1. להגיע ליותר בחיים

היום, בדיוק כשחזרתי מהקבוצת תמיכה התחיל לרדת גשם. רצתי לאוטו, מריח את האבק הרטוב שנשטף מהמדרכה ונזכרתי איך העולם הריח ככה ביום שבוריס וארקאדי נסעו לבוסטון ועזבו אותי לבד, שבור ומרוסק.

גשם ראשון תמיד מזכיר לי אותו, את ארקאדי היפה שלי, ואז אני נזכר שהוא נעלם אי שם באירופה האהובה שלו, ושואל את עצמי אם הוא בכלל היה המלאך היפה שלי או שרק דמיינתי הכל.

לפני שפגשתי אותו לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה בן אדם אחר. הוא העיר אותי, הקים אותי לחיים, ואפילו לא הבין מה הוא עושה לי, הוא סתם שיחק לו אבל במשך כמה שבועות הוא היה כל העולם שלי, ועכשיו הוא בצרות ואני לא יכול לעזור לו, אני אפילו לא יודע איפה הוא.

כשרק נפגשנו, בקיץ ההוא לפני שנתיים, הוא נראה לי כל כך תמים וטהור. ראיתי בו מלאך מושלם ורק אחר כך, במבט לאחור, התחלתי להבין מה שהייתי צריך לקלוט כבר אז.

המלאך המסכן שלי, הוא אף פעם לא סיפר לי כלום על עצמו, הכל למדתי מאחרים, ולאט לאט הרכבתי את התמונה האמיתית  - ילד יפה מידי, אבא חורג פדופיל שיכור ורע, אימא ילדותית ומבולבלת, מתעקשת לא לראות את האמת.

עד שהוא הגיע אלי הוא כבר היה שבור לגמרי. אני ובוריס היינו רק תחנות קטנות ולא חשובות במסע שלו להרס עצמי.

בדרך הביתה התקשרתי לבוריס ושאלתי אם הוא שמע משהו חדש.

"לא, כלום. ביטון התקשר לפני כמה ימים, חושב שהוא בצרפת, מישהו אמר שהוא ראה אותו באיזה מועדון בפריס, אבל הוא לא בטוח, הוא היה שיכור קצת והיה חושך. אתה יודע איך זה." קולו עמום, מבולבל. כאילו הערתי אותו משינה למרות שכבר כמעט צהרים.

"עשית קניות? מחר שבת, איך אתה מרגיש? יש משהו חדש מוולאדי? אני יכול לבוא להביא לך משהו?"

"כן. תביא משהו לשתות."

אני עוצר לעשות קניות ונכנס אליו. ברגע שאני עובר את הסף משקולת של דאגה מתחילה להכביד לי בפנים. הוא שוכב על הספה, לא מגולח, פרוע, בגדים מקומטים ומסריחים.

הבית על הפנים - הכיור מתפוצץ מכלים מטונפים, הרצפה דביקה, המקרר מטונף וריק. הכל מוזנח.

"בוריס!"

"שתוק ילד, תעזוב אותי."

"לא היית היום בעבודה? בסוף יפטרו אותך מהעבודה."

"זה לא עסקך."

"לך להתרחץ, אתה מסריח."

"עזוב אותי נודניק."

"לא רוצה." אני מושך אותו מהספה לכיוון המקלחת, מפציר בו להתפשט. הוא מקלל אותי, אבל נכנע, מתפשט ומניח לי להכניס את הבגדים המלוכלכים למכונת הכביסה.

"שלא תתחיל לנקות לי פה כמו איזה נקבה." הוא רוטן ונכנס להתקלח.

כשהוא יוצא, מקורצף ומגולח, מגבת סביב מותניו, אני כבר בסוף שטיפת מגדל הכלים המלוכלכים. הוא מתרגז. אני נעלב. אנחנו רבים כמו זוג נשוי, ובסוף הוא מבין שאני לא אסתלק עד שהבית יהיה נקי והוא יאכל משהו, והולך למלא דלי במים.

יחד אנחנו שוטפים את הרצפה, מנגבים אבק פה ושם. אני תולה כביסה למרות הגשם - יש גגון. הוא מתרגז שלא קניתי וודקה. אני אומר לו שישתה חלב או תה אם הוא צמא, והוא שוב מקלל ברוסית. אני מזכיר לו את הסוכר ולחץ הדם שלו, הוא מתרגז שאני מציק. אפשר לחשוב שאנחנו חיים יחד כבר מאה שנים.

דני מחכה לי בבית שנכין יחד פיצה משופצרת, אבל אני לא יכול ללכת. אני רוצה לדבר על ארקאדי ורק עם בוריס אני יכול. הסיפור של ארקאדי הוא כמו שרשרת חלודה שמחברת אותנו זה לזה. רק אנחנו רואים אותה - עבה, חורקת, מפחידה, מעוררת זיכרונות רעים על דברים איומים שקרו, קצת באשמתי, קצת באשמתו, הרבה באשמת השיטה שבה מתנהל העולם הזה.

"מה בדיוק ביטון אמר?" אני שואל בזמן שאני מכין לנו חביתה עם גבנ"צ לשים בפיתה.

בוריס נאבק בקופסת טונה ועונה בלי להביט בי.

שנינו מתנהגים כאילו אנחנו סתם מנהלים שיחת חולין, פטפוט חסר חשיבות, אבל מתחת לפני השטח, כמו שלד חבוי בארון, מתחבאים רגשות האשם שלנו, הצער, הכאב, הקשר הזה שיש ביני לבינו בגלל כל מה שהיה אז.

"הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא הגיע לארץ." אומר בוריס כשאנחנו יושבים לאכול, "אין טעם להרגיש אשם, הוא בן אדם מבוגר עכשיו והוא צריך לפתור לבד את הבעיות שלו. ואולי הכל בסדר אצלו ואנחנו סתם דואגים?" הוא מוסיף כדי לנחם אותי, אבל שנינו יודעים ששום דבר לא בסדר אצל ארקאדי.

שום דבר לא היה בסדר אצלו כבר הרבה שנים. היו רק הפוגות קטנות ואחר כך שוב הידרדרות.

"חבל שנתתי לו לנסוע לאיטליה. אני מרגיש כאילו העברתי אותו לביטון וברחתי."

"שטויות! למה אתה תמיד מדבר שטויות כאלו?!" מתרגז בוריס, "הוא נסע לאיטליה כי ביטון נסע ללמוד והם לא רצו להיפרד. זה לא קשור בכלל אליך, ושלא תעז להאשים את ביטון שהוא לא שמר עליו טוב. הוא עסוק בלימודים שלו, והוא בכלל לא ידע כלום."

"היינו צריכים לספר לו במה הוא מסתבך."

"לא נכון. ארקאדי היה צריך לספר לו, וחוץ מזה, גם אם הוא היה יודע זה לא היה משנה כלום. הוא היה מאוהב בו מעל הראש והם רצו לנסוע ולהיות יחד."

"ועכשיו הוא כבר לא אוהב אותו?"

בוריס משפיל מבט ומתעסק עם הפיתה שלו. "לא כולם הם כמוך שרגא, יש אנשים שיודעים להתקדם בחיים, לא נתקעים לתמיד באותו מקום ועם אותם אנשים."

זה פוגע בי, אני יודע שהוא לא התכוון, אבל זה מכאיב.

"זה שאני לא שוכח את החברים שלי זה לא אומר שאני תקוע בחיים."

"יש חברים שעדיף לשכוח. בחיים לא תגיע לשום דבר אם תמשיך להתעסק עם אנשים כאלו."

"למה אתה מתכוון אנשים כאלו?"

"אנשים כמוני וכמו ארקאדי, וכל הדפוקים האלו מהקבוצת תמיכה שלך." הוא אומר בזעף.

"הם לא דפוקים." אני נעלב בשמם, "הם חברים שלי בוריס."

"אתה צריך לנסוע לתל אביב ולהתחיל לעשות משהו עם הכתיבה שלך, ולא להיתקע פה עם רוסים שיכורים וכל מיני אוחצ`ות פסיכיות." הוא אומר בעוקצנות. "מטפל בממזרים של השכנה הדפוקה שלך במקום לקדם את עצמך."

"לקדם את עצמי לאן!?" אני מתרגז וצועק, אבל מבפנים מרגיש שכולי רועד. הוא נשמע כמו ההורים שלי, לא כמו בוריס.

אני שונא שאומרים לי שאני אף פעם לא אגיע לשום דבר בחיים. שאומרים לי לעשות כבר משהו עם עצמי. אני חי, מפרנס את עצמי, עוזר למי שאני יכול, משתדל להיות מאושר ולא להכביד על אף אחד. לדעתי זה מספיק, אין לי שאיפות להגיע ליותר, אני בכלל לא מבין מה זה היותר הזה שכולם מדברים עליו.

יש לי דמעות בעיניים, עוד רגע אתחיל לבכות.

בוריס לא טורח לענות לי ומתחיל לפנות את השולחן בשתיקה זועפת.

אני פונה לצאת, הוא עוצר אותי בדלת, מנסה להתנצל ולא יודע איך. אומר שהוא כועס בעיקר על עצמו, לא עלי, שאני ילד טוב ושלא אקח ללב את השטויות שלו. מחבק אותי ונותן לי נשיקה על הלחי.

כל הצער והדאגות של השבוע האחרון צפים בי פתאום. אני לא יכול יותר ובוכה על כתפו.

"נו, די. מספיק." הוא מחזיק אותי, נותן לי להתפרק קצת, מבקש שנבוא מחר לאכול אצלו צהרים. הוא יעשה חמין כמו שאני אוהב וביום ראשון ילך לעבודה, והוא מבטיח שלא ישתה.

"לא עצוב לך לבד? אתה מצטער שהתגרשת?" אני שואל, והוא צוחק ולא עונה, רק אומר שחבל שנסע לבוסטון עם ארקאדי, ועדיף שהיה לוקח אותי, וצוחק שוב כשאני אומר שלא הייתי מסכים לנסוע.

אני חוזר הביתה ומוצא את דני ונרי במטבח, מתעסקים עם הפיצות של שבת, צוחקים כמו תמיד מבדיחה שאני אף פעם לא מבין.

אחר כך דני מסתלק לחברים, והגשם יורד בעוז כשאנחנו נשכבים לנו במיטה עם העיתונים של שבת. מחובקים אנחנו מסתכלים על משהו טיפשי בטלוויזיה, עיתוני סוף השבוע מפוזרים סביב המיטה, עוד מעט יהיה חושך. חם לי ונעים לי. בחוץ קר ורטוב וזה עושה לי עוד יותר נעים.

בחוץ כבר חושך מוחלט למרות שבקושי חמש אחרי הצהרים, פחיסטון מופיע מאי שם ומתכרבל בקצה המיטה, ברדיו יש שירים יפים בעברית. נרי מכבה את האור ואומר לי להפסיק לדאוג לכל העולם וללכת לישון.

רגע לפני שאני נרדם אני עוד שואל את עצמי אם גם באיטליה, או צרפת, או בכל מקום אחר שהוא נמצא בו יורד גשם, ואם יש לו מישהו שיחמם אותו ויגיד לו להפסיק לדאוג וללכת לישון. 

2. שבת גשומה

אני מניח שזו אשמתי. 'בפני עיוור אל תשים מכשול.' אמרו חז"ל, וגם – "לא עכברא גנב אלא חורא גנב."

חבל שלא זכרתי את זה כשהשארתי את ההוטמייל פתוח. זה לא שאני לא יודע שנרי סקרן וחשדן ולא מכבד את הפרטיות שלי, אבל אני כל כך אוהב את ההודעה הקטנה והצהבהבה הזו שמתגנבת לי מפינת המסך - צד ימין למטה - ומודיעה לי בצניעות חיננית - יש לך הודעה חדשה.

