגם הפעם הייתה לנו שיחה שהותירה אותי מעורער ומרוסק.

הוא אמר שהומואים הם פגומים, נכים חסרי תועלת שהטבע סובל רק כי הם לא מזיקים, אבל בטח שאין בהם שום תועלת.

הוא אמר שאנחנו שרוטים, מופרעים ודפוקים, בגלל היחס של החברה להומואים, ושאין טעם להאשים את החברה בנכות הרגשית שלנו כי לא מגיע להומואים משהו יותר טוב.

לא שתקתי לו כמובן, עניתי מה שבטח כולכם חושבים - שהוא השרוט והדפוק פה, ושילך לטיפול נפשי, אבל קשה להתווכח עם בן אדם שמודה מראש שכן, הוא פגום ונכה, וגם אני כזה, וככה זה, אין טעם להתווכח כי אלו העובדות. 

פתאום חזרתי להיות אני האמיתי - סתם עוד הומו אחד עלוב, מקבל בתחת, מוצץ זין, מפליץ קוטג`, נושך כריות - אתם כבר מכירים את כל הביטויים הללו. 

נרדמתי, מותש והרוס. קמתי הבוקר מאוחר מידי והחלטתי שהיום אני לא הולך לעבודה. היום אין לי כוח להמשיך ולסחוב, היום אני לוקח לעצמי חופש לעשות מה שבאמת בא לי – לכתוב, לבכות קצת, להיות אני עצמי בלי לטרוח להעמיד פנים שאני שנון, חזק, נבון ובלתי פגיע.

אז לא, הכל לא בסדר אצלי. האמת היא שאני חלש ופוחד ומתקשה להודות בכך אפילו בפני אהוב לבי מחשש שהוא יברח ממני בבהלה כשיגלה שאני רק משענת קנה רצוץ, ואולי אני באמת פגום ושרוט, טעות חסרת חשיבות של הטבע, אבל זה מה יש - תתמודדו עם זה.

עשיתי טעות כשלקחתי לי יום חופש לא מתוכנן בלי לבדוק קודם את לוח השנה. מסתבר שיש לי היום תור לרופא שיניים שנקבע לפני כחודשיים!

נרי דווקא הזכיר לי במוצאי שבת שיש לי תור לניקוי שיניים ואפילו רשם את השעה על לוח השנה במטבח, אבל הצלחתי לשכוח את זה מיד כי אני (כמו כל אדם סביר) שונא רופא שיניים.

רק אתמול בצהרים כשהתקשרו מהמרפאה (יודעת פקידת רופא השיניים נפש מטופליה) קלטתי שבזבזתי את היום החופשי שלי לשבוע זה (בדרך כלל אני עובד רק ארבע ימים בשבוע - אלא אם כן יש לחץ בעבודה) על כתיבת סיפור שעדיין לא השלמתי ושוב פישלתי עם מרפאת השיניים.

הפקידה השתתפה בצערי, אבל אמרה בתוקף שאי אפשר לדחות את התור לאחרי הצהרים כי השיננית עובדת עד אחת בלבד, ואם אני שוב דוחה את הטיפול זה כבר יהיה ליוני! התחדד קולה בנימה שיש בה מורת רוח נוזפת.

אני לא יכול כשצועקים עלי, בעיקר לא פקידות נחמדות של רופאי שיניים נחמדים, ובעיקר כשזו אשמתי.

"בסדר, אני אגיע מחר בעשר." הבטחתי ואחר כך התקשרתי לעבודה ואמרתי שצץ לי במפתיע סידור דחוף נורא מחר בבוקר, ומה דעתו שאני אקח עוד יום חופש?

למזלי הבוס בחו"ל השבוע, ואיציק היה במצב רוח מצוין. החלטנו יחד שאני אתקשר אליו אחרי שאגמור את הסידור שלי - בערך באחת עשרה הבטחתי - ואז נראה אם אני צריך ללכת לעבודה או שאוכל להיות חופשי גם היום.

