1. מה עוד חדש? 

כרגיל דדי התקשר אלי לעבודה ברגע הכי פחות מתאים. "לא עכשיו." אמרתי לו, ומעשה שטן, איציק שבדרך כלל שונא שאני מדבר בנייד בעבודה אמר לי בנדיבות שזה בסדר, הוא בין כה וכה צריך את המחשב של הלייזר לאיזה משהו, ושאדבר חופשי.

יצאתי החוצה, נשענתי על הקיר והסתכלתי על הניילונים והעטיפות הריקות המסתחררות ברוח המזרחית על פני מגרש החנייה המוזנח של שוק הקריות והקשבתי לסיפור שלו – הם הלכו לאכול צהרים כרגיל ואז נכנסה המולדבית (הבחורה ההיא שהוא עזב אותי בשבילה בתקופת החגים), ונרי קם מהשולחן וניגש אליה. הם עמדו באמצע חדר האוכל ודיברו.

אף אחד לא שמע על מה כי היה רעש, אבל דדי ראה איך הוא כועס עליה ומתרגז ואיך היא נעלבת וכמעט בוכה, ואז הוא חזר לשולחן והיא הלכה לשבת עם החברות שלה.

נרי חזר לשבת ליד דדי והתחיל ללכלך על החבר החדש של המולדבית שהוא איזה קרימינל ממשפחה של פושעים וכמעט שלא נגע באוכל מרוב כעס.

"נראה לי שהוא לא התגבר עליה לגמרי פולי." סיכם דדי את הדיווח בחגיגיות של שדרן ספורט המודיע שעוד פעם מכבי לקחה את האליפות.

"ולמה בדיוק אתה חושב שמעניין אותי מה הכושי המכוער הזה עושה, ועוד עם נקבות? זה שזיינתי אותו פעם לא אומר שאכפת לי ממנו." אמרתי בגסות.

מבפנים הלב שלי רתח מצער וכעס, אבל כלפי חוץ נשמעתי מה זה קול! הייתם מקיאים ממני.

"אם זה ככה," אומר לי דדי בחוצפה, "אז מה דעתך פולי שאני ואתה ..."

"תן גז דדי! היה לך צ`אנס איתי לפני שהכרתי את נרי ופספסת אותו. לך תחפש את החברים שלך."

הוא צחק ואמר שאני נשמע מה זה עצבן וטרק לי בפרצוף. טוב, הוא צדק, לא רק נשמעתי עצבן, הייתי עצבן, מאוד עצבן.

איכשהו גמרתי את יום העבודה, (שוב מקשים מזדיינים), והגעתי הביתה. בדרך עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להדחיק ולא לחשוב על הסיפור של דדי.

בזמנו הקטע עם המולדבית אכל לי טוב את הלב, והנה רק התגברנו על זה ושוב... במקום לאכול הדלקתי את המחשב, הגבתי פה ושם, ואחר כך הלכתי למיטה. התחבאתי בתוך הפוך והתעסקתי בעניינים שלי, (הבאתי ביד אם אתם חייבים לדעת), מתעלם מהצרחות של השכנים, הטלפונים, נביחות הכלבים, בכיות הילדים ושאר מפגעים.

ואז הוא הגיע, נתן בי מבט אחד והבין שכבר דווחתי על הכל.

"תשמע פולי," הוא אמר וניסה לגעת בי, ביג מיסטייק! כל החרא ששמרתי בפנים יצא בבת אחת.

אמרתי לו כל מה שהיה לי על הלב ולא השארתי אבן אחת הפוכה!

זה שהוא הלך ודיבר עם בוריס מאחורי הגב שלי.

זה שהוא בודק לי כל הזמן את המחשב ומפקח עלי עם מי אני מתכתב וכל זה, ואל תשאלו איך אני יודע, אני יודע.

זה שהוא מנדנד לי כל הזמן לסרס את פחיסטון ולשמור עליו בבית כמו איזה פוחלץ.

כאן הוא הצליח להשחיל מילה ואמר שהוא מנסה להגן עליו כי הוא פוחד שהחתול שלנו יקבל איידס חתולים וימות.

זה העיף לי את כל הפיוזים - קפצתי מהמיטה כמו משוגע וצרחתי עליו בקולי קולות (וזין על כל מי שהקשיב!) שהחתול שלי הוא חיה פראית וחופשייה, והוא מעדיף לחיות מעט, אבל כמו שצריך ולזיין, לא להתנוון בבית בלי ביצים, וחשבון בנק משותף לא ינחם אותו אחרי שהוא יפסיק להיות גבר!

נרי האפיר כולו, (הוא שחום מכדי להיות באמת חיוור) אחר כך נדלקו שתי כתמים אדומים כהים בלחייו והוא שלח אותי להזדיין, ועשה את זה בקולי קולות!

"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות." אמרתי, והתלבשתי מהר בג`ינס ובסוודר, מתכונן ללכת החוצה, לתפוס את הראשון שיסכים ולזיין אותו.

הוא ראה לפי המבט שלי מה יש לי בראש, ואם היה לו ספק אז העובדה שדחפתי קופסת קונדומים לכיס סילקה אותו.

התגובה שלו הייתה לצאת החוצה, לשבת על המדרגות ולהדליק לעצמו סיגריה - הוא יודע שאני שונא את זה ועד היום הוא נזהר לא לעשן בנוכחותי.

"מצידי אתה יכול לעשן את עצמך למוות, לא מזיז לי." אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון השער, ואז נעצרה מכונית מול החצר שלנו וממנה יצא דדי מצד אחד, ובחורינה אחת גבוהה, דקיקה ומאוד בלונדינית, מהצד השני. 

מיד ידעתי שזו המולדבית. שמעתי שהיא יפה כמו דוגמנית וזה נכון. עיניים כחולות מתלכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות, שערות חלקות בלונדיניות אמיתיות, ועור חרסינה לבן.

ברגע שראיתי אותה – גבוהה, דקה וחיננית - נזכרתי בארקאדי. אתם מכירים את הטיפוס הרוסי הזה, הבלונדיני והרזה, שניהם אותו הדבר. היא יכלה להיות אחותו או בת דודה שלו.

אין לי מושג איך היא הרגישה ללכת לאורך השביל שמוביל מהשער עד לכניסה שלנו, אבל היא חייכה ופסעה בגב זקוף כמו נסיכה למרות שכולם, כולל דני, עמדו ולטשו בה מבט, ובהחלט היה על מה להסתכל.

לפעמים אני באמת מצטער שאני הומו.

"שלום פולי." היא אמרה והסתכלה לי ישר בעיניים בלי לדעת שהכחול הזה עשה לי צביטת געגועים לארקאדי, או יותר נכון לבן אדם שהייתי אז, בקיץ הקסום ההוא כשהייתי מאוהב בו כמו דביל חסר מוח.

"שלום." אמרתי ואפילו חייכתי. היא באמת הייתה מתוקה מאוד. כשראיתי אותה עבר לי כל הכעס וסתם נעשיתי נורא נורא עצוב.

היא התנצלה ואמרה שהיא צריכה לדבר קצת בפרטיות עם נרי ונתנה לו את מפתחות הרכב, ואז הם פשוט נסעו והשאירו אותי עם דדי ועם כל שאר החבורה ששתקו ולטשו בי מבטים.

מי אמר ניכור ולא קיבל? בקריות אין פוליטקלי קורקט ואין תחכום, אבל גם ניכור אין. כולם נמצאים בתחת של כולם. 

"בחורה יפה מאוד." העז בסופו של דבר חומי להעיר, "לא מפריע לך שהם ..."

משכתי בכתפי וחזרתי הביתה, משאיר אותם לרכל בחוץ.

הלב שלי נמחץ מצער, אבל לא הראיתי את זה לאיש, ואפילו חייכתי כששמעתי את דני אומר שהיא באמת יפה, אבל יש לה ציצים נורא קטנים.

אם זה לא סימן שהילד סטרייט עוד יותר מאחי הגדול והדביל אז כנראה שאני באמת לא מבין שום דבר מהחיים שלי.

לפחות בתחום הזה יש לי קצת נחת.

"אתה יודע מי זה החבר הזה שלה?" שאל דדי.

"לא יודע ולא אכפת לי. תעזוב אותי." אמרתי בגסות והלכתי למטבח, אבל הוא רדף אחרי וסיפר לי מי החבר החדש של המולדבית. איזה מרוקאי מגעיל אחד ממשפחת פשע רקובה שכל בן אדם נורמאלי היה בורח ממנו.

סליחה אם אני מעליב מישהו, אבל כמו שאמרתי, הפולטיקלי קורקט לא הגיע לקריות. אין לי שום דבר נגד מרוקאים, יש לי הרבה חברים מרוקאים, אבל יש לי הרבה נגד פושעים וסרסורי זונות, לא חשוב מאיזו עדה.

"הוא יעשה ממנה זונה שנייה אחרי שהיא תצא מהבקו"ם." אמרתי והצטערתי בכנות. עכשיו הבנתי למה נרי כעס כל כך.

"באמת שכבר עדיף לה להיות עם הומו ולא עם הזבל הזה." הוספתי, ודדי אמר שאני אידיוט ולא מבין כלום.

נו, טוב. מה עוד חדש?

2. קשיי נשימה

"אני הולך לשיעור פילאטיס." אמרתי לדדי, ולתימהוני הרב הוא החליט שהוא רוצה לבוא איתי. פעם סיפרתי לו שמי שבא בפעם הראשונה למכון מקבל שיעור אחד חינם, ודווקא היום הוא החליט לנצל את השיעור חינם הזה.

נתתי לו בגדי התעמלות משלי והלכנו. אולי זה נראה לכם דבר אידיוטי, ללכת להתעמלות כשהלב שלך מרוסק ככה, אבל מה עוד יכולתי לעשות?

ברבי והבנות חיכו לי שאתייצב כרגיל, ומניסיון מר אני יודע שחשוב לשמור על שגרה כדי לא לרדת מהפסים.

בדרך דדי ברבר לי בלי הרף שנרי והמולדבית רק חברים, ושהוא בטוח שנרי אוהב אותי, ושאני לא הבנתי ופירשתי בצורה מוטעית את הדברים שלו, ולמה אני תמיד מסיק את המסקנות המוטעות ו...

הוא דיבר ואני שתקתי. הלכתי מהר ואטמתי את עצמי כדי לא לשמוע ולא לחשוב. אני עושה את זה כבר הרבה זמן ואני ממש טוב בקטע הזה.

השיעור היה ממש רע. לא הצלחתי להתאפס על עצמי ולנשום כמו שצריך. בפילאטיס נשימות זה דבר מאוד חשוב. העיקרון הוא לשאוף בזמן המאמץ ולנשום בזמן מנוחה, אבל היום לא הצלחתי משום מה לסדר את הנשימות שלי. הייתי כבד ועייף ומגושם, וכל הזמן הרגשתי חנוק וקצר נשימה.

דווקא דדי הצליח יפה מאוד. הוא מאוד השתדל וברבי הקדישה לו המון זמן וכל הזמן תיקנה לו את התנוחות ונגעה בו ללא הרף.

משום מה זה עצבן אותי.

לקראת אמצע השיעור נשברתי. הצלקת שיש לי בבטן (התפוצץ לי התספתן) התחילה למשוך ולהכאיב לי בצורה בלתי נסבלת כמו שהיה בשיעורים הראשונים, והרגשתי שאני מאדים כולי מרוב מאמץ, מזיע ומקבל סחרחורת.

ברבי הואילה לשים לב אלי סוף סוף ונתנה לי תרגילים קלים יותר (די משפיל אחרי כל החודשים שבהם הצלחתי לעמוד בקצב). סוף סוף השיעור הארור הזה נגמר ואני כשלתי החוצה.

בפתח ברבי עצרה אותי ושאלה מה עובר עלי ומה קרה? מחייך כמו אוויל תירצתי את חולשתי בהתקררות שנדבקתי בה מחבר לעבודה, ואפילו סיפרתי לה במה בדיוק אני עובד.

אני יודע שזה משעמם, אבל היא שאלה, אז עניתי. 