אני מכור למייל, ויש לי מספר ידידים מסורים שאני פשוט אוהב לכתוב להם, ולקרוא מה שהם כותבים לי.

יש קסם מיוחד בידידות וירטואלית שלא הוכתמה בפגישה פנים אל פנים, פגישה שאצל הומואים עלולה תמיד לגלוש למגע גופני שהורס הכל.

זו לא סתם פרנויה, יש לי הוכחות בשטח.

המריבה התורנית פרצה אחרי שנרי ניצל הזדמנות כשקמתי ביום שישי מהמחשב, הציץ וניפגע.

למרבה המזל מחקתי את רוב המכתבים שקיבלתי והעלמתי את התמונות ששלחו לי. אני לא יודע מה היה קורה אם הוא היה קורא את הוידוי שלי לט' שאחרי ששלח לי תמונה שלו בלי חולצה חלמתי ש... לא חשוב.

נרי היה אז בשבוע השתלמות ודברים כאלו קורים וזה לא משנה. ט' אוהב את החבר שלו, הוא הבין ולא כעס. איזה מזל שמיהרתי למחוק את המכתב שבו הוא סיפר לי איך הוא בדיוק אוהב את החבר שלו - יש דברים שצריכים להישאר פרטיים לגמרי.

גם אחרי הצנזורה החמורה שלי נרי לא מבין למה ט' קורא לי חמוד ושולח לי חיבוק, ולמה ע. מספר לי שהוא אוהב אותי.

הוא מפרש הכל כפשוטו ונפגע למרות שאני חוזר ונשבע שלא נפגשתי עם אף אחד מהגברים הללו, שאפילו בטלפון לא דיברתי אתם, שהכל וירטואלי לגמרי, ושההבטחה שלי לשמור על הידידים הוירטואליים שלי בוירטואליותם עומדת בעינה.

הוא הקשיב בשתיקה פגועה להסברים שלי, ודמעות עלבון עלו בעיניו כשהודיתי שכן, שלחתי תמונות שלי לע. ולט', וגם קיבלתי חזרה תמונות שלהם.

"אבל זה חסר משמעות, זה רק כדי שהבן אדם ידע למי בערך הוא שולח מכתב. כולם יודעים עליך נרי ומבינים שאני ואתה..."

"שאנחנו מה?" הוא מתנפל עלי, "חיים סתם יחד וכל אחד מזיין מהצד?"

"רק אתה!" אני אומר בזעף.

נמאס לי כי אני שוב מרגיש חולה כמו כלב - הבחילה הזו מתגברת בערבים - כי מי הוא שיציק לי לכל הרוחות אחרי שאני מגלה סבלנות כל כך גדולה לשיגעונות ולחרמנות שלו?

המצב לא משתפר כשליאור וחבורתו עוברים אצלנו בדרכם לבילוי המסורתי של שישי בערב.

מכיוון שנרי הודיע להם שאנחנו ביחסים פתוחים הם מנסים את מזלם ומתעלמים מהודעתו שההחלטה המטופשת ההיא בוטלה כלא הייתה.

לדעתי רובם מעוניינים יותר בו מאשר בי, אבל הוא כמובן רואה הכל הפוך, ובעיקר כועס על אורי של חומי, וכאן המקום לספר - הפתעה הפתעה! - שאורי הוא בנו הבכור של חומי, דיירי משכבר הימים!

בנעוריו חומי היה שובב לא קטן והצליח להכניס להריון צעירה אחת שהעדיפה להינשא לגבר אחר, מבוגר ממנו (הוא היה רק חייל אז), ורק אחרי מותו, כשהנער כבר היה בן שש עשרה, נמלכה בדעתה וסיפרה לו שבעצם אביו הוא חומי.

הקשר בין חומי לבנו בכורו היה קטוע ורופף למדי, לטענת חומי בגלל אשתו שחששה מתחרות מצד אימו של אורי, אבל אחרי הגירושים הוא יצא מהארון בפני הצעיר שכבר היה חייל, ולתדהמתו אורי חייך בעצב ואמר שגם הוא.

ואם זו לא טלנובלה, אני לא יודע מה כן.

חומי אמנם עזב והוא גר אצל הוריו בצפון הרחוק, מתקשר מידי פעם לקטר שהם משגעים אותו עם המחלות והתלונות שלהם, אבל את אורי לעומת זאת אני רואה כמעט כל יום. הוא בסוף השירות הצבאי ונפשו נקשרה בנפשם של מיצי וליאור, אצלם הוא מוצא מפלט מקשיי היום יום בבסיס ההומופובי שלו.

בסתר לבי אני חושב שיש לו קראש קטן על נרי, ובגלל זה הוא נזכר כל ערב שהוא חייב לבקר בדירה שלנו כדי לברר משהו, או להלוות משהו, או להחזיר אותו, אבל אולי זה רק אני.

אני לא לוקח יותר מידי ללב, ככה זה בביצה, ובכל מקום ששמים בו יותר משלושה הומואים יחד מיד נוצרת ביצה.

גם בקבוצת התמיכה שלנו החלה להיווצר ביצה קטנה שמעמיקה משבוע לשבוע, ובטח שזה קורה גם פה.

כולם צעירים, להוטים, רוצים לנסות, לבדוק ולברר...

ככה זה ואין טעם לקחת ללב אני אומר לנרי שמתעלם ממני וממשיך לזעום ולהתרגש, ומרוב כעס הוא הולך וכותב לי מכתב שהוא אוסר עלי לפרסם בבלוג!

בכל זאת אני אכתוב את עיקרי הדברים – קשר אינטימי של מכתבים שנמשך מעל לשנה, וכולל שיחות נפש חושפניות הוא בעיניו בגידה חמורה יותר מאשר סתם סטוץ זמני עם בן אדם שאתה בקושי זוכר את שמו כמה ימים אחר כך.

הוא פגוע מאוד מכך שאני מדבר עלינו עם זרים, וכל הקטע של הבלוגים והסיפורים שלי הוא בעיניו מלכודת שבה אני לוכד כל מיני נשמות בודדות וגורם להם להתאהב בי. בעיניו זה יותר חמור מזיון סתמי.

הוא שונא את המנהג הזה וחש נבגד ואומלל.

אחר כך הוא מוסיף שבזמן האחרון אני קר כלפיו, לא מראה לו חיבה, ואפילו לא רוצה יותר ... המכתב נפסק במקום הזה, וכשאני מרים את עיני לעבר נרי הוא כבר מייבב בתסכול כי אני לא רוצה... אתם יודעים מה.

וכאן המקום לגלות שנרי לא יודע על כל הסיפור עם החלפת התרופה ותופעות הלוואי. לא סיפרתי לו כי הוא עושה סיפור מכל דבר, ומתרגש מכל אנחה שלי.

כשזה נוגע לבריאות שלי הוא מתנהג כמו היפוכונדר ואין לי סבלנות לזה.

הבעיה היא שבחילות מנטרלות חרמנות וקשה מאוד לפתח זקפה כשכל מה שמתחשק לך זה להתכרבל בפינה ולהקיא, או למות, מה שיבוא קודם.

כתוצאה מכך ירד מינון הזיונים אצלנו מעט, פעם ביומים שלושה זה מספיק לדעתי, לא צריך לזיין שלוש פעמים ביום.

אפשר לצאת לפעמים מהמיטה, נכון?

לא לדעתו של החבר החרמן שלי. מה הוא היה עושה אם היה נתקע עם מישהו שפעם בחודש מספיקה לו? בורח ממנו, אני מניח.

"תראה חמוד." אני מחבק אותו ומניח למכתב הלא גמור שלו להישמט על הרצפה, "אני לא מרגיש כל כך טוב בזמן האחרון, זה לא שאני לא רוצה אותך יותר, אבל ..."

"זו התרופה החדשה, נכון? יש לך גם בחילות? דיברתי עם גולן והוא סיפר לי..."

אני רושם לפני לרצוח בשבוע הבא את גולן הקשקשן, ומבקש שיפסיק לעשות סיפור מכל דבר.

בתגובה הוא מתקשר (ביום שישי בערב!) לרופא שלי (בא לי למות מהפאדיחה) ומנהל איתו שיחה ארוכה מביכה מאוד ואחר כך נפרד ממנו בלבביות ומבשר לי שאני יורד לכדור אחד ביומים ואם גם זה לא יעזור ...

אחר כך אנחנו ממשיכים להתווכח והוא מודיע לי שהכל באשמתי (תמיד אני יוצא אשם מהויכוחים שלנו) ואם הייתי מדבר איתו ולא מתנהג בסודיות כזו ועושה סיפור...

"אני עושה סיפור? אתה עושה סיפור, ולהתקשר לרופא בשעה כזו ..."

"אם היית מספר הייתי מתקשר אליו עוד ביום חמישי, וחוץ מזה הוא בכלל לא כעס. אתה כזה פולני דפוק, שתוק כבר ותחבק אותי."

מותשים מהויכוח הלכנו לישון מוקדם. בחצות קמתי, עניתי לט' ואחרי כמה דקות קפאתי מקור וחזרתי למיטה, לחיבוק החם שלו, שמחיבוק התפתח והתגלגל עד ששנינו גמרנו באנחה ונרדמנו מרוצים וטובי לבב.

3.  אובד עצות

הבוקר הרגשתי מצוין! אתמול בלילה לא לקחתי את הכדור הארור הזה והתעוררתי עם תאבון עצום.

נרי הכין סלט מצוין, היו פיתות טריות ואני נורא אוהב גשם. אין דבר חביב עלי יותר מימי שבת גשומים, רק אני והמחשב, ויש לי כבר משפט פתיחה להמשך הפרק שמתרוצץ לי בראש ו...

לך תנסה לכתוב משהו כשיצור היפר אקטיבי נמרץ ועצבני מתרוצץ סביבך, סוגר ופותח דלתות, מרעיש, מדבר, זז לפה ולשם, מחליף ללא הרף דיסקים תוך זיפזופ נמרץ בטלוויזיה, ודיבור בטלפון ו...

"די כבר, שתוק!" צרחתי אחרי שעתיים של התאפקות אל אנושית, "לך קח ריטלין, נודניק! אני מנסה להתרכז."

הוא נעלב ושואל למה אני לא מנסה להתרכז בו? אני מנסה, אבל הוא מעצבן מידי! הוא פשוט יותר מידי בשבילי. אני מתעייף רק מלהביט בו.

"לך לליאור." אני מתחנן, "שב, תקרא משהו, שתוק כבר, למה אתה לא יכול להירגע קצת?"

ברק קורע את השמים, מסנוור אותי ורעם חזק מתנפץ ממש מעל הגג. אני מזנק בבהלה מהכסא ומביט חסר אונים איך המחשב שלי כבה והמשפטים המעטים שהצלחתי לכתוב נעלמים בתהום הנשייה.

"אוי, איזה פחד!" צוחק נרי ונופל על צווארי. "תרגיש איך הלב שלי דופק. נכון שגם אתה נבהלת?"

"לא, בטח שלא." אני מוחה בעוז למרות שהאמת שכן... רק לרגע ... הרעם הזה נשמע כמו רעש של הפגזה.

"אני כן נבהלתי. כולי רועד. בוא, תרגיע אותי." הוא סוחב אותי שוב למיטה, אני מוחה שדי כבר ולא בא לי ורק אתמול בלילה...

"רק נתחבק קצת." הוא מבטיח לי. אנחנו מתחבקים קצת ואחר כך עוד קצת, ובסוף נרדמים וקמים בבהלה גדולה כי כבר מאוחר והבטחנו לבוריס...

הוא מחכה לנו עם עוד חברים שבאו לאכול אצלו. יש שפע של אוכל, יש יין ובירות, והמון סירים מלאים תבשילים מהבילים. קוקו הביא את מרק הבצל הטעים שלו, והחמין חם וחריף. זה כזה תענוג לאכול וליהנות מהטעם של האוכל.