אני מקווה מאוד שהוא לא יצטרך אותי ואוכל לסיים את הסיפור שהקדשתי לו את כל יום אתמול, (חוץ משעה של עישוב בגינה כדי לחלץ עצמות) הכתיבה זרמה להפליא עד שנתקעתי בשלב מסוים, ומאחר וכבר הייתי עייף וכל צד ימין שלי נעשה תפוס וכאוב  עזבתי את המחשב ופרשתי לישון.

היום בבוקר כשנרי העיר אותי בשיטה המיוחדת שלו - מניח את כף ידי המנומנמת על זקפת הבוקר שלו ומצפה שאבין מעצמי מה הבעיה ואפתור אותה לשביעות רצונו - עדיין לא ידעתי מה אני עושה עם הסיפור הזה.

חשבתי שאעזוב אותו לכמה ימים כי בין כה וכה נתפס לי שוב השריר הזה בירך (שתמיד מתחיל לכאוב כשאני מגזים בישיבה מול המחשב) והכאיב לי כל הלילה, ואולי כדאי להתעסק במשהו אחר, חשוב ומועיל יותר משרבוט סיפורי זימה, ואז, תוך כדי שעשינו מה שעשינו כדי לצאת מהבית עם חיוך מרוצה על הפנים (ואני לא צריך לפרט לכם, נכון?) צץ סופו החמקמק של הסיפור הלא גמור במוחי כשהוא פתור ומושלם לגמרי, ומיד ידעתי (תמיד אני יודע כשזה קורה) שזה הסוף הנכון לסיפור זה ואין אחר בלתו – סוף חמוץ / מתקתק, אולי טיפה מריר, ולדעתי אפילו מפתיע מעט. 

זה קורה לי המון פעמים תוך כדי סקס או אוננות - סיפורים תקועים נפתרים פתאום, וגם רעיונות לסיפורים חדשים צצים במוחי דווקא ברגעים האלו שבהם אני כאילו מרוכז לגמרי במשהו אחר.

מעניין אם זה ככה גם אצל אחרים, או שרק אני רותם את הסקס למען האמנות?

7. משחקים של כוח

היום היה לי זמן פנוי (הבוס בחו"ל) לקשקש קצת עם שירי ידידתי מזכירתו של הבוס.

יצאתי מדוכדך לגמרי מהשיחה איתה. למרות שהיא אישה ממש מצחיקה, רומניה חמה וסקסית ולדעתי גם נאה מאוד - למרות שהיא כל הזמן מתלוננת על עודף משקל (מי לא?) - יש לה חיי נישואים דפוקים וחולניים. אני מתחלחל כל פעם מחדש כשהיא מספרת לי על היחסים הנוראיים שלה עם בעלה.

נחרדתי לשמוע איך בעלה משתמש בילדים כדי להתנקם ולפגוע בה. הוא משקיע בהם המון - בלי להתייעץ איתה שולח אותם לחוגים, מפנק וקונה, הולך כל שבת לטיולים רק אתם, ומנסה ליצור קואליציה גברית עם בניו נגד אימא.

אמרתי לה שהמון נשים היו מאושרות אם בן זוגן היה משקיע זמן וכסף בילדים ומניח להן להתפנות לעיסוקיהן, אבל היא רואה את זה אחרת. בעיניה זה רק חלק מהמאבק שהוא מנהל כנגדה. הנישואים שלהם הפכו למאבק כוחות מתיש ומכוער, ואני נדהם איך היא מחזיקה מעמד זמן רב כל כך בנישואים חסרי חום ותמיכה. שורפת את השנים הכי טובות שלה על רגשות קיפוח וכעס ומרירות ולדעתי מזיקה מאוד לילדים שלה.

אחרי השיחה עם שירי שקעתי במחשבות על סוגי זוגיות ועל איך אנשים מתמידים להישאר בקשר לא בריא שרק מזיק להם, וכמובן שמיד עשיתי השלכה ליחסים שלי עם בן זוגי שמתעקש לא ללכת איתי לסרט הר ברוקבק שכבר התייחסתי אליו קודם.