"אולי תלך כבר הביתה?" ביקשתי מדדי שהמשיך להיסחב אחרי גם בסוף השיעור.

"מה תלך? ומה עם האוטו שלי?" הוא שאל, ורק אז הבנתי שהאוטו הוא של אבא שלו ולא של המולדבית שמסתבר שאפילו רשיון אין לה.

"מה פתאום הבאת אותה אלינו?" התפלאתי.

הוא משך בכתפיו. "היא ביקשה נורא יפה אז לקחתי אותה."

נו, גם כן הומו! מספיק שאיזה בלונדה מחייכת אליו והוא נמס.

כשהגענו הביתה גילינו את האוטו של דדי חונה מול הבית. נרי ישב על המדרגות לבדו ושיחק בקופסת הסיגריות שלו, אבל לא עישן.

דדי לקח את הדברים שלו, החזיר לי את הבגדי התעמלות, אמר שיבוא שוב בשבוע הבא לפילאטיס והלך.

התקלחתי ונשכבתי על המיטה. נרי הביא לי תה ואת הכדורים ששכחתי לקחת אחרי הצהרים, אבל לשם שינוי לא כעס עלי שדפקתי שוב את משטר התרופות הקדוש.

שתיתי את התה עם הכדורים ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד כי אני לא עומד בזה יותר.

נרי שתק, לקח את הכוס חזרה למטבח, התעסק שם עם המדיח ואז חזר לחדר השינה ואמר שהוא לא מסכים.

"מה אתה לא מסכים?" התרגזתי, אבל בצורה חלשלושית כזו, כי הייתי נורא עייף.

"אני לא מסכים שניפרד." הודיע לי נרי בנחת ונשכב לצידי, וברוב חוצפתו התחיל ללטף אותי.

העפתי לו את היד, אבל הוא התעלם והמשיך בשלו.

"אנחנו לא מתאימים." הסברתי לו, "אני לא יכול לסבול יותר את הפאדיחות שאתה עושה לי. כל הסיפורים של דדי על מה שאתה עושה בבסיס עולים לי בבריאות."

"למה אתה מקשיב לו בכלל, לאוחצ`ה הסכסכנית הזו?"

"כי אולי הוא סכסכן, אבל הוא עובד אתך והוא יודע תמיד מה קורה אתך. אני מרגיש שאתה מסתיר ממני חלק עצום מהחיים שלך. לי אתה נותן רק קטע זעיר מהחיים שלך." התלוננתי. היה לי רושם שהוא מקשיב בתשומת לב ולכן המשכתי להסביר לו כמה מושפל אני מרגיש מכל הקטע הזה שלו עם בנות.

"אתה מבין למה זה מעצבן אותי?" שאלתי אחרי שנאמתי דקה שלמה בלי הפרעה. הייתי מופתע השתיקה הממושכת שלו, בדרך כלל הוא בקושי נותן לי להשלים משפט. 

"אהה!" אמר נרי בפיזור נפש, ורק אז הבנתי שכל זמן שדיברתי הוא היה עסוק בהשתחלות מתחת לחולצת הפיז`מה שלי - פיז`מת פלנל כחולה טיפשית עם ציורים של דובונים.

"אתה בכלל לא מקשיב לי." נעלבתי, "ואתה לא רומנטי נרי, מתי בפעם האחרונה הדלקת נרות בחדר השינה שלנו?"

"נרות?" נרי הצליח לפתוח את כל הכפתורים בחולצה שלי ושם את הראש שלו על החזה שלי - הוא חולה על השערות שיש לי על החזה. "בשביל מה נרות? מה רע בחשמל?"

איזה דביל!

"את החוש הרומנטי שלך אפשר לשים באצבעון של גמד ועוד יישאר מקום!" התרגזתי.

"מה כל כך רומנטי בנרות?" התעצבן נרי, "ומה הקטע שלך עם רומנטיקה פתאום? מאיפה אתה מביא את השטויות האלו?"

"נו, די!" כעסתי עליו, "מה יש לך מהפיז`מה שלי?"

"היא מגוחכת לגמרי ומיותרת לחלוטין. תיפטר ממנה שרגא."

"אל תקרא לי שרגא אבנר, ואם כבר מדברים על זה, איך היא ידעה מי אני?"

"היא ראתה תמונה שלך בארנק שלי." הוא עונה בנחת, ומראה לי את התמונה.

"למה אתה שומר את התמונה שלי בארנק?" השתוממתי.

"ככה, כי בא לי."

"הצלחת לשכנע אותה לוותר על החוליגן הזה?"

"לא, היא אומרת שהוא לא כמו כל המשפחה שלו והיא אוהבת אותו."

"חבל, בחורה חמודה. יש לך טעם טוב."

נרי נאנח ואמר שהוא היה מוכן לתת את הביצה השמאלית שלו כדי להיות מסוגל ... "לא הצלחתי להעמיד את הזין לידה. מאז שפגשתי אותך בחורות הפסיקו לעשות לי את זה." אמר בעצב.

"וקודם הן כן עשו לך את זה?"

"האמת שלא כל כך, אבל כל הזמן קיוויתי שברגע שתגיע הבחורה המתאימה...."

"אל תתייאש, אתה עוד צעיר. אולי היא עוד תבוא."

הוא צחק, נשכב עלי ומשך מעלי את מכנסי הפיז`מה ואמר שהיא כבר כאן, ודחף יד בין רגלי.

ראיתם חוצפן!

נאבקנו קצת ואחר כך עשינו אהבה, ואז הוא הלך להתרחץ. כשחזר ראיתי שהוא בכה קצת למרות שהוא התאמץ מאוד שאני לא אשים לב.

"אתה באמת רוצה שניפרד פולי?"

"לפעמים, אבל אחר כך זה עובר לי."

"ועכשיו זה עבר לך?"

"כן."

"ומחר נלך לקנות בגדים ונעלים?"

"מה שתרצה נרי."

"אני רוצה שנהיה תמיד יחד ותמיד נישן מחובקים."

"בסדר, לילה טוב."

"לילה טוב."

בגלל כל הכעסים והמתחים שעברו עלי אתמול קמתי עייף ובגלל השטויות של נרי לא הספקתי אפילו לשתות קפה בבוקר - פתאום הוא גילה שהמכנסיים טיפה לוחצים עליו ועשה מזה סיפור גדול שהוא משמין, ומה יהיה?

לא יכולתי לא לצחוק ממנו. הוא כל כך רזה עד שאימא שלו הייתה צריכה להצר את המכנסים שלו למרות שהם במידה הכי קטנה שצה"ל מספק. הוא אפילו לא צריך להחליף אותם, בלי שום בעיות אפשר להרחיב את המכנסיים למידה המקורית.

אמרתי לו שגם אם הוא שמן טיפה עדיין הוא רזה כמקל ושיפסיק לדבר שטויות, גם אם הוא יוסיף עוד עשרים ק"ג הוא בקושי יתחיל להיות שמנמן.

הוא לא השתכנע, נשכב לידי במיטה והתעקש שאני אמשש לבדוק כמה הוא השמין.

כמובן שמיששתי אותו בכייף ואמרתי לו שעכשיו כשהוא מתחיל להתרחב טיפה ולהראות כמו גבר ולא כמו ילד אני אוהב אותו יותר.

הוא אמר שאני סוטה חובב שמנים ואני אמרתי שזה עדיף על להיות פדופיל חובב קטינים ואם לא היינו צריכים להספיק לעבודה ...

הוא נרגע רק אחרי שנשבעתי לו שאני אוהב אותו רזה או שמן, ובכלל לא משנה לי, העיקר שיהיה בריא.

אני אוהב את הטעם והריח שלו ואת המגע של הגוף שלו בשלי, וזה לא ישתנה אם הוא ישמין מעט. בסופו של דבר הוא סגר את המכנסים בלי יותר מידי קשיים והספיק להסעה אם כי אני לא הספקתי לשתות קפה בבוקר.

3. פזי

היום, כמו בכל יום שישי, הלכתי לקבוצת תמיכה. המנחה שלנו שבדרך כלל מגיע ראשון, מדליק את המיחם ולפעמים גם מטאטא את החדר לא היה הפעם.

רק התיישבנו ופתאום הוא מתפרץ פנימה וצונח על כיסא, כולו חיוור ואומלל.

"פזי ניסה להתאבד אתמול בלילה." הוא אומר, "רק עכשיו חזרתי מבית חולים. הוא בסדר, לקח את כל הכדורים שהיו לו בבית. למזלו אימא שלו באה לבקר אותו על הבוקר וקראה לאמבולנס. עשו לו שטיפת קיבה והוא יצא מזה, אבל הוא חוזר למחלקה - הוא מתכוון כמובן למחלקה הפסיכיאטרית.

שתיקה כבדה משתררת. אני מרגיש שכולם מביטים דווקא בי. בפגישה הקודמת היה לנו ויכוח קצר ומכוער איתו  - אמרתי לו שהתפיסה שלו על נשים מעוותת לגמרי ושבהופעת הדראג שלו הוא מתנהג כמו קריקטורה של אישה וזה מביך אותי.

הוא נעלב מאוד ואמר לי שזו הבעיה שלי לא שלו, ואחרי הפגישה לא רצה לבוא לשתות איתנו קפה.

תכננתי שהיום אני אתנצל בפניו ואבקש סליחה. חבל שלא עשיתי את זה מיד, וחשבתי שעוד יהיה לי זמן אחר כך.

לפעמים אין אחר כך.

שאלתי אם אפשר לבקר אצלו והמנחה אמר שאולי כדאי שנחכה עם זה כמה ימים כי הוא מאוד מותש וקשה לו לדבר בגלל הטובוס שדחפו לו לגרון.

"אתה חושב שזה בגלל מה שאמרתי לו בפעם הקודמת?" שאלתי והודיתי שאני מרגיש אשם בגלל שרבתי איתו בפעם האחרונה שנפגשנו.

כולם ניסו לנחם אותי ולהגיד לי שזה בטח לא בגללי ושפזי היה מדוכא עוד לפני שפגש אותי, והמנחה אמר שאני מגזים, ושלא דיברתי איתו בגסות כמו שנידמה לי, ובכל מקרה הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא פגש אותי, ואף אחד לא מתאבד בגלל משהו שמישהו אומר אלא בגלל סיבות עמוקות יותר.

אני מקווה שהם צודקים. בכל זאת אני חש אי נעימות מכל הסיפור הזה. 

פזי הוא האוחצ`ה הקלאסית -  עדין, עגלגל, לבוש תמיד בקפידה גנדרנית, קול ציפציפי ותנועות נשיות. בעצם אני מחבב אותו, אבל הוא גם מעצבן אותי וגורם לי תסכול וחוסר נוחות.

הוא סיפר לנו שהוא תמיד היה כזה ובגלל שהיה בן יחיד וגדל אצל אימא וסבתא בלי הרבה השפעה גברית בבית הוא התחיל לסבול מההתנהגות שלו רק בגיל שש כשהיה חייב ללכת לגן חובה. עד אז הוא היה בבית והרגיש נפלא, משחק עם בובות ועם השמלות והאיפור של אימא שלו.

בגן הוא עוד איכשהו הסתדר, אבל את הימים הראשונים בבית הספר הוא מתאר כגיהינום. אני מניח שכל אחד זוכר ילד כזה מילדותו. ילד עדין ונשי שמצליח להתחבר רק עם הבנות, אוהב את שיעורי המוזיקה והאמנות ושונא את המורה להתעמלות.

פעם שאלתי אותו למה הוא לא מפסיק להיות כזה נשי והוא ענה לי בעוקצנות למה אני לא מפסיק להתנהג כמו ערס סופר גברי, וכמובן ששוב היה ויכוח.

עד היום אני לא יודע אם פזי באמת לא מסוגל להשתנות או שהוא פשוט מתעקש לדבוק באמת שלו.

בימים פזי עובד כמלצר ובערבים הוא מופיע בלבוש של דיווה ושר ברוב דרמטיות שירים של ריטה ושל מדונה כשהוא לבוש בשמלה נוצצת עם פייטים.