כמעט שכחתי את ההרגשה הזו.

משום מה השיחה מתגלגלת לשלישיות, ומאחר וכולם גברים וכולם מכירים זה את זה, וחוץ ממני כולם קצת שיכורים...

אני מקווה שאף אחד לא יתאכזב אם אני לא אכנס לפרטים עסיסיים מידי, אבל מסתבר שיש כללים ושיטות לשלישיות.

יש נימוסים מקובלים שצריך להכיר ולנהוג לפיהם, ויש כל מיני סוגי שלישיות. יש של שלושה ידידים שזה, כולם מסכימים, הכי טוב ומומלץ, ויש של זוג שמזמין עוד מישהו בשביל הכיף - נרי ממרפק אותי - ויש את השלישיות הכי גרועות, שלושה זרים שבמקרה נתקלו זה בזה בגן או בחדר חושך ובלי תכנון מראש פשוט ... זה בדרך כלל לא הולך, אם כי כולם מסכימים שלפעמים גם פה יש הפתעות נהדרות.

מעניין אם גם סטרייטים מנהלים שיחות כאלו מעל הצ`ולנט של שבת?

קמתי בבוקר ודבר ראשון אחרי הפיפי וצחצוח השיניים רצתי למחשב. שלא תחשבו שאני כזה ספורטיבי, הוא נמצא ממש מול המיטה.

לשמחתי הרבה פלא נעתר לבקשתי ופרסם פוסט מצחיק על היציאה שלו מהארון. אני לא רגיל שנענים לי במהירות כזו, ואני אוהב את הכתיבה המצחיקה שלו שעוטפת בתוכה עצב המלעיג על עצמו בחן רב.

אני קורא ומצטחק לנפשי, ונרי מתעורר וכמו תמיד בבוקר יש אצלו חלק אחד חשוב שמתעורר יותר משאר הגוף.

"בוקר טוב חמוד." הוא מבשר לי בשמחה, "בוא תראה איזו הפתעה מחכה לך פה?"

"רק רגע," אני מבקש, "אני כבר בא, רק תן לי לגמור ..."

"זה בדיוק מה שאני רוצה לתת לך." הוא אומר במתיקות, ולפני שאני מבין מה קורה פה הוא כבר לידי, מכבה לי את המסך ומתיישב עלי.

מטעמי פיקוח נפש, שלי ושל כסא המחשב ידוע הסבל שלי, עברתי למיטה והנחתי לו לבצע בי את זממו, אבל אני נשבע לך פלא שבשנייה שהוא הלך להתקלח חזרתי למחשב וסיימתי לקרוא עד הסוף. 

בימי ראשון אני מסיע אותו עד לצומת הצ`ק פוסט. היא עמוסה מאוד, בעיקר בבקרים, ובימי ראשון היא עמוסה עוד יותר.

חלק גדול מאוד מהקהל הם חיילים שעושים את דרכם צפונה, ואחוז נכבד מאוד מהם עוטה את התג הכחול, אדום, לבן של הבסיס שלו.

בדרך אני מספר לו בשמחה רבה על החדשות הטובות שסיפר לי יונתן - ידידי הוירטואלי הוותיק ביותר. הוא מצחיק, שנון, משעשע, חובב תיאטרון מושבע, ובחור מקסים. הוא הבן אדם הראשון שהצליח לפתות אותי להשתמש במסנג`ר ולצערי בזמן האחרון הוא היה כל כך עסוק בלימודים (הבחור פשוט גאון עם קבלות) עד שלא היה לו זמן לשוחח איתי.

לדעתי נרי לא אוהב את יונתן בעיקר בגלל ההתפעלות שלי מההשכלה שלו. האמת היא שגם אני וגם הוא לא מהווים סיבה להתפאר בה כשמדובר בתחום החינוכי.

לי יש את הסיבות שלי, (שלא פה המקום לדון בהן), ונרי שלדעתי היה יכול להגיע להישגים טובים בהרבה לא אובחן כהיפר אקטיבי הסובל מהפרעות קשב בעיקר בגלל העקשנות והפרימיטיביות של הוריו, ולכן בקושי גמר 12 שנות לימוד.

לעומת החברים הוירטואליים שלי עמוסי התארים והתעודות הוא מרגיש טיפש וזה חבל כי הוא הרבה יותר נבון מכפי שהוא יודע בעצמו.

אני מעריץ את הכישורים החברתיים שלו, ואת היכולות שלו בתחום הטכני, אבל התבטאות בכתב היא לא הצד החזק שלו, וכשאני מתפוצץ מצחוק או מתמלא התפעלות בגלל משהו שמישהו כתב הוא מקנא.

אני מבין ולא יודע איך לעזור. 

אתמול יונתן צץ לפתע במסנג`ר, עליז וטוב לבב, וסיפר לי שסוף סוף התגבר על החבר הקודם שלו שתיעבתי מקרב לב, ומצא לו חבר חדש, עתודאי בוגר, נבון והכי חשוב - לא בארון.

יונתן סבל מאוד מהחברים הקודמים שלו שהיו כולם בארון והשביעו אותו מרורים. לחבר הקודם למשל קראתי "התכשיט" כי יונתן היה מנוע מלהגיד את שמו.

לעומת זאת החבר החדש, המהמם, היפה, החכם והאוהב שלו מרשה לו לספר עליו לכול העולם ויונתן מאושר מאוד איתו, ואני מאושר בשבילו. 

"באמת?" אמר נרי בקול חמצמץ משהו, "אז עכשיו הם מסתובבים להם באוניברסיטה יד ביד ומתנשקים כל הזמן?"

שנינו מחליפים מבט ומרגישים לא נוח. הוא מודע היטב לתיעוב שאני חש בגלל האיפוק שנגזר עלינו בציבור, וכמה אני שונא את ההתנהגות שלו כשהוא משתריין לו בדקרון המאוס הזה ונעשה פתאום סטרייט מצ`ואיסטי.

"אין לי מושג." אני מודה, "אולי לא, אבל אם מתחשק להם הם יכולים לעשות את זה."

"איזה כייף להם." הוא אומר בעוקצנות, "שני חוכמולוגים עם ראש נפוח מלימודים מתמזמזים להם תחת כל עץ רענן על מדשאות האוניברסיטה."

בינתיים הגענו לצומת ואני חניתי והמתנתי לו שייפרד ממני בנוקשות הרגילה שלו וילך להסעה.

לתדהמתי הוא לא סתם ליטף בצנעה את ברכי כמו שהוא עושה תמיד אלא רכן ונישק אותי בחזקה על פי, לופת בכוח את עורפי.

"שבוע טוב שרגא." אמר ופרח לו ממני, פוסע מהר בראש זקוף, צעדו קליל ומלא חן כשל רקדן, גופו דק וגמיש, התרמיל מטלטל בקלילות על שכמו, מושך אליו מבטים של כמה עלמות חן חמושות בבגדים צבעוניים והדוקים וצבועות בצבעי מלחמה לקראת השבוע החדש הבא עלינו לטובה.

4. יום מוזר

אתמול היה לי יום מוזר. במקום להשתפך ולנתח את האירועים אני פשוט אפרוש אותם לפניכם ואניח לכם להסיק לבד את המסקנות.

לפני כן אני צריך לספר לכם שביחסים שלנו אני זה שאמור להמתין לטלפונים שלו בשקט, ולהניח לו לקבוע מתי, כמה ולמה.

לבית הוריו כמובן שאני לא יכול להתקשר, לבסיס ודאי שלא, ולנייד שלו רק אם מדובר במקרה חירום אמיתי, ובדרך כלל הוא סגור בגלל סביבת העבודה שלו שמחייבת שקט אלקטרוני מוחלט.

הכי בטוח זה בשעות ארוחת הצהרים, וגם אז לא תמיד הוא עונה כי לפעמים יש לחץ והם אוכלים במעבדה.

אף פעם אני לא יודע מתי ואם בכלל הוא יחזור הביתה.

ככה זה בצבא וזהו.

בדרך כלל הוא מתקשר בצהרים ומספר לי מה עומד לקרות בערב, וכמובן שכל תכנית היא בסיס לשינוי.

אתמול הוא היה מאוד מעורפל. הוא לא בטוח שהוא יבוא, אין לו מושג מתי הוא יגיע אם זה בכלל יקרה, והוא מאוד מבקש שאני אקח את התרופות, אתנהג יפה, אלך לכספומט ולדואר, ושלא אשכח לקנות את זה, ואת ההוא.

היה עלי להתאפק לא להגיד - כן יקירתי.

אני לא אוהב את הסידור הזה. הוא תמיד יודע איפה אני, לאן הלכתי ומתי אשוב, ואילו הוא ציפור דרור.

בעודי מהרהר נוגות בקשיים שיש לבן זוגו של חייל שנמצא עמוק בארון, נכנס לפתע איש צעיר ונחמד מאוד לבית המלאכה.

הוא היה ממש ממש הטיפוס שלי. מלא, אך לא ממש שמן. רחב אך מוצק. פנים עטויות זיפים קצרים, שיער שחור קצוץ, חיוך נחמד על פנים עגלגלות וטובות מזג, ועיניים כחולות כהות מחייכות.

אני לא יודע אם הוא בקטע או לא. קרוב לודאי שלא, חוץ מחיוך והסבר איך להגיע למשרד לא עבר ביני לבינו שום דבר, אבל פתאום הכתה בי ההכרה שהבחור הזה, או הגרסא ההומואית שלו, מתאים לי הרבה יותר מנרי.

אני זקוק לבן אדם רגוע, שקט, מדבר מעט, זז לאט, פחות נמרץ, מישהו שקצת יותר דומה לי. למה לכל הרוחות אני עם הכושי ההיפר אקטיבי הזה? למה בחרתי דווקא אותו?

ואז, כרעם ביום בהיר, נופלת עלי ההכרה שלא אני בחרתי אותו, הוא בחר אותי! הוא זה שהתרסק לתוך חיי כמו מטאור, ומאז שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה פעם.

איך זה קרה אני יודע, אבל למה?

ומדוע זה נמשך כל כך הרבה זמן? ואולי זו טעות איומה שעלי למהר ולתקן אותה? אולי אני צריך לאזור עוז, להיות גבר, ולהגיד לו שלמרות כל האהבה, החברות, המסירות, והסקס האדיר, זה פשוט לא זה, ואנחנו ממררים אחד את חייו של השני?

כן, אני יודע, העליתי הרבה שאלות כבדות משקל רק בגלל שזר כחול עיניים וסמור זיפים עבר לרגע בחיי ונמוג מהם, אבל ככה זה היה.

בדרך מעבודה התקשר דובי. הוא בחור נחמד מאוד, הכי מבוגר בקבוצה שלנו, ובזמן האחרון הוא קצת בדאון, קצת מדוכדך, קצת לא מוצא את עצמו.

זה קורה לכולנו במעין מחזוריות כזו, וחלק מיעודה של הקבוצה הוא לשמש רשת ביטחון אחד לשני, ולתמוך זה בזה.

הסיפור של דובי קשה יותר מאשר של כולנו. אמנם מבקר קפדן יגיד שכל מה שקרה לו באשמתו בלבד קרה, אבל בכל זאת זה סיפור מעורר רחמים, והקבוצה נועדה לעזור לא לשפוט.

דובי, כבר כמעט בן ארבעים, חלה באיידס בגלל שקיים מין לא מוגן באיזו סאונה אחת נידחת למרות שחי מזה שנים עם בן זוג צעיר ממנו שאהב אותו למרות הקרחת והכרס.

למרבה הפלא בן זוגו שלא נדבק לא ברח מיד, כמקובל במקרים כאלו, אלא נשאר איתו, אבל בסופו של דבר כשגילה שדובי ממשיך לבגוד בו איבד את סבלנותו והסתלק.

