1. נפלתי  ברצפה

אחרי העיטוש הרביעי היה ברור שאני חולה ולא יעזור פה כלום. האמת, התחלתי להרגיש רע עוד ביום חמישי, אבל התעלמתי בתקווה שזה יעבור מעצמו.

לא עבר.

בשבת דווקא תכננתי לנוח טוב ולהגיע ליום ראשון בריא, אבל לא הצלחתי. אנשים נכנסו ויצאו כל הזמן, לכל אחד היה רק דבר אחד קטן להגיד לי ולבקש ממני.

תליתי וו במקלחת - מה הבעיה שלכם עם מקדחות ודיבלים הומואים שכמותכם? - ועניתי להמון שאלות מביכות על סקס, בעיקר על שלישיות - החורף הן כנראה באופנה, ופתאום נעשה כמעט מוצאי שבת.

מזל שבנות גילמור חזרו לערוץ 10 אחרי שבשבוע שעבר הן נעדרו ממנו בלי הודעה מראש. לפחות הן ניחמו אותי על העובדה המצערת שעוד שבת עברה חלפה ביעף והנה עוד שבוע עבודה עומד בפתח.

אמנם נרי הפריע לי לראות את ההתחלה, אבל לא נורא, ההפרעה היה שווה ביותר.

הבוקר קמתי כמו גיבור, התעלמתי מכאבי הגב והשיעול הקל, והלכתי לסדר חזרה את בית המלאכה אחרי הבלגן שעשו בו הצבעים ומניחי הלינוליאום.

הידעתם שכבר לא משתמשים בדבק נגרים מסריח כדי להדביק לינוליאום אלא בדבק אקרילי נטול סרחון?

לקראת הצהרים נשברתי. כל הגוף כאב לי, בקושי זזתי. הפכתי למפגע תברואתי מתעטש ומשתעל, ומיד אחרי ארוחות הצהרים, שלא יכולתי לטעום ממנה כי הרגשתי יותר מידי רע, נשלחתי אחר כבוד הביתה.

ברגע האחרון נמלך הבוס בדעתו ושאל מי מוכן לקחת אותי עם הרכב (נרי לקח את האוטו) כדי שלא אסחב באוטובוסים, ומיד קפץ יובל - איזה ילד חמוד, והתנדב!

לא, אין לו רכב, והוא עדיין נהג חדש, אבל הוא אוהב לנהוג ולא מפסיד אף הזדמנות לאחוז בהגה.

הג`יפ של הבוס קוסם לו במיוחד והרווח היה כולו שלי.

בדרך שוחחנו על הגיוס שלו ועל התקוות שלו לעתיד – להיות קרבי, להגיע לקורס צלפים, ואחר כך טיול ענקי במזרח הרחוק – ואז הוא הוריד אותי מול הבית, מעיר בשמחה שהנה עכשיו הוא יודע איפה אני גר!

בלי לשים לב לליאור ולאורי שישבו בגינה כמו שני רכלניות זקנות על כסאות פלסטיק, שתו קפה ועישנו, מחממים את עצמותיהם בשמש החורפית שהפציעה לכמה דקות, הוא עזר לי לרדת במדרגות של הג`יפ - אחד מרכבי שטח המפלצתיים הללו שיושבים נורא גבוה על הכביש – ולקח אותי עד לדלת כאילו שאני איזו ישישה מוכת אוסטיאופורוזיס.

הרגשתי איך העיניים של השכנים שלי קודחות חורים בגב של שנינו מרוב סקרנות, אבל יובל, תמים כטלה, לקח ממני את המפתח, פתח את הדלת, הכניס אותי הביתה ושאל אם הוא יכול לעזור בעוד משהו - אולי תה? אולי למדוד לי חום?

כששירי ידידתי רוצה להגיד שהיא נרעשה עד עמקי נשמתה היא אומרת במבטא רומני - כמעט נפלתי ברצפה - ככה בדיוק הרגשתי, ולא רק בגלל שהיה לי חום.

מזל שליאור ואורי התפרצו פנימה בלי שמץ בושה, הציגו את עצמם והודיעו ליובל שהם כבר יטפלו בי.

הוא הסתלק, נבוך מאוד - אלוהים יודע מה הוא חשב על שני הטיפוסים המוזרים הללו שנכנסו בלי לדפוק בדלת? - והשאיר אותי לטיפולם של צמד הליצנים הללו.

כמובן שברגע שהוא נסע הם בקושי שמו לב אלי. מבחינתם באמת יכולתי ליפול ברצפה ולפרפר בייסורי גסיסה.

כל מה שעניין אותם זה העיניים היפות והכחולות שלו, השער השחור והמבריק שלו, הגוף המדהים שלו, החיוך המקסים שלו, הביישנות שלו וכמובן, השאלה הכי חשובה – האם הוא אחד משלנו?

בשארית כוחותיי נגררתי למיטה, הטלתי את עצמי עליה, משכתי עלי את הפוך וביקשתי שילכו ויתנו לי להשיב בשקט את נשמתי לבורא.

בתגובה היצורים הללו שמתהדרים בתואר "החברים שלי" פרצו בצחוק לעגני, הזכירו לי שאף אחד לא מת מקצת נזלת, והמשיכו לחקור אותי איך זה שלאן שאני לא הולך, ובלי קשר באיזה מצב צבירה אני נמצא, תמיד נגררת אחרי עדת מעריצים צעירים וכוסונים, והכי חשוב מה להגיד לנרי על הרכש החדש?

כל מחאותיי שהבחור הוא בכלל לא כזה, והוא סתם קולגה מהעבודה שניצל את מצבי כדי להשתולל קצת על הג`יפ של הבוס נתקלו בלעג וקלס.

ניסיתי לדבר על ליבם שלא צריך לספר לנרי איך בדיוק הגעתי הביתה, אבל הם פשוט צחקו לי בפרצוף.

בסוף שלחתי אותם להזדיין, דחפתי את הראש מתחת לכרית ונרדמתי. רק עכשיו קמתי, חיממתי לי מרק שנשאר מאתמול, וישבתי לתנות את צרותי. לפי הרעש שבא מלמטה הם עשו בדיוק מה שאמרתי להם לעשות, וגם צירפו את מיצי שחזר לא מזמן מהעבודה -אמרתי לכם שהחורף שלישיות הן באופנה?

חולה או בריא כשאין חלב וצריך לשלם את הארנונה בזמן. אני מגרד את עצמי מהמיטה וזוחל החוצה לסידורים. בדרך אני מקלל את עצמי למה לא הסכמתי להצעתו של יובל שיבוא ויעשה לי קניות. הוא התקשר אתמול אחרי הצהרים ושאל אם אני צריך משהו ואם אני רוצה שהוא יעצור אצלי בדרך הביתה לראות שוב מה שלומי.

"זה בסדר, לא צריך." נחפזתי להגיד, "החבר שלי מגיע עוד מעט הביתה והוא כבר יטפל בכל."

"אין לך מושג כמה אני מקנא בך." אמר יובל, "הלוואי עלי." הוסיף בביישנות, ואחר כך איחל לי רפואה שלמה וסגר בחיפזון.

טוב, זה עדיין לא אומר כלום, נכון? אולי הוא כבר רוצה להיות מסודר בבית משלו עם בת זוג דווקא?

בכל מקרה הוא לא בא, וגם נרי לא בא, ולהתקשר לא העזתי, ולא היה לי כוח ללכת לקנות לבד, וככה נשארתי בלי חלב. נרי הגיע בסוף ממש מאוחר, אחרי שמונה בערב, עייף מת וכמובן שבלי שעשה קניות.

הוא אמר שהוא התאמץ לבוא הביתה ולא נשאר לישון בבסיס רק כי הוא לא רצה להשאיר אותי בלי אוטו כל השבוע. ממחר הם בכוננות מסוג זה או אחר (הכל סודי ואסור לי לדעת שום דבר) ואין לו מושג מתי הוא יחזור הביתה.

"מחר אחרי העבודה תמצא את החשבון של המועצה ותלך לשלם ארנונה." פקד עלי. 

"אני לא עובד מחר, אני אלך בבוקר." אמרתי.

רק אז הוא שם לב שאני במיטה בשעה ממש מוקדמת והמחשב כבוי.

"אם המצב שלך לא ישתפר תוך יומיים שלושה לך לבדיקות." הנחית עלי עוד פקודה - ככה הוא מדבר כשהוא מבלה יותר מידי זמן במדים.

"כן המפקד." אמרתי ודחפתי ידיים, אבל הוא היה עייף מידי, ובסוף סתם נרדמנו כמו זקנים עוד לפני שהחדשות נגמרו.

בבוקר הוא הסתלק מוקדם ולא אמר לי איפה החשבון של המועצה. אחרי שהפכתי את כל המגרות החלטתי ללכת בלי חשבון. בטח יש להם שם מחשב והכל רשום.

צדקתי, ברגע שמסרתי את שמי הכל הסתדר, חוץ מעובדה פעוטה אחת - זה עלה הרבה יותר ממה שחשבתי.

ככה זה תמיד בחיים – תמיד אתה משלם מחיר יקר מידי.

נשארתי עם ממש מעט כסף לביצוע שאר התכניות שלי - לקנות חלב ועוד כמה מצרכים, ולשלוח סוף סוף את החבילה שהכנתי עוד בשבוע שעבר ובה מבחר מסיפורי, מודפסים וכרוכים יפה.

כבר זמן מה אני מתלבט, מהסס וחושש מאוד מכל הסיפור הזה של פרסום דרך הוצאה לאור. קודם כל אני די משוכנע שהסיפורים לא טובים דיים, ושנית, גם אם כן אצליח למצוא איזה מו"ל מטורף שברגע של פזיזות ירצה לפרסם את השטויות הנפלטות ממקלדתי ... האם זה רעיון טוב?

בשביל מה אני צריך את זה בכלל? למה לי? נכון, מצד אחד אני מקטר שיש מעט מאוד ספרים בעברים על חיים של הומואים, ועוד פחות מזה על חיים של הומואים בישראל, אבל למה דווקא אני צריך להרים את הכפפה הזו?

אולי זה שנשארתי בלי די כסף לשלוח את החבילה מרמז ש...?

שטויות! זו סתם פחדנות מצידי, מקסימום יגידו לי לא, ויש לי המון מטבעות של כסף קטן שצריך להיפטר מהן.

בסוף אני מתפשר, קונה רק חלב ושתי לחמניות אותן אני טורף בזמן שאני עומד בתור בדואר, מתפלל בשקט שלא יהיה לי די כסף לשלוח את החבילה הצנועה שלי.