בזמנו דיברנו קצת על מוזיקה והתברר ששנינו מעריצים את חווה אלברשטיין, חושבים שנחמה הנדל הייתה זמרת גדולה ומוחמצת, ומצטערים על מותה. אוהבים שירים של שנות השישים ואת זמרות הג`ז הגדולות, ומתים על צליל של סקסופון בס.

אחרי שהתרגלתי אליו הפסקתי להרגיש אי נוחות לפנות אליו כשהיינו בקבוצה, אבל עדיין התפדחתי ללכת איתו ברחוב ואני חושב שהוא קלט את זה.

חבל שהוא נמשך דווקא לטיפוסים כמוני שנראים סטרייטים לגמרי. אני יודע שאני מוצא חן בעיניו, אבל אני קופא כולי כשהוא נוגע בי אפילו במקרה – זה לא בסדר אבל אני לא שולט בזה. אני בטח לא ההומו הראשון שהסתכל עליו בעין עקומה.

שוחחנו על זה קצת בקבוצת תמיכה וכולם הסכימו שזו הבעיה שלי לא שלו. אני מסכים, ובכל זאת אני לא יכול שלא לקוות שיום אחד הוא יפסיק להיות כזה הומו - יסתפר קצר, יפסיק לעכס ולדבר בקול צפצפני, יפסיק להתרגש מבגדים ונעליים ויהיה קצת יותר גבר לכל הרוחות. 

אחרי שחזרתי אתמול מקבוצת התמיכה, מדוכא ואומלל בגלל החדשות הרעות על פזי, קיבלתי שיחת טלפון מעצבנת נורא מאחותו הגדולה.

אחת הפקידות בבנק שלנו מכירה אותה והיא הלכה והלשינה לה שנתתי לנרי זכות חתימה בחשבון שלי ושהוא מעביר אלי את המשכורת שלו.

ככה זה במקום קטן, כולם יודעים הכל על כולם ואף אחד לא יכול לשמור את העסקים שלו בפרטיות - מעצבן מאוד!

מה שהכי מעצבן בשיחה הזו היה שהיא דיברה נורא בנחמדות, וכל הזמן חזרה ואמרה שזה לא עסקה, אבל היא דואגת נורא לאחיה הקטן, והיא חוששת מה יהיה איתו אם ניפרד, ומה יקרה אם אני אחלה ולא אוכל לעבוד, ולא שכחה לציין שוב ושוב שאני הרבה יותר בוגר ומנוסה ממנו ושנרי הוא רק ילד תמים והוא לא מבין שום דבר בכספים, וזה לא שהיא מאשימה אותי חלילה במשהו, אבל ...

פירוש רש"י של כל המלל החביב ההוא היה שהיא חושבת שאני מנצל את נרי, ולא די שאני מדיח אותו למשכב זכר אני גם חי על חשבונו.

היא לא הזכירה כמובן את זה שאחיה התמים והילדותי חי בבית שלי מרצונו וביוזמתו, שהוא כבר כמעט בן 22 ויודע טוב מאוד מה הוא רוצה, ושאני עובד ומרוויח ומפרנס את עצמי כבר שנים, ומעולם לא לקחתי ממנו פרוטה.

אמרתי לה שנרי ילד גדול שהוא יודע הכל עלי (טוב, כמעט הכל) שהוא היה זה שרצה שיהיה לנו חשבון משותף, ושהוא מכניס רק חלק ממשכורתו לחשבון ואת השאר הוא חוסך בבנק נפרד.

"אם הוא היה חי בבית הוא היה יכול לחסוך את כל הכסף שהוא מרוויח, ולמצוא בחורה להתחתן איתה!" התפרצה האחות שלו שאמורה להיות הנאורה במשפחה.

"אני מסכים אתך." עניתי בקרירות, "ואם תצליחי לשכנע אותו לעזוב אותי שיהיה לך בהצלחה, אני הראשון שאעזור לו לארוז." וטרקתי, רועד כולי מכעס.

נרי בא אחרי שעה בערך הביתה, ראה את הפרצוף שלי והתחיל לחקור מה קרה, וכדי לא לספר לו על אחותו (הוא מאוד מחזיק ממנה ואני לא רוצה שהם יריבו – מריבות משפחתיות עושות לי חררה) סיפרתי לו על פזי.

הוא מאוד לקח ללב את הסיפור הזה, וכמובן שגם הוא מכיר אחד שהיה איתו בכיתה והיה נשי כזה, וכולם ירדו עליו.

אותה תגובה שמעתי מכל מי ששמע על הסיפור של פזי (לכל אחד יש מישהו שהוא הכיר והיה כמו פזי, כזה שכבר בגיל שבע ידעת שהוא הומו).

מצד אחד קצת כעסתי על עצמי שסיפרתי לנרי על דבר שקרה בקבוצת התמיכה שלי למרות שאסור לי, ומצד שני זה היה רק לטובה כי כל הזמן התקשרו אלי חבר`ה מהקבוצה לדבר על פזי, ולכל אחד היה רעיון אחר מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעודד אותו ולשפר את הרגשתו.

אם נרי לא היה יודע במה מדובר הוא כבר היה עושה לי את המוות בגלל המרתון הטלפוני הזה.

בסופו של דבר החלטנו להיפגש כולנו בבית של המנחה שלנו שחי עם החבר שלו באיזה ישוב קטן ונחמד, לא רחוק מהקריה שלנו, ולפני שאני אמשיך לספר על המפגש הזה אני צריך לספר קצת על קבוצת התמיכה.

קבוצת תמיכה זה מעין טיפול פסיכולוגי משונמך להמונים. במקום מטפל שמקדיש לך את כל תשומת ליבו יש קבוצה של מטופלים ומנחה אחד, ומי שצועק יותר חזק מקבל את כל תשומת ליבו.

סתאאאאם!

העיקרון של קבוצות תמיכה הוא שהאינטראקציה בין החברים עוזרת לכל אחד לרפא ולהבין את השריטות שלו דרך השריטות של אחרים. כל אחד משקף את הבעיות של חבריו לקבוצה וזה אמור להיות מאוד תרפויטי, שלא לדבר שזה יוצא פחות יקר כי הזמן של המנחה מתחלק שווה בשווה על יותר אנשים.

יש קבוצות לא הומוגניות, ויש הומוגניות, ועדיין לא הוחלט מה עדיף.

הקבוצה שלנו שמורכבת כולה מגברים נשאי איידס שכולם למרבה הפלא הם הומואים – באמת, איזו מקריות - היא לכאורה מאוד הומוגנית, אם כי יש אצלנו אנשים מכל הצורות, הגילים והבעיות.

בזמנו די לחצו עלי ללכת לקבוצה כדי שאוכל להשתחרר מהמחלקה מהר ככל האפשר. כלומר, לא ממש אילצו אותי, אבל נתנו לי הצעה שאי אפשר לסרב לה. כשהגעתי לשם הייתי קצת ממורמר והרגשתי שלוחצים אותי בכוח לעשות דבר שאני לא מאמין בו.

בפגישות הראשונות השתתפתי ככפוי שד, או כמו שאמר אחד מהליצים שבחבורה - ישבתי שם כמו אחד שיש לו ויברטור בתחת ועשיתי טובה שנשמתי.

לאט לאט נרגעתי ולא רק שנשמתי חופשי גם פתחתי את הפה והבעתי את דעתי אם ביקשו אותה או לא.

חלק גדול מהשינוי שחל בעמדות שלי כלפי הקבוצה נובע מאישיותו של דייב - המנחה שלנו - שהוא בן אדם מקסים חכם,  וגם שווה ביותר. אני אוהב אותו מאוד ומאוד מעריך אותו.

הפגישה הפעם הייתה כמובן לא רשמית, והמנחה הציע שמי שרוצה שיביא גם את בן זוגו כדי שנרגיש יותר כמו בבילוי חברתי של יום שישי בערב ולא כמו בפגישה טיפולית.

די בהיסוס הצעתי לנרי לבוא איתי ולפליאתי הוא שמח מאוד, וככה התייצבנו לנו, קצת מתוחים, בפתח הבית הצנוע של המנחה שלנו למה שהוא כינה - מפגש חברתי שנועד להרמת המורל הקבוצתי.

אולי תתפלאו למה הוא דאג כל כך למוראל שלנו, אבל האמת הלא נעימה היא שכמעט כל אחד מאיתנו ניסה לבצע ניסיון התאבדות, וכולם חשבו על זה ברצינות יותר מפעם אחת, ומאחר ובקבוצת תמיכה אתה שופך את הקרביים בפני כולם ומספר להם הכל על עצמך אנחנו חשים מאוד קרובים זה לזה וההרגשה שלנו לשמע ניסיון ההתאבדות של פזי הייתה גרועה כאילו קרוב משפחה שלנו ניסה להתאבד.

בעצם, לאור היחסים הדי גרועים של רובנו  עם המשפחות שלהם, ההרגשה הייתה גרועה עוד יותר.

המפגש היה נחמד מאוד ורגוע מאוד, יחסית לכיסוחים שלנו בזמן הפגישות. נרי הדהים אותי כשהתחבר מיד עם כולם והתחבב על כל הקבוצה. האישיות שלו כל כך חברותית ופתוחה ומלאת עליצות. כולם נמשכו אליו כמו חמניות אחרי השמש (אנחנו רובנו טיפוסים די דיכאוניים) והרגשתי איך הוא מקסים את כולם, כולל את המנחה ואת החבר שלו שגם נכח כמובן.

אני כל פעם נדהם מחדש לראות כמה טוב הוא מסתדר בחברה, ואיך הוא משתלב מיד עם כל סוג של בני אדם, ומתפלא מה בחור כל כך שמח וסקסי ונחמד מוצא בטיפוס שקט ומשתבלל כמוני.

כמובן שכל חברי הקבוצה שלנו שמעו עליו, ובדרך כלל דברים לא כל כך חיוביים, והם בטח ציפו לאיזה מפלצת מפחידה, ופתאום מופיע הילד המתולתל והשמח הזה, מפזר חיוכים לכל עבר, מספר בדיחות, רוקד ושר ומפזז ומצחיק אותם.

האמינות שלי נהרסה לגמרי לאור ההופעה של נרי. כל אחד תפס אותי לחוד לספר לי שאני דביל ושהחבר שלי מקסים, ואיך בכלל הגרלתי בחור חמוד כזה.

הגדיל לעשות השחורדיני שממש הזיל עליו ריר ואפילו נתן לו את הטלפון שלו שיתקשר אליו כל פעם שאני מגזים ומציק לו יותר מידי. הוא כאילו צחק, אבל ראיתי מצוין שהוא דחף לו את הפתק עם המספר שלו לכיס המכנסיים.

חצוף!

החלטנו שכדי לא לגרום למהומה בחדר של פזי נעשה תורנות ביקורים וכל יום יבואו שני אנשים לבקר אותו. אני ומולי קיבלנו את יום שני. אני מקווה שאוכל לקבל יום חופש ולגמור עם הסיפור הזה בבוקר.

שונא בתי חולים!! מה אומרים לבן אדם שניסה להתאבד? שיהיה לך בהצלחה בפעם הבאה?

4. בלגנים

שאר השבת עברה עלינו בשקט יחסי. נרי אמר שנמאס לו כבר מהצרחות והרעש של הבילוי בימי שישי ונשאר איתי בבית, ופשוט הלכנו לישון מוקדם.

למרבה הצער גם התעוררנו מוקדם - אני מדבר על חמש לפנות בוקר ביום שבת, שעה שבדרך כלל היא תיאורטית בלבד - לשמע צעקות ומריבות מהדירה של ליאור.

כמה דקות אחר כך מיצי הופיע אצלנו עם דמעות בעיניים וערמות של בגדים ביד.

לא הופתעתי לשמוע שהוא שוב רב עם ליאור שזרק אותו החוצה, כולל כל הבגדים שלו.

נרי דחף באדישות את הראש מתחת לכרית וסירב להתעורר ותנחשו מי היה צריך לצאת לאור הזריחה עם מיצי וללקט את כל הבגדים שלו שהתגוללו בחוץ, ואחר כך להכין לו תה כדי שיירגע.

הוא בכה בהיסטריה ואחר כך לקח כדור הרגעה והלך לישון במיטה של חומי, והתעורר רק כשחומי הופיע בצהרים עם טנדר שהוא שכר ממישהו ואסף את כל החפצים שלו.