דובי נכנס לדיכאון עמוק, ניסה כמו כולנו להתאבד, אושפז לזמן מה, יצא, וכעת הוא מנסה לחזור לחיים. כשנעשה קריר וגשום הוא שוקע ונאלץ להגביר את המינון של הכדורים, אבל זה עובד לאט ובינתיים הוא זקוק ליד תומכת.

בשביל זה קיימת הקבוצה. הוא ביקש לבוא לישון אצלי היום, ומיד הסכמתי כמובן. נרי יודע שככה זה בקבוצה שלנו וזה בסדר מבחינתו. מה שהוא לא יודע זה שדובי הוא מהטיפוסים שאוהבים מגע, אוהבים שנוגעים בהם, וכשהוא עצוב חיבוק וחום אנושי מנחמים אותו מאוד. אין לזה שום קשר לסקס. לאנשים מדוכאים לא מתחשק אפילו לחשוב על סקס.

הוא צץ אצלי מיד כשירד החושך בחוץ ומצא אותי יושב מול המחשב, מנסה לענות לשני ידידים וירטואליים שלי שכל אחד מהם לחוד היה זקוק למילה טובה, לנחמה וליד תומכת.

יש ימים כאלו, גם לי זה קרה שהייתי על הפנים, ובטח עוד יקרה בעתיד, לדעתי יש לזה קשר לחוסר באור שמש ולקור.

נוצר מצב מצחיק קצת שאני כותב לסירוגין לזה ולהוא בעוד שבטלוויזיה הקריין מתרגש מאוד מהשבץ של ראש הממשלה.

מצד אחד אני רואה את הפנים המדוכאות של דובי, ומצד שני קורא מכתב של בחור צעיר שניסה לחתוך את הורידים בזכוכית, ומצד שלישי מנסה לעודד חבר שחושב שהוא מיותר על פני כדור הארץ - שניכם טועים כמובן ואמרתי לכם את זה!

לאט לאט אני חש שאני מתמוטט מעייפות ותסכול, יותר מידי דברים מדכאים בבת אחת.

באחת עשרה בלילה נשברתי, עזבתי את המחשב והלכתי להביא מגש עם הנחמה האולטימטיבית - אוכל!

היו לי טוסטים ואבוקדו עם גבינה מלוחה מלמעלה ותה מתוק ליד, ושנינו התכרבלנו על הספה, עטופים בשמיכה, דובי צמוד אלי חזק, המגש על ברכינו, מכרסמים טוסטים, מרוצים מהחיים ואז – נרי מתפרץ פנימה!

מבט אחד באידיליה שלפניו ופניו מתכרכמים.

לרגע כעסתי על השלום הקר שלו ועל ההעלמות הזריזה שלו לחדר השינה, אבל אחרי שקלטתי איך זה נראה מהצד שלו הפסקתי לכעוס.

"לך תדבר איתו." האיץ בי דובי, "אני אחזיר הכל למטבח ואלך לישון בחדר האורחים."

הלכתי לחדר השינה ושם כמובן פרץ ריב – איך לא?

"לא צריך לעשות דראמה מכל שטות." אמרתי לו, "לפעמים אפשר גם לסתום את הפה."

"או. קיי." הוא אמר, סתם את פיו ולא הסכים לדבר איתי מטוב ועד רע. כמובן שלא ישנתי הרבה באותו לילה, ואני חושב שגם הוא לא ממש זכה לליל מנוחה.

בבוקר, מאוד מוקדם בבוקר, הצלחתי סוף סוף לשכנע אותו לדבר איתי. תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת איך התחנפתי, והתרפסתי, והתנצלתי, והסברתי שוב , ואחר כך התנצלתי בשנית.

"אל תעשה לי ברוגזים כאלו, אני שונא את זה ולא מתאים לך להתנהג ככה." אמרתי אחרי שהוא הואיל בטובו לסלוח לי.

"אם רק היית אומר לי שאתה אוהב אותי במקום להסתבך בכל מיני הסברים," הוא עונה, "הכל היה מסתדר עוד אתמול."

"אני צריך להגיד לך כל יומיים שאני אוהב אותך?" התרגזתי, "אתה לא יודע את זה לבד?"

"לא אני לא יודע. אתה צריך להגיד לי כל יום שאתה אוהב אותי, ואפילו פעמיים ביום."

נו, בטח, ידעתי שזה יקרה, הוא מתנהג פקאצה שגדלה על דיאטה של טלנובלות ובסוף הכל באשמתי.

הוא לא חדל להדהים אותי, הבחור הזה.

אם אני חושב בהגיון ובשיקול דעת ברור שהוא לא מתאים לי ואני לא מתאים לו. אנחנו שידוך גרוע, כל בן אדם שפוי רואה שלא נועדנו להיות יחד, ובכל זאת הרעיון שניפרד ושיום אחד לא נהיה זוג נראה לי בלתי מתקבל על הדעת בעליל.

4. נפל לי האסימון

היום הייתה לנו הפסקת חשמל פתאומית. בדיוק ישבתי וכתבתי איזה סיפור ופתאום, בדיוק באמצע תיאור ספק רומנטי ספק סקסי, כבה האור.

שכבתי במיטה בבגדים, עם רגליים קרות למרות הגרביים, והצטערתי שאני לבד ולא יכול אפילו להתקשר אליו. הייתי אמור להתרגל לזה, אבל אני לא מצליח. קשה לי לישון לבדי, בעיקר בחורפים. 

אחר כך חזר החשמל ולרווחתי הרבה נשמר הסיפור שלי בטופס משוחזר, ככה ששום דבר לא אבד, ובעוד אני כותב ומקלל את המחשב שלי שנעשה איטי ומעצבן לאחרונה (אולי גם הוא סובל מדיכאון?) מתקשר אלי ט` ידידי הוירטואלי הוותיק.

הוא באמצע הלימודים, משתעמם, ובמקום להקשיב למורה מעדיף לקשקש במסנג`ר. דיברנו, כמו תמיד לאחרונה, על סקס.

ט` חי עם חבר כמה שנים, אוהב אותו אהבת נפש, אבל מרגיש תסכול הולך וגובר בגלל חוסר התאמה ברצון לסקס בין שניהם. הוא רוצה יותר, החבר רוצה פחות. הוא רוצה להיות אקטיבי, החבר רוצה גם, אבל בסגנון אחר. אין ביניהם התאמה בחשק וברצון לסקס.

האמת שמאוד נדיר ששני אנשים ירצו תמיד אותו סוג של סקס ובאותה תדירות, וכמובן שעם השנים זה משתנה. הפתרון של ט` טמון לדעתו באטרף, ומאחר והוא חמוד ומצחיק וסקסי הוא יכול להשיג סטוצים בשפע להשלים את מה שמחסיר ממנו בן זוגו.

מצד אחד זכותו להגיע לסיפוק ולא לסבול התנזרות, מצד שני החבר, אם ידע, יפגע אנושות והזוגיות שלהם תיהרס.

ט` מבין ויודע מה עלול לקרות, אבל אין לו כוח להתאפק יותר. שוחחנו על זה הרבה וגם היום קשקשנו קצת על הנושא.

ט` פרסם שיר מצחיק שכתב על עצמו בכרטיס שלו באטרף ואני ניבאתי לו שהשיר הזה ימשוך המון פניות ואכן צדקתי.

הוא היה מאוד עליז היום, ותוך כדי התכתבות דיברתי גם קצת על עצמי ועל נרי, ופתאום נפל לי אסימון שהיה תקוע אצלי המון המון זמן.

זה קרה דווקא בגלל דני - הייתי צריך להפסיק הכל וללכת להכין לו אוכל, וט` העיר שאני ממש כמו אימא שלו, ולפתע קלטתי שאימא שלו בעצם בבית, אבל עסוקה בדיוק כמוני, רק שאני עוזב הכל כי הילד רעב והיא לא, וחוץ מזה הילד כבר בן שלוש עשרה ויכול להכין לו לבד ארוחת ערב, אבל הוא התרגל לשבת על הספה ולצעוק שהוא מת מרעב כי הוא יודע שאני אניח את העיסוקים שלי וארוץ להאכיל אותו, וככה זה בעצם כל הזמן, גם עם דני, גם עם נרי, גם עם אליס.

כולם התרגלו שאני עומד לרשותם והם חשובים יותר ממני. מה שהכי מכעיס אותי זה הסיפור שלי עם נרי.

גם אני והוא לא בדיוק מתואמים בקשר לסקס. הוא נורא אוהב סקס בבוקר, ואני מעדיף לפעמים לישון עוד קצת, או לעשות משהו אחר.

הוא אוהב סוג של סקס שלא תמיד חביב עלי - אלים ופרוע ותובעני שמשאיר אותי הרבה פעמים עייף ומרוקן ולא מסופק. בכל זאת אני מוותר ומסכים והולך לקראתו גם אם לא מתחשק לי, וגם אם אני מעדיף לכתוב או לקרוא או סתם להתחבק במיטה ולא להשתולל.

נכון, אני לא אחזיק מעמד במשטר הקפדני שכופה על ט` החבר שלו שדי לו בסקס פעם בחודש (ככה ט` טוען), אבל יותר מפעם ביום עבודה זה מוגזם לדעתי, וסתם מתיש.

גם העובדה שהוא נעלם לו כל כמה ימים בגלל תירוצים קלושים כמו עבודה, או סידורים, או הורים, ומשאיר אותי לישון לבד לא חביבה עלי.

בקבוצת התמיכה רמזו וגם אמרו מפורשות לא פעם ולא פעמיים שאני משקיע ונותן ביחסים עם בני אדם הרבה יותר מכפי שאני מקבל, ודרשו ממני לדעת למה?

למה? כי אני מרגיש אין לי זכות לדרוש מאחרים. אני חש שעצם הקיום שלי הוא לא בטוח, לא מובן מאליו, מרגיש צורך להתנצל על המקום שאני תופס.

זה התחיל בילדות ואחר כך באה המחלה שגרמה לי לחוש אסיר תודה על כל פירור של תשומת לב.

כשנרי החליט שהוא רוצה אותי כבן זוג למרות הווירוס הייתי מוכה תימהון, וכל כך מוקסם מהסיכון שהוא לקח על עצמו כדי להיות איתי עד שלא העזתי אף פעם להגיד שלא בא לי עכשיו, ושלא מתחשק לי שוב להיות הפסיבי, וכמובן שלא העזתי למחות כשהוא חיפש לו גיוון ותענוגות מחוץ לבית.

למעשה שום דבר חדש לא קרה, רק שפתאום, בבת אחת, הכל נעשה מאוד ברור ובהיר. התמונה המעורפלת נכנסה פתאום לפוקוס וגיליתי שאני לא כל כך אוהב אותה. וזה מה שכתבתי לט` אחרי שכמובן האכלתי את דני.

חבל שבינתיים ט` היה צריך ללכת ובטח עוד לא קרא מה שכתבתי.

אני תמיד חושב על אחרים לפני שאני חושב על עצמי.

הילד בא רעב, אני עוזב הכל ומאכיל אותו.

נרי אוהב הרבה סקס וחייב בבוקר ואוהב אותו חזק ואני... מרוב שאני מנסה להקשיב ולרצות אותו כל הזמן אני כבר לא יודע בעצם מה אני אוהב ומה לא.

אין לי מושג מה בעצם הרצונות שלי, בגלל זה אני אוהב לעשות ביד, זה הזמן היחיד שאני עושה סקס בשביל עצמי, ומתי שלי מתחשק, בלי להתחשב באף אחד. מרוב התחשבות בכולם, שכחתי להתחשב בעצמי.

בא לי לבכות, להקיא מעצמי, בא לי לדפוק את הראש בקיר, אבל אני לא יכול כי יש אצלי אנשים, ואני צריך לשחק את פולי החכם והמבוגר שאפשר לשאול אותו, ולדבר איתו, ולהתייעץ איתו, והוא תמיד אחראי ורציני.