היה לי די כסף - זה עלה רק שישה שקלים ויש לי אותם, אבל בכסף ממש קטן. אני סופר את מעותיי על הדלפק, מצרף מטבעות של עשר א"ג לחצאי שקלים וגורם אושר רב לפקידה המודיעה לי בפנים מאירים שזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה ברגע זה - המון כסף קטן לעודף.

נו, לפחות אחד מאיתנו מרוצה.

ניצן נכנס אלי באתו ערב להחזיר לי ספר של יוסי אבני שהשאלתי לו מזמן, וכשראה שאני לבד מול המחשב החליט שזה הזמן לשפוך לפני את ליבו.

"בסוף חזרתי לעבוד אצל ז`וז`ו וקוקו." בישר לי.

"יופי." אמרתי, "טוב שהתפייסתם, אימא שלך לא כועסת שאתה מבלה שם כל כך הרבה זמן?"

"לא, מה פתאום? היא חושבת שהם ... שבגלל שהם יחד אז ..."

"אז מה?"

הוא מסמיק קצת ואומר שהכל היה אי הבנה אחת גדולה וז`וז`ו סתם כעס.

"אז לא הזדיינתם, אתה וקוקו, בחדר השינה שלהם?"

"כן, אבל ... חכה, אני רוצה לספר לך מה בדיוק קרה שם." הוא מפציר בי, ואחר כך שוקע בשרעפים, מחפש את המילה הנכונה, מגמגם ונתקע.

ניצן בחור טוב ועכשיו, אחרי שירד מעט במשקל והוא מתעמל קבוע, הוא נראה ממש טוב, אבל הוא לא רהוט בדיבורו, במיוחד לא כעת, כשהוא מאוד נבוך.

אם הייתי באמת בעל כישורים של פסיכולוג, או לפחות עובד סוציאלי, הייתי שותק ומניח לו לספר את הסיפור בדרכו שלו, אבל אני לא. אני תמיד חושב שאני יודע יותר טוב מכולם, ולכן אני נכנס לתוך דבריו המהוססים מספר לו במילותיי שלי את הסיפור שלו – "נכון שאחרי שהתחלת לעבוד אצלם (בעיקר בניקיון וקצת בחפיפה כשיש לחץ של קליינטים) קוקו תפס אותך יום אחד כשז`וז`ו לא היה ולא היו קליינטים והציע לך שיספר אותך?"

הוא מהנהן.

"ואז הוא החליט שקודם צריך לחפוף לך, והוריד לך את החולצה שלא תירטב, ועד שהוא גמר את החפיפה כמעט גמרת במכנסיים?"

ניצן מאדים ומביט על הרצפה ואז מספר לי שכבר באמצע החפיפה ... "בפעם הראשונה עשינו את זה שם, על יד הכיור." הוא לוחש, ומוסיף שהוא נורא התבייש ופחד מז`וז`ו, אבל קוקו אמר שזה בסדר ולז`וז`ו לא יהיה אכפת.

"אבל כן היה לו אכפת! עשיתם את זה במיטה שלו! בטח שהיה לו אכפת!" אני מתרעם על הילד הטיפש הזה.

"אתה לא מבין פולי, אמרתי לך, זו הייתה אי הבנה, הוא חשב שאני ... הוא חשב שקוקו נותן לי, אבל זה לא היה ככה בכלל ו.... אחר כך הסברנו לו ... והיינו כולנו יחד וגם... עכשיו הכל בסדר."

אתם הבנתם משהו מההסבר הזה? גם אני לא.

רק אחרי חקירה מעודנת ומלאת טקט הצלחתי להבין שקוקו שלנו שנראה כפאסיבי מששת ימי בראשית שינה את טעמו לפתע, ומשום מה נעשה אקטיבי במחיצת ניצן.

"זאת אומרת שהוא זה שזיין אותך?" הבהרתי בעדינות האופיינית לי את הנקודה הבעייתית.

"כן." אמר ניצן ואחר כך, מחייך לעצמו באושר, גם נתן לי תיאור גרפי עסיסי על איך הוא עמד על הברכיים על כסא החפיפה שיובא במיוחד משוויץ (ולא למטרות מסוג זה) ונתמך בכיור בעודו חושף את ישבנו הבתולי לקוקו שביצע בו את זממו ולא רק פעם אחת אלא פעמיים.

לא פסו ניסים מהארץ. אם קוקו הנשי מסוגל לזיין בחור מגודל כמו ניצן הכל כבר אפשרי.

"אז מה קורה אתך עכשיו?" ניסיתי להבין, "עם מי מהם אתה עכשיו?"

"עכשיו אני עם שניהם." זרח אלי ניצן, "הם אוהבים אותי ונורא טוב לי אתם, אבל ... הם לא מסכימים שאני ... תגיד, איך זה לזיין, זה נעים?"

2. ילד כחול עיניים

לא יודע איך היה אצלכם, פה בקריות היה בוקר גשום וקר. לא נעים לקום מהמיטה בבוקר כזה, ובכל זאת אין ברירה – קמתי, התלבשתי וכל השאר, והגעתי לעבודה בזמן.

הגעתי וגיליתי לחץ אטומי. כלומר, בעצם לא היה כל כך לחץ, אבל אם איציק מחליט שיש לחץ אז יש.

הוא לחוץ, צועק, מתרגז, לא יודע מה לתפוס קודם, ואני כרגיל, משמש בתור כרית אוויר לספוג ולרכך את הזעזועים.

מהצעקות והלחץ שלו אני לא מתרגש במיוחד, אבל אחרי שהוא נרגע הוא מתחרט ונעשה נימוסי יותר מידי, ואז זה באמת מעיק.

היום לא נדבק לו משהו שהיה אמור להידבק. סתם איזה שמיצ`יק קטן ומרגיז, והוא נלחץ, ואחר כך באו קליינטים חדשים לראות את הטכנופור, וביקור של זרים תמיד מכניס אותו לויבראציות.

בקיצור, הוא היה לחוץ נורא וריקושטים עפו לכל עבר.

לצערי יובל שלאחרונה די נדבק אלי (לא בגלל שהוא נהנה להיות איתי, זה מה שאמרו לו לעשות) שמע אותו מקטר ורוטן ולא אהב את זה.

אחרי שהשמיצ`יק נדבק סוף סוף (ניקיתי את המשטח בטינר והכל הסתדר) והאורחים הובלו אחר כבוד לשתות קפה במשרד הוא שאל אותי למה אני מניח לאיציק לדבר אלי ככה? ועור פניו שצבעו לבן חלבי הוכתם בוורוד ענוג.

הסברתי לו את מערך היחסים ביני לבין איציק, אבל הוא רק בן שמונה עשרה, מה הוא מבין?

"זה לא בסדר!" הוא התרעם, "הוא ממש גועלי וסתם התנפל עליך, אני במקומך הייתי מתפטר מיד!!"

יכולתי לענות לו המון תשובות על ההצעה הזו - לא מתפטרים כל כך מהר מעבודה קבועה, בן אדם חיובי צריך לשאת כל יום תפילת תודה מיוחדת שיש לו עבודה, או סתם להגיד שזה שטויות, שאיציק צועק כי הוא טיפוס לחוץ וזה יעבור לו בעוד שעה בערך - יכולתי להגיד את כל אחת מאותן תשובות אבל לא אמרתי. במקום זה רק חייכתי, ליטפתי לו קצת את הלחי ואמרתי לו שהוא עוד ילד, וכשהוא יגדל הוא יבין.

הוא לא אהב את התשובה הזו. העיף את היד שלי בזעף, הודיע לי שהוא עוד מעט מתגייס ושהוא לא ילד והוא לא אוהב שמתייחסים אליו ככה, ושאני לא אגע בו.

"אתה צודק." אמרתי באדיבות קרה כקרח (התמחות פולנית מיוחדת שאי אפשר ללמד אותה, זה גנטי), "אני מתנצל, אני לא אגע בך יותר." והמשכתי לעבוד בלי להסתכל עליו. היו לי 40 מנועים של בנטל לסמן, וזו עבודה של שעה לפחות.

הוא עמד והסתכל עלי כמה שניות, וגם בלי להביט בו ידעתי שהוא נבוך מההתפרצות שלו ולא יודע איך לצאת מזה.

טוב, אמרתי כבר שהוא ילד, לא?

אחר כך הוא הסתלק, וכשגמרתי את העבודה על המנועים התברר לי שהוא נסע עם הבוס להביא משהו למישהו, והם יחזרו רק בסוף היום.

אחרי הצהרים הלחץ נרגע והיה לי זמן לתפוס כמה דקות של שקט ולגמור לקרוא את הספר שהתחלתי אתמול - ספר דק וצנום מאוד של מרכס שכתב את `מאה שנים של בדידות` המעולה, ועוד כמה ספרים טובים לא פחות.

הספר הזה נקרא `הזונות העצובות שלי` ספר שמספר על זקנה, אהבה, קנאה ומוות – יש עוד נושאים ששווה לכתוב עליהם? לא, זה מכסה הכל.

הוצאתי מתוכו כמה ציטוטים ששבו את לבי, ותסכימו איתי שלגלות שלושה משפטים ראויים לציטוט בספר אחד, ועוד רזה וקטן כזה, זה השג עצום של הסופר.

"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."

"אל תמות בלי לטעום מהפלא של זיון מאהבה."

"הקנאה יודעת יותר מהאמת."

גמרתי את הספר, העתקתי את הציטוטים לפתק צהוב ונסעתי הביתה. בדרך עצרתי בספריה, החלפתי אותו לספר אחר, עשיתי קניות וחזרתי עמוס גם בקמח וגם בתורה.

בדרך דיברו שוב ברדיו על הסרט שזכה בפרס גלובוס הזהב `הר ברוקבק` ושוב לא הזכירו שהוא נכתב לפי נובלה של אני פרו.

כמו בכל פעם ששמעתי על הסרט הרגשתי כעס לא הגיוני ודחייה. הסיפור הזה של אני פרו שקראתי לפני כמה שנים ריתק אותי כל כך עד שקראתי אותו פעמיים, ורק אחרי שסיימתי אותו ועיכלתי את תוכנו במשך כמה חודשים העזתי להתחיל לכתוב בעצמי.