כל מי שאני מכיר, כולל המשורר הירושלמי, לוחץ עלי ללכת כבר לראות את הסרט, וכולם נשבעים לי שזה סרט נפלא ונהדר, ומשתפכים כמה נעים לשבת ולצפות בו יד ביד עם בן זוג אוהב שאחר כך ילך אתך למיטה ויקום אתך למחרת בבוקר.

בסוף הם הצליחו לשבור את ההתנגדות שלי לסרטים שנעשו על פי ספרים (והעובדה שהסרט לא זכה ביותר מידי אוסקרים גם היא תרמה) – החלטתי שאני רוצה לראות את הסרט, אבל אך ורק עם בן זוגי.

קודם רמזתי, ואחר כך אמרתי בפה מלא, ובסוף רבתי, אבל שום דבר לא עזר - הוא מסרב.

סיבות יש לו בשפע. הוא שמע שזה סרט משעמם עם כבשים וסוסים, ויותר מידי נוף ואווירה נוגה ומהורהרת, והוא שונא סרטים עמוסי שתיקות רבות משמעות. חוץ מזה הסרט מוקרן רק בחיפה, בבית קולנוע קטן ונידח אחד על הכרמל, ובטח בקרוב הוא יהיה בטלוויזיה ו... בקיצור, תירוצים לא חסרים לו.

"תגיד את האמת, שאתה פוחד ללכת עם גבר לסרט של הומואים!" הטחתי בסופו של דבר כשקצרה רוחי משפע התירוצים וההתחמקויות שלו, "אם ספירית הייתה רוצה ללכת אתך ..."

"ספירית ראתה אותו כבר בתל אביב, ואם היא נהנתה אז אני בטח אסבול."

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשום מקום." התחלתי ללחוץ על בלוטת האשמה שלו, "וכשאני פעם ביובל רוצה שנלך לסרט אתה מתחמק."

"אני לא מתחמק, אני אוהב ללכת אתך לסרט. בוא ניקח את דני ללב המפרץ לראות את נרניה."

"דני כבר ראה את נרניה עם החברים שלו. רק נביך אותו אם ניקח אותו לסרט."

"אז נלך לחוצות המפרץ לראות את קינג קונג."

"לא רוצה לראות גורילה דבילית שמתאהבת באישה, רוצה לראות קאובויים מתנשקים."

"אבל אמרת שהסיפור כל כך מצא חן בעיניך עד שבחיים לא תרצה לראות איך הוליווד הרסה אותו, וחוץ מזה הוא בכלל לא קיבל כל כך הרבה אוסקרים."

"דווקא בגלל זה אני רוצה לראות אותו."

"ואני לא רוצה ודי! עזוב אותי!" הוא מתפרץ והולך לליאור.

אחר כך הוא יושב על המדרגות ומעשן, נראה כמו איור לשיר של זוהר ארגוב - "בדד" וכמובן שאני מתרכך ויוצא אליו, קוטף מידו את הסיגריה ומשליך אותה, ולוקח אותו למיטה כדי להתפייס.

אז הוא לא רוצה להסתכן שיראו אותו יושב עם גבר בסרט של הומואים, אז מה? זו לא סיבה לריב, אני אומר לעצמי, ואולי הוא באמת לא סובל כבשים ונופים עמוסי שתיקות נוגות?

האמת, גם אני לא מתלהב מדברים כאלו יותר מידי.

כמה דקות אחרי תום השיחה עם שירי מתקשר מיצי ידידי ושואל כמו כולם אם ראיתי כבר את הר ברוקבק.

"לא, טרם הספיקותי." אני עונה בקלילות, "אבל קראתי את הסיפור."