כשפגשתי את נרי כל כך התרגשתי מזה שהוא הואיל בטובו לזיין אותי למרות שאני נשא עד ששכחתי שגם אני בן אדם, גם לי מותר להגיד שלא נראה לי ולא מתאים לי עכשיו.

כן, בטח שיש המון סקס כשהוא ישנו, אבל לפחות פעמיים בשבוע אני ישן לבדי ואין לי מושג איפה הוא, ואסור בכלל לשאול. ככה נוח לו, שאני תמיד פה, כמו איזה קיר, באים, עושים מה שרוצים והקיר שותק, מקסימום אומר תודה

שורף לי בלב מרוב עצבים ועצב ואני לא יודע מה.

שונא הומואים! שונא את העם המסריח הזה! מה נכנס לך הטירוף הזה להיות הומו? פסיכי אחד! 

ואחרי שכבר כתבתי את הפוסט הזה הוא התקשר להגיד לילה טוב, ושמע את הקרירות בקול שלי ונמלא דאגה.

"אני אחזור מוקדם מחר." הבטיח, "אל תהיה עצוב."

"אולי אני עצוב בגלל שאתה מתכונן לחזור מחר מוקדם?" עקצתי אותו.

"מה, אתה לא רוצה שאני אחזור הביתה?" הוא נעלב.

"אתה חוזר רק בשביל לזיין ואחר כך הולך לליאור לשמוע מוזיקה ולעשן." המשכתי לקטר.

נרי לא נפל למלכודת. "פולי, מה קרה חמוד, מה עובר עליך?"

"הייתה לנו הפסקת חשמל."

"כן, גם בבסיס. לא נורא. אתה לא פוחד מחושך נכון?" פתאום הוא מתמלא חשד, "לא קרה איזה דבר זוועתי שאני צריך לקרוא עליו בבלוג שלך, נכון?"

"אסור לך לגלוש באינטרנט כשאתה בבסיס." הזכרתי לו.

"פולי בבקשה, מה עובר עליך? אתה מרגיש לא טוב?"

"אני מרגיש מצוין."

"נו, אז מה קרה?"

"תמיד אנחנו עושים סקס איך שאתה רוצה, ומתי שאתה רוצה."

"מה, אתה לא נהנה גם?"

"למה אתה לא שואל אותי אף פעם אם גם אני רוצה? למה אתה תמיד האקטיבי? למה הכל צריך להיות איך שבא לך?"

"זה לא מדויק." הוא עונה לאיטו, מנסה להבין מה נפל עליו, "אני לא מכריח אותך פולי, גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול." הוא מזכיר לי את הפרשי הכוחות הפיזיים ביני לבינו.

אני שותק, מרגיש שאני עומד לפרוץ בבכי, לא מסוגל לדבר, והוא ממשיך בשיחה, מנסה לשאול מה קרה ולמה אני מדבר ככה.

בסוף אני מצליח בקושי להתגבר על הדמעות ופורש את תסכולי, את ההרגשה שאני צריך לשתוק ולא להתלונן כי אין לי זכות.

הוא נאנח ואומר שוב בטון רגוע שזה לא מדויק, ושבשבילו הכי חשוב זה פשוט להיות איתי ולא חשוב בדיוק כמה ומה עושים, ומבטיח שוב ושוב שהוא אוהב אותי מאוד, ושנדבר על זה כשהוא יחזור.

"הכי חשוב שנדבר וכל אחד יגיד מה מעיק עליו, וביחד נמצא פתרון לכל דבר." הוא מבטיח ונפרד ממני בלילה טוב, ורק אחרי שהוא סוגר אני קולט למה הטון השקט והמרגיע הזה נשמע לי כל כך מוכר - ככה אני מדבר איתו כשהוא חוטף קריזה וחוזר עצבני וכועס מההורים שלו.

לפחות לימדתי אותו משהו.

5. לא רוצה לרצות

היה לי יום ארוך ומעייף. כל היום מול הטכניפור החדש שמרעיש כהוגן למרות המשתיק קול ששמו על המחט.

הטכניפור הוא מה שייוולד למכונת תפירה אם היא תתחתן עם מחשב. יש מחט שדופקת על מתכת (היום זה היה תווית נירוסטה) לפי תוכנה גרפית ממוחשבת וככה חורטים מספרים וכתובות וכל מה שרוצים.

יום שלם התעסקתי עם הדבר הרעשני הזה. יצאתי משם בארבע עם ראש מפוצץ וגיליתי שכבר כמעט חשוך ויורד גשם.

אני שונא לנהוג בגשם אבל המשכתי לחייך, בצהרים דיברנו והוא הבטיח שיחזור מיד אחרי העבודה ונשמע אוהב ונחמד.

אחרי שאתמול הייתי לבד התגעגעתי אליו מאוד ושמחתי שנהיה סוף סוף יחד, אבל להפתעתי הוא לא היה בבית ולא ענה לנייד.

כרגיל התנפלתי על המחשב ולמרבה האכזבה לא היה כלום במייל שלי והמחשב נתקע לי כל הזמן. פתאום שום דבר לא עבד – הנורה במקלחת נשרפה, השעון החשמלי ליד המיטה התקלקל, המדרגות והכניסה היו מלאים בוץ שלא היה טעם לשטוף כי בין כה וכה ירד גשם ללא הרף, והמחשב המסכן שלי הראה את כל הסימנים לכך שווירוס ניבזי מנסה לשלוט בזיכרון שלו, ומה שהכי גרוע – נרי לא ענה לנייד ולא היה לי מושג היכן הוא.

בטלוויזיה כולם דיברו על החתונה של אלטון ג`ון ועל מיסוד הזוגיות של זוגות חד מיניים ורק אני חי עם בן אדם שמרשה לעצמו לעשות מה שמתחשק לו ולשים עלי זין.

ומה עם קרתה לו תאונה? עלה הרהור קודר במוחי, הרי אף אחד לא יטרח להתקשר אלי ולספר לי. רק הוריו יקבלו את הבשורה והם כמובן לא יספרו לי כלום.

נכנסתי למסנג`ר ודיברתי עם ט` ידידי הוותיק. הוא סיפר לי שאתמול החבר שלו שוב סירב לו במיטה ולכן הוא הלך היום ומצא לו זיון.

הוא לא פירט אבל סיפר שהוא ממתין בבית לחבר שלו עם חיוך מאוזן לאוזן, ובאותה נשימה הוסיף וסיפר עד כמה הוא אוהב את החבר שלו.

ואז נרי נכנס ואני עזבתי את המסנג`ר והתנפלתי עליו בזעם. הוא הסביר שלא התקשר כי נגמרה לו הבטרייה, וטען שהוא התעכב עוד קצת בבסיס כי פתאום צץ משהו, והתנצל כלאחר יד על האיחור בלי להתחשב בכך שהמתנתי לו עד בוש ודאגתי מאוד.

זה כל כך הרגיז אותי ופגע בי. לא האמנתי לו, הרגשתי שהוא מתייחס אלי כמו לאידיוט!

כשנרי נכנס למקלחת כתבתי לט` שאני לא יכול להיות יותר חבר שלו, ואני מנתק את הקשר שלנו. לא אכפת לי שהוא מחפש סיפוק מיני מחוץ לבית, זו זכותו, במיוחד אם החבר שלו מקפח אותו, אבל אני לא יכול לשאת את השקרים שהוא משקר לבן זוגו שאוהב אותו ודואג לו וכל הזמן קורא לו מלאך שלי.

נרי יצא מהמקלחת ומצא אותי יושב על הספה ומעיין בתמונות הישנות שלי כילד בבית סבא וסבתא. האלבום הזה - חום וקטן ודהוי - הוא אחד הדברים הכי יקרים לליבי בעולם כולו. כשנרי נכנס לסלון נחפזתי לדחוף אותו מתחת לכריות הספה כדי שהוא לא יראה אותו.

הוא נעצר והביט בי במבט חשדני, "מה אתה מסתיר?" שאל בסקרנות.

"זה לא עסקך, זה שלי!"

"אני רוצה לדעת." הוא זינק עלי ובזריזות של חתול הצליח לשלוף את האלבום ממקום מחבואו.

"תעזוב את זה!" צעקתי וניסיתי לחטוף ממנו את האלבום, אבל הוא זריז ומהיר ממני, לא הספקתי לעצור אותו.

התיישבתי חזרה על הספה, שמתי את הראש בין הידיים וסירבתי להביט בו. מזמן לא הרגשתי כל כך אומלל ומדוכא

"פולי, תרגיע. זה רק האלבום הישן שלך, כבר ראיתי אותו פעם, היית ילד נורא חמוד." הוא הניח את האלבום וניסה לחבק אותי. "אני יודע שאתה מתגעגע לסבא וסבתא שלך שמתו, אל תהיה עצוב חמוד."

"תעזוב אותי, בוגד אחד." הדפתי אותו מעלי והלכתי לחדר השינה.

הוא הלך בעקבותיי ונשבע לי שאני טועה, וזה פשוט לא נכון. הוא אוהב אותי מאוד.

"אני יודע שאתה אוהב אותי נרי, גם אני אוהב אותך, אבל זה פשוט לא מספיק, וזה לא הזיונים מהצד, לא אכפת לי מהם. מה שמפריע לי זה השקרים וההתחמקויות וכל הגועל נפש הזה שמסביב. אני שונא את זה. אני לא יכול לחיות ככה יותר."

"אבל זה לא נכון!" צרח נרי והפיל את עצמו עלי, "לא עשיתי כלום. סתם נדמה לך, די כבר עם זה פולי, מספיק!"

הוא נשכב עלי, נישק אותי, מעך אותי, מתעלם מהתנגדותי.

"תעזוב אותי כבר!" צרחתי ודחפתי אותו.

"לא רוצה!" הוא צרח בחזרה ונצמד אלי חזק יותר. "אני חייב אותך!" הוא אמר בתוקף והתחיל למשוך מעלי את החולצה. המריבה הזו חרמנה אותו, הרגשתי את זה. כרגיל אצלו כשהוא רוצה משהו הוא לא רואה אף אחד ממטר, רוצה ולוקח!

"אני לא רוצה!" מחיתי, "תפסיק!"

"אבל עומד לך!" התרגז נרי, ובאמת עמד לי נורא כי החשק שלו תמיד מדליק גם אותי.

"עומד לך כמו טיל, רואים שאתה רוצה גם."

"אבל אני לא רוצה לרצות." התעקשתי.

"אתה כזה פולני דפוק!" התעצבן נרי, "בסדר, לא רוצה, בלי טובות!" והלך למקלחת.

לפי הנוהג אצלנו אני אמור להמתין כמה דקות, ואז לבוא אחריו למצוא אותו ערום ובוכה, לנחם אותו ולסיים בסקס אדיר בעמידה ואחר כך להתקלח יחד, ואם בא לנו להמשיך לעוד סיבוב במיטה.

הפעם ניסיתי לשבור את המסורת ונשארתי יושב על הספה, אומלל אבל עדיין עקשן. אחרי כמה דקות הוא פתח את הדלת והציץ לראות מה אני עושה.

"אתה לא בא?" שאל.

משכתי כתפיים כמו ילד סרבן והמשכתי לשבת בשתיקה.

"בבקשה, פולי, אני אסבן לך את הגב." התחנף נרי.

נשברתי והלכתי אליו. הוא סיבן לי את הגב והיה מתוק ומתחשב, אבל לא ניסה לעשות שום דבר חוץ מזה.

אחר כך הלכנו למיטה לראות חדשות, וגם שם המשכנו לא לעשות שום דבר חוץ מקצת ליטופים תמימים.

טוב, כמה אפשר? בסוף הייתי חייב ונגעתי לו בזין שהיה זקוף ויפה ומפתה כמו תמיד, וניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הפעם הוא היה זה שהתנגד.