אבא שלו התאושש וחזר הביתה, וחומי החליט לעבור לגור אצל הוריו שעכשיו כבר יודעים עליו הכל. הם לא מאושרים כמובן, אבל בגילם ובמצב הבריאות שלהם הם מעדיפים לשתוק ולקבל אותו כמו שהוא. לפחות הוא יגור אצלם והם לא יהיו לבדם בבית הגדול הזה.

מיצי ביקש שאניח לו לגור כמה ימים אצלי עד שהוא יחליט מה לעשות, והודיע חגיגית שהוא עם ליאור גמר סופית!

גם ליאור אמר לי בטון חגיגי לא פחות שהוא עם הבוגד המשתרלל הזה גמר סופית. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

הייתי מספר לכם למה הם נפרדו ומה בדיוק קרה הפעם, אבל לא ממש הקשבתי לסיפור שכבר שמעתי רבים כמותו לא פעם, וחוץ מזה יש לי הרגשה שדי בקרוב אני עומד לקבל שידורים חוזרים על הבלגאנים של ליאור ומיצי.

זוכרים איך ביום שישי האחרון שוחחתי עם אחותו? לא סיפרתי לו על השיחה המעצבנת ההיא כי למה לעורר מהומות?

דיברה? אז דיברה.

ללשון אין עצם כמו שאומר הפתגם הרומני הידוע.

ככה הראש שלי עובד. אם רק אפשר למה לא לעקוף את המכשול, להחליק את הפרוע, לשתוק במקום לדבר?

החיים מפילים עליך מספיק צרות גם ככה, לא צריך לרוץ לחפש אחריהן.

נרי שונה ממני. כשאחותו התקשרה וסיפרה לו את הגרסא שלה לשיחה שלנו הוא חטף קריזה ועשה הצגה שלמה כדי שאבין בדיוק מה הוא חושב.

אני נכנס הביתה ומוצא אותו עומד באמצע חדר השינה, שתי מזוודות פתוחות על הרצפה והוא מעיף בעצבים בגדים לתוך המזוודות.

"נו, בוא!" הוא צועק, "בוא תעזור לי לארוז כמו שהבטחת לאחותי!"

נו, שוין. זה בדיוק מה שאני צריך אחרי ביקור אצל הרופא המעיק שלי ועמידה ממושכת בתור של בית המרקחת.

"נרי תרגיע, אני לא יודע מה אחותך סיפרה לך, אבל תביא בחשבון ש..."

הוא לא רוצה להביא בחשבון. הוא לא רוצה לשוחח בשיקול דעת. הוא רוצה להתפרק, להתעצבן, לבכות, להעיף בגדים לכל עבר, לנער את המערכת הזוגית הצעירה והשבירה שלנו כדי לבחון את חוזקה.

במקום לדבר ולשכנע אני מכניס אותו למקלחת ופותח את המים החמים.

אתם יודעים איך זה, קודם יש מים קרים ורק אחר כך הם מתחממים. עד שהמים התחממו קצת שנינו כבר היינו רטובים פרועים, רועדים מקור, מתנשקים כמו משוגעים בלי לשים לב למים הזורמים, לבגדים הרטובים שלנו, ולכל המהומה מסביב.

כמובן שאני זה שנרגע ראשון, סוגר את הברז, עוזר לו לצאת מהבגדים הרטובים, ורק אחר כך מתקלף מהבגדים שלי ומצטרף אליו מתחת לפוך.

הוא לא רוצה לדבר, רוצה סקס, אבל אני מתעקש להבהיר קודם כל מה בדיוק אמרתי ולמה התכוונתי - שאם הוא ירצה לעזוב אני אעזור לו ללכת, שאני לא מחזיק אותו בכוח ולא מנצל אותו בשום אופן, ושהכל מרצונו החופשי כולל החשבון המשותף - ודורש שיגיד שהוא מבין שטעה וסתם עשה הצגות.

הוא מהנהן בקוצר רוח ובמקום לענות הוא מתנפל עלי ומניח למעשים שלו לדבר.

לא זה מה שהתכוונתי אליו אבל אני נכנע לו כמובן. הוא כל כך גמיש, חלקלק ולוהט, כל כך יודע בדיוק מה הוא רוצה, כמה, למה ואיפה, נמרץ כל כך.

לא זוכר שאי פעם היה לי כל כך הרבה מרץ.

המין פרוע, לוהט, קשוח, פראי - בדיוק מה שהוא צריך אחרי עימות עם המשפחה המעיקה שלו.

במקרים האלו אני לא רק חבר ומאהב אני גם בולם הזעזועים שלו, התרופה והתחבושת על הפצעים שהם פותחים אצלו כל פעם מחדש.

אחר כך אנחנו שוב הולכים להתקלח. עכשיו כבר ערומים רגועים יותר, מסבנים זה את זה בעדינות. הוא מספר לי שאחותו אמרה שדיברתי בגסות, שטרקתי לה את הטלפון בפנים, שנשמעתי רשע ואדיש, שאמרתי שלא אכפת לי מה קורה איתו, ושלדעתה אני מעדיף שניפרד.

"אני לא יכול להאמין שקנית את השטויות הללו." אני מזדעזע מהפירוש הכל כך מעוות של דברי.

השקט והנימוס שלי התפרשו כקרירות ואדישות. הנכונות שלי לתת לו חופש בחירה נחשבת לרשעות, והסירוב שלי להפעיל עליו לחצים וסחיטה רגשית התפרשו כדחייה.

אני מודה שאיבדתי את הסבלנות לרמזים המכוערים שלה בקשר לכסף שלו, וטרקתי לה את השפופרת, ושואל אם הוא רוצה שאתנצל.

"לא, בטח שלא. אם כבר היא צריכה להתנצל." הוא מנגב את ראשי ואת גבי בעדינות, מנסה להתנצל ולהסביר.

"הם כל כך מעצבנים אותי פולי, הם יודעים ללחוץ לי על כל הכפתורים הנכונים. אחרי שיחה איתם אני מרגיש כזה אפס עלוב ודפוק... זה כל כך מדכא אותי. אני כועס עליהם אבל גם  נורא כואב לי שהם סובלים כל כך ...."

הוא מתחיל לבכות. "הם לא אוהבים אותי יותר." הוא מתייפח, מנסה לסדר את הבלגן שעשה בחדר, אבל פתאום הוא מותש, הכל נופל לו מהידיים.

"עזוב, בוא למיטה, הבלגן לא יברח." אני מושך אותו אלי, עוטף אותו, מחמם את רגליו הקרות, מבטיח לו שאני תמיד תמיד אוהב אותו, שאני אהיה המשפחה שלו, שאני אשמור עליו תמיד.

"אני כל כך עייף." הוא מפהק, מחכך את לחיו בכתפי, "פתאום אני מת לישון."

"תישן, אני שומר עליך." אני אומר, מביט בו, מוקסם כל פעם מחדש איך הוא נרדם בבת אחת, עובר בלי שום שלב ביניים ממצב של ערנות תוססת לשינה רפויה.

אחרי שנשימתו נעשית איטית וכבדה אני קם, מסדר את הבגדים שלו, (למה הוא צריך כל כך הרבה חולצות ומכנסיים אם הוא מבלה את רוב הזמן במדים?), מעלה את המזוודות למדף העליון של חדר הארונות. אולי בפעם הבאה נוריד אותם כשנצא יחד לחופשה?

הלוואי.

5. תשמור על עצמך

היום בבוקר הלכתי עם מולי לבקר את פזי. אני שונא בתי חולים, ואת רמב"ם אני שונא במיוחד. הייתי מאושפז בו פעמיים וכאן, סיפרו לי שאני נשא וגם שלא רק חטפתי מכות אלא גם נאנסתי.

לא פלא שברגע שאני רואה את הבניין הענקי הזה אני חוטף כאב ראש.

פזי דווקא שכב בחדר נחמד למדי עם שני זקנים משתעלים - אחד גרוזיני ואחד ערבי. הוא הוריד פלאים את ממוצע הגיל במחלקה הפנימית שבדרך כלל מאכלסים אותה רק קשישים נוטים למות.

מחר יעבירו אותו לאשפוז בפסיכיאטרית, והוא מקווה שתוך יומיים שלושה הוא יהיה חולה חוץ ויוכל לחזור לישון בבית.

למרות העצבנות שלי הביקור עבר יפה מאוד. פזי נראה נהדר - לבוש בפיז`מה הדורה וחלוק תואם - נראה כמו חתן יום הולדת בין כל הבלונים והפרחים שעיטרו את מיטתו.

"רק זר חסר לך על הראש." אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.

ישבנו על המרפסת של החדר שלו שמשקיף לים וקשקשנו קצת, מקפידים מאוד לא לדבר על ההתאבדות שלו אלא רק על דברים שמחים כמו המצב הבטחוני, הכלכלה והפוליטיקה וכיוצא באלו, נושאים מעודדים שירימו לו את המוראל ואז זה קרה - חבורה של כמה ידידים שלו מתל אביב הגיעו לביקור ואחד מהם היה השעיר!

למרות האמנזיה החלקית שלקיתי בה אחרי התקיפה יש כמה אנשים שאני זוכר היטב. אני זוכר את השמן, את רגלים, את הקווקזי כמובן, וגם את איליה המסכן שלי שמת עוד לפני שעזבתי, וברגע שראיתי את פניו נזכרתי גם בשעיר.

הוא היה אחד מהקבועים שלי אם כי לא היה בו שום ייחוד חוץ משפע השיער שעל גופו. את רגלים שהיה הכי נחמד אני זוכר הכי טוב, אולי כי הוא תמיד לקח אותי לחדר במלון דירות כזה (משהו כמו הבית הירוק בגרסא התל אביבית שלו) והיה מאוד אדיב ומכיר תודה - תזכירו לי פעם לספר עליו.

אם קוראי המסורים מצפים לסצנת פגישה דרמטית ועסיסית אני חושש שעלי לאכזב אותם – לא קרה שום דבר.

הוא הביט בי, ראיתי שהוא מזהה אותי ונדהם כי השמועה אמרה שמתי ומיד קלט שגם אני מזהה אותו. פתח וסגר את הפה פעמיים שלוש כאילו ניסה להגיד משהו, אבל כל פעם נמלך בדעתו ושתק.

פזי התנהג כמו מארחת בסלון ספרותי מעודן והציג אותנו זה בפני זה ברוב נימוס והדר (עכשיו אני יודע מה באמת שמו של השעיר) וכמה דקות אחר כך אחזתי במרפקו של מולי וגררתי אותו החוצה, מצפה למחצה שהשעיר ירוץ אחרי וינסה לקבוע איתי משהו באיזו פינה.

"מה קורה לך פולי?" חקר מולי כשהתיישבנו ברכב, "אתה מזיע וחיוור נורא, אתה מרגיש לא טוב?"

הרגעתי אותו שאני בסדר, זה רק הבית חולים הזה שעושה לי רע.

מולי היה מלא הבנה ואהדה, והעיר שההוא עם הגורמטים ממש אכל אותי בעיניים (ההוא עם הגורמטים הוא השעיר).

אמרתי שלא שמתי לב, וכדי להסיח את דעתו סיפרתי לו שהבטחתי להגיע לבית של הורי לעזור לאחים הגדולים שלי בעבודת סבלות שהורי הטילו עליהם.

הורי קנו ספה חדשה, אבל התקמצנו על מחיר ההובלה (בשביל מה הם האכילו כל כך הרבה שנים שלושה בנים?) אנחנו אמורים להוריד את הספה הישנה, להעלות את החדשה, וכמו שאני מכיר את אימא שלי אם אנחנו כבר שם היא בטח תמצא לנו עוד כמה משימות לא נעימות.

מולי התלהב וביקש לבוא איתי ולעזור גם כן. הוא יודע שהאחים שלי הם שוטרים, ומשום מה זה נראה לו מאוד אקזוטי - משפחה שיש בה כמה שוטרים.

למעשה זה דבר מאוד מקובל ויש המון קרובי משפחה במשטרה. אח אחד מביא את השני, והבן דוד מצטרף, וכולם בעצם באו כי גם האבא היה שוטר. ככה זה אצלנו בכל אופן.