"אני גם קראתי את הספר, וגם את הספר השני של אני פרו (חדשות הספנות - מומלץ מאוד!) וראיתי את הסרט, ואני מת לראות אותו שוב. בא לכם לבוא איתי הערב?"

"כן, אבל תצטרך להסתפק רק בי כי נרי לא יהיה הערב בבית."

"אין לי שום בעיה עם זה." מצהיר מיצי בעליצות רבה, ושואל מה דעתי שאת חנוכת הדירה החדשה שלו הוא יעשה בפורים, וככה כולם יבואו עם תחפושות בלי להרגיש דבילים יותר מידי.

"אחלה רעיון!" אני מתלהב, "אבל אין לי מושג למה להתחפש."

"מה זאת אומרת? לקאובוי כמובן." צוחק מיצי, ואחר כך מתנצל שהוא לא יכול לפגוש אותי בקולנוע כי המכונית שלו במוסך. אנחנו קובעים שאני אבוא לקחת אותו מדירתו ונפרדים.

אני חוזר הביתה שמח וטוב לב ומבשר בטלפון לנרי שהיום, סוף סוף, אני עומד לראות את הסרט הר ברוקבק.

כשהוא שומע שאני עומד ללכת עם מיצי הוא שותק רגע ואז אומר מין "אהה!!" מוזר כזה, ושוב משתתק.

"נו, די, תירגע כבר מזה. אז הוא שלח לי ברכה לוולנטיין, אז מה? צא מהקטע הטיפשי הזה."

"אני כבר מזמן יצאתי מזה, השאלה היא אם מיצי יצא." אומר נרי בקול מסתורי ומבשר רעות.

שוב אנחנו רבים קצת, יותר בצחוק מאשר ברצינות, אבל מאחורי הבדיחות העוקצניות יש איזה מתח.

הכי מטרידה אותי ההערה שלו שבגללי מיצי עזב לחיפה.

כמו טיפש אני הולך אחר כך לליאור ומספר לו על חנוכת הבית שמיצי מתכנן בפורים.

"מסיבת תחפושות! רעיון גדול!" צוהל ליאור, "לפחות משהו טוב אחד יצא מזה שמיצי עזב. הוא היה השותף הכי טוב שהיה לי, היה לי כל כך נעים לגור איתו." הוא שח בנוסטלגיה, שוכח ברוב נוחות את כל הפעמים שהוא ומיצי רבו והתכסחו. "חבל שהוא עזב, ותדע לך שהכל בגללך."

"בגללי, למה? אני לא אמרתי לו לעזוב." אני מתגונן.

"כן, אבל אחרי שקרה מה שקרה בראש השנה..."

"סוף שבוע קטן אחד זה לא סיבה לעבור דירה." אני מוחה ומעלה השערה שנמאס למיצי לנסוע לחיפה כל בוקר ושעוד יותר נמאס לו לראות את ג`ורג`י מסתובב בתחתונים בדירה ולפחד שאבא שלו יגלה איפה הוא באמת נמצא כשהוא מספר שהוא אצל הדודה שלו.

ליאור צוחק ואומר שאני טיפש ולא מבין כלום, ולא נורא, הכל יורד בכביסה ויהיה בסדר.

"כן, בטח, הכל יהיה בסדר אחרי שנריח את הפרחים מהשורש." אני אומר - הבדיחה הקבועה שלי עם ליאור - ולא מספר לו שאני הולך עם מיצי לסרט. היה לי די והותר מהלשון החדה שלו.

8. כשזה כן זה

החלטנו שנלך להצגה של שבע בערב. האמת, הייתי די מופתע להיווכח שסרט כל כך מפורסם מציג רק בעממי, שהוא קולנוע די צנוע בנווה שאנן ליד הטכניון.

בדרך כלל אנחנו הולכים לראות סרטים בקניון לב המפרץ, או במתחם חוצות המפרץ. אני אוהב בעיקר את לב המפרץ הקטן והישן יותר. יש שם תמיד חנייה, זה קרוב לבית ואולמות הקולנוע הקטנים והאינטימיים על כיסאותיהם המרופדים חביבים עלי מאוד.