"אבל עומד לך?" התפלאתי ובדקתי ליתר ביטחון שוב. לא טעיתי - הוא היה זקוף ומוכן לפעולה, אבל בעליו התכחש אליו בעוז.

"אהה! זה שטויות, תתעלם ממנו, הוא סתם דביל." אמר בשלוות נפש מפליאה.

מה אני אגיד לכם? קל יותר להתעלם מפיל לבן באמצע הבית מאשר מהזין שלו כשהוא עומד.

"אמרת שתמיד אני זה שקובע ומחליט, ושנמאס לך מזה, אז בבקשה, אני לא קובע ולא מחליט יותר. הכל עליך, אתה רוצה אותי אז תצטרך לשכנע אותי."

"יש לי רעיון יותר טוב, אני אאנוס אותך." אמרתי והתנפלתי עליו.

בסוף האונס החדר נראה כאילו עברה עליו סופת צקלון - הכריות עפו מהמיטה והתפזרו לכל הכיוונים, השמיכה הייתה בחדר הארונות (אין לי מושג איך זה קרה), ומכנסי הפיז`מה שלי נחו מתחת למיטה.

אחרי שאספנו הכל וסידרנו פחות או יותר את החדר נרי נשכב עלי ואמר לי שהוא אוהב רק אותי למרות שאני דביל ופולני דפוק, ונרדם מחייך ברגע שאסיים לכתוב ולפרסם אני עומד להצטרף אליו ולישון צמוד אליו עד הבוקר.

6. יום נורא

היום היה פשוט איום והוא עדיין לא הסתיים. אני עייף ולכן אכתוב הכל בקיצור רב ככל האפשר.

קודם כל העבודה – כרגיל, משעממת ומעייפת, ומה שהיה ממש גרוע זה שמנהל החשבונות הטורקי שלנו, המטריד המיני הפרטי שלי שהניח לי מאז שנודע שאני חיובי התאושש מהבשורה והתחיל שוב בתעלוליו. היו לי כמה חודשים שקטים ממנו אחרי שהוא עשה איתי ברוגז, כועס שלא סיפרתי לו.

למה הייתי צריך לספר לו? הרי לא עמדתי להניח לו לגעת בי גם אם הוא היה נשאר האדם האחרון עלי אדמות.

כבר סיפרתי עליו פעם, ואני אספר בעתיד עוד, אבל לא היום, היום אני עייף מידי.

בדרך חזרה מהעבודה עצרתי במסעדה שגולן עובד בה. היא די קרובה לבית המלאכה וגולן שהתחיל לעבוד שם לא מזמן נדנד לי ללא הרף לבוא לאכול אצלו במסעדה - הוא הטבח שם.

עד היום התחמקתי כי ידעתי שהוא לא יניח לי לשלם והיה לי לא נעים מכל הקטע הזה, וחוץ מזה אני ממש לא רגיל לאכול במסעדות.

פלאפל או שוורמה באיזה קיוסק זה שיא הפינוק אצלי, אבל היום הרגשתי שמגיע לי פינוק מיוחד. עמדתי להמשיך אחרי העבודה בבית המלאכה לעוד יום עבודה אצל איזה חבר של חבר שהיה צריך מישהו שיעזור לו באריזת איזה מוצר

וחשבתי שאחרי ההצקות של הטורקי - הוא מסריח מסיגריות ובירה וכדי לחסוך במים הוא מקפיד להתרחץ רק פעם בשבוע - מגיע לי קצת להתפנק.

המסעדה די חדשה, ובשביל מסעדת פועלים פשוטה היא ממש נחמד. בעיקר מצאו חן בעיני הצלחות - ריבועי זכוכית עבה ומחוספסת - פעם ראשונה שאכלתי בצלחת מרובעת.

מעניין אם שוטפים אותן ביד או במדיח?

גולן ששוב צבע פסים בהירים בשערו היה מאושר לראות אותי. קיבל אותי בחום רב ועמס על צלחתי מכל טוב. האוכל היה אוכל ביתי, פשוט וטעים ובאמת נהניתי.

תוך כדי אכילה הבטתי מסביב וגיליתי להפתעתי ש – 99% מהגברים שהיו במקום ענדו עגילים ונראו מטופחים מהרגיל בסביבה הזו - אזור תעשייה אפור ומשעמם.

אני לא אסחף ואספר שהמסעדה המתה צעירים יפי תואר ומהממים כי זה לא היה נכון. הם היו סתם בני אדם רגילים למדי, חלקם מבוגרים, חלקם צעירים, אבל כמעט לכולם היו עגילים לפחות באוזן אחת, והם הסתכלו עלי ואני עליהם ו... מצטער, זהו. חוץ מזה לא קרה יותר שום דבר מסעיר. כולם אכלו ודיברו והסתכלו זה על זה, ואחד חיבק את החבר שעמד לצידו וליטף לו את הגב, אבל הכל היה מאופק מאוד.

אחרי הכל זה הקריות פה, לא תל אביב, ואז צץ שם פתאום מישהו שנעץ בי מבט מאוד מאוד חודר והאוכל נתקע לי בגרון.

פתאום נבהלתי נורא ורציתי ללכת משם מהר ככל האפשר. לא הכרתי את האיש הזה, לא חושב שראיתי אותו אי פעם.

הוא הסתכל עלי במבט שלא אהבתי, מבט בוחן ומהורהר כאילו הוא מנסה להדביק שם לפנים שלי, וזה הדאיג אותי מאוד.

וכאן המקום לספר שאחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שמישהו שמכיר אותי מתקופת תל אביב יטפח לפתע על שכמי ויצעק בקול גדול את השם שבו הייתי מוכר אז.

אני פוחד מזה כל כך עד שאני נמנע באדיקות מללכת למקומות שבהם אני עלול לפגוש אנשים שהם בקטע שלנו, ובמיוחד מקפיד לא להגיע לתל אביב.

אני חושד שיש לי איזה שריטה בנוגע לתל אביב. כבר הציעו לי לא פעם לנסוע לעיר ללא הפסקה לביקור, או לבילוי, ותמיד מצאתי תירוץ לסרב, עד שבפסח שעבר החלטתי לנצל את החופש וניסיתי לנסוע ברכבת לתל אביב.

אני קצת נבוך לגלות לכם שלא הגעתי. ירדתי בנתניה בתואנה שאני חש בחילה ואני חושש שעוד רגע אקיא. לא שיקרתי, באמת חשתי בחילה איומה, רעדתי כולי, היה לי קשה לנשום והרגשתי נורא.

הרגשתי השתפרה פלאים כששמתי את פעמי צפונה וכשירדתי בחיפה הייתי סמל הבריאות הטובה.

מאז לא ניסיתי להגיע יותר לתל אביב.

טוב, אחרי שהסתלקתי מהמסעדה נסעתי הביתה, ודבר ראשון התנפלתי על המחשב לראות מה ט' ענה לי. הרגשתי רע עם המכתב הגועלי שכתבתי לו ופחדתי שהוא נעלב, אבל הוא הבין, לא כעס וביקש שלא נפסיק להתכתב.

מיד עניתי לו שאני מסכים ומצטער שהעצבתי אותו והתנצלתי שאין לי זמן למכתב ארוך. אחר כך החלפתי בגדים ונסעתי לעבוד אצל החבר של החבר ההוא.

עבדתי נורא נורא קשה. שוב להדביק תוויות, לסגור מכסים מפלסטיק מרגיז שעושה המון בעיות, להרים ארגזים כבדים שצריך לסדר על מדפים - הרגשתי כמו בבית.

בדרך התקשר אלי גולן ושאל למה ברחתי ככה, וסיפר לי שהיה אחד שעשה לו חקירה שלמה עלי. מי אני, ואיפה אני גר, ואם יש לי חבר, ואיפה גרה המשפחה שלי.

"חוץ ממידת הנעלים שלך הוא רצה לדעת עליך הכל." סיפר לי גולן, "נדלק עליך." הצטחק.

"אני מקווה שאמרת לו שיש לי חבר ואני לא מעוניין."

"כן, בטח מאמי, אל תדאג." הרגיע אותי גולן שהיה משועשע מאוד מהסיפור. הוא חשב שאני פשוט ביישן ואני לא טרחתי לתקן אותו.

הגעתי הביתה הרוס מעייפות וגיליתי את נרי יושב ומעשן במטבח!

"סליחה פולי, אני באמת מצטער." הוא התנצל ומיהר לכבות את הסיגריה, "אבל נורא קר בחוץ והייתי חייב סיגריה."

"למה? מה שוב קרה?" שאלתי בעצבנות. הייתי נורא עייף, מתי להתקלח וכעסתי על עצמי ששכחתי להדליק את הבוילר.

"פולי." הוא קם ושם ידיים על הכתפיים שלי, "אני נורא מצטער אבל .... אולי הייתי צריך לשאול אותך קודם, אבל הוא נורא סבל והרופא אמר ..."

בסתר לבבי כבר ידעתי מה הוא עומד לספר לי. החתול שלי לא הרגיש טוב לאחרונה, אכל מעט, ישן המון, ומאתמול היה חלש ואפאטי בצורה מעוררת רחמים.

הבוקר נרי הבטיח שאם הוא יספיק הוא ייקח אותו היום לווטרינר, עד לרגע שהוא סיפר לי שכחתי מזה בכלל.

לא הופתעתי לגלות שפחיסטון חלה באיידס חתולים ושהתרופה היחידה שהרופא היה יכול להציע לו הייתה זריקת הרדמה לנצח.

"הוא כבר מת?" שאלתי.

נרי עשה כן עם הראש וניסה לגעת בי, אבל התחמקתי ממנו.

"כמה זה עלה?" שאלתי.

"מה זה חשוב?" הוא התפרץ בזעם, "פחיסטון שלנו מת! מה זה משנה כמה זה עלה?"

"כמה?" התעקשתי.

"שש מאות ₪ בשביל הבדיקת דם וזריקת ההרדמה, והוא גם הבטיח לטפל בגופה. רציתי לחכות עד שתגיע ותיפרד ממנו לפני שירדימו אותו, אבל הרופא אמר שהחתול סובל כי יש לו דלקת ראות ובסוף החלטתי לגמור הכל מיד. אתה כועס?"

"לא. טוב עשית. חבל לתת לו סתם לסבול. דני יודע?"

"כן. סיפרתי לו ועכשיו הוא כועס עלי שלא התעקשתי שניתן לפחיסטון תרופות."

"למה לא אמרת לו שאין תרופות ושככה הכי טוב?"

"אמרתי לו! מה אתה חושב? בטח שאמרתי לו!" התעצבן נרי, "אבל אתה יודע איך הוא, שמע איידס וחשב שזה כמו אצל בני אדם. הוא לא יודע שאין תרופות לחתולים."

"טוב, אני רק מקווה שכשאני אחלה מישהו יסכים להרדים אותי ולטפל בגופה." הערתי.

נרי חטף חום והתחיל לצעוק עלי שאיך אני מדבר ושאשתוק כבר!

"תשתוק אתה בעצמך נרי. היו לפחיסטון חיים טובים, טיפלנו בו יפה, לא היו לו שום דאגות בחיים, וברגע שהוא חלה לא נתנו לו לסבול יותר מידי. הלוואי עלי. עכשיו תעזוב אותי, אני עייף ורוצה לראות משחק כדור סל."

הדלקתי את הבוילר והלכתי לראות כדור סל. אני מקווה שעד סוף המשחק יהיו לי מים חמים.

7. אוכל של ילדים

כשדני היה ממש קטן הוא נכנס אלי פעם וביקש משהו לאכול. הצעתי לו כל מיני דברים ושום דבר לא נראה לו.

"מה? אין לך אוכל של ילדים? הוא שאל, מאוכזב.