העובדה שלקחו את הסיפור העדין והמצוין הזה והפכו לסרט הופכת את קרבי. לא אכפת לי בכמה פרסים הוא זכה, הוא בטח עושה עוול לסיפור והופך אותו למלודרמה בכיינית נוסח אמריקה. אני לא מתכוון ללכת לראות אותו, חבל לי להרוס את הטעם הטוב של הסיפור שאני חש כלפיו מעין בעלות משונה - אני גיליתי אותו ראשון, הוא השפיע עלי בצורה מאוד מיוחדת.

באיזה זכות הם הופכים משהו שהוא חלק ממני לבידור להמונים?

מצאתי את מיצי יושב מול הטלפון במטבח שלי ומביט בו כאילו ניסה להפנט אותו.

"אין בזה שום טעם." נזפתי בו, "זה כמו להסתכל על מים רותחים, כל זמן שאתה מסתכל לא יקרה כלום."

"אל תדבר שטויות." ענה לי מיצי בזעם, והטלפון צלצל. הוא חטף את השפופרת וזה היה נרי.

"הלכת לעבודה היום? איך אתה מרגיש? יש לך חום? לקחת את התרופות?" המטיר עלי שאלות בקצב פראי, ולקינוח הפגיז בשאלת השאלות – "גם היום הילד הזה עם העיניים הכחולות בא אתך הביתה?"

נעצתי מבט מאשים במיצי שמשך בכתפיו והעמיד פני תם.

"הוא רק נתן לי טרמפ." הודעתי בתוקף, ואחר כך שאלתי איך העבודה ואיך הוא מרגיש ומתי הוא חוזר?

"יש המון עבודה ואני עייף ולא יודע מתי אחזור, אבל אני בטוח שתמצא לך תחליפים צעירים יותר בלי בעיות."

עכשיו כבר התרגזתי – "אתה יודע נרי, לך זה נוח, אתה הולך וחוזר מתי שבא לך, מודיע לי שאתה עובד, שאתה בכוננות, ולי אין דרך לברר שום דבר! אסור לי להתקשר, אין לי אפשרות לדבר עם המשפחה שלך או עם חברים שלך, אולי אתה בכלל באילת, עושה חיים משוגעים ואני מרחם עליך שאתה תקוע בתוך איזה מטוס עם מברג ביד?"

"דביל אחד! אני לא מטפס על מטוסים ואני לא מתעסק עם מברגים." צחק נרי, אין לך מושג מה העבודה שלי."

"כי אתה לא מספר לי כלום."

"כי זה סודי." הוא צחק שוב, מרוצה מאוד מעצמו משום מה, אמר לי להתנהג יפה, לקחת את כל התרופות, ללכת לישון בזמן ולהתרחק מבחורים כחולי עיניים, וסגר. 

"סוף סוף!" התנשף מיצי בקוצר רוח ושב לבהות בטלפון.

"מילא שאתה נותן את המספר שלי לכל מיני טיפוסים, אבל למה רק לסטרייטים?" עקצתי אותו.

זו הבדיחה הקבועה אצלנו - הגידאר של מיצי לא טועה אף פעם, כל הבחורים שהוא מתלהב מהם סטרייטים למהדרין.

"מאז שאתה העפת אותי נשבר לי הגידאר." החזיר לי מיצי עקיצה צורבת אחת אפיים.

לא יודע מה קורה איתי היום, אני מצליח להרגיז ולהעליב כל בן אדם שאני מדבר איתו. התנצלתי, הפעם באמת ובכנות - עדיין יש לי מצפון לא נקי על הפרשה עם מיצי - והוא אמר שזה בסדר, הוא סתם צחק ועכשיו הוא באמת חייב ללכת. וכשהתחבקנו לפרידה בכניסה לבית הופיע פתאום יובל בפתח החצר.

מיצי קיבל צורה של סימן שאלה מרוב פליאה, אבל הבין את הרמז שלי - דחיפה חזקה מאוד שכמעט הפילה אותו - אמר שלום והלך. 

יובל נכנס ודבר ראשון לקח את הפתק הצהוב שעליו רשמתי את הציטוטים מהספר של מרכס וקרא בו, "זה נהדר!" הוא אמר והביט בי בהתפעלות כאילו אני המצאתי את המשפטים הללו.

נבוך מאוד הסברתי לו מאיפה נלקחו הציטוטים והמלצתי לו לקרוא את הספר. הוא אמר שאימא שלו לא תאהב את ספר שיש בשם שלו את המילה זונות.

"אז בטח הספר הזה של אבני, `דודה פרהומה לא הייתה זונה` ירגיז אותה גם כן?" הערתי והראיתי לו את הספר שהיה מונח על המדף.

הוא קרא את הכתוב על הכריכה האחורית - הספר מדבר על חיים של הומואים ועל סקס והסמיק מאוד.

"למה אתה חושב שזה מעניין אותי?" הניח את הספר מידו, "אני נראה לך הומו?"

"לא." אמרתי בכנות, "אתה נראה לי בחור נחמד ורגיל לגמרי."

"טוב, אז אתה טועה, אני כן הומו, ואני יודע שגם אתה, בגלל זה באתי לעבוד בבית המלאכה המגעיל הזה, כי א. - הבן של בעל הבית - סיפר לי עליך. הוא גם אמר שאתה חולה איידס."

"אני רק נשא יובל."

"אתה לא נראה חולה, ואתה גם לא נראה הומו."

"מצטער לאכזב אותך, זה מה יש. בשביל מה באת אלי?"

בגלל ... כי... רציתי... באתי להגיד סליחה על מה שהיה הבוקר."

"זה בסדר, אתה צדקת. אין על מה לבקש סליחה."

"לא, אני... הרגשתי שנפגעת, זה נכון?"

"כן, קצת, אבל עבר לי. רוצה לשתות משהו, אתה רעב?"

הוא מסכים לשתות תה צמחים בדבש בזמן שאני אוכל צהרים, ומביט מוקסם איך אני לוקח אחרי הארוחה את הכדורים של הצהרים.

"הבחור שיצא כשנכנסתי, זה החבר שלך?"

"לא, זה מיצי. הוא גר בדירה למטה עם ליאור, אבל הם לא זוג, החבר שלי בבסיס."

"גם הוא לא נראה הומו." מתאכזב יובל בתמימות – מה לעשות? הוא גר בישוב דתי כפרי והוא לא ממש מבין בהומואים.

"ליאור כן נראה הומו כשבא לו." אני מנסה לנחם אותו, "הוא עוד מעט יחזור מהעבודה ואולי הוא יהיה בתלבושת ההומאית שלו."

יובל חושב שאני צוחק ממנו (ובצדק) וקצת נעלב. למזלי ליאור נכנס, לבוש מעוצב אבל סולידי, ושמח מאוד לראות שוב את יובל.

לפני שאני מבין מה קורה הוא מזמין את יובל לבוא לדירה שלו לשמוע מוזיקה, ויובל נענה בשמחה והולך, לא לפני שהוא משאיל ממני את הספר של אבני, אומר תודה בנימוס, וכמו ילד טוב ירושלים גם מאחל לי רפואה שלמה. 

3. עכשיו הזמן שלהם

אני כל כך עצבני וכועס ופגוע. זה כל כך מעליב, רק עכשיו אני מבין איך דני הרגיש בשבוע שעבר כשהשרת של בית הספר היסודי התקשר לספר לי שהוא ראה כמה פרחחים מעשנים בחצר של בית הספר וזורקים אבנים על החלונות, והוא חושב שהוא זיהה שם גם את דני.

דני כבר לומד בחטיבת הביניים, אבל השרת זכר אותו מהשנה שעברה וידע שהכי טוב שיפנה אלי. שרתים יודעים דברים כאלו יותר טוב מיועצות ועובדות סוציאליות.

במקרה באותו יום ובאותן שעות הסעתי את דני לחבר שגר בצד השני של הקריה, אבל לא ידעתי מה הוא עשה אחר כך.

שאלתי והוא נורא נפגע וכעס, ואילץ אותי לדבר עם החבר שהעיד שהם היו בבית וראו סרט. אמרתי שאני מאמין לו, ובכל זאת לקח לו די הרבה זמן להירגע ואני חשבתי שהוא מגזים, אבל עכשיו אני מבין את רגשותיו.

בן אדם שאמור להכיר ולאהוב אותך לא אמור להסתכל עליך בחשדנות ולהאמין שעשית מעשים שלא יעשו.

מה שקרה הוא שהלכתי לפילאטיס היום ולא כרגיל, ביום רביעי. בשבוע שעבר המורה ביקשה שנשנה את התאריך כי יש לה אירוע ביום רביעי, והחלטנו לעשות את השיעור היום, בשעה שמונה וחצי בערב.

טיפה מאוחר, אבל לא נורא.

היה שיעור טוב למרות השעה המאוחרת. אני מרגיש שאני מתחיל להיות טיפה גמיש יותר, ונדמה לי שגם הכאב בצלקת המציקה שיש לי בבטן התחתונה פחת מעט.

כל שיעור המורה שמה לנו דיסק אחר, והפעם היא שמה דיסק של אלה פיצ`רלד, ואני התענגתי עליו מאוד – אני אוהב את הטעם שלה במוזיקה.

לשמחתי הגשם פסק כשיצאתי מהשיעור ולא נרטבתי. הגעתי הביתה שמח וטוב לב והופתעתי קצת לראות שהמכונית של יובל עדיין חונה מול הבית. אחרי היסוס קל נכנסתי לליאור לראות מה קורה שם.

לרווחתי לא קרה שום דבר מיוחד. הם באמת הקשיבו למוזיקה ויובל בדיוק התכוון לצאת הביתה ונראה רגוע ולא מסטול. לחץ לי את היד, הודה לי משום מה, ונסע.

נכנסתי הביתה, מרגיש מלא מרץ, כמו תמיד אחרי שיעור פילאטיס והתחלתי לשפשף את המחבת ששרפתי קצת בצהרים כשחיממתי את המקרונים.

אין ספק, אני מנהל חיים מסעירים להפליא – מקרונים, פילאטיס עם חבורת גבירות קשישות בגיל של סבתא שלי, רחיצת מחבת במים קרים - אני בטוח שכולם ירוקים מקנאה, ופתאום הטלפון מצלצל!

נרי –   "איפה היית עד עכשיו? כבר כמעט עשר בלילה!"

אני –    "פילאטיס."

נרי –   "שקרן אחד! פילאטיס זה ביום רביעי בשבע, היום יום שלישי ויצאת מהבית אחרי שמונה. ליאור סיפר לי, איפה היית שרגא?!"

אני –   "אני לא מוכן שתצעק עלי אבנר, ולא מקובל עלי שתקרא לי שקרן!" וסוגר בזעם את הטלפון.