הורי גרים בדירה מרווחת ומצוחצחת עד דיכאון באחת הקריות. לא הייתי אצלם כבר כמה חודשים. הם התייאשו מלהזמין אותי לארוחות משפחתיות כי אני אף פעם לא מגיע (אני סובל קשיי עיכול בגללם), אבל סמי התקשר אתמול בערב להזכיר לי שהבטחתי לו לעזור, וסיפר לי עוד פעם שמשה סובל מבעיות גב וחושדים שיש לו פריצת דיסק, ואם אני לא אבוא הוא ינסה להרים לבד כל מיני דברים, כי אני הרי מכיר אותו, אז הוא מבקש שלשם שינוי אתגבר על השטויות שלי ואגיע.

התגברתי והגעתי.

כל החניה מתחת לבלוק של הורי הייתה סתומה. היו שם שלוש ניידות ומשאית אחת ענקית שממנה פרקו הסבלים סלון שלם!

היו שם שני כורסאות טלוויזיה ענקיות בצבע ורוד מעושן מזעזע, ספה של שלושה מושבים וספה של שני מושבים עם ציפוי עור שחור, ולקינוח גם שולחן סלוני כבד להחריד ממתכת עם לוח שיש שנראה כמו מצבה.

סביבם עמדו סמי ומשה ושני בני דודים שלי, כל אחד מדוד אחר, וכמובן הורי. בנוסף לכך היו גם השכנים של הורי שצפו בעניין במחזה מהמרפסת ונתנו עצות שהסבלים התעלמו מהם ברוב תבונה.

הסבלים הורידו את הסלון המזוויע שאימא שלי בחרה, הניחו אותו על המדרכה וחיכו לטיפ שכמובן הורי לא התכוונו לתת להם.

החלפתי מבט עם סמי שנתן מרפק למשה וכל אחד מאיתנו תרם שטר. ראש הצוות שלהם העיר שאם היינו מוסיפים עוד קצת הם היו בצ`יק מעלים את הכל למעלה, אבל אימא שלי התחילה להתקרב למעגל שיצרנו, נראית זועמת וחשדנית כמו אמסטף עצבני, והם הבינו לבד שחבל"ז והסתלקו.

אימא התנפלה על משה בכעס תוך שהיא אומרת לי מין שלום חפוז כאילו אנחנו נפגשים בערך מאה פעמים ביום. לא ראיתי אותה מאז הלוויה של סבא בשנה שעברה וגם אז בקושי דיברנו.

משה נשאר אדיש, סמי ואבא ניסו להרגיע, אני והבני דודים התחלנו לסחוב את הרהיטים למעלה ומולי הביט בכל המחזה בסקרנות.

אולי זה נראה קצת לא הוגן, אבל מי שעשה את רוב העבודה היינו אני, סמי ובני הדודים. לאבא אסור בגלל הלב שלו, ואשתו של משה התקשרה כל חמש דקות להזכיר לו שאסור לו לסחוב, ושהיא לא תטפל בו אם שוב הוא יתקע במיטה עם גב תפוס.

הבן אדם שוקל מאה חמישים ק"ג, ויש לו פרצוף שיכול להפחיד ילדים קטנים וגם לא כל כך קטנים, אבל ברגע שהמרוקאית העצבנית שלו שואגת עליו פקודה הוא הופך לפודל. אם זה לא היה האח הגדול והמגעיל שלי הייתי נעשה עצוב.

מי אמר שדרך רשעים צלחה?

אולי גם מולי היה עוזר קצת, למרות שהוא לא ממש בנוי לסחיבת רהיטים, אבל אימא נכנסה לו לווריד ועשתה לו חקירת שתי וערב, ועד שהיא גמרה כבר הכל היה למעלה והתחלנו לסחוב למטה את הסלון הישן, המזוויע לא פחות.

עוד משאית נכנסה, סבלים חדשים קפצו ממנה והעמיסו את הרהיטים הישנים, והפעם אבא ניצל את הסח הדעת של אימא ששקעה בשיחה ממושכת ומדאיגה ביותר עם מולי, ונתן להם טיפ, וגם רצה להחזיר לנו את הכסף שנתנו לסבלים הקודמים.

לא הסכמנו ובמקום זה עמדנו והבטנו בסבלים המזיעים והעלבנו זה את זה – ככה מראים אצלנו במשפחה שאכפת לנו.

אחרי שמילאו את חובתם המשפחתית בני הדודים נפרדו מאיתנו לשלום ונסעו עם הניידת שלהם ואנחנו עלינו לדירה, התיישבנו על הניילונים של הריהוט החדש, ואמרנו אחד לשני דברים לא נעימים כדי שנרגיש לכמה דקות שוב כמו משפחה.

הם כרגיל אמרו לי שאני נראה רזה מידי ומגונדר מידי - הייתי לבוש סתם ג`ינס, טריקו ונעלי התעמלות, אבל הם היו נקיים, וגם התספורת שלי היא לא כסח תוצרת בית, אז אני נראה להם הומו, ושאלו שאלות מעצבנות על נרי.

סמי ומשה פגשו אותו ולא הצליחו למצוא בו שום פגם, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות.

שמעתי חדשות על כל מיני קרובי משפחה שאני מנסה כבר שנים לשכוח, (יוסי עזב את רותי שהלבינה לגמרי, כולל הגבות, ועכשיו הוא רוצה לחזור אליה, והטיפשה הזו ששוב השמינה מרשה לו!) וניסיתי כל הזמן ללכוד את עינו של מולי שעדיין שוחח עם אימא!

סוף סוף הוא קלט אותי והלכנו.

משה ליווה אותי עד המכונית, שואל אותי בדרך אם אני מרגיש טוב? אם אני בטוח שאני בסדר? אם המשפחה של נרי לא מציקה לנו ואם יש לי די כסף לשלם משכנתא?

"נו, די כבר שמנדוזה! תפסיק להתעלק!" איבדתי את הסבלנות

שתוק יא גמד מכוער! אתה לא רואה שאני דואג לך!" השתפך משה ברגשנות, תפס אותי בכתפיים ונתן לי שתי נשיקות, אחת על כל לחי.

"איך יצאת יפה כזה, תגיד לי?" שאל אותי לתדהמתי. (פעם ראשונה שמישהו מהמשפחה שלי קורא לי יפה) "תראה איזה יפה הוא?" פנה ברוב רגש למולי בעוד הוא מועך אותי בין זרועותיו בחיבוק דובי.

"תשמור על עצמך צוציק!" ציווה עלי והלך.

כל הדרך חזרה מולי לא הפסיק לספר לי כמה הורי דואגים בגללי, כמה הם אוהבים אותי וחרדים לבריאותי, ואיזה מזל יש לי שיש לי שני אחים גדולים שאכפת להם ממני.

הודעתי לו שיש לו קשיים בהבנת הנקרא ושיתחבר למציאות - המשפחה שלי הם חבורת בבונים מגעילים, הומופובים מבטן ומלידה, וחוץ מזה הם גם מכוערים.

"אולי הם באמת כאלו," אמר מולי, "אבל הם האחים שלך."

"כן, אני יודע." אמרתי בחמיצות.

"והם גם דואגים לך מאוד." המשיך מולי בלי להירתע מפרצופי החמוץ, "אימא שלך עשתה לי חקירה על כל אחד מהמרכיבים של הקוקטיל. אחרי שסיפרתי לה על קבוצת התמיכה היא אפילו שאלה אם לדעתי לא כדאי שתקבל בנוסף גם טיפול פסיכולוגי פרטי, ואמרה שהיא מוכנה לממן לך את זה, אבל היא חוששת להציע לך כי אתה כל הזמן כועס עליה."

המחשבה על אימא שלי, האישה הגאה והמאופקת הזו עומדת וחוקרת אדם זר על התרופות שאני מקבל, ומתייעצת איתו בקשר לטיפול בשבילי (אני הרי מכיר אותה ויודע איזו השפלה זו בשבילה לדבר עם זרים על הבעיות של הבנים שלה) העלתה דמעות בעיני.

ניגבתי אותן באגרוף בתקווה שמולי לא שם לב ואמרתי לעצמי להפסיק להיות כזה הומו.

מולי התעלם בעדינות מהתקלה שקרתה לי ואמר שאולי המשפחה שלי היא לא משפחה אידיאלית, אבל לפחות אכפת להם ממני והם מנסים למצוא דרך לגשת אלי ולא יודעים איך, ואולי הגיע הזמן שאתבגר קצת ואפסיק להיות כל כך קר כלפיהם כי אף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר, והזמן בורח, ועד שמבינים ומצטערים כבר מאוחר מידי. 

6. יום נאחס

הגעתי לעבודה קצת לפני שמונה בבוקר. חתמתי כרטיס, הדלקתי אורות במסדרון ובמטבח, מילאתי מים במיחם והפעלתי אותו.

שנייה אחר כך כל האורות כבו והמחשבים התחילו לצפצף – הפסקת חשמל.

שום דבר טוב לא יכול לקרות ביום שמתחיל ככה. הרמתי את הפקק בארון חשמל והלכתי לעבוד. הרדיו כל הזמן על גל"ץ  - לא מפסיקים לדבר על שלי יחימוביץ ועל הצעד הנועז שעשתה.

היום אני מקבל שלוש שיחות טלפון, כולן מהשעיר, כל אחת מרגיזה ומטונפת יותר מהקודמת.

אני אתן פה רק את התשובות שלי כי יש גבול גם למה שהבלוג שלי יכול לסבול.

שיחה מספר אחת – אני בסדר. הכל מאה אחוז. חי עם החבר שלי. עובד. לא בעסק הזה יותר.

שיחה מספר שתיים – אני שמח שאתה זוכר אותי לטובה, אבל אני לא עושה דברים כאלו יותר. לא, אל תנסה להזכיר לי, לא מוכן לשמוע דיבורים כאלו. אמרתי לא ודי!! טורק לו בפרצוף

אחרי שעתיים עוד פעם שיחה ממנו. אני מבקש שימתין רגע ויוצא לפינת העישון שהחבר`ה סידרו בקצה מגרש החנייה, מתחת לחלון השירותים. "שתוק רגע ותן לי לדבר, יש לי איידס, אני לא יודע מתי בדיוק נדבקתי וממי, אבל אני מציע לך ליתר בטחון ללכת להיבדק. כן, אני רציני לגמרי וזה לא צחוק."

הפעם הוא טורק.

אני לא חושב שהוא יתקשר שוב.

בארוחת הצהרים הבוס חולק איתנו את השקפתו על שלי יחימוביץ - אבירת מעמד הפועלים. לדעתו היא אישה חצופה ומעצבנת! תמיד יש לה משהו להגיד! חושבת שהיא מבינה יותר טוב מכולם! רוצה לקחת את הרווחים של אנשים כמוהו שבנו את עצמם מאפס בעשר אצבעות ולחלק אותם לכל מיני בטלנים שרוצים רק לשבת בבית כל היום ולחיות מקצבת אבטלה שהמפעל שלו יממן.

הוא מאחל לה ולפרץ לשבת באופוזיציה עד בוא המשיח.

אני חוזר למטה ומתחיל לארוז גלופות. בגל"ץ אישה שקולה עוות לציוץ מספרת על בנה בן השש שהוטרד מינית בהסעות של בית הספר. הסיפור קשה ונורא, הקול המעוות מסרס את הזוועה, ומעצבן במקום לרגש.

אחר כך ממשיכים לדבר על תקיפות ילדים על ידי ילדים. ממליצים ללכת למשטרה בלי הילד. לא לחקור אותו לבד. להניח לחוקר ילדים לקחת ממנו עדות בלי לזהם את עדותו.

לא, זה רק נדמה לנו שיש יותר תקיפות ילדים, זה תמיד היה ככה. היום פשוט מדווחים יותר. מקנחים בכמה סיפורים על תקיפות של ילדים על ידי מבוגרים, ומשם עוברים למשהו לגמרי שונה – עשרים וחמש שנה להירצחו של לנון.