"מה זה אוכל של ילדים?" הופתעתי. אולי המציאו משהו חדש מאז שהייתי אני ילד? חשבתי לעצמי.

מסתבר שהוא התכוון לאוכל כמו במבה וממרח שוקולד, נקניקיות וצ`יפס בשקית. זה נחשב בעיניו לאוכל של ילדים, אוכל שנשטף היטב בעזרת קולה או ספרייט.

בזמן האחרון, בעיקר מאז שהוא בנבחרת השחייה, הוא עבר, לפי המלצת המאמן שלו, לאכול אוכל בריא – בשר וביצים, ירקות, לחם מלא, הרבה חלב וגבינות ומים מינראלים, לא משקאות ממותקים.

אחרי שהבוקר הוא בקושי אמר לי בוקר טוב וסירב בתוקף שאסיע אותו לבית הספר הלכתי לסופר וקניתי, בנוסף לקניות הרגילות של שישבת, גם אוכל של ילדים, שיהיה בבית.

אחר כך הלכתי לקבוצת התמיכה, מתפלא קצת איפה הגשם המובטח. אני לא מתלונן, אבל ציפיתי לרעמים וברקים וקיבלתי שמש נעימה, ופיסות תכלת שהציצו מבעד לעננים לא כל כך מאיימים.

סיפרתי על החתול ונדהמתי מעוצמת התגובה. יפה מצדכם שאתם משתתפים בצערי, אבל אפשר לעשות את זה בלי ידיים, לא?

כולם חיבקו אותי כאילו כל המשפחה שלי מתה ולפזי היו דמעות בעיניים.

גולן סיפר שוב על הזר המסתורי שחקר אודותיי במסעדה, ונהנה לראות אותי מאדים במבוכה, וכשניסיתי להסב את השיחה למשחק העלוב של הפולנים אתמול חטפתי על הראש שבמקום לשבת אבל ראיתי משחק כדור סל.

גם נרי חשב אתמול שאני מראה חוסר רגישות מופגן, וכששאלתי אותו אם לדעתו עלי לקרוע קריעה ולפזר אפר ושק על ראשי בגלל חתול? הוא מלמל משהו על פולני קר כמו דג, ומדחיקן סידרתי, ונרדם עם הגב אלי.

אני עצוב שפחיסטון מת, בטח שאני עצוב, אבל הוא היה רק חתול והוא כבר מת! מה הטעם לילל בגלל חתול מת, ועוד לנסות לסחוט תשומי בגלל דבר כזה? זה לא הסגנון שלי.

למרות שהכרתי אותו שש שנים הוא היה חתול אינדיבידואליסט שלא נהג להתמרח ולהעניק אהבת חינם. הוא חי את חייו הנפרדים לצידי, לא ממש איתי כי ככה זה חתולים. אין לי טענות אליו, ואני אתגעגע אליו, אבל אם על עצמי אני לא בוכה אני בטח לא מוכן לבכות בגלל חתול.

ניסיתי להסביר את זה לדני כשהוא הגיע באיחור ענקי לטקס הפיצה השבועי שלנו, והתמרמר שלא המתנתי לו. ולמי שלא יודע - אנחנו משפצרים כל יום שישי בצהרים שתי פיצות משפחתיות קפואות בעזרת טונה, עגבניות, זיתים ובצל.

הניסיון שלי לשחד אותו בפיתה עם ממרח שוקולד שחר וקולה לא עלה יפה. הוא אכל ושתה, אבל המשיך להיות זעוף, ולטעון בלהט שאפשר היה לתת גם לחתול תרופות בדיוק כמו שאני מקבל.

הסברתי בעדינות רבה ככל האפשר שלא המציאו קוקטייל לחתולים, ושמרתי לעצמי את העובדה המצערת שגם אם היה קוקטייל כזה לא הייתי יכול לעמוד במחירו הגבוה. להיות בעליו של חתול חולה זה תענוג יקר. הוטרינרים לוקחים מחירים גבוהים להחריד על תרופות וטיפול, וסביר להניח שלא הייתי עומד במחיר של קוקטייל כזה גם אם היה קיים.

למזלי אני מבוטח בקופת חולים. אני חושש שאם הייתי צריך לממן את העלות האמיתית של התרופות שלי הייתי גווע מרעב.

רק כשהסעתי אותו לאימון הוא הצליח להיפתח מספיק ולשאול מה יהיה אם גם אני אהיה חולה כמו החתול?

"יאשפזו אותי וישנו לי את התרופות, ואז או שאני אחזור להיות בסדר או שאמות."

"אני לא רוצה שתמות." אמר דני, מביט בברכיו ולא בי.

"כל אחד מת בשלב כל שהוא של חייו." התנצלתי. "הבטחתי לך שאני אשתדל לא למות עד שתתחתן, יותר מזה אני לא יכול לעשות." ניסיתי להתבדח קצת.

"אתה חושב שאני תינוק?!" התפרץ דני בזעם, "אתה חושב שאני לא מבין כלום?!"

בזמן האחרון יש לו כל הזמן התפרצויות זעם. אני זוכר את עצמי בגילו, מתנהג באותה צורה – מתפרץ, כועס ומרביץ. אני חושב שמתחת לכל הזעם הזה יש בעיקר פחד.

אני פחדתי כי כשהייתי בגילו כבר ידעתי שאני לא אוכל ללכת בנתיב הסלול שהאחים שלי התוו לפני. הספקתי כבר לקרוא את הספר `מעתה ועד עולם` שהבהיר לי בדיוק באיזה צד אני נמצא, ידעתי שקל לא יהיה לי, ופחדתי. הסוויתי את הפחד בזעם, קללות, צעקות ויצירת דימוי של פרחח חסר פחד, אבל ידעתי שבפנים אני אחר לגמרי.

גם דני פוחד, זה מפחיד להתבגר, ולילד שבא מרקע בעייתי כמו שלו, בלי אבא ועם אימא כמו אליס ... הוא פוחד וזה טבעי.

"אם אני אצטרך להיות בבית חולים נרי ישמור עליך." אמרתי ושמתי יד על עורפו.

הוא העיף אותה בקוצר רוח. קשה להאמין שרק לפני כמה שנים הילד הזה אהב להתרפק עלי.

"נרי לא יודע לעשות פיצות כמוך!" אמר בזעף והוא כל הזמן אצל ההורים שלו." ויצא מהמכונית, מסרב בתוקף לקחת מעיל ומטריה.

צעקתי אחריו שיצלצל לי אם הוא ירד גשם כשתיגמר הפעולה, אבל הוא העמיד פנים שלא שמע והסתלק אל החברים שלו.

אני מרגיש שאכזבתי אותו באיזה אופן ואני לא יודע איך, ומה לעשות כדי לתקן את זה. 

חזרתי עייף הביתה. בימי שישי בצהרים אני תמיד נעשה עייף מאוד, ומת להתכרבל במיטה. נרי אמר עוד בבוקר שהוא יהיה כנראה אצל הוריו הערב ויחזור רק בשבת, והאמת שקסם לי הרעיון של בילוי חצי יום לבד, רק עם עצמי.

במוסף של סוף השבוע סיפרו כל מיני מפורסמים על השריטות הקטנות שלהם וזו השריטה שלי - אני אוהב להיות לבד פה ושם. לא תמיד, ולא כל הזמן, אבל אני זקוק למנת השקט והבדידות שלי וסובל אם אני צריך להיות כל הזמן עם בני אדם, גם אם אני אוהב אותם.

הלכתי לישון עם שירים יפים בעברית והתעוררתי מזיע מחלום מפחיד ששכחתי. כשהתקלחתי, מתענג מאוד על המים החמים, (אני שונא מים קרים שנאה עזה), הדלת נפתחה פתאום והוא הופיע.

החליט בכל זאת לחזור הביתה, ואפילו נעלב קצת כשלא הראיתי התלהבות גדולה במיוחד. 

דיברנו קצת, והוא אכל מעט פיצה, והתפלא למראה הקולה. הסכמנו שאולי כדאי שנמתין עוד כמה חודשים לפני שנשיג חתול חדש, ואז הוא הלך לליאור לקשקש קצת עם החבר`ה על התכניות לסילבסטר.

התכנית שלי נשארה אותה תכנית כמו בשנה שעברה - לא לעשות שום דבר מיוחד כי זה לא חג בשבילי.

עוד הערה למי שלא מבין מה קשור הספר של ג`ימס ג`ונס "מעתה ועד עולם" שכולם זוכרים בו את הקטע מהסרט שעשו לפי הספר – קטע הסקס על שפת הים.

אולי אצל סטרייטים זה מלהיב, אבל אני מצאתי את התערובת של חול ומי מלח ממש לא נעימה.

קראתי את הספר - שני כרכים שמנים מאוד שגמעתי בהתלהבות תוך פחות משלושה ימים למרות הפרצוף החמוץ של הספרנית שבקושי הסכימה לתת לי אותו - כשהייתי בן שלוש עשרה ומשהו.

הסיפור מצא חן בעיני מאוד, ואהבתי את הגיבור שהלך ראש בראש נגד כל המערכת הצבאית עד שהוא הגיע לקטע על העקומים.

מיד הבנתי למה הכוונה כשהסופר דיבר על העקומים - גברים שמשלמים כסף על ידידות עם חיילים צעירים.

האנגלית שלי הייתה די חלשה אז ולא הבנתי למה המתרגם כינה אותם עקומים. כעסתי על הסופר שהציג אותם כטיפוסים בזויים שמצווה לשדוד ולרמות אותם. למרות שהסיפור לא נכתב בגוף ראשון ידעתי שהסופר מדבר בעצם על עצמו ועל החוויות שלו בצעירותו. עד אז הייתי לגמרי בעדו, הערצתי את העקשנות שלו ואת אומץ ליבו, והצורה שבה הוא כתב על העקומים הללו גרמה לי להרגיש נבגד.

כשבסופו של הסיפור הגיבור מת אמרתי לעצמי בשקט בלב שזה היה העונש שלו על ההתנהגות שלו עם העקומים, ולמרות שלא הכל הבנתי ידעתי בביטחון גמור שגם אני כזה.

8. השיחה השנייה

כמה שעות אחרי השיחה הראשונה, הרעה והכועסת, הוא שוב התקשר, והפעם דיבר יפה ובסבלנות ונשמע כרגיל.

אבל אני שכבר נכוויתי ברותחין נזהרתי בכל זאת, ודיווחתי לו בקול יבש שאכלתי את הכריך שהשארתי בצהרים, ושלקחתי את כל התרופות, והתקשרתי למשרד ההוא וביררתי, והורדתי כביסה וקיפלתי, וקניתי לחם וגם את המדרגות טיאטאתי.

"יופי חמוד." הוא אמר, "אתה נהדר. תרשום לי את השם של התרופה נגד אלרגיה ואני אקנה לך אותה מחר בבוקר."

"יופי, אני באמת צריך אותה." אמרתי, מעמיד פנים שאני נשמע ככה כי שוב נתקפתי באלרגיה בגלל הצמח הזה שפורח בדיוק עכשיו, לא מרשה אפילו לעצמי לדעת שאני כובש דמעות עלבון וכעס בגלל השיחה הראשונה שבה הוא צעק עלי, ונזף, והאשים למה לא הורדתי כביסה? ולמה שכחתי להתקשר ולברר? ולמה הוא עושה הכל ואני לא עושה כלום? וצעק שהוא לא משרת שלי ושהוא בחיים לא יעשה לי יותר סנדוויצ`ים לעבודה אם אני משאיר אותם בשקית. אל הסיבה שלא אכלתי את הכריך המושקע שהוא הכין לי (איציק הביא עוגות לכבוד יום הולדתו ולא יכולתי לאכול גם כריך) לא התייחס כלל, רק צעק והתעצבן ושפך את חמתו על המחשב, ועל הכתיבה שלי, ועל האנשים שאני מתכתב אתם במקום לשים לב אליו ולבית שאני חי בו.