חוזר למחבת שלי ומקרצף אותה בזעף. אפילו השירים היפים בצרפתית שמרעיף עלי בנדיבות הרדיו שמכוון לתחנה 88 לא מקלים את כעסי. בחיים לא שיקרתי לו! איך הוא מעז לקרוא לי שקרן?!

מי ששקרן זה הוא שבוגד בי כל שני וחמישי, וכל הזמן מנסה לבדוק אם הוא לא נעשה סוף סוף סטרייט. אני נזכר בכל העוולות שהוא עשה לי, בכל הנבזויות ומעשי המרמה הקטנים והמאוסים, ומרגיש קרוב לדמעות.

הייתי טוב מידי איתו, נחמד וסבלני מידי. הוא חושב שאפשר לדרוך עלי בלי סוף ואני אשתוק לנצח? בעבודה איציק מתעלל בי, אבל לפחות משלמים לי על התענוג, ומה אני מקבל ממנו? זין בתחת! תודה רבה, מוותר על התענוג!

המחבת כבר מבריקה, ז`ורז` ברסאנס גמר לספר בשיר איך הוא נעשה כזה קטן בשביל בובה, ואז הוא מתקשר שוב.

נרי –   "פולי? זה שוב אני."

אני –    "באמת? איזה כייף לי. מה עכשיו?"

נרי -   "אני מצטער, נזכרתי פתאום שאמרת לי עוד בשבוע שעבר על השינוי בשיעור. תשמע פולי...

אני -     "עזוב, די כבר. נמאס לי."

נרי -    "פשוט שכחתי, זה הכל. יש לי המון על הראש ואני לחוץ ונורא מתגעגע אליך."

אני -     "מה יש לך להתגעגע לשקרן?"

נרי -    "אני באמת מצטער, לא התכוונתי. לפעמים הדם עולה לי לראש. אתה מכיר אותי?"

אני -    "כן, אני מכיר אותך, ובין שנינו אתה השקרן! אני בחיים לא שיקרתי לך, ואתה..."

נרי -   "אתה צודק, אני יודע."

אני -    "פשוט נמאס לי מכל המצב הזה."

נרי -   "איזה מצב?"

אני -    "שאתה בארון, שאתה עושה מה שאתה רוצה ואני תקוע פה, בין הבית הזה ובין העבודה המזדיינת הזו!"

נרי -   "אני בצבא, אני בהחלט לא עושה מה שאני רוצה. מה שהייתי רוצה זה להיות אתך חמוד."

שנינו שותקים ואז הוא נאנח ואומר שוב שהוא מצטער, ומחר הוא מקווה להגיע לישון בבית.

אני ממשיך לשתוק בזעף והוא מבקש שלא אהיה פולני כזה.

אני אומר שאני לא יודע מה הטעם שנמשיך להיות יחד אם הוא חושב שכל רגע שאני לא בפיקוח שלו אני בוגד בו.

הוא שב ומתנצל, ואז מישהו קורא לו והוא אומר מהר שהוא אוהב אותי ומתגעגע נורא, אבל הוא חייב ללכת.

"אתה פשוט חרמן." אני אומר במרירות.

הוא מגחך קצת ומודה שכן, גם זה, אבל בעיקר מתגעגע מאוד, ושוב קוראים בשמו והוא חייב ללכת.

"בסדר, לך." אני ממשיך לזעוף, "אבל תדע שאני לא שקרן."

"אני יודע חמוד, לילה טוב."

"לילה טוב."

מוקדם בבוקר הוא שוב התקשר ותפס אותי מול המחשב כמובן. הקול שלו היה צרוד והוא נשמע לא טוב.

חשבתי שהוא התקרר או שעבד קשה כל הלילה, אבל לא. הוא הלך לישון כרגיל והוא לא חולה, רק עצוב נורא.

"בגלל השיחה אתמול?"

"כן. חשבתי שדי, שנמאס לך ממני, שהחלטת לזרוק אותי." הוא עונה בקול טראגי.

"בגלל ויכוח קטן וטיפשי אתה עושה כזו דראמה? ואולי אתה פשוט רוצה להיפרד ואתה מחכה שאני אעשה בשבילך את העבודה?"

"למה אתה מדבר שטויות?" הוא כועס.

"אתה התחלת."

שנינו צוחקים, הוא מבטיח לחזור היום בערב ויהי מה, מספר לי כמה התגעגע אלי, ואז שואל מי זה היובל הזה שכול הזולה רוחשת ורוגשת בגללו.

"רק ילד נחמד ותמים. אתה יודע איך הומואים מתים על בשר טרי, יעבור להם."

"כן, אני יודע. דווקא השרלילות הכי גדולות רוצות בתולות." הוא אומר בציניות שקצת מפתיעה אותי.

אני מרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו ויודע שאין מה לעשות, רק לחכות ולראות מה יקרה.

בעבודה הכל כבר רגוע יותר, כמעט נעים. רק שיובל לא הגיע היום. הבוס אומר שהוא הודיע שהוא חולה ויחזור רק בשבוע הבא.

מילא, אולי יותר טוב ככה. פחות בלבול מוח. אולי הוא הבין עם מי יש לו עסק והחליט להישאר בבית עם אימא שלו. גם אצלו, כמו אצל רוב ההומואים שאני מכיר, האימא היא הבוס האמיתי בבית.

מעניין למה זה ככה?

אני חוזר מוקדם יחסית, מרגיש טוב - השמש זורחת, אני במצב רוח טוב - קצת מתפלא שהדלת פתוחה, אבל לא מודאג. אין מה לגנוב אצלנו בין כה וכה.

נכנס ורואה את יובל רובץ על הספה, שותה תה ומסיים את הספר שנתתי לו אתמול. זה ספר די עבה, גוץ (הוצאת ידיעות אחרונות) אבל שמן.

הוא קופץ נבוך מהספה, מגמגם קצת. חשב שאחזור יותר מאוחר, ניצן נתן לו את המפתח ואמר שזה בסדר, שאני לא אכעס.

"ניצן? איך אתה מכיר את ניצן?" אני מתפלא.

הוא מסמיק קצת ומסביר מהר הכל - נשאר ער כל הלילה וקרא את הספר (דילג על הקטעים שלא עניינו אותו אלה שמספרים על הילדות של המחבר ועל אימו ואביו, לא נורא גם אני חטאתי בזה) ובבוקר קם חיוור ומותש, סיפר לאימא שהוא הולך לקופת חולים, אבל במקום החליט ללכת להסתפר אצל קוקו וז`וז`ו. ליאור סיפר לו על המספרה הזו והוא מיד החליט שגם הוא רוצה. הגיע מוקדם מידי ומצא שם את ניצן מטאטא את החצר, ועד שקוקו הגיע לפתוח את הדלת הם שוחחו והתיידדו.

אחרי התספורת הוא החליט לחזור לקרוא את הספר אצלי, ועוד מעט ניצן יבוא לאסוף אותו והם ילכו לאכול יחד צהרים.

"איך התספורת שלי?" הוא שואל בגנדרנות תמימה, "אתה יודע שגם אתה צריך להסתפר פולי?"

"כן, אני אלך אחרי הצהרים. אתה נראה נחמד מאוד יובל." אני מחייך, המום קצת מההתפתחות המהירה מידי של העניינים.

"מה דעתך על ניצן?" הוא שואל.

"אהה ... אהה.... אני לא מכיר אותו כל כך טוב אהה..." אני מגמגם ומתפתל, ואומר שעד כמה שידוע לי הוא בחור מאוד נחמד, ועד כמה שידוע לי גם הוא הומו. (לפעמים אני מדהים את עצמי בצביעות שלי, מפליא עד כמה אני דומה בסופו של דבר להורי).

יובל מסתכל עלי במבט מאוכזב קצת. "זה ברור שהוא הומו פולי, אל תדבר שטויות. אני מתכוון לשאול אם יש לו חבר ואם הוא בארון?"

אוי! מה עונים על דבר כזה?

"עד כמה שידוע לי אין לו מישהו קבוע." אני עונה מאוד מאוד בזהירות, "ואני חושב שהוא בארון באופן חלקי."

אין ספק שאני מופת של דיפלומטיה וטקט.

"נכון שהוא חמוד?" תובע יובל לדעת בתערובת שובת לב של ביישנות ולהיטות.

פחות מעשר שנים מפרידות ביני לבינו, ובכל זאת הוא גורם לי להרגיש עתיק כמו מתושלח ועמוס חטאים שחורים משחור.

ניצן דופק בדלת ומתפרץ פנימה, מתפוצץ מעליזות ומאנרגיה. על צווארו צעיף משובץ שחור לבן, הוא לבוש מעיל עור גזעי להפליא, ואוחז בידו שתי קסדות שחורות, מעוטרות כתובות צבעוניות.

"תנחש מה?!!" הוא צועק, נלהב. "ז`וז`ו נתן לי את הווספה שלו, ויש לי חופש עד מחר בבוקר." הוא כל כך נרגש ומאושר עד שקשה לו לעמוד בשקט והוא מדלג תחתיו באושר מחייך אלי מאוזן לאוזן.

"יש לך רישיון על הווספה?" אני חוקר בדאגה של ישיש שאין לו חיים משלו.

"כן, בטח. אל תהיה כבד פולי. נו. בוא יובל!"

"רק רגע ניצן." אני אומר כמו איזה סבתא טרחנית, "יובל לא לבוש מספיק חם כדי לרכב על ווספה, בסוף הוא באמת יחלה."

"מה הבעיה?" פושט ניצן את מעיל העור שבין כה וכה לוחץ לו בכתפיים - הוא בטח של קוקו - ומלביש את יובל שנראה נפלא במעיל העור השחור, השחוק מעט.

"הנה!" הוא זוקר את צווארון המעיל סביב צווארו של יובל, ומלביש את הקסדה על ראשו. "עכשיו זה בסדר סבתל`ה?" הוא פונה אלי, מבצע חיקוי מושלם של דני שבאמת קורא לי ככה כשלדעתו אני מגזים בדאגה לשלומו.

אני לא יכול להתאפק מלצחוק, ומאשר שכן, עכשיו זה בסדר, אבל מה עם מעיל חם לניצן?

"אני בסדר." הוא מתנער, קצר רוח לצאת כבר, אבל אני לא מוותר וגורר אותו לחדר השינה, נותן לו מעיל ג`ינס ישן של בוריס שהולם אותו להפליא ומוסיף חבילת קונדומים.