בעממי לא הייתי מאז ששיפצו אותו לפני למעלה מעשר שנים. למרבה המזל מיצי גר קרוב (ברח` חביבה רייך למי שמכיר את חיפה) ואחרי ששמעתי בעצתו ועליתי מתל חנן, מעפיל בדרך הטכניון עד לזיו, הגעתי לדירה הקטנה שלו בלי בעיות.

כרגיל עשיתי את זה שוב והקדמתי. אני לא מסוגל לאחר. מין פגם מובנה גנטית באישיות שלי. תמיד אני מקדים מעט, תמיד חושש לאחר, מתייסר אם אני מניח לדייט שלי להמתין יותר משנייה.

ברגע שהחניתי את המכונית ונעלתי אותה נרי התקשר. השעה הייתה רק שש ומשהו והוא בטח החמיץ ארוחת ערב כדי לשוחח איתי. הוא שאל אם כבר יצאתי, וצחק כששמע שכבר הגעתי. הוא, בניגוד אלי, מאחר סדרתי ואפילו לא טורח להתנצל על כך - כולם יודעים שהוא כזה וסולחים לו מראש.

"אל תשכח לקחת את הכדור לפני שתכנס לסרט, ותהיה ילד טוב." אמר לי לפרידה, "ותמסור ד"ש למיצי, ואל תשכח שמחר יום עבודה ואתה צריך להיות במיטה מוקדם."

"די כבר להיות סבתאל`ה." רטנתי, אבל אני מודה שהדאגה שלו נגעה לליבי.

מצאתי את מיצי באמצע ריב טלפוני גדול עם אימא שלו. יחסית לויכוחים שלי עם הורי השיחה הזו נשמעה כמו שיחת נימוסין מעודנת, אבל הכל יחסי. מיצי גדל בבית מאוד חם וליברלי. ההורים שלו, בעיקר אימא שלו, התנהגו תמיד כאילו הם חברים שלו. מעולם לא שמעתי אותו מתווכח אתה או אומר לה שלא בא לו לדבר על זה כעת אימא, ושלא תתערב לו בעסקים, ושהוא חייב לסגור כרגע כי הוא לא לבד.

הוא אמר את זה בנימוס רב, אבל אין להכחיש - הוא נפנף את אימא שלו כאילו הייתה עוד אימא פולנייה מתערבת!

"אוף!" אמר כשסגר את השפופרת וניסה לחייך אלי, "לפעמים אימא שלי נורא קרצייה! הגעת ממש מוקדם פולי, עוד לא הספקתי להתלבש."

"סליחה." התנצלתי, "אני דפוק בקטע הזה. יצאתי מוקדם כי חשבתי שאני אתברבר, או שיהיו פקקי תנועה, וממתי אתה רב עם אימא שלך?"

"מאז שנפרדתי מהחבר הקודם שלי, היא נורא חיבבה אותו והיא לא מבינה למה נפרדנו."

"שמעתי שהוא סטג`ר ברמב"ם, בטח לא היה לו זמן אליך, נכון?" הצעתי בנימוס סיבה סבירה לפרידתו מבחור ששמעתי שהוא ממש נחמד.

"לא, דווקא נפגשנו המון, הוא היה בסדר גמור, מתמחה ברפואת ילדים, בחור ממש מתוק. נפרדנו מיד אחרי שראינו יחד את ברוקבק."

"בגלל שהוא לא אהב את הסרט?"

"לא, מה פתאום? הוא נהנה מאוד מהסרט. אפילו קרא קודם את הסיפור כדי לדעת מראש את הסוף.

"וואלה." התרשמתי.

ואז מיצי הוריד את המיזע המרוט שלבש ואני חזרתי ואמרתי "וואלה!" בנימת הערכה, כי מיצי המתוק והעגלגל שהכרתי פעם נעשה הרבה יותר צנום, שרירי וחלק.