מזל שבשתיים אפשר לעבור לרגעי קסם ולברוח הביתה, להתחבא מתחת לפוך. אני גומר להקליד את המשפט האחרון בפוסט, לוחץ על שמור והכל נמחק לי!

פעם אחת בחיי אני מקליד ישר לבלוג וזה מה שקורה, וכעת רק אחרי הצהרים.

טוב, מה אפשר לצפות מיום שמתחיל מהפסקת חשמל?

בערב נרי רצה סקס ולא בא לי. הוא נעלב. בגילו תמיד מתחשק, גם כשהראש טרוד בדאגות אחרות זה לא מפריע לזין.

גם אני הייתי פעם כזה, אבל התבגרתי וכיום קשה לי לשתף פעולה אם אין לי מצב רוח מתאים.

אמרתי לו שזה כי אני דואג לבוריס. הוא התקשר אלי לספר שוולאדי האריך את השהות שלו בחו"ל לעוד כמה שבועות ונשמע בודד ואובד עצות.

הצעתי לבוא אליו, אבל הוא סירב ואמר שהוא יוצא לשתות עם חברים. לפי תוצאות בדיקות הדם שלו אסור לו בכלל לשתות. כמובן שאם הייתי מזכיר לו את זה הוא היה שותה עוד יותר רק בשביל לעצבן, אז לא אמרתי כלום. איחלתי לו שיבלה יפה וסגרתי.

בלילה, כמו טיפש, במקום לכבות את הטלוויזיה ולישון הסתכלתי על תכנית ביס דוקו. תכנית איומה שלא הוסיפה לי בריאות. סרט על קורות חיילים אמריקאים יהודים שנשבו בידי הנאצים. זה היה סרט מעולה, פשוט ונוגע, מחריד בכנות חסרת ההתייפייפות שלו.

הם עבדו באיזה מכרה והיו צילומים של שער המכרה שנראה כמו הפתח לגיהינום. מי שנשאר בחיים סיפר מה עבר עליו. אני שונא סרטי שואה והסרט הדוקומנטארי הזה היה מצמרר במיוחד.

ישבתי מולו מאובן מגודל הזוועה, ורציתי לעבור למשהו אחר, אבל הרגשתי שזה יהיה מעין חילול קודש – הם עברו את העינוי הזה על בשרם ולי לא נאה אפילו לשמוע מה עבר עליהם?

לא לצפות בתכנית הרגיש לי כאילו אני יורק להם על הקברים.

"תכבה את זה כבר!" התעצבן נרי שניסה לקרוא, אבל עיניו חזרו כל הזמן לעבר המסך.

"עוד רגע." אמרתי, "זה מיד נגמר."

הוא התחבא מתחת לשמיכה, התאפק עוד כמה דקות, ובסוף פשוט לקח את השלט, כיבה לי את הטלוויזיה ואמר שאני אשכנזי משוגע, וכמה אפשר?

ישנתי רע וכל הזמן חלמתי חלומות איומים. אני זוכר רק חלום אחד – איליה עומד על סלע באמצע הגן, ערום לגמרי חוץ מנעלים, (זה קרה גם במציאות) ומדקלם את השיר הזה של פושקין שכל הילדים ברוסיה לומדים עוד ביסודי (מי שלמד ברוסיה בטח יודע למה אני מתכוון).

כמו תמיד לקראת הסוף הוא היה שיכור לגמרי, העור הלבן שלו זרח בחשכה כשהתקרבתי אליו עם מעיל ורציתי לעטוף אותו. לא הצלחתי, הוא ברח, אבל הספקתי לראות שיש פס אדום חבול סביב צווארו – הוא התאבד בתליה בבית מלון.

תוך כדי החלום ידעתי שאני חולם ושהוא מת, ושהכל שטויות, ואפילו כעסתי על הדרמטיות המטופשת של החלום הזה, ואז התעוררתי בהרגשה שאני נופל על הקרקע. ממש חשתי איך אני נופל והרגשתי שראשי וכתפי נחבטים באדמה קשה ולחה, ואז התעוררתי מופתע לראות את עצמי במיטה לצד נרי ששכב עם הגב אלי, נראה רגוע וצעיר להפליא.

אין לי מושג איך נתקעתי עם הילד הזה ומה אני רוצה מחייו?

היה כבר אחרי ארבע בבוקר וידעתי שאני לא אירדם שוב. הלכתי לחדר האורחים (ליאור ומיצי שוב גרים יחד, אבל הם לא זוג יותר) התעטפתי בשמיכת צמר משובצת ומגרדת ושוב הצטערתי שאני לא יכול להשתכר או לקחת סמים או משהו.

אולי אני צריך להתחיל עם כדורי שינה, אבל אני פוחד ששוב אני אתפתה לקחת יותר מידי בבת אחת.

לא תמיד יהיה לי מזל כמו בפעם הקודמת.

בקבוצת תמיכה השחורדיני אמר שאני תוקע את עצמי בכוונה למצב שבו אני אהיה חיוני לאנשים צעירים ממני כמו דני או נרי כדי לחסום בפני עצמי את האופציה של התאבדות, וחוץ מזה הוסיף בזדוניות, ככה אני גם הופך למין קדוש מעונה שמקריב את עצמו למען אחרים. אולי יש בזה משהו.

כעת אני מבין שגם בוריס נוסף לרשימה של האנשים שזקוקים לי. הוא צץ בפתח הבית שלנו בחמש וחצי בבוקר - עדיין חושך בשעות הללו - שיכור ומסריח, חצי בוכה חצי צוחק.

אין לי מושג איפה הוא בילה כל הלילה ומה הוא עשה. בטח שתה באיזה מקום של רוסים. בלי להעיר את נרי יצאתי החוצה ולקחתי אותו הביתה.

הדירה שלו הייתה במצב נוראי – ערמות כביסה מטונפת, כלים מסריחים בכיור הרצפה דביקה והשירותים מסריחים.

רחצתי אותו והשכבתי אותו לישון ושמתי מכונת כביסה אחת, ואחר כך שטפתי כלים ואת המטבח. הייתי חייב ללכת לפני שהספקתי לתלות כביסה. אני מקווה שהוא יזכור לתלות אותה כשיקום (ליתר ביטחון שמתי מרכך כדי שהכביסה לא תסריח).

חזרתי הביתה לשתות קפה עם נרי, אבל הוא כבר הסתלק ואפילו לא השאיר לי פתק, רק את הנייד שלי זרוק על השולחן במטבח. הוא בטח כועס שלא לקחתי את הנייד כשיצאתי והוא לא יכול היה להתקשר ולברר לאן הלכתי. לא עשיתי את זה בכוונה, פשוט שכחתי, חשבתי שאחזור מיד, לא תכננתי להיתקע שם כל כך הרבה זמן, ולא אמרתי לו שאני הולך כי לא רציתי להעיר אותו.

מילא, נתפייס בערב.

7. זה לא מה שאתה חושב

בעבודה הדלקתי כדרכי את הרדיו ושמעתי בחדשות של שמונה וחצי (כמובן שאיחרתי היום, אבל לא נורא) על הטיפוס הזה שהיה מכה בשוט את הילדים שלו ואת אשתו כי לדעתו הם לא טיפלו כראוי בתוכי. הקריינית אמרה שלילדים שלו היו סימנים של מכות שוט על הגב, ולשמע הידיעה הזו הרגשתי פתאום כאילו מישהו חונק אותי.

הזוועה של הסרט אתמול והסיפור של היום, והידיעה הברורה מאוד שגם מחר יהיו עוד סיפורי זוועה על התעללות של מבוגרים בילדים ...

הכל התערבב ולכמה שניות לא הצלחתי להכניס אוויר לריאות. הרגשתי כאילו חטפתי מכה בבטן, אגרוף או אולי כדורגל שמישהו בעט חזק מידי וקרוב מידי.

מעכשיו רק קול המוזיקה, ולקראת החדשות אני מכבה, או בורח לבית שימוש כמו שאני עושה תמיד כשיש צפירת הזדהות ביום השואה.

כשחזרתי הביתה מהעבודה, עברתי דרך בוריס שלא היה בבית, וכמובן לא תלה את הכביסה.

תליתי אותה ושמתי עוד מכונה, מצטער שלא יכולתי לספר לו על הזוג שראיתי בספידי שוק - גבר מבוגר ומרשים מאוד, ובחור צעיר ועגלגל שהיו מאוד בבירור יחד.

העובדה שספידי שוק נמצא ברכסים שהוא ישוב דתי, וכל הקונים והעובדים שם הם דתיים (בעצם הרוב דתיות) רק הבליטה עוד יותר את השוני של השניים. השארתי לבוריס קצת ירקות ותפוחי עץ דלישס זהוב שהוא אוהב וחזרתי הביתה.

בבית דבר ראשון הדלקתי כמובן את המחשב. שוטטתי פה ושם בבלוגים החביבים עלי. אני עושה את זה כל יום וזה כמו לבקר קרובי משפחה וידידים בלי לצאת מהבית.

גיליתי שהופ, אחת הבלוגריות הנחמדות ביותר בתפוז, פרסמה פוסט על בחור שעבד כליצן במסיבות יום הולדת ורק אחרי שהתאבד נודע שהוא סבל מדיכאון כי היה הומו.

יש לי הרגשה לא נעימה שאני שוב מתחיל להיסחף לדיכאון ואני חייב לעשות משהו כדי לעצור את זה אבל אין לי מושג מה.

לפני שאני מפרסם פוסט אני בדרך כלל שם אותו בצד לכמה שעות, קורא שוב, מתקן ואז מחליט אם יש בכלל טעם לפרסם. בדיוק התעסקתי במלאכה הזו ופתאום נרי נכנס.

"שלום חמוד." אני אומר בחביבות, נותן לו נשיקה, מנסה להתעלם מהבעת הפנים מבשרת הרעות שלו.

הוא מסובב את הראש. לא רוצה לנשק אותי, כועס.

אני מתחיל להסביר איפה הייתי בבוקר, אבל הוא לא רוצה להקשיב. הוא לא כועס, לא מתעצבן, לא שובר כוסות, לא מעיף עלי נעלי בית או צלחות, לא רוצה לריב ולהתעצבן. נשכב על הספה עם פרצוף של תשעה באב ושותק.

"נרי בחייך, הסברתי לך שבוריס צץ פה בחמש בבוקר ולא רציתי להעיר אותך אז ..."

הוא מתיישב ומביט בי במבט שאני מכנה ביני לבין עצמי - המבט הטראגי שלו. יש לו עיניים מדהימות, שחורות מאוד, גדולות עם ריסים צפופים ונהדרים וגבות יפות נורא. כשהוא עצוב הן דומות לעיניים של במבי אחרי שאיבד את אימו - לחות ועצובות בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה.

"אני לא יכול לעמוד בזה יותר." הוא אומר, ושוב נשכב ומשלב את הידיים על החזה. רק ורד אדום בין אצבעותיו חסר להשלים את מראה האביר השדוד שנפל על משמרתו (או שאולי ורד לבן יתאים יותר?)

"נו, די." אני נשכב לצידו, מועך אותו קצת אל המשענת. "אל תעשה סיפור משטות כזו, הוא היה שיכור לגמרי ואני..."

נרי מזדקף בבת אחת ודוחף אותי ואני נופל מהספה וחוטף מכה בכתף, שידור חוזר של החלום, והפעם זה באמת כואב.

"סליחה חמוד." הוא אומר ועוזר לי לקום.

זהו, הפעם זה משהו רציני נורא. לא סתם דראמה תוצרת בית שנועדה להכניס פלפל ועניין לחיים המשעממים שלנו.

"מה עשיתי?" אני שואל די בחרדה. מזמן לא ראיתי אותו ככה, כל כך עצוב, שקט ונחוש.

"לא עשית שום דבר מיוחד, אתה בסדר גמור, אבל אני לא מסוגל להחזיק מעמד ככה."

איך ככה? למה אתה מתכוון?"

"על המאהב שלך." הוא אומר, ונותן לי פתק שמספר טלפון זר רשום עליו.

אני מביט בפתק ולא מבין. "מאיפה הבאת את המספר הזה אבנר?"

"מהנייד שלך שרגא, אתמול הוא התקשר אליך שלוש פעמים, אז אל תגיד שאתה לא יודע במה מדובר."