"השתגעת?" הוא לוחש, "רק היום נפגשנו." אבל לוקח אותם, ואז שואל בביישנות מה דעתי על יובל, ומבקש בעיניים מושפלות שלא אספר לו כלום על קוקו וז`וז`ו.

"מה יש לספר?" אני מושך כתפיים באדישות, "מבחינתי הם המעסיקים שלך, זה הכל."

ניצן - הילד המגודל הזה - לוחץ לי חזק חזק את היד, וכשאני שואל אם יש לו די כסף הוא אומר שקוקו נתן לו היום בונוס של מאתיים ₪ וגם ז`וז`ו דחף לו קצת כסף מהצד כשקוקו לא ראה וצוחק.

הוא יוצא חזרה לסלון, מקבל מחמאות מיובל על המעיל והם נפרדים ממני בחיפזון. דקה אחר כך הם כבר על הווספה, מפליגים לדרכם.

אני מתקשר למספרה ושואל אם אני יכול לבוא היום להסתפר.

"בטח תבוא!" אומר קוקו, "אבל אולי יהיה קצת לחץ כי העוזר שלנו בחופש היום."

"אני יודע, לא נורא. אני לא ממהר."

"הילד הזה עם העיניים הכחולות נראה נחמד." מגשש קוקו.

"הוא מאוד נחמד." אני מאשר, "בערך בגיל של ניצן, וגם הוא מתגייס עוד מעט."

"כן." נאנח קוקו, "עכשיו זה הזמן שלהם לבלות ולבזבז כסף, ושלנו לעבוד ולדאוג."

"אתה מגזים קוקו, אנחנו לא כאלו קשישים."

"תדבר בשם עצמך, אני כבר מתקרב לארבעים." הוא מבשר לי, מוסיף עוד משהו לא ברור בצרפתית וסוגר.

4. ואני הרי שונא לגהץ

אז יש לי תספורת חדשה, אבל זה אותו בחור ישן ששוכב פה על המיטה עם אותן הבעיות הותיקות מאז.

שוב הוא לא מוכן לדבר, לא מודה בכלום, מכחיש, מתעלם. אני רוצה לדעת מה קורה והוא מנסה לענות לי בסקס במקום בהסברים.

זה לא עובד, לא עבד אף פעם, ולא יעבוד גם הפעם. הוא כבר אמור להיות מבוגר מספיק כדי להבין את זה.

ולפחות אם הסקס היה טוב, הפעם הוא כל כך לחוץ ועייף מכל ההתלבטויות שגם הפתרון המפוקפק הזה לא ממש מצליח.

אני מניח שיש לו מישהו/מישהי חדש/ה ובגלל זה כל הבעיות. הוא לא רוצה לוותר עלי, אבל מתלהב כל פעם מחדש ולא מצליח להתאפק.

כל פעם אותו סיפור, אני כבר מכיר את הסימנים. מעייף כל כך.

אין לי כוח לפרט, מעדיף ללכת לעשות משהו מועיל - לגהץ או משהו, ואני הרי שונא לגהץ.

בזמן שגיהצתי שאלתי אותו מה התכניות שלו לסוף השבוע ואם אני אהיה לבד גם בשבת, ואז הכל פרץ ממנו בבת אחת - הם זכו במקום ראשון בתרגיל והפרס הוא נסיעה מחלקתית למלון באילת, אנשי קבע מוזמנים לבוא עם בנות זוג גם אם הן לא הנשים החוקיות.

הוא סיפר לי שבארוחה החגיגית שהם עשו במסעדה בתום התרגיל הוא התפאר שהוא עדיין לא החליט את מי להזמין כי יש יותר מידי בנות שוות והיו לו דמעות בעיניים.

"נו, אז אין ברירה. אתה חייב למצוא מישהי ממש שווה שתבוא אתך." הערתי בעוקצנות

"אני לא רוצה!" צעק נרי משך את המגהץ מידי והטיל את עצמי עלי, "לא רוצה אף אחת רק אותך!"

ניסיתי להרגיע אותו בדיבורים, אבל שנינו ידענו שזה רק לצאת ידי חובה, שיש רק דבר אחד שירגיע אותו.

לזכותי אני יכול רק להגיד שאנחנו לא עושים את זה כל הזמן, רוב הסקס שלנו הוא רגיל ונחמד ומהנה מאוד לשנינו, אבל לפעמים הוא צריך את זה אחרת, את הקשיחות הזו, את התענוג שבכאב שנסוג שנייה לפני שהוא נעשה יותר מידי, את ההרגשה שהוא נשלט חסר אונים, חומר ביד היוצר.

אני היחיד שהוא לא מתבייש ממנו בצורך הזה. הגבר היחיד שהוא סומך עליו שידע איך לחדור לגופו ולנשמתו בלי להזיק.

אחר כך הוא בכה ואמר שרק איתי הוא רוצה לבלות סוף שבוע מפנק במלון חמישה כוכבים באילת, שהוא לא רוצה להשאיר אותי לבד בבית אחרי שכל השבוע כמעט לא היינו יחד! שזה לא צודק, ולא הוגן! הצ`ופר של אילת נועד לפצות אותנו על המאמץ של התרגיל הזה, ולא להוסיף לנו עוד לחץ.

"אני נשאר בבית." הוא אמר אחר כך, כששכבנו מזיעים ומתנשפים בגלל הסקס הפרוע.

"עדיף שתיסע אבנר." אמרתי בעדינות, "מכל הבחינות זה עדיף."

הוא שוב בכה והתלונן שהאהבה שלנו נדרסת בין שני עולמות, ואני חיבקתי אותו וניחמתי אותו ואמרתי שהאהבה שלנו תחזיק מעמד גם בזה.

בסוף נרי נרגע והתקשר לספירית, החברה הלסבית שלנו, והזמין אותה לבוא איתו. היא התייעצה עם בת זוגה, גם היא חברה שלנו, והסכימה בתנאי שרוני ישן על הספה.

אז זהו, בסוף השבוע הזה אני נשאר לבד בבית עם אישור מרוני לבלות איך שאני רוצה, עם מי שאני רוצה.

אחרי שהוא יצא החלטתי שהיום אני אהיה יעיל, פעיל, נמרץ ומאורגן. די להיתקע מול המחשב ולקרוא בלוגים. היום אני עושה סידורים, ניקיונות ובישולים, ומספיק הכל עד לפגישה של הקבוצה, כדי שאוכל לנוח כמו שצריך בצהרים.

כמו כל התכניות שלי גם זו נדרסה תחת גלגלי המציאות חסרת הרחמים. הצלחתי לקום ולהתנתק מוקדם יחסית מהמחשב, אבל כשעמדתי בתור לקופה אצל שוקי הקצב וניסיתי לנחש אם הקופאי החדש שעובד אצלו הוא הומו למרות הזיפים, ההבעה הקודרת והלוק הערסי הכללי (היה משהו בכל העגילים, טבעות ותנועות הידיים שלו שעורר בי חשד), צלצל הנייד שלי והמחנכת של דני הייתה על הקו.

הוא התנהג מאוד לא יפה, ואני מתבקש לאתר את אימא שלו שתבוא לאסוף אותו, או לדאוג לסידור אחר.

אתם כבר בטח מבינים שהסידור האחר היה אני. אין לי מושג איפה אליס. הילדה אצל אחותה וג`קי... איפה הוא בעצם? לא יודע.

אספתי את הקניות שלי ודהרתי לבית הספר. דני ישב על המדרגות של הכניסה האחורית מול חדר המורים ובכה.

כשראה אותי הפסיק לבכות והתחיל לכעוס עלי. כעסתי עליו חזרה. אמרתי שאני יודע שהוא לא אוהב את המחנכת שלו, ומתרגז כשמוציאים אותו החוצה בגלל פטפוט, אבל זו לא סיבה לעמוד מול הכיתה ולשיר שהיא זונה.

"היא תמיד מוציאה אותי!" כעס דני, "כולם מדברים ורק אותי היא מעיפה החוצה. אני שונא אותה!"

הסברתי שהוא יפגוש עוד הרבה אנשים שהוא ישנא בחיים, ועם חלקם הוא יאלץ לבלות זמן מה ואין ברירה, הוא חייב להתרגל להסתדר עם כולם, גם אם כאלו שהוא לא ממש מחבב.

אין לי מושג אם הוא מושעה או שהוא יכול לחזור ביום ראשון לבית ספר. פשוט לקחתי אותו והסתלקתי.

הוא היה אומלל מאוד, ואולי הייתי צריך לנסות להיות רך יותר איתו, אבל כעסתי מאוד. מאז שהוא התחיל את חטיבת הביניים יש רק צרות ובעיות איתו. המורה לא מתמודדת איתו לבד אלא מתקשרת אלי כל פעם שהוא מפריע.

אין להם עונשים בבית ספר?

למה ההורים אמורים לכפות משמעת על התלמידים? ומה אם לא הייתי עונה? לא כל הורה יכול לעזוב הכל ולרוץ כל פעם שהילד שלו בא לא רגוע לכיתה.

כמובן שהסיפור הזה דפק לי את כל הלו"ז ואם לא די בכך הרי כשהגעתי סוף סוף לסופר גיליתי שהלחמניות החביבות עלי נגמרו כולן חוץ מאחת שמישהו חצוף צבט לו ממנה חתיכה!

לא בא לי לקחת לחמנייה לא שלמה אז התפשרתי על שתיים קטנות וגם בכך האשמתי את דני שבגללו הגעתי מאוחר לסופר. לפחות הוא עזר לי לקחת את הקניות הביתה

אמרתי לדני שכעונש על התנהגותו הוא לא יוצא הערב. כמובן שהוא כעס ואמר שאני לא אבא שלו ואני לא מחליט עליו, וקיבל את התשובה שאני המבוגר היחיד שאחראי עליו כרגע וזה העונש שהוא מקבל ממני על ההתנהגות שלו, וחוץ מזה הוא לא ישב עכשיו בבית לשחק אלא יעבוד בגינה בניכוש עשבים.

הוא כעס ומחה והתרגז, אבל אני התעקשתי מאוד ואמרתי שבגללו בזבזתי זמן, ועכשיו הוא חייב לפצות אותי על הזמן האבוד. אני ממשיך לנקות בבית והוא בחוץ.

בסוף הוא עשה מה שאמרתי אבל, איזה פה מלוכלך יש לילד הזה!

אוף גוזל! שתוק כבר, או לפחות אל תפגין את הידע שלך בקללות בבית הספר.