האמת שאהבתי אותו יותר בגלגולו המקורי, הדובי והשעיר, אבל הוא עבד כל כך קשה על ההתעמלות והדיאטה שלו (רק אלוהים יודע כמה עלה לו מכון הלייזר) שלא היה לי לב להגיד לו את זה ונחפזתי להחמיא לו על הריבועים בבטן.

(אהה! כן, והוא התפשט כדי ללבוש חולצה נקייה, זה הכל. תתביישו לכם על המחשבות האלו!)

כל הדרך לסרט, וגם אחרי שהתיישבנו באולם, מיצי דיבר על האקס שלו וניסה לנתח למה הם לא התאימו למרות שהבחור הזה היה ממש ממש חמוד, חכם, בשל לקשר וכמעט רופא.

"אולי פשוט תיתן לי את הטלפון שלו מיצי? מרוב שסיפרת לי עליו אני כבר חצי מאוהב בו בעצמי." התבדחתי, ואז כבו האורות.

"אל תדבר שטויות!" נתן לי מיצי מין מכה עדינה בבטן ו... פחות או יותר השאיר את ידו על ברכי.

ניסיתי לסלק אותה בזהירות - מרגיש כמו בחורה חסודה בפגישה ראשונה - אבל מיצי התעקש וטען, תוך כשהוא מקרב את ראשו לראשי ולוחש לתוך אזני, כתפו מתחככת בכתפי, שלא ניתן לצפות בסרט הזה בלי לתת יד לחבר, כי זה סרט נורא נורא עצוב ומרגש, והוא חייב ...

ואז נזף בו מישהו מאחור ואמר "ששש..." כזה קולני, כמו שתמיד אומרים בקולנוע, ומיצי אמר סליחה והתיישב זקוף בכיסאו, אבל ידו נשארה על ברכי, ובקטעים המרגשים, (והיו כאלו בשפע), הוא אחז בידי בחזקה.

לקראת הסוף, כשמתברר שהגיבור מת, הוא אפילו הניח את ראשו על כתפי, משך באפו ונאנח. 

אני לא מתכוון לדבר על הסרט כי כבר דברו עליו די והותר, אבל היה משהו בטענתו של מיצי שזה מסוג הסרטים שצריך לראות עם מישהו שנותן לך יד ומוכן לחבק אותך כשאתה מתרגש מאוד.

שמחתי שאני לא צופה בסרט לבד ושיש לי את מי לחבק כשהכותרות החלו לרוץ על המסך.

החיפאים הם בליינים קטנים מאוד, בעיקר באמצע שבוע עבודה, ובנווה שאנן אין הרבה אנשים שבאים לראות סרטים בימי רביעי בשבע בערב.

הקהל המועט מאוד שצפה איתנו בסרט המתין בשקט עד שהאורות נדלקו ורק אז פתח בדשדוש איטי לקראת היציאה. היו הרבה עיניים לחות (ולא רק של בחורות) בקרב האנשים שיצאו בשתיקה מהסרט, אם כי ככל שיכולתי להבחין זה היה קהל רגיל וחסר יחוד מבחינת מין, גיל ונטייה.

"אם הוא היה מתנהג כמוך אז לא הייתי נפרד ממנו." אמר לי מיצי כשהחזרתי אותו הביתה.

"כמוני? לא עשיתי כלום, סתם ישבתי בשקט. מה הוא עשה לא טוב?" התפלאתי.

"התנהג כמו דביל, לא בכה במקומות הנכונים, העיר הערות טיפשיות וציניות ולא ידע מתי לחבק אותי."

"זו לא סיבה להיפרד ממישהו." הערתי.

מיצי משך בכתפיו ואמר שלפעמים זו כן סיבה, ואחרי הסרט הוא הבין שזה פשוט לא זה ולא יעזור שום דבר.

"אני בטוח שבסוף תפגוש מישהו שכן יהיה זה." ניחמתי אותו.