האנשים היחידים שיודעים את מספר הנייד שלי הם דני, ליאור, האחים שלי ואולי גם מיצי. ברור שזה המספר של השעיר.

"תקשיב אבנר, זה לא מה שאתה חושב, זה..." הוא פורץ בצחוק ואומר לי בלגלוג שממני הוא ציפה לתשובה קצת פחות נדושה.

אני מתעצבן. "תתפלא אבל לפעמים גם קלישאה היא פקט, ולמה בכלל החלטת שזה מישהו שאני מזיין מהצד." המילה מאהב צורמת לי ואני לא מסוגל להגיד אותה.

"כי אתמול היית מצוברח כל הזמן ולא רצית אותי, וכשקמתי בבוקר נעלמת פתאום, ואז גיליתי את המספר הזה בשיחות הנכנסות שלך. מה רצית שאני אחשוב?"

"אם היית נכנס לבלוג שלי היית מבין הכל ורואה שטעית."

"אבל הבטחתי לך שאני לא אקרא בו, וחוץ מזה מיהרתי נורא להספיק להסעה, והבלוג שלך נורא ארוך. אתה כותב המון, אין לי סבלנות לקרוא כל כך הרבה על הבוקר."

אם למישהו יש תשובה מחוכמת לטענה הזו אני אשמח לשמוע אותה. אני נותרתי ספיצלס.

סיפרתי לו על השעיר ועל הטלפונים המאוסים שלו וסוף סוף הוא חזר לעצמו. קילל, התעצבן, השתולל, איים שיחנוק את הטיפוס הזה, (שאגב שוקל בערך כפליים ממנו, אם לא יותר), ונרגע רק אחרי שישבתי עליו ומעכתי אותו קצת, ואמרתי לו שיפסיק להיות ערס עצבני ושאני יודע להגן על עצמי לבד.

אחר כך, הרבה אחר כך, הוא אמר שהוא מבין שלפעמים בא לי על אחרים, והוא לא עומד לעשות מזה סיפור, אבל שאשתדל שהוא לא ידע כלום כי קשה לו עם הסיפור הזה.

"אין שום סיפור!" התרגזתי, "ואין אחרים. תפסיק לבלבל את המוח. אני בקושי עומד בקצב שלך, מאיפה שיהיה לי די מרץ לאחרים? מתי תתחיל להתחשב קצת בקשישים."

"אף פעם לא!" הצהיר הכושי המשוגע הזה ושוב התנפל עלי. איזה מזל שהייתי חייב ללכת לפילאטיס.

8. הנוער בימינו

אתמול התברר לי פתאום שיש בבית ספר של דני יום הורים, ובצורה מאוד אופיינית להתנהגות שלו בזמן האחרון הוא נזכר בזה רק ברגע האחרון.

יצא ככה שרק לי היה זמן ללכת, אם כי לדעתי אליס יכלה לוותר על התכניות שלה וללכת בעצמה - יום הורים דוחה תור אצל בונת הציפורניים.

כן, שמעתם טוב, יש דבר כזה, בניית ציפורניים, ואליס שחשקה בציפורניים בנויות לתפארה כבר בנתה לעצמה את ציפורניה מזמן אבל מעת לעת עושים להן תחזוקת ציפורניים ואחר כך מציירים עליהן ציורים. (נשבע לכם שזו אמת - מדביקים אותן על הציפורניים הרגילות, הן עשויות מאקריליק ואחרי שצובעים אותן הן נראות אמיתיות לגמרי).

אני יודע שזה נשמע דמיוני, ובטח יש פה ושם איזה קורא ששואל את עצמו מה בדיוק עישנתי הלילה, אבל זו אמת לאמיתה! מציירים עליהן, או אולי מדביקים ציורים של פסים, או כוכבים, או פרחים ולבבות, וכיוצא באלו. גם אני שפשפתי עיניים נדהמות כשראיתי לראשונה את יצירות האמנות הזעירות הללו, אבל ככה נהוג לעשות בימינו.

בכל אופן, לאליס היה תור לציור ציפורניים, וג`קי אמר שבית הספר גורם לו לקשיי נשימה ופריחה (בינינו, למי לא?), ונשארתי רק אני כי נרי היה אצל הוריו, וחוץ מזה דני אמר שהוא רוצה שאני אבוא כי המורה כבר מכירה אותי.

"היא מכירה גם את אימא שלך." התמרמרתי.

"הייתי שם לא מזמן." התחמקה אליס, "ואין לי מה לעשות עם הילדה." זה התירוץ הקבוע שלה, מה היא תעשה כשהילדה תגדל? תלד עוד אחת?

בקיצור, לא עזר כלום והלכתי. דווקא היה נחמד. מין הפניניג כזה. הורים וילדים, בעיקר אמהות וילדים, שוטטו הלוך וחזור, קנו קפה ועוגות מתלמידים שאספו כסף לוועד בית הספר, התלוננו שאין די כסאות ושצריך לחכות המון זמן, ואחר כך נכנסו וישבו עוד יותר זמן אצל המורות, אבל סך הכל לא היה נורא.

התברר שדני תלמיד לא רע, חוץ מקשיים באנגלית, ושיש לזה פתרון – תלמיד בתיכון שהוכשר להיות מורה במסגרת מחויבות אישית.

המורה לאנגלית, החביבה מאוד, אמרה שפרויקט הזה נבחרו רק תלמידים שאנגלית היא שפת אימם, ומה שחשוב יותר - השיעורים בחינם.

חוץ מזה הוחלט שנגדיל לדני את מנת הריטלין (הוא צריך ריטלין כי יש לו הפרעת קשב) והתברר שיש בשבוע הבא טיול לירושלים, אבל עליו להביא מלווה.

בדרך חזרה רבנו מריבה עזה ומרה. דני הודה שהוא הסתיר מאיתנו את הסיפור על הטיול כי זו פדיחה מבחינתו ללכת עם מלווה, התמרמר על הריטלין למרות שבלעדיו הוא לא מסוגל לשבת וללמוד כהלכה, דיבר לא יפה על המורה של כיתת מתי"א (כיתה קטנה שבה מקבלים שיעורי עזר) שדווקא אמרה הרבה דברים בשבחו, והתנגד בכל תוקף לשיעורי עזר באנגלית.

"אבל דני, המורה אמרה שאם לא תקבל עזרה לא תוכל ללמוד בכיתה הגדולה וזה יהיה חבל. היא אמרה שאתה מדבר יפה ויש לך אוצר מילים נהדר, אתה רק צריך עזרה עם כתיבה. מה אכפת לך?"

אכפת לו! מרגיז אותו שהמורה יהיה תלמיד בתיכון. לא מתאים לו לקבל עזרה בלימודים מילד בכיתה ט`! מחויבות אישית מעניינת את התחת שלו! הוא שונא ריטלין! שונא את המורות וכועס על כל העולם!

הוא כל כך השתנה לאחרונה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שעזבתי אותו לכמה חודשים ונעלמתי לו בלי הסברים, אבל זה לא רק זה. הוא פשוט התחיל להתבגר, הילד המתוק והחייכן שהוא היה פעם נעלם. הוא נעשה רזה יותר, ארוך יותר, זועף יותר, ובעל פה מלוכלך להחריד. כשהוא כועס הוא מדבר בצורה גועלית, נשמע כמו ערס, עושה מחוות של ערסים ומאבד את חוש ההומור הנחמד שלו, ואת המתיקות וטוב הלב שלו שחבויים אצלו שם בפנים, מוסתרים מאחורי הכעסנות של גיל ההתבגרות.

אני לא אוהב את השינוי שחל בו ולא יודע איך להתמודד איתו. אני יודע שאין מה לעשות וככה זה, אבל אני מתגעגע אל הילד שהוא היה פעם, החבר הקטן שלי שחשב שאני חכם ויודע הכל, ואהב להיות איתי, ולדבר ולצחוק איתי על שטויות, ולשאול אותי שאלות על דברים שהטרידו אותו.

פעם יכולתי לפתור לו בקלות את כל הבעיות, היום אני רק רב איתו.

התווכחנו והתווכחנו כל הדרך הביתה, ובסוף הגענו למעין שביתת נשק שבירה - הוא ינסה להגדיל את מינון הכדורים כמו שהמליצה רופאת הילדים, אבל רק מהשבוע הבא, ורק לכמה ימים כדי לראות אם זה עוזר. והוא מסכים לנסות את העזרה באנגלית, אבל אם המורה יהיה איזה חנון שירגיז אותו הוא לא ימשיך עם זה. והוא עדיין מסרב לצאת לטיול (זה סיור לימודי) עם אימא כמו איזה תינוק. הוא מוכן לשקול את הרעיון, רק בתנאי שאני או נרי נבוא ונבטיח קודם שנהיה כל הזמן עם המורה, או ההורים המלווים, ולא נידבק אליו, ולא נעשה לו בושות.

כל הזמן הוא מזהיר אותי לא להביך אותו ולא לעשות לו בושות.

זה מרגיז נורא!

באנו הביתה כועסים וממורמרים, וסיפרנו הכל לנרי ולמיצי שישבו ושתו להם קפה בנחת, זוללים פאי לימון חמצמץ וטעים להפליא. רק אחרי שחיסלתי את הפרוסה השנייה נזכרתי שלא אכלתי ארוחת צהרים וכל היום אני חי על סנדוויצ`ים ועוגות.

ואז, בעודנו שופכים איש את מרי ליבו בפני נרי ומיצי שניסו להרגיע את הרוחות, דני שואל פתאום, בלי שום קשר לכלום, "תגידו, יש פה מישהו ביניכם שיכול להגיד לי מה זה בדיוק דגדגן ומה עושים איתו?"

מה אומר ומה אדבר? לדני יש קול רם ודיקציה מושלמת, והשאלה שלו נפלה בין ארבעתנו כפצצה.

אני סתם קפאתי כמו גולם עם הכפית ביד. מיצי שפיו היה מלא עוגה (מחר דיאטה) הקדים קנה לוושט, נחנק, השתעל, האדים ושפך על עצמו את הקפה. ונרי, יימח שמו וזכרו, צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא.

"לא מדברים על דברים כאלו ליד האוכל!" נזפתי בדני, נשמע כמו העתק מדויק של אימא שלי, וטפחתי בכוח על גבו של מיצי האומלל שכמעט פרחה נשמתו מרוב שיעולים.

עד שניקינו הכל והרגענו את המהומה הילד פרח לו לאי שם, משאיר אותנו מהרהרים נוגות בירידה המוסרית של הדור הצעיר, וכיוצא באלו, הרהורים עצובים של קשישים עוברי בטל.

מיום ליום אני מבין יותר את הורי ומעריך אותם יותר על שלא יצאו מדעתם במהלך גידול ארבע ילדים.

ובכל זאת, למרות שהייתי פרחח לא קטן, הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הלשון ולא לשאול שאלה כזו לידם אפילו היום. בגילו של דני אני לא חושב שידעתי בכלל שקיים דבר כזה – דגדגן.

בלילה נרי, עדיין מתפקע מצחוק, אמר לי שנעשיתי אדום כמו סרטן מבושל, והוא פחד שתכף יצא לי עשן מהאוזניים, ונשבע לי שהוא תפס את דני כשיצאתי לאיסוף הקרטונים והסביר לו הכל.

"אשכרה, הסברת לו הכל?" נדהמתי. 

"בטח, מה הבעיה? זאת שאלה לגמרי לגיטימית, את מי רצית שהוא ישאל? יש באינטרנט אתרים מאוד מפורטים עם הסברים. ישבנו יחד והראיתי לו כל מה שצריך. רוצה שאני אסביר גם לך?"

"רוצה מכות?!" התרתחתי, ומה שהוא ענה לי ואני עניתי לו יישאר חסוי במערכת, אבל בסוף נרדמנו מחייכים.

9.  התנהגות מוזרה

 היום אחרי הפגישה של קבוצת התמיכה ביקשתי לדבר עם דייב בפרטיות על מי שאתם מכירים כשחורדיני, אבל מאחר והוא הסתפר ושערו חזר להיות שחור קצר ומסודר אני מבטל את הכינוי הזה.