נרי התקשר לשאול מה נשמע ולספר שהגיע בשלום למלון – הוא קיבל צ'ופר לנסוע עם כל המחלקה לאילת ובגלל זה היה לו מצב רוח רע והיה די משועשע מהסיפור על דני. גם הוא לא סבל את המורה שלו כשנפגש אתה פעם, ולדעתו היא קצת מופרעת.

אולי הוא צודק, אבל מי לא יצא מופרע אחרי שנים של לימוד חצופים כאלו?

סיפרתי לו על העונשים שהטלתי על הילד והוא חיזק אותי ואמר שבאמת חייבים לשים לילד גבולות, וחוץ מזה עדיף שבמזג אוויר כזה הוא לא יתרוצץ בחוץ.

התפלאתי איך זה שהוא מדבר חופשי כל כך, ואז התברר שהוא בחדר עם דדי. איך הבחור הזה מצליח תמיד להסתדר? הוא בכלל לא היה בטייסת הזוכה, אבל נשארו עוד מקומות פנויים, והוא הצליח לשכנע את המפקדים שלו שהוא עבד נורא קשה לאחרונה ומגיע לו חופש.

וספירית? מצאה לה סידור אחר עם איזה בחורה שבאה עם החבר שלה, אבל לא מוכנה לישון איתו באותו חדר.

לפחות אני אוכל להתקשר חופשי לחדר שלו, גם זה לטובה.

5. איזה לילה

לא תאמינו איזה לילה עבר עלי, ועכשיו כל כך יפה בחוץ, ואני כנראה אצטרך להיות תקוע בבית. אני רק מקווה שאצליח להיגרר מחר לעבודה.

בחיים לא קרה לי דבר כזה – כנראה שזה הגיל שנותן בי את אותותיו.

הכל התחיל בגלל דני שהחליט שהלילה הוא נשאר לישון איתי. זה היה בסדר גמור מבחינתי כי אימא שלו לא חזרה מאיפה שהיא לא נמצאת, וג`קי כל הזמן יוצא ונכנס ובכלל לא שם לב אליו, ומאחר ואסרתי עליו לצאת עם חברים עדיף שיהיה אצלי ולא יישאר לבדו בבית הגדול והקר שלהם.

אני כל הזמן טוען שהילד עייף ולא ישן מספיק. בין החברים, הלימודים, האימונים בשחייה, המחשב והטלוויזיה הוא לא מספיק לדחוס די שעות שינה, ואתמול הוא נרדם עוד לפני שנגמרו החדשות. הסתכלנו יחד על הכתבה המפחידה הזו על הנזקים ההורמונלים שעלולים להיגרם לתינוקות מבקבוקי פלסטיק, והוא ניסה להיזכר עד איזה גיל אליס היניקה אותו - לא היניקה אותו בכלל, שאלתי אותה פעם – ופתאום, באמצע משפט, הוא פשוט נרדם. מזל שהוא הספיק לצחצח שיניים וללבוש פיז`מה.

כמו איזה דביל התעקשתי לסחוב אותו על הידיים לחדר השני, כדי שישן שם למרות שהחדר ההוא היה ממש קר, ועוד הוספתי לו עוד שמיכה ליתר ביטחון וחזרתי למיטה שלי.

גם אני נרדמתי די מהר, והתעוררתי מצלצול טלפון בשעה אחת לפנות בוקר - זה היה נרי מאילת. בהתחלה בקושי הבנתי מה הוא אומר וחשבתי שהוא שיכור או מסטול, אבל לא.

גם הוא הלך לישון די מוקדם, וחלם חלום מפחיד שאני מת, ומיד היה חייב להתקשר לוודא שאני בסדר.

לא ידעתי אם לכעוס או לצחוק.

נשבעתי לו שאני בסדר גמור, שלקחתי את כל התרופות, שהיום דווקא לא הייתה לי בחילה כמעט, ואני ממש בסדר, וזה רק חלום, ואני אוהב אותו, וביום שני בלילה כבר נישן יחד, ואני מתגעגע אליו בדיוק כמו שהוא אלי.

כל כך רציתי לחבק ולהרגיע אותו... זה ממש כאב.

בסוף הוא נרגע ואמר שהוא הולך להתקלח כי הוא הזיע מאוד, והבטיח לחזור למיטה כמו ילד טוב. רק סגרתי את הטלפון והילד צץ לידי, חצי ישן, ופשוט נכנס למיטה שלי, חיבק את הכרית של נרי והמשיך לישון.

ניסיתי לטלטל אותו ולשלוח אותו חזרה למיטה שלו, אבל לא היה עם מי לדבר. עזבתי אותו, והלכתי לישון.

הבוקר קמתי ודני כבר היה בסלון, שותה קקאו ורואה סרטים מצוירים. ניסיתי לקום ו... כואב!

כל צד ימין שלי תפוס וכואב בצורה איומה. בקושי הצלחתי להגיע לשירותים.

רק לקום מהכסא זו משימה מכאיבה בצורה איומה. מיצי שהוזעק עם משחת בן גאי מסריחה בצורה מגעילה (במקום להרגיז את הדתיים עם הפרסומת שלכם הייתם צריכים לשפר את הריח של הדבר הזה), עשה לי עיסוי חירום, ולא הפסיק לצחקק בהנאה כשדחף לי ידיים. המקום הכי כואב זה בחיבור שבין התחת לירך, וראו עליו שהוא ממש התענג על מלאכתו.  מיצי אמר שזה בטח בגלל שהרמתי את הילד - אמנם ילד רזה בן שלוש עשרה אבל בכל זאת – ואם נוסיף לזה שהיה לי שבוע לחוץ ומתוח נפשית... ככה הגוף מגיב ואין מה לעשות, רק לשכב בשקט ולהמתין שזה יעבור.

"אני אבוא לעשות לך מסג` גם בצהרים." גיחך בעליזות חשודה והלך להכין לי קפה.

צעקתי לו שאני יכול למרוח את עצמי לבד, אבל הוא מתעקש. לפחות אם לא היה צוחק כל כך תוך כדי.

הלוואי ונרי יבוא כבר.

החלום

אתמול בערב הוא מתקשר פתאום ומודיע לי להעיף את כל המסג`יסטים המתנדבים כי עוד כמה דקות הוא בבית.

החליט שהיה לו די מאילת, תפס טרמפ בססנה וחזר הביתה. ככה זה בחיל אוויר. הם עולים על מטוסים כמו שאנחנו עולים למונית.

לפי התכנון הוא היה אמור להישאר שם עד יום ראשון בבוקר, לנחות חזרה ברמת דוד ולחזור הביתה בערב, אבל הוא עשה קומבינה, סיפר שיש לו בעיות בבית (שזה בעצם נכון) ובתמורה למוצאי שבת ויום ראשון בבית הוא יעשה תורנות בבסיס החל מיום ראשון בערב.

"אז מה הטעם?" התפלאתי, "לא עדיף לישון עוד לילה במלון חמישה כוכבים במקום להישאר לילה בבסיס ולישון על המיטה המעפנית שנותנים לתורנים בטייסת שלכם."

הוא לא עונה, לא במילים, אבל מושך מעלינו את השמיכה, מכסה אותנו עד למעלה מהראש ואומר שהוא לא היה יכול לחכות כל כך הרבה זמן, הוא חייב להרגיש אותי עכשיו ומיד.

אני נשכב עליו, מועך אותו תחתי ומנסה לרבע את העיגול - להיות גם קשוח וגם עדין, גם מפנק וגם מכאיב.

הוא מתפתל, נצמד אלי בכוח, צובט, נושך, אפילו מרביץ קצת, ובסוף גם מיילל טיפה.

"נו, מה? מה עובר עליך?" אני מתפלא מהבכיינות שלו, מנסה לרסן אותו ונאנח, הגב עדיין כואב ואני די מוגבל בתנועות שלי.

"הכל בגלל החלום הזה, תפסתי פחד נוראי פולי, לא יכולתי להיות שם יותר, הייתי חייב אותך."

"מה חלמת?"

"לא חשוב, זה טיפשי. לא רוצה לספר."

כשהוא אומר שהוא לא רוצה סימן שהוא כן רוצה, אבל רק אם אני אוציא את זה ממנו בכוח – ככה זה אצלו, אני כבר מכיר את הראש שלו.

"אבנר, אני מבקש, כואב לי הגב ולא ישנתי כמו בן אדם כבר יומיים, אין לי כוח למשחקים, תספר לי או שתצטער."

"כן, נראה אותך גבר!" הוא מתגרה בי בסגנון ערס צעצוע, וצוחק כשאני מדגדג אותו, דוחף לו ידיים ומאיים עליו שעוד מעט הוא יתחיל לדבר בסופרנו, ובסוף הוא נכנע ועושה את מה שרצה לעשות כבר מהתחלה ומספר לי את החלום.

"היינו רק אני ואתה בבית חולים. אתה שכבת במיטה, מכוסה בשמיכה, ואני ישבתי על המיטה לידך והחזקתי לך את היד. הכל היה לבן – הסדינים, השמיכה, הקירות, הוילונות - לבן לגמרי, וגם הפנים שלך היו לבנים מאוד, ולאט לאט כולך נעשית ..." הוא מהסס, מחפש מילים, דבר נדיר אצל קשקשן כמותו.

"לאט לאט התחלת להתפוגג לי מול העיניים פולי, נעשית מחוק כזה. התמזגת עם המיטה עד שנספגת בתוך הסדין. נהיה ממך מין ציור דהוי כזה. הסתכלתי עליך משותק, מתי מפחד ולא יכולתי להגיד כלום, אבל אתה דווקא היית רגוע לגמרי, המשכת לחייך ובסוף זה מה שנשאר ממך - מיטה לבנה ריקה עם סדין מחייך, ואז שמתי לב שאני עדיין מחזיק את היד שלך ביד שלי. זה כל כך הפחיד אותי עד שהתעוררתי ולא יכולתי לישון יותר."

"ואז התקשרת אלי? חבל שלא סיפרת לי מיד מה חלמת?"

"לא יכולתי, לא רציתי שגם אתה תפחד. זה היה נורא מפחיד שרגא, הדבר הכי מפחיד שחלמתי בחיים. נכון שזה רק חלום וזה לא יקרה באמת?"

הלוואי ויכולתי להגיד לו שהוא צודק ושזה רק חלום טיפשי, אבל לא יכולתי. הוא חלם גם את הפחדים שלי ולא היו לי מילות נחמה בשבילו.

עד היום הוא תמיד התנהג כאילו הנשאות שלי זה סתם משהו חסר חשיבות, מעין תאונה לא רצינית שתתוקן בקלות רבה בעוד שנה שנתיים. שלוש שנים גג.