"כבר פגשתי." אמר מיצי ונעץ בי מבט חודר, ומזל שהייתי יכול להעמיד פנים שאני מרוכז בנהיגה ולא יכול להחזיר לו מבט.

הגענו לדירה שלו, ועוד לפני שיצאנו מהמכונית הטלפון שלי שוב צלצל. זה שוב היה נרי שבעצם לא היה לו שום דבר מעניין להגיד, סתם לשאול איך היה.

"היה סרט נהדר." אמרתי, "נכון שהסיפור יותר טוב, ונכון שהיו המון כבשים ושתיקות הרות משמעות, אבל הן היו בטוב טעם ולא הפריעו."

"אז מתי אתה חוזר הביתה?"

"עוד מעט. אני רק קופץ לרגע לדירה של מיצי לבדוק אם התפרסם הסיפור ששלחתי לאתר הסיפורים, ואם ט` עדיין במסנג`ר, ואחר כך אני חוזר הביתה."

"אתה לא יכול לבדוק בבית? תן למיצי ללכת לישון."

"מיצי לא עייף. די כבר להתעלק."

"ככה זה תמיד אצלנו." אמר מיצי בהשלמה, ספק מרירה ספק מבודחת, כשעלינו יחד לדירה שלו, "ברגע שאני קצת לבד אתך הוא מיד מפריע."

"הוא אוהב אותי, והוא קצת קנאי. אם לא היית שולח לי את הכרטיס והכרית בוולנטיין הוא כבר מזמן היה שוכח את הסיפור שהיה בראש השנה."

"הסיפור שהיה בראש השנה קרה רק כי הוא עזב אותך בגלל בחורה." התרגז מיצי, "אתה לא רואה איזה טיפוס הוא? סתם ארוניסט פחדן. אני בטוח שהוא לא בא אתך לסרט כי הוא פוחד שמישהו יראה אותו אתך בסרט על הומואים."

מה יכולתי לענות על הטענה הזו? שום דבר. שתקתי ובדקתי את אתר הסיפורים. עדיין לא פרסמו את הסיפור שלי (אולי אף פעם לא יפרסמו?) וט` לא היה זמין במסנג`ר.

כיביתי את המחשב, נפרדתי ממיצי שעמד מאובן ולא הגיב לחיבוק הצנוע שלי, והלכתי הביתה לכתוב איך גם אני ראיתי סוף סוף את הר ברוקבק.

וכן מיצי, אתה צודק בכל מה שאמרת על נרי, הוא באמת כל מה שאמרת ואפילו יותר גרוע, אבל כשזה כן זה אתה משלים גם עם דברים שאתה לא אוהב ולא עוזב.

9. הגודל כן קובע

למחרת נרי לא חזר הביתה מהעבודה אלא קפץ קודם לביקור אצל הוריו. יום חמישי היה יום מגעיל – אביך נורא ולא נעים. יום מסוכן לחולי אסטמה כמו אימו, ולא התפלאתי שהוא רצה לבקר אצלה, אבל הוא התקשר אחרי הביקור אצלם ואמר שהוא נוסע משם לבן דוד שלו מאור, ושהוא יישאר שם לראות את המשחק של מכבי.

כשמחיתי שאני מתגעגע, והמשחק מתחיל מאוחר, ולמה שלא יראה אותו בבית, או לפחות יעבוד דרך הבית לפני שהוא נוסע למאור? פרצה מריבה לא נעימה.

מסתבר שזה היה העונש שלי כי הלכתי לסרט בלעדיו - סרט שהוא סירב במשך כשבועיים ללכת לצפות בו מפחד שיראה עם גבר בסרט של הומואים

"מיצי הזמין אותנו ביום רביעי אחרי שבירר עם ליאור שאני לא בבית ביום הזה!" הודיע לי בזעף, כאילו אני תכננתי הכל.

"אז מה? בין כה וכה לא היית הולך לסרט על הומואים." החזרתי לו מנה אחת אפיים.