שמו גולן ואני חושש שהוא יורד קצת מהפסים לאחרונה. הרגשתי בזה כבר במפגשים הקודמים והמצב הולך ומחריף. היום כשחיכינו למנחה הוא ממש הגזים.

"היית צריך לספר לי עוד בשבוע שעבר." נוזף המנחה. אני מנסה להסביר שלא נעים לי להיות מלשין והוא אומר שאני מדבר כמו ילד.

נניח, אבל עדיין לא נעים לי.

מה שקורה עם גולן הוא כאילו כלום, אבל יש לי הרגשה לא טובה בקשר אליו ולמדתי לסמוך על ההרגשות האלו. גולן שבהתחלת ההכרות שלנו היה אדם שקט מאוד, כמעט מדוכא, נעשה בזמן האחרון נורא עליז, דברן ותזזיתי.

כבר כמה זמן שהוא מתנהג בצורה מוזרה. מנסה לשכנע אותי לבוא לבקר אצלו בדירה, מנסה לגעת בי כל הזמן, כאילו תוך כדי שיחה, אבל זה מעצבן, בעיקר כי הוא עומד קרוב מידי אלי. הפלישה שלו למרחב הפרטי שלי מוציאה אותי מריכוז ומלחיצה אותי. היום הוא ממש נדבק אלי ומישש אותי ללא הרף תוך כדי שיחה סתמית על פוליטיקה.

למה הוא צריך ללטף לי את הכתף כשאנחנו מדברים על המפלגה החדשה של שרון?

אחר כך הוא הלך אחרי לשירותים וניסה לנשק אותי. אולי הייתי צריך להיות תקיף יותר איתו, אבל הייתי נבוך מידי ולא ידעתי מה להגיד.

כלפי חוץ הוא נראה בערך אותו בן אדם (חוץ מהשערות), אבל הוא מתנהג מוזר נורא בזמן האחרון - לא רגוע כזה, זז מהר מידי - כאילו השתלט עליו דיבוק.

"אני יודע שאי שם בפנים נמצא גולן הרגיל וכל הקופצנות המעצבנת הזו זה לא הוא באמת, ואני לא אוהב את זה."

"אתה לא אוהב שינויים שאין לך שליטה עליהם, נכון פולי?" שאל המנחה וקצת חייך.

דיברנו הרבה על הצורך שלי בשליטה, צורך שגורם לי להיות מאוד מסודר ומאורגן. בעבודה זה נהדר ועוזר מאוד, אבל בחיים ובמגעים בין בני אדם זה עלול להיות מטרד.

שליטה זה טוב, אבל אסור להגזים וצריך להשלים עם זה שיש דברים שאני לא יכול ולא צריך להשלים אתם. ההתקף המאני הקל של גולן הוא אחד מאותם דברים.

המנחה אומר שאני לא מלשין וזה בסדר והוא ידבר עם גולן ומשלח אותי הביתה.

בדרך הביתה מטיף לעצמי - אתה צריך להיות קצת יותר גמיש שרגא ולהפסיק לחשוב כמו ילד קטן, ואז אני חוזר הביתה ומגלה שאשר יגורתי בא לי – היום תהיה מסיבה קטנה אצל ליאור, פרומו לסילבסטר, שגם השנה אני מתעקש לא לחגוג.

נרי מתרגש ושמח מאוד, וגם דני מתלהב, אם כי למרבה המזל הוא מוזמן לערב כיתה ולא יהיה בסביבה.

בלי להתחשב ברתיעה שלי ממסיבות דורשים ממני לעזור בארגון. אני סוחב, מזיז מזיע ומזדעזע לשמוע שגולן מוזמן גם הוא למסיבה.

אוף!

אם הם יגזימו עם הבלגנים שלהם אני בורח לבוריס.

בערך ב – 22:30 הבנתי שאני לא יכול לסבול יותר את זה. יותר ויותר אנשים התאספו אצל ליאור ופלשו גם לדירה שלנו.

הייתי עומד בכך אם הם לא היו מתעקשים להשתכר מהר ככל האפשר וכמובן שהיו צריכים לשירותים והשתמשו גם בבית שימוש אצלנו או שפשוט השתינו בגינה.

רובם עישנו גם ג`וינטים, ואולי אף למעלה מזה, אבל רק בדירה ובחצר למטה. נרי צץ מידי פעם לצידי וניסה לשכנע אותי להפסיק להיות סוציומט ולרדת למטה (כמה סמלי) להתרועע קצת עם בני אדם, מתנהג כאילו המריבה שרבנו אחרי הצהרים לא הייתה ולא נבראה.

אני לא אגיד שהוא היה ממש שיכור, אבל היה לו מצב רוח עליז עד גבה גלים, ולמרות שזה הרגיז אותי חשתי גם קנאה. למה רק אני לא יכול לשפר את מצב רוחי בעזרת שתייה או איזה כימיקל?

זה נורא להיות הפיקח היחיד כשכולם סביבך מצחקקים, רוקדים, מדברים שטויות משליכים את העכבות שלהם לכל הרוחות, לא מודעים כלל לטיפשותם ורק אתה לא מסוגל לתפוס ראש ונשאר תמיד כבד, משעמם, מעצבן.

בסוף ברחתי לבוריס. רציתי לדבר איתו על גולן, ועל המריבה האיומה שלי עם נרי. איומה דווקא כי היא הייתה רצינית מאוד, בלי דראמות ושטויות.

מה שקרה זה שאימא שלי הזמינה אותו לשיחה והוא הלך בלי לדבר איתי קודם! זה לא שאני אוסר עליו לדבר עם מישהו, אבל זו אימא שלי, והוא היה צריך להגיד לי קודם. זה כל כך מעצבן - הם ישבו בבית קפה ושוחחו עלי ואני לא ידעתי כלום!

הוא בכלל לא תכנן לספר לי, אבל כמובן שמישהו ראה אותם וסיפר למישהו אחר, ומפה לשם זה הגיע גם אלי. הייתי בטוח שזו טעות או אי הבנה, אבל כששאלתי הוא הודה שכן, הוא שוחח עלי עם אימא מאחורי הגב שלי.

כל כך כעסתי שאפילו לא שאלתי על מה הם דיברו.

אחר כך הוא המשיך בהכנות למסיבה הארורה הזו, מתעלם בכלל מזה שאני כל כך כועס. 

הסתלקתי לבוריס בלי להגיד לנרי לאן אני הולך, אבל הוא סירב להכניס אותי. הוא השאיר את השרשרת על הדלת ורק הציץ החוצה, אמר שיש אצלו מישהו, וציפה שאסתלק.

אני מודה שנפגעתי, וחוץ מזה גם לא האמנתי לו ואמרתי לו את זה. הקטע שהוא עשה לי עם השרשרת על הדלת מציץ אלי דרך סדק צר כאילו אני איזה טיפוס מסוכן שעלול לפגוע בו נורא הטריד אותי.

התפתח ויכוח אידיוטי משני עברי הדלת כששנינו רואים אחד את השני רק חלקית. רוב הזמן ראיתי פניו רק עין וקצה של לחי. זה היה כל כך מוזר ומטריד.

הוא אמר שאני מציק לו, ושאסתלק מהחיים שלו, ושהוא לא צריך את הטובות שלי ואת הדאגנות שלי, שנמאסתי עליו כבר.

כשהוא אמר את המילים האיומות הללו פשוט משכתי בכתפי והלכתי. נדמה לי שהוא קרא אחרי משהו, אבל אני לא בטוח.

הרגשתי שאני נאטם לגמרי – לא רואה, לא שומע, לא חושב - והסתלקתי הביתה. רק עכשיו, כשאני כותב על זה, אני מרגיש מין כאב מוזר בחזה. כאילו איזה אגרוף רפאים מועך לי את הלב.

נכון, אני לא יכול לשתות, ולא מסוגל לעשן ג`וינט בלי להשתעל נורא, אבל עדיין אני יכול לאכול עוגיות חשיש וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.

תאחלו לי בילוי נעים. אני אעדכן בטח רק מחר או מחרתיים.

זה לא משונה איך שבבת אחת כולם התחילו להתנהג נורא מוזר? לא מבין את זה.

10. פאדיחות

הבוקר התעוררתי מוקדם מידי עם כאב ראש קטלני, טעם נוראי בפה ומועקה בלב. הטלפון צלצל בקול צורמני וכשניסיתי להעיר את נרי שיענה (הטלפון בצד שלו) התברר לי להפתעתי הלא נעימה שהוא לא לידי.

עניתי וזה היה בוריס.

"פולי," הוא התחיל, "תשמע פולי, אנחנו צריכים..."

בבת אחת כל השיחה ההזויה של אתמול בלילה - מדברים משני עברי הדלת, מציצים זה אל זה כמו אויבים, המילים הדוקרות שהוא השליך לעברי - הכל חזר.

"לא, אין לי מה להגיד לך. לך תחפש את החברים שלך." אמרתי וטרקתי.

עומד בשירותים ומשתין, המוח עובד פול גז בניוטראל, אבל אני לא מצליח לזכור כלום. אכלתי חומיות יבשות ולא טעימות כאלו ו... גולן היה שם, זה בטוח, ונרי כמובן, ומיצי, כן אני זוכר את מיצי החמוד. נישקתי אותו ונרי נדחף באמצע וכעס. חיבקתי את שניהם, אבל נרי לא אהב את זה בכלל, למרות שהבטחתי לו שאני אוהב אותו.

ליאור והמעוצבים שלו .... כולם שתויים ורוקדים וצוחקים, ומוזיקה... הייתה מוזיקה חזקה מאוד, ואחר כך כבר לא.

כמו הזיכרונות מתל אביב - הכל מבולבל, תמונה פה, תמונה שם, בלי רצף של זמנים. לא יודע מה קודם ומה אחר כך. לא זוכר זיונים, אבל זוכר חרמנות חזקה.

אני מתקלח במים לא ממש חמים והולך לחפש את נרי. הוא יושב ושותה קפה. מעיף בי מבט חטוף, הבעת גועל עולה על פניו. נכון, לא התגלחתי הבוקר, אבל חוץ מזה אני נראה כמו תמיד.

"אז מה קורה?" אני שואל וגונב לו שלוק מהקפה.

הוא קם במורת רוח, שופך את הקפה לכיור ומסתלק בלי להוסיף אפילו מילה. ברור, אני מקבל את טיפול השתיקה - מתי הכושי הזה למד לכעוס כמו פולנייה מדופלמת?

אם הראש לא היה כואב לי כל כך הייתי מנסה לדבר אליו, אבל פשוט אין לי כוח. כל תנועה מכאיבה לראשי והדיבור הוא משימה קשה מנשוא.

מיצי מופיע, מציץ בי לרגע ומסמיק. קובר את הראש במקרר, מחפש חלב.

"יש לך כדור נגד כאב ראש?" אני לוחש.

הוא הולך למקלחת ומביא לי כדור אדום כזה שלוקחים כשיש כאבי שיניים חמורים, ואפילו נותן לי כוס מים, אבל מתעקש לא ליצור קשר עין.

"מיצי בחייך, מה קרה אתמול? אני לא זוכר כלום, מה עשיתי?"

"עדיף לא לדבר על זה." הוא אומר ובורח.

בוריס מתקשר שוב ומנסה לדבר איתי. אני אומר שיניח לי וסוגר.

שותה עוד קפה, מסתובב בבית, מנסה להירגע. גולש קצת במחשב, מתנהג כאילו הכל כרגיל, מחכה שנרי יבוא לדבר איתי – זה לא קורה.

בסוף אני נשבר והולך לדבר איתו. הוא שוכב על הספה בחדר האורחים, מתעמק בעיתון.

השיחה לא עולה יפה. הוא לא רוצה לתת לי לגעת בו, לא מוכן לספר לי מה בדיוק היה אתמול, לא מקבל את נימוקי שבגלל בוריס ...

"אתה יודע שאתה נעשה אידיוט כשאתה מסטול?" הוא מעיר בחמיצות, "לא היית צריך לגעת בכלל בחומיות האלו!" הוא אומר בזעם כבוש, ומנער את כף ידי מעליו.

"כל אחד עושה טעויות