מצד שני הוא מקפיד בהיסטריה על משטר התרופות שלי, שומר בקלסר מיוחד את כל תוצאות הבדיקות שאני עושה, יודע לדקלם בעל פה את שמות כל התרופות ותופעות הלוואי שלהן, עוקב בקפדנות אחרי המשקל שלי, מנדנד לי כל הזמן לאכול בצורה מסודרת, ונכנס ללחץ כל פעם שאני לא גומר הכל מהצלחת.

אני צוחק עליו שמבחוץ הוא נראה בחור יפה וסקסי בטירוף, אבל מתנהג כמו סבתא פולנייה ממוצעת.

כמובן שהוא צודק בהשגחה שלו עלי, עד שפגשתי אותו די זלזלתי והזנחתי, ועכשיו אני חולה לדוגמא, ובאמת אני במצב טוב, אם כי עדיין סובל מבחילות פה ושם ולא היה מזיק לי להעלות קצת במשקל.

"אני שמח שסיפרת לי, גם אני פוחד לפעמים." זה כל מה שאני מסוגל להגיד לו.

אנחנו מתחבקים חזק, שמחים נורא להיות יחד, ובסוף נרדמים רגועים קצת יותר, וקמים לקול צלצול הטלפון – אליס שחזרה במוצאי שבת הביתה על הקו.

דני השתעל כל הלילה והוא מנוזל מאוד, ואם אני בין כה וכה לא הולך היום לעבודה... אני אומר שאין בעיה וממהר לקבוע לילד תור לרופאת ילדים.

דני לא מרוצה מהסידור הזה. הוא תכנן להיות היום בבית ספר, יש לו שיעור ספורט והיום מקבלים את הבוחן בחשבון, לא מתאים לו ללכת לרופאה. 

אני מתעקש שצריך להיבדק אם כי בינינו הוא נראה די בסדר. יש לו תאבון בריא, מחסל טוסטים בקצב וגומר לבד קופסת קוטג` שלמה, מדבר בלי הפסקה ומתווכח איתי במרץ שהוא כן ילך לאימון אחרי הצהרים.

למזלי הרופאה שלנו שהיא ממש מותק תומכת בדעתי שלא מומלץ במצבו להירטב במים של הבריכה גם אם היא מחוממת, אבל אם הוא יהיה רק בחדר כושר זה בסדר, והוא יכול ללכת לבית ספר, אבל הוא צריך אינהלציה בוקר וערב כמו בשנה שעברה.

"איזה כייף לך שהדוד שלך לוקח אותך עכשיו באוטו לבית ספר." היא מחייכת אל דני שמחייך חזרה ומתנהג כאילו אני באמת דוד שלו.

יותר ויותר אנשים משוכנעים שאני קרוב משפחה של אליס ולכן אני עוזר לה לטפל בילד, מה שמוכיח את נכונות הטענה - אם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יתקבל כאמת.

טוב, הילד עכשיו בבית ספר, ואני מול המחשב. בחוץ זוהר יום כחול ושטוף שמש, יש רוח אבל אני מציץ מהחלון חם לי ונעים לי ולשם שינוי אין לי בחילה.

ממש נהניתי מארוחת הבוקר שלי ויש לי ספר מעניין לקרוא, כואב לי כבר הרבה פחות, ולמרות הכל החיים נראים לי יפים ושווים ועד שאני אתפוגג לי כמו חתול צ`יישיר, או איך שלא כותבים את זה, אני מתכוון למצות כל רגע וליהנות עד הסוף. 

6. לפעמים גם אני צודק

ישנתי לבד וזה תמיד פחות טוב, ואחר כך קמתי מאוחר מידי ורצתי לעבודה – כן, הגב כבר כמעט בסדר -  ושם גיליתי שחברת A.V.R המייצרת מכשירי שמיעה שלחה לנו 400 חלקים לסימון, וצריך למרוח כל חלק בשמן לפני הצריבה בלייזר.

לא נעים, נסבל בתנאים סבירים של רדיו ושקט, אבל למרבה הצער דווקא היום הגיע אחד – קטן, חרוץ, לא מגולח, אבל חייכן - לעבוד בטכנופור שלנו.

היו לו כמה אלפי תוויות מתכת, ולסמן אותן היה עסק רעשני בצורה בלתי נסבלת. שמונה שעות של רעש שנשמע כמו מכונת התפירה של השטן שאיזה שד חמד לו לצון והרכיב עליה מגבר מהגיהינום.

על כל שונאי! כן, יש לנו אוזניות, אבל הן מועכות לי את הראש באכזריות ופשוט אי אפשר לסבול אותן זמן רב כל כך.

הייתי כל כך המום ומדוכדך מהרעש עד שאפילו לא הערתי כלום להודי ולטורקי שעמדו בחוץ ועישנו כמו קטרים. הם גמלו לי בכך שגירשו את הפולש הרעשני בזמן האוכל והעניקו לי חצי שעה של שקט.

אפילו להתלונן לא יכולתי כי הבן אדם משלם כסף על השימוש במכשיר, אם הייתי צריך לעשות את העבודה במקומו הייתי סובל עוד יותר.

מאחר שלא יכולתי לשמוע רדיו נאלצתי להסתפק במחשבות שלי והיום הן היו קודרות מאוד.

מה הטעם, שאלתי את עצמי, בשביל מה להתאמץ לסחוב הלאה? לפעמים זה כזה מאמץ רק לקום בבוקר, לחייך, להכין קפה, להגיע בזמן לעבודה, להתנהג כמו שצריך עם לקוחות וקולגות, לענות לטלפונים, להרים קופסאות, ללחוץ על כפתורים .... המון מטלות קטנות וחסרות משמעות שצריך לעשות עוד ועוד, יום אחר יום עד שיוצאים לפנסיה, ואז יושבים בבית ומחכים למוות.

כשיש לך משפחה, ילדים, יש לך סיבה להמשיך הלאה, להחזיק מעמד יש למה לחכות, יש משמעות לחיים, אבל אחד כמוני, בשביל מה בכלל אני סוחב את עצמי עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה, עוד סיפור, עוד זיון?

אני שואל את עצמי את השאלות הללו בימים מעייפים כמו היום ונעשה מדוכא נורא ואז אני חייב להזכיר לעצמי בכוח את נרי שירגיש נבגד אם אני אסתלק, ואם זה לא עוזר אני מזכיר לעצמי שהבטחתי לדני להישאר בסביבה עד שהוא יתחתן, ושעדיין לא כתבתי את הסיפור שאני באמת רוצה לכתוב, ואומר לעצמי להפסיק להיות דראמה קווין ושיחסית לאנשים אחרים אני צריך להגיד תודה, כי יש כאלה שסובלים תופעות לוואי איומות באמת, תופעות  כל כך לא נעימות שיש נשאים שמעדיפים להסתכן ופשוט להפסיק לקחת את הקוקטיל.

מצד שני אם היו בסל הבריאות תרופות יותר טובות שאפשר להשיג בחו"ל - תרופות מדור שלישי - אז הייתי יכול לקחת פחות כדורים ולא ללכת ימים שלמים אפוף בענן של בחילה שמתישה אותי וגורמת לי להיות מדוכא ועייף וחסר חיים.

יש אנשים שפשוט נעשו חולים מקצועיים - לא עובדים, חיים מביטוח לאומי, לא מתעסקים בשום דבר אחר, רק במחלה שלהם.

לא מתאים לי לחיות ככה, אחת המטרות של קבוצת התמיכה שלנו היא ללמד אנשים לחיות בכבוד עם הנשאות ועם הפחד והחששות. לא להתייאש, לא לוותר ולא להפסיק לחיות כבני אדם.

נשמע נהדר, נכון? וזה באמת ככה – מטרה טובה וראויה, אבל לפעמים זה כל כך קשה... לא נוח לקחת המון כדורים ולדאוג כל הזמן לרוץ לקנות אותם - בטח ביליתי שנה מחיי בעמידה בתור רק בבתי מרקחת - לא נוח לזכור כל הזמן מה לקחת ומתי, וחס וחלילה לא לפספס, והכי קשה זה לחטוף בחילות ושלשולים, לדאוג מכל עיטוש, ולעשות כל הזמן בדיקות דם – לפי מצב היד שלי אפשר לחשוב שאני מזריק סמים.

הכי קשה לי זה הבחילות. מן גל עכור כזה שמגיע משום מקום וגורם לך לקוץ בחייך. כשאני חוטף את זה אני חייב לברוח ולנשום אוויר צח מפחד שאקיא פתאום. הכי מביך כשזה קורה לי במסעדה, או כשמזמינים אותי לאכול וריח האוכל גורם לי פתאום לרצות להקיא.

אני שונא להקיא ומתאפק בכל הכוח להתגבר ולהחזיק את האוכל בפנים, ונורא מעצבן אותי לשמוע את המעוצבים מתלוננים על הדיאטה שלא הולכת, ומספרים איך הם מקיאים בכוונה כדי לא להשמין - איחס!

מרגיז אותי שפתאום אני צריך לשים לב כמה אני שוקל ולדאוג לנצל ימים טובים ולאכול הרבה כדי להרוויח את הכמה ק"ג שהפסדתי בקיץ ועדיין לא הצלחתי להעלות בחזרה, ומה שהכי מרגיז אותי זה שנרי מחליק בטבעיות כזו לתפקיד אחות מטפלת ומשגיח על הבריאות שלי, ומקפיד הרבה יותר ממני.

אמרתי לו שהוא נדלק עלי בגלל שככה יש לו במי לטפל, והוא רגיל לזה מהבית בגלל המחלות של אימא שלו שהיא ספק חולה רצינית, ספק היפוכונדרית.

אולי עדיף שהייתי שומר את המחשבה הזו לעצמי. הוא נעלב ואמר שאני אידיוט, שאין לי מושג על מה אני מדבר ושאני בכלל לא מתנהג כמו אימא שלו.

אולי זה נכון ואולי לא. לא יודע. קראתי בספר שכל אחד מחפש באהבה שלו את מה שהוא מכיר מהבית - ככה בחורות שגדלו עם אבא אלכוהוליסט מתחתנות עם שתיין, ונשים שחטפו מכות כילדות ממשיכות את המסורת ומתחתנות עם גבר אלים.

חזרתי הביתה מרוט עצבים ומותש, ומצאתי את יובל יושב במטבח שלי, אוכל את הקורנפלקס של דני – משהו צבעוני ומתוק עד בחילה – טבול בחלב שלי. למה לא עצרתי לקנות חלב? עכשיו לא יהיה לי די חלב לקפה בבוקר.