ומפני שלא דיברנו על השיחה הראשונה לא יכולנו להמשיך ולדבר גם על הסיבה האמיתית לכעס שלו – העיסוי שעשה לי ניצן אחרי שחזרנו מהריצה אתמול בערב.

התלוננתי שכואבת לי היד והכתף הימניים בגלל הכתיבה הממושכת, וניצן אמר שגם אימא שלו סובלת מאותה תופעה והתנדב לעשות לי עיסוי. הייתי עם חולצה ושנינו ישבנו, והכל היה מהוגן מאוד לדעתי, אבל הוא נכנס, אמר סליחה בקול כפורי ויצא מיד, כאילו תפס אותנו באמצע.

ניצן הסמיק וברח. מאז הפאדיחה עם הקונדום שהוא לקח מהחבילה הסודית שנרי שמר במגירה במטבח, והמהומה שנרי עשה לי בגלל הקונדום הנעלם  - בכלל לא ידעתי שיש שם עוד חבילת קונדומים ("בטח כי אתה מרחף כל הזמן בסיפורים ובמה שקורה אצל החברים הוירטואליים שלך ולא שם לב מה קורה אצלך בבית!" התיז ברשעות כשניסיתי להבין על מה הוא מדבר) - ניצן משתדל להתרחק מנרי ת"ק על ת"ק פרסה ולא יכול להביט בו בלי להסמיק ולגמגם.

"הוא בטח אונן עם הקונדום הזה וחשב עליך." אמר נרי כשנזפתי בו על יחסו הקשה אל הנער.

"הוא רק ילד." אמרתי, "אל תהיה רע כזה כלפיו."

"איזה ילד?" רשף נרי בבוז. "הוא שוקל איזה מאה ק"ג! גם כן ילד?"

נכון שניצן מלא מעט ועובד קשה על עצמו כדי להתחטב, אבל מאה ק"ג זה באמת מוגזם.

"תודה שנדלקת על השמן הזה." הדף אותי כשניסיתי לפייס אותו.

"אל תדבר שטויות, הוא ילד בעיני, הוא אפילו לא בן שמונה עשרה."

"הוא מעל גיל ההסכמה והוא לא מסתכל עליך כמו ילד." התעקש נרי לסלק את ידי.

"נו, די נרי. אתה הולך להתעצבן על כל מי שמסתכל עלי?" איבדתי את סבלנותי ואחזתי בכוח את פרקי ידיו מעל ראשו, נשכב עליו ומועך אותו תחתי.

"כן!" התריס כנגדי, "זה מה שאני הולך לעשות! יש לך בעיה עם זה?"

במקום להמשיך בויכוח המטופש הזה חסמתי את פיו בפי, ומשם הכל הלך למישרין בלי אף הפרעה נוספת, אבל למחרת באה השיחה הגועלית ההיא, ואחר כך הסתובבתי כועס ונעלב, מתגעגע לימים שהייתי לבדי, מזיין אלמונים בגן וחוזר לישון לבד, בלי אף בן זוג שיציק לי, וישים לי מלכודות, ותמיד יכנס לחדר ברגע הכי פחות מתאים.

משהו שמישהו כתב לי גרם לי להבין שסביבת המגורים הגיאוגרפית שלי שבשבילי היא כל כך ברורה ומובנת מאליה היא לא כזו בשביל מי שקורא כאן.

והרי ההסברים המפורטים - הבית שאני גר בו הוא בית דו משפחתי. הוא נמצא בקצה של הקריה הקטנה שלנו, צופה על שדה שבקצהו יש גבעה קטנה ועליה מפוזרים בחינניות חסרת סדר הבתים הקטנים, הלבנים, אדומי הגגות של הקיבוץ השכן.

בתחתית הגבעה יש בית קברות קטן ופסטורלי למראה. בסדר, אולי זה לא שוס כזה גדול לגור מול בית קברות, אבל לפחות השכנים שקטים מאוד.

גם השכונה הקטנה שלנו נמצאת על גבעונת ולכן הבית שלנו עומד בחלקו על עמודים, כי המגרש שעליו הוא נבנה משופע מעט.

זה מגרש של דונם בערך, ובמרכזו עומד בית דו משפחתי שפעם שני חלקיו היו תאומים זהים. עם הזמן הוסיפו בעליו של דו אחד עוד קומה, גג רעפים איטלקיים ומרפסות מעוגלות מקושטות לתפארה במעקות ברזל מסולסלות בסגנון ים תיכוני. בעוד שהדו השני נותר צנוע וחד קומתי עם רעפי בטון צבועים אדום דהוי.

הבית כולו, על שתי דירותיו, השתייך בזמנו לאותו אדם, והוא התעקש למכור אותו כיחידה אחת. ג`קי שחשק מאוד בווילה הדו קומתית שבין עמודיה נבנתה דירה קטנה עם כניסה נפרדת החליט לקנות אותה ויהי מה. מאחר ולא היה לו די כסף

הוא שכנע את נרי ששכנע אותי שהדירה הקטנה יותר, הצמודה לווילה שלו, היא בית חלומותינו וככה יצא שקנינו יחד את כל הקומפלקס הזה.

כדי לשלם את המשכנתא לדירה הקטנה שלי - 95 מ"ר כולל כניסה ומרפסות - הייתי צריך לקחת משכנתא שאני לא ממש מסוגל לשלם ממשכורתי הדלה, אבל בעזרת נרי זה אפשרי.

אם הוא יעזוב אוכל לעמוד בכך אם אמצא מישהו שישכור ממני את חדר השינה השני. בגלל זה הכנסתי אלי הביתה את חומי, (בתקופה שהוא נפרד ממני) בשביל שכר הדירה, אבל עם הזמן חומי נעשה מעין ידיד אם כי הוא כבר לא גר פה יותר.

גם ג`קי לקח משכנתא, אבל שלו גדולה הרבה יותר כי הוא נשוי, וכשהם קנו את הבית אליס הייתה הרה, וחוץ מזה היא גם אם חד הורית, וככה הם קיבלו הרבה נקודות זכות שזה אומר משכנתא גדולה עם תנאים נוחים מאוד.

עוד סיבה להיות סטרייט במדינת ישראל.

למרות שהדירה שלי קטנה יחסית נוח לי בה מאוד. אני אוהב את חדר השינה שלנו - יש בו חדר ארונות מרווח (מלא בבגדיו של החבר הגנדרן שלי) ושירותים נפרדים, מרווחים מאוד, עם רצפת קרמיקה כחולה. אני מנח שכולם כבר מבינים למה אני אוהב מקלחות מרווחות עם הרבה מקום.

כששיפצתי את הדירה נעזרתי בתחום העיצוב (שהיה לי עליו מושג קלוש ביותר) בבחור צעיר ומוכשר בשם ליאור.

פגשתי אותו בזמנו בבית המלאכה, מוכר כריכים מהמעדנייה של אביו ומנסה תוך כדי כך לזעזע את כל הנשמות השמרניות בקריות בעזרת הופעה אוחצ`ית לתפארת. הם הזדעזעו וצחקו, אני פשוט נבהלתי, אבל עם הזמן התרגלתי אליו.

הוא ואליס נעשו חברים טובים מאוד והוא עיצב גם לה את הווילה ובסוף הלך ושכר את הדירה הקטנה מתחת לווילה של ג`קי.

ליאור כמעט שלא מתעסק יותר במכירת סנדוויצ'ים מהמעדנייה של אביו אלא בעיצוב. רוב חבריו הם אנשים שלמדו, או עדיין לומדים, במכללה לעיצוב, ולכן אני קורא להם - המעוצבים.

רובם יוצאי חבר העמים. הם צעירים, לבושים בבגדים נועזים ומעוצבים, בעיקר בשחור, לכולם יש פירסיניג וקעקועים, וכולם שותים ומעשנים ג`ונטים ובאנגים, משמיעים מוזיקה איומה ומעצבנת, ומתנהגים כמו שמצופה מאנשים בגילם.

מאחר ורובם גרים עדיין אצל ההורים הרי שהדירה של ליאור, וגם קצת שלי, היא מעין מקום מפלט ומפגש שלהם.

בקיץ הם מבלים שעות על הרחבה המרוצפת לפני המחסן שלי, רובצים על מזרנים, שרים, מנגנים, מעשנים ושותים, ומדברים יותר מידי. בחורף הם עושים אותו דבר, אבל בתוך הדירה.

מיצי הוא אחד מיוצאי הדופן שם - קודם כל הוא קצת מבוגר יותר. הוא עובד, לא לומד. הוא לא דקיק ולבוש שחורים, והוא משלם שכר דירה לליאור על החדר הנוסף בדירה ולפעמים, כשהוא לא ישן במיטה של מישהו אחר, הוא אפילו ישן שם. 

הספה הכפולה בחדר האורחים שלי ששייכת בכלל לנרי תפוסה כמעט תמיד על ידי זוג זה או אחר, והזוגות משתנים, מתחלפים, ולפעמים הופכים לשלישיות.

אני מקפיד לא לדעת יותר מידי מה קורה שם. בגילי הלב שלי כבר לא יכול לעמוד במהומה הזו.

יכול להיות שכמה מכם יעקמו את אפם ויגידו שלא מתאים להם לחיות בבלגן כזה, אבל לי זה לא מפריע, זה אפילו נחמד בתנאי שכולם לומדים בקפידה כמה כללים נוקשים שניסחתי. כל זמן שהאורחים שלנו מצייתים לכללי הבית הכל בסדר והנה הם לפניכם -

לא לנגן מוזיקה רועמת לא חשוב מאיזה סוג.

לא לעשן בבית.

לא לקלל או להתנהג בצורה לא ראויה ליד ילדים - גם דני וחברים שלו באים אלי לפעמים ואני לא רוצה שהם ירוצו לספר להורים על אורגיות אצלי בדירה.

לא להקיא על הרצפות הקירות או הרהיטים, בשביל זה יש בית שימוש.

לא להיכנס לחדר השינה שלי. אם נכנסת אל תיגע במיטה או במחשב. כל המפר צו זה עדיף שיתחיל לכתוב צוואה. מוות בעינויים קשים מובטח לנוגע במחשב שלי.

אכלת שיהיה לך לבריאות אל תשאיר כלים מלוכלכים ורצוי שתחזיר אוכל במקום אם אתה יכול.

בעל הבית החבר שלו הם מחוץ לתחום גם אם אתה חרמן רצח.

יש לך עודף מרץ? אתה מוזמן לנקות כל מה שנראה לך מלוכלך. עדיפות עליונה לאסלה, וגם במטבח תמצא תמיד משהו לנקות.

לעזוב במנוחה את החתול הוא שורט.

אני צריך למחוק את הסעיף האחרון או למצוא חתול שורט חדש.

אני מקווה שהכל מובן יותר עכשיו, ולמרות שאני מתלונן פעמיים ביום שאני גר בתחנת רכבת, וזה כמו בית משוגעים פה אני יודע שיום אחד כל הילדים האלו יתבגרו וילכו לדרכם, ואני אתגעגע אליהם.

9. אני יודע למה אתה כועס

אני יושב וכותב סיפור על זוג נחמד ואוהב שהבעיות הכי גדולות שלו הן אי הבנות קטנות שהם פותרים בשיחה משעשעת ובזיון מלא רוך, או סוער, לפני החשק שתמיד יש להם – אולי אני צריך להתחיל לכתוב תסריטים לסיטקומים?

הוא שוכב על המיטה, מזפזפ בקוצר רוח, נאנח, זז ממקום למקום, מתהפך, נאנח, גונח, פותח וסוגר ספרים, מדפדף בעיתונים. חסר מנוחה בצורה רעשנית שאי אפשר להחמיץ.

"נו מה?" אני גוער בחוסר סבלנות, כאילו שאני לא יודע.

הוא טופח בידו