יובל נראה כמו שאני הרגשתי, ומיד פתח ושיקר לי שלא אכפת לו מה ניצן עשה עם עצמו לפני שהם נפגשו, "אבל למה הוא שיקר לי?" שאל אותי בהבעה טראגית, ואני ידעתי מיד שאחד המעוצבים שלנו לא הצליח לסתום את פיו והיה חייב לדווח לילד על מעללי ניצן במספרה.

מה לעשות, אוחצ`ות אוהבות לרכל, בעיקר על סקס, והנושא של ניצן ותעלוליו עם הספרים שלנו הוא באמת עסיסי ולוהט מכדי לא לדון בו, אבל בכל זאת, קצת טקט, קצת התחשבות, הבחור הולך להגן על המולדת בעוד חודשיים, למה לעשות לו את זה?

"אני אשם." עמסתי את הנטל על שכמי – בין כה וכה אני נושא על גבי שק חטאים גדוש, שיהיה עוד אחד. "אני הכרתי לו את קוקו וז`וז`ו, ואני אמרתי לו שעדיף שלא יספר לך כלום."

יובל הביט בי בפה פעור וארשת פניו הזכירה לי ילד סובייטי הצופה באנדרטת לנין שחלשה בגאון על עירו שבעים שנה ופתאום נגדעה והושלכה לערמת האשפה.

"הוא שיקר לי." חזר להתמקד בעיקר, "אני שונא שמשקרים לי."

"זה היה רק בגלל שהוא אוהב אותך כל כך, הוא נורא התבייש ופחד שלא תעריך אותו יותר. אם לא היה אכפת לו ממך הוא לא היה משקר לך."

"אם אוהבים מישהו לא משקרים לו. אני בטוח שנרי לא משקר לך." התמרמר יובל.

לא יודע איך התאפקתי ולא פרצתי בצחוק – כנראה שבזכותה של סבתא ז"ל ששומרת עלי מלמעלה.

"יובל, כולם משקרים, וכמה שאכפת לנו יותר ממישהו אנחנו משקרים לו יותר. במיוחד נרי שהוא שקרן בחסד עליון, מהרגע הראשון שנפגשנו הוא שיקר לי." התחלתי להרוס את תמימותו של יובל.

"אני לא אוהב שמשקרים לי." חזר יובל בעקשנות על עצמו.

כמה חבל שיובל, כמו רוב הצעירים, לוקה באובססיה קלה כשזה נוגע לאמת הצרופה, חבל שהצעירים לא מבינים כמה היא מזיקה – אולי זה יקרה בעוד כמה שנים, אחרי שהוא יתבגר קצת.

"אז לך אליו ותגיד לו את זה, תדברו. אל תשבו חמוצים ותשתקו, זה הכי גרוע. לשתוק ולא להוציא מה שכואב זה יותר גרוע מלשקר." הרעפתי עליו מניסיוני.

"הוא שוב אצלם." התקדרו פניו היפות של יובל, "ז`וז`ו נסע עם אימא שלו לבדיקות וקוקו ביקש שהוא יבוא לעזור לו. הוא עזב אותי והלך."

"אז לך לשם." הפצרתי בו, "קוקו נחמד והאמת שלא תזיק לך תספורת, או לפחות חפיפה."

"ואם אני אמצא אותם במיטה?"

"אין מצב, תאמין לי שלא. בטח ניצן יושב ובוכה לקוקו כמו שאתה בוכה לי. נו, לך תראה שאני צודק."

חצי שעה אחרי שהוא הלך קוקו התקשר וסיפר לי שאני צודק. צחקנו קצת על הילדים ואחר כך הבנו שאנחנו בעצם מקנאים בהם, הפסקנו לצחוק ונאנחנו יחד.

7. מתנת פרידה

זה היה שיעור הפילאטיס האיום ביותר בתולדותיי, מעולם לא היה לי שיעור כל כך רע. הוא התחיל עם מוזיקה מגעילה להפליא שברבי, מורתנו היקרה, השמיעה לנו - משהו ניו איג`יי נוגה שכלל רעש של גלים מתנפצים אל החוף. מפעם לפעם הרעש המשעמם הזה נקרע בקול צריחת שחפים דיכאוניים, או רעבים במיוחד.

על רקע הזוועה הפוליטקלי קורקט המשמימה להפליא הזו ברבי הודיעה לנו בצער רב שהיא עוזבת אותנו.

ביום ראשון יהיה השיעור האחרון וזהו!

שונא דברים כאלו. שונא שעוזבים אותי, והיא עושה לי את זה כבר בפעם השניה!

טוב, שתקתי והמשכתי לקפץ על הכדור הירוק הגדול - זה מה שעושים לפעמים בפילאטיס כחימום - ואחר כך התחלנו להתעמל ברצינות, ופתאום נתקפתי סחרחורת איומה, סחרחורת באמת נוראית, לא סתם. החדר הסתובב סביבי בצורה זוועתית וסירב להפסיק גם כששכבתי על הגב ועצמתי בכוח את העיניים.

זה היה נורא!

אמרתי לבנות שאני מרגיש לא טוב וכשלתי החוצה תוך ביצוע חיקוי מזהיר של שיכור - מתנודד מצד לצד ונאחז בקירות – אין לי מושג מה הן חשבו עלי והרגשתי כל כך רע שגם לא היה לי אכפת.

ישבתי בחוץ ושתיתי מים מהתמי-בר4 עד שהרגשתי יותר טוב, הקשבתי לבן של בעל הבית מקריא את התעודה שקיבל - לא רעה בכלל חוץ מקשיים במת`.

בעלי הבית של המכון הבטיחו לי שהם יעשו מאמץ למצוא מורה חדשה, אבל זה בטח לא יהיה אותו דבר, ואחר כך נגררתי הביתה.

אין לי מושג למה הרגשתי ככה ומתי זה יקרה שוב, ואני יודע שאני צריך ללכת להיבדק, אבל כמו שאני מכיר את עצמי אני בטח לא אעשה את זה.

חזרתי מוקדם מהרגיל ונרי התפלא מאוד, אבל אחרי שסיפרתי לו בהתמרמרות על נטישתה של ברבי הוא הפסיק לשאול למה חזרתי לפני שמונה, גייס מקרבו את כל מצבורי האמפטיה והעדינות שלו וגילה לי שגם מיצי (שמזה זמן מה מחפש דירה קרובה יותר למקום עבודתו במת"ם) מצא סוף סוף את הדירה המבוקשת והודיע היום שהוא עוזב בסוף החודש.

"לא נורא, הוא בטח יבוא כל הזמן לבקר." התנחמתי.

"חכה, זה עוד לא הכל." אמר נרי וכרך זרוע מנחמת על כתפי, "אתה עוד לא יודע מה הוא ביקש כמתנת פרידה."

מצטער, אבל תאלצו להמתין לפוסט הבא כדי לגלות מה מיצי רוצה שניתן לו כמתנת פרידה. אני לא מרגיש חזק מספיק כדי לספר לכם את זה כעת 

הבוקר קמתי חולה כמו כלב. לא יכולתי לעשות כלום. אפילו את המחשב לא יכולתי להדליק.

הקאתי את הקפה ואת שני הביסים מהעוגה שהוא ניסה לדחוס בי והתמוטטתי, הרוס לגמרי, מבין פתאום שגם אם ארצה לא אוכל לעשות כלום. הייתי חסר ישע יותר מתינוק. אפילו לבכות לא יכולתי, נעשיתי סמרטוט חסר כוח רצון.

עד הצהרים ישנתי והתעוררתי חליפות. בעשר בערך הצלחתי להיגרר למחשב ואפילו כתבתי משהו הזוי כתשובה למכתב של ח. ושוב התמוטטתי, מרגיש כאילו עצמותיי נמסו בתוך גופי.

לא הייתי רעב ולא צמא ולא חשבתי על כלום. אפילו לא הרגשתי רע כי שוב לא באתי לעבודה, או כי נרי לקח יום חופש שהוא לא יכול להרשות לעצמו כדי להישאר איתי – הייתי כלום.

 ואז התעוררתי בצהרים, הרחתי את האוכל שהוא בישל במטבח, והבנתי שאני רעב.

איזה פלא! איזה אושר!

לקום בלי שהעולם יחוג סביבי.

ללכת ישר לשירותים ולא להיתמך בקירות.

להיות חזק מספיק לצחצח שיניים.

להתקלח במים חמים! (איך הוא זכר להדליק בויילר? נפלא!)

איזה יופי, זרם חם ויציב של מים על העורף, סבון מקציף על הגוף, נשימה עמוקה אחת, ועוד אחת ליתר ביטחון, ושום בחילה!

מי צריך את כל האמנות, המוזיקה, הציורים, הסרטים, הספרים, הפילוסופיה והפלפולים העמוקים על משמעות החיים כשאתה יכול פשוט לשבת ליד השולחן, לאכול מרק חם וטעים ולבקש תוספת כי מאתמול לא אכלת כלום ואתה ממש ממש רעב.

איך זה שאף אחד לא מבין איזה נס זה פשוט לחיות? 

"למה אתה בוכה?" הוא שאל בתימהון, יוצק עוד מרק לצלחת שלי.

"אני לא בוכה טיפש, שוב שמת יותר מידי חריף באוכל."

"מה פתאום? מאז שהכרתי אותך אני מבשל כמו אשכנזי מכובס." הוא צוחק.

כמה הוא חמוד - שיניים לבנות מבריקות על רקע עור שחום גם בחורף, עיניים שחורות ענקיות וארוכות ריסים פוגשות בעיני במבט גלוי וישיר, תלתלים שחורים, דחוסים ורכים תחת אצבעותיי, גופו דק וקליל, תנועותיו חינניות כל כך, חסרות כל מאמץ.

בחוץ גשמי זעף ובבית חם ונעים. המזגן נוהם, אדים עולים מהכביסה הפרושה לייבוש על המתלה האדום, אדים ריחניים מתמרים מהסיר על הכיריים ומהצלחת שלי מערפלים את משקפי.

הדמעות מציפות את עיני, מתגלגלות על לחיי בלי שליטה.

הוא כורך יד חמימה על שכמי. "נו, מה קרה עכשיו?"

"חשבתי שאני הולך למות, לא הצלחתי לקום מהמיטה. פחדתי כל כך."

"זה רק וירוס, כולם חולים עכשיו. סיפרו לי בקופת חולים שלכולם יש הקאות ושלשולים וסחרחורת. רוצה פראמין?"